אין נושאין את הקטנה עד הרי זו ממאנת. ביבמות פרק בית שמאי (דף ק"ז ק"ח) :

החרשת שנשואיה וכו' עד מלנשאה. פרק הניזקין (דף נ"ה) :

ממאנת היא הקטנה וכו' עד יש לה מיאון. ביבמות פרק בית שמאי ופ"ו דעדיות:

וקטנה שלא מיאנה עד וכו' הן הן מיאוניה. ביבמות פרק בית שמאי:

עד מתי הבת ממאנת וכו' עד שתהיה איילונית. במס' נדה פ' בא סימן (דף נ"ב) והביאה ר"י אלפס בהלכות פרק המדיר:

בד"א בשלא בא עד כמו שביארנו הרי זו אינה ממאנת. פ' בא סימן (דף מ"ח) :

ואינה צריכה בדיקה עד צריכה גט מספק. פרק יוצא דופן (דף מ"ו) ופ' בא סימן:

ואם מיאנה אחר שנבדקה עד משניהם. זה מכלל כל הדרכים האלו בה:

קטנה שלא מיאנה וכו' עד מדברי סופרים. ביבמות פרק בית שמאי (דף ק"י) ובכתובות פרק המדיר (דף ע"א) :

לפיכך אם עמדה ונתקדשה עד הולד ממזר. ביבמות פרק ב"ש:

אי זו היא קטנה וכו' עד ופחותה מבת שש אפי' יודעת לשמור אינה צריכה מיאון. פרק התקבל (דף ס"ו) :

ויתירה על בת עשר אפילו סכלה ביותר צריכה מיאון. פרק התקבל ופרק ב"ש וסוף חולין: כתב הראב"ד ז"ל כבר כתבתי בהלכות קדושין וכו': ואני אומר אם על הדעת שכתב פ"א ופ"ב דהלכות אישות הוא אומר גם אני זכיתיו שם ואם על הלכות קדושין שלו הוא אומר אני לא באתי לסתור אלא לבנות אבל אודיע כי דעת ר"מ ז"ל כדעת ר"י אלפס ז"ל פרק התקבל בשמעתין דפעוטות שפסק כרבה וביבמות פרק ב"ש שפסק כשמואל וכ"כ הר"ם מקוצי ז"ל ורבו דעות אחרות להעמיק בדעתו והר"ז הלוי ז"ל בספר המאור במס' יבמות האריך בו וגם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ומורי הרשב"א ז"ל כן הסכים ועוד יש לי להביא ראיה מסוף פ"ק דמסכת חולין (דף כ"ו) דגרסינן גמ' מתני' כ"מ שיש חליצה אין מיאון א"ר יהודה זו דברי ר"מ אבל חכ"א יש מיאון במקום חליצה דתניא עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי ר"מ ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן וקי"ל דר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה ועוד דתלמודא תני לה בלשון חכמים ואתה המעיין אם תרצה להעמיק ולראות דעת ר"מ ז"ל על נכון תעיין בגמ' בפרקין שרמזתי לך ובמ"ש ר"מ ז"ל פ"א דהלכות אישות ופי"א דהלכות גירושין ופ"א דהלכות חליצה ויבום ותתבונן בם:

וכל מי שהשיאה וכו' עד אלא כמעשה ב"ד. פרק ב"ש ביבמות (דף ק"ז ק"ח) :

השנים שממאנת כו' עד אע"פ שאינן מכירין. פרק מצות חליצה (דף ק"ו) :

וכבר נהגו כל ישראל עד ולראיה ברורה. פרק ב"ש:

המגרש את אשתו כו' עד על בעלה לחזור לו. פ"ק דיבמות (דף י"א) ובמס' קדושין פרק עשרה יוחסין (דף ע"ז) ובסוטה בכמה מקומות:

ובכלל לאו זה כו' עד יוציא בגט. פ"ק דיבמות שם בשנים וג' מקומות ופ"א ופ"ב בכתובות ופ"ק דסוטה (דף ב') ופ' מי שקינא וכמה מקומות בתלמוד דרשינן והיא לא נתפשה:

חרש שגירש ברמיזה כו' אבל אשתו של פקח עד לבעלה הפקח. ירושלמי ריש פרק חרש: כתב הראב"ד ז"ל לא מצאתי כן בירושלמי וכו': ואני אומר גם בגירסת הירושלמי שלנו כך היתה כתובה ריש פרק חרש דגרסי' התם ר' אלעזר שאל לר"י אשתו של חרש ושל שוטה אמר ליה אפי' אשם תלוי אין בה בא אחר וקדשה תפסי בה קדושין גירש מותרת לינשא לראשון הדא היא דתני ר' חייא אשתו של חרש שגירשה חרש והלכה ונשאת לחרש או לפיקח קורא אני עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אשתו של פקח שגרשה הפקח והלכה ונשאת לחרש או לפקח קורא אני עליה לא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה ע"כ. והגהנו אותה על פיו של לשון ר"מ ז"ל כי סמכנו על קבלתו ועוד שמצאנו באותו הספר טעיות אחרות הנראות לעין ועוד דאם כן אמאי פלגינהו בתרי בבי חדא בבא מצי למתנינהו דהא חדא דינא אינון ובחדא מחתא ניחתינהו ועוד דהא גרסינן בתרה לאלתר אשתו של פיקח שהלך לו בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך והלכה ונשאת לחרש ובא הפקח אח"כ הוו סברין מימר יוציא החרש ויקיים הפקח אמרו עוד היא באלין קנסייא ע"כ. למדנו מזה דהוו סברין מימר דומיא דסיפא דרישא עד שחזרו לומר שגם היא שקנסוה דכל הדברים האלו בה שלא חילקו ביניהן במס' יבמות פרק האשה קמא. אלא ודאי הגרסא הנכונה כך היא אשתו של פקח שגרשה פקח והלכה ונשאת לחרש או לפקח אין אני קורא בה לא יוכל כו' וכלשון ר"מ ז"ל שהוא מקובל אמתת הגרסא והפירושים ואילו היה מחלוקת בין הספרים והסופרים הוא היה מפרש אותו כמנהגו הטוב בכל המקומות אלא ודאי וברור הוא ט"ס הוא בספרינו ובספר שראה הראב"ד ז"ל. ומ"ש שכן נראה לפי מה שאמרו בחרש שגירש ר"ל מ"ש פ"ד דהלכות אישות וכבר ביארתי גם אני שם בס"ד וביררתי בראיות ברורות כי אותיות מחכימות ודברי ר"מ ז"ל מיושרות:

הממאנת עד פסלה מן הכהונה. ביבמות פרק ב"ש (דף ק"ח) ובכתובות פרק אלמנה נזונת (דף ק"ד) :

ואם נשאת לאחר וגירשה כו' עד ומותרת לחזור לו. ביבמות פ"ק שם (דף י"ב) ופ' ב"ש:

אבל המגרש את הקטנה עד מן האחרון במיאון. פרק ב"ש:

הממאנת ביבם עד מותרת לאחיו. ביבמות פ"ק (דף י"ב) ופרק ב"ש (דף ק"ז) :

כל אשה שנתגרשה כו' עד לזרעו של אחרון. ביבמות פרק החולץ (דף מ"א) ובכתובות פרק אע"פ (דף ס') :

ומיום כתיבת הגט כו' עד משכתבו לה. פ"ב דגיטין (דף י"ח) :

וגזירת חכמים כו' עד צריכות להמתין צ' יום. ביבמות פ' החולץ (דף מ"ב) ובכתובות פ' אע"פ (דף ס') ובירושלמי:

שפחה שנשתחררה וגיורת כו' עד שלא בקדושה. ביבמות פרק החולץ ופ' ד' אחין (דף ל"ד ל"ה) :

וכן יפת תואר עד מכלל הצ'. פרק החולץ בשמעתא דיפת תואר פליגי בברייתא בירח ימים ופסק כר"ש בן אליעזר דאמר צ' יום וכ"פ הר"מ מקוצי ז"ל:

הממאנת אינה עד לא גזרו בו. פ' ד' אחין:

המארס בתוך צ' מנדין אותו אירס וברח כו' עד ויעמוד עם אשתו. פרק החולץ: כתב הראב"ד ז"ל מנדין אותו עד שיגרש שאם אתה אומר עד שיפרוש למה ליה למימר ערוקיה מסתייה וכי לא עריק ופריש ה"נ מסתייה אלא ש"מ צריך לפרש ואי עריק לא כייפינן ליה לגרש ודוקא קידש אבל כנס לא סגי בלא גירושין. ונ"ל שמפרישין אחר צ' כימים שעמד עמה בתוך צ' דאל"כ מה הפסיד כשבעל באיסור ומתני' בבא על יבמתו בתוך ג' חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוצא התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו עכ"ל: ואני אומר פי' יפה הוא וההלכה פרק החולץ סתומה וסובלת פירושין ויש לה פנים ור"מ ז"ל כתב כלשון הגמ' כי לכך קראו משנה תורה כמ"ש וכ"כ ר"י אלפס ז"ל וסבר הראב"ד ז"ל להפרישו כימים שעמד עמה קנס הוא וסברא שלו וטוב לעשות סייג כפי הזמן ועוד הואיל ויצא מפה קדוש אבל איני רואה לו עיקר בתלמוד והבו דלא לוסיף עלה:

וכן גזרו חכמים עד לחלב עד כשיתעכר. פרק החולץ (דף ל"ז) :

כמה היא זמן היניקה עד סוף הפרק. פ' החולץ (דף ל"ו) ובכתובות פרק אע"פ (דף ס') :