ירויחו דורשי הפרשה וישכילו:

ותצא דינא בת לאה. למה פתח הכתוב ותצא, מלמד שחסרונה נתלה באמה, שכשם שיצאת אמה מקושטת לקראת יעקב לדבר מצוה [שנאמר ותצא לאה לקראתו] ותאמר אלי תבא (בראשית ל טז), כך יצאת בתה מקושטת לפריצות וראתה כזונה ולא מיחתה:

בת לאה. בת תרבותה, זש"ה [הנה] כל המושל עליך ימשול [לאמור] כאמה בתה (יחזקאל טז מד):

אשר ילדה ליעקב. זו בלבד נולדה בת ליעקב:

לראות בבנות הארץ, שהיו משחקות במחול לפני העמים הלכה זו להראות העמים את יופיה שיראו שאין בהם כמותה:

וירא אותה שכם בן חמור. לא נצנעה ממנו:

החוי נשיא הארץ. מלמד שכל פירצה שאינה מן הגדולים אינו פירצה, שמשעה שיצאה מן התיבה גדרו גדר על העבירות. ולא היו פרוצין אפי' בפנויות ויפות תואר, וכה"א באיוב ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב לא א), ובכנעניים הוא אומר והכנעני אז בארץ (בראשית יב ו), שעדיין מתבקשת להן זכות שגדורים מן הערוה, וכתיב כי לא שלם עון האמרי עד הנה (שם טו טז), שעדיין גדורין מן הערוה, וכיון שנתפרצה לו ויצאתה לפניו מקושטת כזונה וראה שאין יפת תואר בארץ כמותה, נתפתה לבו אחר ראות עיניו, וכן הקב"ה מזהיר לישראל ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו לט):

ויקח אותה. אע"פ שלא נצנעה ממנו באונם לקחה, כעוף החוטף ודורס פתאום:

וישכב אותה. כדרכה:

ויענה. שלא כדרכה. כל שכיבת ביאה שבמקרא, אפילו תחילתה באונס וסופה ברצון, אבל עינוי ביאה לא בא ללמד אלא שתחלתה וסופה שלא ברצון, או שלא כדרכה, וכן הוא אומר, אם תענה את בנותי (בראשית לא נ), על דבר אשר עינה (דברים כב כד), אל תענני (ש"ב יג יב), ואע"פ שהפועל נפרד מחבירו, יש להדבירו מקצת לשונו על אופן יתר העינויין, דכתיב ויענך וירעיבך (דברים ח ג), וכתיב עינה בדרך כחי (תהלים קב כד):

ותדבק נפשו בדינה בת יעקב. שנקשרה חיבתה בנפשו:

ויאהב את הנערה. כדי לקחתה לו לאשה:

וידבר על לב הנערה. מה דיבר על לבה, אמר אביך נתן לי מאה קשיטה בחלקת שדה אחת, ואני נותן לך מתנה כמה שדות וכרמים. מפרשתו של אותו רשע אנו למדין שחמש לשונות של חיבה הן, ותדבק נפשו, ויאהב את הנערה, וידבר על לב הנערה, חשקה נפשו, כי חפץ בבת יעקב, אמר ריש לקיש בשלשה לשונות הללו חיבב הקב"ה את ישראל. בדביקה, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם (דברים ד ד). בחשיקה, דכתיב רק [באבותיך] חשק ה' (שם י טו). בחפיצה, שנאמר כי חפץ ה' בך (ישעיה סב ד):

ר' יוסי מוסיף אף אהבה ודיבור, אהבה דכתיב אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א ב), בדבור דכתיב דברו על לב ירושלים (ישעי' מ ב). כל נערה שבמקרא הכתובים חסירים ה', בידוע שלא הגיעו לשנות נעורים, וכל שנכתבה מלא ה', בידוע שמלאו לה ימי נעוריה, והיא בכלל בוגרות:

ויאמר שכם אל חמור אביו לאמור. מהו לאמור, מלמד שהכיר באביו שהוא קל דעת ולא סמך עליו אלא גם שלח לאמר ליעקב ע"י שלוחים אחרים:

קח לי. בפיוסים מקרוביה:

את הילדה. לימד שלא הגיעה לימי נערות, וזה בנין לכל נערה שבמקרא הנכתבות חסרות ה', שאינה מגעת עדיין לימי נערות, שהרי נולדה דינה בשנת שבע לכניסת לאה, שהיא שנת ארבע עשרה לעבודה, שנת צ"א ליעקב, ואחר כך עבד יעקב שש שנים בצאן, הרי לדינה ז' שנים, וזה המעשה היה בסוף שמנה עשר חדש, שעשה יעקב בסוכות, הרי לדינה שמונה שנה וחצי, היא שנת צ"ט ליעקב, וסוף שנה זו הגיע יעקב לקרית ארבע אל יצחק אביו:

לאשה. לימד שנתחרט על מה שפרץ גדר ובא אליה בזנות ומעתה אינו רוצה לבוא עליה אלא דרך אישות:

ויעקב שמע. שהכל מרננין על שכם שפרץ גדירן של ראשונים:

כי טמא את דינה בתו. לימד על גוי הבא על בת ישראל שטמא אותה, וכה"א וישפכו (את) תזנותם עליה (יחזקאל כג ח), וכתיב ויבואו [אליה] בני [בבל למשכב דודים] ויטמאו אותה בתזנותם ותטמא בם ותקע [נפשה] מהם (שם שם יז), אבל בת ישראל שנקנית לבר ישראל הרי היא קדושה, שהארוסה קורין אותה מקודשת, וכשהיא נמסרה לו לחופה, הרי היא מכובדת על הכל, וזכר לדבר כי על כל כבוד חופה (ישעיה ד ה), וכיון שנבעלת לו בטהרה ובמצוה היא מדבקת עמו, ולשון בעולה שהיא בעילויא, וכן אמרו רבותינו שהאיש תוהא אשתו עולה עמו בחיים ובמות ואינה יורדת:

ובניו היו את מקנהו בשדה. בא ללמד כיון שגדלו בניו נהגו כבוד באביהן והם היו רועין את הצאן והוא יושב בישיבה:

והחריש יעקב עד בואם. חסר ו', שתיקה גמורה, כמו שנאמר ואיש תבונות יחריש (משלי יא יב):

ובני יעקב באו מן השדה כשמעם. זה אחד מחמש המקראות שאין להם הכרע, דתנן חמש מקראות הן שאין להם הכרע, ואלו הן:

שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם, ור' תנחומא מוסיף עוד א' כשמעם, באו מן השדה כשמעם או כשמעם ויתעצבו האנשים, וכן נפרשין כולן. ויתעצבו לשון צער, ודומה לו [בעצב] תלדי בנים (בראשית ג טז), ויתעצב אל לבו (שם ו ו), נעצב המלך (ש"ב יט ג), כי ילדתי בעצב (דה"א ד ט), וכל דומיהן:

ויחר להם מאד. יותר ממה שחרה ליעקב על דברי לבן, שנאמר ויחר ליעקב וירב בלבן (בראשית לא לו), וכאן חרה להם יותר, כל כך למה, לפי שנבלה עשו בישראל, שהכל מנבלין את פיהם ומדברים גנות עליהם:

בישראל. אלו הבנים:

לשכב את בת [יעקב]. מפני שהוא חשוב ולשכב עלה כהפקר כבת שאין לה תובעין:

וכן לא יעשה. אפי' בשאר בנות הדיוטות שהיו גדורין מן הערוה ואסורין ביפת תואר, עד שבא רשע זה ופרץ הגדר, ועליו ועל כיוצא בו נאמר, ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י ח):

וידבר חמור אתם. פה אל פה:

לאמר. ע"י שלוחים:

שכם בני חשקה נפשו. לשון חיבה, ודומה לו חשק ה' לאהבה [אותם] (דברים י טו), אלו דברי רבותינו, ולבי רחש להדביר מלת חשק על אופן חיבור וכיבוש, כגון שני דברים מתאחין בחיבור זה עם זה, ודומה לו מחושקים כסף (שמות כז יז), וכן חשקה נפשי לשון איחוי וחיבור וכיבוש יצר הרע, וכל דומיהן נדרשין כך:

בבתכם. מלמד שפייס גם לאה, ומפני דרך הכבוד לא הזכירה הכתוב אלא ברמז:

תנו נא אותה. נא לשון בקשה:

לו לאשה. שהרי תמה על מה שעשה:

והתחתנו אותנו. לא נאמר אתנו, אלא אותנו, כלומר עשו אותנו חתנים לכם מצד:

בנותיכם תתנו לנו. א"ר אליעזר לעולם אין ישראל נותן אצבעו לתוך פיו של גוי תחלה, אלא א"כ הגוי נותן אצבעו לתוך פיו של ישראל, וכן הקב"ה מזהיר לא תתחתן בם (דברים ז ג), כיצד בתך לא תתן לבנו (שם), כדי שלא תבא לקחת בתו לבניך, וכתיב ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם (עזרא ט יב), כדי שלא תקחו בנותיהם לבניכם, וכן כאן:

בנותיכם תתנו לנו. תחלה, ואח"כ ואת בנותינו תקחו לכם:

ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם. לפי שידעו שהארץ חביבה עליהם לכן היו מרצין אותם בה:

שבו וסחרוה. לפי שראו כעת שעשו שם שווקים והיו מוכרין בזול, אמרו מעתה אינכם זקוקין למכור בזול, ולא לשלוח דורונות לראשי העיר, אלא סחרו זמרת הארץ בשווה, ודומה לדבר עובר לסוחר (בראשית כג טז), סחרך ועזבונך, [וסוחרי] תרשיש (יחזקאל לח יג), וכל דומיהן, וקרוב בעיני לומר, שבו וסחרוה, הקיפהו באהליכם, ודומה לו סחרו אל ארץ [ולא] ידעו (ירמיה יד יח), וסופו מוכיח:

והאחזו בה, וכה"א סובו ציון והקיפוה (תהלים מח יג):

ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה. החציף פניו לדבר הוא עצמו עמהם:

אמצא חן בעיניכם. שתמחלו לי מה שעשיתי ואם עונש ממון אני מתחייב:

ואשר תאמרו עלי אתן. על שאנסתיה:

הרבו עלי מאד. יותר ממה שהייתי צריך תחלה:

מוהר. זו נדן, פי' נדוניא, כדכתיב כמוהר הבתולות (שמות כב טז):

ומתן. זו תוספת נדוניא:

ואתנה. לשון ענוה:

כאשר תאמרו [אלי]. ולא על פי מוכיחים אחרים:

ותנו לי את הנערה. מרצונכם דרך כבוד והיתר לאשה:

ויענו בני יעקב. זה שמעון ולוי, אלא כאן סתמו, ובא כתוב אחר ופירשו, ולמה קפצו לדבר לפני אביהן. שהיו יודעין בו שהוא תם וחסיד ביותר, ולא היה מכריע לשכם ולא מרמה בו, כיון שבא והשפיל את עצמו כל כך, לכך קפצו לדבר:

במרמה. זש"ה בסדם אל תבא נפשי (בראשית מט ו), וכתיב ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי (בראשית לד ל), וכל כך למה:

אשר טמא את דינה אחותם. כדדרשנו:

ויאמר אליהם לא נוכל לעשות (את) הדבר הזה. להתרצות בממון:

לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. ולא מל:

כי חרפה הוא לנו. א"ר יונתן היכן מצינו שנקרא ערלה חרפה, מהכא, דכתיב כי חרפה הוא לנו, הוא כתיב היא קרי, אמרו לו הערלה חרפה היא ומאוסה, והברית הוא לנו מאבותינו:

אך בזאת נאות לכם. לשון תאוה ורצון, ודומה לו, לא תתאוה (דברים ה יח), ויאותו הכהנים (מ"ב יב ט), נפשי אויתיך בלילה (ישעיה כו ט), אוה למושב לו (תהלים קלב יג), ויתאו המלך [יפיך] (שם מה יב), וכל דומיהן, ואונקלוס תרגם נטפס, כלומר נתפייס, אע"פ שאתם בני כנען:

אם תהיו כמונו. בגופכם:

להמול לכם כל זכר. לשם שמים ולא לשם חיתונים, מילת קדושה, ולא מילת טומאה, כשם שקבלה אברהם אבינו בקדושה:

ונתנו. היה לו לומר ונתננו, אלא הדגש שבנו"ן פוטר התיבה מנו"ן השנייה וכיוצא בו, ולנו בגבעה (שופטים יט יג), הלמ"ד פתוחה לבד והנו"ן דגושה, כיוצא בו, נתנו יד (איכה ה ו), התי"ו פתוחה והנו"ן דגושה, והרבה כמותם במקרא, שהתיבה צריכה ב' אותיות בתווך, כגון אלו, והדגש אשר באחת מהן פוטרת את האות האחרת חברתה, בין בלשון יחיד, בין בלשון רבים:

ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם נקח לנו. כדרך ששאלו תחלה, כך השיבו להם:

וישבנו אתכם. שאמרו ואתנו תשבו (פסוק י):

והיינו לעם אחד. כלומר אם באמת ובתמים אתם נמולים תכשרו להיות עמנו עם אחד. זה שפסקו רבותינו גוי שקידש את בת ישראל וכן עבד הוולד כשר, שכל מי שהקדושין תופסין בהן הוולד כמוהו, וכן נאמר למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב), וכל מי שאין קדושין תופסין בה הוולד כמוה, כגון בר ישראל הבא על הגויה ועל השפחה, וגוי ועבד הבא על בת ישראל, שאין קידושין תופסין בהן, ולפיכך הוולד כאמו:

ואם לא תשמעו אלינו להמול, עשו עצמן כמתנכרין על אודות הנבלה:

ולקחנו את בתנו והלכנו. בחזקה מכאן לארצנו. בתנו חסר יו"ד, כלומר אע"פ שנפגמה וחסרה מכתובתה, אין אנו חוששין:

וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור. כשם שלא היה דעת באב להכיר מרמתם שהוא קל דעת, כך לא היה דעת בשכם בנו להכיר:

ולא אחר הנער. הבעירו יצרו ותוקפו כדי לעשות הדבר מהר שאמרו לו למול ולמה כי חפץ בבת יעקב להזדווג לו ולא לשם שמים:

והוא נכבד מכל בית אביו. זה שדרשנו בויקן את חלקת השדה (בראשית לג יט):

ויבא חמור ושכם בנו. בעצה אחת ובכיוון דעת אחת באו, אל שער עירם וידברו אל אנשי עירם. הן עצמן:

לאמר. ע"י קרוביהן, רוב פסוקים במקרא מודיעים כי היו לראשונים שער אחד מיוחד לעיר להתקבץ שם, ושם ישיבת גדולי העיר וזקניה למשפט ולדברים גדולים, שנא' בצאתי שער עלי קרת (איוב כט ז), וכן בני חת, שנא' לכל באי שער (עירם) [עירו] (בראשית כג י), וכן הוא אומר כל יוצאי שער (עירם) [עירו] (פסוק כד) ובישראל הוא אומר אל זקני העיר השערה (דברים כב טו):

האנשים (ההם) [האלה] שלמים הם אתנו. שלמים ברצון ובלב שלם, ושלמים בנכסים שנוכל ליהנות מהם:

וישבו בארץ ויסחרו אותה. שהרי ידענו בהן שהן מוכרין בזול:

והארץ הנה רחבת ידים לפניהם. ידים לשון מקומות מצויינים ודומה לדבר ויד תהיה לך (דברים כג יג), כל יד נחל יבק (שם ב לז), והנה מציב לו יד (ש"א טו יב):

את בנותם נקח לנו לנשים בכל מקום מקדים בנות ישראל לגויות, כמו שדרשנו, ואחר כך ואת בנותינו נתן להם:

אך בזאת יאתו לנו האנשים לשבת אתנו להיות לעם אחד. ולהזדווג:

בהמול לנו כל זכר כאשר הם נימולים כמשמעו:

מקניהם. אלו הבקר וצאן:

וקנינם. השדה שקנו והמטלטלים והעבדים:

וכל בהמתם. אלו הגמלים והחמורים ושאר בהמות:

הלא לנו הם אך נאותה להם. בערמה שנמול עד שיאותו לנו:

וישבו אתנו. ואחר כך נתעולל עליהם ונבוז מעליהם את הכל, מכאן שלא נמולו לשם שמים, אלא נתנו עיניהם בממונו של יעקב, ולא הרויחו, ומה שבידם נטלו מידם:

וישמעו אל חמור ואל שכם בנו כל יוצאי (השער) [שער]. כשהתיר להם לגזול ממונו של יעקב, שהרי הגזל נאסר לבני נח:

וימולו כל זכר. לשום גזל:

כל יוצאי שער עירו. כל הענין מדבר בעניין זה:

יוצאי שער עירו, מלמד שהיו כולם בעלי שדות וכרמים, והיו כל יום ויום יוצאים לפעלם ולעבודתם עדי ערב, ולערב כשבאין לכנוס הכניסם בשער אחד ואמר שבו והמולו וכן עשו, והיו בהם אחד טוען חבילתו על כתיפו אומרים לו שב ונמול אותך, אמר להן ולמה, א"ל עבור שיקח שכם את בת יעקב א"ל שכם בועל ומבגאי מוהל בתמיה:

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, מצער המילה, מכאן שנו רבותינו מרחיצין את המילה ביום השלישי שלה שחל להיות בשבת מפני שיום שלישי קשה למכה:

ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. ממשמע שנאמר שמעון ולוי איני יודע שהן בני יעקב, אלא בני יעקב לא נטלו עצה זה מזה:

אחי דינה. והלא אחות כל השבטים היתה, אלא אלו שמסרו נפשם עליה נקראו על שמה, וכן אתה דורש ותקח מרים הנביאה אחות אהרן (שמות טו כ), שמסר נפשו עליה שנאמר אל [נא] תשת עלינו חטאת (במדבר יב יא), לכך נקראת על שמו:

איש חרבו. זה בנין אב לכל איש שבמקרא, דא"ר שמעון בן אליעזר כל מי שנאמר בו איש אינו פחות משלש עשרה שנה, שהרי לוי בן י"ג שנה ויום אחד, וזה מדוייק מן המניין, שהרי בסוף שבעת שנת העבודה אסף לבן את כל אנשי מקומו ועשה משתה, ולערב שהיא שנה שמינית הכניס את לאה לחופה, והרתה בליל יום ט"ו לכניסתה, ח' ימים אחר חופת רחל, ולסוף ז' חדשים ילדה את ראובן, וטבלה בליל ט"ו ונזקקה לערב לבעלה והרתה, ראתה שהחלב נעכר ונתנה את בנה למניקה, וילדה את לוי לסוף ז' חדשים, נמצא נולד לוי במחצית חדש י"א, שנה השנית לכניסתה, ועוד עבד יעקב את לבן ה' שנים ברחל, הרי ללוי השלים שבע ושש שנים בצאנו, הרי ללוי י"א שנה וא' חדש ומחצה, וי"ח חדשים עשה יעקב בסוכות הרי י"ב שנים וז' חדשים ומחצה, ועכשיו טול י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים מכל שנה, שיתירה שנות החמה על שנת הלבנה, שלא היו מונין ללבנה אלא לחמה, עד שאמר הקב"ה למשה החודש הזה לכם (שמות יב ב), ויבא לכל העודף לי"ב שנים ח' חדשים ומחצה קל"ז ימים קרוב לשש שעות פחות, קח מהם קל"ג ימים על חדשי לבנה ומחצה, הרי י"ג שנות הלבנה פשוטות ללידת לוי נותרו ד' ימים להשלמת י"ח חדשים שעשה בסוכות, קח אחד מהן להשלים י"ג שנים ויום אחד, ובאותו היום באו על שכם והרגו כל זכר, וליום השני באו על החללים, ובשלישי נאמר בו קום עלה בית אל (בראשית לה א), ועשה שם ששה חדשים אחרים, כי כ"ב שנה לא ראה יעקב פני אביו, וכן יוסף כ"ב שנה לא ראה את פני יעקב אביו, ולכך נאמר איש חרבו, שהקטן שבשניהם הי' בן י"ג שנה ויום אחד, וזה בניין אב לכולן, ושמעון גדול מלוי ד' חדשים ומחצה:

ויבאו על העיר בטח שהיה להם שלום עמם, כדכתיב שלמים הם אתנו (בראשית לד כא), ודומה לו, ויבטחו בו בעלי שכם (שופטים ט כו):

ויהרגו כל זכר כי הזכרים קלקלו:

ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב. שלא תאמר שניצולו בשביל שנתחתנו אתנו בהן, לכך פירשה:

ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו. ר' יהודה אומר גוררין בה ויצאו. א"ר חמא הנבעלת לגוי קשה לפרוש, היתה אומרת אנה אוליך את חרפתי, עד שנשבע לה שמעון שיקחנה לו לאשה, זש"ה ושאול בן הכנענית (בראשית מו י), שנבעלת לחוי שהוא בן כנען. ורבותינו אמרו נטלה שמעון וקברה בארץ כנען:

בני יעקב. שאר השבטים:

באו על החללים. לפשוט את חללי העיר ומתוך כך עמדו:

ויבוזו העיר. וכל כך למה:

אשר טימאו אחותם. מלמד שכלם היו באותה עצה לטמאה:

את צאנם ואת בקרם ואת (חמורם) [חמוריהם] כמשמעו:

ואת אשר בעיר. שאר המטלטלין הכל לקחו:

ואת כל חילם. אלו העבדים והשפחות:

ואת כל טפם ואת (כל) נשיהם. כמשמעו:

שבו. הטעם בב' שהוא לשון שביה:

ויבזו. שבי וביזה ענין אחד הוא, אלא שהשבי אינו אלא במהלכי ברגל, והביזה בין במהלכי ברגל בין בכל מטלטלין:

(וכל) [ואת כל] אשר בבית. אלו אלהי נכר ותשמישן:

ויאמר יעקב אל שמעון (ולוי) [ואל לוי] עכרתם אותי. עיקר מלת עכר כעין בלבול דבר המסכסך את השלום ומחזיר את הקטטה, ודומה לדבר, מה עכרתנו יעכרך (יהושע ז כה), עוכר ישראל (מ"א יח יז), עכר אבי את הארץ (ש"א יד כט), וכל דומיהן:

ורבותינו דרשו ודימוהו ללשון דילוח מים צלולים ומרפס ברגל, אמר יעקב מצוללת היתה חבית שלי ועכרתם אותי, ודומה לו בדבריהם, מים עכורים:

להבאישני. לשון סריחה, כשם שאדם מדמה שהאוכל מתובל ומנוסף ריח נעים ונמצא מבואש, כך אדם שדומה לו שחבירו נאמן ונמצא שבגד בו, ודומה לדבר, אשר הבאשתם את ריחנו (שמות ה כא), וגם נבאש ישראל בפלשתים (ש"א יג ד), וכל שכמותן מדוברין על באוש ריח, כדכתיב ותבאש הארץ (שמות ח ד), ויבאש היאור (שמות ז כא) ועלה באשו (יואל ב כ). (ותעל הבאוש) [ואעלה באש] (עמוס ד י) וכל דומיהן:

להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי. מסורת בידם שעתידין ליפול בידי, אלא שהקב"ה אמר עד אשר תפרה ונחלת (שמות כג ל), בשישים ריבוא:

ואני מתי מספר. עדיין, ואיני יכול כנגדם:

מתי כלומר אנשים ודומה לו [את כל עיר מתים] והאנשים והטף (דברים ב לד), מעיר מתים ינאקו (איוב כד יב), מתי אהלי (שם לא לא), אשר דרכו מתי און (שם כב טו), וכל דומיהן. ולמה נקראו הגברים מתים, שהן שלמים בגוף, ודומה אין בו מתום (ישעי' א ו), ותרגם יונתן בן עוזיאל לית בהן דשלים:

מספר. כלומר כעשרה אנשים:

ונאספו. כלומר אם נאספים עלי:

והכוני ונשמדתי, מן העולם:

אני וביתי שאין פליט נשאר שכולנו קבוצים כאן, ונמצא שם שמים מחולל בנו:

ויאמרו הכזונה יעשה. לשון תימה, כמו הכמכת מכהו (ישעי' כז ז). האם יחרוש, וכל דומיהן, אמר הכל יודעין שאנס את אחותינו ואם הנחנוהו חי, הרי נתרצית לו כזונה, ומעתה יהיו הכל נוהגין בנו כבני אדם של הפקר, וזו היא תשובה נצחת:

ורבותינו דרשו לפי שאמר יעקב אבינו וענתה בי צדקתי (בראשית ל לג), לכך הכריזו עליו מן השמים, אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה יולד יום (משלי כז א), למחר בתך יוצאת ומתענה, שנאמר ותצא דינה:

רב הונא אמר למס מרעהו חסד (איוב ו יד), זה יעקב שמנע את בתו מעשו אחיו, לפיכך יראת [שדי] יעזוב (שם שם), שאם השיאה לו היה חוזר למיטב:

ויאמר [אליהם] לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת אחותינו לאיש אשר לו ערלה. מכאן אמרו רבותינו גוי ועבד שקידש בת ישראל ולקחוה, לא תפסי בה קידושין, ואינה צריכה הימנו גט, עבד מפני שהוא כבהמה טמאה, דכתיב שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב ה), כלומר עם הדומה לחמור, גוי דתניא ר' חנינא [אומר] בעולת בעל יש להם לבני נח, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם, וגבי ישראל אקיש הוויית להדדי כל היכא דקני בכסף ובשטר קני [נמי] בביאה וכל היכא דלא קני בכסף ובשטר, לא קני בביאה, והיכא דאיתעברא וילדה לא שדינן ליה בתריה דהכא אמר רחמנא למשפחותם לבית אבותם, בדתפסי בה קידושין, אבל היכא דלא תפסי קידושין לא קרינן בה וילדו לו. ובת ישראל דאולידא מגוי לא הוי גוי מעבד לא הוי עבד, וכשר הוא לבא בקהל, דלא הוי ממזר, מאי טעמא כיון דלא שדינן לי' בתר אביו לא מהני פסולתא דאבוה כלל, ואם תמצא לומר הני מילי בפנויה מאי טעמא כיון דאתגייר גוי או משתחרר עבד חזיא ליה ומשום הכי לא הוה ממזר לאפוקי אשת איש שכיון דבהדה לא תפסי קידושין אי מגייר או משתחרר אבל באחרת תפסי בה קידושין לאפוקי שהוא גוי או עבד דלא תפסי קידושין כלל, לא בה ולא באחרת, ולית בה חיים ולא אזיל זרעין בתרי' לא הוי ממזר, וקיי"ל כר' שאין לו קידושין לא בה ולא באחרת כמותה, ואיזה גוי ועבד הבא על בת ישראל, ואמר רב אשי איקלע ר' יוסי בר זבידא לאתרין, ואכשר בין בפנוי' בין באשת איש רב אשי אכשרי לרב מרי בר רחל ואוקמי ופירסיה דשוקא דבבל, ואע"ג דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהי' אלא מקרב אחיך, האי כיון דאימיה מישראל מקרב אחיך קרינן ביה, אמר לי' רב אחא בר רב לרבינא איקלע אמימר לאתרין ודרש הוולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, והלכתא גוי ועבד שקידשו בת ישראל בין פנויה בין אשת איש הוולד כשר:

ובר ישראל הבא על הגויה ועל השפחה זנות הוא ולא תפסי בה קידושין, ואי מגייר גויה או משתחררת שפחה לא צריכא גיטא מיני' [גויה מנלן] דכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה וגו' (דברים כא יג), מכלל דמעיקרא לית הוייה בגויה. שפחה [מנלן] דכתיב שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב ה), עם הדומה לחמור, והיכא דמיעברא וילדה [מישראל] בתר דידה שדינן לוולד דגויה הוי גוי דשפחה הוי עבד, דתנן כל מי שאין בה קידושין לא עליו ולא על אחרים הוולד כמוה, ואיזה זה וולד שפחה ונכרית, שפחה מנלן דהוית כעבד, דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה (שמות כא ד), דנכרית מנלן דהוה גוי, דכתיב כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' (דברים כא טו), כל היכא דקרינן בי' כי תהיין קרינן ביה וילדו לו, וכל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו וגו', לית בה הוויה כדדרשנו:

ויענו בני יעקב [וגו'] במרמה. כשם שלקח יעקב את הברכה במרמה, בחכמה ושמא תאמר חנם, ת"ל אשר טימא את דינה אחותם כדין וכשורה עשו:

האנשים האלה שלמים הם אתנו. יש מפרשים כמו ויבא יעקב שלם (בראשית לג יח), ואומרים כי הוא שם מקום, וכן שלמים מאנשי מקומנו והוא דבר של תהו ופירוש של בהו, ולא כתבתי אלא לבטלו:

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. תנן ר"א בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי של מילה שחל להיות בשבת א"ר יעקב בר אחא כל שעה היו ר' יונתן ור' יוחנן מפקדא לחייתא ואמרין לה כל שיקועין דאתון עבדין בחול עבידי בשבתא בשלישי למילה שחל להיות בשבת, שמואל אמר מפני סכנה נעשה חמין בשבת. תנינא מריחו אדם אלונטה, פי' לבונה, ומניחה על גבי כריסו בשבת, אבל עריבה מלאה מים חמין לא יטול ויניח על גבי כריסו. א"ר יהושע בן לוי לית כאן איסור אלא מותר. כי אתא רבין אמר רב כהון ואמרי לה ר' יוחנן אמר הלכה כר' אליעזר בן עזריה דאמר סכנה היא לתינוק ומחממין לו חמין בשלישי למילה שחל להיות בשבת, ולא כרבנן בין להרחצת מילה, בין להרחצת כל גופו, בין בחמין שהוחמו בשבת, בין שהוחמו בחול. ויתר צרכי מילה יזכני בוראי במקומו לכבדו כהנה:

ויבאו על העיר בטח. שמואל שאל ללוי בן סיסי מהו בטח, א"ל בטוח על כחו של זקן, שלא היה יעקב רוצה שיעשו בניו כך, אלא כיון שעשו אותו מעשה, אמר מה אני מניח את בניי ליפול בידי אומות העולם, נטל חרבו וקשתו עמד על פתח העיר, אמר אם יבאו אומות העולם להזדווג לבניי, אני נלחם עמהם, שכן אמר ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מח כב) מכאן למדנו שנטלה יעקב בחרבו ובקשתו: