וישמע את דברי בני לבן. היינו דאמר חזקיה עד שלא ירד יעקב לשם לא נפקד לבן בבן זכר, דכתיב כי רעה היא (בראשית כט ט), וכבר דרשנו:

לאמר. שהיו אומרים מפי אביהם:

לקח יעקב. בחכמה:

את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. כלומר קנה לו, כבד שניים במקרא, ושניהם נדרשו לשון עושר, ושניהם חסר ו', כדי להודיע כי אינם כשאר כבוד, כגון שבח ותהלה ותשורה, כדכתיב כבד את אביך (שמות כ יב), כבד את ה' מהונך (משלי ג ט), ישימו לה' כבוד (ישעי' מב יב), וכל דומיהן, אלא כגון כסף וזהב לבד, וא"ר לוי אין כבוד אלא כסף וזהב לבד, שנאמר בזו כסף בזו זהב ואין קצה (לתבונת) [לתכונה] כבוד מכל כלי חמדה (נחום ב י) לפיכך נכתבו חסר ו':

וירא יעקב את פני לבן. אמר בר סירא לב אדם ישנה פניו בין טוב לרע, כך הביט יעקב בפני לבן והיו רעים וזועפים:

והנה איננו עמו. מיד הכיר בו כי איננו מסביר לו פנים כתמול שלשום:

[ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך] א"ל יעקב הרי חמיך אינו מסביר לך פנים ואת יושב כאן, שוב לך כמו שהבטיחך, שנאמר והשבותיך אל האדמה הזאת (בראשית כח טו):

ורבותינו דרשו ויזכור אלהים את רחל. זש"ה זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלים צח ג), מהו לבית ישראל ישראל סבא שרחל היתה עיקר ביתו שבכל השבטים כתיב, בני לאה בכור יעקב ובני בלהה שפחת רחל ובני זלפה שפחת לאה, ובה כתיב ובני רחל אשת יעקב:

ותאמר אסף אלהים חרפתי. א"ר לוי עד שלא תלד האשה הסירחון נתלה בה, ומשתלד הסירחון נתלה בבנה, מאן אכיל הדא מקמתא בריך מאן תבר הדא מקמתא בריך:

אסף אלהים את חרפתי דברה ברוח הקדש מה שעתיד להיות לבניה בימי פילגש בגבעה שהחרימו לאמר ארור נותן אשה לבנימין (שופטים כא יח), ונאספה חרפתם, דכתיב (חונונו) [חנונו] אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה (שם שם כב), ועוד בימי ירבעם, דכתיב ולא עצר כח ירבעם (לפני אביו) [עוד בימי אביהו] ויגפהו ה' וימות (דה"ב יג כ), א"ר שמואל בר נחמני לא ירבעם ניגף אלא אביה ניגף, כדדרשי' בגמרא באריכות:

וענתה בי צדקתי ביום מחר. אמר ר' יהודה אמרה רוח הקודש אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה יולד יום (משלי כז א), מחר בתך יוצאת ומתענה, ואתה אומר וענתה בי צדקתי ביום מחר:

ויאמר לבן הן. א"ר חייא כל דבר ודבר שהיה לבן מתנה עם יעקב היה חוזר בו עשר פעמים למפרע מהן ללאו, רבנן אמרי מאה פעמים, שנאמר והחליף את משכורתי עשרת מונים (פסוק ז), כלומר עשרה מניינים ואין מנין פחות מעשרה:

ויחמנה בבוא לשתות. א"ר יהושע נעשה (חומם) [המים] זרע בתוך מעיהן ולא היו חסרות אלא צורת הולד בלבד:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו. וסמוך לה בטחון חניות ארץ החיים, זש"ה זעקתי אליך ה' אמרתי [אתה] מחסי חלקי בארץ החיים (תהלים קמב ו), והיא ארץ ישראל שמתיה חיים תחלה לימות המשיח, א"ל הקב"ה אתה אמרת חלקי בארץ החיים, שוב אל ארץ אבותיך:

ויאמר ה' אל יעקב. בלשון רחמים היה הדיבור עמו דין הוא שנכסים של חוצה לארץ אינם בכלל ברכה אלא שאני מרחם עליהם:

שוב אל ארץ אבותיך. שאביך מצפה לך אמך מצפה לך:

ולמולדתך. שאפי' כל בית שכונתך מצפים לך:

ואהיה עמך. ותהיה שכינתי מסייעת לך שלא יזיקוך עשו ובני כנען:

וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה. בכל מקום היה מודיע חיבתו לרחל יותר מלאה, וכן את מוצא באלקנה, שנא' ולחנה יתן מנה אחת אפים כי. את חנה אהב (ש"א א ה):

השדה אל צאנו. זה שאמר ריש לקיש בשלשה דברים אוהב אני את בני מזרח, שאינן נושכין ואוכלין, אלא חותכין ואוכלין, ואין נושקין בפה אלא ביד, ואין יועצין אלא בשדה. ותניא א"ר עקיבא בשלשה דברים אוהב אני את המדיים כשחותכין בשר אין חותכין אלא על גבי השלחן, ואין נושקין אלא על גבי פיסת היד, ואין יועצין אלא בשדה, לכך כתיב השדה אל צאנו:

ויאמר להן רואה [אנכי] את פני אביכן. לפי שמדבר כנגד נקיבות לכך כתיב כן:

כי איננו אלי. כלומר ברוע פניו אני מכיר שאין דעתו קרובה אלי:

כתמול שלשום. כי הוא מקנא אותי:

ואלהי אבי היה עמדי. וסמכני והצליחני:

ואתנה. לשון רבות, ודומה לו ואתנה צאני (יחזקאל לד יז):

ידעתן. שהייתן מכירות בתמימות ששמעתן כי אני פועל נאמן, ועכשיו שראיתן לא תהא שמיעה גדולה מן הראיה:

ואביכן התל בי. התול זה התולה דברי אמת לשקר, כדי לשחק באנוש, כמו ויהתל בהם אליהו (מלכים א' יח כז), שהיה משחק בנביאי הבעל ומתלוצץ לע"ז, ודומה לו אל יוסף פרעה התל (שמות ח כה), חזו מהתלות (ישעיה ל י), אם לא התולים עמדי (איוב יז ב), וכל דומיהן:

והחליף את משכורתו עשרת מונים. ק' פעמים כדברי רבותינו:

ולא נתנו אלהים. כלומר לא נתנו הקב"ה מושל עלי כדי שיוכל להרע עמדי בשכרי:

[אם] כה יאמר נקודים יהיה שכרך. צופה היה הקב"ה מה עתיד אביכן לאמר והיה צר הוולדות כיוצא בה:

וילדו כל הצאן נקודים ואם כה יאמר עקודים יהיה שכרך וילדו כל הצאן עקודים. וה"ה לשחורין ולטולאין, דתניא ר' ברכיה בשם ר' לוי אם כה אמר אין כתיב כאן, אלא אם כה יאמר, צפה הקב"ה מה עתיד לבן לעשות ליעקב, והיה צר צורה כיוצא בה:

ויצל אלהים את מקנה אביכם. כזה שמצילין מן הניצולות, כך היו ענני כבוד טוענין בתוך צאנו של לבן ובאין ונותנין לתוך צאנו של יעקב, א"ר חונא דבית חורין מלאכי השרת היו:

ויהי בעת יחם הצאן. כל כך היה מספר הענין להם כדי שלא יחשדוהו כגנב, מכאן שאדם חייב לצאת מידי הבריות, ואפי' מיד אשתו ובניו, ואע"פ שכפופין לו, כדי שלא יתגנה עליהם:

ואשא עיני [וארא] בחלום והנה העתודים העולים על הצאן. הנקבות לרבען היו:

עקודים נקודים וברודים. כלומר היו בהן כתמי לבן כפיתי ברד, ברדים לבנים בבטניהם, טולאים לבנים במתניהם, א"ר חונא דבית חורין עולין מאליהם, והוא שאמרינן שהיו ענני כבוד טוענים העתודים והאילים העקודים והנקודים והטלואים של לבן אותן שנאמר בהן הסר משם כל שה נקוד וטלוא, והיו עולים בגזירת הקב"ה מתוך עדרי בני לבן ורובעים את הצאן שאצל יעקב, כדי להוליד כיוצא בהן, וסוף הענין מוכיח לראשו שלא במרמה פיצל יעקב את המקלות ונתן פני הצאן אל עקד, אלא על פי מלאך שרצה הקב"ה להציל את מקנהו של רשע מידו שהיה עומד לאבד והצילו ונותנו ליעקב עבדו שלא להקפיח שכרו:

ויאמר [אלי מלאך האלהים] בחלום יעקב. ר' אליעזר בן יעקב אומר לו ולדורותיו, שאין דור שאין בו כאברהם, אין דור שאין בו כיעקב:

[ואומר] הנני. הודיען שכן דרך הנביא להשיב לגבורה וכן קטן לגדול, כלומר הנני עומד בציוויך:

ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן. כלומר העולים מאליהם מעדרי לבן ובאין על הצאן שלך והם עקודים נקודים וברודים:

כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך. ר' אבהו ור' יודן שעתיד לעשות ראיתי מתחלה וסיעתי להיות הוולדות כמו שהוא מתנה עמך. ללמדך שלא מפני המקלות היו נולדין כך אלא בגזירת עירין פתגמין:

אנכי האל בית אל. עוד הודיען ששכינה נדברה עמו אחרי דברי המלאך, שהרי כבר דרשנו שכך דרך המלך כשרוצה לדבר עם עבדיו מקדים אחד ממשרתיו ומדבר, כדי להסותם אל המלך, כך דיבר תחילה המלאך על עסקי הצאן, אח"כ דבר הקב"ה ממש:

אנכי האל בית אל אשר [משחת] שם מצבה. לשמי:

ואשר נדרת לי שם נדר. שנאמר עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב):

עתה קום צא מן הארץ הזאת. קימה היא שתצא מחוצה לארץ:

ושוב אל ארץ מולדתך. שאתה עתיד ליורשה:

ותען רחל ולאה. כשם שבקריאה רחל תחילה, כך בענייה רחל תחלה, ולמה כתיב ותען לשון יחידה, א"ר יוסי ראית מימיך אדם קורא לשמעון, וראובן עונה אותו, אלא לרחל קרא ורחל ענתה אותו, אלא שלאה הודית לדברי רחל, שנאמר ותאמרנה לו העוד לנו. ה' פתוחה ונחטרת לשון תימה, כלומר וכי יש לנו עוד חלק ונחלה בבית אבינו, שנעמוד כאן ונצפה לירש מנכסיו:

הלוא. י"ג מליאי ו' במקרא וכולן לדרשה, וזה לשון שבועת תימה, כלומר הלא כי נכריות נחשבנו לו כי מכרנו לו בדמי עבודת י"ד שנה ולא כמשיא בתו לאיש ונותן לה משלו, ולא כאביו שהשיא את רבקה לאביך ושלחה, אלא זה נתעמר בנו ויאכל שכר טרחך י"ד שנה:

גם אכל את כספנו. שאם הוא בא וראה בבתינו כלי נאה הרי הוא לקחה, כסף או כתם טוב שאנחנו מסגלות מגיזי כבשינו ומחריצי חלבן הרי בא ולוקח:

כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו. לפי שהיו צדקניות האמינו והודו שגזירת הקב"ה היה ולא מרמה והוא שעושרו של רשע עומד הוא ליאבד ופעמים שהקב"ה מצילו מידו ונותנו לצדיק, כדכתיב אם יצבור [כעפר] כסף וכחמר יכין מלבוש, יכין וצדיק ילבש (איוב כז טז יז):

לנו הוא ולבנינו. ראויין אנו ליורשו יותר מבניו שהן עובדי ע"ז:

ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה. הכירו באותו צדיק ששכינה עמו בכל מקום:

ויקם יעקב. נתקיים בעצתו:

וישא [את] בניו. תחלה, ואח"כ נשיו על הגמלים, זש"ה לב חכם לימינו (קהלת י ב), אבל עשו ויקח את נשיו (בראשית לו ו), תחלה לזנות, ואח"כ את בניו, ועליו אמר הכתוב לב כסיל לשמאלו (קהלת י ב):

וינהג את כל מקנהו. זה הצאן שלו:

ואת כל רכושו אשר רכש. אלו כל מהלכי רגל, ודומה לו רכבי הרכש (אסתר ח י), וכבר דרשנו:

קנינו. זה שאר מטלטלין:

אשר רכש. חוזר ועונה על כל מהלכי רגל לומר שלא ניהג פרסה משל לבן בגזל ובמרמה אלא הכל משכר עמלו שעמל:

בפדן ארם. אותו מקום קרוב לחרן, והוא ממוצע בין ארם נהרים לארם דמשק, שני ארמים סמוכין זה לזה, ולכך קרוי פדן, כי צמד מתרגמינן פדן, לבא אל יצחק אביו ארצה כנען. לימד שחזרתו לשם שמים לעמוד לשרת לאביו, כמו שאמר לו דבר הקודש שוב אל ארץ אבותיך (בראשית לא ג), שאביך ואמך ממתינין לך:

ולבן הלך לגזוז את צאנו. שהסיר מתחלה, דכתיב הסר משם כל שה נקוד וגו' (בראשית ל לב):

את. לרבות של לבן שהיה יעקב רועה אותן וכבר שלם הצאן, כל מקום שנאמר גזיזה עשתה רושם, באבשלום נהרג אמנון והוא נטרד, בנבל ניגף, ביהודה בא על כלתו, בלבן ותגנב רחל ונענשה מיתה על קללות הצדיק, והיא לא נתכוונה אלא לשם שמים, אמרה היאך אני הולכת ומנחת לזקן זה בקלקולו:

ותגנוב רחל. שהסתירה עצמה לקחת:

את התרפים אשר לאביה. חבר חברים בהם ומשתחוה להם שהן ע"ז, כענין שנאמר ואון ותרפים הפצר (ש"א טו כג), ושם גנאי הוא, והוא לשון תלמוד מקום התורפה, הוא מקום לכלוך, כדאיתא בפסחים עומדת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה, ועיקרן מיני קסמניות שמשיחין את האדם בשמן עד שבלה בתוכן ואוחז בשער קדקדו ומושכן ונשמטת מן הראש ושורה עליו רוח הטומאה ומדבר עמו, והוא אחד מן חוברי חבר:

ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי. שהצניע דברו ממנו כדי שלא יעלה ללבן שהוא הולך, וסוף הפסוק מפרש, על בלי הגיד לו כי בורח הוא:

ויברח הוא וכל אשר לו. כל הצדיקים שברחו הצליחו, שנתנו מקום לשעה, ולא עמדו לפני השעה:

וכל אשר לו. שלא השאיר משלו אחריו כלום:

ויקם. קימה היתה לו:

ויעבר את הנהר. זה פרת שהוא בין ארם ובין ארץ ישראל:

וישם את פניו הר הגלעד. כלומר כיוון פניו ללכת להר הגלעד, ודומה לדבר בן אדם שים פניך אל ירושלים (יחזקאל כא ז), וכתיב אנה פניך מועדות (שם שם כא), כלומר מועדות ללכת:

ויגד ללבן. חסר ו', שהיה דבר רכילות:

ביום השלישי כי ברח יעקב. כי היה דרך ג' ימים בינו ובין יעקב, והלך השליח באותו היום שנסע יעקב להגיד ללבן, והגיע אצל לבן לסוף ג' ימים, ומצאו עם קרוביו מקובצין ועומדין על הגזיזה, כי כן דרך הראשונים לעשות:

ויקח את אחיו עמו. הם קרוביו שמקובצים עמו על המשתה:

וירדוף אחריו דרך שבעת ימים וידבק אותו בהר הגלעד. ביום הרביעי לבריחת יעקב הוא יום עצמו שהתחיל לבן לרדפו:

וידבק אותו. כלומר קפץ עליו והשיגו, ודומה לו פן תדבקני הרעה ומתי (בראשית יט יט), וכן קפץ הדרך לפרעה וחילו, וכל כך למה כי הגיע יום הנס ואין ראוי להתאחר שמגלגלין זכות ליום זכאי. וחובה ליום חובה:

ויבא אלהים אל לבן הארמי. שמץ דבר נהיה לו בפנים מחשיכות, כדכתיב בסעיפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה וגו' (איוב ד יג), וכתיב ואלי דבר יגונב ותקח אזני שמץ מנהו (שם שם יב), ופרשה זו מועדת איך נגלה הקב"ה לנביאי או"ה, וכבר פרשנו הדבר, מה בין נביאי ישראל לנביאי או"ה:

בחלם הלילה. חסר ו' שחזיונו חסרה, אבל מה שכתיב בישראל שנאמר ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו (במדבר יב ו), מלא ו' שחזיונו שלימה:

ויאמר לו השמר לך פן תדבר. כלומר שלא תדבר:

עם יעקב מטוב ועד רע. שאפילו דברים שאתה אומרם לטובתו הוא יחשבם לרעה, לפי שטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, וזה רשע לא שמר דבר יוצרו:

וישג לבן את יעקב. כדכתיב וידבק אותו (בראשית לא כג), ועכשיו שינה בדברים כדי לחדש בם דברים הכתובים בפרשה, ולהודיע כי אחרי החלום השיגו:

ויעקב תקע את אהלו. כלומר תקע ודעץ כפס יתידות אהלו בהר, ודומה ותתקע את היתד ברקתו (שופטים ד כא), ומתרגמינן וכפסת, ויונתן בן עוזיאל תרגם ודעצת, ובלשון רבותינו דומה לדבר נפל מן הגג ונתקע:

ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד. כמו כן נדרש אלא שביעקב כתיב אהל, שהיה עמו מחנה רב, ובלבן לא כתיב אהל, שהיה הוא ואחיו לבד:

ויאמר לבן ליעקב מה עשית. כלומר מה טעם עשית כך, התחיל לערער ולהרהר אחר דבריו:

ותגנוב את לבבי. שהסתרת את דבריך ממני שלא הייתי יכול להעלות על לבי שאתה נפרד ממני והולך:

ותנהג את בנותי כשביות חרב. שנהגו בשבי בלי רצון קרוביהן:

למה נחבאת. לשון הסתרה, ודומה (ויחבא) [ויתחבא] האדם (בראשית ג ח), ואחבא (שם שם י), חבי כמעט רגע (ישעיה כו כ), וכל דומיהן, וכך אמר ליה למה נחבאת במסתרים כדי לברוח, ותגנוב אותי גנבתני מן העולם כאילו אין לבנותי אב:

ולא הגדת לי. כלומר שאם לא עשית כך:

ואשלחך בשמחה ובשירים ובתוף ובכנור. ד' מיני שמחה, כנגד ד' חופות שעשה לד' נשים:

ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי, לשון זה נשיקה של פרישות, כגון ותשק ערפה לחמותה (רות א יד), וכבר דרשנו לג' הנשיקות:

לבני. אלו השבטים, כדכתיב הבנים בני (בראשית לא מג):

ולבנותי. כמשמעו. עתה הסכלת עשה. כל שכל שהוא בשי"ן לשון חכמה, ושהוא בסמ"ך לשון שטות, וכן אמר לו את הסכלת כל מה שעשית מעודך היה בשכל טוב ודעת, אבל עתה לסכלות ולשטות עשית:

עשה. ה' כתיב, וקורין ו', והן ד' במקרא שנכתבין בה"א, ונקראין בוא"ו, עתה הסכלת עשה, [למען] עשה כיום הזה (בראשית נ כ), עשה שטים (תהלים קא ג), עשה [צדקה] ומשפט (משלי כא ג), וכולן נדרשין, לומר לך שאין אותן דברים נעשין אלא ע"י שרגיל בהם ולבן בסכלות שהוא רגיל בו הקדים ואמר ליעקב:

יש לאל ידי. אל לשון תוקף, וננקדת בצירי, ודומה לו אילי מואב (שמות טו טו), ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז יג), כרים ואילים (דברים לב יד), התועבות האל (ויקרא יח כז), כולן מדוברין על אופן תוקף, כלומר יש לתוקף ידי לעשות עמכם רע שהרי הייתי בא בחיל כבד וכלי זיין עליכם אם רציתי:

ואלהי אביכם. צירף הנשים והבנים אל זכות של אברהם ובצל ייחוד אלהי אברהם:

אמש אמר אלי. בלילה שעבר, ועיקר המלה לשון מישוש, ודומה לדבר ימששו חושך ולא אור (איוב יב כה), כאשר ימשש העור באפלה (דברים כח כט). ימששו בצהרים (איוב ה יד), לומר לדורות בלי להרע זרעך, שנאמר אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו (תהלים קה טו), וכתיב לא הניח [לאיש] לעשקם (דה"א טז כא):

השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע. גירע ד"ה קונה, שנאמר לו פן וזה אמר מדבר, כלומר השמר לך ממעשה אבל תהא מדבר עמו כרצונך בין טוב ובין רע, ודומה לו וישמע הקול מדבר אליו, וכן ט' במקרא:

ועתה הלוך הלכת. כפל הדברים, כלומר בין כהוגן בין שלא כהוגן:

כי נכסף נכספת. כפל הדברים כלומר נכסף לארץ מולדתך נכספת לבית אביך, ועיקר המלה לשון חימוד, ודומה לדבר נכספה וגם כלתה נפשי (תהלים פד ג), ועל כן נקרא כסף שהוא נחמד בעיני אדם יותר מזהב, כי הוא עובר לכל סוחר ובכל מקום, דכתיב והכסף יענה את הכל (קהלת י יט):

למה גנבת. כלומר מאחר שהלכת מאצלי על שחמדת ללכת אל בית אביך למה גנבת את התרפים שהוא אלהות, אמרו השבטים בשנו בך אבי אמותינו, שבעת זקנותך אתה אומר שהתרפים הם אלהיך ונגנבו ממך:

ויען יעקב ויאמר ללבן כי יראתי כי אמרתי פן תגזול את בנותיך מעמי. והוא ששנו רבותינו שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם, חכם אינו מדבר וכו', ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון וכו'. וכך השיב יעקב ללבן אמרת מתחלה מה עשית ותגנוב את לבבי ותנהג את בנותי, ויעקב השיב בתחלה כי אמרתי פן תגזול וגו' מה שקראו בלשון גנאי שאמר עתה הסכלת, ודבר עתק יש לאל ידי לעשות עמך רעה, לא רצה לענות כסיל כאולתו, כי לא היה לבן חכם בעיניו בדבר זה, שהרי ע"כ הודה לו שהקב"ה מנעו לעשות עמהן רעה, ועל מה שאמר לו באחרונה למה גנבת את אלהי השיבו לו באחרונה:

עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה. שהרי אסור לנו מאבותינו להשהות ע"ז אצלינו:

נגד אחינו. אלו קרוביו בני משפחתו וקרובי אשתו שבאו עם לבן:

הכר לך. תן סימנין מובהקין, ודומה לו הכר נא הכתונת בנך (בראשית לז לב) הכר נא למי החותמת (שם לח כה), ויכרה ויאמר כתנת בני (שם לז לג), ויכר יהודה (שם לח כו), הכרת פניהם (ישעיה ג ט), ויכר יוסף (בראשית מב ח), וכל דומיהן, כולן מדוברים על טביעת העין בסימנים מובהקים, וכה"א עד דרוש אחיך אותו (דברים כב ב), דרשהו אם הוא רמאי אם לאו ושאלהו על סימנין מובהקין:

מה עמדי. ואפי' בדברים המותרים בהנייה והן שלך:

וקח לך. ואהא מתבייש:

ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם. לשם שמים שלא יעמוד אביה בקלקולו, לפי' החרים ואמר לא יחיה, ואעפ"כ פגעה בו קללתו, וזה שאמרו רבותינו קללת חכם אפי' על חנם היא באה, דכתיב לא יחיה, וכתיב ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה (בראשית לה יט), וכתיב מתה עלי רחל (שם מח ז), על הגרמת קללתו:

ויבא לבן באהל יעקב. שהיה מיוחד לו לתפלה:

ובאהל לאה. שהיה בצד שמאל לאוהל יעקב:

ובאהל שתי האמהות. שסמוכין לאהל לאה:

ולא מצא. כלום משלו:

ויצא מאהל לאה. עד חזר ופשפש שהיה יודע בה שהיא ממשמשת ולא מצא שם כלום:

ויבא באהל רחל. שהוא בצד ימין של אהל יעקב ושם נתעכב כי ראה רחל יושבת על הכר וחשדה עליה:

ורחל לקחה את התרפים. ממקום שהיו שם מוצנעים:

ותשמם. חסר י', לפי שנחסרו חייה על הגרמת התרפים:

בכר הגמל. היא מרדעת כעין כר שעושין לסוס ולפרד ולגמל ולחמור שיגן על גבן מפני האוכף, ומכאן אמרו רבותינו כרים וכסתות:

ותשב עליהן כדי שלא יבין:

וימשש וגו' ולא מצא. בדק היטב ולא מצא כלום משלו:

ותאמר אל אביה אל יחר בעיני אדוני כי לוא אוכל לקום מפניך. לוא מלא ו', אמרה מחוייבת הייתי לקום ולהדר פניך, אלא בשביל שאתה בא לבקש ע"ז לא אוכל לקום מפניך, וכיוצא בו אם לוא יגיד ונשא עונו (ויקרא ה א), אע"פ שהגיד לאחרים ולא יגיד למשביעו ונשא עונו:

כי דרך נשים לי. כי כיזבה לו מפני דרכי שלום, ויש לומר באותו הפרק נתעברה וילדה לז' חדשים:

ויחפש. בדק היטב, ודומה לו איך נחפשו עשו (עובדיה א' ו') אחפש את ירושלים בנרות (צפניה א יב), שאור הנר יפה לבדיקה:

ולא מצא את התרפים. א"ר יוחנן תרפים לא מצא קיתונות מצא, נעשו תרפים קיתונות:

ויחר ליעקב וירב בלבן. ר' חנינא בר יצחק אמר קפדותן של אבות, ולא ענוותנותן של בנים, שהרי כתיב ויחר ליעקב וירב בלבן, ולא היה שם לא מכות ולא פצעים, אלא דבר פיוסים, דכתיב מה פשעי וגו'. וענותנותן של בנים, דכתיב בדוד ויברח דוד מניות ברמה ויבא ויאמר לפני יהונתן [מה עשיתי מה עוני] ומה חטאתי לפני אביך (ש"א כ א), ומזכיר שפיכות דמים בפיוסיו, דכתיב כי מבקש את נפשי (שם):

ויען יעקב ויאמר ללבן. הגיד כעסו ואמר דברי פיוסין:

מה פשעי [מה] חטאתי כי דלקת אחרי. כלומר רצת מהר אחרי כאש דלקת המקפצת והולכת, ודומה לדבר בגאות רשע ידלק עני (תהלים י ב):

כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך וגו' כלומר מה מצאת משלך אצלי:

שים כה. לפני קרובינו ואהיה בוש:

נגד אחי ואחיך. אלו בני משפחתם שבאו עם לבן:

ויוכיחו בין שנינו. אם אני חייב לו כלום, או אם רדפני חנם. א"ר סימון כך אמר לו חתן שהוא דר בבית חמיו, אי אפשר שלא יהנה מביתו, אפילו כלי אחד, אבל אתה בדקת ולא מצאת אצלי אפי' מחט ואפי' צינורא:

זה עשרים שנה אנכי עמך. בשעבודך:

רחלך ועזיך לא שכלו. שנשתלחה בהם ברכה לרגלי:

ואילי צאנך לא אכלתי. שאר הרועים אוכלים האילים ואומרים הזאבים אכלוהו, כדאיתא במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה, והזכרים יוצאין לבובין, ובגמרא מפרשי רבותינו טעמא דמתניתין מאי לבובים, ומסקנא משום דמסני בריש עדרא (ומפקי) [וזקפי] חוטמייהו ואזלי (בו) [כי] דיבי משום הכי נפלי דובי עלייהו:

טרפה לא הבאתי אליך. שבזכותי לא היתה חיה רעה שולטת בהן לטרפן, ואע"פ שדרך הרועים כשמביאין גוף הטרפה לבעליהם אינם משלמין, מ"מ אני לא הבאתי אליך כדי לפטור את עצמי כי לא היתה שם:

אנכי אחטנה. כלומר אנכי אהא חוטא עליה והיתה נטרפת או אוכלת:

מידי תבקשנה. שאשלמנה לך, ודומה לדבר קולע באבן אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז):

גנבתי יום גנבתי לילה. ואם נגנבת בין ביום בין בלילה הגנבה באחריותי היא לשלם, שהרי (נושא) [שומר] שכר נשבע על השבויה ועל השבורה ועל המתה ופטור ומשלם את הגניבה ואת האבידה בין ביום בין בלילה, אבל אני היה עלי לשלם את הכל:

הייתי ביום. בזמן של קיץ:

אכלני חורב. כלומר החום של שמש, ודומה לו חרבו המים (בראשית ח יג), כחורב [בציון] (ישעיה כה ה), וכן תרגם אונקלוס חורב שרבא, ודומה לו שרב ושמש (ישעיה מט י):

וקרח בלילה. בזמן החורף, קרח הוא הכפור, וכן התרגום מוכיח וקרח מתרגמינן וגלידא, דק ככפור (שמות טז יד), מתרגמינן דעדק כגליד, ודומה לדבר משליך קרחו כפתים לפני קרתו מי יעמוד (תהלים קמז יז):

ותדד שנתי מעיני. ודומה לו נדדה שנת המלך (אסתר ו א), שבעת שאדם מעלה חשבונות ללבו בלילה הרי שנתו נדדת, וכן יעקב היה אומר שמא למחר חיה רעה שולטת בצאן ותטרף מהן ואת חייב, לכך ותדד שנתי:

זה לי עשרים שנה. ארבע עשרה שנים עבדתי בשתי בנותיך, ושש שנים בשכר עקודים נקודים וטלאים ושחורים:

ותחלוף את משכרתי עשרת מונים. כשפרשתי. ותחלף חסר ו', שחסר מחשבתו רצה לחלוף ולא החליף, כל כך היה מרצה דבריו לפני קרובו של לבן כדי לזכות עצמו בעיני הבריות:

לולי. א"ר יהושע בן לוי כל מקום שנא' לולי בא בזכות אבות, חוץ מכי לולי התמהמנו (בראשית מג י), שבא על קדושת השם:

לולי. כלומר אם לא אלהי אבי שהוא אלהי אברהם. שאברהם הודיע אלהותו בעולם:

ופחד יצחק. שפחד על גבי מזבח ה' ופרחה נשמתו והחזירה הקב"ה בטללי תחייה. אותו סיוע היה לי וזכותם שעמדה לי:

כי עתה ריקם שלחתני. מנשי ומצאני:

את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים. והיתה חביבה עליו מלאכתי על שהיתה באמונה:

ויוכח אמש. כמו שאמרנו ואלהי אביכם אמש אמר אלי וגו' (בראשית לא כט):

ויען לבן ויאמר אל יעקב. התחיל מוצא את עצמו מן החשד שלא היה בלבו להרע להם. אפס כי דברי מרמה בפיו:

הבנות. שאתה נשואי ארבעתן בנותי, והבנים שיש לך מהם בני הם חשובים, והצאן משל צאני היו, וכל אשר רואה לפניך משלי הוא נסגל, ולבנות הללו מה רעה אעשה להם היום או לבניהם אשר ילדו לך, ובלעדי תוכחת הקב"ה לא היה בלבי להזיקם:

ועתה לכה [נכרתה] ברית אני ואתה והיה לעד. אות דבר הברית:

ביני ובינך. זש"ה ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז):

ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. האבן היתה גדולה וארוכה והיתה מוטה, וכיון שהעמידה היתה נראית כהר רם, דא"ר יוחנן בשן זו טבריה היתה, לכך כתיב וירימה:

ויאמר יעקב לאחיו. אח אחד היה לו ולוואי שקברו, אלא אלו השבטים שהיה קוראן אחיו בלשון חבה. וא"ר חונא גיבורים וצדיקים כיוצא בו היו:

לקטו אבנים. כלומר אבנים קטנות המתלקטות ביד, כדי שלא להטריחו ביותר:

ויקחו אבנים. אבני מסע גדולה ביותר:

ויעשו גל. מהם:

ויאכלו שם. יעקב ובניו לבדם:

על הגל. כדי להודיע כי המקום ההוא בחזקתו הוא, לפיכך בנו שם מחיצה גדולה ואכלו עליו. כי שם משלים הגבול בין ארם לכנען:

ויקרא לו לבן. בלשונו:

יגר שהדותא. א"ר נחמיא אל יהי לשון סורסא זה קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים חלק לו הכתוב כבוד, בתורה כתיב יגר שהדותא, בנביאים כתיב [כדנה] תאמרון [להום] וגו' (ירמיה י יא), ובכתובים כתיב וידברו הכשדים למלך ארמית (דניאל ב ד):

ויעקב קרא לו גלעד. אע"פ שכתיב תיבה אחת, נדרש לשתי תיבות, גל עד, גל יגר שהדותא עדות:

ויאמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך היום. הזה שעשו השבטים מן האבנים שלקחו:

על כן קרא יעקב שמו גלעד. על שעשאהו לבן עד ביניהם:

והמצפה. זו האבן שלקח יעקב לכרות עליה כה:

אשר אמר יצף ה' ביני ובינך. ענין זה מודיע שלבן הרימה מצבה והיא קרוי מצבה אשר לבן יצף ה', וזו היא מצפה גלעד האמור בנביאים, ודומה לדבר צופה נתתיך (יחזקאל ג יז), [צפה] דרך (נחום ב ב), שדה צופים (במדבר כג יד), צופה (מהר) אפרים (הושע ט ח):

יצף לשון הבטת ראייה:

כי נסתר איש מרעהו. א"ר אבהו כי יסתר אין כתיב כאן, אלא כי נסתר, עד כאן היינו רואים זה את זה, מעתה אין אנו רואין זה את זה:

אם תענה את בנותי. אלו רחל ולאה הגבירות:

ואם תקח נשים. להכניסן להיות צרות, כדכתיב וכעסתה צרתה (ש"א א ו):

על בנותי. אלו האמהות בלהה וזלפה, דא"ר ארבעתן בנותיו היו, רחל ולאה מגבירות, ובלהה וזלפה מפלגש:

אין איש עמנו. שיבא וימחה בידך, אלא:

ראה אלהים [עד] ביני וביניך. ושם הקודש שנדבר עמו בחלום היה מזכיר להדיא בהעדאה:

ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה. שעשיתם:

והנה המצבה. שהרימותי בידי:

ואשר יריתי ביני ובינך. א"ר יצחק כזה שמורה את החנית, וזה שכבר דרשינן שרוב בריתות אינן נכרתין אלא ע"י דבר מופלג, כמו ברית של בין הבתרים, וברית זה שע"י הגל ומצבה, וברית חורב ע"י החציית הדם, וברית התורה שעל שתי הלוחות, וברית יהוידע ע"י החציית הדם, וברית ירמיה ע"י בתרי העגל:

יריתי. תרגם (עקולס) [אונקלוס] דאקימת, להודיע כי לבן הרימה, אפס כי עיקר המלה כדברי ר' יוחנן לשון יריית פינתה, וכל דומיהן, ודומה לו או ירה יירה (שמות יט יג), ירה בים (שם טו ד), ויאמר [אלישע] ירה [ויור] (מ"ב יג יז), או מי ירה אבן פנתה (איוב לח ו), וכל דומיהן:

עד הגל הזה. ד' פעמים קרא עליו עדות, כנגד ד' בנותיו נשי יעקב, שלא ינבל לאחת, א' יגר שהדותא, ב' הגל הזה עד ביני ובינך היום, ג' ראה אלהים עד, ד' עד הגל הזה ועדה המצבה. מחצה פתח ומחצה קמץ, בעבור להבחין בין עדה שהיא לשון עדות, ובין עדה שהיא עשרה, וכן עתה דורש בעבור תהיה לי לעדה (בראשית כא ל):

אם אני לא אעבור עליך. כלומר מכאן ואילך שהוא גבולך:

את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי. מכאן והלאה למקום תחומי שלפיכך הצבנו כאן:

את הגל הזה ואת המצבה הזאת. שהיא ממוצעת בין הגבולות:

לרעה. לרעה אין לנו רשות לעבור, אבל אנו עוברין לפרקמטיא:

אלהי אברהם. קודש:

ואלהי נחור. חול, כך שיתף אותו רשע שם שמים לע"ז להיותם שופטים ביניהם:

אלהי אביהם. משמע קודש ומשמע חול, כל כך היה דוחקו בדברים עד שנשבע לו:

וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. במלך מלכי המלכים הקב"ה שמפחדו פרחה נשמת אביו יצחק על גבי המזבח וחזרה לו בטלליו, ולכך שינה לו לשון השבועה שלא יראה עליו כמודה בע"ז, ושלא להזכיר מכל מה שאמר לבן, שלא לשתף שם הקודש עם שם החול, וכן בתחלה אמר לו אלהי אבי אברהם ולא אלהי אביו של אברהם ופחד יצחק כך פירש לו שלא יראה עליו כמודה באלהי אבותיו אשר בעבר הנהר:

ויזבח יעקב זבח בהר. שחט מצאנו ומבקרו כדי להסעידם:

ויקרא לאחיו. אלו לבן וקרוביו שהן בני משפחתו ומשפחת נשיו:

לאכול לחם. כך דרכן של צדיקים שאומרים מעט ועושין הרבה:

ויאכלו לחם. כלומר סעדו, ודומה לדבר לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה), ועוד כל מיני מזון קרוי לחם:

[וילינו] בהר. שלא פטרם עד הבקר: