וישמע יתרו כהן מדין. כהן היה, ר' יהושע אומר כומר היה, כענין שנאמר ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני (שופטים יח ל), וכן הוא אומר רק אדמת הכהנים לא קנה (בראשי' מז כב):

חותן משה. בתחלה היה משה מתכבד בחמיו, שנאמר וילך משה וישב אל יתר חותנו (שמות ד יח), ועכשיו חמיו מתכבד במשה שנאמר חותן משה, כשאומרים לו מה טיבך, אומר להם חותן משה אני:

את כל אשר עשה אלהים למשה. שבחרו לו לנביא, ועשה על ידו ניסים וגבורות:

ולישראל עמו. שקול משה כנגד כל ישראל, וישראל שקולין כמשה:

כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, מגיד ששקולה יציאת מצרים כנגד כל ניסים וגבורות שעשה הקב"ה לישראל:

ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה. מלמד שהיתה צדקת וראויה היתה לו למשה:

אחר שלוחיה. ר' יהושע אומר מאחר שפטרה הימנו בגט, נאמר כאן שילוח ונאמר להלן שילוח, דכתיב ושלחה מביתו (דברים כד א), מה להלן גט כריתות, אף כאן גט כריתות. ופשטיה דקרא לאחר שהוליכה למצרים עם בניו וראה את אחיו בצער, ואת עצמו ואשתו ובניו בסכנה, אמר הרי יש לי חמי במקום רחוק, טוב לי לשלוח אצלו את אשתי ואת בניי להנצל שם. אי נמי ששלחה ופטרה הימנו במאמר, ופרע לה מתן מוהרה, שנקראו שילוחים, ודומה לדבר לכן תתני שילוחים על מורשת גת (מיכה א יד), ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה (מ"א ט טז), ותירגם יונתן בן עוזיאל ויהבה מתנן:

ואת שני בניה. לפי ששילחם מעליו בעצתו של אהרן וגדלו אצל אמם, לפיכך קוראם הכתוב בניה:

אשר שם האחד גרשם. וזהו הבכור, ולמה קראו גרשם, כי אמר משה גר הייתי בארץ נכריה, ולהכי חסר ו', כלומר גר שם, ודומה לדבר אשר גר שם אברהם ויצחק (בראשית לה כז):

בארץ נכריה. ר' יהושע אומר נכריה היתה לו שגלה מעל קרוביו:

ושם האחד אליעזר. לא נאמר ושם השני, אלא ושם האחד אליעזר, זה מיוחד לצפורה, וזה גרשם מיוחד למשה, ולמה קראו אליעזר, כי אמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה. אימתי היה הדבר הזה, כשאמר לו דתן מי שמך לאיש שר ושופט עלינו (שמות ב יד), וכתיב וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה (שם שם טו), אמרו תפשו את משה והעלוהו לבימה וכפתוהו והניחו סייף על צוארו, ירד מלאך ונדמה להם בדמותו של משה. תפסו את המלאך והניחו את משה, ר' אליעזר אומר בני אדם שתפסוהו למשה, מהן נעשו אלמים, ומהן חרשין, ומהן סומין, והיו שואלים לאלמים להיכן ברח משה, ולא היו מדברים, ולחרשין ולא היו שומעין, ולסומין ולא היו רואין, לכך נאמר כי אלהי אבי בעזרי, ולפיכך אמר לו הקב"ה מי שם פה לאדם או מי ישים אלם או חרש או פקח או עור (שמות ד יא):

ויבא יתרו חותן משה. שהיה מתכבד במשה ובניו, לפי שנאמר ואת שני בניה, שומעני בניה ממקום אחר, ת"ל ובניו בניו של משה:

ואשתו. לפי שנאמר אחר שילוחיה, שומעני נתיאשה בו, ת"ל ואשתו:

אל משה. מפני כבודו של משה:

אל המדבר. הרי הכתוב מתמיה עליו שהיה שרוי בתוך כבודו של עולם וביקש לצאת אל המדבר מקום תוהו שאין בו כלום:

אשר הוא חונה שם הר האלהים. לאהלו של משה:

הר האלהים. זה הר חורב שנגלה שם כבוד השכינה, מיכן אמרו שאין מקומו של אדם מכבדו אלא האדם מכבד את מקומו, שנא' הר האלהים:

