ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. א"ר אבהו לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו היכן נתאוששו בידו כאן ויברך אותו כדאמר ר' אליעזר אין קיום הגט אלא בחותמיו:

ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען. ואפי' מבנות ענר אשכול וממרא שהן צדקניות:

קום. קימה הוא לך להפרד מרשע זה:

לך פדנה. כמו לפדן:

(ביתו) [ביתה]. כמו בית בתואל אבי אמך:

וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. כמו שהתחתן אבא למשפחת אבא:

ואל שדי. שאמר לעולמו די ודי לעולם אלהותו, הוא יאמר די לגלותך ולטרחותך:

יברך אותך בנכסים:

[ויפרך] וירבך. בבנים:

והיית לקהל עמים. ג' עמים בקהל אחד, כהנים לוים וישראלים:

ויתן לך. הראשון כבר דרשנוהו למה התחיל ויתן, אבל זה ויתן לך אינו נדרש כך שבא להוסיף על ענין ראשון, שכבר נאמר יברך אותך, ועכשיו מתנבא:

את ברכת אברהם. זו נחלת הארץ:

לך (ולזרעתך) [ולזרעך] אתך. בחייך ונחלו זרעך וכן היה שקנה את שכם ולקחה מיד האמורי:

לרשתך את ארץ מגוריך. שאת מתגורר בה עכשיו ויתנהו לך ירושת עולם:

אשר נתן אלהים לאברהם. בברית כרותה ודברו מעשה הוא:

וישלח יצחק את יעקב. בברכות מקוימות:

וילך פדנה ארם (אל בתואל הארמי ואל לבן בנו) [אל לבן בן בתואל הארמי]. מגיד עליו שהוא רמאי:

אחי רבקה אם יעקב ועשו. בא ליחסו על הרן שלא יאמר אדם לבן אחר היה:

וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב. אמר דומה הוא יעקב אחי כבן מלך שהוא (חותם) [חותר] לאביו ליטרא זהב, אמר לו אבא ולמה במטמוניות, בא וטול בפרהסיא, כך זה עד כדין דמיתי שלא ברכו אבא מדעתו, ועכשיו הוסיף לו ברכות כהנה, גילה דעתו שנגמר בלבו לברכו בראשון:

ושלח אותו פדנה ארם. אפילו על מנת שלא לחזור מוטב לו שיקח אשה, משיחזור ויתחתן בבנות כנען, שכן הדברים מוכיחים בברכו אותו:

ויצו עליו לאמר. כמו כן לזרעו העומדים אחריו:

לא תקח אשה מבנות כנען:

וישמע יעקב. כלומר ראה עשו שציוהו אביו ליעקב וששמע יעקב אל אביו ואל אמו ושהלך לו לפדנה ארם. על עשו נאמר רשע יראה וכעס וגו' (תהלים קיב י), ועל יעקב נאמר שומע לעצה חכם (משלי יב טו):

וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. שהגלה את יעקב לארץ אחרת כדי שלא יתחתן לכנען:

וילך עשו אל ישמעאל. א"ר יהושע בן לוי נתן דעת להתגייר:

ויקח את מחלת. זו בשמת, ולמה קוראה מחלת, שמחל לו הקב"ה. בשמת שנתבסמה דעתו עליה:

בת ישמעאל בן אברהם. שנתייחס אחר אברהם, לומר שעשה תשובה בימי אברהם כמו שדרשנו:

אחות נביות. שקידש ישמעאל לעשו ומת ישמעאל עכשו כשיצא יעקב מבאר שבע ובאותו פרק הלך עשו אצל נביות אחיה והשיאה לו:

על נשיו. שלא הוציא את הראשונות אלא כוב על כוב תוספת על בית מלא:

לו לאשה. מין במינו שראוי לרשע להתחתן ברשע, ולהצדיק עם הצדיקים, וזכר לדבר כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו (בן סירא יג):

בימי ר' חייא בא זרזיר בארץ ישראל שאלו אותו תלמידים ר' טמא הוא או טהור, אמר להם שאוהו על הגג ואתם מבחינים על הגג, בא עורב המצרי ושכן עליו, אמר להו לא הלך העורב אצל הזרזיר אלא מפני שהוא מינו, וכתיב ואת כל עורב למינו (דברים יד יד):

ורבותינו דרשו לא פסקה ישיבה מאבותינו, אברהם זקן יושב בישיבה היה, שנא' ואברהם זקן (בראשית כד א), וכן יצחק, [שנאמר ויהי כי זקן יצחק (שם כז א)], וכן יעקב, דכתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מח י), וכן אבותינו במצרים, שנא' לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג טז), וכן במדבר, שנאמר ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה (שם כד יד):

ולמה כהו עיני יצחק, א"ר יהודה בר סימון אברהם תבע את הזקנה והותחלה ממנו, יצחק תבע את היסורין, אמר רבש"ע אם אדם מת בלא יסורין מדת הדין מתוחה כנגדו, א"ל הקב"ה חייך יפה תבעת, וממך אני מתחיל, לכך נאמר ויהי כי זקן יצחק וגו'. יעקב תבע את החולי אמר לפניו רבש"ע אדם מת בלא חולי ואינו מישב בין בניו, ומתוך שהוא חולה ב' או ג' ימים מיישב בין בניו, א"ל הקב"ה חייך יפה תבעת, וממך אני מתחיל, לכך נאמר הנה אביך חולה:

ותכהינה עיניו מראות. א"ר אליעזר בן עזריה מראות ברעתו של אותו רשע אמר הקב"ה יהא צדיק זה יוצא לשוק והבריות יאמרו זה אביו של אותו רשע, הריני מכהה עיניו ויושב, זש"ה בקום רשעים (יתר) [יסתר] אדם ובאבדם ירבו צדיקים (משלי כח כח). מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות, בן רשע מיצחק, תלמיד רשע מאחיה השלוני, שהעמיד את ירבעם, ולכך כהו עיניו, שנא' (ואחיה) [ואחיהו] לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו (מ"א יד ד):

ד"א מראות, מי גרם לו, קללה שקילל אבימלך, שנא' הנה [הוא] לך כסות עינים (בראשית כ טז), כמו שדרשנו:

ד"א מראות, מכח הראייה בשעה שנעקד על גבי המזבח בכו מלאכי השרת, שנאמר הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיה לג ז), ונזלו דמעות מעיניהם לתוך עיניו, והיה רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו, ועוד שהציץ ותלה עיניו וראה שכינה, אמר הקב"ה אם אני הורגו מכריע את אברהם אוהבי, אלא הריני גוזר שיכהו עיניו לעת זקנה:

ד"א כשהיה הולך כנגד בתי ע"ז של עשו ראה מקטיר לע"ז ונשא לו פנים ולא דנו למיתה, ויצא עשנה של קטורת תועבה לעיניו וכהה מאורו:

ויקרא את עשו בנו הגדול. ערב פסח היה א"ל בני הלילה הזה הקב"ה דן את העולם על תבואות שבשדות, ואוצרות טללי ברכה מתפתחין, והוא מועד שמור לנסים לדורות וטוב הוא לקבל ברכה:

בנו הגדול. אם בעיניכם גדול, בעיני הוא קטן, שנא' הנה קטן נתתיך בגוים (ירמיה מט טו), ואם גדול הוא, לקבל תורא טבחא, זש"ה כי זבח לו בבצרה וטבח גדול בארץ אדום (ישעיה לד ו):

ויאמר אליו הנני. עליו הכתוב אומר גם כי יחנן קולו אל תאמין [בו] כי שבע תועבות בלבו (משלי כו כה), חזקיה תרגמינא אמר על שבע תועבות בלבו אתה מוצא תועבה אחת בתורה, היא הכשפניות, וכתיב בה עשר תועבות, שנא' ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' (דברים יח י), וכתיב וחובר חבר ושואל אוב [וידעוני] ודורש אל המתים (שם שם יא), וכאן שכתוב שבע תועבות, עשר על כל אחת הרי ע':

לא ידעתי יום מותי. תני ז' דברים מכוסים מבני אדם, עת המיתה, שנא' [כי גם] לא ידע האדם את עתו וגו' (קהלת ט יב), ומה שבלב חבירו, שנאמ' כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז). ואיזה דרך הרוח לגוף, הוולד במעי אמו, [שנאמ'] כאשר אינך יודע (איזה) [מה] דרך הרוח (בעצמים) [כעצמים] בבטן המלאה (קהלת יא ה), ובמה אתה משתכר, [שנאמר] (זו) [זה] מתת אלהים היא (שם ה יח), ומתי שיכלה מלכות הרשעה, שנ' יום נקם בלבי (ישעיה סג ד), ומתי גאולה באה שנ' בעתה אחישנה (שם ס כב):

ועתה שא נא כליך. כלומר נשא נא כליך לא תאכילני מן הגזל:

ד"א שא נא כליך, מלשון (חרב שנונה) [וחרב וחץ שנון] (משלי כה יח), חיצי גבור שנונים (תהלים קכ ד), ואני המחבר אומר השאה ממש, לשון השחזה, כדאמרי' אין משחיזין את הסכין במשחזת של אבן, אבל משיאין אותו על גבי חברתה, א"ל בבקשה ממך השחז כליך ואל תאכילני נבילות:

וצודה לי צידה. רבותינו דרשו אם למסרת, ה"א יתירה, רמז לו בה' על ה' הלכות שחיטה, שלא יתמהמה בין תחילת שחיטה לסופה, כדי שחיטת בריה אחרת כיוצא בה, ושלא יכרות הסימנים בבת אחת בסכין קטן בלא הולכה והובאה כחיה הדורסת, ושלא יחליד המאכלת בין עור לבשר או בין בשר לסימנין, או בין סימן לסימן כחולדה המסתתר בעקרי הבתים, ושלא ישחוט משיפוי כובע ולמעלה כלפי הראש, ושלא יעקר הסימנים ביד או בדחיפת רגל הבהמה בקיר, וכאן זכרתים, והקב"ה יזכני לכבדו כהמה לדורשו במקומו ורמוזות בפסוק וזבחת כאשר צויתיך:

ד"א שא נא כליך. רמז לו שעתיד להתחבר עם מלכות בבל להוציא כלי בית אלהים לבית אוצר אלהיו, [שנאמר ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו (דניאל א ב)]:

תליך. רמז לו שיגדל כבודו במלכות מדי ופרס ועתיד לתלותו, שנאמר ויתלו את המן (אסתר ז י):

וקשתך. רמז לו שעתיד להתחבר עם מלכות יון, שנאמר קשת גבורים חתים (ש"א ב ד) וכתיב כי דרכתי לי יהודה קשתי מלאתי אפרים עוררתי בניך ציון על בניך יון (ושמתים) [ושמתיך] כחרב גבור (זכריה ט יג):

וצא השדה. רמז לו שעתיד להיות מלכות רביעית שלו, שנאמר ארצה שעיר שדה אדום (בראשית לב ד):

וצודה לי צידה. בנים המתייחסים אתה עתיד לצודם אבל לבסוף אתה מצוד אמן בימינו:

לך נא אל הצאן. א"ר לוי לך וקדם את האומה [שמשולה לצאן], כענין שנאמר (ואתה) [ואתן] צאני (וצאן) [צאן] מרעיתי (יחזקאל לד לא):

וקח לי משם שני גדיי עזים טובים. ר' ברכיה בשם ר' אליעזר טובים לך וטובים לבניך, טובים לך שתקבל הברכות על ידיהן, וטובים לבניך שעל ידיהן מתכפר להן ביום הכפורים:

איש שעיר. איש שידן, כדכתיב ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג כא):

ואנכי איש חלק. כדכתיב כי חלק ה' עמו (דברים לב ט):

כמתעתע. כמת תועה ועובד ע"ז, כדכתיב הבל המה מעשה תעתועים (ירמיה י טו):

אנכי עשו בכורך. עשו הפסיק הענין. ד"א אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות, אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב):

מה זה מהרת למצוא בני. מה זה קראתה לאביך למצוא הברכות י"ב שנה לשנותיו, אביך נתברך בן ע"ה שנה, שנא' ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כה יא). אברהם היה בן קע"ה שנה, טול ק' עד שלא נולד יצחק נותרו ליצחק ע"ה שנה בעת מות אברהם, ובאותו הפרק יצחק. ויעקב נתברך בן ס"ג שנה, כדדרשינן באלה שני חיי ישמעאל (בראשית כה יז):

ויאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני. אמר ריש לקיש אם לזיווגו כך המציא, דכתיב וישא עיניו והנה גמלים באים (בראשית כד סג), למאכל לא כ"ש:

א"ר אחא כעורבא דמייתי נורא לקינה, כך כשהזכיר יעקב את השם אמר יעקב הוא זה, שהרי עשו אינו מזכיר את השם, לכך אמר גשה ואמשך בני:

הקול קול יעקב. אין יעקב שליט אלא בקול, ואין עשו שליט אלא בידים. ר' פנחס אמר קולו של יעקב מכניס, והידים ידי עשו מבדרי ליה. א"ר ברכיה כשיעקב מכריז בקולו, הידים ידי עשו שולטות, וכשמצפצף בקולו ידי עשו רפות. ר' יהודה בר אלעאי בשם ר' היה דורש קולו של יעקב צוח ממה שעשו לו הידים ידי עשו, שהרג את חסידיו, והחריב את מקדשו:

ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו שעירות. כמשמעו:

גשה נא ושקה לי בני. אתה נושקני בקבורה ואין עשו ישקני בקבורה:

וירח את ריח בגדיו. אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, כגון יוסי בן מסית ויקים איש צרורות, וכן הוא אומר כפלח הרמון רקתך (שה"ש ד ג), אפילו רקנין שבך מלאים מצות כרימון:

ויתן לך. לא אמר יתן אלא ויתן, כלומר יתן לך שלך, ויתן לך של אחיך, ר' אחא אומר ויתן לך אלהים יתן לך אלהותך, שתגזור אומר ויקם לך:

מטל השמים. זה המן:

ומשמני הארץ. זה הבאר שהיתה מעלת להם דגים שמנים ביותר:

ורוב דגן. אלו אבטיחים המסעדים ללב:

ותירוש. אלו הבתולות, שמשמחות בעליהן בחופתן כיין המשמח לבב אנוש, וכן הוא אומר ותירוש ינובב בתולות (זכריה ט יז):

דבר אחר מטל השמים. זה ציון, שנא' כטל חרמון שיורד על הררי ציון (תהלים קלג ג):

ומשמני הארץ. אלו הקרבנות:

ורוב דגן. אלו הביכורים:

ותירוש. אלו הנסכים:

ד"א מטל השמים. זו מקרא:

ומשמני הארץ. זו משנה:

ורוב דגן. זה תלמוד:

ותירוש. זהו אגדה:

אך יצא יצא. בב' קפיצות:

ויעש גם הוא מטעמים. זה שאמר הכתוב שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך (משלי ל כה), סממית היא מלכות הרשעה, שכך רמוזות בדברי אגדה ד' מלכיות. א"ר חמא בן חנינא באיזה כח סממית זו מתפשת ממשלה ושולטת בהיכלי מלך, בזכות אותן הידים שנתעסקו לעשות מטעמים לזקן:

ויחרד יצחק ויאמר מי איפוא. אמר מי הוא זה שנעשה סרסור ביני לבין הקב"ה שיטול אחיך הברכות, א"ר יוחנן מי שיש לו שני בנים, אחד נכנס לשרתו, ואחד יוצא לשירותו איך הוא חרד לכך אלא בשעה שנכנס עשו נכנס הגיהנם עמו. ר' נתן בשם רב אחא אמר התחילו כותלי הבית להיות מרתתין, הוא שיצחק אמר מי איפוא. א"ר יהושע בן לוי כל אותו היום היה עשו צד צביים וכופתן, ומלאך בא ומתירן, עופות וקושרן, ומלאך בא ומפרידן, כדי שלא ימהר וימצא את יעקב עומד לפני אביו, ועליו הכתוב אומר לא יחרוך רמיה צידו (משלי יב כז), לא יאחר הק' ולא יאריך רוחו לא לרמאי ולא לצידו:

ויצעק צעקה גדולה ומרה. א"ר חנינא כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרון מעיו, אלא מאריך חימה. זעקה אחת זעק לאביו, היכן נפרע בשושן דכתיב במרדכי (ויצעק צעקה) [ויזעק זעקה] גדולה ומרה (אסתר ד א):

בא אחיך במרמה. ר' יוחנן אמר בחכמת תורתו:

ויאמר הכי קרא שמו יעקב. רשב"ל אומר התחיל מחכך בגרונו ואמר את בכורתי לקח ושתקתי והנה עתה לקח את ברכתי:

ולך איפוא. ברם לך פיתא:

ועל חרבך תחיה. א"ר לוי על חרבך ואתחי:

ויוגד לרבקה. א"ר חגי אמהות נביאות היתה בהם, ורבקה מן האמהות היא. ר' ברכיה בשם ר' יצחק אפילו הדיוט אינו חורש תילים, ואומר אל תגעו במשיחי (תהלים קה טו):

מתנחם לך להרגך. כמת שהוא תולה עליך. ויש אומרים מתנחם מתיעץ בלבו להורגך:

וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת. א"ר אליעזר אילו הוציא את הראשונות יפה עשה אלא כוב על כוב, כלומר על חטאתו הוסיף פשע. דרש ר' יודן בשם ר' אייבו בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק (משלי יב יג), ממרד שמרדו עשו וישמעאל באת להן תקלה. ויצא מצרה צדיק זה יעקב, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע (בראשית כח י), ושם נתגדל והצליח ששמע לאביו ולאמו, עליו הכתוב אומר אורח חיים למעלה למשכיל:

(משלי טו כד):

שלמה פרשת ואלה תולדות יצחק, ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לליקוחי הרשע זיווגי הצדיק זה שלש וזה ארבע, ללמדך שאין זיווגו של אדם אלא מאת הקב"ה, ושלש שעות בכל יום הקב"ה עוסק ומזווג זוגות, יש נושא במקומו, כגון אברהם לשרה, ויש שהאשה הולכת אל האיש, כגון רבקה ליצחק, ויש שהאיש הולך אצל האשה, כגון יעקב לנשיו, שנא' אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח ז), רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה (שם לג א), אמר דוד משיח ה' במה ראוי לצדיקים לרנן ולהתפאר בבוראו, שהרי לא שם חוקות שמים וארץ אלמלא בריתות אשר עמהם, והוא משנה תפקידם, להודיע אהבתו בעבדיו, פעמים מדמים שמש וירח לעיני כל פעמים משקיע השמש לפני תקופתה, כדכתיב וילן שם כי בא השמש (בראשית כח יא), פעמים לפני עתו מוצאו, כדכתיב ויזרח לו השמש (שם לב לב), לפיכך נאה להם להשתבח בתפילתם:

ויצא יעקב. ר' עזריה בשם ר' יהודה בר' סימון אומר הצדיק בעיר הוא זיווה הוא שבחה הוא הדרה, פונה משם, פינה זיווה, פינה הדרה, שהרי כמה שיירות יצאו משם באותו היום ואינו מזכירן, ואע"פ שנשאר יצחק אינו דומה זכותו של צדיק אחד, לזכותן של שני צדיקים, לכך נאמר ויצא יעקב מבאר שבע. ר' יודן אמר מבארות של שבועה, שלא יעמוד אבימלך ויאמר שבעה לי כדרך שנשבע לי זקינך, ונמצאתי משהה שמחת בני שבעה דורות:

וילך חרנה. כמו לחרן, דא"ר נחמיא כל תיבה שצריכה ל' בתחלתה הטיל לה ה' בסופה, וכבר דרשנום:

ויפגע במקום. הוקרה באותו מקום ששם שכינה שורה:

וילן שם. אותו הלילה, כי לא יכול להלוך:

כי בא השמש. מלמד שהשקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה כדי לדבר עם יעקב בצנעה, וכבר דרשנום:

בא השמש. יצא על הארץ, כי פעמים המאורות נקראים לשון זכר, ופעמים לשון נקבה:

ויקח מאבני המקום. שתים [עשר] מהם לקח:

וישם מראשותיו. שהרי יצא בבריחה שלא היו עמו כר וכסת. כל דבר שמניח אדם תחת ראשו לשכב עליו קורא הכתוב מראשותיו, כלומר מתחת הראש:

וישכב במקום ההוא. שכיבה נעימה, דא"ר יוסי בן זימרא עשאן לאותן האבנים כמרזב ושם אותן תחת ראשו שהיה ירא מן החיות, ור' ברכיה אמר מי שנגלה עליו הקב"ה אפשר שהיה ירא מן החיות, דכתיב [כי] הנה ה' יוצא ממקומו וירד (דרך) [ודרך] על במתי ארץ, ונמסו הרים תחתיו (והגבעות תמוגגנה), [והעמקים יתבקעו] (מיכה א ג ד), וכיצד רשות לחיות לבא ולהזיק במקום שכינה, אלא אותן האבנים שם תחת ראשו ונעשו תחתיו אחת כר ואחת כסת, ומנעימות שכיבתו עליהן, שהרי י"ד שנה שהיה משמש בבית עבר לא שכב אלא מתנמנם כסוס:

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה. כל החלומות הכתובין במקרא פתרונם בצדם, ולפי דברי ההדיוט זמן הראשון חלומו של יוסף, ופתרונו כדברי אחיו, המלוך תמלוך (בראשית לז ח). זמן שני חלומות של שר המשקים ושר האופים, ופתרונם כאשר אמר להם יוסף, שכל החלומות הולכים אחר הפה, כמו שדרשינן בסדר בראשית, זמן שלישי חלום פרעה ופתרונו כדברי יוסף, זמן רביעי צליל שעורים מתהפך במחנה מדין (שופטים ז יג), ופתרונו חרב גדעון, זמן חמישי חלום נבוכדנצר, ופתרונו ארבע מלכיות, זמן ששי חלום דניאל, ופתרונו כדברי המלאך, וכל חלום הנראה בדבר ה', בין לנביאי אומות העולם, כגון אבימלך, ולבן, ובלעם, ואליפז התמני וחבריו, ואליהו בן ברכאל, ובין לנביאי ישראל, כדכתיב אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו (במדבר יב ו), כולם אין צריכין פותר זולתי מה שמפרש לו דבר הקודש, ואע"פ שנאמר לו במשה (במראה) [ומראה] ולא בחידות (שם שם ח), מכלל דלשאר נביאים מדבר בחידות, מ"מ מודיע הקב"ה להם העניין כדי שיזהירו את בני הדור, אז יגלה אוזן ה' ומוסרם יחתום, אבל חלום זה של יעקב אע"פ שנדרש כפשוטו פתרוהו רבותינו במדרשם פסוק הראשון מקצר וסותם לומר כי עשה יעקב בציווי אביו ואמו ויצא מבאר שבע שלא להתגרה עם עשו והלך לחרן לישא שם אשה להתרחק מבנות כנען, ומפסוק השני ואילך מתחיל וסודר מה שאירע לו קודם שהלך לחרן:

ויחלום. נראית לו שכינת הקב"ה בחזון לילה:

והנה סולם. כלומר דמות סולם של אש:

מוצב ארצה. במקום בית המקדש:

וראשו מגיע השמימה. שפועו מגיע השמימה כנגד בית המקדש:

והנה מלאכי אלהים עולים. אלו גבריאל ורפאל שנדחו ממקומן קל"ח שנה, מיום שאמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה (בראשית יט יג), שגלו סודו של הקב"ה, עד שהגיע יעקב לכאן, והיה מלוין אותו מבית אביו לכאן, ועכשיו נתנה להם רשות לעלות למחיצתן:

ויורדים בו. אלו מלאכים אחרים שירדו ללותו חוצה לארץ:

והנה ה' נצב עליו. על אותו סולם נראה כבודו:

ויאמר אני ה'. אמר לו בזה השם נגלתי להם:

אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. לימד שבני בנים הרי הן כבנים:

הארץ אשר אתה שוכב עליה. אע"פ שאינה אלא כדי ארבע אמות, הרי כל הארץ סדן אחד כסדן של שקמה, ובאלו ד' אמות אתה קונה את כל הארץ בחזקה דכתיב לך אתננה ולזרעך (בראשית כח יג), מכאן אמרו רבותינו מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, מאי טעמא כולהו סדנא דארעא חד הוא פי' שורש וגוף חדא הוא:

והיה זרעך כעפר הארץ. ואם תאמר מה אני צריך לכולהו, לכך נאמר והיה זרעך כעפר הארץ, מה עפר אינו מתברך אלא במים, כך בניך אינם מתברכין אלא בתורה, שנמשלת למים שנא' הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה א). ומה עפר הארץ מכלה מיני מתכות והוא קיים, אף בניך מכלין את המלכיות והן קיימין, ומה עפר הוא יסוד העולם, אף בניך הן יסוד העולם, ומה עפר הארץ עשוי דייש לכל ומצמחת, אף בניך עשויין דייש למלכיות ומצמיחין זש"ה אשר אמרו לנפשיך שחי ונעבורה ותשימי (בארץ) [כארץ] גיווך וכחוץ לעוברים (שם נא כג), והקב"ה מצמיחן ומחליץ עצמותיהן, דכתיב כי כארץ תוציא צמחה וגו' (ישעיה סא יא):

ופרצת. לשון ממשלה, ודומה לו עלה הפורץ לפניהם (מיכה ב יג), כי ימין ושמאל תפרוצי (ישעיה נד ג), ואני אומר עיקר המלה לשון פרצה ממש, כמלך הפורץ לעשות לו דרך ואין מוחה בידו:

ופרצת ימה. א"ר (אבהו) [אבא] בר כהנא אתה שוער (שלים) [של ים], כלומר שיהא שליט במחוזות ובנסים, ודומה לו עלה הפורץ כו' (מיכה ב יג), כי ימין ושמאל תפרוצי (ישעיה נד ג), ומקנהו פרץ בארץ (איוב א י), מה פרצת עליך פרץ (בראשית לח כט), וכל דומיהן נדרשת כך, וזו הבשורה אינה אלא לעתיד, דא"ר יוסי בר חנינא אף חלוקת יחזקאל נראה לו, והלא לא פירש יחזקאל אלא מן המזרח [למערב], בא ישעי' ופירש כי ימין ושמאל תפרוצי (ישעי' נד ג), זש"ה והאכלתיך נחלת יעקב אביך (שם נח יד), שנאמר לו ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה:

ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. כענין שדרשנוה באברהם:

והנה אנכי עמך. שיהיו שלוחי מלווין אותך שהשליח הרי הוא כשלוחו:

ושמרתיך בכל אשר תלך. ולא תירא מעשו, כמו שאמר לבניו הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך (שמות כג כ):

והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך. שיהא דברי עמך:

עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך. להשיבך כאן, וכן קיים לו, וכיון שחזר וחנה לפני שכם לא נהיה עמו דבר הקודש, לפיכך נלקחה דינה לשכם בן חמור, כיון שנסעו משם נדבר עמו פעמיים, כיון שנתיישב בארץ מגורי אביו לא נהיה עמו דבר הקודש, לפיכך נמכר יוסף ולא נדבר הקב"ה י"ב שנה:

ויקץ יעקב משנתו. אז ידע שנדבר עמו הקב"ה:

ויאמר אכן. כל מקום שנאמר אכן הרי הוא לשון בירור, כמו כן ונכון, כלומר אך כן כך אמר ברור ונכון שיש ה' במקום הזה, מלמד שהשכינה שרויה בכל מקום בין בנוי בין חרב, ושכינה חנויה כאן:

ואנכי לא ידעתי. והייתי חפץ לעבור לולא כי בא השמש ואיחרתי. ואם ידעתי לא נהגתי בו קלות ראש לשכוב עליו:

ויירא ויאמר. לאחר שהעלה הדבר ללבו שהשכינה שורה שם נתיירא, שהרי ראה שיפועו של סולם כנגדו, לכך אמר:

מה נורא המקום הזה. כלו' מה ירא לי המקום הזה:

אין זה. סולם כשאר סולמות שהן חול שאין דרך העולם להיות סולם בין השמים ובין הארץ:

כי אם בית אלהים. מקום שהשכינה שורה בו:

וזה שער השמים. שעתיד להפתח לצדיקים, שנאמר זה השער לה' צדיקים יבואו בו (תהלים קיח כ):

וישכם יעקב בבקר. כל מי שנאמר בו וישכם בבקר, הרי הוא שדרכו להקדים בבקר:

ויקח את האבן אשר שם מראשותיו בתחלה הוא אומר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (פסוק יא). ומיעוט אבנים שנים, ועכשיו הוא לשון יחידי. אלא אמרו רבנן אבני כתיב, ומיעוט אבני שתים, אמר יעקב, זקני אברהם יצאו ממנו פסולת ישמעאל ובני קטורה. יצחק אבי יצא ממנו עשו ואלופיו, ואני אם מתאחות שתי אבנים הללו זו לזו אדע שאין פסולת בזרעי, וכיון שהשכים בבקר וראה שנתאחזו שתיהן זה לזה, שמח וידע שאין פסולת יוצא ממנו:

וישם אותה מצבה. קידשה זכר לסולם שראה:

ויצוק שמן על ראשה. כמפי הפך, לימד שעתידין בני בניו להמשח לכהונה ולמלכות:

ויקרא את שם המקום ההוא בית אל. על שם בית אלהים ששרתה שם שכינה:

ואולם. לשון בירור זו דברי, ונראה לי כי אולם במקום אלא הוא עומד, כלומר אלא:

לוז. שם המקום:

לראשונה. קודם חזון זה, ומה שכתוב באברהם בין בית אל ובין העי (בראשית יג ג), הרי הוא מגיד מראשית אחרית, כמו את כל שדה העמלקי (בראשית יד ז), וכמה כמוהם במקרא, ולמה הזכיר הכתוב שם העיר, ללמדך שמשם לקח השמן שיצק על ראש האבן, ולא מקום ששכב שם יעקב בתוך העיר, אלא סמוך הוא לעיר בתוך מגרשה, ולמה נקרא שמה לוז, א"ר אבא בר כהנא שכל מי שנכנס שם הטריף מצות ומעשים טובים כלוז, רבנן אמרי מה לוז אין לה פה, כך אין אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר. א"ר סימון אילן לוז היה עומד על פתחה של עיר, והיה הלוז חלול ועומד על המערה, והיו נכנסין דרך הלוז למערה, ודרך המערה לעיר, זש"ה ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראינו נא את מבוא העיר (שופטים א כד):

לראשונה. חסר ו', כי יושביה היו חסרין שאין להם מוצא ומובא כשאר ערים:

וידר יעקב נדר. עיקר מלת נדר לשון גלגול, כדכתיב ויגל את האבן (בראשית כט י), ומתרגמינן ונדר ית אבנא. וגללו (שם שם ג), ונדרו. זה שמגלגל עליו איסור על דבר המותר לו, יעקב אבינו פתח תחלה בנדרים, לפיכך כל מי שהוא נודר לא יהא תולה הנדר אלא ביעקב:

לאמר. לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרתם, וסתמו של נדר הוא על דבר שצריך לו לאדם ואמר אם אזכה לכך וכך, אעשה כך וכך, שכך אמר יעקב אם יהיה אלהים עמדי, שיתקיימו התנאים שהבטיחני על הפרנסה, שנאמר כי לא אעזבך (שם), ודומה לו ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים לז כה):

ושבתי בשלום אל בית אבי. כמו שהבטיחני והשבותיך אל האדמה הזאת (פסוק טו):

והיה ה' לי לאלהים. כמו שאמר שהוא אלהי אברהם ואלהי יצחק:

והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. שתהא שכינה שורה עלי שם בחזירתי:

וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. אבן לשון נקבה, יהיה לשון זכר, אלא כך אמר יהי רצון לפניו שתהא בית אלהים:

עשר אעשרנו. כפל הדיבור, כלומר עשר הנכסין אעשרנו, אפי' הבנים, והיה מובטח שיעמיד י"ב שבטים, לפיכך נדר לעשרן, וכן עשה והפריש את לוי, שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מח ה), והרי י"ד שבטים אז הפריש ד' בכורות לד' אמהות, שהבכור קדוש מרחם, ואין קודש פודה קודש, נותרו עשרה, והפריש מהן את לוי לשרת את ה':