המזיק ממון חבירו עד מדמיהן. פ"ק דנזיקין ובגיטין פ' הניזקין (דף כ"ג):

כיצד הרי שטימא אוכלין עד שעבר והזיק. פ' השולח (דף מ"ד ע"ב):

אבל היורש שלא עשה כלום לא קנסו אותו. שם:

וכן המזיק היזק שאינו ניכר וכו' עד להזיק מדעתו. בגיטין פ' הניזקין (דף נ"ב:) :

הכהנים שפגלו וכו' עד פטורין: כתב הראב"ד ז"ל במאי דאמר במזיד חייבין לשלם שיבוש הוא כו' עד ומש"ה לא קנסו בו מזיד עכ"ל: ואני אומר פליאה דעת ממני אם דבר זה יצא מפי הראב"ד ז"ל כי זה דבר פשוט ומבורר במס' גיטין פרק הניזקין גמרא מתני' דהמטמא והמדמע וכך היא הצעה של משנה דגרסינן (דף כ"ג) אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב מ"ט היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו ואקשינן אי הכי אפילו במזיד נמי ומהדרינן השתא לאזוקי קא מיכוין אודועי לא קא מודע ליה ור"י אמר אחד שוגג ואחד מזיד פטור מ"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני ואקשינן עליה דחזקיה ממתניתין דתנן הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ותני עלה מפני תיקון העולם ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק האי שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מבעי ליה ופרקינן ה"נ קאמר מזידין חייבין הא שוגגין פטורין מפני תיקון העולם והדר אותביה רבי אלעזר מהא העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק בידי אדם נמי ליחייב ומהדרינן הוא מותיב לה והוא מפרק לה בפרה שהכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש ומי חטאת ששקל בהן משקלות ושקלינן וטרינן עליה טובא עד דאיתותב חזקיה וקיימא דר"י ובתר הכי גרסינן נימא כתנאי המטמא והמדמע כו' ושקלינן וטרינן בהכי טובא עד דמותיב מהא דתניא אכל תרומה טמאה משלם חולין טמאים כו' עד ואמר רב אחא בריה דרב איקא הכא בקנסו שוגג אטו מזיד קא מפלגי ומהדר עלה תלמודא הכי השתא התם גברא לשלומי קא מיכוין אנן ניקו ונקנסיה ותו מותיב ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ומהדר התם גברא לכפורי קא מיכוין ואנן ניקום וליקנסיה תו פריך ת"ש המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ומהדר התם גברא לתקוני קא מיכוון אנן ניקום וליקנסיה תו פריך ת"ש המטביל כליו בשבת בשוגג ישתמש בהן במזיד לא ישתמש בהן ומהדר הכי השתא התם גברא לטהורי מאני קא מיכוין אנן ליקום וליקנסיה ע"כ סגנון הצעת הסוגיא לשם. מעתה ראה גם ראה דמתניתין פריש ואוקמה חזקיה דה"ק הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין וכלשון ר"מ ז"ל והא דיוקא דפשיטא הוא וכ"ע מודו בה וכי פליג ר"י עליה בטעמא ועיקר דינא הוא דפליג ואמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור מ"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא יהא כל אחד כו' וכלשון ר"מ ז"ל ואם איתא דטעמא דר"י משום דפטור מדיני אדם אמאי לא פריש ליה כדמפרש לחזקיה מפני תיקון העולם ולר"י שלא יהא כל אחד כו' ועוד אמאי לא מפרש טעמא בגוה כדמפרש גבי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת כו' פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כמו שהעתקתי בלשון הסוגיא שראית וגם ר"מ ז"ל כתבה כן בסמוך וכ"ת ברייתא אורחה לפרושי ומתני' לאו אורחה לפרושי ליפרשה תלמודא כי פריך מינה לחזקיה ולימא התם כי קתני פטור פטור מדיני אדם אלא ודאי ליתא ועוד אי הוי טעמא הכי משום דפטור מדיני אדם דקא חשיב התם וכן נמי אי טעמא דר"י משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו ומש"ה לא קנסו אמאי לא מפרש ליה או אמאי לא מוקי לה תלמודא כי פריך מינה כדמפרש ומוקים שלהי סוגיין ותלי טעמא בכוונה אנהי דאכל תרומה כו' ודם שנטמא כו' והמעשר בשבת וכו' והמטביל כליו בשבת וכו' דמוקים ומפרש טעמא דכולהו משום כוונה אלא ודאי טעמא דמתני' טעמא דברירה הוא וכדר"י בעיקר דינא ובטעמא וכמ"ש ר"מ ז"ל ממש עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע:

וכן העושה מלאכה בפרת חטאת כו' עד חייב בדיני שמים. פרק הכונס (דף נ"ו ונ"ח):

המנסך יין חבירו עד שאינו שלו: כתב הראב"ד ז"ל לצעורי קא מיכוין עכ"ל: ואני אומר הצער הזה לא נזכר בגמ' דשלהי פ"ב דחולין (דף מ"א) אשר שם עיקר זאת ההלכה אלא לשנויא בעלמא אליבא דמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו פוק חזי דוק ותשכח התם דבתר מסקנת מימרא דר"נ ורב עמרם ורבי יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומוקי ההיא דהמטמא והמדמע והמנסך כו' בשיש לו בה שותפות וכדמסיק לה נמי ר"מ ז"ל בסמוך בעי תלמודא לאוקומה כתנאי מהא דתניא עכו"ם שניסך יינו של ישראל שלא לפני ע"ז אסר ור"י בן בבא ורבי יהודה בן בתירא מתירין מפני שני דברים אחד מפני שאין מנסכין אלא בפני ע"ז ואחד שיכול לומר לו לאו כל הימך שתאסור ייני לאונסי ודחייה ר"נ ורב יצחק ורב עמרם דאמרי אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ עכו"ם אבל ישראל לצעורי קא מכוין ע"כ. הנה עיניך רואות דשנויא בעלמא היא ואליבא דלאו כהלכתא ולכך לא כתבו ר"מ ז"ל:

ואם היה לו בו שותפות עד שינסך. שלהי פ"ב דחולין (דף כ"ו):

כל הגורם להזיק ממון חבירו וכו' עד שברו בידו: כתב הראב"ד ז"ל הרב ז"ל פסק כן וכו': ואני אומר אשרי תלמיד שרבו מודה לו ואף כי רבו החילוקים רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוס' ז"ל כלם הסכימו שאין זה דינא אלא גרמא דנזקין וזה הדרך דרך הראב"ד ז"ל גם מורי הרשב"א ז"ל כן כתב והכריע שכל שאינו עושה מלאכה בגופו כשורף שטרותיו של חבירו פרק הגוזל וכיוצא בו או מראה דינר לשולחני ואמר לו שהוא טוב ונמצא רע אין זה אלא גרמא בנזקין ופטור עכ"ל ומ"מ רבים וגאונים הסכימו כדברי הרב ר"י אלפס ז"ל ור"מ ז"ל:

שסילוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר וכן כל כיוצא בזה: כתב הראב"ד ז"ל לא ראיתי שיבוש כזה וכו': ואני אומר עיניו תחזינה מישרים ואנחנו ניישר ונאשר של אחרים ונברר הדברים. ואתה דע לך כי הצעת זאת ההלכה הוא שלהי פ' כיצד הרגל דגרסינן אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות או קדם הוא וסלקן או [בא אחר וסלקן] פטור דבעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גוריה עד כאן ונחלקו בזה רבותינו הראשונים נ"ע יש שפירשו פטור השני ויש שפירשו הראשון ורבו בזה הדעות ובכל אותן המימרות דרבה הדעות והסברות והראב"ד ז"ל סבר כי שניהם פטורים ודעת כלם כי היא הלכה פסוקה אבל ר"י אלפס ז"ל ס"ל דרבה דפטר שני זה אזיל לטעמיה דלית ליה דינא דגרמי פרק הגוזל עצים וליתא לדרבה דאנן קי"ל כמאן דאית ליה דינא דגרמי ע"כ ורבים גאונים פסקו כן ועל זה סמך ר"מ ז"ל וחייב אדם לומר כלשון רבו ואין בזה לא שיבוש ולא טעות דאתמהא אטו דינא דגרמי לאו פלוגתא היא וכי אמרינן לחד מינייהו אשתבשת ח"ו אלא מאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד:

הזורק כלי של חבירו וכו' עד לאבד ממונו של זה. שלהי כיצד הרגל:

וכן השורף שטרותיו כו' עד דמי הנייר בלבד. פ' הגוזל עצים:

וכן ראובן שהיה נושה וכו' עד כמו שיתבאר במקומו. ב"ב פ' מי שמת והביאור פ"ו דהל' מכירה:

ונחייב ראובן לשלם כו' עד מן היפה שבנכסיו. פרק הכותב:

וכן העושה עבדו אפותיקי וכו' המשחרר לשלם לבעל החוב וכו' עד ויאמר לו עבדי אתה: כתב הראב"ד ז"ל הרב אינו פוסק כן וכו': ואני אומר עיקר הלכה זו בגיטין פ' השולח (דף מ':) ופלוגתא דרשב"ג ורבנן במתני' ור"י אלפס ז"ל הביאה כפשוטה בהלכות וגם הירושלמי אשר הוא שנוי עליה אבל לא פסק מפורש הלכה לא כרבנן ולא כרשב"ג וברי לי שאין בקי בדעת רב אלפס כר"מ ז"ל דדייק וגמיר שמעתיה מפומיה דרביה ולכך פסק כרשב"ג והדין עמו דקי"ל בכוליה תלמודא כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה ועוד דבגמרא שיילינן מי שחררו ואזלא כל הסוגיא כרשב"ג הילכך יפה הסכים שפסק כרשב"ג ואם אינו דומה לשורף שטרותיו של חבירו אני מדמה אותה למכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול:

וכן הדוחף מטבע חבירו כו' עד וכן כל כיוצא באלו הדברים. פ' הגוזל עצים (דף צ"ח):

הזורק כלי מראש הגג עד וכן כל כיוצא בזה. שלהי כיצד הרגל (דף כ"ו:):

שור שהיה עומד להריגה עד משלם לבעלים י' זהובים. פ' החובל (דף צ"א:):

שמין למזיק עד דין אחד הוא. פ"ק דנזיקין (דף י"א) ופרק החובל (דף צ"ו וצ"ז) מייתי כיצד והביאור הוא פרק כ"ח דהל' נזקי ממון:

ידע המזיק שהכיס היה בו זהובים עד כמו שיתבאר בענין הפקדון: כתב הראב"ד ז"ל בענין הפקדון עיינתי כו' עד צרור: ואני אומר הביאור והעיון הוא מאשר כתב פ"ה דהלכות שאלה ופקדון והעיד על דבריו שכן הורה רבו הרב רבי יהוסף הלוי ן' מיג"ש ז"ל ורבו ומתוך דבריו נודע שאחרים חולקים וכן פסק הר"ם מקוצי מדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל ועיקר הדין הזה סוף הכונס ושם הביא ר"י אלפס ז"ל הירושלמי דסיגין ומטקסא בהלכות: