כל איסורי מאכלות שבתורה עד למיתה בידי שמים. פרק שבועות תניין (דף כ"ב) :

וכבר ביארנו עד הלכה למשה מסיני הם. פ"ק דעירובין (דף ד') ופ"ק דסוכה (דף ה') ופרק בתרא דיומא:

ואסור מה"ת עד מכת מרדות. פרק שבועות תניין:

כזית שאמרו חוץ עד בכזית מדבר האסור. סוף פרק גיד הנשה (דף צ"ד) :

כזית חלב או נבלה וכו' חזר והניחו בגשמים וכו' היה פחות מכזית כו' עד ואין לוקין עליו. פ' כל המנחות באות מצה (דף צ"ג) מסיק לה רבה ותלמודא הכי מברייתא ומתני' פ"ג דמס' טהרות (מ"ד) במשנה שלימה:

כבר ביארנו שכל איסורין עד שיתבארו במקומן. הביאור הוא פ"ד של אלו ההלכות ופ"ג דהלכות נזירות ועיקרן של הלכות בתלמוד פ' ג' מינין (דף ל"ז) בבלי וירושלמי ודלא כר' יוחנן בשם ר"מ בפ' בתרא דע"ז ובפ' אלו עוברין (דף מ"ד) ופ"ד דמעילה (דף ט"ז) :

חמשה מיני תבואה כו' עד מעשר שני ותרומות. בספרא ופ' כל שעה (דף ל"ה) :

יראה לי שכל החייב בתרומות ומעשרות וכו' עד כמו שביארנו: כתב הראב"ד ז"ל דבעינן טעמן שוה כדאמרינן בעלמא וכו': ואני אומר סגנון שהעלה הראב"ד ז"ל מפורש פרק בתרא דע"ז וחשבה על הירושלמי האמור בפ"ב דמסכת ערלה ורצה לסמוך זה ולקבוע הלכה כדחזקיה ומשום דמקשה מינה שלהי פרק ר' עקיבא אבל האמת יורה דרכו וכך היא שנויה פ"ב דמסכת ערלה תבלין שנים וג' שמות ממין אחד או משלשה אסור ומצטרפין ורבי שמעון אומר שני שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אינן מצטרפין ע"כ. ירושלמי ניחא שני שמות ממין אחד שני מינין משם אחד רבי אבהו בשם רבי אליעזר במיני מתיקה שנו ר' אבהו בשם רבי יוחנן ג' נותני טעמים הם כו' ושקיל וטרי עלה טפי עד דמסיק לה בבצל וקפלוט וכדאיתא פ' גיד הנשה ובברייתא מיתני נמי התם ביין וערלה ותבואה וכלאי הכרם ושאר דברים וכדר' זירא ועל כן פירש ר"מ ז"ל בפי' המשניות פי' מקובל באורך כאשר כתבה לפנינו פרק ט"ז של אלו ההלכות וכן פירוש רש"י ז"ל שילהי פ' ר' עקיבא וסוף ע"ז תבלין שנים שלשה שמות ממין אחד כגון פלפל שיש ממנו ארוך ושחור ולבן ושלשתן ממין אחד או ג' מינין משם אחד כמיני הכרפס שיש בהן מינין משונין והנה להן שם אחד כל מה שיהיה על זה הדרך מכלאי הכרם או ערלה או תרומה אסור מצטרפין כלומר נאסר אותו דבר שנתבל בהן אע"פ שאין באחד מהן לבדו כדי לתבל הואיל ויש בכולן שיעור מצטרפין לאיסור דהלכה כת"ק ולא כר"ש והוא פי' נכון מאד דמדר"ש נשמע לת"ק שכשהשם או המין אחד מצטרפין ושלא כדברי ר"ת ז"ל שם וכתב עוד שמא יעלה על דעתך שאין נקראין תבלין אלא המרקחות והדברים שריחן טוב כגון הזנגביל והפלפל ודומיהם אינו כן אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומים והבצלים והשמן והחומץ והיין כלם נקראים תבלין כשהאדם מתכוין לתבל בהן או בזולתם קדרתו או תבשילו עכ"ל. והוא על פי הירושלמי ובזה עלתה סברתי על נכון וכפי האמור פ"ד דמס' מעילה והלך אחר הטעם בסברתו אך עיקר ההלכה כתבה לפנינו פט"ו והוא דרך ישר:

האוכל אכילה גדולה עד ולא הפסיק. פרק בתרא דיומא (דף פ"א) :

האוכל כשעורה עד אין מצטרפין ופטור. בזבחים פרק חטאת העוף (דף ע') ובכריתות פ' אמרו לו (דף י"ב י"ג) :

וכן השותה עד אין מצטרפין. פרק בתרא דיומא (דף פ') ופרק העור והרוטב (דף ק"כ) :

כל האוכלין האסורין כו' עד מפני סכנת נפשות. פרק כל שעה (דף כ"ד כ"ה) ופרק כל הבשר (דף קט"ז) :

עוברה שהריחה כו' עד וכן כל כיוצא בזה. פרק בתרא דיומא (דף פ"ב) וקצתם בכריתות פרק אמרו לו (דף י"ג) :

כבר ביארנו כו'. איסור כולל הביאו פי"ז דהלכות איסורי ביאה ובזבחים פ' חטאת העוף (דף ע') :

לפיכך יש אוכל כו' עד סוף הפרק. פרק שבועות תניין (דף כ"ד) והרבה מקומות: