ומשה. ו' נוסף על הענין, שהקב"ה הקדים רפואה למכה, לפי שנא' ויאנחו בני ישראל מן העבודה, הקדים את משה שנתגדל מאחרי הצאן, יעקב נתגדל מאחרי הצאן, שנא' והיו העטופים ללבן והקשורים ליעקב ויפרוץ האיש מאד מאד (בראשית ל מב מג), משה נתגדל מאחרי הצאן, שנא' ומשה היה רועה את צאן יתרו וירא מלאך ה' אליו בלבת אש, דוד נתגדל מאחרי הצאן, דכתיב מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו (תהלים עח עא), עמוס נתגדל מאחרי הצאן, שנא' ויקחני ה' מאחרי הצאן ויאמר (ה' אלי) [אלי ה'] לך הנבא (על) [אל] עמי ישראל (עמוס ז טו), לכך נאמר ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין, זה שדרשנו שהיה יתרו בנו של רעואל:

וינהג את הצאן אחר המדבר. א"ר יוחנן למה היה משה רבינו רודף אחר המדבר, שנסתכל ברוח הקודש שעילויין של ישראל מן המדבר הוא, שנא' מי זאת עולה מן המדבר (שה"ש ג ו), תורה מן המדבר, שכינה מן המדבר, מלכות מן המדבר, דכתיב ויהי בישורן מלך (דברים לג ה), באר מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר, לפיכך נמשך אחר המדבר, אלו דברי רבותינו, ודרך הפשט כך הוא שהרחיק את הצאן מן היישוב, כדי שלא לפשוט בגזל, שלא יבער בשדה אחר:

ויבא אל הר האלהים חרבה. לפי שהשכינה עתידה להגלות עליו, לפיכך נקרא הר האלהים:

חרבה. שמשם יצאו ארבע מיתות ב"ד וכרת שמחריבות את הרשעים, ומשם ירדה חורבה לאו"ה, כדכתיב והגוים חרוב יחרבו (ישעיה ס יב):

וירא מלאך ה' אליו. זה מלאך זגנזגזאל:

בלבת אש. לא נאמר בלהבת אלא בלבת, כלומר בהכרת גילוי שכינה מתוך אש, ודומה לדבר לבבתני אחותי כלה (שה"ש ד ט), ואיש נבוב ילבב (איוב יא יב), כשיבא לסיני וירא אותן האישות ויזכור לו מאש ולא יתירא מהן ליקרב לקבל תורה מתוך האש, וכה"א מימינו אש דת למו (דברים לג ב), אלו דברי רבותינו, ואני אומר לבת היא להבת היא שלהבת, ויש לפשטו כי היא לבת והיא להבת, ודומה לו בדברי רבותינו מסר לו גחלת וליבה בנזיקין:

מתוך הסנה. רמז רמז לו שדבר קודש מצטער בצרת ישראל, שנא' בכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט), לפיכך נתגלה לו מתוך הסנה, דהיינו מין קשה שבקוצים מדוגמתו של פרעה מלך מצרים, מה הסנה הזה ראשי קוציו כפופין, ובזמן שאדם מכניס ידיו לתוכן אינו לוקה, וכשבא להוציא יד מיד נתפסת, כך ברדת ישראל מצרימה אמר במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך (בראשית מז ו), וכשבאו לצאת אמר וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה ב):

וירא והנה הסנה בוער באש. מה בער מצריב, וכן מתרגמינן בירושלמי צריבי באש, ודומה לדבר צרבת השחין (ויקרא יג כג):

והסנה איננו אכל. איננו כלה לגמרי, מפני שנתרבה בגזירת המקום לחלוחית בסנה כדי שלא יכלה, ורבותינו אמרו שהסנה איננו אוכל לגמרי מכח האש, מכאן אמרו האש שלמעלה מעלה לחלבים וצורבת ואינה אוכלת, והיא שחורה, והאש שלמטה אינה מעלה לחלבים, ואינה צורבת ואוכלת, מכאן את למד לכל אכילת הקרבנות על גבי המזבח:

ויאמר משה אסורה נא. אסרה חסר ו' כדרשב"ל דאמר רשב"ל צוארו עקם לראות את המראה הגדול הזה, כי נפלא הדבר בעיניו מדוע לא יבער הסנה, והכתיב והנה הסנה בוער באש (פסוק ב), אלא מדוע לא יבער הסנה לגמרי כדרך העולם, שבזמן שהאש שולטת בעצים הם כלים, והוא אינו כלה, אבל דרך הפשט מדביר בער על אופן בעירות אש, ודומה לדבר לפידים בוערים, וחמתו בערה בו (אסתר א יב) ומלשון כלייה היא, כלומר ולא יבער הסנה על אופן כלייה גמורה, ודומה לו ובער בשדה אחר (שמות כב ד), כאשר יבער הגלל עד תומו (מ"א יד י), בערתי הקדש (דברים כו יג), דהיינו כולם לשון כלייה:

וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה. מתחלה נראה לו המלאך ממש בדמות אביו, כדי שלא לבהלו, וכשראה כי סר לראות קראו דבר הקודש שירד לתוך הבירה לדבר עמו:

ויאמר משה משה. למה קראו ב' פעמים, לשון חיבה, וכן אתה דורש בנביאים אחרים אברהם אברהם, יעקב יעקב, שמואל שמואל:

ויאמר הנני. אמר לו הקב"ה אתה אמרת הנני, חייך בכל עת שאתה קוראני אומר אני לך הנני, כענין שנא' אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני (ישעיה נח ט):

ויאמר אל תקרב הלום. כלומר אל תקרב למקום שכינת מלכך, ודומה לדבר כי הביאותני עד הלום (ש"ב ז יח), ומתרגמינן עד מלכותא, שעדיין לא הגיע שעתך להסתכל באספקלריא המאירה:

של. כלומר הסירם ויפולו, ודומה לו וגם שול תשולו לה (רות ב טז), כי ישל זיתך (דברים כח מ):

של נעליך מעל רגליך. לפי שמשה רבינו לא זכה לשני דברים, לא לכניסת הארץ, ולא לבנים עומדים על מדרגתו. לכך נאמר בו של נעליך, לשון רבים, דהיינו שני נעלים, אבל יהושע נאמר בו של נעלך (יהושע ה טו), בלשון יחיד, לפי שזכה ליכנס לארץ, אבל לא זכה לבנים עומדין על מדרגתו:

כי המקום אשר אתה עומד עליו. דהיינו מחמת המלאך היתה קדושת הקרקע שסביבות הסנה, לכך נאמר אדמת קודש הוא, כלומר לא שהמדבר כולו קודש, אלא מקום קרקע תפיסת הקודש הוא לבדו קדוש, ביהושע כתיב ויעש יהושע כן (שם), אבל כאן לא נצרך לכתוב ויעש משה כן, דמדכתיב ויסתר משה פניו כי ירא (פסוק ו), ידענו כי עשה כן:

ויאמר אנכי אלהי אביך. בישרו שעמרם אביו מזומן לחיי עולם הבא, לעמוד במחיצתן של אבות:

אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ולמה לא נאמר ו' באברהם ולא ביצחק, לפי שאין מטתן שלימה ואין הקב"ה משרה שכינתו בכל זרעם, אבל יעקב נאמר ו' ואלהי, לפי שמטתו שלימה, והקב"ה עתיד להשרות שכינתו בכל זרעו, כדכתיב ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים (שמות כט מה):

ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. אותה שעה רצה הקב"ה להראות לו כבודו ממש בראיית עין, ולא רצה מפני ענותנותו, וקיבל שכר על כך, דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן בשכר שלש זכה לשלש, בזכות ויסתר משה פניו, זכה לקלסתר פנים שהוצרך ליתן על פניו מסוה מרוב קרינות עור פניו, בשכר כי ירא, זכה לויראו מגשת אליו (שמות לד ל), בשכר מהביט, זכה לתמונת ה' יביט (במדבר יב ח), לפי שמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה:

ויאמר ה' ראה ראיתי. כפל הדיבור, ראה בכל דור ודור, ראיתי גם עתה ששיעבודם קשה מכל שיעבוד:

את עני עמי אשר במצרים. זו פרישות דרך ארץ:

ואת זעקתם שמעתי. על שפיכת דם בניהם בכוריהם:

מפני נוגשיו. כדכתיב והנוגשים אצים (שמות ה יג):

כי ידעתי את מכאוביו. הם עצמם אינן מרגישין כל כך, שהם כמתים, אין המת מרגיש באיזמל:

וארד להצילו, הורדתי כבוד שכינתי להגלות לך מעתה בראיית העין ולדבר עמך ולהודיעך שרצוני להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ זבת חלב ודבש:

ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. על שפיכות דם בכוריהם:

וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. זה דוחק הלבנים, דכתיב והנוגשים אצים (שמות ה יג):

באה. הטעם בבי"ת שהיא לשון עבר, ודומה לו והנה רחל בתו באה עם הצאן (בראשית כט ו), באה הצפירה (יחזקאל ז ז), באה (אל) [עד] יואב (מ"א ב כח), וי"א במקרא שטעמן באל"ף והן לשון עתיד, ונדרשינן במקומן.:

ועתה לכה. ה"א של לכה סתומה כמין ח', שלא היה רוצה לילך אמר הרי במשפחתי גדול ממני, אמר לו הקב"ה בך אני בוחר, ואם אי אתה גואלם הרי אני סותם את גאולתם עד תשלום ת' שנה לירידתם למצרים, כיוצא בדבר למרבה המשרה (ישעיה ט ו), המ' סתומה, בקש הקב"ה לעשות יחזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג, וכיון שלא זכה הדור סתם את הקץ:

ועתה לכה. לשון ענוה:

ואשלחך אל פרעה. בבטחוני תלך אצל מי שברחת מפניו:

והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. יציאתם תקרא על שמך, שנא' מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע (ים ויעבירם) [מים מפניהם לעשות לו שם עולם] (ישעיה סג יב):

ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה. כבר ברחתי, ועכשיו אני הולך אצלו:

וכי אוציא את בני ישראל ממצרים. אמר לפניו רבש"ע כמה קטנים יש בהם, כמה זקנים וזקנות יש בהם, כמה (עבירות) [עוברות] יש להם, כמה תיקון עשית להם להוציאם, כמה תפנוקין ומאכלות ומיני תרגימא התקנת להם, לכך כתיב וכי ו' מוסיף על ענין ראשון:

ויאמר כי אהיה עמך. אעפ"י שברחת מלפניו אי אתה מתיירא ממנו, ומה שהשבתני על תיקונם ועל פרנסתם, משאוציאם אזמין להם פרנסתם, מי שברא יום הוא בורא פרנסתו, ומי היה רועה את הצאן שהיית נוהג עד עתה, מי שרועה את הצאן הוא ירעה אותם:

וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. אין אות בכל מקום אלא למי שנתבשר בו פעמים לאלתר ופעמים לזמן, וכה"א למחר יהיה האות הזה (שמות ח כג). והמופת לאלתר, וכה"א תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך (שם ז ט), ונקוד באתנחתא מלת שלחתיך, להודיע כי שם הגבול, אמר לו בעירת הסנה יהי אות לך כי אנכי שלחתיך, ומצוה אני עליך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, כדכתיב וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל (שמות כד ד), ומעתה יש לך להתחזק באמונה כי בחרתי בך להיותך שליח:

ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל. לפי שראה שאי אפשר לסרב, לכך אמר לו כך:

ואמרתי להם. הטעם בת' להשמיע המלה לשון עתיד:

אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו. לפי שמסורת היה ביד זקיניהם מאבותיהם, דכתיב אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, אבל משה לא היה יודע שלא היה מצוי אצל הזקנים. לכך אמר לו ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ומה עלה על דעתו של משה לומר כך, אלא כך אמר בדעתו המלאך נתאבק עם יעקב אבינו, וכשבא ליפרד ממנו שאלו מה שמך (בראשית לב כח), ואני מדבר עם השכינה על אחת כמה וכמה:

ויאמר אלהים אל משה. למה זכה משה להתפרש השם הנכבד והנורא על ידו, שמו גרם לו משה למפרע השם:

אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. אע"פ שהוא שם קודש כשאנו דורשין לפנינו בסמוך במדרש רבותינו, נראה לי העבד המחבר ס' השכל הזה, כי דברי רבותינו מדוברין על אופן הפשט לפי שמדבירין האמירות השתים על מתכונתן, אמר לו הקב"ה אמור להם אהיה עמהם בשעבוד זה, ואני הוא שאהיה עמהם בשיעבוד ד' גליות ורמז לו תיבה בת ד' אותיות להתבונן ממנה שהן ד' גליות, אמר לפניו רבש"ע דיה לצרה בשעתה, מה לי לבשרם צרות העתידות, מיד נראו דבריו לפני הקב"ה וחזר ואמר כה תאמר (אל בני) [לבני] ישראל אהיה שלחני אליכם. ואני אומר כי אין להדביר מאמר אהיה אשר אהיה לשאר אהיה כגון (אני) [אנכי] אהיה עמך (דברים לא כג), אהיה כטל (הושע יד ו), אע"פ ששני האהיה האמורות בתחלה יכולת להדבירן מלשון היה ויהיה, באומרו אהיה שלחני נפסק פתרוני האהיה שלמעלה, כי האל"ף אשר בתחלת התיבה ימנענה מדרך זה:

ויאמר עוד אלהים אל משה. אמר הקב"ה ושמא תאמר כי לא יכירו שמי בכך:

כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם. זה השם הנכבד והנורא הוא שם בן ארבע אותיות. ועליו נאמר זה שמי לעולם, כמו לעלם, נדרש אם למסורה לעלם כתיב חסר ו', לא כשהוא נכתב הוא נקרא, נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, ונדרש נמי זה שמי לעולם, לקיום העולם, שאין העולם מתקיים במדת הדין בלעדי מדת הרחמים, ושם י"ה לשון רחמים, ושם אלהים לשון דין:

וזה זכרי לדור ודור. שכל השמות משתנין, ושם י"ה אינו משתנה, שנ' אני ה' הוא שמי, הוא השם שקראני אדם הראשון, וכן לעתיד לבא, שנא' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד ט):

לך ואספת את זקני ישראל. זה ששנו מעולם לא פסקה זקנה מאבותינו, דכתיב ואברהם זקן (בראשית כד א), ויהי כי זקן יצחק (שם כז א), ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מח י), וכן במצרים וכן במדבר שבעים הזקנים, וכן בכל דור ודור שבעים סנהדראות קבועים בישראל:

ואמרת אליהם ה' אלהי אבותיכם נראה אלי. בראיית הלב, כדכתיב ולבי ראה הרבה וגו' (קהלת א טז):

אלהי אברהם (אלהי) יצחק [ויעקב] לאמר. לכם במטבע שטבע לכם יוסף הצדיק. ואמר פקוד יפקוד אלהים אתכם (בראשית נ כה), ובאותו מטבע תאמר להם בשמי:

פקד פקדתי אתכם. כפל לגאולה פקדתי להנחילכם את הארץ:

ואת העשוי לכם במצרים. הריני נותן לכם שכרכן, כדכתיב ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם טו יד):

ואמר אעלה אתכם מעני מצרים. הרי כבר צרפתיכם בכור עוני, דכתיב (ואוציא) [ויוצא] אתכם מכור הברזל ממצרים (דברים ד כ), וכתיב בקבלה בחרתיך בכור עוני (ישעי' מח י):

אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי. וגרגשי שלא הזכיר מובלע הוא בתוך ששה אלה:

אל ארץ זבת חלב ודבש:

ושמעו לקולך. בישרו והבטיחו שיהיו הזקנים כפופין לו ושומעין את דבריו כתלמיד מפי רבו מובהק:

ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים. אתה עיקר, והן טפילין לך:

ואמרת ה' אלהי העבריים. היה לו לומר העברים, ולמה הוסיף י' השנית, רמז רמז לו על יו"ד מכות הראויות להביא על פרעה ועל מצרים באהבתו את העברים:

נקרא עלינו. כלומר נגלה ובא עלינו:

ועתה נלכה נא. בלשון ענוה ובלשון בקשה:

דרך שלשת ימים במדבר. כדי להסיתם לרדוף אחריהם:

ונזבחה לה' אלהינו. כשמועו:

ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך אתכם. אפילו לצאת חוצה לעיר:

ושלחתי את ידי. זו מכה, כי יד מתפרשת לכמה עניינים. יד מקום, כדכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה (דברים כג יג). והנה מציב לו יד (ש"א טו יב). יד נבואה, דכתיב ויד ה' היתה אל אליהו (מ"א יח מו), היתה עלי יד ה' (יחזקאל לז א). יד מכה, דכתיב ושלחתי את ידי (שמות ג כ), הנה יד ה' הויה (שם ט ג), יד עצה, דכתיב והיתה ידך (דה"א ד י). יד ממש, יד שפת הנהר, דכתיב ועל יד הירדן (במדבר יג כט). יד כח, דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד לא):