ויאמר אל משה. על ידי שליח. ר' יהושע אומר אגרת כתב ושלח לו לאמר:

אני חותנך יתרו שמתכבד בשמך:

בא אליך. כלומר מבקש להיות בא אצלך באהבתי אותך:

ואשתך ושני בניה עמה. לפיכך באתי עמהם שאם תעשה בגיני צא לקראתי וקבליני, ואם לאו, עשה בשביל אשתך, ואם לאו, עשה בשביל בניה, דהיינו בניך, אלא אתה עסוק ללמד תורה ומצות לישראל, ואת בניך הנחת עמה והרחקתם מעליך:

ויצא משה לקראת חותנו. קבלה היא ביד משה מימי אברהם אבינו לקרב את הרחוקים תחת כנפי השכינה, ונאמר לו ברוח הקודש אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא המקרב, ולא המרחק, שנאמר (האלהים) [האלהי] מקרוב אני נאום ה' ולא (האלהים) [אלהי] מרחוק (ירמיה כג כג), אף אתה כשיבוא אדם אצלך להתגייר, ואינו בא אלא לשם שמים, אף אתה קרבהו ואל תרחקהו, מיכן אתה למד שיהא אדם דוחה בשמאל ומקרב בימין:

וישתחו וישק לו. מיכן אמרו שחייב אדם להיות נוהג כבוד בחמיו:

וישאלו איש לרעהו לשלום. משה שנקרא האיש משה עניו מאד (במדבר יב ג), הוא הקדים שלום לחמיו, מיכן אמרו לעולם יקדים אדם שלום לחבירו, ואפילו לגוי בשוק:

ויבאו האהלה. זה בית המדרש:

ויספר משה לחותנו. כדי למושכו לקרבו לתורה:

את כל אשר עשה לפרעה ולמצרים על אדות ישראל. כדי שיודה לישועתן של ישראל:

את כל התלאה. לשון טורח וליאות, ודומה לו ותלה ארץ מצרים (בראשית מז יג), ונלאו מצרים (שמות ז יח), מסלסלי התורה גבורי כח יכולין לומר כי ל' לבדה היא יסוד התיבה, אפם כי חלוקין חכמי ישראל על מלת ותלה, כי מפרשים מקצת חכמים כי ל' ה' יסוד התיבה בלבד, והיא לשון שגעון, ודומה לה כמתלהלה היורה (חצים) [זיקים] (משלי כו יח), שהרי ותלה אין א' בתיבה, ואם תאמר ותלה ת' ל' הן יסוד התיבה, יש להשיב כי ברוב התיבות שהן בלשון הזה ל' א' הן יסוד התיבה ואין שם תי"ו, כגון ונלאו מצרים (שמות ז יח), נלאיתי נשוא (ישעיה א יד), וכל דומיהם, ואני אומר כל שהוא פועל הרי התיבה מיוסדת בתי"ו למ"ד אל"ף, כגון התלאה אשר מצאתם (פסוק ט), אל ימעט לפניך את כל התלאה (נחמיה ט לב), וכל שהוא מפעל הרי התיבה מיוסדת בלמ"ד אל"ף לבד, כגון ונלאו, וילאו, נלאיתי, נלאה:

אשר מצאתם. לפי שהתלאה לשון נקבה, לפיכך נאמר מצאתם, כלומר מצא אותם בדרך, היאך רדף אחריהם פרעה וחילו, והיאך סגר לפניהם הים והמדבר, והיאך באו למרה ומצאו מימיה מרים, והיאך חסר לחמם במדבר סין, והיאך צמאו למים ברפידים, והיאך נלחם עמהם עמלק ברפידים:

ויצילם ה'. מכל התלאות הללו והוציאם לרוייה:

ויחד יתרו. כענין ויבן, ויפת, יפת, אותם התיבות אשר בבג"ד כפ"ת דגש והיה משפטו להיות ב' שוואין בתיבה, אך מפני החי"ת אשר משפטו להיפתח לא ניתן לתיבה זולתי חטף אחת, והטעם בי' הפועלת כמשפטו:

ויחד. לשון חדוה, ודומה לו כי חדות ה' היא מעוזכם (נחמיה ח י), ורחש לבי לדבר אל יחד בימי שנה (איוב ג ו), על אופן זה, וכן הוא (למעלה) [למטה] הימנו אל תבא רננה בו (שם שם ז):

על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל. ר' יהושע אומר כל לרבות המן, אמרו לו מן זה שאנו אוכלים אנו טועמין בו כל מיני מטעמים, דכתיב כטעם לשד השמן (במדבר יא ח), מה השד הזה תינוק טועם בו כמה מטעמים, כך המן היה מתהפך לכמה מטעמים, קל וחומר ומה לחם היוצא מן הארץ מתקנין ממנו אלף מיני מאכלות, כדאמרו רבנן בהגדה, אשה שנתנה בנה ללמדו מיני בישולים ולמד ת"ק מיני מטעמים בחטה, לחם שיורד מן השמים על אחת כמה וכמה. ר' אלעזר המודעי אומר בטובת הבאר הכתוב מדבר, אמרו לו הבאר הזה שנתן לנו הקב"ה אנו טועמין בה יין ישן, טעם יין חדש, טעם חלב, טעם דבש, וכל מיני ממתקים, דמדהוה ליה למכתב על טוב אשר עשה ה' וכתיב הטוב, הטובה, כל הטובה ש"מ לרבויי הוא דאתא:

ויאמר יתרו ברוך ה', א"ר פפוס בגנות ישראל הכתוב מדבר, שהרי היו שם ששים ריבוא בני אדם ולא עמד אחד מהם שבירך את הקב"ה, עד שבא יתרו ואמר ברוך ה', לפיכך זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית:

אשר הציל אתכם מיד מצרים. מיד סבלותם:

ומיד פרעה, התנין הגדול ההוא:

אשר הציל את העם מתחת יד מצרים. מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר אשר הציל אתכם מיד מצרים, אלא אמר מתחלה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, ועכשיו הוציא את העם כולו יחד מתחת יד מצרים ולא היו יכולין למחות בידם:

עתה ידעתי בניסים וגבורות הללו שעשה לכם מודה אני לו:

כי גדול ה' מכל האלהים. מכל אותן הדברים שקורין אותן אלהות, אמרו לא הניח יתרו ע"ז בכל מקום שלא חיזר עליה ועבדה, לכך אמר מכל האלהים, שכחן את כולן ולא ראה בהן ממש, ונעמן הודה בדבר יותר ממנו, שנא' הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל (מ"ב ה טו), וכן רחב הזונה אמרה כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (יהושע ב יא):

כי בדבר אשר זדו עליהם. אמר בכך אני יודע גדולתו של הקב"ה בדבר אשר הזידו פרעה ומצרים בזדונם על ישראל לאבדם במים, ועכשיו ראיתי שהקב"ה נתגדל ואיבדם באותו דבר ואיבדם במים. וראיתי לרבותי שהדבירו מילת זדו על אופן תבשיל, כענין ויזד יעקב נזיד (בראשית כה כט), כלומר בדבר אשר זדו, בכלי אשר בישלו לישראל בה בישל להם, ודומה לדבר היא הסיר ואנחנו הבשר (יחזקאל יא ג), ומאי בדבר אשר זדו, זה מקוה המים שגזרו לאבד את ישראל בו, והקב"ה איבדם בתוך מקוה ההיא, הוא היה להם לסיר והם נעשו נזיד בתוכו שהיו המים מרתיחין בים סוף ומבשלם:

ויקת יתרו חותן משה. הרי הכתוב מתמיה עליו אדם שהיה עובד ומזבח ומקטר ומנסך ומשתחווה לע"ז שלו, ועכשיו הוא מביא עולה וזבחים לאלהים, לפיכך ויבא אהרן וכל זקני ישראל, נפנו מלעשות עולותיו וזבחי שלמים ובאו לאכול לחם עם חותן משה, ומשה עצמו להיכן הלך, והלא כתיב ויצא משה לקראת חותנו וגו' (פסוק ז), אלא שהיה עכשיו עומד ומשמש עליהם, וממי למד מאברהם אבינו, שנאמר והוא עומד עליהם (בראשית יח ח), ואברהם למד מהקב"ה, שעומד בשמי מרום ושולח דבר קדשו ומשרת את בריותיו ונותן לכל אחד ואחד צורכו, שנאמר פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמה טז):

לפני האלהים. מה ת"ל, אלא מלמד שכל המקבל פני תלמידי חכמים, וכל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בה כאילו מקבל פני שכינה, אלא פשטיה דקרא לפני האלהים. היינו באהל משה שהיה סמוך לעמוד הענן, ההולך לפני מחנה ישראל אשר רוח אלהים חיים וכבוד שכינה נראה בו למשה:

ויהי ממחרת. יום הסעודה הזו. אפס ששנו רבותינו ממחרת יום הכיפורים:

וישב משה לשפוט את העם. אותו היום באו ערב רב, דהיינו האספסוף, והיו תובעין לישראל שללה של מצרים, והיו ישראל מתרעמין זה על זה:

ויעמוד העם על משה. כמלך שיושב על כסאו ועבדיו עומדין סמוך לו, ודומה לדבר שרפים עומדים ממעל לו (ישעי' ו ב), וכל צבא השמים עומדים עליו (מ"א כב יט), להתיצב על ה' (איוב א ו), נצבים עליו (בראשית יח ב), מיכן לשני בעלי דינים שיהו שניהם עומדין, ובית דין יושבין, ואם רצו בית דין להושיב את שניהם יושבין, אבל לעמוד אחד ולהושיב אחד אסור, שנאמר לא תכירו פנים במשפט (דברים א יז):

מן הבקר (ועוד) [עד] הערב. ואעפ"י שאין בית דין דנין אלא עד זמן סעודה, הוציאו הכתוב בלשון זה וכתב מן הבקר עד הערב, ללמדך שכל דיין שמוציא דין לאמתו מעלין עליו כאילו נעשה שותף [עם הקב"ה] במעשה בראשית, כתיב הכא מן הבקר עד הערב, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א ה), וכל כך למה. לפי שמעמיד את העולם, כדתנן על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום, וכל מי שדן דין אמת אפילו שעה אחת ביום כאילו יושב ודן כל היום כולו, ואע"ג דאיצטריך לדרשה, מיהו אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שאותו היום נטרד משה באותו דין מהבקר עד הערב כמשמעו:

וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם. שהיה טרוד בעבורם ומתבטל מדברי תורה ויושב ומשיב לכל אחד ואחד כפי דבריו ומטריח עצמו בריבותיהם הרבה:

ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם. כדמפרש ואזיל:

מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך. ומריבין זה על זה ואתה נטרד להם מן בוקר עד ערב:

ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש את אלהים. לדרוש מוסר הקב"ה ואזהרותיו על ידי, ודומה לדבר באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפני (יחזקאל כ א):

כי יהיה להם דבר. שמסתפק להם בין טומאה לטהרה:

בא אלי. ואני בודקן לטהרו או לטמאו, אי נמי כשיש להם תביעת ממון ושפטתי בדין שאין בו פשרה, אי נמי כשרוצים לפשר בין איש ובין רעהו להתרועע זה עם זה:

והודעתי את חוקי האלהים. אלו מדרשות:

את תורותיו. אלו ההוראות:

ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה . לעצמך, וודאי מה שאתה מורה ומזהיר אותם טוב הוא, אבל מה שאתה מטריח עצמך כל כך לא טוב:

נבל תבל. לשון השרה ונפילה, ודומה לדבר ואולם הר נופל יבול (איוב יד יח), כנבול עלה מגפן (ישעי' לד ד), (כתאנה) [כאלה] נובלת עליה (שם א ל), ועליהו לא יבול (תהלים א ג), וכל דומיהן, בי"ת למ"ד לבדם הן יסוד התיבה, נו"ן תי"ו הן תכשיטין שכן דרך אותיות אית"ן להיותן תכשיטין לתיבה להדבירה על אופן מפעל:

נבל תבל גם אתה. שיגע למאד:

גם העם הזה. שרובם נפטרין לערב בפחי נפש שאינך יכול לצאת ידי כולם:

גם אתה. אתה זה משה עצמו, גם לרבות אהרן:

העם הזה אשר עמך. אלו שבעים זקנים, גם לרבות נדב ואביהוא, ולא שהיו אלו דיינים עכשיו אלא עומדין כפופין לפני משה כתלמיד לפני רבו, שהוא שומע ומבין ואינו מורה במקומו כי עד עכשיו לא ניתנה להם רשות לדון ולא נסמכו:

כי כבד ממך הדבר. לשון כובד משא, ודומה לו כובד אבן ונטל החול (משלי כז ג), מחול ימים יכבד (איוב ו ג), וכל דומיהם, הסתכל בקורה זו כשהיא לחה היא כבידה שנים או שלשה אם נכנסין תחתיה אינם יכולין לעמוד בה:

לא תוכל עשוהו לבדך, כלומר לעשותו לבדך. לעמוד ולהשיב לכל אחד ואחד תשובותיו:

עתה שמע בקולי איעצך. אם תשמעני ייטב לך:

ויהי אלהים עמך. צא והמלך בגבורה:

היה אתה לעם מול האלהים. עומד כמליץ בינם לבין הקב"ה, ודומה לו מול הגלגל (במדבר יא ל), ממולי (שם כב ה). אפס כי רבותינו הדבירוהו לשון מילוי, כלומר היה להם ככלי מלא דבירות:

והבאת אתה את הדברים אל האלהים. דברים שאתה שומע תבוא ותרצה בהן:

והזהרתה. מלא ה'. אתהם מלא ה', כלומר מדהוה ליה למכתב והזהרת אותם, וכתיב הכי מליאי ההי"ן ש"מ לדרשה, לרבות עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות, כדמפרש בסנהדרין:

את החוקים. אלו מדרשות:

ואת התורות. אלו ההוריות:

והודעת להם את הדרך ילכו בה. זה תלמוד תורה, ודומה לדבר אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעיה מח יז):

ואת המעשה אשר יעשון. אלו מצות עשה:

יעשון. מלא ן' לרבות סייגות של תורה:

ואתה תחזה מכל העם. מדהוה ליה למימר תראה ואמר תחזה, שמע מינה לשון נבואה, ודומה לו חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה (ישעי' א א), חזות קשה הוגד לי (שם כא ב), וכל כדומה:

[אנשי חיל]. ולמה אנשי חיל, עשירים בעלי נכסים, ודומה לו עשה לי את החיל הזה (דברים ח יז), ומתרגמינן קנו לי ית ניכסיא האילין, וכן ואת כל חילם ואת כל טפם וגו' (בראשית לד כט), ולמה הוצרך לומר שיברור דיינים עשירים, שלא יהו נצרכין לבריות וכפופין לפניהם, דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרעומות יהרסנה (משלי כט ד), וכתיב תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות:

יראי אלהים. שכשיהיו יושבין בדין יהא פחד אלהים לנגד עיניהם, ודומה להן כאילו שכינה עמהם, שנאמר בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב א):

אנשי אמת. אלו בעלי הבטחה, כגון ר' חנינא בן דוסא וחביריו, שמובטחים הם שהם בני העולם הבא:

שונאי בצע. ששונאין ממון עצמן, כלומר שמניחין עיסקיהן ועוסקין לדון דינין בישראל, ואם ממון עצמן שונאים לעסוק בם, לקבל ממון מחבריהם על אחת כמה וכמה:

ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות. [שרי אלפים שש מאות] שרי מאות ששת אלפים, שרי חמשים שנים עשר אלף, שרי עשרות ששים אלף, נמצאו כל דייני ישראל שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות:

ושפטו. וי"ו שבראש התיבה משמעותה לשון עתיד:

את העם בכל עת. בני אדם שמתבטלין ממלאכתן ועוסקין בתורה יהו דנין את העם בכל עת, אלו דברי ר' אלעזר המודעי, אלא ר' יהושע אומר בני אדם שהם בטלין ממלאכתן ואינן מתיישבין בתלמודם תדיר יהו דנין את העם בכל עת, והיינו דדרשינן לקמן באם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים (פסוק כג):

והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך. הגדל חסר וי"ו, דלא תימא דבר של גדול כגון שבט ונביא השקר וכהן גדול, משום דלאו מהכא נפקא, אלא הדבר הגדול, דין שהוא גדול ומופלא, כדכתיב כי יפלא ממך דבר למשפט (דברים יז ח), ואפילו דבר קטן ומופלא או דבר של אדם קטן ומופלא זהו דבר גדול בעיניהם:

יביאו אליך. כדכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט (דברים יז ט):

וכל הדבר הקטן. היינו דבר פשוט:

ישפטו הם. קדמאה ישפטו, בתראה (פסוק כו) ישפוטו ומה הפרש בין זה לזה, אלא ישפטו בדיבור, כגון דאמר לזה חייב אתה, לזה זכאי אתה, אי נמי פטור, וטמא, אבל ישפוטו משפט שיש בו מעשה, כגון מלקות ומיתות בית דין, ודומה לדבר ושפוטים עשו (כך) [בה] (יחזקאל כג י):

והקל מעליך. לפי שכבר אמר לו כי כבד ממך הדבר (פסוק יח), לכך אמר לו והקל מעליך, דלא לימטייא לך אלא שיבא מכשורא:

ונשאו אתך וכן הוא אומר להלן ונשאו אתך במשא העם וגו' (במדבר יא יז), והאי אתך אייתר ליה לדרשא. אתך בדומין לך, מיכן אמרו החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו:

אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים. אם תפנה עצמך מן הדינים, תהא יכול לשמוע דברי שכינה מה שהוא מצווה אותך:

ויכלת עמוד. לפני הקב"ה, ודומה לדבר חי ה' אשר עמדתי לפניו (מ"ב ה טז), מיכן אמרו שכל מי שעסוק בדינים אינו יכול להתיישב בתלמודו:

וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום. שאינן צריכין עוד לבוא לעמוד צפופין עליך אלא יהא נידונים בשעריהם איש במקומו:

בשלום. שיהא להם נחת רוח בדבר:

וישמע משה לקול חותנו. ודאי, כדכתיב שומע לעצה חכם (משלי יב טו):

ויעש כל אשר אמר. לו הקב"ה, שהרי כך אמר לו חותנו צא והמלך בגבורה, וכן עשה:

ויבחר משה אנשי חיל. קיצר הענין ואמר אנשי חיל, אנשי חיל בממון ובמצות וביראת חטא:

ויתן אותם ראשים על העם. למה נקראו המושלים ראשים, כשם שהראש מלך לגוף, כך הם על העם:

שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים שרי עשרות:

ושפטו את העם. ושפטו הראשון (פסוק כב), לשון ציווי, וזה לשון סיפור:

בכל עת. יכול אפילו בלילה, ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כא טז), מיכן אמרו דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה:

את הדבר הקשה. זהו דין של שבט, ונביא השקר, וכהן גדול, כדתנן דיני נפשות בעשרים ושלשה, ותנן נמי אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד:

יביאון אל משה. וכיוצא בו לפי דורו, יביאון מלא וי"ו, שאם נפלא דבר לבית דין שבשערי ישראל, באין לבית דין שהיה עומד על פתח הבית, ואמר כך דרשתי, וכך דרשו חביריי, כך למדתי, וכך למדו חביריי, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו אלו ואלו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לישראל, שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה' (דברים יז י), לכך נאמר יביאון אל משה, ששני בתי דיני של עשרים ושלשה מביאין דבר הקשה לבית דין הגדול, תנן אין דנין לא את השבט ולא נביא השקר ולא כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד, ואמרינן מנא הני מילי, אמר רב אדא בר אהבה דאמר קרא (את) [כל] הדבר הגדול יביאון אליך (פסוק כב), דבריו של גדול, מיתבי דבר גדול דבר קשה אתה אומר כן או אינו אלא הדבר הגדול דבריו של גדול, כשהוא אומר את הדבר הקשה הרי דבריו של גדול אמור, הא מה אני מקיים דבר גדול דבר קשה, תניא אידך הדבר הגדול דבריו של גדול, אתה אומר כן או אינו אלא דבר קשה, כשהוא אומר את הדבר הקשה הרי דבר קשה אמור, הא מה אני מקיים הדבר הגדול, דבריו של גדול, כגון שבט ונביא וכהן גדול:

וכל הדבר הקטן ישפוטו הם. שאפילו דבר של דיני נפשות והוא פשוט להם יעשו בו שפוטים בעשרים ושלשה, ובלבד שלא יהא דין שבט ונביא השקר וכהן גדול:

וישלח משה את חותנו. ליווהו ושילחו לכבודו של עולם:

וילך לו אל ארצו. הלך לגייר בני משפחתו, ר' חנניה בן גמליאל אומר כל הענין הזה חזר ונאמר בשנה שניה, בשעה שביקש משה להעמיד מכסיוטונוס, היינו דגלים, על ישראל, שנאמר איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב ב):

ורבותינו דרשו וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא, ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא שהיא כתובה בצידו, ר' אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא, שבשעה שנתן הקב"ה התורה לישראל זעו כל מלכי תבל בהיכליהם, שנאמר ובהיכלו כולו אומר כבוד (תהלים כט ט), ופחדו שמא הקב"ה מאבד עולמו במבול אש, אמר להם בלעם הקוסם חס ושלום, אינו אלא שהוא נותן תורה לעמו, מיד נתנו שבח להקב"ה, שנאמר יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך (שם קלח ד). ר' אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא, שנאמר ויהי בשמוע כל מלכי האמורי [וגו'] וימס לבבם (יהושע ה א):

כהן מדין. ר' אלעזר המודעי אומר שר היה, כענין שנאמר ובני דוד כהנים היו (ש"ב ח יח):

אחר שלוחיה. לאחר שפטרה הימנו במאמר, כי כשהלך משה למצרים בשליחות הקב"ה נטל אשתו ובניו עמו, באותה שעה נאמר לאהרן לך לקראת משה המדברה (שמות ד כז), וכן עשה, וכשראה עמו את אשתו ואת בניו, [אמר לו מה טף ונשים אלו שעמך, אמר לו אשתי ושני בני, אמר לו ולהיכן אתה מוליכן, אמר לו למצרים], אמר לו לא דיי לנו שאנו מצטערין על אותם שבמצרים אלא אתה מוסיף עליהם להוליך את אלו למצרים, מיד אמר לה משה לכי לבית אביך, נטלה שני בניה והלכה לה, לכך נאמר אחר שילוחיה:

כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. כענין שנאמר נכריה עבודתו (ישעי' כח כא), אמר ר' אלעזר המודעי כך אמר משה הואיל וכל העולם עובדי ע"ז הם אני אעבוד למי שאמר והיה העולם, שבשעה שנשא את צפורה לאשה השביעו יתרו שאותו בן שיהא לו תחלה יהא לע"ז, מיכאן ואילך לשם שמים, וקיבל עליו על כרחו, שנאמר ויואל משה לשבת את האיש (שמות ב כא), ואין ויואל אלא לשון אלה, וכן הוא אומר ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב (ש"א יד כד), ואומר הואל וקח ככרים (מ"ב ה כג) ולפיכך הקדים המלאך להרוג את משה. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא ביקש להרוג [את משה] אלא לתינוק, כדפרישנא התם:

ויחד יתרו על כל הטובה. ר' אליעזר אומר בטובת ארץ ישראל הכתוב מדבר, אמרו לו חמש מתנות טובות עתיד הקב"ה ליתן לנו, ארץ ישראל והעולם הבא דהיינו העולם חדש, ומלכות בית דוד, וכהונה ולוייה, דמדהוה ליה למכתב טוב וכתיב טובה, הטובה, על הטובה, על כל הטובה, שמע מיניה לרבויי כל הני הוא דאתי:

כי גדול ה' מכל האלהים. אמר עד עכשיו הייתי מכירו ועכשיו ביותר, שהרי נתגדל שמו בעולם, שבמה שחשבו מצרים לאבד את ישראל, בו נפרע מהן, שנאמר כי בדבר אשר זדו עליהם (שמות יח יא), עליהם נהפך:

והזהרתה אתהם את החקים. ר' אלעזר המודעי אומר החוקים אלו עריות, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות (ויקרא יח ל):

והתורות. אלו ההוריות:

והודעת להם, זה בית חייהם, הודיעם זמנים שילכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ולהראות פני את ה' במקום אשר יבחר, וזכר לדבר גם חסידה בשמים ידעה מועדיה (ירמי' ח ז):

את הדרך. זו ביקור חולים:

ילכו. זו קבורת מתים. שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו (קהלת יב ה):

בה. זה גמילות חסדים:

ואת המעשה. זה שורת הדין:

אשר יעשון. זו לפנים משורת הדין:

ואתה תחזה. ר' אלעזר [המודעי] אומר תחזה להן באספקלריא, במחזית זו שחוזין בה מלכים:

אנשי חיל. בעלי הבטחה:

יראי אלהים. אלו שעושין פשרה בדין:

אנשי אמת. כגון ר' חנינא בן דוסא וחביריו דאי יהבו להו כל חללי דעלמא לא הוו משנו בדיבורייהו:

וצוך אלהים ויכלת עמוד. אם מודה לך אתה יכול לעמוד ואם לאו אי אתה יכול לעמוד:

ושפטו את העם בכל עת. יכול בלילה, ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כא טז), כדמפרש התם, מיכן אמרו שאין דנין אלא ביום. עשרה דברים בין דיני ממונות לדיני נפשות, דיני ממונות בשלשה, דיני נפשות בעשרים ושלשה, דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות אין פותחין אלא לזכות, דיני ממונות מטין על פי עד אחד, בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות אין מטין, הכי תנן דיני נפשות מטין על פי עד אחד לזכות ועל פי שנים לחובה, דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה, דיני נפשות אין הכל מלמדין חובה, דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, דיני ממונות המלמד זכות מלמד חובה, דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה, דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום, דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, דיני ממונות הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול, דיני נפשות מתחילין מן הצד, דיני ממונות, הכל כשרים לדון דיני ממונות, ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות, אלא כהנים לוים וישראלים הכשרים לינשא לכהונה, דכתיב כולך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד ז):

וישלח משה את חותנו. נתן לו מתנות, שנא' אל נא תעזוב אותנו (במדבר י לא), ושם נפרש דברים הללו, וכאן נכתוב דרך קצרה:

וילך לו אל ארצו. לגייר כל בני משפחתו, וכן הוא אומר ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב (דה"א ב נה). סופרים אלו תלמידי חכמים שסופרין כל אותיות שבתורה:

יושבי יעבץ. שישבו לעסוק בתורה לפני יעבץ, שיעץ וריבץ תורה בישראל:

תרעתים שמעתים. שהיו משמיעין קולם בתלמוד תורה כתרועות:

סוכתים. שהיו יושבין בסוכות, שנאמר ונשב באהלים ונשמע (ונעשה) [ונעש] ככל אשר ציונו (יהונדב) [יונדב] אבינו (ירמי' לה י):

המה הקנים. בני קני חותן משה:

[הבאים מחמת אבי בית רכב] הבאים תחת כנפי השכינה מחמת זכותו של משה אבי כל הנביאים, שרכב על הר סיני ועמד עם השכינה ארבעים יום וארבעים לילה:

יעבץ ביקש רחמים שירבה הקב"ה גבולו בתלמידים, שנאמר ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני וגו' (דה"א ד י). אם ברך תברכני. בתורה:

והרבית את גבולי (שם). בתלמידים:

והיתה ידך עמי (שם). שלא אשכח משנתי:

ועשית מרעה (שם). שתעשה לי ריעים כמותי:

לבלתי עצבי (שם). שלא יעציבני יצר הרע מלעסוק בתורה:

ויבא אלהים את אשר שאל (שם). הם היו מבקשין להם רב, והוא היה מבקש תלמידים, נתן להם הקב"ה מה ששאלו, ולו נתן מה ששאל, זימן לו הקב"ה בני קני ולימדם תורה, זהו שאמר שלמה בחכמתו רש ואיש תככים [נפגשו] מאיר עיני שניהם ה' (משלי כט יג), וכתיב עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' (שם כב ב), הא כיצד תלמיד שבא לשמש את הרב, והרב רוצה ללמדו מאיר עיני שניהם ה', מגלין לו מן השמים רזי [טעמי] תורה, ונעשה כמעיין שאינו פוסק, וכנהר המתגבר והולך ומלמדו, ואם אינו רוצה ללמדו עושה כולם ה', מי שעשה את זה חכם, סופו לעשותו טיפש, ומי שעשה את זה טיפש, סופו לעשותו חכם, כיוצא בדבר אתה אומר בנותני צדקה, כיצד עני שפשט ידו לבעל הבית, ובעל הבית רוצה ליתן לו, מאיר עיני שניהם ה', לא רצה ליתן לו עושה כולם ה', סופו שמעני את זה ומעשיר את זה:

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה פרשת מתן תורה, ולמה נסמכה לה, מלמד ששבין מלחמת עמלק לבין מתן תורה בא יתרו להתגייר, ואתיא כר' יהושע דתנו רבנן וישמע יתרו ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שכתובה בצידו שמע ובא, ואפילו לר' אלעזר דאמר מתן תורה שמע ובא, ונראות ענין הפרשיות מוקדם ומאוחר, לא קשיא לן, דנקיטינן דאין דין מוקדם ומאוחר בתורה בתרי ענייני, אבל בחד עניינא מאי דמקדים קדים דוקא, ומאי דמאוחר מאוחר דוקא: