והמשכילים יזהירו וכו' משום דקשיא ליה את יעקב אתו מבעי ליה ולכן מפרש בנ"י הם גבולי אלכסון שהם בני זעיר הנק' יש' שבאו עם השכינה הנק' יעקב וכדמסיק. לכן פתח בפ' והמשכילים ודרש בו דרשות אחרות. ולבסוף דרש בו ענין השייך לפרשה זו בדרך המדרש: אלין אינון דמסתכלי ברזא דחכמתא העוסקים בחכמת הקבלה:

נהרין ונצצין וכו' פי' שמקבלים הארה מהחסדים שנקרא אור ומהגבורות שהם ניצוצין וז"ש נהרין מצד החסדים ונצצין מצד הגבורות:

בזיוא דחכמתא עילאה פי' החו"ג הנז' הם של אבא הנק' חכמה עילאה לגבי יש"ס הנק' אבא סתם ולא עילאה:

כזוהר נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן נכתב בצדו היינו הארת יסוד הבינה בחו"ג שבו עכ"ל והתכת הכתוב והמשכילים בעלי הסוד יזהירו ויאירו מחו"ג של אבא כמו שמאירים מחו"ג של אימא. לפי שהארות אימא מגולים יותר משל אבא ומשיגים אותם בעלי הסוד. ואומר הכתוב שיקבלו ג"כ הארות אבא הסתומים כמו של אימא הנגלים:

רזא סתימא דאיקרי הרקיע פי' יסוד דאימא כמ"ש האר"י ז"ל שיסוד דאימא נק' רקיע:

ביה קיימין ככביא נ"ב החסדים:

ומזלי נ"ב הגבורות:

שמשא וסיהרא נ"ב זו"ן והכוונה שזעיר נבנה מהחסדים שביסוד אימא. ונוקביה מהגבורות אשר שם וז"ש ביה קיימין וכו' שקיומם והעמדתם מיסוד אימא. בוצינן דנהורא הם בי"ע שג"כ קיומם מיסוד הבינה. זוהר דאקרי רקיע נהיר בנהירו על גנתא: הארת יסוד הבינה מאיר בתוך גופא דזעיר הנק' גן: ענפוי חפיין נ"ב בסוד חשמ"ל:

דיוקנין וכו' דיוקנין הם הנשמות של צדיקים ואילנין הם המלאכים ובוסמין הם הפרצופים אי נמי אילנין הם חצוניות העולמות ובוסמין הם פנימיות העולמות:

במאנין דכשראן נ"ב קאי אדיוקנין הם המ"ן של כל אחד עכ"ל. כתב כן משום דקשיא ליה שאילנין ובוסמין אינם עולים בסוד מ"ן לכלי המקבל מ"ן שנק' מאנין דכשראן לכן כתב קאי אדיוקנין שהם נשמות הצדיקים שעולים בסוד מ"ן. חיות ברא הם המלאכים שנק' חיות ונקראים צפרי שמייא כולם יונקים ונהנים מהחשמל:

זוהר נ"ב ת"ת איבא דאילנא יהיב חיים לכולא. פי' שפע הזעיר הוא המחייה ומקיים כל העולמות:

קיומיה לעלם ולעלמי נ"ב עיבור ויניקה וגדלות עכ"ל. ר"ל שבשלשה אלה היה קיום לזעיר שבעיבור א' נתקשרו ונתלבשו חג"ת בנה"י וביניקה נתפשטו הו' קצוות ובגדלות באו הג' מוחין שהם חב"ד דזעיר בסוד תוספת. ואז נגמר פרצופו כמ"ש האר"י ז"ל. ס"א לא שרייא ביה. פי' שהמלכות רגליה יורדות מות שיש קצת יניקה לקליפות ממנה. אבל זעיר אין שום יניקה לחיצונים ממנו. זכאה חולקהון אינון דטעמין מניה קיימין אינון לעלם ולעלמי עלמין. ז"ל הרב בס' הליקוטים דע כי דוגמת מה שביארנו בזעיר כן הענין בצדיקים כי הם הולכים וגדלים ותחלה יש להם נשמה ומוחין מאלהים דעיבור ואח"כ מן הקטנות אח"כ מן הגדלות וכו' עכ"ל וז"ש קיימין אינון לעלם וכו' דהיינו שגם הצדיקים יש להם מוחין מעיבור ויניקה וגדלות. אי נמי יובן במ"ש הרב שעיבור הוא עשייה ונק' נפש. והיניקה נגד היצירה ונגד הרוח. והגדלות נגד הבריאה ונגד נשמה. נמצא שעיבור ויניקה וגדלות נגד נר"ן. ונר"ן של הצדיקים יש להם קיום גדול אחר המיתה הנפש בחצר מות והרוח בג"ע של מטה והנשמה בג"ע של מעלה וז"ש קיימין אינון וכו' שנר"ן שהם בחי' עיבור ויניקה וגדלות יש להם קיום והעמדה כל א' וא' בפ"ע. וחיים לעלמא דאתי כדרז"ל צדיקים אפי' במיתתם קרויים חיים. אבל כשנדקדק שלא אמר חיים בהאי עלמא בבי"ת נראה שיובן במ"ש הרב זלה"ה שנפש ורוח של הצדיק עולים בסוד מ"ן למ' הרוח מעורר מ"ד והנפש מעורר מ"ן. ונשמה וחיה של הצדיק עולים בסוד מ"ן לאימא הנשמה מעוררת מ"ן והחיה מעוררת מ"ד וע"י כל זה באים מוחין לזו"ן ומזדווגים ובאים מוחין לא"וא ומזדווגים וז"ש אילין איקרון חיים לעלמא דאתי. פי' שגם לא"וא גורמים חיים שהם המוחין שנק' חיים והזכיר עלמא דאתי שהיא הבינה ולא הזכיר אבא לפי שאבא גנוז בגו אימא בסוד וחכם בבינה. וחיים להאי עלמא הם זו"ן שנק' עולם והצדיקים גורמים להם חיים שהם המוחין. זוהר נ"ב יסוד אילנא דא פי' יסוד הנז'. זקפא לעילא לעילא. פי' היסוד עולה לת"ת לעילא ואח"כ עולה לדעת וזהו לעילא השנית. ת"ק פרסי הילוכיה נ"ב הם ה' חסדים עכ"ל ור"ל שה' חסדים נכללים בו ויש בו מקום לקבל כל חסד וחסד בפ"ע:

שתין רבוא איהו בפשיטותיה נ"ב בסוד ו"ק עכ"ל ור"ל שהיסוד כולל כל הו"ק כנודע:

חד זיהרא נ"ב מלכות:

זוהר נ"ב יסוד: כל גוונין קיימין ביה פי' החסדים והגבורות וגם הו"ק שהם הרבה גוונים כולם נכללים ביסוד:

לא מתיישבי בדוכתא אחרא בר בההוא אילנא פי' שגילוי החסדים והגבורות באמיתות אינו אלא ביסוד דזעיר לפי שיסוד דאימא נשלם בחזה דזעיר ומתגלים ביסוד החו"ג של יסוד דאימא: וגם יסוד דאבא מסתיים ביסוד דזעיר. ומגלה שם הארתו בעצם אבל כשהולכים מנקב החזה לבנות המ'. הארתם לבד היא שהולכת לבנות המ' ושרשם נשאר בזעיר וז"ש כד נפקי מניה לאתחזאה בגו זוהר דלא נהרא מתיישבן ולא מתיישבן לפי שגילוים האמיתי הוא בזעיר ולא במ'.

נפקו י"ב שבטין נ"ב י"ב גבולי אלכסון ע"כ ונקראים שבטים לפי שנשמת י"ב שבטי' הם מי"ב גבולי אלכסון הנז':

נחתו בהאי זוהר נ"ב מ' הה"ד ואלה שמות בני ישראל. פי' בני ישראל הם י"ב גבולי אלכסון שהם בני זעיר הנק' ישראל. הבאים מצרימה את יעקב היא השכינה שנק' יעקב כמ"ש הזוהר לקמן וז"ש כאן ואינון נחתו בהאי זוהר דלא נהרא לגו גלותא דמצרים:

והרמ"ז כתב וז"ל דיוקנין ואילנין וכו' כתב מהר"ר יעקב צמח ז"ל וז"ל פה מדבר אחר התיקון וזהו דיוקנין עשויים קוים. ובוסמין במאנין דכשראן ר"ל שהכלים הראשונים נשברו להפריד מהם הרע שהיה מעורב בהם טו"ר קליפה וקדושה ששבירתן היא טהרתן ולכן אז לא היה ביסום מצד הרע המעורב בהם ולא היו מאנין דכשראן אבל אחר הבירור שנעשו דיוקנין בקוים אז היה ביסום ונקראים כלים כשרים שכשנשברו נפרד המות מהם ונתקנו ונשארו כשרים. ואז זוהר יהיב חיים לכולא עכ"ל. ואמר והמשכילים וכו' שידוע שד' מעלות דפרד"ס הם בסוד אבי"ע והסוד הוא באצילות דתמן מקנן אבא ה"ס יו"ד של הוי"ה ועיקר הארתו הוא בסוד יסודו המתפשט בתוך האצילות עד יסוד זעיר. עכ"ל הרמ"ז: והנך רואה שלפי' זה שדיוקנין הם קוים לא יתכנו שאר תיבות המאמר: ואנו אין לנו אלא דברי הרח"ו ז"ל. שפי' דיוקנין הם המ"ן של כל אחד וא' שר"ל הנשמות ובזה פירוש כל המאמר כפתור ופרח ואב הוא דלא להוסיף עליה כי כל דבריו בקבלה מאיש אלהים קדוש האר"י זלה"ה:

אלא ודאי יחזקאל נביאה מהימנא וכו' פי' ובזה מתורצת גם קושיא קמייתא היה היה תרי זמני דר"ל שהיה מה שלא היה שאע"פי שאין ראוי לנביא לגלות מצפוני המלך. יחזקאל ברשות הקב"ה גילה לצורך שעה כל מה דחמא.

עם יעקב בהדי שכינתא נ"ב שהשכינה נק' יעקב כי אשה כבעלה:

על כנסת ישראל אתמר פי' על המ' שכונסת הארת ישראל בעלה וכן כתב הרח"ו ז"ל בפ' אמור:

מן ההוא עדונא עילאה נ"ב חכמה:

מן שמשא נ"ב זעיר:

נהורא ונציצו נ"ב חו"ג ע"כ ור"ל שביציאת מצרים קבלה המ' הארה מאבא הנק' לבנון לפי שבשאר הימים הגדלתה מהחו"ג שבזעיר ועתה נגדלה גדלות גדול ע"י אבא. וז"ש מן ההוא עדונא עילאה קא אתת וכו' דאשתלימת מן שמשא שר"ל כמו שנגדלת מזעיר בשאר הזמנים עתה נגדלה מאבא גדלות גדול. והטעם לפי שרצו ישראל לקבל התורה שהיא מיסוד אבא. לכן עתה קבל' המ' הארתה מאב' וז"ש אתי מלבנון תבואי בגין לקבלא בניך אורייתא: והרמ"ז כתב וז"ל אי יחזקאל נביאה מהימנא וכו' ידוע שבזמן שליטת הקליפות צריך להעלים סודות התורה אם לא כבזמן הרש"בי שגדלה מעלתו מאד וכעין זמננו זה שמצוה לגלותם לראוים כמ"ש הרח"ו ז"ל:

אלא ודאי וכו' ירצה דעדיף חיליה דיחזקאל לבל יירא מגלות הרזים בק"ל מכמה טעמים א' כמ"ש במכילתא והובא בילקוט היה שנדבר עמו בארץ. היה שנדבר בק"ל וכיון שכבר זכה לנבואה בארץ יש' היה כוחו יפה להשפיל הקליפות. שע"י שהיה בארץ ויצא ח"ל הלא בחי' נר"ן שהיתה בארץ אינה מסתלקת ממנו אלא מתלבשת בנר"ן דסנדל השולט בח"ל ועיין בס' חסד לאברהם וה"ס היתה למ"ס מט"ט סנדל ולכן בכח נר"ן דיצירה שהיה ליחזקאל לא פחד וז"ש נביאה מהימנא הוה פי' שכבר זכה לנבואה נאמנה וזהו היה היה ב"פ:

טעם ב' וכל מה דחמא במהימנותא איהו ויובן במ"ש בס' זוהר הרקיע פ' יתרו שהשגת יחזקאל היתה בנ"ה דיצירה ששם נתגלתה לו שכינה דבריאה. ונלע"ד שז"ש ותשאני רוח כי הוא עלה עד היצירה שהם בחי' הרוח אמנם גדלה השגתו משם להשיג דרך שם עד מ' דבריאה והיא נק' כבוד ה' וידוע ששבח ברוך כבוד ה' אומרים אותו האופנים וחיות הקודש שהם מעשיה ויצירה. ולפי שהשגתו דיחזקאל היתה עד מ' דבריאה לכן נשארו החיות ואופנים אחריו ואז שמע אותם אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו ואז נבואתו היתה במקום מהימנותא לאפוקי עשיה שרובה רע וכיון שהיתה נבואתו ממקום הקודש גדול כחו להבריח החיצונים וז"ש היה היה שנודע דאימא מקננא בבריאה וזעיר ביצירה ומ' בעשייה. גם נודע שכמו שד' אותיות הוי"ה מאירות בד' עולמות כן הוא ממש בד' אותיות אהי"ה וא"כ בי"ע הם אותיות הי"ה ולפי שיש בהם ב' בחינות דהיינו אימא וזעיר ומ' דאצילות שהם סוד בי"ע דאצילות. וגם יש בחי' בי"ע עצמן שבהם מתלבשים בי"ע דאצילות לזה אמר היה היה. טעם ג' אמר וברשותא דקב"ה גלי כל מה דגלי ונקדים מה שידוע מסוד עקב ענוה שד' אלפי"ן מלואים מד' אהי"ה שייכי ללאה בסוד מדת ימי ונשארו לרחל ד"פ היה שמילואם עולה עק"ב והנה הם מאירים בכתר רחל שכנגד החזה ונודע מדרוש הנוקבא שבגלות בבל לא ירדה רחל עד למטה כמו שהוא עתה בעו"ה אלא שנתמעטה עד החזה ולכן היה עדין כח בקדושה להכניע החיצונים והיו נביאים בכח אור זעיר המאיר בכח"ב דנוקבא שסוד כתר שלה מסוד היה ולכן הורשה יחזקאל לגלות:

וכולא איצטריך פי' ג' טעמים שנאמרו כולם הוצרכו בין מבחי' יחזקאל שהיה נביא כבר ובין מבחינת נבואתו שהיה בסוד בי"ע. ובין מסוד האצילות שהיה עדיין כח בקדושה כנ"ל:

ואמר ר"ש וכו' נותן טעם למה הרשה ה' את נביאו לגלות אותה המראה ולמה באה לו מתחילה והוא לנחם לבם של ישראל שלא יתיאשו מן הרחמים: כד נחתו לבבל קב"ה וכל פמליא שלו אז ברוב האור שהאיר שם: איתפתחו שמיא ה"ס היצירה שהאירה בעשיה:

ושראת רוח קודשא היא מ' דבריאה וחמא כל מה דחמא פי' הגם שהיה בח"ל ראה כל מה שראה פעמים אחרות וזה היקש היה היה: וא"ל לישראל הא מאריכון הכא הוא אור זעיר ואין ספק אצלי שזכות היום גרם שהיה יום שבועות דכתיב במ"ת מן השמים דברתי עמכם וידוע שהר סיני הוא במקום חיות יסוד אימא. וארא וארא ג"פ א' על חיות שהם ביצירה. ב' על האופנים שהם בעשייה. ג' כעין חשמל וכו' הוא מראה דמות כבוד ה' על שהשיג משם למ' בריאה.

כיון דחמו שאמר להם סדרי המרכבה והתלבשות הקדושה חדו וכד שמעו וכו' פי' שידוע כשיש התגברות הקליפות אסור לגלות סודות פן ירבה אור בהן וידוע מ"ש הרב שיחזקאל משרש קין שהוא גבורה לכן כששמעו ישראל הדברים בגלוי ומפי יחזקאל ידעו שלא היתה תגבורת הדינין קשה לפיכך שמחו בסיעתא דמאריהון. בני ישראל וכו' הם אותם המלאכים הנז' בפ' בהעלותך שהם מרכבות יצירה. כדמשמע התם שקבעו אותו ענין על פ' ובלכת החיות. ולכן נק' בני ישראל שהוא זעיר המקנן ביצירה והם י"ב ראשים כנגד י"ב דגלים ע"כ תמצית דברי הרמ"ז. וגם כאן דברי הר"חו ז"ל שכתב על נפקין י"ב שבטין נ"ב י"ב גבולי אלכסון. מתוקים מדבש בהתכת כל המאמר כמין חומר. בשעתא דנפקו וכו' הרמ"ז כתב וז"ל מובן ענין זה בדרוש פסח והעומר ותמצית הסוד הוא שבליל פסח באו לזעיר מוחין עליונים מא"וא עילאין והכל בא ברגע א' והוא הנס הגדול של יציאת מצרי' שהאיר אור האצילות בכל העולמות עד שאמר בפ' בא שהיה הלילה מזהיר כתקופת תמוז. והנה לבנון סודו ביסודות או"א ל"ב נו"ן שנכנסים בדעת זעיר ושם מאירים כל הד' מוחין חו"ב הו"יה אה"יה. וחו"ג הו"יה אד"ני וארבעתם גי' מצ"ה עם ג' אותיותיה וגי' לבנו"ן ובגודל אורם נכנע הערף הוא פרעה וידוע שעיקר אור של יוצאי מצרים היה מיסוד אבא והוא הוא עדונא עילאה עדן העליון כי יסוד אימא נק' ג"ע ולכן תמצא שבפ' תפלין כתיב כי הקשה פרעה לשלחנו ס"ת יהה"ו שהם תפלין דאבא והיו אז ז"ון בשלימותם וע"כ קראה כלה ר"ל כלילת כל אור שלימתא. וידוע שבחי' או"א עילאין הם בסוד יו"ד י' אבא ו"ד אימא. ויש"ס ותבונה הם סוד ה' שיש י' בצדה של ה' כמ"ש בשער התפלין הרי יו"ד ה"י ועם יו"ד גי' כל"ה לכן על הים שבחו עזי וזמרת י"ה. וכל זה היה אז בחסד עליון אך אח"כ במ"ט ימי הספירה שאז ספרו ישראל כנז' במדרש והביאו הר"ן בשלהי פסחים אז חזרו להמשיך כל אותם האורות כמ"ש בסוד ספי' העומר ולעומת כן חזר ואמר אתי מלבנון בגין לקבלא וכו' ר"ל שבכח תיקוני של ישראל תיקנו זו"ן לקבל אורות או"א שמשם התורה שנק' חכמתכם ובינתכם:

ואזי תקבלי תקרובתא מובן במה שציין הרב ז"ל בכאן ובפר' בלק דקצ"ב ושם כתוב שס"מ אמר לשי"ת שיקח מאור כל חיל השמים ומשלו ויתן לישראל כדי שיקבלו התורה. וכן אמר רהב גם הוא: וזה פי' מוציא אסירים בכושרות הן ניצוצי אור שהיו אסירים בתוך החיצונים אך סוררים וכו' הם כל חילי החיצונים שסרבו בהם ובראש ס"ם רה"ב וזהו המנחה שקבלה השכינה בעבור בניה והיו מאז מוכנים יש' להיות בני חורין ממ"ה ומשיעבוד מלכיות ומן אותם האורות זכו לס"ר מלאכים שקשרו להם ב' כתרים כנגד נעשה ונשמע והקדימו נעשה שכנגד עשו כי ה' הקדים לדבר תחלה לס"מ ואח"כ עם רה"ב ור"ת שמותם ס"ר וכן כתיב וזרח משעיר וכו':

אתי מלבנון מן האי עידונא עילאה קא אתית כלה שלימת' כהאי סיהרא דאשתלימת מן שמשא בכל נהורא ונציצו וכו' בסע"ה דף מ"ב ע"א ז"ל סודו כי ת"ת ישראל משבח אותה לתכלית האהבה ואומר לה הלא שורשינו מיוחד בתכליתה יחוד בחכמה עילאה בסוד ו"ה דמילוי יו"ד דשם הוי"ה וכמו שפני זעיר הוא סהדותא דאו"א עילאין נרמוז בסוד לבנון שהוא סוד ל"ב נתיבות חכמה ונ' שערי בינה כמו כן אתה כוללת ל"ב נ"ח והן' ש"ב של לבנון ונרמז במלת כלה שהיא גי' ן' שערי בינה כ"ל מכלה. וה' מכלה במילוי גי' ט"ו ועם הג' מילואים שיש לאות ה' שסימנם יה"א עולה ל"א ועם הכללות גי' ל"ב נתי' חכמה וזה שהלבנון נרמז במלת כלה. ומ"ש לה אתי מלבנון כי כל כ"ב אתוון הנשרשים בך כולם באים מן י' דהוי"ה שהוא סוף מעשה במחשבה תחלה וזהו את"י. גם כלה כ"ף למ"ד ה"ה גי' קפ"ד אחוריים דשם ע"ב דחכמה: וס"ת את"י מלבנון כלה גי' אד"ני להורות שנעוץ סופו בתחילתו ולפי דברי הזוהר שאמר דכד דכור' אתא לאתחברא עמה איקרי כלה כידוע בכוונת תפילת י"ח כי משם ע"ב דיוד"ין מאבא עילאה משפיע ברחל נ"ה אורות כמנין כל"ה וטו"ב אורות נשארים ביסוד וז"ש אתי מלבנון שהוא שם ע"ב שהוא בחכמה הנק' לבנון וממנו נעשית כלה אתי מלבנון תבואי כביכול אומר לה המעלה גדולה שיש לנו שאנחנו מקבלים מפה דאריך הבל ואורות מקיפים להאיר אותנו כמ"ש בפ' י"ב משער אריך. והנה מבואר בשער הולדת או"א כי לעולם הטיפה יוצאת משם ע"ב והוא יו"ד ה"י וי"ו שהוא חב"ד. ומתלבשת בשם יו"ד ה"א ו"או. עוד בשם ב"ן יו"ד ה"ה ו"ו: והי"הו דב"ן גי' מ"ב והוא סוד מ"ב זווגים דחיך וגרון. והנה יה"ו דע"ב גי' ז"ן וי"הו דמ"ה גי' ט"ל. ושניהם גי' צ"ו ועם יה"ו דב"ן שגי' מ"ב כולם גי' ח"קל מנין לבנ"ון וכאשר יורד למלכות נעשית חקל תפוחין. וז"ש אתי מלבנון עליון שהוא פה דאריך. ולכן אמר תבואי. שהוא הבאה חדשה הבא מכ"תר עליון. והיא משלמת לחקל העליון שהוא יה"ו כנז"ל כי היא משלמת לכל ההוי"ות. וז"ש מן ההוא עדונא עילאה קא אתת כלה שלימתא כי היא שלימו דכולא:

עושי דברו לשמוע וכו' שהמלאכים מקדימים עשייה לשמיעה וכן אמרו ישראל: שניר וחרמון דא טורא דסיני וכאלו אמר תשורי מראש שניר וחרמון ונק' סיני שניר וחרמון כדר"זל שניר שונא ניר העוסק בתורה פורק ממנו עול מלכות ועול ד"א וחרמון מה חרמון זה כל טובו גנוז בתוכו כך הר סיני. ממעונות אריות תשורי גם ממעונות אריות וומהררי נמרים שלא רצו לקבל התורה ונטכ הקב"ה חלק מאורם ונתנו לישראל ומהם נתעטרה השכינה:

וכי אית בכון מותא וכו' ובמס' שבת אמר שמשה אחז בכסא הכבוד והחזיר להם תשובה ר' יוסי אוקים וכו' ופי' הפ' לר"י כמ"ש הזוהר בדף ה' שמפרש הכתוב בשעת ירידת השכינה בגלות מצרים:

קול אומר לדבור נ"ב קול זעיר לדבור מ':

דעיקרא דתרווייהו מלבנון קא אתיין נ"ב מטיפת אבא ור"ל זו"ן שרשם הראשון מטיפת אבא בסוד ו"ד דיו"ד:

דא איהו גרון נ"ב בינה

מרזא דלבנון סתים וגניז נ"ב מסוד החיך יסוד אבא: ור"ל ששרש זו"ן בטיפת אבא ואח"כ נתנם באימא שהיא גרון וז"ש הזוהר דמתמן נפקא רוחא לאשלמא כולא דהיינו תכלית שלימותם הוא באימא אבל השרש הוא מאבא וז"ש מרזא דלבנון סתים וגניז ואע"פ שעיקר חיך הוא ביסוד דמ"ס כמ"ש באוצ"ח ובכ"מ ג"כ יסוד אבא נק' חיך בהשאלה:

דא איהו לישנא נ"ב סוד מזלא ר"ל שתחלה הזכיר הכתוב זווג או"א שמהם יצאו זו"ן ולכך אמר אתי מלבנון קול אומר לדיבור וכו' ועיקרא דתרווייהו מלבנון שהוא אבא ואחרי הנתנם באימא אמר תשורי וכו' דא איהו גרון. ומפני שכלל בידינו שכל מקום שיש זווג תחתון צריך שיקדים אליו זווג עליון דנשיקין שהוא בפה דכל פרצוף לכך אמר הכתוב מראש שניר וחרמון שהוא הלשון שנק' דעת ונקרא מזלא שמזווג חו"ב שבפה כמ"ש הרב ז"ל שחיך וגרון הם בחי' חו"ב ומזדווגים ע"י הלשון שהוא הדעת:

אלין אינון שניים ז"ל הרב בסה"כ בדרוש ה' ענויים דיוה"כ דע כי הכתוב אמר ממעונות אריות ופי' הזוהר בפ' שמות דף ג' שהם רומזים על השניים. ופי' הענין כי השניים עם שורשם שהם החניכיים הם ב"פ ארי"ה רי"ו רי"ו וזהו ממעונות אריות כיצד האחוריים של אלהי"ם. בחניכיים העליונים הוא ר' עם הי"ו שניים העליונים הרי רי"ו א' עליון וכנגדו הם למטה הרי ב"פ רי"ו עכ"ל נמצא כשקדם זווג דנשיקין דאו"א לצורך זו"ן צריך להעביר אורות אלו שהם זו"ן דרך החניכיים שהם שרשן השניים כדי להמתיקם ואח"כ יתמתקו ג"כ ע"י השפתים וז"ש הזוהר מהררי נמרים אלין אינון שפוון ונ"ב מהררי נמרים גי' שפת"י עם ד' אותיות והכולל ונמר גי' פ"ר עם י' אותיות דמנצ"פך כפול והם סוד בחי' פ"ר דינים הנרמזים בשפתים:

דאשתלים בהו דיבור נ"ב נמר בא"ת ב"ש טי"ג גי' כ"ב אתוון והיינו דאשתלים בהו דיבור ועוד יש לפרש מאמר זה כמ"ש באו"צח פ"ז דעיבור ויניקה וז"ל ונבאר עתה איך אחר התלבשות הזה נזדווג אריך לתקן ז"ון ותחלה נזדווג אריך זווג עליון דנשיקין ודע כי החכמה דאריך יש בה י"ס והיסוד שבה הוא החיך והמלכות שבה הוא הגרון ובכ"מ שיש י"ס יש בהם ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ומזדווג החכמה בסוד החיך עם הגרון שהיא בינה בע הפרצוף ויצאה הטיפה משם ע"ב ועברה מעבר בעלמא דרך שם ס"ג וירדה למ"ה וב"ן של זו החכמה ומשם שרש זו"ן זעיר משם מ"ה ומ' משם ב"ן. והנה אין לך טיפה יורדת מלמעלה שאין תרין טפין עולים כנגדה ולכן כמו שבמ"ס יש שם ג' יה"ו ונכללו ב' יה"ו העליונים ביה"ו האחרון. כך בגרון שהיא בינה דאריך יש שם ו' אהי"ה ונכללו ב' אהי"ה האחרונים בשני אהי"ה העליונים ואח"כ ירדו טיפות אלו ליסוד דאריך ומשם למ' דאריך ומשם לאבא ומש' לאימ' ושם באימא נשארו בסוד עיבור ונתקנו לגמרי ואח"כ נולד זעיר ונתגלה שם הו"יה עכ"ל הרב ז"ל וז"ש כאן דעיקרא דתרווייהו מלבנון קא אתיין כמ"ש הרב ששור' זו"ן ממ"ה וב"ן ומ"ס הנק' לבנון בעצם ששם הוא לובן האמיתי. ומ"ש תשורי וכו' דא איהו גרון היא בינה דאריך שגם היא מעלה מ"ן ו' אהי"ה הנז': ומ"ש דמתמן נפקא רוחא מרזא דלבנון וכו' ר"ל שעיקר שלימות זו"ן הוא בגרון שהיא בינה דאריך. אבל שרשם ממ"ס שהוא רזא דלבנון. ומ"ש דא איהו לישנא כיון דזווג זה הוא זווג דנשיקין שבפה דאריך צריך שיזדווגו חיך וגרון שבפה דאריך ע"י הלשון שהוא בחי' הדעת אשר שם כמ"ש הרב זווג דנשיקין שבכל פ' ופ'. ואע"פי שלא הזכיר הרב דזווג זה דנשיקין שבפה דאריך הוא ע"י הלשון מובן ממוצא דבר ויגיד עליו ריעו. ומ"ש אלין אינון שניים ר"ל כמו שנשיקין שבפה אימא לצורך זו"ן ההארות עוברים דרך השניים והשפתי' להתמתק כן באריך ג"כ וילמד סתום מן המפורש:

אל תלחם וכו' הרמ"ז כתב וז"ל כתב הרב בדרוש הניקודין שחוש העין מוציא ניצוציו לחוץ גם נודע כי חוש הראות קרוב לחוש הדעת יותר משאר החושים ולכן מקבלת כח גדול מהנשמה שהיא בדעת. ולכן אם הנשמה קדושה יזיל רוב טוב דרך מעיין העין ואם טמאה היא יצאו מהעין ניצוצים רעים המזיקים ובלעם יוכיח שהיה מסיגי הדעת ועינו רעה להשחית בה מאד והיה משתבח שהיה סתום העין ויודע דעת עליון ויובן במה שתרצו בא"ר כתיב עיני ה' וכתיב עין ה' אל יריאיו ואמרו כאן בזעיר כאן בעתיקא שהוא עין אחת אבל בזעיר ב' עינים חו"ג המושפעים מן הדעת ומשם נמשך עץ הדעת טו"ר והמ' נק' עולימתא שפירתא דלית לה עיינין תרין אלא א' שהם הגבורות וידוע שעין זה נעשה מעקב ענוה ועיין בל"ת פסוק עקב אשר שמע אברהם בקולי. ובלעם היה מושפע מהגבורות ולכן לא היה לו כי אם עין א'. אבל הוא היה מתגאה שהיה דוגמת דעת עליון. ונק' רע עין שנפשו פגומה שחסר ממנה אור הדעת שעליו נאמר גם בלא דעת נפש לא טוב אבל האיש השלם נק' טוב עין גי' אהו"ה שהוא שם הדעת ומושפע מעין ה' אל יריאיו כאד"הר קודם שחטא אך אח"כ נפגם ונאמר ותפקחנה עיני שניה' ובתשובתו ק"ל שנה החזיר אור עי"ן ה' עליו ותיקן פגמו יעקב אע"ה באותם ק"ל שנה שקראם מעט ורעים ישראל היה להם צירוף ע"ני מצרים ק"ל שנה עד שנולד מרע"ה שטוב הוא. והיה להם העינוי הגדול על שאכלו לחם רע עי"ן כי סוד העינים דזעיר הם סוד חו"ג שהם ה' חסדים העולים ה' הויו"ת ק"ל ועם ה' כולליהם שביסוד קל"ה וכן הגבורות וב"פ קל"ה הוא ר"ע שבהיותם מיוחדים בזעיר לא ינום. אמנם למטה בקליפות שאין שם אלא גבורות הוא רע עי"ן והנה מן הדעת בא שפע המזון לח"ם מן השמים ובקליפות נהפך מל"ח סדומית מסמא את העינים והוא לחם רע עין כי הלחם עצמו של רעה העינים והנה מצרים שהם באחורי הדעת היה כחם גדול להרע לכן שלטו על ישראל כי לא נזהרו מלחם רע עין:

דדחיין שכינתא ידוע שעיקר פגם בני אדם הוא בשכינה לפי שאורה מתפשט בעה"ז כמ"ש הרב רחל מקננא בעשייה ואז מסתלק גם אור הזעיר המקנן ביצירה כי בהתמעט אור מ' נאמר בזעיר משחת מאיש מראהו כמ"ש בס"הכ. וז"ש דדחיין שכינתא וכו' שמתעל' ומסתלק זיווה וגורמים וכו' הוא הסתלקות אור זעיר מן העולם מפני שנהרס בית מושבו שהרי נאמר ונתתי משכני וכו' והתהלכתי בתוככם וכמ"ש בזוהר בפ' בחוקותי וכשיש הפסק בין ו"ה לי"ה ח"ו אז לא תקובל התפלה שהכוונה לאו"א כנודע וז"ש ובני נשא צווחין כי בני אדם הם מסוד מ"ה וב"ן והקול ה"ס ע"ב ס"ג:

תקיף בעלמא וכו' הטעם כי הקליפות תקיפים כשמתעצם אחיזתם בנוקבא וכ"ש כשהוא בפנימיות כמו שהוא בעון זה שידוע שיש ברחם האשה מקור ה' גבורות דוגמת יסוד הנקבה העליונה וכשהן מכוסות בתוכי אין לחיצונים אחיזה. אבל בצאתם לחוץ שזה מורה חולשת הכח ופגם המקור אז היא נדה נ"ד ה' כי נדות הה' גבורות ויוצאות לחוץ וכל מי שיטמא בהם גורם שנד ה' של שם מן העלם ונותן אחיזה עצומה לחיצונים ומגביר ומבלבל טו"ר בדעת וגוברים הדינים התקיפים על החסדים ולכן גורם רעה לו ולזרעו ובכל שייפין יסתאב שכן הנדה יוצאה מן הרחם המסתעף מכל רמ"ח איברים גם מטמא בריתו ראש הגוייה וברית העליון אורכיה רמ"ח עלמין כמ"ש בא"ר ואברהם דאיהו אב"ר מ"ה ובסוד רמ"ח נולד בדם נדות כמ"ש בספר הגלגולים שרצתה הקליפה לטמאו ע"ש. קשיא מכל מסאבו כי הנדה מזקת הרבה בזמן נדותה ושאם תזרע שום דבר לא יצלח ומוכנת לכישופים כמ"ש בזוהר בפ' ויחי אי תעביד חרשין אצלחו בידהא יתיר מזמנא אחרא. אסתאב איהו שכן הוא מטמא אדם במגע ובמשא. בכל אתר אפי' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ששם שכינה קבועה אתדחייא כי נדה נד ה':

דליג עלוי כמ"ש ותהי נדתה עליו אפי' יבעלוה ביום אחרון אינו עולה לרגל כמ"ש בגמ' והביאו רש"י בחומש:

וכל יומוי יהיה במסאבו דבנדה כתיב ואחר תטמא אבל בבועלה כתיב וטמא שבעת ימים ולא כתיב ואחר יטהר עכ"ל קיצור דברי הרמ"ז ז"ל:

משכין עליו רוח מסאבא נ"ב צרעת:

בר קנאה דברית נ"ב קנאה גי' יוסף ולו נוגע הדבר: דשמא קדישא הוא זעיר והיסוד הוא קיימא דיליה ומ"ש ורזא דמהימנותא הוא מ' שנק' אמונה ור"ל שהיסוד הוא קיימא בין לזעיר בין למ' שהוא מקבל שפע הזעיר ומשפיעו למ' כי הוא עולה בסוד הדעת ומושך הטיפה לכל קצוות הגוף דזעיר לכן קרי ליה קיימא דשמא קדישא שהוא זעיר:

והוקע אותם נ"ב דריש כמשמעו והוקע לראשי העם ה"ג ועליה אתמר כי שמש ומגן ה' אלהים:

אלהים אחרים על פני נ"ב והם דברי הקב"ה שלא יהיה לנו אלהים אחרים זולת פניו שהם הספירות.

לא תשתחוה להם וכולא קנאה חדא נ"ב כי תיכף שפחה תירש גבירתה ובעת הביאה משתחוה ללילית אל אחר וממליך אותה במקום השכינה ח"ו:

בשמא דקב"ה נ"ב שכינה נק' שם ביה במלכא בזעיר מכל הני תלתא סי' ג' אלו הם בעו"ן בצעו וכו'.

בת אל נכר עוברא נדה ר"ת בעו"ן:

ה"ג א"ל אי ניחא וכו' הא שמענא מבוצינא קדישא נ"ב אחורי הדף ר"ל מ"ש ר"ש בדף זה ע"ב אר"ש כד נחתת שכינתא וכו' וכלהו נחתו עם יעקב למצרים ובא לשלול שלא נאמר מ"ש ר"ש לעיל דף ב' דהתם מפרש את יעקב היא השכינה וכאן ר"י מפרש יעקב כפשטיה ולכך הגיה שהוא מ"ש ר"ש אחורי הדף:

אישוביתו באו נ"ב ת"ת ומ' ור"ל המלאכים שמן הזעיר והמלאכים שמן המ'.

פתח ר"א וכו' נ"ב מביא ראיה שהמלכות נקראת בית ה':

אי בגין שלמה איתמר לאו הכי נ"ב דמה מצוה השמיענו שבח שלמה בבנות לו בית:

דא בה"מ נ"ב מ':

דא ק"ק נ"ב בינה:

דהוא מלך עילאה נ"ב בינה:

נקודה עילאה נ"ב חכמה.

כתיב בהו איש וביתו באו נ"ב שמ' נק' בית ה'. ונלע"ד דר"א שהביא ראיה מפסוק זה כוונתו על האי דקאמר ואת בית המלך היא הבינה:

ואע"ג דאיהו מלך עילאה איהו נוקבא וכו' ואע"ג דאיהו נוקבא איהו דכורא וכו' כלומר הרי הבינה נקרא נוקבא לגבי אבא לפי שמקבלת ממנו וכל המקבל נק' נוקבא וכשמשפעת לזעיר נקרא דכורא לפי שמשפעת לאחרים וזהו ראיה להא דתנינן כל המקבל מאחרא איהו ביתא מההוא דיהיב ולכל הפירושים יש חילוק בין בית ה' ובין בית המלך. בית ה' היא המ' שהיא בית לזעיר הנק' הוי"ה. ובית המלך הוא הבינה שנק' בית ומלך וכאלו אמר בית שהוא מלך שהוא גן נעול פי' שיסוד דידה נעול בשני צירים ושני דלתות שיש שם והם ם סתומה של למרבה המשרה שסתומה יסוד דידה כמ"ש הרב. ה"ג מה הגן הזה צריך לשמור ולעדור ולהשקות ולזמור כך כנסת ישראל צריכה לשמור ולעדור ולהשקות ולזמור ור"ל לשמור השכינה מן החיצונים. ולעדור לשון חפירה כלומר שיתקן יסוד דידה שהיא עשוי כחפירה ולהשקות שימשיך לה שפע המוחין דזעיר שהם מים חיים העליונים. ולזמור היינו שיעשה ייחודים כדי להכרית הקוצים מן הכרם ע"ד מ"ש הזוהר מחצדי חקלא וההפרש שבין לחפור ולעדור יובן במ"ש הרב בפ' באר חפרוה שרים כרוה וכו' שיש סוד חפירה ויש סוד כרייה ביסוד דנוקבא. ז"ל סע"ה גן נעול מה הגן לריך לשמור ולעדור ולהשקות כך כ"י צריכה וכו' הנה מתחלה אמר לשמור שהוא סוד החותם כנ"ל ואח"כ לעדור הוא כריית הבאר שה"ס עשיית הכלי מהידים דחג"ת כנ"ל ואח"כ להשקות כי צריך להוריד מימי החסד שהם חמים בסוד רוח דרום דאקיש תוקפיה בהאי קרח. ואז הקרח אשר ביסודה נעשה מים מרוב חמימות דרום. ובזה יבואר הפ' אומר לה זעיר גן נעול את בשני חותמות חותם היסוד וחותם המלכות ובהחותם יש כ"ב אתוון דאורייתא אשר כוללים ג"ן סדרים דאורייתא ולכן נקראת גן כי המלכות היא בסוד עשייה. דאצילות בחי' מקרא. וחותם שבה כולל כל התורה כולה בסוד מכל מלמדי השכלתי ולכן נעול גי' קנ"ו גי' יוסף שהוא יסוד שבה בסוד צדיק עייל וצדיק נפיק. ואומר לה הטעם על שהיא גן נעול מפני שאת אחותי כלומר שאוגדת פתחה לבעלה כי היא סוד בתולה ואיש לא ידעה. גל נעול מעיין חתום מדבר על אחר הזיווג שכבר קיבלה מ"ד שהוא טיפת חסדים וגבורות זכרים וכו' ע"ש. חיה חדא דשמה ישראל הוא זעיר הנק' ישראל שירד עם השכינה לכבודה בגלות וז"ש בדיוקנא דההוא סבא שהוא יעקב אבינו התחתון שהזעיר הוא בדיוקנא דיעקב התחתון. והרמ"ז כ' וז"ל דא בית המקדש ידוע שכללות ארץ ישראל הוא מושפע מעולם היצירה דזעיר מקנן תמן וירושלי' היא מושפעת ממלכות דמלכות דבריאה המתלבשת ביצירה מכוון לדעת מהר"ן שפירא ז"ל בס' טוב הארץ. ואמנם בהמ"ק כולו בסוד הבריאה בכללו אבל ב"ה נחלק לשני חלוקות א' שאינו משמש אלא אחד בשנה כיו"הכ והוא קודש הקדשים והב' לשאר ימות השנה וזאת החלוקה נקראת בפרטות מקדש שהוא פעול מן הקדש דהיינו אימא מקננא תמן והחלק הראשון הנק' קדש הקדשים ובפסוק נק' בית המלך והעזרות וכו' נק' בית המקדש. וידוע שבכל עולם יש ה' מיני פרצופים וכנגדם ה' בחינת היכלות דאריך וא"וא וז"ון. עוד נודע דמאי דאמרי' דאימא מקננא בבריאה היינו בתנ"הי שלה שהם בכח"בד דבריאה ומשם מתפשט אורם בכל הבריאה. ודע שיש חילוק בין ת"ת דאימא לנה"י שלה כי ת"ת שלה הוא כתר דזעיר מצד אימא כמ"ש בעוטר ישראל בתפארה אבל נה"י דידה נכנסים בתוך זעיר ונעשים עצם מעצמיו בסוד מ"י שממית עצמו עליה. וכתר דבריאה שבו ת"ת דאימא שהוא מדידה שם היכלי אריך הנק' בשם אכת"ריאל גי' בס"תר שעליו נאמר יושב בסתר עליון ולכן נק' בית המלך שאימא נק' מלך העולם ועוד ששם עתיק דבריאה שבו מתעלמת מ' דאצילות והוא ק"ק פי' אריך קדש הקדשים א"וא כי כן נק' לפני ולפנים אבל משם ולמטה נק' בית המקדש והם שאר חלקי הבית כגון עזרות וכו' דהינו היכלי או"א יז"ון ונק' בית ה' לפי שבהם ד' אותיות הוי"ה כנודע ועוד שבהם מתפשטים נה"י דאימא כנודע שהם נכנסים תוך זעיר ונחשבים כמוהו כאמור משא"כ בכתר דבריאה שסודו מת"ת דאימא הנעשה כתר דזעיר ואינו נחשב מעצמותו כנודע. והנה עזרות הן בסוד הנוקבא הנק' חצר ולשכות נגד זעיר כמ"ש ובדעת חדרים ימלאו. ואולם ודביר א"וא:

כד נחתת שכינתא היא מ' היצירה שהיא דבוקה בראש העשייה כנודע מסוד שם מ"ב דקרבנות והיא שדברה עם יעקב במראות הלילה שהיא בחינת מלכות זו והיא השולטת על ארץ ישראל. באופן שמלכות דיצירה ירדה לשל העשייה והיא הבטיח' ליעקב אעלך גם עלה דהיינו בעלותה למקומה ליצירה ובהעלותה ליעקב לארץ ישראל: חיה חדא דשמא ישראל דע שבעולמות בי"ע יש נר"ן והנפשין נקרא חיות ולפי שחיה זו מעולם היצירה דתמן מקנן זעיר לכן שמה ישראל והיתה צורת יעקב בזקנותו שאז נקרא ישראל וזהו ההוא סבא ובחיה זו נתלבשה השכינה לירד לעשיה שהיא בחינת נפש:

ומ"ב שמשין הם היוצאים משם מ"ב שסודו במ' דיצירה וכל חד וחד וכו' ר"ל שכל א' וא' מתחיל באות א' משם מ"ב ע"ד שכתב הרמ"ק בפרדס שער פרטי השמות שהביא ב' מיני שמות של מלאכים המתחילים באותיו' שם מ"ב וכולהו נחתו עם יעקב. שה"ס זעיר המקנן ביצירה והוא גי' ז' הוי"ות בסוד נשמת שם מ"ב כידוע והכוונה על המ"ב שמשין של חיה הנקרא ישראל ואלה גי' מ"ב וידוע שמלכות היצירה היא שם שקו"צית הנכלל עם ששה שמות האחרים:

והכי אמר אבא פירוש לא שכל מלאך תחתון נקרא נקבה לגבי העליון. אלא הענין כמו שהוא בפרצופין ובהיכלות שכל מדות פרצוף הזכר נקראים זכרים ושל הנקבה נקבות וכן הוא בהיכלות שיש ז' היכלי מ' וכולם נקראים נערות נקבות. ושל זעיר נקרא זכרים וכך הוא המדה במלאכים שכל אותם שהם בהיכלי הזכר נקרא זכרים מפני היותם בדרגא עילאה דהיינו היכלי זעיר אבל אותם שהם בהיכלי המ' בדרגא תתאה נקראים נקבות ודוק אומרו תתאה מנהון ללמדנו שהמלאכים של היכל ק"ק שהוא כולל כח"ב של הפרצוף הם זכרים לשל ק"ק דהיכלות הנוקבא כי של כתר הזכר הם המשפיעים בשל כתר הנקבה וכן כולם והיינו דקאמר בדרגא תתאה מנהון. ר"ל לפי סדר מדריגתם ובזה מדוייק הפ' איש וביתו דהו"לל עם בתיהם באו דר"ל כ"א וא' בפרטות מעלתו בא עם ביתו הפרטית אליו וטעם סדר זה מפני שגם במלאכים יש זווג בלילות לתיקון העולמות כמו שזווגי ישראל הם לתיקון הפנימיות ולכן הוצרכו לרדת זכרים ונקבות לברור הבירורים השייכים אליהם עד כאן לשון הרמ"ז:

ומ"ב שמשין נ"ב ואלה גימ' מ"ב:

ומ"ב שמשין קדישין הם אדיריר"ון ביהרר"ון גיהרר"ון יוגב"ה י"ה תלמ"יה והשאר עכ"ל ושמות אלו כן הובאו בפרדס שער פרטי השמות ע"ש

את קדישא עמיה משמא קדישא נ"ב פי' משם מ"ב אבגית"ץ וכו': וכולהו נחתו עם יעקב ושיעור הכתוב ואלה שמות בני ישראל שהם המלאכים מ"ב שמשין הנזכר בני זעיר הנקרא ישראל הבאים את יעקב אבינו הפך מ"ש בדף ב' ע"ב את יעקב היא המ' הנקרא יעקב:

שאל ר' יהודה וכו' פי' קושיא שהקשה ר' יוסי לעיל לא שמע תירוצה ר' יהודה לכך חזר והקשה אותה לר' אלעזר והתירוץ כדלעיל:

מלאכי עילאי נ"ב מלאכי ת"ת ה"ג א"ל שכינתא נחתת למצרים א"ל ולא והכתיב אנכי וכו' ונראה שר' אלעזר הוא שאמר שכינתא נחת' למצרים וא"ל ר' יצחק פשיטא מאי קמ"לן בהדיא קרא כתיב והשיב לו ר' אלעזר שהחידוש הוא שת"ר אלפים מרכבות וכו' ולכך בסוף הגיה הר"חו א"ר יצחק ק"ו וכו' ול"ג רבי יהודה שר' יצחק הוא שהיה עם ר"א ואחר ששמע מה שחידש ר"א הודה לדבריו. אבל אין לפרש שרבי יצחק הוא שדבר תחלה והקשה לו ר"א קרא בהדיא כתיב והשיב לו רבי יצחק שכוונתי על החידושים ת"ר אלף רתיכין וכו' דא"כ מאי אמר ר"י ק"ו והרי הוא המדבר ועוד שדרך הגדול לומר חידושים לקטן ולא קטן לגדול ור"א גדול מר"י:

דאיתקרון בני ישראל ממש נ"ב ר"ל שהם המלאכים הנאצלים מישראל ת"ת ר"א פתח פתיחה זו לתרץ איך יעקב נקרא ישראל על שם זעיר אדם הגשמי יקרא ע"ש הפרצוף הרוחני ולכ"א אשר שם שמות וכו' ישראל ולאה ורחל ויעקב:

קוזמיטון נ"ב שלטונין:

דגליפין בקונדיטא נ"ב מפתח ור"ל שהם החקוקים מזעיר שנקרא מפתח כמו שאמר בספרא דצניעותא אתא מפתחא דכליל בשית וכו' הם מקיפים וסובבים למלכות שהוא מקומו דזעיר וכסא שלו כדמפרש הזוהר ואזיל:

קוזמטין בשביעאה נ"ב מ' השביעית:

גליפין בשתיתאה נ"ב בת"ת:

ה"ג הה"ד ששים גבורים סביב לה הנה מטתו וכו' ול"ג דבר אחר שהכל פי' אחד:

מלכא דשלמא דיליה נ"ב ת"ת שהיסוד שלו דגוף וברית חשבינן חד. תלת פלוגתן הכא ג' קושיות בענין זה:

דאשתדל באורייתא נ"ב ת"ת:

עובדין טבין נ"ב במלכות ששם המעשה עלמא שלימא נ"ב ת"ת וטעם שנקרא זעיר עלמא שלימא לפי שהמלכות כלולה עמו כי מילוי מ"ה גי' י"ט כמנין חו"ה שהיא מ'. א"נ לפי שדעת זעיר שלימא מחו"ג משא"כ המ' שאין לה אלא גבורות לבד: והתנן וכו' דקס"ד מ"ש ולא עביד עובדין טבין היינו שלא עשה תרי"ג מצות שלימים הגם שעשה מקצת מהם לא ירית האי ולא האי לכך הקשה והתנן ומתרץ ר"י לא תנן אלא מאן דלית ליה עובדין טבין כלל:

קרא קב"ה פי' זעיר:

לפמליא דיליה פי' מ' וחיילותיה:

כולכון חותו למצרים פי' אתם הקדימו תחלה לרדת למצרים ואח"כ אני ארד ואתחבר עמכם ולכך אמרה שכינתא אית צבאות בלא מלכא דהיינו איך אפשר לירד אנו תחלה והזעיר שהוא המלך אחרינו:

מאתרא דעדן פי' אבא לפי שזו"ן שרשם מאבא ולכך אמר זעיר למלכות שאנחנו מניחים הארות אבא ויורדים עם ישראל בגלות:

בי מקדשא דלעילא נ"ב בינה:

והלא ללבנון עולה נ"ב פי' שהרי משמע שמדבר ת"ת למ' בעת פיוסה לזווג ואז היא למטה וא"כ ללבנון מבעי ליה שאז עולים לאבא הנקרא לבנון:

אלא אמר ר' אבא בשעתא וכו' נ"ב ופי' מלבנון שאני יורד מלבנון צריך שתהיה אתי ללוותך:

רבי יצחק אמר אתי מלבנון כלה דא הוא שכינתא ופי' מלבנון הוא אבא כסברת רבי יהודה דלעיל ולא פליג עמיה אלא בתשורי מראש אמנה שרבי יהודה מפ' מרישא דבני מהימנותא ור"י מפרש שהמ' תשורי מהבינה שהוא מקדשא דלעילא מן המקדש שלמטה ע"י הקרבן. וכן במראש שניר וחרמון שר"י מפרשו על הר סיני ור' יצחק מפרשו על כל בית המדרש שיוצאה ממנו תורה לעולם. ואע"פ שאמר הזוהר ואמר רבי יהודה וכו'. רבי יצחק מביא ראיה מדברי ר' יהודה שאמר מעולם לא זזה שכינתא וכו' כדי לפרש תשורי מראש אמנה ולעולם ר' יהודה בפ' תשורי פליג עליה אע"פ שאמר מעולם לא זזה שכינתא וכו'.

בי מקדשא דלעילא פי' בינה:

בי מקדשא דלתתא פי' בהמ"ק שבנה שלמה. שהמלכות מקבלת תשורה מהבינה ומהקרבנות וממעשה התחתונים שעושים בב"ה שלמטה. רבי יודן אמר פליג על רבי יהודה ור"י בפי' ממעונות אריות דלדידהו הם אומות העולם שהם אריות ונמרים. ולרבי יודן הם הת"ח העוסקים במעונות המדרשות וכו' ולדידיה קאי על תשורי שר"ל תשורי מראש אמנה ותשורי ממעונות אריות דהיינו מתורת ת"ח ולדידיה נמי מפרש מראש שניר הוא הר סיני וחרמון הוא הר סיני שתשורי ממנו. ומ"ט ע' פי' קושיא אחריתי הוא.

א"ל לקביל ע' אומין פי' ובזה מתורצת קושיא בתרייתא ומ"ש ותו א"ל הוא כדי לתרץ קושיא קמייתא:

קלדיטין דנהרין נ"ב מפתחות ור"ל י"ב גבולי אלכסון דזעיר שנקרא מפתחא כמש"ל:

ענפין יתבין במטוליהון נ"ב הם י"ב שרים שבהיכל הרצון. ור"ל שי"ב שרים הם יונקים מי"ב גבולי אלכסון והי"ב שרים ממונים על ע' שרים דע' אומות:

גליפין קטורין נ"ב י"ב גבולי אלכסון והם הקלדיטים הנז' לעיל:

למתקלן לד' רוחי עלמא נ"ב ג' פונים ימה וג' פונים צפונה וכו' עכ"ל וא"כ צ"ל מ"ש דאסתחרן קאי על הי"ב שרים לא על י"ב גבולי אלכסון:

למספר בני ישראל נ"ב י"ב והיינו טעמא די"ב שרים ממונים על ע' דע' אומות: דאינון קיימין בגין ישראל מדכתיב כארבע ולא בד' לומר כשם שא"א לעולם להתקיים בלא ד' רוחות וכמ"ש במס' תענית דף ג':

זורעי על כל מים נ"ב טעם פתיחה זו משום דק"ל ויקם מלך חדש על מצרים ולא על ישראל ותירץ שאין ישראל תחת ממשלת שור וחמור של הקליפות:

דזרעין לצדקה נ"ב שגורמים שיתגדל ויצמח צדקה שהוא ת"ת ע"י העלאת מ"ן לבינה: מעל שמים על כל מים איהו הוי. נ"ב מעל שמים בינה על כל מים חסד עכ"ל ור"ל בינה שהיא מעל שמים זעיר הנק' שמים. ומים הוא חסד ועל כל מים הוא בינה שרוכבת על חסד:

ממזלא קדישא תלייא מלתא נ"ב בינה עכ"ל וטעם שנק' בינה מזלא לפי שיונקת ממזל הי"ג ואבא יונק ממזל ח':

על כל מיא איהו נ"ב חסד:

לא הוה ליה שולטנותא על וכו' מלשון זה נראה דס"ל דאינו חדש ממש אלא בתחלה היה מלך על מצרים לבדה ועכשיו מלך על כל האומות בשביל ישראל כמו השר שלו:

עילאי עילאי טסי דקיקין לימינא פי' המלאכים שהם עליונים וטסים בדקות ובהעלם והם לימינא דהיינו בצד הקדושה והעוף היה אומר למה"ש תלת זקפין וכו' א"נ יש לפ' עילאי הם הצדיקים שהם טסים בהעלם בלינה בסוד השינה להעלות מ"ן למ' ופי' זה נכון דאי למה"ש מה צורך להודיעם:

נפיק דמא מנחירוי פי' לרמוז על גזירות שהיה לישראל ושופכים דמם. ונפיק אשא אוכמא לרמוז שנחשכה מלכות מצרים כמ"ש שולטנא דמצרים אעדיאו א"נ יש לפרש על נהר דנור ששם מעבירים הממונה שעברה ממשלתו ה"ג וזמין חד מלכא דרומאי לאעברא בכל ארעא דמצרים ולמנאה רברבי תריסין וסתיר בנין ובני בנין רמא לון וכו':

רח"א חדש ממש הוה דהוה מחדש גזרין מדקאמר חדש ממש משמע דס"ל דהא והא הוו חדש ממש וגם מחדש גזירין. אבל מדקאמר ועביד גרמיה וכו' נראה דס"ל נתחדשו גזירותיו:

מה דהוה שפיל קם ס"ל כמ"ד חדש ממש וכן דעת ר"ש שאמר כגוונא דאחשורוש:

בגלותא דאדום בעי קב"ה לאתיקרא פירוש אע"פ שהיו דור שכולו חייב אפילו הכי בשביל כבוד השכינה יורד הקב"ה בכבודו ובעצמו להקימה:

ווי מאן דאזדמן בההוא וכו' וזכאה מאן דיזדמן וכו' קשה דבדף זה סדר ר"ש ענין משיח בענין זה דהיינו עמודא דאשא קאים ארבעין יומין ובההוא יומא אתגלי משיחא מקן צפור בארעא דגליל וכו' ולקמן בדף ח' סדר ר"ש סדר אחר ותירץ מורינו שהעיקר כמ"ש בדף ח' כי שם פתח בקרא כי יקרא קן צפור והסדיר ענין המשיח אחד לאחד ומ"ש בדף ז' שייך בדף ח' ע"ב כמ"ש שם מההוא יומא עד תריסר ירחין אתייעטון וכו' כמה דאתמר בדף ז' וכמה עקתין וכו' ובסוף דף ח' אמר וישרי בארעא דגליל וכו' יתגלי מההוא נהירא דקן צפור כמ"ש בדף ז' יתער מקן צפור ויתער בארעא דגליל נמצא שהסדר העיקרי כמ"ש בדף ח' אלא כאן הזכיר הענין דרך כלל ולקמן בדף ח' דרך פרט:

יקום מסטר מזרח חד כוכבא רומז על ישראל ומשיח וז' כוכבין אחרנין רומזים לאו"ה כי כל אחד כלול מי' הם ע' אומות הנלחמים עם כוכב של ישראל: לבתר י"ב ירחי יסלקון ליה וכו' הם י"ב ירחי הנזכר למעלה:

האי קרא אוקימנא ליה ואיהו וכו' הוא הפי' שפי' בו הרב זלה"ה בס' הליקוטים דרוש קן צפור ע"ש:

ואזדעזע וכו' הרקיע מזדעזע לאלף ות"ק רבוא וכו' ונ"ב כמנין ט"ו חסדים עכ"ל ר"ל שהחסדים שורשם בדעת הם חמשה אחר כך כשמתפשטים בגוף הם ה' חסדים אחרים. ואח"כ כשנכללים ביסוד הם ה' חסדים אחרים כמ"ש הרב בכמה דוכתי.

לגו כרסייא עילאה מ' דאצילות: לההוא ציפרא הוא סנדל או מט"ט לפי שכתב הרח"ו ז"ל בפ' תרומה דק"ל ע"ב על מ"ש הזוהר שם תלת ציפרין ופי' הרח"ו אכתריא"ל מט"ט סנדל. מדבר הזוהר בג"ע שלמטה שהיא בחי' עשיה כמ"ש הרב א"כ הוא סנדל שבעשיה או מט"ט ששולט על עשיה:

יו"ד בה"א וא"ו בה"א פי' שאבא משפיע לאימא ונותנין מוחין לזעיר וזעיר נותן למלכות שהיא ה' אחרונה א"נ יובן כמ"ש בסה"כ בכוונות אל עליון גומל וכו' שכשמתרבים האורות בזעיר מכים זה בזה דהיינו יו"ד בה"א גי' ק"ך וא"ו בה"א גי' ע"ח הכל קצ"ח גימ' א"ל עליו"ן ע"ה עכ"ל והנה גם בביאת העשיח יתרבו האורות בזעיר וז"ש יו"ד בה"א וכו':

חד כוכבא נ"ב זהו דרך כוכב ונראה זהו משיח בן יוסף אבל משיח בן דוד הוא שבט מישראל כדמפרש לקמן.

חד שלהובא נ"ב סמא"ל:

ההוא כוכבא לסטר דרום מצד החסדים מתגבר הכוכב על השלהובא:

ש"צ רקיעין כמנין שמי"ם או שכינה כן פי' הרח"ו בפרשת ויקהל:

מחקקא בשמהן קדישין נ"ב זש"ה תשית לראשו עטרת פז מ"ה ומ"ב דמ"ה:

לא תקח האם על הבנים דהא ביה לא קיימא מלה ופי' הכתוב לא תקח האם שהיא השכינה על הבנים שהם ישראל דהיינו מלבד שיקבץ נדחי ישראל מגלותם עוד יקים השכינה מעפר שנמצא שלקח האם תוספת על הבנים. אלא שלח תשלח את האם לבעלה שיקים אותה ואת הבנים תקח לך וז"ש לקמן לבתר ייתי בעלה ויוקים לה בההוא יומא מלכא משיחא שארי ויכנוס גלותא. דאיקרי צבאות הם נ"ה שנק' צבאות:

שאר חיילין וכו' פי' בי"ע:

תרין דמעין לגו ימא רבא פירשנו אותם בפרשת בראשית דף ד' ע"ש:

שירותא דרזין עילאין נ"ב עצם שם הוי"ה:

דמתמן נפקי כל נהירו דשרגין פי' ששם הוי"ה כולל כל הפרצופים:

כל רזא דמהימנותא נ"ב ת"ת:

כללא דכ"ב אתוון נ"ב פירוש כי שם כ"ב הוא זעיר ושמך הוא מלכות ואנו מזכירים השם שהיא מ' אדנ"י לבד בך כלומר שלא נשלם ב"ך כי יש בעו"ה פירוד:

בך יברך ישראל פי' ע"י זעיר שנק' בך יברך א"ס ישראל של מטה:

דכל זמנא אנן עבדי פירודא וכו' פי' שכל שעה אנו מתפללים בגלותינו הקם שכינתך מעפר נמצא שמזכירים השכינה בר מבעלה. א"נ יש לפרש דבמקדש היו מזכירים השם ככתבו. אבל עתה אין מזכירין אותו אלא בכינוייו שהוא אדנ"י שרומז למ' לבדה אבל שם הוי"ה כולל שניהם כי יה"ו הוא זעיר וה' אחרונה מ'. ופי' ראשון עיקר שהרי גם בזמן ב"ה במדינה חוץ מהמקדש היו מזכירין אותו בכינויו. ובי"ת א' הוא רזא דה' קדמאה וא"ת כיון שבה"מ ראשון ג"כ הוא המ' למה מכנה אותה לה' ראשונה ובית ב' לה' אחרונה. וי"ל בהקדים מ"ש הרב בס' ק"י וז"ל מ"ש הזוהר בפרשת שמות בית א' לקבל ה' עילאה ובית ב' לקבל ה' תתאה הענין הוא שבבית א' היו זו"ן פב"פ בבחינה הששית וה' עליונות מאירים בה בסוד ט"ו לחדש ה' על י' ונמצא כי בהיותה שם למעלה נקרא גם היא ה' ראשונה. אך בבית ב' שהיתה פב"פ בד' תחתונות והיא ה' להם אז נקרא ה' תתאה. עוד טעם אחר כי בבית א' אימא עילאה נתפשטה עד הוד שני דזעיר ואז גם המ' היתה יונקת ממנה כי שם מקומה אך בבית ב' לא נתפשטה הבינה רק עד הוד ראשון דזעיר שהוא בחי' הגבורה של עתה ונמצא כי המ' בבית ב' בימי החול אע"פ שהיא פב"פ בבחי' רביעית מהחזה ולמטה אינה יונקת מאימא עילאה ולכן נקרא ה' תתאה ושמור הקדמה זו עכ"ל הרב:

ולקבל ע' שנין דילה להבין ענין ע' שנים דאימא נקדים מ"ש הרב בס' הליקוטים וז"ל גלות ע' שנה הוא כי נצח דאימא הוא בחח"ן והוד דאימא בבג"ה דזעיר ויסוד דאימא בדעת דזעיר הרי הם ז' ספירות ואלו הם ע' שנה דגלות בבל כי אותם ז"ס של אור הבינה נסתלקו מזעיר וינקו מהם החיצונים והכתר והדעת א' הם ולכך לא נמנה הכתר. והת"ת אין לו התפשטות של בינה ולכך לא נמנה עכ"ל. ובזה מובן לשון זה מ"ש ולקבל ע' שנין דילה הם ז' אורות שהיו מתפשטים בזעיר כמ"ש בשם הרב ז"ל.

וכדין יו"ד רזא עילאה נ"ב חכמה

ובית א' עלאה קדישא נ"ב בינה:

לא נביע נביעו דמיין חיין הם נה"י דידה שנעשו מוחין לזעיר שנסתלקו אחר החרבן

דהא מקורא דילה אסתלק פי' יסוד דאבא שממנו יונקת אימא

ויבנהו ז' שנים פי' ויבנהו למלכות שהיא בית המקדש ומי בנה אותה ז' שנים שהיא הבינה ונקרא כך לפי שיצאו ממנה ז' אורות ונתפשטו בזעיר כמ"ש בשם הרב.

ואי תימא וכו' נ"ב וה"ו שהפגם הוא לא"וא דהא אין פגם נוגע שם:

ותתאי קדישין נ"ב ת"ת ומ'

וההוא מבועא עילאה נ"ב יסוד אבא

דהוא נביע נ"ב להוציא נשמות

כדין אינון ע' שנין לא הוו נהרין פי' הז' אורות של אימא שהיו בזעיר נסתלקו ממנו כמ"ש:

י"ב שבטין דילה הם י"ב בקר שתחת המ'

ונביעו עילאה פי' יסוד דאבא.

אבד ההוא נביעו וכו' פי' מיסוד דאבא מסתיים תוך יסוד דזעיר וכשנסתלקו המוחין מזעיר ממילא היסוד דזעיר אבד ההוא נביעו דיסוד אבא.

ורזא דא כל הנפש הבאה ליעקב ששים ושש ואיהו ו' נפש דבית שני פי' ששים הוא ת"ת שהוא ו' גדולה כל אחד כלול מעשר גי' ששים. ושש הוא יסוד שהוא ו' זעירא ושניהם הם נפש של המלכות שהם נפשה ורוחנייותה והתכת הכתוב כך הוא כל הנפש הבאה ליעקב שהיא המ' שנקרא יעקב הם ששים ושש כל הנפש הבאה לבית יעקב ס"ו. ששים לאתערותא דיעקב ושש לאתערותא דיוסף בסע"ה דף ס"ה כתב מבואר מזה שביסוד הוא ששים ולא שש. ובתיקונים די"ח בראשית וכו' ברא שית אינון שית דרגין דנבואה דאתמר בהון שוקיו עמודי שש וגו' ואינון שית סלקין לשתין באן אתר ביסוד חי עלמין ולכאורה זה קשה אך לפי מה שנתבאר בכוונת פסח שיש שני זווגים אחד מיסוד לבדו בסוד ד"י. ואח' מת"ת שמשפיע ביסוד והוא צורת ד"ו. ונמצא שהזווג ד"ו יוצא מת"ת אל היסוד. והששים שהיו בת"ת הם ביסוד או בסוד הגדלות שעולה השליש דיסוד ונעשה ממנו ת"ת סוד הששים והוא סוד היסוד מה שמזווג עם לאה מכלי שלישי דיסוד שעלה למעלה בת"ת ונמצא כל דברי חכמים קיימם ששים בת"ת וששים ביסוד וז"ס אין פוחתים לפאה שהיא מ' סוף השדה של אצילות. פא"ה גי' אלה"ים. ואין פוחתים מששים שהוא השפעת היסוד וז"ש בתיקון י"ג וסלקא ה' באות ו' ולבתר סליק ו' ביו"ד לשית זמנין עשר עד דסליק לשתין ואינון אתוון הדבקות בק"ש דבגינייהו אתמר כל המשים ריווח בין הדבקים מצננים לו גיהנם וכו' ולקבלייהו ששים המה מלכות וידוע כי קומת המ' מתחל' מת"ת והיא עומדת כנגד היסוד ומחוברת עם זעיר בק"ך צירופי אלהים וכל העושה ריוח בין הדבקים עושה נסירה ביניהם ונוטלת ששים צירופים משמות אלהים וגם מקבלת מאורות הששים דעצמות אורות ת"ת ויסוד וז"שה ששים המה מלכות ר"ל מהששים שבת"ת או דיסוד המה נעשים מלכות או לכתר שלה שהוא כנגד הת"ת או בדעת שלה שהוא כנגד היסוד. ותשלום הפסוק ע"ש. בחבורא חדא ורזא חדא נ"ב גו"ף וברית חשבינן חד עכ"ל והטעם שלא אמרו בכל הספירות שהם חד רק בגוף וברית לא אמרו בקו ימין דזעיר שהם חסד ונצח וכן בקו שמאלי שהם גבורה והוד תירץ הרב באוצ"ח וז"ל כלל דבריו הנה בזעיר בתחלה לא היה בו רק ו"ק ואחר שבאו לו נה"י דאימא ב' פרקים דחסד עם פרק עליון דנצח אימא נעשו חכמה דזעיר ופרק תחתון דחסד עם פרק עליון דנצח דזעיר עם פרק אמצעי דנצח אימא נעשו חסד דזעיר וב' פרקים דנצח דזעיר עם פרק תחתון דנצח אימא נעשו נצח דזעיר וכעז"הד בקו שמאלי ובקו אמצעי והנה ת"ת דזעיר נעשה מפרק תחתון דת"ת דזעיר ומפרק עליון דיסוד דזעיר והנה יסוד דזעיר אין בו רק פרק א' ועטרה ואותו הפרק נחלק חציו לת"ת וחציו ליסוד דזעיר ומפני שהחלק שנוטל ת"ת מיסוד אינו פרק בפני עצמו כמו שאר הקוים לכן גוף וברית חשבינן חד עכ"ל:

ורזא דא ה' ה' עילאה ותתאה פי' קל"ב הנזכר סודם כן מאהיה סוד תרין הה"ין בכללות גדול הם ק' ל"ב הם ל"ב נתיבות חכמ' שכלולים בזעיר שהוא ו' וז"ש וכל אינון שבילין דאינון ל"ב דכלילן ברזא דאת ו' ומ"ש הו"ה רזא דשלימו דקל"ב הוא כמ"ש תרין ההי"ן הם ק' ו' הוא ל"ב וכדין אתער סתימו דנביעו עילאה את יו"ד. פי' סוד קל"ב השניים הוא כך עשינו משם הוי"ה הו"ה ונשארה יו"ד שהיא ק' עם ל"ב נתיבות חכמה של אבא שהוא י' הרי קל"ב וז"ש ואתקיימין ל"ב שבילין לנגדא לתתא ואיתקיימין אתוון בקיומייהו הוי"ה. ואע"פי שהזכרנו ל"ב בהיותם בזעיר עכ"ז נרמזו בשרשם שהוא אבא גו ה' בתראה ודא איהו לסוף תשלום קמ"ד אחרנין שכיון שנמשכה הארה מאבא עד המ' והמ' היא שם ב"ן שאחורים שלו קמ"ד לכן התשלום העיקרי הוא אחר קמ"ד שנים אחרות כל דא בחושבן חית ואע"פי שכללות הכל הוא אלף ושש מאות וח' שנים שהרי י"ב שבטים הם י"ב מאות עם ת"ח הם י"ו מאות וח' וזהו תשלום העיקרי. אבל מסוף קל"ב השניים אתחזן אתוון דשמא קדישא והגם שלחשבון זה עבר הקץ יש לומר שרצונו ית' שתהיה הגאולה ומבועי דחכמתא בבת א' כדי שלא יבואו אותם הצרות על ישראל דוגמת מ"ש בתיקונים ובר"מ דבגין משיח בן יוסף דלא ימות האריך הקב"ה הקץ של ישראל הכי נמי בשביל שלא יבואו אותם הצרות על ישראל האריך הקץ עד תשלום ת"ח ועקב שנשאר באלף הרביעי לא חשיב ליה הזוהר כמ"ש הזוהר בסוף פרשת וירא דף קי"ו עכ"ל מורינו. ועיי"ן מ"ש שם והנה טעם להריגת משיח בן יוסף הוא כמ"ש בר"מ פ' כי תצא דף רע"ו ע"ב וז"ל אנת סבילת בגינייהו כמה מכתשין בגין דלא יתקטל משיח בן יוסף וכו' דבחוביה דירבעם דעבד ע"ז הוה הוא לאתחלל' בעע"ז וזרעיה הוא בגין דירבעם בן נבט מזרעיה איהו ובגיניה אתמר כך והוא מחולל מפשעינו וכו' ובחבורתו נרפא לנו:

עד דיהא שבת לה' פי' מלכות הנק' שבת מתחברת עם הוי"ה שהוא זעיר לאלקטא נפשין וכו' כל ההוא אלף שביעאה ז"ל הרב בס' הגלגולים דע כי יש נשמות שנכללו באדה"ר ויש נשמות שהם גבוהים ומעולים והם לא נכללו באדה"ר וכמו שאותם הנשמות שנכללו באדה"ר יש בהם נרנח"י כן אותם הנשמות שלא נכללו באדה"ר הם ממש על דרך זה ואלו הנשמות החדשות שלא נכללו באדה"ר לא יבואו בעולם רק עד אלף השביעי כנזכר בזוהר פרשת שמות דף יו"ד. ובאלף השביעי יתעטרו אלו הנשמות שנכללו באדה"ר באותם הנשמות שלא נכללו היותר גבוהים מכל חלק וחלק עם הדומה לו עכ"ל הרב. ובזה נבין לשון זה מ"ש עד דיהא שבת לה' ללקטא נפשין וכו' כל ההוא אלף שביעאה דהיינו המלכות מקבלת אותם הנשמות החדשות מזעיר וניתוסף בהם אור ע"י זווג זו"ן:

לאתלבשא לבתר שבת באנפין אחרנין מכח דברי הרב שכתבנו שבאלף הז' יבואו אותם הנשמות החדשות לעה"ז ויתעטרו הנשמות הישנות באותם נשמות החדשות וכו' צריך לפרש מ"ש הזוהר לאתלבשא לבתר שבת בגופין אחרנין שההתחלה היא ביום השבת שהוא אלף הז' ואזי יבואו הנשמות החדשות לעוה"ז וישארו חיים כך עד לבתר שבת בגופין קדישין לפי שאז בלע המות ננצח. חדש ודאי רבי יוסי ס"ל כמ"ד חדש ממש כסברת רבי יהודה ור"ש דלעיל דף ז':

דהא מאתר דפירודא הוו נ"ב שהיה מצד הקליפה דסיים בפירודא:

נהרא דמצרים פי' הרב שמצרים הוא כתר דקליפה:

אתר דכל ייחודא נ"ב שכל הייחוד נעשה על ידו.

נהירו דסטרדרום נ"ב שהוא בחי' חסד:

איילתא דשחרא פי' לאה:

נהירו אוכמא נ"ב לאה:

לאתחברא ביממא נ"ב יעקב:

ונהיר יממא פי' יעקב שאז יש בו מוחין להזדווג עם לאה:

ושאיב בגויה לההוא איילתא נ"ב לאה ור"ל שאז זווג יעקב ולאה בסוד ויהי בבוקר והנה היא לאה

אמר דוד שירתא נ"ב שהוא היה ג"כ מבחי' לאה בסוד ועריכת נר לבן ישי:

אלי אלי נ"ב והיינו בחי' חסד:

על ז' הבלים נ"ב ז' ספירות דזעיר:

דעלמא קיימא עלייהו נ"ב מ':

וילון רקיע וכו' על מלת וילון לא הגיה כלום ועל רקיע נ"ב יסוד ושחקים נ"ה זבול ת"ת מעון חסד מכון גבורה ערבות בינה עכ"ל ונראה שוילון הוא עטרת היסוד דזעיר שהיא מ' דזעיר:

הבל הבלים פי' הבל חד הבלים תרי הרי ג' הבל הבלים הכל הבל הם ד' אחרים:

כמה דאינון ז' רקיעים נ"ב שהם בחי' זעיר:

אחרנין דדבקובהו נ"ב ז' דנוקבא:

אית הבנים אחרנין דמתפשטי ונפקי מאלין פי' הם הספי' דבי"ע וכן של הקליפות שנקרא ג"כ הבלים:

יש הבל נ"ב היינו בחי' היסוד:

ואתקיים בקיומיה נ"ב בסוד זקיפת השרביט:

עובדי ארעא נ"ב בסוד אתערותא דמ"ן. ודא אתמנא נ"ב יסוד:

על ארעא נ"ב מ':

וכל תוקפא וקיומא דיליה באינון נשמתין נ"ב והקמתו בסוד החסדים ע"י הנשמות. ה"ג ומתו בההוא גוונא (ול"ג ובההוא) ור"ל בשעה שמתו רע"ק וחביריו במיתות משונות אזי שאל רבי יוסי לר' מאיר וכו':

מטי עלייהו דינא כאלו עבדו וכו' וה?כת הכתוב כך אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם דינא דלעילא והרואה אותם יסבור כאלו עשו מעשה הרשעים וכן בסיפא שאמר ויש רשעים שמגיע אליהם הטובה והרואה אותם יסבור כאלו עשו עובדין דצדיקייא וכפי זה מה שאמר הזוהר כאלו עבדו בין ברישא בין בסיפא הוא פי' של כמעשה הרשעים כמעשה הצדיקים:

כד"א הצדיק אבד נ"ב שהוא אובד השפע שמקבל בסוד פקדון לארץ:

לא מטן לגביה נ"ב ליסוד:

אינון ברכאן עילאין נ"ב דת"ת:

לגנו דא כנסת ישראל נ"ב לאה וא"כ מ"ש הכתוב דודי ירד לגנו הוא יעקב שהוא זווג יעקב ולאה בחצות:

דעלמא דאתי נ"ב דאימא אוזיפת לברתא מנהא בסוד יסוד דלאה שהוא יסוד דאימא:

כולהו יהבי ריחא נ"ב בסוד מ"ן:

ההוא רוחא בליט בגנתא דארעא כתב הרב כי הלבוש של הרוח בג"ע הוא מד' אותיות אדנ"י שהם בד' רוחות הגן ובהם מתלבש הרוח דוגמת הגוף שהיה לו בעוה"ז עכ"ל וז"ש ההוא רוחא בליט בגנתא דארעא וכו' ועיין במה שנכתוב לקמן דף י"ג בס"ד:

מה חותם גליף בגילופא לגו פי' כשתעשה החותם בתוך השעוה החותם הוא לגו והצורה לבר:

אוף הכי איהו רוחא דהוה מסטרא דיליה נ"ב לשון זה מסכים עם הסבא דף צ"ט שכתב דנפש רוח הם מנוקבא ונשמה מזעיר שכן אמר כאן רוחא מסטרא דילה נשמה מאילנא דחיי וכמה שיישב הרי ענין הסבא יתיישב זה עכ"ל וישוב הרב הובא בספר הליקוטים וז"ל דברי הסבא איירי קודם חטא אדה"ר שהיה הזעיר בחיק הבינה ומ' במקום זעיר ולכך נשמה מזעיר ורוח ממלכות. ובמקום אחר איירו אחר חטא אדה"ר עכ"ל:

אוירא דתמן בליט ההוא גילופא פי' כמ"ש בשם הרב שהלבוש הוא מד' רוחות שבגן ד' אוירים שיש שם:

דאתיא מסטרא דשמאלא נ"ב כי בניינה מהגבורות:

ויקח את בת לוי דא נשמתא פי' לוי הוא מ' ונקרא לוי לפי שבניינה מהגבורות ובת היא הנשמה:

וכל מאן דאתי מסטרא דשמאלא הכי איקרי נ"ב נקרא לילה:

דא עמרם נ"ב בלשון השאלה עמרם הוא מלשון עמר נקי כי הוא בחי' אבא דיניק ממזל הח':

דא יוכבד נ"ב גי' מ"ב אימא עילאה:

ותרא אותו נ"ב אותו אות שלו:

בזיהרא עילאה עד ג' ירחים נ"ב כי ניסן אייר סיון הם חג"ת:

תיבת גמא נ"ב גמא עם הכולל מ"ה והוא הלוחות זעיר דלא הוו פקודי דאורייתא חומרי למעבד עד דעאלו ישראל לארעא שאז נתחייבו אפילו במצות התלויות בארץ משא"כ במדבר שלא נתחייבו רק במצות שהן חובת הגוף:

על שפת היאור על מימרא וכו' אחר זה שייך מ"ש בסוף די"ב ע"א ותתצב אחותו דא הוא חכמה והוא סיום הרמז שהתחיל בו הזוהר ומ"ש לעיל ד"א וילך איש דא קב"ה עד על כל שאר נביאי עלמא הוא סתרי תורה והביאו הזוהר בתוך הרמז ולכך בהגהות הרח"ו עשה לו מסגרת בפני עצמו והתחיל לפרשו:

דא קב"ה נ"ב ת"ת מבית לוי:

דא קב"ה נ"ב בינה:

ולא מתפרשן לעלמין נ"ב ולכן נקרא לוי חכמה על שם שהוא מלווה תמיד בזוגתו. ונלע"ד ג"כ לוי גי' מ"ו מילוי ע"ב שהוא בחכמה. ה"ג מבית לוי דאשרי לויתן כל חידו בעלמא ונכתב על לויתן חכמה ועל בעלמא בינה:

אתר דנהירו נ"ב מ' ור"ל שהקב"ה הוא אבא וקאי על לוי שמלווה תמיד בזוגתו ובת היא מ' שאבא יסד ברתא וז"ש דא קב"ה אתר דנהירו דסיהרא נהיר דהיינו אבא שממנו מאירה המ' הנקרא סיהרא אבל אין לפרש דא קב"ה היא מ' דא"כ מאי אתר דנהירו דסיהרא נהיר והרח"ו ז"ל לא הגיה על קב"ה מ' כמו שהגיה על קב"ה ראשון זעיר ועל השני בינה רק על דסיהרא נהיר הגיה מ':

והרמ"ז כתב וז"ל מאי כי טוב הוא דהול"ל ותראהו דריש אותו לשון אות המילה ולר"י אותו מורה עצם הפועל וידוע שמשה ביסוד דאו"א פק"ד קס"א גי' מש"ה וכן הוי"ה אהי"ה גי' כ"י טו"ב:

דאתיליד מהול כי הנולדים קודם לו היו מצד טו"ר והיתה הערלה דבוקה בהם וכארז"ל שלא היו מצרים מניחין את ישראל שימולו מפני ששורש הערוה היה עדיין אחוז ביסוד עד שבא משה המושרש שם וכן א"ל שד"י גי' מש"ה ולכן היה פגמו גדול במעט התרשלות במילת בנו:

נהירו דשכינתא ה"ס אור הגנוז כנודע אצלנו שהאור קודם התפשטותו נקרא טוב והוא בהיותו עדיין ביסוד הבינה שהוא השכינה העליונה המאירה במשה שהוא סוד הדעת דאיהו אהו"ה גי' טו"ב:

וכולא הוה פי' בין למעלה בדעת בין למטה ביסוד כמבואר בסוד מש"ה שהיה שלים וכולל אור החסדים המכוסים וגם אור המגולים בלי הפסק:

מאי קא מיירי מה הכוונה להודיענו זה גם לא אמר ג' חדשים הלא רמז הוא והענין שידוע שאורות חג"ת הם מכוסים ומשה שרשו בדעת ששם שורש התורה מ"ע ומל"ת חו"ג ומשם עד מקום גלוי החסדים ג' מדות ולכן היה צפון ג' ירחים ולפי שאותו המקום המכוסה שייך ליסוד אימא ששם סוד העיבור לכן נקרא בשם ירחים. והרמ"ז המופלא הוא לגבי משה היה ראוי שיתגלו האורות מן הדעת ולמטה. אבל לגבי מציאות העולם הוצרך להתאחר ג' חדשים עד נתינת התורה כי מז' דאדר שבו נולד משה וז' דניסן וז' דאייר וז' דסיון הם ג':

תורה על ידוי שסודה בת"ת זעיר עכ"ל הרמ"ז:

שכיח הוה איהו לעילא פי' שמ"ש ותצפנהו היינו לנשמת מרע"ה שאחר שנתעברה בה השכינה ותצפנהו מפני הקליפות:

דחפאת לה בסימנהא נ"ב שהתיבה היא בסוד המ' כנודע וגמא גי' מ"ה עם הכולל רמז שמאדם לוקחה זאת:

ה"ג בחפו דסטרא דיובלא יקירא ור"ל שהשכינה כסתה לנשמת משה בלבוש החשמל שהוא מן הבינה לפי שהבינה דוחה את החיצונים ופי' ותצפנהו באותו עולם קודם שנולד ואחר שנולד ולא יכלה עוד הצפינו והיתה יראה עליו כשעלה לקבל התורה מפני החיצונים ולכך ותקח לו תיבת גומא וכו':

דתרין גוונין חוור ואוכם נ"ב חסד וגבורה:

ואנח ליה למשה נ"ב ת"ת ור"ל שב' גוונין הם שהם חסד וגבורה ומשה הניחו המאציל העליון ביניהם לפי שנשמתו מן הת"ת אי נמי חוור ואוכם קאי על החשמל הנז' שכתב הרב שהוא מחצוניות נה"י דבינה ונודע שנ"ה הם ענף החסד והגבורה נמצא שבחשמל יש שני גוונים רחמים ודין והלביש למשה בו וז"ש ואנח למשה בינייהו:

מסטרא דשמאלאי נ"ב הנה נודע כי פרעה היינו בינה ובת פרעה היא מ' וז"ש מסטרא דשמאלא כי בניינה מהגבורות:

ולא על הים נ"ב המ' נקרא ים והבריאה נק' יאור ושם סוד נהר דינור ובאותו היאור הלכו לרחוץ: ה"ג דמחא אהרן:

ונערותיה הולכות נ"ב הם ז' הנערות הראויות לתת לה שהם היכלותיה שהם באים לרחוץ מן הדינים הקשים שם ולהשליכם על ראש רשעים יחול:

דוא"ו ה"א נ"ב שיש היכר בחותם פניו שבא מת"ת ומ':

אחותו דמאן פי' עכשיו שדרשת על הנשמה.

אחותיה דההוא קרא וכו' נ"ב ואינו ענין לפסוק אלא אחותו של אח הידוע שנאמר מי יתנך כאח לי:

כד"א מרחוק פי' שהמלכות מקבלת מאבא בסוד אבא יסד ברתא וז"ל הרב בכוונת העמידה דע כי בהיות נה"י דאבא בחג"ת דזעיר דהיינו פרקין תתאין דנה"י דאבא ורחל היא בנה"י דזעיר ואז נה"י דאבא רחוקות מרחל מדרגה אחת ואז יכולה לקבל מהם הארה בהיותם מרחוק וז"ס ה' בחכמה יסד ארץ. אך כשפרקי' תתאין דאבא בנ"הי דזעיר אינה יכולה לקבל הארה מהם לפי שהם מוכנים כנגדה אבל מקבלת מפרקין אמצעיים דאבא שעומדים בחג"ת דזעיר שהם רחוקים ממנה וז"ס ותתצב אחותו מרחוק כי אחותו דא כנסת ישראל ומרחוק דא חכמה כד"א מרחוק ה' נראה לי. גם נראה גי' ע"ב קפ"ד שהוא אחוריים דאבא ולכן נקרא חכמה מרחוק עכ"ל. ובאוצ"ח כתב עם אחר וז"ל הנה רחל היא אחור באחור בכותל אחד לשניהם אבל יעקב שהוא עומד בפני זעיר יש אויר פנוי ביניהם והארת יסוד אבא עיקרה ליעקב ומה שמאיר לזעיר הוא העברה בעלמא ולכן אין יעקב צריך להדבק עם זעיר אלא מרחוק וז"ס מרחוק ה' נראה לי וביארו בזוהר כי מרחוק הוא חכמה כנז' בפרשת שמות ובפ' בהעלותך על פ' ותתצב אחותו מרחוק כי כל האורות אבא הם מרחוק ולא מקרוב עכ"ל. ובזה תבין מאמר זה אתמשכו מאתר עילאה פי' מזווג ז"ון וחיה ונשמה שלהם מזווג א"וא וז"ש ורזא דמלה וכו' ומשמע דכל סטרין וכו' ר"ל שכל הפרצופי' התחתונים כולם נעשו מזווג זכר ונקבה שעליהם וכן המלאכים והנשמות כולם מזכר ונקבה וזהו מה שחדש הזוהר במ"ש ומשמע דכל סטרין בין לעילא בין לתתא וכו':

נפשא דא"ק עילאה פירוש נפש שקיבלה המ' מן הזעיר אי נמי שקיבלה המ' מן אבא שנק' חיה סתם כנודע שחיה מן אבא. ה"ג ותתצב אחותו דא הוא חכמה ולא גרסי' דבר אחר לפי שהוא סיום הרמז דלעיל וכן הוא בזוהר מוגה:

דא היא חכמה נ"ב מ' חכמה תתאה חכמת שלמה ונקראת כן לפי שבניינה ע"י חכמה עילאה בסוד ה' בחכמ' יסד ארץ אבא יסד ברתא:

ותתצב אחותו מרחוק דא חכמה בס"עה דף פ"ג כתב המלכות נקר' אחות לחכמה בסוד אמור לחכמה אחותי את וגם בסוד ותתצב אחותו מרחוק דא חכמה וזעיר נק' אח בסוד אח מאחד והיא נק' אחותו לזעיר בסוד לא זז מחבבה עד שקראה אחות והנה משמע בא"ז דף רצ"ו ע"א שעל הגלות מדבר לזה החכמה אומר אחות לנו שהשכינה נק' אחותינו. והיא קטנה. כי בכל יום ויום השכינה יורדת וגבורותיה מתגברים בסוד חבלי משיח ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו בסוד הגבורות ודינים דקטנות. וז"ש אחות לנו קטנה כי החסדים נקראים גדלות. והדינים נק' קטנות והיא בתכלית הגבורות ושדים אין לה שדים ר"ת "שמאל "דוחה "ימין "מקרבת ועדין בגלות המר הזה השיב אחור ימינו מפני וכו' ושדים אין לה ר"ל שני שדים שהם במקום החזה אין לה חסד וגבורה. רק השמאל דוחה בכל יום ומשליך לארץ תפארת ישראל. והיא יונקת גבור' מים הזדונים גוברים והקדושה הולכת ומתמעטת. מה נעשה וכו' באיזה נחמה ננחם אותה על מה שסבלה בגלות עכ"ל ופשט נעים עפ"י משר"זל יצר תינוק ואשה לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. וכאן ישראל נכללו מעמד שלשתן וז"ש אחות שהיא אשה לנו היצר. קטנה כמשמעה ואם באחד לבד צריך ימין מקרבת כ"ש בהיות שלשתם ולכן תמה ושד"ים שמאל דוחה וימין מקרבת אין לה עד מתי קץ הפלאות:

ה"ג וכדין ותתצב אחוחו מרחוק כד"א מרחוק ה' נראה לי נ"ב שמלת מרחוק שם רומזת על החכמה. ופי' כשנצבת אחותו שהיא נק' מרחוק. ור"ל כשהיא נצבת לצד א' התורה ואין עוסקים בה עכ"ל. ופי' לדעה מה יעשה לו אזי המ' מחשבת מה יסורין תעשה לו:

נחתת מדה"ד פי' בת פרעה היא מ' כמ"ש לעיל שהיא בת הבינה:

אלין אומיא פי' שלוחיה שכל הנבראים עושים שליחותו יתברך:

(מתניתין) כד סליקו תרין וכו' הרמ"ז כתב וז"ל מהרי"ץ כתב וז"ל כאן מדבר בענין ו"ק דזעיר ביציאתו מרחם אמו והם חו"ג:

דסליקו לקדמות חד מקבלין ליה שהוא הדעת המכריע ביניהם והוא בין תרין דרועין שהם חו"ג:

תרין נחתי לתתא הם נ"ה שהיו בתוך ח"ג:

חד בינייהו היינו היסוד ודבוקה בסופו מ':

חקלא דתפוחין קדישין מותבא דנביאי נ"ה חד בינייהו יסוד חבורא איהו שמתחברים בו החו"ג ואיהו נטיל כולא עד כאן לשונו:

בגין דמשה ויעקב אע"ג וכו' עיין מ"ש בפ' ויצא דף קנ"ב ובפ' ויחי דף רל"ו ותבין מעלת משה על יעקב כי שם הארכנו:

איברי פומא דיליה נ"ב ר"ל שבליל שבת נתקן היסוד דנוקבא וזה הבאר ראה משה:

מההוא אתר נ"ב בינה דאתחם בסמכוי בד' סטרין דעלמא הם חג"תם שהם כסא לבינה. ופי' הכתוב מד' רוחות של הכסא דבינה דהיינו חג"תם משם יבוא הרוח: ה"ג אי אתלבש בלבושא דדיוקנא דגופא דהאי עלמא. ור"ל כיון שהקדמ' בידינו שהרוחות בג"ע מתלבשי' בחלוקא דרבנן שהוא דיוקן הגוף שבעה"ז א"כ מג"ע מ"ל:

לגו כרסיא פי' בינה:

דקיימא על ד' סמכין פירוש חג"תם:

דאתנטיל מד' סטרי דכורסייא נ"ב חג"תם אר"מע יסודות עליונים:

אילנא חד נ"ב ת"ת:

וחד מערתא נ"ב מ' ור"ל שהאילן הזה רומז לת"ת והמערה רומזת למ':

ומה דשמעת פי' ההברה של הקול ששמעת הוא הקול של הרוחו' שיושבים בג"ע וכשעולים נשמות הצדיקים ע"י שינה לג"ע הם שמחים בהם ומשמיעים קול וז"ש מנייהו הוא דקיימי בגנתא וכו':

ד' רוחין דאינון אוירין דגנתא פי' ד' אותיות אד"ני שיש בד' רוחות של הגן ומהם נעשה הלבוש של נשמת הצדיקי':

מאינון ד' דאתלבשת וכו': ופי' הכתוב מד' רוחות וכו' שיפשיט הלבוש שנעשה מד' רוחות שבגן שהרוח הוא בתוכו ויבוא לע"הז:

כיון דבירא נ"ב מ':

מייא אשתמודעו נ"ב סוד מ"ן:

למאריהון נ"ב לזעיר: מה בין משה ליעקב כלומר מ"ט דמשה שהציל בנות יתרו וכן יעקב אמאי גלגל את האבן וצריך לתת טעם לכל א' שיעקב בשביל שראה רחל וכן משה בגין צפורה בת זוגו א"נ יש לפרש מה בין משה ליעקב ר"ל אחר שהצד השוה שבהם דתמן אזדווגת להו בת זוגייהו מה הפרש ביניהם ואמר יעקב ראה בת זוגו ממש וראה אותה והכירה שהיא רחל שעליה בא לישא אותה. אבל משה לא ידע צפורה לפי שז' בנות היו ולא ידע ששם בת זוגו אלא ע"י רוח הקודש או ע"י שעלו המים לקראתה:

כיון דחמא וכו' דע"ז וכו' פי' הטעם של משה לא מפני בת זוגו עשה כן אלא מפני קנאת ה' כדמסיק:

ואכל בשרא והנמשל שאלמלא המצרי שע"י ברח משה למדין לא היו הם ניצולים ולכך אמרו איש מצרי וי"מ שצפורה ברחה אצל משה מהרועים והוא הצילה ונשאה:

דא כנסת ישראל ישראל שלמטה בגלות:

בנות ירושלים נ"ב הם בסוד עולימתאן דירושלים דלעילא ופי' בנות ירושלים ישראל אומרים להיכלות המ' שחורה אני ונאוה:

הא דאמר ר"ש כל כסופא וכו' רבי אבא שסדר הזוהר כתב כן שר"ש הוא שאמר ברח דודי דר"ש עצמו לא שייך לומר הא דאר"ש וכו':

אי עילאין וכו' הרמ"ז כתב וז"ל מכאן מוכיח מהרי"ץ ז"ל שאותו קול ששמע ר"ח היה של השכינה שהיתה אומרת להק"בה ברח דודי וכן מוכח נמי ממ"ש הא דאר"ש תאותם וכו' שבודאי אינם דברי ר"ש ומ"ש תחלה שמע דהוה אמר היינו לפי מאי דהוה ס"ד מעיקרא שישמע דבר מפי רש"בי. ועוד אני אומר שאפשר שהיה איזה רוח קדוש שמתהוה מקולו של רש"בי כדאיתא בשער הנבוא' ולכן חשב ר"ח שהיה רשב"י עכ"ל הרמ"ז כמו הצבי כתב הרב שהכוונה היא על סוד הוי"ה באחוריים שבכל פעם אנו חוזרים לראש כמו הצבי שמחזיר ראשו למקום שהניח והכוונה כשהאור רוצה להסתלק אנו אוחזים בו:

אי אנא קלינא כחולא לא קלינא פירוש אפי' אם אני נשרף כחול שהוא עוף אחד שיוצאה אש מקנו ושורפתו אפ"ה איני מרגיש בזה וכאילו לא קלינא ולפ"ז מלת קלינא כמו אשר קלם מלך בבל. אי נמי יש לפ' מלת קלינא כמו קלני מראשי ור"ל אפי' מצטער על ר"ח שהוא בחוץ אפ"ה כחולת אהבה שהיא השכינה לא קלינא שהיא מצטערת יותר ממני כן פי' מורינו:

עד לא סמכין נ"ב באידר' נסמכו הסמכין עכ"ל ור"ל שבעץ חיים כתב מ"ש ר"ש עד אימת ניתיב בקיימא דחד סמכא ר"ל שתחלה היו החברים עוסקים בעולם התהו שהיו הספירות זע"גז בסוד רשות הרבים ובאידרא גילה להם הרש"בי עולם התיקון שיש הרבה סמכין קו ימין וקו שמאל וקו אמצעי ולכך אמרה בת קול לר' אלעזר כיון שעדין לא נתקנו הסמכין אין ראוי לר"ח ליכנס:

ותרעין וכו' נ"ב באידרא נפתחו נש"ב:

ה"ג ומזוטרי וכו' ונ"ב ור"ל שעדין קטן הוא בשנים ואינו ראוי:

חמא עינא מה דלא חמינא פי' שעין של ר"ח השיגה לראות מראות אלהים עתה מה שלא ראה מקודם ולא רצה לכנות הדברעל עצמו לומר חמו עינאי וכו':

איזדקף דלא חשיבנא פי' שנתעלה במעלה רמה מה שלא חישב מעולם ומפני ענוה שבו לא רצה לכנות הדבר על עצמו:

באשא דדהבא נ"ב בינה אש הגדולה והיינו רבי שמעון בן יוחאי שנשמתו מסוד הבינה בסוד משה:

לש"ע רתיכין אריך שהרתיכין הם א"וא שהם כסא לאריך כמ"ש בר"מ ואינון כרסייא וספסל לגבך ומפני שיש בהם הארת ש"ע נהורין דאריך לכך הם ש"ע רתיכין. ור"ל שחדושים של רש"בי הם עולים במעלות רמות עד א"וא ומשם לאריך ששם ה"ס האלפים שהמאות בא"וא והאלפים באריך כמ"ש הרב וז"ש וכל רתיכא לאלף אלפין אתפרש ורבוא רבוון ומשם לעתיק וז"ש עד דמטון לעתיק יומין דיתיב על כרסייה הנה באידרא רבא כתב הרב צמח שכרסייא דשביבין הם שמות אלהים שהם בחוץ של כל ספירה וספירה וכורסייא סתם הם המקיפים של הפרצופים ועתיק יומין יתיב על השני כסאות. ובכאן שאמר על כרסייא סתם הם המקיפים וכרסיא מזדעזע לס"ר עלמין פי' מכח הארת עתיק שמקבלת מזדעזעא לס"ר עלמין ונ"ב כמספר עשר הו"ויות. לאתר עדונא דצדיקייא הוא יסוד דנוקבא ששם מתעדני' הצדיקים ור"ל שעולים חדושים של רשב"י עד עתיק יומין וחוזרים בסוד אור חוזר מעתיק עד המ' כל כרסוון וכל רקיעין וכו' הם בי"ע הבריאה נק' כסא והיצירה רקיע בסוד זעיר מקנן ביצירה ועשייה שם הם חיילות ורתיכין:

שית דרגין נחתו נ"ב ו"ק:

שית דרגין לישראל הם מ"ש בסמוך ובני ישראל פרו וישרצו וכו':

שית דרגין לכרסייא נ"ב זעיר כסא לבינה ופי' שית דרגין הם ו"ק דזעיר ופירוש כרסיא היא הבינה שהיא כסא לאריך וכמ"ש הזוהר בדף י"ג כרסיא דקיימא על ד' סמכין והיינו בינה שרוכבת על חג"תם:

לכרסיא דלתתא נ"ב מ' ושית דרגין דידה הם ששה היכלות דבריאה שהמ' היא בהיכל ק"ק א"נ יש לפרש שית דרגין לכרסיא דלעילא. הזעיר נקרא כסא עליון לגבי המ' ושית דרגין הם ו"ק דידיה:

ושית דרגין לכרסיא דלתתא הם ו"ק דמ' שהיא כסא תחתון:

והא הוו ז' נ"ב חג"ת נהי"ם:

ע' לאו מהכא פי' שר' חייא הוקשה לו למה לא יש רק ששים והא חג"ת נהי"ם הם ע' הנודעים כגון ע' פנים לתורה ע' שמות הבינה וכיוצא ותירץ ע' שיש לנו לאו מהכא הוא דהכא אינם רק ו"ק והמ' אינה מכללם כדמפרש וא"כ אינם רק ס' ומה שיש לנו ע' הוא מענין אחר:

ה"ג הא כתיב וששה קנים יוצאים מצדיה ג' קני וכו' וקנה הא' לאו בחושבנא ופי' שהמ' היא אחורי הת"ת בקו האמצעי והיא נקראת מנורה וחג"ת מאירים לה מלמעלה ונה"י מלמטה והמ' אינה מן החשבון א"כ נשארו ו"ק שהם שית דרגין. אי נמי יש לפרש שהמ' היא אחורי הת"ת ושלשה שמצד ימין הם חסד ונצח וחצי ת"ת ימיני וחצי יסוד ימיני הם ג' ספי' וג' ספי' כנגדם מצד השני והמ' אינה מן החשבון הרי הם ו"ק:

ס' המה מלכות נ"ב ס' מלכות הם בבריאה ששה היכלות ופ' פלגשים ביצירה ועשייה עכ"ל ור"ל שביצירה יש ד' פרצופין שאריך נעלם שם וכן בעשייה ולכן אין בכל עולם מהם אלא ד' פרצופים:

אינון גברייא דלעילא נ"ב הם סוד ס' גבורים שסביב למטה והם יונקים משש היכלות דבריאה:

דנפקא מתריסר ה"ג ונ"ב הם סוד י"ב פרקין של הזרועות והשוקים עכ"ל ור"ל שהמ' יונקת מח"ג ונ"ה שיש בהם י"ב פרקים וקאי על אחת דקרא שהיא המ'. ומ"ש הזוהר זיהרא דזיהרא היא הבינה וקאי על מלת לאמה דקרא:

עבד קב"ה בארעא נ"ב כשם שהמ' היא פנימית מכל הממונים ומ"ש דא היא שכינת יקריה קאי על תיבת לאימא דקרא ואחת הם ישראל: רבות בנות הם בחינת ההיכלות שהם נוקבין:

וכד תסתכל תלתא אינון נ"ב חב"ד ור"ל שאע"פי שבי"ס נברא העולם שהוא זעיר: מ"מ עיקר הם חב"ד שהם מוחין דיליה:

עבד לאברהם נ"ב כלי החכמה שנעשה משני שלישי החסד:

ליצחק נ"ב כלי הבינה שנעשה משני שלישי הגבורה:

ליעקב וכו' נ"ב כלי הדעת שנעשה משני שלישי הת"ת

ובדעת חדרים ימלאו נ"ב הם ה' קצוות:

י"ב שבטין הם י"ב בקר מ' תעניתא אלו התעניות היו רצופים דאלו ב' וה' לא משכח' להו בימו' החורף שהרי זמן רביעה ראשונה בי"ז בחשון ואין מתענין רק עד מ' יום ומשיצא רוב ניסן ג"כ אין מתענין:

י"ב טורי נ"ב הם י"ב אורות דדיקנא

עאל ההוא דלביש חושנא נ"ב הוא זעיר שיש בו חשן ואפוד לאה ורחל ועלה להתפלל על הגשמים:

י"ח טורי נ"ב הם סוד העלאת מ"ן ביסוד הבינה שנקרא חי העולמים והם י"ח טורי אפרסמונא שהם החסדים הבאים מן הבינה הנק' אפרסמון עאלין נשמתהון דצדיקייא. פי' בסוד מ"ן. ומ"ט ריחין סלקין הם מ"ט שערי בינה שאימא מעלה מ"ן לאבא וז"ש עד ההוא אתר דאיקרי עדן ונ"ב חכמה:

מ"ט יומין קדישין עילאין הם מ"ט גבורות דמ' כי נודע שה' חסדים הם מ"ט לפי שז' חסדים הם וכ"א כלול מכל הז' וכן ה' גבורות הם מ"ט כמ"ש הרב בדרוש העומר ומ' בניינה מהגבורות וז"ש מ"ט יומין וכו'. ומ"ש יתבין קיימין למיטל רשותא וכו' ז"ל האר"י בדרוש השופר וא"ת הא כתיב תרדמה על האדם ויישן ולא על הנוקבא וכשמסתלקים המוחין מזעיר גם נה"י דזעיר שהם מוחין דמ' מסתלקים אם כן גם היא ישינה והתשובה כי אז מאיר דל"ת של קשר של תפלין שהיא לאה בסוד מוחין עכ"ל וז"ש קיימין למיטל רשותא מאבנין זהירין דגליפין בההוא חושנא שר"ל מ"ט של המ' מקבלים מן המוחין שחקוקים בלאה שנק' חושנא. א"נ יש לפ' מ"ט יומין הם ז' היכלות דבריא' שכל א' כלול מהז' הם מ"ט והם מקבלים ממוחין דלאה לפי שהבריאה מכונה של אימא ולאה היא בחי' אימא כנודע. וההוא דלביש חושנא הוא זעיר שמתלבש בלאה:

יתיב בכורסייא פי' יושב על המ' שנק' כסא. ומ"ש דארבע סמכין הם ארג"מן שסובבים המ': קיימין מסתכלין בחושנא קאי על ד' סמכין שהם ארג"מן שמקבלים הארה מן לאה זהו מה שנלע"ד לפי שיטת הרח"ו. אבל בפ' פקודי דף רל"א כתב הזוהר דחשן הוא זעיר ואפוד היא מ' ולפי זה מ"ש י"ב טורי וכו' הם י"ב הארות דדיקנא כמ"ש לעיל ומ"ש עאל ההוא דלביש חושנא ואפודא היא אימא שעלתה לדיקנא דאריך להתפלל על ישראל והיא לובשת ז"ון שהם חושן ואפוד. ושאר הלשון כדלעיל חוץ ממ"ש מ"ט יומין קדישין וכו' הם מ"ט דמלכות כדלעיל הם מקבלין מאבנין דגליפין בחושנא שהם מוחין דזעיר שנק' חושן: ומ"ש וההוא דלביש חושנא היא אימא. ומ"ש דיתיב על כרסיא קדישא הם חג"תם שהם כסא לבינה וז"ש דארבע סמכין. ומ"ש קיימין מסתכלין בחושנא וכו' קאי על מ"ט יומין הנז"ל שהם מ"ט דמ' והם מסתכלים בחושנא שהוא זעיר:

על מימריה וכו' שאין אשה עושה כלום בלא רשות בעלה:

בת"רך נ"ב כמספר תר"ך אורות:

ושמא קדישא הוא שם המפורש שחקוק בציץ:

קטירי בסטרוי דימינא קדישא פי' קשורים בקצוות דזעיר. שהוא ימינא לפי שבניינו מהחסדים:

דשמאלא נטיל בידוי סמכי שמיא פי' דשמאלא שהיא המ' שבניינה מהגבורות נטיל בידוי נה"י דזעיר שהם סמכין דזעיר הנק' שמים ומגלה אותם לפי שהנה"י דזעיר מתלבשים בתוך המ' והיא מגלה הארותיהם:

הה"ד ונגולו כספר השמים פי' יתגלו כספר שהיא המ' שהיא נגלית כן השמים שהם סתומים יתגלו והיינו נה"י דזעיר שמתגלים ע"י המ' כן נל"עד:

גנתא נ"ב מ':

דנפקא מעדן נ"ב אבא

ד' רישי דנהרין פי' ארג"מן:

הו"לל לאגוז ירדתי פי' שהאגוז היא המרכבה ולמה הזכיר הגנה שהיא מ' ותירוץ משום שהוא שבחא דאגוזא לפי שאין האגוז שהם ארג"מן משתבחים אלא בגנה שהיא המ' ולכך הזכירה.

מה אגוזא וכו' מפרש במה דומה מרכבה לאגוז עד שנמשלה לה:

דאורייתא לא גלי ליה נ"ב אע"פי שלא הזכירה התורה אותה הדקה מובן מאיליו הוא כי אחר שיש ד' נהרות א"כ הלכלוך הוא הד'. ה"ג וכן במטה אהרן ויגמול שקדים. ה"ג ומן תיבותא ממש אשתמע ור"ל התיבה עצמה מורה שהוא דין ה"ג ר' אליעזר ה"ג דאיביה אתעביד עופא דפרח מניה:

בר מתפוחין נ"ב שאינם במ' אלא בזכר ור"ל אבל פירות שאר האילנות הם במ' כל אינון דלא עבדי פירין נ"ב הם היערים דס"א.

בר מערבין דנחלא פי' שהם בנ"ה כנודע:

בר מאזובא נ"ב הרומז ליסוד:

מאימא חדא נ"ב סנדלפ"ון דעשייה:

אף כאן בני יעקב נ"ב כפשוטו לא מלאכים ממש כדברי ר' יהודה ור"ל שר' יוסי קאי אריש הפרשה שאמרנו ואלה שמות בני ישראל הם המלאכים בני זעיר הנק' ישראל ולכך מקשה אלו נאמר אלה משמע דהכי הוא אבל כיון דכתיב ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים הנזכרים בפרשת ויגש הם השבטים אף כאן הם שבטים ולא מלאכים והיינו נשמות השבטים שירדו עם נשמת יעקב אבינו בשעת השעבוד וכדמסיק לקמן שאמר אתחזר פרשתא דא למ"ש ר' יוסי בר יהודה:

כד נחתו אלין נ"ב וא"כ לעולם אמלאכים קאי:

א"ר יהודה מה כתיב לעיל פי' ר"י מחזיק סברתו דאמלאכים קאי.

א"ל אי הכי יעקב וכו' פי' ר"י בר יהודה קא מקשה לר' יהודה.

א"ל ומהו דכתיב פי' רבי יוסי קאמר לר' יהודה כיון שמת יעקב כבר אמאי קאמר הבאים את יעקב ובשלמא לדידי ניחא שנשמות השבטים ירדו עם נשמת יעקב אביהם בגלות כדלקמן אלא לדידך אמלאכים והמלאכים לא ירדו בגלות אלא אחר מיתת יעקב אמאי כתיב את יעקב:

ולא אמר קרא היורדים פי' דמשמע שמשעה שירדו לא עלו אלא אמר הבאים דלשון הבאים משמע באו לפי שעה ועלו.

ומ"ש דעד כען וכו' פי' וטעם שלא אמר הכתוב היורדים מלבד שבא להשמיענו קושטא דמילתא שבאו ועלו. ועוד לפי דמשמע משעת ביאת יעקב למצרים היתה ירידה וזה אי אפשר:

דאתו עמיה דיעקב ושיעור הכתוב ואלה שמות בני ישראל שהם המלאכים הבאים את יעקב לכבודו בשעת ירידתו למצרים ועלו אח"כ עתה בגלות איש וביתו באו בקבע ובא ר' דוסתאי לפ' הבאים בכל יום ויום לא בשעת ירידה לבד:

כולהו הוו מתין בההוא זמנא ונחתו אלין ואלין פי' ר' דוסתאי מקיים דבר שניהם שירדו נשמות השבטים והמלאכים וכן ר' יוסי ור' אלעזר סברי הכי וז"ש הה"ד איש וביתו באו שהם המלאכים וכתיב ראובן שמעון לוי הם נשמות השבטים:

אתחזר פרשתא דא וכו' פי' שירדו נשמת השבטים כסברת רבי יוסי בר יהודה:

כאבא דבנין לאו בלאותא דעלמא דין פירוש צער של בנינו שמצערים אותם המצריים בעו"הז:

זרעא לארעא אזלא נ"ב זרע לארץ הולך כי עתה יכו את בנו עד למיתה ונקבר בארץ:

שרי קברא נ"ב שנשבע בשר הממונה על הקברות:

דדיירי עם בנוהי פי' העלה הקב"ה יעקב מקברו לראות המלאכים הדרים עם בניו במצרים והיו שמחים ממלאכים אע"פי שהיו בגלות והיינו קודם שיצאו ממצרים. א"נ כדכתיב יצאו כל צבאות ה' והיינו בשעת יציאה ומ"ש וכתיב ששם עלו שבטים. פי' שהביא ראייה תחלה שעלה מקברו ולא פירש על מה היתה עלייתו ולזה הביא פ' ששם עלו שבטים לומר שעלייה זו היתה כדי לראות בשמחת בניו בג"ש דעליה עליה. א"נ בא לומר שגם השבטים עלו מקברם לראות בשמחת בניהם:

ובני ישראל פרו וישרצו הא ז' זה פליג אמ"ד לעיל דף י"ד שהם שית דרגין והתם חשיב מאד מאד כאלו תיבה אחת והכא חשיב להו שני תיבות.

שמיה חד ונתפרש בע' נ"ב הם שבעים שמות הבינה:

דהוא הר המור נ"ב נקרא יסוד ועטרה דנוקבא חדר ופרוזדור עכ"ל ור"ל דהר המור שהוא ירושלים היא העטרה וגבעת הלבונה שהוא ציון הוא יסוד כנזכר בדברי הרב. אלא עם בני ישראל ממש. פירוש שחשבו שישראל הם תחת המלאכים שנקרא בני ישראל בני זעיר ולכך אמרו הנה עם בני ישראל עם שתחת המלאכים וכתיב ויקוצו מפני בני ישראל. פי' לא היו מתפחדים אלא מהמלאכים שהם מושלים על ישראל כפי דעתם כמ"ש בזוהר דף י"ח ע"א ויקוצו מפני בני ישראל דהוו מתעקצי ממלאכי השרת. ואחרים פירשו כי זו"ן הם בני יש"ס ותבונה כי הם הוציאו אותם כמ"ש בפ' ויחי תרין בנין אית ליה לקב"ה ואינון ת"ת ומ'. והיהודים נק' עם של זו"ן שהם בניו של ישראל וז"ש דחשיבו מצראי שהיהודים הם עם של בני ישראל שהם זו"ן. ולא עם הוי"ה שהוא יש"ס אבא:

ויקוצו מפני זו"ן ואין פי' זה מחוור:

מסכנא בעי לנטרא דיליה פי' לפי שאין בני אדם יראים ממנו אבל העשיר הכל יראים ממנו ולכך לא נטיר. ובנמשל ג"כ כל הנוגע בישראל מפחד ממנו יתברך שעתיד לנקום נקמתם:

אינון מעשרה כתרי מלכא פי' בתי גוואי הם עשר ספי' דאצילות. ובתי בראי הם בי"ע: ה"ג אית מארי דדינא קשיא ואית מארי דדינא דלא קשיא ואית מארי דדינא רפיא ורחמנותא ונ"ב מארי דינא קשיא מנאכי גבורה.

דינא דלא קשיא מלכות דינא רפיא של ת"ת:

ואית מארי רחמנותא וכו' נ"ב מלאכי או"א מאתן וארבעין דרגין נ"ב גי' מ"ר וסי' מר יבכיון:

וברא את השמים נ"ב ת"ת בימינו נ"ב בחסדים:

והארץ בשמאלו נ"ב מ' בגבורות:

הממונים בחסדו ביום נ"ב מלאכי הזעיר

הממונים בלילה נ"ב מלאכי השכינה:

הה"ד ושרות נ"ב שגם יש מלאכים שהם כוחות נקבות ונקרא שרות:

ולא נזכר שמו פי' לא אמר קרא וילך עמרם אלא וילך איש: בן שזכה לקול גדול קול גדול בינה:

כי טוב הוא נ"ב היינו יסוד והוא יסוד אבא בחי' משה:

א"ר יוסי לאו מלה ברירא היא פי' ענין שתי דמעות לא ידענו פירושם דהא א"ל וכו' דהיינו ששאלתי לאובא טמיא על פי' ב' דמעות ונמצא שקרן ולכך א"ל ר"א לאו בתר וכו' דמלה ברירא היא ואמרו בפ' הרואה דנ"ט רב קטינא הוה עבר אפתח' דאובא טמיא שמע רעש אמר כלום ידע אובא טמיא מאיזו סיבה הרעש בא וא"ל אובא עמיא קטינא קטינא בשעה שהקב"ה זוכר את בניו בגלות מוריד ב' דמעות לים הגדול ומהם בא הרעש. א"ר קטינא א"ט הוא כדיב ומילוי כדיבין דא"כ למה לא יהיה הרעש ב' זמני זה אחר זה נגד ב' דמעות. ואמר הש"ס ולא היא דתרי זמני הוי הרעש אם כן אמאי אמר רב קטינא דהוא כדיב. כי היכי דלא ליטעו בני עלמא אבתריה דא"ט עכ"ל. משמע שדברי א"ט אמת אלא כי היכי דלא ליטעו וגם רב קטינא מודה בענין ב' דמעות אלא שאמר שאינו ענין לרעש דא"כ יהיה ב' פעמים. ואיפשר לפרש שר"ק אינו מודה בענין ב' דמעות ולכן אמר דהוא כדיב וכו' ולפי זה פי' דברי הזוהר א"ר יוסי לאו מלה דברירא היא ר"ל שענין הב' דמעות אינו אמת ומביא ראיה מרב קטינא שאמר לא"ט דהוא כדיב בענין הב' דמעות נמי. ומ"ש הש"ס ולא היא ר"י לא ס"ל הכי אלא כדס"ד מעיקרא והגם שר"ק אמורא ור' יוסי תנא ולא ראו זה את זה איפשר שאירע מעשה כזה בימי ר' יוסי.

ור' אלעזר השיב לרבי יוסי לאו בתר א"ט וכו' לא ממנו למדנו ענין ב' דמעות אלא רבותינו אמרו זה ומלה ברירא היא כדמפרש:

תרין דמעין והן ב' מדות דין נ"ב נצח והוד וכבר פירשנו בריש פ' בראשית: כלומר נתאנחו לו למעלה גרסי' ור"ל ויאנחו מלאכי השרת בשביל בני ישראל התחתונים ור' ברכיה אמר שבני ישראל הם המלאכים שנתאנחו:

אנחה לא עבדו משמע דכתיב ויאנחו וכו'. פי' ר' יהודה סובר כת"ק ויאנחו העליונים בשביל בני ישראל:

עלו במחשבה א' פי' אבא:

נטה ימינו וברא עולם של מעלה פירוש ע"י החסדים ברא זעיר נטה שמאלו וברא עו"הז ע"י הגבורות נבנית המ' ואח"כ חזר לפשט ואמר ועשה עו"הז. ה"ג במה אתיין לשאבא מניה ור"ל כשאינם עוסקים בתורה שהם מי באר במה יכולים לינק השפע של תורה:

ז"ל ספר ערוגת הבושם דף י"ח ע"ב ומובן ע"פי הנז' בתוספת ביאור כי פנימיות המלכות שהוא סוד כלת משה הוא מדריגת הבינה ולפיכך יש בשושנה י"ג עלין שהוא סוד הי"ג מדות שהמשיך משה לכלתו ומבואר בכוונת שבי"ג תיקוני דיקנא יש בכל אחד מהם שם ע"ב והוא י"ג פעמים ע"ב גי' תת"קלו והוא גי' שושנ"ת כי ק"ך היתרים הוא להודיע שקודם הזיווג המלכות מלאה דינים ק"ך צירופי אלהים. ואחר הזווג מתמעטין ולא יש יותר מה' אותיות אלהים והם רומזים על ה' עלין תקיפין דסחרין לשושנה ונקראים ישועות כי הם מושיעים לנערה לבל ימשול בה זר ובזה מובן מאמר שמות דף ך' הנז"ל כי בתחלה היא אדומה סוד שושנה אדומה ראיתי שהוא דין. אח"כ כשמוצקין אותו בסוד הי"ג מדות אז הפך לבן טהור מסטרא דבינה ולזה אמר הקב"ה שהוא ת"ת כשם ששושנה התחתונה שעומדת על י"ב בקר שהם י"ב עלין דסחרין לשושנה והים שעליהם מלמעלה הרי י"ג גי' אח"ד שהיא סהדותא דיחודא עילאה מפני שמורה על זווג דגופא בגופא ונעשי' אחד. כן רעייתי שהיא כלת משה ג"כ בין הבנות ונקראת רעייתי מפני שפנימיות זעיר שהוא רוחא דאבא מתייחד עם רוחא דמלכות שהיא רוחא דאימא והם רעים דלא מתפרשין ולכן נקראת רעייתי דוגמת אימא עילאה ואז תהיה שושנת העמקים בי"ג נהרי דאפרסמונא ותהיה שושנה עילאה חוור וסומק. וכשם שיהיה זווג חיצוניות גופא בגופא כמו כן ע"י כלת משה שהוא רוחא דבינה דבגווך יהיה זווג רוחא ברוחא למטה במקומנו ע"י שאני מוריד לך רוחא של הדעת שלי שהוא פנימיות רוחא דאבא עילאה. וע"יכ יהיה זווג רוחא ברוחא. והשם ב"ן ד' ההי"ן שבה הוא סוד ד' נשים. וכולם נקראים על שם ב"ן בנות וגם כי אצל הבינה שהיא רעייתי נקרא כולם בנות כמבואר על פסוק בנות צעדה עלי שור:

עוד פי' אחר כשושנה מלכות כשהיא למטה בין החוחים הם החיצונים ואין לה יחוד עם ת"ת ישראל כן רעייתי שהיא בינה עילאה יורדת למקום התבונות שלה שנקראים בנות ור"ל שבינה עילאה גם כן אין לה זווג בסוד לא אבא בעיר שאין הקב"ה נכנס לירושלים של מעלה עד שיכנס לירושלים של מטה עכ"ל:

הרואה בשושנים המנהיג עולמו בשש שנים נ"ב ששנים כתיב חסר ודרש שש שנים:

להרחיקם אחר המדבר סיני מפני קדושתו דלג עליו הה"ד ויבא אל הר האלהים חרבה מפסוק זה משמע שמשה הוא שדלג על ההר וא"כ מ"ש האי אבנא וכו' הוא משה וכשראה הר סיני שהוא פרזלא דלג עלוי על הר סיני א"נ יש לפ' אבנא הוא ההר שדלג על הפרזלא שהוא משה ומ"ש כך משה והר סיני כשנראו וכו'. ר"ל מפני שקדם הר סיני ונתרגש לקראת משה לכך דלג משה עלוי וסיוע לפי' זה ממ"ש רבי אבא אותו היום נתרגש ההר למול משה ש"מ שההר נתרגש לקראת משה תחלה:

מאן דקריב לאשא נ"ב מ':

מאן דאתמשך מן מייא נ"ב שהוא מן החסדים דאבא:

ולא נאמן ביתי נ"ב שהיה משמע שהוא נאמן מהבית שהאמינתו ועשאתו נאמן שלה ואינו כן אלא שהוא למעלה ממנה וכל מה שעושה בביתו נאמן הוא שכן הבעל יש לו רשות באשתו:

בהקב"ה נ"ב במ':

אי הכי מהו עדי עד פי' אא"ב קרא כפשטיה שיבטח האדם בא"ס ב"ה אתי שפיר עדי עד ר"ל כל ימי חייו. אבל השתא דמפ' בה' היא המ' מהו עדי עד ומתרץ עד הוא הת"ת ואומר הכתוב שיבטח האדם במ' ויוסף בבטחון עד שיגיע לזעיר ויבטח בו ג"כ כי ז"ון הם אחדות אחד. אבל או"א ואריך אין שום נברא יכול להשיגם:

לסטרא דא ולסטרא דא נ"ב לבינה ולמ':

תיאובתא דכולא ביה נ"ב בינה ומ':

תרין אמהן נ"ב בינה ומ' לאעטרא ליה הם סוד המקיפים דזעיר שבאים מאימא ולנגדא עליה ברכאן פי' מוח חכמה ובינה:

מבועין הם החסדים מתיקין הם הגבורות שנמתקו ע"י החסדים:

והוא אתר גניז וסתים פי' י"ה הם או"א והוי"ה אריך שאין שום אדם יכול להשיגם:

עלמא דין ועלמא דאתי פי' הם תרין הה"ין מ' ובינה מלכות נבראת בה"א ראשונה. ובינה ביו"ד שהוא אבא שאע"פי שבינה מקבלת הארתה מאריך כמו אבא עכ"ז צריכה עוד לאור אבא כמ"ש באוצ"ח פ' ה' דשער התיקון. וזהו כי ביה הוי"ה צור עולמים הוי"ה הוא אריך. ור"ל בי"ה ואריך מתלבש בתוכם על ידם צייר עולמים:

אתברון עלמין פי' העו"הז שהיא מ' נבראת בה"א ראשונה ועו"הב שהיא בינה נבראת ביו"ד שהוא אבא: הוי"ה שהוא אריך בי"ה שהם א"וא צייר עלמין שאריך מתלבש בתוכם:

עלמא דא בדינא אתברי נ"ב מ' ע"י בינה בראשית ברא אלהים נ"ב היינו מ' הנקרא ראשית חכמה יראת ה' ואלהים היינו בינה עכ"ל ולפ"ז פי' הכתוב בראשית שהיא מ' ברא אותה אלהים והיינו טעם פתיחה זו בטחו בה' וכו' משום מאי דמסיק שהמ' ברינא אתברי והיא דין ונקרא אלהים כדי לפרש מ"ש וידבר אלהים היא מ' שהיא גזירת דינא:

דרגא אחרא עילאה נ"ב ת"ת: ה"ג אמר ליה ולאו אנא מלכא:

כד איהי בביתי נ"ב היינו כשהיא בבריאה הנקרא אל שד"י ולא עלתה לעולם האצילות ליקרא בשם ה' אחרונה:

ארעא קדישא נ"ב מ':

דישראל נ"ב ת"ת:

עלמא כולא נ"ב שאר העולמות:

למלכא דהוה ליה ברתא לפרש מאמר זה ולהליץ בעד מרע"ה יובן במ"ש הרב ז"ל במאמר שושנה דריש הקדמת הזוהר והוא שכמו שיש יעקב מלבר ומשה מלגאו בסוד הדעת כן יש כנסת ישראל מלגאו והיא סוד הצלע נקוד' י' והיא כלת משה ולהיותה פנימי' ונעלמת לכן לא אמר ר"ח שם שיש בה גוונים רק דינא ורחמי. פי' איהי דינא מעצמה אבל היא בזווגה נקטא רחמי בסוד הנשיקין וז"ס שפתותיו שושנים נ"ה איהו בנצח ואיהי בהוד והנה בחי' זו היא שם אלהים דאית ביה ה' עלין וי"ג מכילן בסוד י"ג אותיו' דאלהים דיו"דין עוד אמר שם בפי' מאמר הנצנים שבעת המיעוט ירדה זו הפנימית למקום החיצונה היא רחל והחיצונה ירדה ליסוד ע"ש ופי' ענין זה בדרוש י"ח נשים כי כלת משה היא מלכות אבא שבתוך יסוד אימא בעת גדלות זעיר נמצא שזווגו של משה הוא בסוד רוחא ברוחא דפנימיות וז"ס פנים אל פנים וז"ס זווג קול ודבור פי' שכמו שזווג תחתון מוציא שפע דרך היסוד כן הפנימי מוציא הקול דרך הפה ולהיות בחי' זו הנעלמת חלקו של משה לכן נאמר בו וישמע את הקול מדבר אליו ואז"ל שלא היה הקול יוצא רק היה מדבר מניה וביה מבינו לבין עצמו. אמנם האבות לא היה להם חלק זה רק כל עצמם היו מבחי' זעיר בעצמו שהוא מתחבר עם רחל היא השושנה החיצונה והיינו אברהם בסוד קו ימין שהוא המשיך החסדים. ויצחק שהוא המשיך המוח השני ויעקב שהיתה מטתו שלמה זכה לדעת תחתון שהוא חו"ג המתפשטים בזעיר וכל נשותיו היו מסוד החיצוניות ונמצא א"כ שהיו מקבלים שפעם מצנור היסוד דאימא והיינו מסוד הנקודה הפנימית שהיתה בתוך יסוד אימא ובזה נפרש מאמר זה. מלכא הוא יסוד אבא:

דברתיה היא זו הנקודה פנימית כבודה בת מלך פנימה דלא אתנסבא עדיין כי אבות העולם נשאו השושנה החיצונה ולכן כשהיה המלך מדבר עמהם שהם סוד ההוא רחימא היה מדבר ע"י בתו הצנועה כי כן הם היו מקבלים השפע ממנו על ידה:

אתא זמנא וכו' זה משה שנשאה כאמור שכן מיסוד אבא מלגאו ר"ל בתוך יסוד אימא וידוע שבחי' דור המדבר היתה מיסוד אבא ממש שנבקע בתוך זעיר ויוצא ומאיר ביעקב שהיא עיקר הארתו וז"ס אנכי עומד בין ה' וביניכם פי' שמשה עומד בתוך זעיר והיינו בין ה' וגם בתוך דור דיעה והיינו וביניכם וכמ"ש העם אשר אנכי בקרבו ובתוכו ממש נמצא א"כ שע"י משה באה ההשפעה לדור המדבר במקום שהיתה באה מקדם לאבות ע"י השושנה הפנימית וז"ש אנא אימא לבעליך שמשה קבל תורה מאבא והשפיעה לקהלת יעקב הוא דור המדבר והנה מר"עה נתמרמר רוחו על צרת עמו בראותו שפרעה הוסיף להרע להם ולכן חשב שמא אותה שושנה פנימית ירדה לקום החיצונה כי שם יש אחיזה לרע ולכן קראה בשם אד"ני למה הרעות. ובאה לו התשובה וידבר אלהים היא הנקודה הפנימיו' ועד דהיא שארת למללא:

נטל מלכא מלה הוא אבא ועליו הכתוב אומר ויאמר אליו אותו הסתום. ומה אמר לו אני ה' כלו' דע כי זו השושנה היא היא בתוספת וז"ש אני ד' ר"ל מדת אני הוא בתוך ד' והוא אני בעצמי. ואתה לא טוב כוונת בחשבך שיוכל צד הרע ליהנות וכ"ש להתאחז בה כי עליה נאמר וכבודי לאחר לא אתן וא"כ איך מלאך לבך לחשוב עליה כזה. חבל על דאבדין כי הנה האבות לא זכו כי אם לשושנה החיצונה וקבלו הפנימית וז"ש וארא אל אברהם אל יצחק ואפילו אל יעקב דהוא שלימו דאבהן לא זכה אלא באל שדי ה"ס אותה נקודה בהיותה גנוזה ביסוד דאימא ונקרא באל שדי: כד איהי בביתי כי יסוד אימא הוא בית לאבא וממנה קבלו האבות בהיות חלקם ברחל החיצונה הנראית ושאינה מקבלת מן הפנימיות רק מן החיצוניות ואע"ג דבחיצונה יש אחיזה לרע מ"מ לא נתרעמו ולא זכו למדרגה שלך ושמי שם י' שהי' אותה נקודה לא נודעתי ולא אמר הודעתי דהוה משמע שהוא דבר חוץ ממנו משא"כ בסוד(י) כ"י זו כי (זו) היא מאבא בעצמו.

ז' עמודים נ"ב הם ז' בחינות הזכר המשפיעים בה וים כנרת נ"ב מלכות עכ"ל ולפ"ז מ"ש שלטא עלייהו ר"ל שלטא בכח הארתם ולכך א"ל ר' יהודה הלשון אינו מתוקן.

ועל נהרות יכוננה נ"ב הם גבורות שיוצאים מפי היסוד

אמאי לא שליט על דא כמשה נ"ב להיות זוכה לבחי' ת"ת:

ביתא דלתתא פי' רחל התחתונה:

ביתא דלעילא פי' רחל העליונה שאינו נק' איש האלהים מאריה דביתא כמר"עה:

בי"ב שבטין וכנגדם הם י"ב בקר שתקן להיותם מרכבה למ':

בע' ענפין פי' וכנגדם הם ב' חסדים וב' שלישים המגולים שהם גי' מ"ל שממשיך למ' לפי שהם מאירים כנגדה מהחזה ולמטה:

משה נטל ביתא דלעילא נ"ב לאה ר"ל שצפורה היא אחת מבחינות לאה כמ"ש הרב ז"ל ולכך משה השיג לאה בסוד וראית את אחורי היא לאה שבאחורי זעיר ויש חילוק בין ביתא דלעילא דלעיל לדהכא:

דאיהו עילאה נ"ב ת"ת ולפ"ז אע"פי שיעקב הוא במדריגת זעיר כמו מר"עה עכ"ז הפרש יש ביניהם בענין הנבואה יעקב היתה נבואתו ממי שהיא אל שדי ומשה מזעיר:

וגם הקימותי את בריתי אתם נ"ב שהם היו גורמים הקמת הברית להיות זוכים בשפע המ':

ארעא נ"ב מ'

אלא צדיק נ"ב יסוד:

איקרי צדיק פי' דכתיב על מכרם בכסף צדיק:

גוונין דמתחזיין פי' גוונים של המ' שהם נגלים:

ודלא מתחזיין הם של זעיר לא זכה בהו בר נש נ"ב פי' שהם מראות הנראות במ' על ידי השפעת הספירות של הזכר בה:

וגוונין דלעילא סתימין נ"ב היינו מראות הת"ת:

מגו אינון דאתגליין נ"ב ע"י המ':

רקיעא דמשה נ"ב היינו ת"ת:

וקיימא על ההוא רקיעא נ"ב מ':

כזוהרא דאינון גוונין סתימין נ"ב וז"ש יזהירו כזוהר שנתראה במ' מן הרקיע שהוא ת"ת

תלתא מנייהו נ"ב חג"ת:

נהורא דנהיר הוא חסד דזעיר נהורא דזיהרא הוא גבורה דזעיר.

ומ"ש ואינון נהורין בנהירו דשמיא פי' שעיקר גלוי יסוד דאימא הוא בת"ת דזעיר ולכך הוא מאיר הרבה ולזה אמר הזוהר שגם חו"ג מאירים כמו הת"ת:

נהורא דארגוונא פי' ת"ת:

נהורא דלא נהיר נ"ב מ'

בעינא אית גוונין דאתגליין נ"ב שהם חוור ירוק סומק ואבהן הוו חמאן גו אלין גוונין דאתגליין אינון סתימין וכו' כ"ב מן המלכות היו רואים בחי' הת"ת עכ"ל ולפ"ז ג' מדרגות יש שאר נביאים לא היו רואים אלא המ' לבדה. והאבות היו רואים של זעיר מתוך המ' ומרע"ה היתה נבואתו מזעיר: והנה יקשה שהרי כתב הרב בספר ק"י בדרוש הנבואה שמשה נבואתו מהפנים דפרקין עילאין דנ"ה דזעיר ומוכרח שתעבור הנבואה ע"י המ' ולכך הזעיר נקרא אספקלריא דנהרא כי שם אספקלריא היא המ' וכן כל הנביאים כולם מנ"ה אלא שיש בהם בחי' שונות כמ"ש הרב שם. וא"כ היכי קאמר הכא שאר בני עלמא בההוא אספקלירא דלא נהרא ואבהן הוו חמאן וכו' וי"ל שלעולם הנבואה היא מנ"ה דזעיר כמ"ש אלא שאר נביאים היה אור הנ"ה מתעצם במ' ולא היו רואים אלא המ' לבדה אע"פי שבודאי אור הנ"ה הוא בתוכה מ"מ הם עצמם לא היו רואים אלא אור המלכות והאבות היו רואי' גם אור נ"ה מתוך המלכות אבל היה מתעצם בתוכם ולמר"עה היה עובר אור הנ"ה מעבר בעלמא בתוך המלכות ואינו מתעצם בתוכה ולכך אמר הזוהר שנבואת מרע"ה הוי מזעיר כיון שאינו מתעצם בתוכה ודוק:

בגין לקשרא קשרא דמהימנותא נ"ב ו' ת"ת עם אתה מ' עכ"ל ולפ"ז מ"ש ואתה שלום ר"ל אתה שהוא המלכות קשורא עם הו"או ועם השלום שהם גוף וברית שתחילה קשרה דוד עם היסוד לבדו כמ"ש כה לחי ועתה קשרה עם שניהם:

והרמ"ז כתב וז"ל אלא יומא טבא דר"ה תמה המד"ל דא"כ איך שמו לדרך פעמיהם השלוחים ודוד ואביגיל ולא תירץ כלום. ואיני מוצא מקום לתמיהתו די"ל דהשלוחים הלכו בראש השנה כמה מילין ע"י בורגנין מע' אמה לע' אמה ואותו היום עשו שליחותם וחזרו אל אדוניהם ממחרת דאל"תה תקשה ליה טפי דדוד חגר חרבו הוא ועבדיו וכו' אלא ודאי דבד' בתשרי הוה כדמוכח מהש"ס דיום השליחות היה בר"ה כמ"ש בפ"ק דר"ה ויהי בעשרת הימים אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליו"הך ומסתמא שהתחילו מיום השליחות שבו הקשה נבל להטיב: ואוריכו ליה עשרה ימים בשביל עשר לגימות וכו' עכ"ל הרמ"ז:

מעפרא דמקדשא דלתתי פי' מלכות שגוף אד"הר הוא מהמ':

וד' סטרין דעלמא פי' הם כלים דחג"תם שאר"מע הם פנימיות חגת"ם וד' סטרין דעלמא הם חיצוניות וכלים דחגת"ם כמ"ש בס' ק"י וז"ש ואינון ד' סטרין אתחברו בד' וכו' דאינון אר"מע וכו' שר"ל שהכלים נתחברו עם פנימיותם. ומ"ש ואתחברו ד' סטרין אלין בד' סטרין דעלמ' לכאורה הוא מיותר אלא ר"ל שאר"מע שהם פנימיות נתחברו עם הכלים ונתחברו זה בזה וזה בזה:

מעלמא דא תתאה ומעלמא דלעילא נ"ב גוף מן המ' ונשמה מן הבינה:

זהב נ"ב הוד וכסף נצח ונחשת יסוד וברזל מ':

ותחות אלין מתכאן אחרנין וכו' פי' בבי"ע ג"כ יש כיוצא באלו:

וקיימין בד' אלין צפון וכו' פי' אר"מע שהם הפנימיות הם בתוך הכלים שהם צפון ודרום ור"ל וקיימין בארבע אלין. פי' צפון וכו' שהם הכלים קיומם והעמדתם הוא ע"י אר"מע:

אינון תריסר פי' אר"מע הם פנימיות חג"תם עם הכלים שלהם הם ח' וזהב וכסף ונחשת וברזל שהם נה"ים הם י"ב וצפון איהו קר ולח אשא חם ויבש פי' ב' מיזגים עשה המאציל העליון. המיזוג א' שעשה האש בסטר צפון להתחבר חם ויבש דאש עם קר ולח דצפון ומ"ש אחלף לון לסטר דרום ר"ל שבצפון היה הכלי קר ולח והאש שבתוכו הוא חם ויבש. אבל בדרום נתחלפו שהכלי שהוא הדרום חם ויבש והמים שבתוכו קרים ולחים ומ"ש נפקין מיא מדרום הוא מיזוג השני שהמי' אע"פי שהם בדרום אינם יוצאים אלא מצפון והאש אע"פי שהיא בצפון אינה יוצאה אלא מן הדרום וכתב הרב בק"י סוד מיזוג השני הוא כי זעיר יש בו ששה כלים וכשבא לו רוח מאבא חסד דרוח נכנס בכלי הגבורה וגבורה דרוח נכנס בכלי החסד ע"ש באריכות וז"ש דנפקי מייא מדרום ועאלין בצפון שהוא אור החסד בכלי הגבורה ומ"ש נפקא אשא וכו'. היינו אור הגבורה בכלי החסד.

אשא מסטרא דא נ"ב גבורה:

מים מסטרא דא נ"ב חסד

עאל רוח בינייהו נ"ב ת"ת:

הה"ד ורוח אלהים נ"ב על מלת אלהים בינה ולפ"ז הכי קאמר ורוח שהוא ת"ת שבא מאלהי' מרחפת על פני המים שהוא החסד:

דהא אש קאים לעילא נ"ב בינה ור"ל מביא ראיה כשם שרוח מכריע בין בינה ומ' כך הוא מכריע בין חו"ג:

ומים קיימי נ"ב חסד:

על אפי ארעא נ"ב מ':

ואחיד לתרין סטרין נ"ב לבינה ומ':

עפר נ"ב מ':

מיא וכו' נ"ב חסד

ורוחא נ"ב ת"ת:

ואשא נ"ב גבורה

רוח חם ולח וסטרא וכו' פי' שרוח הוא פנימיות ת"ת ולכך מכריע בין הפנימיים שהם אש ומים פנימיות ח"ג ולקמן מזכיר הזוהר דרום אתאחיד במזרח וכו' שהוא הכרעת מזרח שהוא כלי הת"ת. עם דרום וצפון חצוניות ח"ג. בגין דמערב אתאחיד עפרא דאיהו קר ויבש וסטרא דאיהו קר אחיד בצפון דאיהו קר ה"ג וכן הוא בזוהר מוגה ומדוייק והזכיר הזוהר המערב שהוא כלי המ' עם כלי חו"ג שהם צפון ודרום ואה"נ שהעפר שהוא פנימיות המ' הוא מכריע בין מים ואש אלא שקצר הזוהר וכבר נאמר גבי רוח ומזרח: השתא אשתכח דרומית מזרחית פי' חם עם חם. מזרחית צפונית. פי' לח עם לח. צפונית מערבית. פי' קר עם קר: מערבית דרומית. פי' יבש עם יבש צפון עביד דהבא צפון שהוא גבורה דזעיר דאצילות עביד דהבא שהיא גבורה דבריאה וזה ע"י המ' וז"ש דאש אתאחיד בעפר ואתעביד דהבא שר"ל גבורה דאצילות האירה במ' הנק' עפר ועשתה גבורה דבריאה:

שנים כרובים זהב פי' ז"ון דבריאה נקראים כרובים כמ"ש הרב אבל אין לפרש דהבא היא מ' שא"כ היכי קאמר שאש אתאחיד בעפר ואתעביד דהבא היינו עפר היינו דהבא אלא ודאי כמ"ש:

מים נ"ב חסד:

אתאחיד בעפר פי' חסד דאצילות האיר ועביד כסף שהוא חסד דבריאה:

נחושת קלל נ"ב שהוא ג"כ בת"ת עכ"ל ונל"עד שהוא בת"ת דבריאה שנעשה מת"ת דאצילות ע"י המ' נפיק ברזל פיי מלכות דבריאה והגם שאמרנו לעיל שזהב וכסף ונחשת וברזל הם נהי"ם וכאן אמרנו שהם תג"תם דבריאה אינה קושיא ע' פנים לתורה והם רומזים לדבר זה ולדבר זה ומ"ש ועביד ואוליד עפרא אחרנין כגוונא דלהון. פי' חג"תם דיצירה ועשיה וזה כפי הסוד אבל פשט הזוהר ידוע. ומדקאמר ת"ח אר"מע וכו' ולא הוי בהו פירודא ועפר דא כד איהו אוליד לבתר לא מתקשרן דא בדא כאינון עילאין מוכח כמ"ש שאר"מע הם חג"תם דאצילות שאין בהם פירוד והאחרים הם שנקראים פרודא:

ד' נהרין פי' ארג"מן:

אינון י"ב פי' כי כל א' עמו ג' הם י"ב:

גם בלא דעת נפש לא טוב נ"ב פי' כי הדעת נשמת הת"ת שהוא רוח וז"ש החכם יענה דעת רוח.

מעפרא דמקדשא דלתתא פי' מ' שגופו ממנה כמ"של:

דמקדשא דלעילא פי' בינה וטעם פתיחה זו אשרי אדם וכו' משום האי דקאמר בסוף ת"ח משה אשתלים וכו' והייינו לפי שנשמתו אין בה שום סיג: והרמ"ז כתב וז"ל:

מהימנין וכו' פי' לא היו מאמינים שהנסים מאת ה' אלא היו מיחסים אותם לאיזה חכמה כשל החרטומים. אבל כשלמדם מר"עה שורש סיבה ראשונה ושממנו יתברך יעשו להם נסים אז נעשו להם הנפלאות שאל"כ מה יועיל ה' בם ובזה נתישב מה שהקשה המד"ל וז"ל קשה לי שנכנס במהימנין ויצא בדאתעבידו עכ"ל הרמ"ז:

ואי תימא דהא יפקון חילהון וכו' פי' כמו דבר אחר שלפירוש זה הפסוק כסדרו:

וכדין הוה עאקו דרוחא פי' המ' שנק' רוח בתראה. לא קבלה הארה מן בינה וזהו מקוצר רוח שהוא המ' וכפי נ"א שהביא בד"א רוח הוא זעיר.

בעוד דמלה דילי פי' ומ"ש עתה ואני ערל וכו' היינו על הסוד שמ' הנק' פה היא בגלות:

שתיף קב"ה נ"ב שהוא שושבינ' דמטרונית' שהוא בחי' דבור עכ"ל ולפ"ז מה שהקשה משה תחלה ואמר לא איש דברים אנכי תירץ לו הקב"ה אהרן אחיך דבר ידבר הוא. ומה שהקשה עתה שהמ' בגלות תירץ לו ג"כ באהרן שהוא שושבינא דיליה: ומ"ש לקמן ופתח באורייתא דהכי אתחזי נ"ב שאז ת"ת ומ' ביחד ומ"ש ואי תימא כי אמר אלהים נ"ב דקאי אשכינה והרמ"ז כתב נ"א דעד לא יהיב ליה יובלא ברכה וכו'. אהרן דהוא שושבינא וכו' מז"לן היינו משום דאהרן גי' שקוצ"ית בן' רבתי ואיהו הוה שושבינא דמטרונית' וכד אשתתף למשה כאלו אתחבר קול לדבור: כי דבר אלהים יובן במ"ש בסמוך ופסק ושתיק ולכן אי הוה אמר כי דבר אלהים פן ינחם וכו'. הוה קשה דהא אשלים דבורא אבל השתא דקאמר אמר א"ש עכ"ל הרמ"ז:

מאי בכללא למנדע דאית שליטא עילאה הכוונה ידיעה כללות קודמת לכל שאין יכולת להבחינה בפרטות אלא בדרך כללות והעלם והיינו כתר דאצילות בכללו ג' רישין דאריך גולגולתא ואוירא ומוחא. ולפי שאינו מתלבש אלא עומד בסוד יחידה החופף ומכתיר לכן אמר עילאה שהוא על כל האצילות. ולפי שרישא הנק' אוירא הוא מסוד הדעת דעתיק ובו עיקר החיים והכח לכן אמר למנדע לרמוז וידעתם דאיהו רבון עלמא הוא עולם האצילות:

וגם בכללות זה נכלל בינה דאריך שגם היא עליונה על האצילות שכן היא כתר לא"וא וכעין זה יש לדרוש כאן שם הוי"ה בכלל דהיינו ג' אותיות י"הו בג' רישין כמבואר בדרוש ג' רישין שיש בהם ג' מילואי ע"ב ס"ג מ"ה דהיינו ג' אותיות י"הו. ובבינה דייחס לה ה' אחרונה ושם ב"ן בינה ב"ן י"ה. הרי כאן שם הוי"ה וד' מילואים העולים רל"ב עם שם הוי"ה כ"ו הרי רנ"ח גי' רב"ון ונודע שד' פרצופי האצילות אחוזים באריך כי א"וא מלבישים חג"ת דאריך וז"ון לנה"י דאריך וגם בהם ד' מילואי הוי"ה וד' אותיותיה. ונודע שסתם עולם הוא ז"ק וא"כ בבחי' זו נק' כל האצילות סתם עולם וזהו רבון עלמא. ולפי שכולו סוד אצילות ממש לכן לא יתכן לומר בו וברא עלמא. אבל וברא עלמין סוד בי"ע שבהם יצדק בריאה. ונודע שמחכמה סתימאה נמשכים ג' שמות. אל שד"י אל הוי"ה אל אדנ"י וז"ש וברא עלמין כולהו שלשתן. שמייא וארעא וכל חילהון ירצה לא לבד ג' עלמין בבחינת רוחניותם שגם כל א' ה"ס ז"ק דהיינו עלמין אלא גם שמים וארץ הגשמיים הנראים לעין. ודא איהו בכללא דהיינו שכל האורות והכחות נכללים בכתר כאמור:

קלא איסתלק ה"ס זווג הפנימיות של גדלות ושל היניקה דהיינו שם י"ה דהוי"ה שהם מוחי הגדלות ושם י"ה דאלהים שהם מוחי היניקה ולא נשאר כי אם של הקטנות וה"ס נאלמתי דומיה כנז' בסוד הקדיש וי"ה במילוי אלפ"ין העולה הוי"ה סודו קול כזה י"פ ו"ד ה"א פ' ה"א הרי קו"ל וה"ס קול ה' וקול אלהים וז"ש קלא איסתלק דהיינו י"ה. ומלה אישתכך שנשאר אל"ם. ואי איתער כמ"שה קול דודי דופק. ואיתא בס' א"י ששני בחי' הם לז"ון א' הנק' גוף וה"ס ג' בחי' דג' כלים מסוד ב"ן והב' נק' רוח ג' בחי' הפנימיות משם מ"ה וכשמזדווגים פ"בפ אז הוא זווג דרוחא ברוחא ששם מ"ה הוא הרוח. וכשהיא אחור באחור נק' יונת אלם כי של פ"בפ הם קול ודיבור ע"ש. והענין שכשהוא פ"בפ אז יש מציאות לזווג דנשיקין פה אל פה דדעת גניז בפומא דמלכא וזווג הפנימי הוא מסוד הדעת בחי' משה ואז אפי' הזווג התחתון נק' פנימי מפני שאור הדעת מתפשט בפנימיות עד היסוד בהם ולכן אמר בגמ' מאי מדברת מזדווגת אבל בהיותם באחור אז הוא זווג מן החיצונייות והנה פ' אני ישנה מדבר על גלות מצרים כנז' בפ' אמור שאז היתה שכינה באחור בלי מוחין וזהו ישנה. וכשהתחיל זמן הגאולה נאמר קול דודי דופק שהאירה בחי' משה הפנימית. אבל כשנתרעם משה כנ"זל נתעוררה מד"הד ואמר דודי חמק עבר דהיינו סבב לאחור ונתעלם הפנימיות. וזהו וידבר אלהים שה"ס הדיבור בן זוגו של הקול שפסק ולא דבר כלום:

איסתלק קלא ופסקא מלה ואז הקול השלים שהוא הרמוז בויאמר דהיינו בפנימי לשון אמרתי אני בלבי

שלימו דאבהן כי בת"ת שהוא יעקב מושרשים חו"ג והוא כוללם אבל חו"ג עצמם נפרדים ולכן לא יש ביניהם ו' החיבור שאין חיבורם מצד עצמם אלא ע"י הת"ת ולזה רמזה ו' של ואל והו' שבואלהי יעקב שהוא בדעת נשמת הת"ת. ואכליל ליה יעקב ביצחק דע שכשהק"בה מייחד שמו על צדיק בקבע כמ"ש באבו' הנועם הוא מפני שנתעלו ונשתרשו במוחין חב"ד כנודע מסוד אלהי אברהם. ואיתא בתוספתא דפרשת נח שלכל צדיק יש ב' רוחין חד בעלמא דין וחד בעלמא דאתי ושיצחק בעקידה נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא ותבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי ובג"כ תשכח דלא ייחד קב"ה שמיה אלא על יצחק דאיתחשב כמת וע"ד רמז קרא הן בקדושיו לא יאמין ע"כ. והענין שהרוח שמע"הז הוא מגופא ששם יש קצת אחיזה לחיצונים משא"כ במוחין והנה עתה יעקב הוה קיים ולא יכון לייחד השם עליו לכן הכלילו ה' ביצחק בבחינת שהוא אחוז ביצחק שעל בחי' זו נקרא הת"ת נורא כמ"ש בכוונת העמידה וע"כ אמר יעקב מה נורא המקום הזה:

אתא מלה באתריה פי' אלהי אברהם בחכמה אלהי יצחק בבינה אלהי יעקב באמצע בו' שהוא מקומו להיותו מחבר חו"ב. ואל יקשה לך למה לא הכליל ה' את יעקב באברהם ולא ביצחק שהרי יעקב נוטה כלפי חסד. די"ל כמ"ש הרב שבימי אברהם היה גובר החסד והזווגים היו מבחי' ח"וג דבחכמה. ובימי יצחק מחו"ג דבבינה שהיא היתה אז גוברת ולכן הכליל יעקב בו כי אז היתה שליטתו של יצחק. הה"ד וארא אל וביעקב ואל בתוספת ו' לחברו עם ב' אבותיו. ע"כ:

לאנהגא ביה יקר הטעם שכל דבר תחתון תלוי בעליון וכיון שפרעה זכה להיות מלך מצרי' שסודו באחורי הדעת ודאי שהיה בו חלק קדושה שלכן נעלה על כל החיצונים שמפני כך תיקנו לנו רז"ל שיברך על מלכי או"ה ברוך שנתן מכבודו לב"ו שהוא בחי' החצוניות ומלכותו בכל משלה ולכן נחלק כבוד למלך האומות על אודות ניצוץ הקדושה אשר בו ומזה נמשך פחד ומורא לפרעה שלא להרע למשה ואהרן שניצוץ הקדושה שבו היה כופה אותו ובכבוד שהיו נוהגים בו היו מחזיקים ניצוץ הקדושה. אלין דאתחמי שה"ס ו"ק שבדעת ו"פו גי' אל"ה שמשה כולל אותם והם היו ס"ר שרשים כמ"ש בס' הגלגולים ולהיותם מסוד הדעת נק' ראשי בית אבותם כי בדעת יש ג' בחי' חג"ת כמ"ש בכוונת השופר והם ג' אבות כלולים בבי' אחת. ור"ח נתן טעם למעלתם ואמר דכולהו לא שקרו ר"ל שהחזיקו בד' דברים שאמרו רז"ל שבזכותם נגאלו א' שלא שינו את לשונם: ולא איתערבו זהו הב' שלא היה בהם שום א' פרוץ בעריות. וכנגד השלישית שלא היה בהם לה"ר אמר דקיימו בדוכתייהו ה"ס הדעת שהמוציא לה"ר פוגם בו דדעת גניז בפומא דמלכא. ומ"ש ולא שקרו לאתערבא זה הד' שלא שינו את שמם:

דאינון איתחזון לאפקא שהם מיסוד אבא ששם הגאולה. ולמללא להכניע בהארת הדעת ולדכאה באור היוצא מת"ת בסוד המטה:

מאן חרב פי' דאי חרב ממש לא יכון לגור מפניה אלא מהמכה בה שהיא דומם ולא תוכל להתנועע חרב נוקמת היא מ' בקבלתה הגבורות מלמעלה לעשות דין וה"ס אחורי א"וא כי קס"ו וד"ם שהם רבוע ס"ג ואה"יה וגם רבוע ע"ב עם כ"ו אותיותיו גי' חר"ב.

הה"ד כי חמה וכו' לכן בעגל שכוונתם היתה להתיר להם העריות כמר"זל נאמר אז להשיב חמתו. ובשטים השיב את חמתי. ועוד נראה שהלא ד' קליפות הן עון משחית אף וחמה כנגד ארבע אותיות וכנגד ד' מיתות ב"ד ורש"בי סבר במשנה כי מיתת סייף היא הרביעית וחמ"ה כנגדה גי' ב"ן עם א' שבוא"ו. וגם שם ב"ן ה"ס חרב פיפיות כמ"ש בק"ש שעל המטה. ודע כי חמה היא לילית חרב של סמ"אל באופן שכאשר מ' דקדושה מליאה רוגז פוקדת ע"י חמה וז"שה גורו לכם מפני חרב שהרי חמה מתעוררת להעניש על העונות הראוים לדין חרב ועונש זה מקביל מפני שהפוגם בברית מחסיר שפע ממ' ולוקחתו שכנגדה והיינו שפע חיצוני ופגום. וכשישראל זוכים אז כל המדות חושקים להשפיע והיסוד מקבל מכולם שלכן נק' כל ומשפיע לכלתו. אבל כשיש פגם בברית. פריש תיאובתא ח"ו מפריש ומבדיל התאוה של המשפיעים.

ולא נטיל הוא יסוד שנוטל הכל ולא יהיב לאתריה היא כלתו. דהא לא איתער וכו' מפני שחסרה התעוררות שלו שאין לה מ"ן להעלות אליו ואינה מתקשטת נגדו ולכן השפע הוא מועט ומהגבורות הקשות:

וכל מאן דנטיר וכו' היינו המקדש מחשבותיו שבזה הברית נשמר מרע הקרי וכ"ש שאר עריות

גרים לאתערא להאי ואיתער להאי ברית לאתריה כן גריס הרב ז"ל ור"ל שהאיש הקדוש גורם שהמוחין העליונים ובפרט מוח הדעת יתעורר להשפיע להאי ברית הוא יסוד שפע קדוש למקומו האמיתי שהוא הצינור הימני שביסוד:

ואתברכן עילאין ותתאין כמשמעו שהמוחין העליונים מקבלים שפע מלמעלה וגם העולמות תחתונים מבורכים בשפע הקדוש משא"כ כשפוגם הברית שאז פריש תיאובתא כנ"ל ואין השפע בא אלא ממיצוי מדת היסוד ומחצוניותו דרך צינור השמאלי

מאן איתער וכו' השתא מיירי בע"א והוא מי זה הזוכה לעורר זווג הפנימי בנקודת ציון ואמר כד אישתכחו זכאין בעלמא. פי' לא מבעיא אם דור כולו זכאי אלא אפי' כשיש קצת זכאין מצויים בעולם ולזה שואל מנלן חדוש זה ומביא ראיה מהאבות שכל העולם עע"ז היו ואפ"ה כתיב וגם הקימותי את בריתי אתם שזכו להקמת הברית באיתנו על ידי צדקתם והיינו אתם ר"ל עמהם ועל ידם. לתת להם את ארץ כנען ארץ הקדושה העליונה ארך הכנעני גי' מל"כות. וניתנה להם לבת זוגם להיות שהם גורמים להשפיע בה והרי הם במקום בעלה ואר"זל הבעל יורש את אשתו.

מאי מגוריהם וכו' בגין וכו' כי כל עצמה גבורות וכשחסר מי שימתיק אותם אזי כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ונעשות חזקות. אבל צריך לפרש מהו אשר גרו בה וכו' גרו ממנה מ"ל ולכן אמר מיומא דאיתקריבו מלשון דיר' שמתחיל' חייהם מיד נתקרבו אל יוצרם:

דחילו בה דחילו וכו' פי' חששו שלא לפגום גבורותיהם חלילה אלא קיימו אותם בה לתיקונה. ועוד השפיעו עליה החכמה העליונה מוחא סתימאה על ידי חכמה שהוא אבא ששם סוד יראת הרוממות והוא דחילו עילאה וז"ש מגוריהם לשון רבים כנגד ב' יראות ע"כ:

ת"ח ואלעזר וכו' נמשך למ"ש שמשה ואהרן זכו לשליחות זה יותר משאר צדיקים שבאותו הדור ולפ"ז ק' למה לא השוה אותם ה' לשלח שניהם בתחלה יחדיו אלא שלח משה עיקרי ועוד אומרו בפ' זו הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן דבתחילה הקדים את אהרן ולתרץ הקדים ת"ח וכו' כדמסיק שאהרן היה ראוי להדחות מפני טעם אחר ובזה יתיישב למה לא נמנה תחלה בחברת משה אבל מפני זכות פנחס חזר ונרצה לפני ד' ובהזכירו פינחס וצדקתו ותיקונו אז הקדים אהרן למשה.

וכי אלה ראשי וכו' מדייק למה אמר ראשי מה שלא אמר בשום א' מהנז' ועוד שאמר אלה משפחות מררי אלה משפחו' הקרחי ועתה כשאומר אלה ראשי אין לומר שיוסב לכל הנז' אלא בע"כ מוסב אפנחס ואיך יכון שם ראש לפנחס שהוא בן בנו של אהרן ואיך אמר בו ראשי לשון רבים. ותירץ אלא בגין וכו' קיים לראשי אבהן ליואי וכו' הוא מ"ש לקמן שבזכות פנחס שתיקן ענין של נדב ואביהו והחייה את ישראל נתקיים אהרן בגדלותו של שממנה זכה להיות כהן הוא ובניו דאם לא היה כך היה הוא ובניו ראשי אבות הלוים. וז"ש לראשי אבהן ליואי פי' אהרן ובניו כשהיו לוים. ולכן סתים ביה מלה בפנחס ותראו ברמז ראשי אבות הלוים:

תו ותלד לו וכו' זה פי' אחר קרא את נדב ואביהוא ראשי אבות הלוים להיותם מנ"ה דאימא ששם שורש הלוים כנודע:

אובדא דרישי פי' אלה פסל את הראשונים הם נדב ואביהו עצמם שאבדו גדולתם ופנחס זכה אליה בתוקף זכיותיו:

טסטוקא דתרווייהו פי' תבנית וציור של שניהם והוא מ"ש אח"כ שזכה לצורה שלהם היא נפש אדה"ר:

וחזר ואמר אובדא וכו' הוא פי' ב' למלת אלה שמורה על דבר מה וכן היה בכאן שאותם הנשמות של נדב ואביהו שהיו כעין אבודות משרשן חזרו ונגלו בו:

אמאי אדכר הכא שהרי עדין לא נולד וכמ"ש בפרשת פנחס:

פתח רבי אלעזר וכו' ענין פתיחה זו הוא שסוד קימה אחר חצות הוא לייחד מדת לילה ביום דהיינו ייחוד דין ורחמים. וגם לזה ירמוז הפ' וידעת היום דע מציאות היום ערב ובוקר יום אחד. זכאה הוא שגדול כח התורה להכניע יצה"ר ליצ"הט וכדר"זל מושכהו לב"ה. אז בנקל יכיר ויתבונן בהתכללות אי נמי זה פי' למ"ש וידעת היום שמי שעוסק בסודות התורה יודע בחכמתו התכללות וייחוד ה' אלהים שעיקר' של התורה מ"ע ומל"ת והוא בסוד הדעת הכולל חו"ג שה"ס שני העדות ויודע מקורם ויחודם דלא יצטרך לנסיון כלילות יצ"הר ויצ"הט ולפ"ז יאמר הפ' שני דברים א' וידעת היום דעת ממש. והיום שעברו מ' שנה שבהם סתם אדם עומד על סוף דעת רבו שהרי כל י"ג שנה הוא עומד במדריגות הנוקב' שאין לו כי אם נפש לבד ובהכנתו למצות שהוא אחר י"ג זוכה לרוח ונכנס בת"ת זעיר בסוף שליש השני וממנו עד הדעת כ"ז שנה ואז יש מ' שנה והיינו סוף דעת רבו שהוא תחלת יסוד בינה במקומו שכל החסדי' מגולים והיינו נמי בן מ' לבינה. והדבר השני הוא מה שהתחיל ת"ח והשבות כו': א"נ אפשר לפ' שאמר משה יש לך ב' בחינת לדעת יחוד ה'. אלהים הא' בסודות הדעת והשני למטה ממנו בשל הלב זו ידיעה שכלית וזו מוחשת ונגלית וכן מקשה בכ' דהו"לל אל לבך שכיון שהגיעו לדעת והורגלו בנסי ה' במדבר ודאי שאין מציאות ליצ"הר אלא אמר משה וכו' הענין שישראל באותו הדור היו רוצים לנסות העניינים העליונים בחוש המיחוש וכמ"ש היש ה' בקרבנו אם אין שהיו חפצים לבחון בעצמם אם הם מושגחים מזעיר או מאריך וכנז' באדרא פ' שלח וכגון זו שאמר משה לישראל אי את בעי למיקם על דא. פי' אפי' כל יחיד ויחיד לעמוד על הענין בנסיון:

והשבות אל לבבך פי' ששני מיני ידיעות הן א' בלימוד והשכלה שמלמד הרב לתלמידו החכמות והשני שחוזר להראותם לו במוחש והוא כעין שמוש חכמים וז"ש וידעת היום בסדר לימוד שכבר למדתיך. ואתה תשוב ותשיב הדבר למין השני שהוא מה שתבחין מלבבך דסתם בן אדם יש לו ב' יצרים שנראים הפכיים מן הקצה אל הקצה ובכל זווג יש כח באדם לייחדם עד שאמרו טוב מאד על ב' יצרים וסוד הדבר במה שנודע שבמקום הלב שם הוא תחלת עץ הדעת ט"ור ומשם שרש יצ"הר ויצ"הט מן החו"ג והנה בעת רצון שיש זכות בישראל אז נכללות הגבורות בחסדים להתמתק ומשניהם יחד יורד שפע כאחד ואז יצ"הר נעשה מלאך שומר האדם כמ"ש בס' א"י וז"ש דאיתכליל ואיהו חד למנדע מלה כפל זה מלמדנו עוד ענין אחר והוא שיש אופן לאדם התחתון לדעת מה פועל אל למעלה כי אם רואה בעצמו התכללות ב' היצרים ביחוד. ידע שגם במקורו למעלה יש יחוד ואמר מאי פגימותא ירצה איך יתיחס פגם למעלה חלילה. ומשני דשמאלא לא אתכליל בימינא דהיינו שיש אחיזה שם בראש רחל שהיא כנגד הלב בעקבי לאה אשר שם ויוצא במ' כח דינין לס"א. והראיה דיצ"הר לא איתכליל וכו' שהם גורמים שלא תוכלל קליפת נוגה בקדוש' וחלק הרע גובר.

אבל ופגימו לא עבדי וכו' כאומרו שחת לו נראה שכ"ביכול יש שם איזו השחתה:

והוא דלא אתמשך עלייהו וכו' וא"כ אינה השחתה עצמית רק מניעות הורדת השפע שהוא ית' עוצרו שלא ירד למטה ומשום הכי שחת לו מה שהוא ית' פועל ברצונו שהרי השפע נמשך בעליונים כל מה שצריכים לעצמם. אבל לא נטלי לאמשכא לתתא שהדינים והקליפות סותמים כל אותם הצינורות הממטירי' למנוה וז"ש דודאי מומם וכו' ר"ל שנפגמו שורשיהם למעלה שגרמו תוקף הדין עד שאלהים עולה מו"ם לגבי דידהו מורה חוזק הגבורות ואחיזת הקליפות שמה וע"כ כתיב שחת לו לא כלו' כעין השחתה שנראה שהיא לו ואינו כן א"נ לו מקרה ולא בעצם וזהו עבדי ולא עבדי:

תו לו בו"או וכו' היינו זעיר שה"ס החסדים וההשחתה היא לא באלף והכוונה שחת לו שלילות מונעת המתקת הגבורות להשפיע זהו הנק' השחתה.

מאן גרים וכו' דור עקש ופתלתול שמפרישין יצ"הר מיצ"הט ואינם חפצים במיתוקם אלא נדבקים ביצ"הר לבדו וזהו רק רע כל היום:

ואי אתער מה כתיב פי' קאי על הזעיר שהוא הקול. א"נ קאי על המלה שהיא המ'. ואומר הפסוק שאמרו ישראל כשראו המ' מדברת וידבר אלהים וכו': קמתי אני לפתוח לדודי ומיד דודי חמק עבר שפסקה מלה:

שדין כתיב נ"ב מ':

פריש תיאובתא נ"ב תאות המ'

מאן דנטיר נ"ב יסוד:

לאתריה נ"ב מ'

את בריתי אתם נ"ב פי' בסבתם:

אני ה' פי' מ' עם זעיר:

רישי בית אבהן אינון יובן כמ"ש הרב בס' הגלגולים שדור המדבר שהיו ס"ר הם ס"ר שרשים וכל שורש כולל כמה נשמות:

ר' אחא וכו' פי' בא לחלוק על ת"ק שאלה ראשי קאי על משה ואהרן אי נמי יש לומר שר' אחא בא לתרץ למה לא נתייחסו רק ראובן שמעון לוי ולא יותר ותירץ וכו'. וכן הוא במדרש. והוא קיים לראשי אבהן ליואי. קשה אם הם נדב ואביהוא היינו פי' שני. אלא יובן במ"ש רז"ל שמרע"ה נענש ולא ידע איש את קבורתו בשביל שנתרשל בעון זמרי. וא"כ משה ואלעזר ואיתמר וראשי הלוים כולם היו נענשים בשביל שלא מיחו ופינחס קיים אותם:

פרישו את קיימא מאתריה נ"ב יסוד דאבא מנוקביה:

רוחא במיא נ"ב ת"ת בחסד

מייא ברוחא נ"ב חסד בת"ת עכ"ל ור"ל כיון שהקדים אהרן למשה בפ' הוא אהרן ומשה ואהרן הוא חסד ומשה ת"ת א"כ חסד כלול בת"ת.

יצה"ר ויצ"הט נ"ב הם משורש ה' חסדים וה' גבורות

ואיהו חד נ"ב ת"ת ומ':

ועצר את השמים וכו' נ"ב ועצר המאציל את השמים שהוא ת"ת שלא ישפיע למ':

ולא עבדי דהא שמיא וכו' פי' מ"ש הכתוב לו לא ר"ל שהשחתה לישראל שלא נמשך להם השפע וזהו לו בו"או. ולא באל"ף היינו לגבי זעיר אין לו השחתה ח"ו דהא שמים נטלי לון לגרמייהו ברכאן מה דאצטריך:

תו לו בו' דלא אתכליל ימינא בשמאלא נ"ב נמצא גם למעלה כ"ביכול מגיע קצת פגם עכ"ל ולפ"ז זהו מה שחידש בפי' שני שלפי' ראשון למעלה ליכא פגם כלל אבל לפי' זה קצת פגם יש למעלה ג"כ וזהו לו בו"או ולא באל"ף היינו פגם גמור. והפגם הגמור הוא לתתאי וז"ש דהא לא נטלי לאתמשכא לתתא דהיינו לתתא לא נמשך אבל לעצמם נטלו האורות גמורות ולכך לא באל"ף לומר שלמעלה אינו פגם גמור:

והרמ"ז כתב "פנחס "אלה "ראשי "אבות "הלוים ר"ת גי' פנח"ס נד"ב אביה"ו ומ"ש דאינון פרישו אות קיימא מאתריה נראה שהוא על יסוד אבא שכן היתה כוונתם לתקן המ' רק באורות אימא עכ"ל הרמ"ז:

מסטרא דשמאלא נ"ב מצד הגבורה לאה:

ואתדבק בימינא נ"ב בנצח:

בכל לבבך דא ימינא ושמאלא נ"ב לכלול הגבורה בחסד:

דא נפש דוד נ"ב לכלול המ' עמהם:

באתר דלית ביה שעורא נ"ב לכלול חגת"ם בחב"ד:

מאדך דא יעקב נ"ב מאד גי' מ"ה ת"ת ולפי שתחלה אמר שהמ' כלולה בח"ג לכך אמר מאדך לומר שכלולה ג"כ עם הת"ת הנקרא מאד:

הוא אהרן נ"ב חסד מצד נצח:

ומשה נ"ב גבורה מצד הוד

הוא משה נ"ב חסד נצח:

ואהרן נ"ב גבורה והוד עכ"ל ודבריו קשו אהדדי דתחלה בפסוק הוא אהרן ומשה אמר שאהרן בחסד ונצח ומשה בגבורה והוד. וכאן הוא משה ואהרן אמר להפך. אבל יובן במ"ש באוצ"ת הקשה הרב שבעל ההושענות סדר משה בנצח ואהרן בהוד ובמ"א אמרינן אהרן שהוא כהן בחסד ומשה שהוא לוי בגבורה ותירץ שמשה הוא מהחסדים של יסוד דאבא מצד ימין ויצאו דרך צד שמאל נמצא שהוא בנצח ולכן בעל ההושענות אמר משה בנצח אבל כיון שיצא מצד שמאל דרך הוד דזעיר ולכך הוא לוי בגבורה והוד ואהרן הוא מהחסדים דיסוד דאבא שבצד שמאל ויצא דרך ימין ולכך הוא כהן אבל שרשו הוא מהוד עכ"ל הרב. ובזה נבין דברי הרח"ו שפסוק הוא אהרן ומשה מדבר על יציאתם מגופא דזעיר. ופ' הוא משה ואהרן מדבר על שרש נשמתם. ונלע"ד שבזה יובן ע"ש רז"ל הלא אהרן אחיך הלוי ראוי היה משה להיות כהן ואהרן לוי וע"י שאמר שלח נא ביד תשלח היה להפך. וקש' אם משה נשמתו מהחסד ואהרן מהדין ולכך היה ראוי להיות משה כהן וכו' א"כ היאך חזר הדין וכו'. והתירוץ שתחלה רצה הקב"ה לעשות כפי שורש נשמתם ואחר החטא עשה כפי יציאתם:

והרמ"ז כתב וז"ל בכל לבבך ידוע שמן החזה דזעיר ולמטה נקרא עץ הדעת טו"ר ומשם שורש ב' היצרים הנתונים בשני חללי לבא. והשתא א"ש מ"ש אח"כ דא נפש דוד שהוא כתר דמ' וכדאמרי' בהושענות נחתם בכתר מלכותך ושם שם נתונ' בין תווני לבא:

ובכל מאדך לאכללא וכו' לאפוקי חטא אד"הר שהפריש עה"ד מעץ החיים עכ"ל הרמ"ז:

מה אהבתי תורתך נ"ב בלילה שעסק בתורה ת"ת. מאי כל היום היא שיחתי. פירו' וכי אפשר לדוד שלא יאכל ולא ישתה:

בג"כ כל היום היא שיחתי נ"ב ביום עוסק בדיני' והמ' היא שיחתי:

בלילה אשתדל בשירין נ"ב לכלול מ' בת"ת:

חיתו שדי נ"ב י"ב בקר

תנינייא רברבין נ"ב מט"ט וסנדל נק' תנינים:

א"ל אלעזר בסטרא ימינא עילאה וכו' המאמר הזה עמוק והרח"ו ז"ל לא הגיה בו כלום ומורינו פירשו ע"פי הקדמות הרב וז"ל בסטר ימינא עילאה פירוש בצד הקדושה לאפוקי צד הקליפה דמפרש לקמן:

נפקין י"ג הם י"ג תיקוני דיקנא מבועין עילאין עמיקין כפל הענין יובן במ"ש הרב שמזל השמיני שהוא נוצר חסד הוא דכורא וממנו יונק אבא ומזל הי"ג שהוא ונקה הוא נוקבא וממנו יונקת אימא וז"ש מבועין עילאין נגד נוצר חסד שיונק ממנו אבא. נהרין עמיקין נגד ונקה שיונקת ממנו אימא וז"ש אלין סלקין הם הארות ונקה מ"ן. ואלין נחתין הם הארות נוצר חסד מ"ד:

עייל כל חד בחבריה ה"ס הזווג הנודע:

חד אפיק רישיה הוא אריך שאחר שהשלים הדיקנא חזר לפרש סדר התלבשות אריך: והנה ראשו של אריך מגולות וגופו מתלבש באו"א וז"ש חד אפיק רישיה שגופו לבד מתלבש בא"וא וראשו נגלית וז"ש ואעיל ליה. פי' לגופי':

בתרין גופין פי' או"א:

חד גופא דנהרא פי' זעיר שנקרא גוף ויונק מבינה הנקרא נהרא:

נטיל מימין לעילא הם ה' חסדים שמקבל זעיר הנקרא מים:

אפריש לתתא פי' אחר שמקבלם מחלקם לתחתונים:

אלף יאורין הם ה' חסדים וה' גבורות שהם ת"ק ות"ק:

נפקין לד' סטרין פירוש שמתפשטים בקצוותיה ימין ושמאל פנים ואחור. וכאן בקדושה אלף שלמים ולקמן בקליפה אלף חסר חד:

מאינון נהרין מתפרשין י"ג פי' מי"ג דקדושה יונקים י"ג דקליפה:

עאלין ונקטין מייא פי' יונקים מה' חסדים אשר שם. תצ"ט ופלגא הנה יניקת הקליפות אינה אלא מנ"ה לבד שהם לבר מגופא ונה"י בהם שם צבאות כנודע וז"ש תצ"ט ופלגא וכו':

אשתאר פלגא הוא הפלגא שנשאר מלבד התצ"ט ונתחברו יחד ונעשה מהם יאור שהוא כלי דאריך דקליפה שכל היאורים הם הכלים ומפרש סדר אריך דקליפה. רישא סומקא הוא כתר. קשקשוי הם חב"ד גדפוי חג"ת. ולא הזכיר נה"י משום שקצץ רגלי הנחש:

כד סליק זנביה הוא יסוד הטמא בטש לשאר נונין הם הקליפות

פומיה מלהטא אשא הם הדינים שיוצאים מפיו

מזדעזען שאר תנייניא פי' תנינים שבתוך היאורים הם האורות שבתוך הכלים.

ערקין ועאלין בימא פי' מצולות ים שתחת המ'.

רביץ לסטרא פי' פעם בתצ"ט אלו ופעם רובץ בתצ"ט אלו.

פסותא דאשא פי' פסת יד של אש ומתפשט בקליפות ומכח זה עושים דין וז"ש כולהו זעפין וקיימין וכו':

וגלגלין נטלין הם ד' רגלי המרכבה אשר לו:

זקיף זנביה הוא יסוד הטמא אזדקפו סבתין היא לילית וכחותיה כמ"ש בדרך אמת:

נוקבא דתהומא רבא היא בינה דבריאה דקליפה כמ"ש האר"י ז"ל:

כדין אהדרי ליה לנהרוי פי' אחר שנשבר ואינם יראים שמא יחריב העולם אזי מחזירים אותו לנהרוי:

חד לע' שנה נגד זו"ן שהם ו"ק ומ' הרי ע'. אתרין דרקיעין הם נה"י דזעיר שמשם יונק.

ועליה כולא אודן פי' בשביל שנשבר הכל משבחי' להקב"ה. תניניא הם מט"ט וסנדל תוספתא בפרשת וארא דף כ"ז ע"ב איתא בס' ע"ה וז"ל דף ט"ז על פסוק אשכול הכופר אשכול דא אימא עילאה עד מלכות להנו החרב המתהפכת למידן בה לרשיעייא וכו'. סודו מבואר שיש אשכולות מרודות מהדינים דיסוד דקטנות שהוא שם שד"י ושם אהי"ה בריבועו הם גי' אשכו"ל עם הכולל:

מדין הזה נמשך המיתה והעונשים וז"ש רבקה למה אשכל גם שניכם ביום אחד ויהיה דין גדול וסתם אשכול יש בו ב' ענבים שהוא ד' פעמים אלהים. וכשהמלכות מקבלת ח"ו מדינים אלו אז היא להט החרב המתהפכת מרחמי לדינא. משא"כ אימא עילאה שהיא ג"כ אשכול. שהכל תלויין בה כאשכול וכשהיא מאירה במלכות בעת רצון וכמו שהיה בימי שלמה. אז מלכות ג"כ בבחינת אשכול הכופר כי אימא אוזיפת לברתא מאנהא סוד הקישוטין דכפרה כי כופר הוא כ"ו פ"ר כי כשהיא לוקחת הפ"ר שהם גבורות דגדלות והם בסוד הוי"ה זהו כ"ו מכופר. אז הדינים דשכינתא תתאה מתהפכים לרחמים גמורים כי הפ"ר דינים דינים מתוקים כמ"ש בלק"ת בפ' וישב ולכן המלכות אומרת כי למעלה אמרתי כי מהצרור המור נמשך הדודי לי שהוא מיסוד אבא כנ"זל גם מאשכול הכופר שהיא אימא עילאה גם ממנה נמשך הדודי לי שהם סוד השני זיווגים נמתקים בבחי' לבושי דכפרה. ומכ"ש בימי שלמה שאז זיווג היסוד שהוא צורת ד"י נעשה ממנו צורת ד"ו כי נעשה ג"כ ו' עילאה סוד גוף וברית חשבינן חד וממשיך הטיפה ממוח חכמה עילאה וידוע שהיה תיקון גדול לכל העולמות בימי שלמה ולכן היה היסוד מאיר הארה גדולה במלכות עד שהמתיק ג"כ השני מוחין דקליפה שהם בסוד גדי עזים כי תמיד נותנים עיניהם לינק ממלכות עד שצריך אור מקיף לסמות את עיניהם וכו'. עתה אפילו בעין גדי הוא שלום והפנימיות מאיר ג"כ מבחוץ לתוכו כברו. ואז תבאנה ב' נשים זונות אל המלך מלכא עילאה ושאר הקליפות לא היה להם מבוא לינק מהקדושה כי עיקר יניקתם הוא ע"י קליפת נוגה ואז גם היא נמתקה כמו בשבת וכו' ע"ש:

בגנתא עילאה היא דור המדבר ששני המטות הם בשני צדדי דור המדבר והם מיסוד דאבא וז"ש בשמא קדישא שהוא אבא:

לשאבא ליה נ"ב שבלע אותם ונכללו בו ואם היה במטה משה גם למעלה היו נכללים במטה:

ההוא שירותא לאלקאה פי' תנין הוא אריך דקליפ' והוא ראש לקליפות ומשם יונק פרעה ולכך רצה הקב"ה להלקותו תחלה על ידי מטה אהרן שיבלענו.

ה"ג דהא לעילא מניהו מטה אהרן דייקא נ"ב שבלעם בשעה שהיה מטה

תנינא עילאה נ"ב היינו הנחש יסוד דקטנות

מכלהו דרגין אינון פי' שחכמת מצרים היא הקליפה התחתונה אשר תחת הקליפות. אבל כופין הקליפות התחתונות בכח הקליפות העליונות כדי לעשות רצונם וז"ש חכמתא דלהון בדרגין תתאין ואכפיין לון:

ומשתלשלין בתנינייא ר"ל אע"פי שהם למטה עכ"ז הם עולים ומשתלשלים עד אריך דקליפה שהוא התנין שמשם יונק שר שלהם

אחר הריחיים נ"ב הם ד' מחנות שכינה: וס"א אשר אחרי הריחיים

חד דאיהו אעא יבישא וכו' פי' והשני הוא שאחר שנעשה מטה בלע את מטותם:

כחמירא בעיסה מיין תתאין. פי' מ"ן. ה"ג מתפרשן לכמה סנורין ומיין עילאין מתכנשי ור"ל הם המ"ד:

בבי כנישו מיא נ"ב יסוד דדכורא:

יקוו המים פי' יקוו החסדים מתחת הת"ת אל מקום אחד שהוא היסוד:

ולמקוה המים הוא היסוד כמ"ש בפ' בראשית:

ההוא רקיעא נ"ב יסוד דכורא

שמשא וסיהרא ככבייא ומזלי פי' שהארות הזעיר בתוכו וגם הארות המלכות הם בו ומשם מקבלתם וחסדים וגבורות שהם כוכבייא ומזלי מתקבצים בתוך היסוד. ופליג לון לכל עיבר נ"ב כנזכר בפ' בראשית דדוד מלכא פליג לון:

מן ההוא רקיעא נ"ב צינור הימני:

לאלקאה לון הוה דמא פי' מפני הדינין שנתנה המ' ביאור מצרים ומשם היה הדם:

דרגא דיליה נ"ב מ'

אלהי המלך נ"ב מלכות

ולעאלא ליה פי' למלכות ומ"ש לנהורא עילאה פירוש לחברה עם זעיר:

ובעצים ובאבנים נ"ב ואלהיהם הם עץ ואבן וממילא היו נובעים דם:

שלימתא בימינא ובשמאלא נ"ב ואע"ג דכתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני כבר יישב הרב דהכל אמת והא והא איתא עכ"ל וישוב הרב הוא בליקוטים שאמר אע"ג דכתיב שמאלו וכו' עכ"ז צריך התעוררות הימין בתחלה:

האי מלה שבקנא בגינך פי' סוד זה הייתי רוצה לאומרו ובשבילך שאתה קטן לא אמרתי אותו:

תתאה דכל דרגין פי' כתב הרב כי מכת הדם היתה בכתר דמ' דס"א וצפרדע במוחין דמ' וכנים בקרקפתא של מ' הרשעה מקום השער שבראשה ובעטרת יסוד דסמאל בעלה והמכות האחרות כולם לסמאל וז"ש תתאה דכל דרגין אתמחי בקדמיתא שהיא לילית ואח"כ סמאל וידא דיליה. פי' מ' דאצילות הנקרא יד ה'.

מחא בכל אצבעא ואצבעא פי' עשר ספירותיה בכל מכה היתה ספירה אחת מספירותיה מכה לס"א וכד מטא דרגא עילאה הם ג"ר דקליפה כמ"ש הרב במכת בכורות בכ"ר ר"ת בינה כתר ראשית חכמה דקליפה:

תרין עלמין נינהו כבר כתבנו ביאורם בפר' ויצא ע"ש באריכות בפרשת אורחין באתגליא ז"ל הרב ולכן נקברה רחל בפרשת הדרך שהוא מקום הפרש שבין יעקב לזעיר שהוא מהחזה ולמטה עכ"ל. ובזה תבין לשון זה.

ירושלים לעילא פי' בינה:

האי קרא כולא אתקיים בפרעה קדמאה פי' אע"פי שרמז לשלשה פרעה וכו' עכ"ז פשט הכתוב מדבר בפרעה הא'.

כד אינון נחלין עאלין לגו ימא פי' הם ו"ק דזעיר המשפיעים למ' ושאיב כל מיא פי' בתחלה קודם שבא הדרום כמ"של וההוא גלידו שאיב כל מייא:

אל מקום שהנחלים הולכים פי' הוא היסוד דזעיר כמ"ש בפ' בשלח דף ן' אל מקום דא יסוד.

נהר דנגיד נ"ב יסוד דזעיר

ונפיק מעדן נ"ב מהמוח וע"ד מיין שבין ללכת פי' כשהלכו החסדים הראשונים למ' מיד באים אחרים ליסוד:

בין תרי סטרי פי' בין דרום וצפון שהם חסד וגבורה כנודע שמ' בין תרין דרועין:

ובגינייהו קיימא פי' שעל ידם הוא הזווג בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני:

וארבין אזלין פי' הם הנשמות. כד מלכא אתי לערסיה פי' יעקב בא להזדווג עם לאה בחצות:

אינון מיין מרחשן אלין פי' נהר של מצרים מגדל צפרדעים וכן למעלה נילוס העליון מגדל מלאכים בעלי כשפים ומהם היתה חכמת מצרים וכן אמר לעיל בפ' שמות דף י"ח רוב מימיו כדוגמתן במרום וז"ש לקמן והכא נהרי דמצראי מגדלין מארי דחרשין נונין בסיטין בעשרה דרגין דחרשין וכו' קלין בלא תועלתא פי' שלא היו אותם המלאכים אומרים חכמה כמו בתחלה אלא קולות לבטלה:

דהני דאשתכחן בארעא וכו' פי' ערוב שהיה במצרים למטה.

בידא חדא היא המלכות דאצילות כמ"ש לעיל:

דלא הוו מצראי יכלי וכו' פי' כיון שערבב הקב"ה מלאכים של מעלה אזי המצריים לא יכלו לעשות דבר בחרשייהו שכשמשביעים למלאכים בשמות הטומאה אומרים שאינו עתה ממונה על אותו ענין ע"ד חלל ממלכה ושריה ז' רקיעין לעילא הם ז' היכלות דזעיר. ז' תחומי ארעא לעילא הם ז' היכלות דנוקבא.

ואינון ז' תחומי ארעא כל חד וכו' פי' כל ספירה וספירה שבמ' אתחלקת לע' בחינות ואותם הבחינות הם ממונים על ע' שרים של ע' אומות לפי שכל שר ושר יש לו חיות מהמ' בסוד ואתה מחיה את כולם:

דאהרן הוה מחי נ"ב פי' כי משה גמלה עמו חסד שכסתה על המצרי וזה כפי הפשט אבל כפי הסוד בגין וכו':

דא כל עפר הארץ וכו' פי' אע"פ ששם כתיב לזפת וכו' במצרים היו כנים ת"ח מלכותא קדישא לא קביל מלכו שלימתא עד וכו'. בח"י דף ל"ב קבלנו מרבינו האר"י ז"ל שלא לקדש הלבנה עד ז' למולד לעומת כחב"ד חג"ת דזעיר אשר מהם ולמטה מתחיל בנין המלכות סוד הלבנה כמ"ש בזוהר וארא ז"ל ת"ח מלכותא קדישא וכו' מזה ישכילו טעמו של דבר שלא לקדש את הלבנה עד אחר ז' ימים ואף אם חל מוצאי שבת אחר ד' וה' מהמולד לא יקדשוה כל שלא עברו עליה ז' ימים וכן ראיתי הבאים בסוד ה' לא חששו לטעם שלא להחמיץ המצוה ולא לטעם שרוב הצבור מתקבצים אז ולא לטעם שהם מבושמים ומינה לא תזוע. ואין לקדשה אלא בלילה ממש שניכרת זריחתה ע"ג קרקע ונהנין מאורה כמ"ש בר"מ בפ' כי תשא:

ויבנהו שבע שנים עיין מ"ש בפר' שמות דף ט' ע"ב:

מאן ששת ימים דא אברהם פי' לפי שהחסד יומא דכליל כולהו יומי ושיעור הכתוב כי ששת ימים וכו' ר"ל על ידי חסד עשתה בינה שמים וארץ שהם זו"ן כמ"ש הזוהר במ"א שאימא נתלבשה בחסד והוציאה ה' קצוות והמ' עליה נאמר והוכן בחסד כסא:

ולדוכתיה אזל פי' כלב גי' ב"ן והוא במ' ולכך הלך לחברון:

דרכיה דרכי נועם לשון זה הובא בפ' מקץ דף קצ"ז ושם ביארנוהו:

והכא כולהו ה' אצבען פי' הם ה' גבורות שכל אצבע הוא גבורה:

דבר אתוון דהוו בניחותא פירוש שאותיות דבר עשו להם מותנא בניחותא אבל כשנהפכו ונעשו ברד אזי היו מתים מיתה משונה על ידי הברד:

ואעשך לגוי גדול לשון זה הובא בפרשת לך לך:

פתח ר' אבא טעם פתיחה זו משום דבפ' זו עשה הקב"ה מפלה במצרים ולעתיד תהיה בכל האומות כמ"ש כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה:

דא אתגזר כדקא יאות פי' יצחק עשה מילה ופריעה כתיקונו היינו לח' ימים מתדבקין כי לח' יומין שעושים מילה ופריעה לח' ימים:

רחיקין מני פי' שאינם עושים פריעה ועוד שאינם מלים עד אחר כמה שנים ויפלון בידייהו. פי' הרומיים יפלו ביד אומות האחרים:

עד דיתכנשון כל בני אדום עלה פי' ואז יצילו עצמם מיד אומות האחרים:

בגין דשמא קדישא פי' מ' התכוננותה ע"י החסד:

ואורייתא בימינא פי' זעיר ג"כ שנק' תורה בניינו מהחסדים:

אשרי העם יודעי תרועה נ"ב סמיכות פסוק זה כאן יראה דרך דרש כי משה צפה שהשטן היה מקטרג על יציאת ישראל ממצרים וזה היה בר"ה ומסיבת זה לא היה משה רוצה ליכנס לפרעה ואמר השם למשה בא אל פרעה ואל תפחד מקטרוג השטן כי כפרך נתתי בר"ה ואיהו איוב כנז"ל ולכן אמר אשרי העם יודעי תרועה בר"ה ודרש ענין אחר שכן דרכם של רז"ל במדרש ובסוף המדרש הזה:

א"ל ר"ח אי הכי נ"ב פי' אי אמרת בשלמא זה המלאך לזכות רשע בא ניחא דצריך מלאך לסייעו ולהצדיקו ואי כדבריך דבצדיק קאמר א"כ מלאך למה לי והלא בצדיקים כתיב כי ה' יהיה בכסלך שמר וכו' ודרז"ל אפילו עושה מעשה כסלות. ואין לומר שהוצרך המלאך להודיע להקב"ה זה אינו דהא עיני ה' צופות בכל מקום הממנו יפלא כל דבר:

א"ל ר' יהודה כולא הכי הוא ודאי פי' האמת שהקב"ה יודע הכל:

ואצטריך מלאך דלהוי סניגורא עליה כי יש צדיק שמקטרג עליו השטן ונמסר בידו וז"ש אבל הא כתיב וכו' דהא רשו אתמסר לס"א וכו':

ולכל אלין ארחין טמירן קמי קב"ה ר"ל ואם תקשה אעיקרא דדינא פירכא כיון שהוא צדיק גמור למה ימסר ביד המקטרג לז"א.

ולכל אלין ארחין וכו' נ"ב ה"ס הגלגול כי איוב מגולגל היה עכ"ל וז"ל האר"י ז"ל וירא אליו יהו"ה באלוני ר"ת איו"ב ה' גאלוני ממרא ר"ת יב"ם וז"ש בר"מ איוב בן יבמה היה ולכך אמר ונחמתי על עפר ואפר לפי שאיוב הוא גלגול תרח וכיון שיצא ממנו אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר זהו נחמתו עכ"ל וטעם שרמז בפ' וירא ענין איוב לפי שביום ג' למילתו היה ואותו היום נתבשר ביצחק וקטרוג השטן היה מסיבת יצחק שנתחלף באיל ולכך רמז לו איוב שהוא ינתן ביד השטן תחת זרע אברהם: עלייהו דישראל אבל בפ' פנחס תירץ תירוץ אחר שתחלת הקטרוג שלהם הוא על ה' ר"ל דברים הנוגעים לכבודו ית' כגון מאן דלא חייש ליקרא דאורייתא וכו':

גם לאסגאה עלייהו נ"ב מלבד שהע' שרים הם מקטרגים הוא מתרבה עלייהו ומקטרג יותר מהם:

והרמ"ז ז"ל מ"ש בזה תמצאנו בסוף הפרשה מסודר בפני עצמו כדי ליתן ריוח בין זה לזה ולא יתבלבל הקורא להבדיל בין דברי הרח"ו ז"ל ובין דברי הרמ"ז:

לסטרין אחרנין נ"ב לע' שרים:

דילטורא עלייהו דישראל פי' כיון שישראל הם ראויים לארץ ישראל והיא שלהם כשאמר השטן משוט בארץ אשגח קב"ה דעל ישראל מקטרג ואע"פ שעדיין לא נכנסו לארץ ישראל כיון שקרויה על שמם והיא שלהם כנכנסו לה דמי:

מכל זרעא דאברהם בסטרא אחרא נ"ב מצד אחר שהוא איוב שהוא מזרע אחר של אברהם שהיא מלכה ולא מיוצאי יריכו ממש:

הנה ילדה מלכה גם היא נ"ב כמ"ש הרב שאיוב בן יבמה היה דהיינו שאשת עוץ היתה אם איוב בארץ עוץ פי' באשת עוץ. א"כ אתי שפיר כאן הנה ילדה מלכה. פי' אל תצטער אברהם שאנסך שנית למיהב מזרעך חלק לס"א שהרי הנה ילדה מלכה את עוץ ושם יבא איוב שהוא חלק לס"א מזרעך. ודייק לשון הנה שנאמר למי שמצפה שום בשורה ובשורה זו היתה אחר העקידה:

דינא הו"ל על אברהם וכו' קשה הא בהדיא א"ל הקב"ה אל תשלח ידך אל הנער והפה שאסר הוא הפה שהתיר וי"ל דה"ל לאברהם להשיב כתיב לא יחליפנו וכו' ומדשתק ש"מ שהיה מצפה להצלת יצחק:

ולא יקריב בסטרא אחרא צד אחר דהיינו יוצאי ירך אברהם: ה"ג ותסיתני לבלעו חנם לא כתיב אלא ותסיתנו בו:

איהו דחה לקץ ימין פי' קין דחה למ' שנקרא קץ מפני שהיא סוף הספירות א"נ כמ"ש הרב שזעיר בן ט' ספירות והמלכות בת י"ס והוא כוללת הכל הם י"ט ספירות ובכללות גדול הם ק"ץ:

לקץ הימים פירוש מלכות דס"א:

וע"ד דוד הוה דחיל ואמר הודיעני ה' קצי וכו' פירוש ואמר לו הקב"ה שב לימיני וכן כתב הזוהר במ"א:

ויהב חולקא לס"א כמד"א ומחלביהון פי' שהבל הקריב שלמים כמשז"ל ומחלביהון דבר שחלבו קרב והיינו שלמים. והקליפות נהנים משלמים:

תנינא חדא עילאה נ"ב אריך דקליפה:

דא לויתן ובת זוגו פי' דכורא דאריך ונוקביה:

בגין דקטל לנוקבא נ"ב נוקבא דאריך דקליפה הרגה וסלקה לצדיקים פי' הבירורים שהיו בה נסתלקו ממנה ולקחום הצדיקים. ס"א ומלחה לצדיקים כמ"ש בש"ס ור"ל עשה תיקון לבירורים שהיו בה שיהיו ראוים ליהנות מהם הצדיקים:

תשע יאורין נ"ב ט"ס של הקליפות והם הכלים של הספירות:

והתנינים הם האורות שבתוכן וחד יאורא הוא הכלי של כתר דקליפה:

מתברך ההוא יאורא וכו' פי' כשמקבל מהמ' שנקרא גן תלת זמני נגד ג' רגלים בשנה אזי מתברך יפה וכשמקבל תרי זמני מתברך קצת ולאו כל כך וכשמקבל פעם א' אזי הוא גרוע לגמרי:

ובלע נונין נ"ב הם הנשמות:

כמה אילנין ועשבין פי' הם בחינות מלאכים ונשמות:

יאורא קדמאה נפקא וכו' פי' כלי כתר דקליפה מהיכן נעשה ואמר נפקא סטרא דשמאלא דהיינו אחר שיצאו תלת טיפין מצינור השמאלי ונעשו מהם ט' יאורין ומה דאשתאר מאינון טפין נעשה ממנו היאור הנזכר וכדמפרש:

נפקא סטרא שמאלא נ"ב היינו סוד טיפת בני חי"ת ולא בני זיי"ן עכ"ל ור"ל בני חי"ת הם ז' מלאכים עם הדעת שגם הוא נשבר הם ח'. ובני זיי"ן הוא הדר שהוא שם מ"ה לפי שהוא ו' מלכים החדשים ואשתו מהיטבאל היא מ' החדשה הם ז' כמ"ש באוצ"ח פרק ב' דעולם התיקון:

בחד צינורא דנגיד פי' הוא צינור השמאלי שביסוד:

תלת טפין נ"ב ענן גדול ורוח סערה ואש מתלקחת:

יאורא חדא הוא הכלי של הספירה:

אשתאר טיפה חדא נ"ב היינו נוגה:

דנפקא בשכיכו נ"ב כי זה בלחש בחשאי ואינו משמיע קול והם יוצאים תחלה ואח"כ הוא כי המלכים מלכו תחלה ח' שרשים:

ואתעביד מיניה יאורא חדא הוא הכלי של הכתר דקליפה:

כד ההוא נהר דנגיד ונפיק היינו בני ז' אברהם ולא בני ח': ה"ג טפין אחרנין דברכאן:

ונפל בההוא יאורא וכו' פי' יאור הנז' נעשה מנוגה שהוא שיור צינור השמאלי שיש בו קצת טוב לבד ולא טוב גמור:

יאורא דעדיף מכלהו נ"ב כתר דקליפה:

וע"ד מ' בבל נ"ב רישא דדהבא:

ופישון הוא מ' בבל פי' פישון רומז למצרים כמשז"ל וגם רומז לבבל כמ"ש ז"ל ע"פ ופשו פרשיו. וכפי הסוד מצרים כתר דקליפה ובבל חב"ד דקליפה נמצא שניהם אחד:

חד תנינא הוא פנימיות הספירה:

נקיב נוקבא ברישיה פי' יש נקב בראשו שמשם יונק חיותו ועל ידו הוא נתפס כמש"ל בההוא נוקבא דאתמחא ביה:

נפחין רוחין לגבי עילא נ"ב כי ראש פתנים א"ך ז"ר והוא יונק מן העליונים מן הקדושה ואינו משלו הלא הוא כמוס:

עשר אמירן נ"ב י"ס דקדושה:

עשר יאורין נ"ב עשר ספירות דקליפה.

חד לע' שנין וכו' פי' לפי שיונק מז' מלכים שהם ע' שנה:

בהאי התנין הגדול נ"ב כי כן אריך דאצילות כולל כל הפרצופים כולם:

כדין אתמלייא נ"ב שאז תנין זה דכורא דנוגה חוזר להתמתק ואז כל הג' קליפות בטלים:

ושטיפו דעיך ניצוצין נ"ב בסוד המלכים בני ח' ואז הוא מברר מע' שנים ההם דהיינו מז' מלכים וחלזון הוא יוצא לע' שנה והוא מהם עצמם ולכך תכלת מרחיק החיצונים:

אינון תנינין וכו' פי' הם האורות שבתוך הט"ס של הקליפות.

בר לע' שנין וכו' פי' מתגבר חוץ מפעם א' לע' שנה לפי שיונק מז' מלכים שהם ע' שנים העליונים:

הארץ היתה תוהו פי' מ' הנק' ארץ קודם שהרג הקב"ה נוקבא דאריך דקליפה היתה תהו. ואחר שהרג נוקבא דקליפה היתה בוהו כי בוהו יש בו קצת ממש יותר מתוהו והתיבה מורה על זה בוהו:

תהומא לתתא נ"ב יסוד דנוקבא:

דהא התנין הגדול נ"ב בסוד תגבורת בני ח' וביטול המלכים:

ועבד רוחא אחרא נ"ב היינו הדר בחי' רוח:

ובטש בההוא רוחא פי' ברוח של התנין:

ורוח אלהים וכו' פי' ורוח אלהים שהוא הדר ואלהים הוא שם ב"ן הנק' אלהים והדר הוא רוח שלו כי הדר זכר וב"ן נקבה:

מרחפת על פני המים הם מים הזדונים שהוא התנין לדחותו:

ואסתלק מעל תהומא נ"ב היינו מן המלכים שנתבררו ונשאר רח"פ מ"ת והשאר נברר

ואיהו אסתלק פי' התנין.

כדין הוה נהיר פי' תהומא שהוא יסוד דנוקבא דקדושה הוה נהיר

דא נהיר על רישיה פי' אור שהם החסדים הנז' היה מאיר על ראש המ'.

ומיא הוו נפקין וכו' הם ה' גבורות שהיו עולים בסוד מ"ן ממלכות.

ורוחא נשיב לעילא פי' הדר הנז' ומ"ש ונהיר מנהירו דא היא המ' הנז'.

נחית נהוריה פי' נהוריה דהדר ונ"ב בסוד חסד דאתגלי בפום אמה שיצא בהדר.

זרועא בחד צדיק נ"ב היינו יסוד דא"ק טיפת לובן

דזרע בגנתא בגניזו בטמירו נ"ב במ' הנעלמת בו שתיקנ' התהו עכ"ל ור"ל שכתב האר"י ז"ל בליקוטים וז"ל הנה ז' מלכים תיקונם לא היה עד שיצא מלך הח' הדר שהוא שם הוי"ה והוא יסוד דא"ק ומילה נתנה בשמיני והוליד טיפת לובן. ונק' חסד והטיל במ' שבו שיש בה טיפת אודם וכדין עלמין אתבסמו בזיווג יסוד במ' דא"ק וז"ס ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים שיתף רחמים בדין ואז נתקן האצילות עכ"ל ובזה תבין דברי הרח"ו ז"ל:

לסטרא אחרא נ"ב לינק מהגבורות

ואנהיר ביה ברבו דזרועא דא נ"ב היינו ע"י רוח' דשדי בה ועי"כ היא מעלה מ"ן ונזרעת

אסתלקו למלכו אחר' נ"ב מלך המשיח

ואסתלק סנפירוי נ"ב פי' שסברה הקליפה ע"י הנוגה לאחוז בגבורות ולא בחסדים כי כבר נתבטל יניקתם ביהי אור. ה"ג ואשתכך ביה חשך קדמאה ובטש על רישיה פי' גבורות הקשים הכו אותו על ראשו שאין הדין מתמתק אלא בשורשו.

בין ההוא נהירו דאור דא נ"ב ואז הקב"ה הבדיל בין מים למים ואז מנע ג"כ יניקתו מן הגבורות

ובין ההוא חשוכא פי' שהבדיל בין החושך שהם גבורות הקשים שמשם יניקתו ובין החסדים והגבורות הקדושות שנק' אור שגם הגבורות נק' אור.

ואתפרשו נונין לזנייהו אלין מאלין פי' נבדלו המלאכי' הקדושים מאותם שאינם קדושים.

דכתיב ויהי מבדיל בין מים למים פי' בין מים קדושים למים שאינם קדושים וכדמסיק בסמוך.

נשיב רוחא בההוא נוקב' פי' נקב שעל ידו יונק חיותו כמ"של.

ומרפרפא לגבי עילא נ"ב לא היתה יכולה ללקוט והיו הנפילי' בארץ כל אינון עשבין הם הנשמות

עד דרוחא עילאה פי' הדר.

נפקין בעירין נ"ב שור הבר:

בר לזמנין דרוחא עילאה לא נשיב נ"ב פי' כשאין החסדים יורדים וממתקים בגבורות.

בההוא נוקבא דלעילא: פירוש בנקב שבראשו שעל ידו יונק חיותו

תב לאתריה נ"ב היינו שחוזר חס ושלום לקליפה ונהפך ממטה לנחש:

דא נחש בריח עיין בפ' פקודי דף רמ"ד ע"ב דמוכח משם שנחש בריח ת"ת דקליפה ונחש עקלתון מ' דקליפה וז"ש הזוהר בכאן בגין דסגיד לתרין סטרין דהיינו שמכריע בין ב' הצדדים כמו ת"ת דקדושה. עד דאביד גשמיה קשה היאך נחש עקלתון שהיא מ' דקליפה הורג תנין שהוא אריך דקליפה וי"ל דנחש בריח ונחש עקלתון הם ת"ת ומ' דקליפה דיצירה ותנין הוא אריך דעשייה דקליפה כמ"ש הרב בסידור. ה"ג דדא אזדמן לגביה ההוא דמייא ול"ג ודא לא אזדמן לגביה:

הוו שכיחי זיינין פי' היו מצויים שם מיני כשפים דמתקטרי וכו' שעל ידי אותם הכשפים היו מתקשרים המצריים באינון כתרי שמשם הכשפים ומעוררים רוח הטומא' בתוכם באינון כתרין נ"ב הם י"ס דנוגה כי שם הכשפים.

ובג"כ ופסח ה' וכו' פי' שבזה תירץ ב' קושיות דלעיל אמאי בתלת דוכתי כדי לרמוז לחג"ת ואמאי לבר בגין ולא יתן המשחית דבעובדא דלתתא אתער אשגחותא דלעילא לטב ואע"פי שכתוב ועברתי אני ולא מלאך היינו שהקב"ה יורד בכבודו ולא ישלח מלאך אבל ודאי כשירד באו עמו מ"ח כדי להזדווג למצרים. ורש"י פליג וס"ל שהדם היו בפנים ולא בחוץ דכתיב והיה הדם לכם לאות ולא לאחרים לאות.

דמילה נ"ב ה' חסדים

ודפסחא נ"ב ה' גבורות לקבל תרין כתרין דאתערו לעילא גרסינן ונ"ב הם ז"ון.

חד כתרא נ"ב מ':

דשמא קדישא נ"ב מ' ה"ג אוף הכי אתחזי בהאי שעתא דינא. ה"ג כך בעי לאתחזאה.

בההוא ממש דאשתכח דינא למצראי פי' ע"י המ' שהיא עשתה דין במצראי כן על ידה עשתה רחמים לישראל כי כל ספי' כלולה מדין ורחמים:

משום דאיהו פתחא וכו' פי' היסוד דזעיר:

הוה אטום וסתום פי' קודם המילה אינם מתפשטים החסדי' אלא נשארים בדעת בשורשם כמ"ש הרב בדדוש המילה

משום דאתגליא יו"ד פי' עטרת היסוד דזעיר נק' יו"ד ושיעור הכתוב והוא שהוא אברהם שהוא החסדים יושב בפתח האהל שהוא היסוד שהוא פתח המ' הנק' אהל:

פתח האהל דהיא צדק ר' אלעזר פליג וס"ל פתח האהל הוא מ' שהיא פתח האצילות וכן ר' אבא לקמן וההפרש שביניהם הוא שרבי אלעזר מפרש כחום היום כששולט החסד שנק' יום ורבי אבא מפרש כחום היום בכף הדמיון ור"ל כמו שהחסד ידוע שהוא של אברהם אבינו כך האיר ומבסם למלכות: ברך את אברהם בכל פי'. הוא מ' בכל גי' ב"ן שהיא מ'.

ואני תפלתי לך ה' עת רצון: יובן במ"ש הרב שבחצות לילה מתגלה יסוד דעתיק שהוא במצח דאריך הנק' רנון וז"ש עת רצון דהיינו בחצי לילה:

אם אלו לא הוו רישין לעמא וכו' ב' פירושים מפרש בפסוק לא אדונים וכו' אם אלו לא היו אדונים לישראל אלא שישראל הלכו לבדם להלחם עם רמות גלעד ודאי שישובו איש לביתו לשלום ופי' שני הוא מ"ש כולהו משתזבן אי רישיהון מתפסן אם אדונים אלו נתפסו בעונם ומתו אזי ישראל ישובו בשלום.

בשעתא דקב"ה הוא יעקב אתחזי על גנתא פי' לאה

כל גנתא אתכנש ולא אתפרש מעדן פי' שחוזרים לאה ורחל פרצוף אחד ולוקחת לאה מרחל ט' ספירותיה בהלואה כמ"ש הרב בכוונת שמע שעל המטה וז"ש כל גנתא דהיינו לאה ורחל שנק' גנים. ולא אתפרש היינו שנה"י דאימא נכנסים בהם כמ"ש הרב ואימ' נק' עדן שבלילה מסתלקים נה"י דאימ' מזעיר ונכנסים בלאה ורחל. צרורא דחיי שצורת אל חי בתוכה שהוא היסוד.

דתמן מתעדנין צדיקייא פי' שעולים בסוד מ"ן:

כאין דלא אתדבקו וכו' נ"ב ככתר דקדושה מחשיבים אלהיהם ושיעור הכתוב כל הגוים מחשיבים אלהיהם כאין נגדו יתב' שאומרים כשם שכתר היא חשוב בעיניו ית' כך אלהיהם והאמת מאפס ותהו נחשבו לו.

ימיניה וברא שמיא נ"ב החסדים בונים זעיר והגבורות בונים הנוקבא וז"ש וסטא שמאלא וברא ית ארעא:

אף ידי יסדה ארץ פי' הבינה אומרת כן.

ס"ד שמיא וארעא פי' דא"א לומר עליהם יעמדו יחדיו דמשמע תמיד הם עומדים יחדיו וא"א לומר כן שהרי הנוקבא פעמים נפרדת ממנו בגלות.

את הא דאמרן פי' חו"ג שנק' את ואת. נכללים במ' שנק' כל וזהו את הכל.

דאתקרי זאת דכלילא מאת ואת נ"ב והת' נבלעת בחברתה וכן הא' כי כן היה בחשן עכ"ל ור"ל שבחשן האותיות הצריכות לשואל היו בולטות והאחרות נבלעות גם כאן אעפ"י שלא אמר הכתוב אלא את הכל ולא אמר ב"פ את.

אחת נבלעת בחברתה אבא לאשתאבא בכתרא עילאה פירוש שהזעיר עולה לאריך הנק' כתר דאצילות.

נהירו על כל בוציני פי' שכתר אורו על כל הספירות:

כתרין ועטרין פי' הפנימיים והמקיפים מאירים ממנו כי כתרין הם הפנימיים ועטרין הם המקיפים ולפ"ז הפסוק מדבר כגון בשבת שזעיר עולה לאריך.

מכתרא לכתרא נ"ב אה"יה ור"ל שהאור יורד בכתר דאריך לכתר דא"וא ומשם לכתר דז"ון ונודע שהכתר נק' אה"יה.

מנזרא לנזרא נ"ב הוי"ה ור"ל מת"ת לת"ת של כל הפרצופים

מנהירו לנהירו נ"ב צבאות

מבוצינא לבוצינא נ"ב אד"ני ה"ג כחצי מב"על או כחצות וכו':

איש זה וזה איש כפל לשון כנגד ב' פסוקים שהביא האיש הזה לעומתו אמר ואיקרי איש זה וכנגד פ' כי זה משה האיש אמר וזה איש. זה נקרא איש.

ועוד דהאי לילה אי לא אתפלג פי' טעם האחד הוא לפי שבחצות יש בה חוור ואוכם וטעם הב' הוא מפני שאז עת שליטתה כמ"של בזמנא דאיהי שלטא. ויחלק עליהם לילה זה הפך מר"זל שאמרו חצות הראשון היה של אברהם והניח לבניו חצות השני הכא ס"ל שגם אברהם בחצות השני היה.

עורי צפון פי' התעוררות הגבורות קודמים תחלה בסוד שמאלו תחת לראשי. ואח"כ מתעורר הימין בסוד וימינו תחבקני וזהו ובואי תימן ומ"ש הפסוק הפיחי גני יזלו בשמיו כתב הר"חו בפ' תרומה דקל"ג ע"ב וז"ל כל ריח בושם הוא מ"ן כטעם יזלו בשמיו דכתיב גבי הפיחי גני עכ"ל וז"ש הפיחי גני שאומרים ללאה הנקרא גני לפי שהיא אחוריים דמ' כנזכר גני גי' ס"ג שהיא אימא ואומרים ללאה העלי מ"ן ואז יבוא דודי שהוא יעקב להזדווג עם גנו שהיא לאה שזווג יעקב ולאה הוא בחצות לילה מהחזה ולמטה. ומש"ה ויאכל פרי מגדיו. פי' שמשתעשע בנשמות הצדיקים שעולים בלאה בסוד מ"ן וז"ש הזוהר מאי ויאכל פרי מגדיו אלין קרבנין דאתקריבו קמיה מנשמתין דצדיקייא האי בפלגות לילא ולפ"ז מ"ש הזוהר תחלה וה' הכה כל בכור בשעתא דקב"ה בג"ע וכו' היינו יעקב שבא להזדווג עם לאה ולא על רחל מדבר שהיא אין לה זווג בחצות אלא נחת רוח בתורת הצדיקים כמ"ש הרב ז"ל. כמ"דא ויפן אהרן. פי' שהיה מצורע תחלה ונתרפא מיד וכשראה עצמו שנתרפא נפנה לבו מהרהור על ענין הצרעת אוף הכא ויפן פרעה דאפני לביה וכו' ועיין בפ' פקודי דף רכ"ד ע"ב.

כתרא תתאה וכו' הם חב"ד דס"א.

עד בכור השפחה כתרא שמאלא וכו' הם חג"ת דס"א וכל בכור בהמה תתאין וכו' הם נה"י דס"א וז"ש לקמן עשרה כתרין אינון וכולהו סתימין בתלתא וכו' והאבות התירו הקשרים.

דמלכותא דלעילא פי' קליפה הא' היא יונקת ממלכות ושנייה מכתר ד' ריחיין שהם ארגמ"ן ועיין בפרשת בשלח דף נ"ו ע"ב אבל בס' אור ישראל מפ' תלת אלה הם חח"ן בג"ה דת"י ואתי שפיר שאברהם שהוא קו חכמה התיר חח"ן ויצחק קו הגבורה התיר בג"ה ויעקב קו אמצעי התיר דת"י. ולפי דבריו קרי לדת"י דס"א תתאין מתתאין שכן סדר האבות אברהם תתלה נגד חח"ן יצחק נגד בג"ה יעקב שהוא אחרון נגד דת"י:

גליפין עילאין ותתאין פי' ספירות העליונים דאצילות ותתאין שהם בי"ע כולם באים להם הארות בגין רשב"י וז"ש זקפין רישא בגינך ומ"ש כגוונא דלעילא. פי' ירושלים דלעילא שהיא מ':

אתקרי נער פי' ש"ך דינים גי' נע"ר ולכך כשאין במ' רק גבורות נקרא נער וכשמקבלת החסדים מזעיר נקרא נערה וז"ש מדקבלת אתקריאת נערה:

ואי לא לא אשתכח פי' אם לא יתובון אין שם צדיק שיבקש עליהם רחתים שהצדיק שהי' בעיר כבר מת והאריך הקב"ה להם אולי ישובו:

קהלת נגד כולם פי' מ' ולכך אמר לקמן קהלת יעקב:

שיר השירים לקבל חסד אבל בפרשת אחרי מות אמר שהם נגד חב"ד והיינו הך שחג"ת הם ענפי חב"ד:

והוא הבל דנפיק מפומא נ"ב ז' הבלים שורשם מבינה מז' תחתונות הם ז' קולות עכ"ל ור"ל שז' מלויים דס"ג שכל מילוי גי' הב"ל הם בז' תחתונות דבינה ויוצאים מפיה ומתקנים זעיר ונוקביה שהם ז' קולות וז"ש בסמוך ורזא דהבל דנפיק מפומא קלא אתעביד מניה שהוא זעיר:

ותנא אין העולם מתקיים וכו' הביא ענין זה לומר שגם הבל תינוקות נעשה ממנו קול כדמפרש ודוקא שלא חטאו ממש שלא טעמו טעם חטא:

הוא הבל הוא קלא פי' כיון שהבל דאימא נעשה ממנו זעיר לכך הם אחד.

קלא ממש קאי וכו' פי' אע"פ שזעיר ג"כ מתקן המ' מ"מ בינה היא העיקר שנותנת לו חלקו וחלקה ולכך אמר דלא לאפקא אחרא:

וההוא הבל דהוה אחסנתיה דאבוי נ"ב זה תבין ממ"ש מורי ז"ל ענין הפרש נבואה ורה"ק דוד הוא ראשון לכל בעלי רה"ק והוא מבחינת הבל. אך נבואה קול ודבור וזהו הפרש בין נבואה לרה"ק:

תאנא כיון שנכנס יעקב וכו' קשה דזה אינו שייך לתירוץ הקושיא שהקשה כתיב ריח בגדיו וכתיב ריח בני ועיקר התירוץ הוא לקמן אחורי הדף שאמר ת"ח וירח את ריח בגדיו בתחלה וכד ארגיש אמר ראה ריח בני וכו'. וא"כ מה שייך ענין זה לכאן. וי"ל כדי שלא נאמר דלמא בגדים אלו הם דאדה"ר כמרז"ל ולא אתי שפיר האי שינויא דלא שייך למימר וכד ארגיש אמר וכו'. שהרי בבגדים עצמם יש בהם ריח טוב כיון שהם עובדוי דקב"ה לכך מפרש שהבגדים אינם של אדה"ר מכח קושיא דלקמן במאי אתקברו ס"ד דראמו מנהון זיהרא עילאה וכדי שלא יאמר האומר דלמא כתנות עור שעשה הקב"ה הם עלה תאנה ולכך אינם ראויים לכלום לכך אמר ואי תימא דכתיב וכו' וכ"ז לחזק שהם לבושים דיקר כדי שתחול קושית ס"ד דראמו וכו' ומכח זה מוכרח שאינם לבושי אדה"ר אלא לבושים בעלמא מבוסמים ואתי שנוייא שפיר וכד ארגיש וכו':

ה' אלהי וכו' הוד והדר לבשת פי' לבושים אלו מהחשמל דבינה שבו מתלבשו זעיר לשומרו מן החיצונים כמ"ש הרב וז"ש הוד והדר לבשת. הוד כפשטיה. והדר נצח כמ"ש הרב והם נ"ה דאימא שמהם החשמל ועיין בפ' בשלח דף ס"א ע"א:

כתיב עוטה אור כשלמה פי' בינה נתלבשה בחסד דזעיר והוציאה ה' קצות דזעיר כדי שיהו כולם נוטים אל החסד כמ"ש הרב בספר הליקוטים וז"ש מלמד שנתעטף הקב"ה באור וברא שמייא ושיעור הכתוב כך שכעוטה אור כשלמה וקאי על הבינה שנתעטפה באור שהוא חסד ואז נוטה שמים שהוא זעיר כיריעה וכוונת ר"ש בפרק אלו שמביא ראיה שהלבוש הוא סוד החשמל ועוד שהוא סוד חסד דזעיר ומשם היו הלבושים דאדה"ר:

ואברהם אמאי לא הוי מצלי תמן וכו' זה הפך ממ"ש בפ' חיי שרה שאברהם היה מתפלל שם: ה"ג ויאות הוה לאתברכא ול"ג מלה:

דשירותא דסיהרא הוי פי' שהמ' היא השער. דהא בקב"ה אתקשר מלה זהו מסקנת התירוץ שבהקב"ה שהוא זעיר מתקשרת המ' שנקרא דבור וא"כ אינה עולה בשם כדי להתחיל בה:

ולא קשיא דלא כתיב זאת פי' מתרץ קושיא אחריתי אמאי לא כתיב החדש הזאת. לכם תרי זמני למה פי' בשלמא החדש לכם צריך לגופיה כדרז"ל לכם כמותכם שיהיו גדולים בתורה וסמוכים כמשה ואהרן ואז יהיו ראויים לקדש החדש אבל לכם תניינא למה לי ותירץ לכם ולא לשאר עמין. א"נ בשלמא לכם דרישא קאי על זו"ן ועמהם מדבר שמתחדשים על ידי מועדי ישראל אבל לכם ב' למה לי ותירץ וכו':

יובלא לסיהרא ושיעור הכתוב בעשור שהוא יוה"כ שהיא בינה מאירה לחדש שהוא מלכות כתרא חדא תתאה. פי' ת"ת דקליפה שכלולים בה כל הקליפות כמ"ש בדף מ' ע"ב שת"ת דקליפה נק' צאן:

מלה דא ליה ע"י דאברהם פי' הוא טעם אחר למה בין הערבים לפי שבין הערבים נאמר ענין גלות מצרים לאברהם:

ומ"ש אימא כתרא חד וכו' הם ג' קליפות ששעבדו בני ישראל במצרים והם שהפיל הקב"ה בכח אבות העולם כמ"ש הזוהר לעיל:

וכלהו חד רשו וכו' שאור ומחמצת חמץ וכולא חד. יובן בהקדים מ"ש הרב בסה"כ וז"ל דע כי שאור מחמיץ לאחרים והוא יותר דינים תקיפים מחמץ ולכן יש בו יותר יניקה לחיצונים. והנה שאור הוא במוחין דאימא ש' אלהים דיודי"ן ר' אלהים באחוריים א' דשאור כנגד מוח הדעת דאימא שהוא באלפי"ן ולפי שהמוח הג' הוא קטן מכולם אין ניכר בו רק הוראת אות אל"ף אבל חו"ב הם ש' ר' והכי ג' מוחין דקטנות מצד אימא. אמנם החמץ הוא במוחין דקטנות דאבא. וכ"ז הוא בהיותם עדיין תוך הזעיר שגם משם יש יניקה לחיצונים. אמנם ממה שיוצאים ממנו אל לאה נקרא מחמצת חמץ מת כי לאה נקרא תם. ומה שיוצא מצד מוחין דאבא אליה נקרא מחמצת. ומה שיצא ממוחין דאימא אליה נקרא משארת שאר תם עכ"ל ובזה מובן לשון זה:

דאתאחדא בשמא קדישא פי' מ' קשורה עם זעיר הנק' יהו"ה:

כד אתא נימוסא להאי דרגא פי' כשהאירה הבינה במ' והבינה היא עשור בסוד יוה"ך וזהו בעשור ממשיכים אותה לחדש הזה שהיא מ':

לחדש הזה דייקא נ"ב פי' מסטרא דיובלא נפקי ע"י הארתה במ':

תלת קשרין אינון דג' קשרין פי' כמש"ל בדף ל"ח שהם חב"ד חג"ת נה"י. א"נ חח"ן בג"ה דת"י:

דכל שאר מתקשרי בהו פי' שכל שאר הספירות מתקשרי בג' הנז'.

ובהאי דאתקרי צאן אתקשר כולא נ"ב ת"ת דקדושה נקרא צאן ולעומתו ת"ת דקליפה עכ"ל ור"ל שבת"ת דקדושה נתקשר הכל בין חב"ד נה"י לפירו' ראשון ובין חח"ן בג"ה כולם קשורים בקו אמצעי:

צאן כצאן צאן דקדושה שהוא ת"ת אחז בת"ת דקליפה עד שהרגו וז"ש ולא יכול לאתפרשא מקטלוי גרסנינן ול"ג מקטרוי:

ובהאי אתקשרו פי' שגם ישראל קשרו אותו דכתיב והיה לכם למשמרת:

אלישע זכה בהאי עלמא וכו' אין הכוונה על הנבואה שהרי כתב הרב בליקוטים דרוש הנבואה ששמואל ואחיה השילוני ואליהו הם גדולים מכל הנביאים ואפי' מאלישע שמשה הוא מפנים דפרקין עילאין דנ"ה דזעיר דאצילות ומשם היא נבואתו ואחריו שמואל מפנים דפרק עליון דנצח וכלול עמו הוד אבל העיקר הוא נצח ולכך מפני שכלול עמו הוד שקול כמשה ומפני שאינו הוד ממש כמשה. משה גדול בסוד ולא קם נביא וכו'. ואחריו אחיה מאחורים דפרקין עילאין דנ"ה דזעיר. ואחריו אליהו מאחורים דהוד לבד ואחריהם הם שאר נביאים. אלא הכוונה על מעשה ניסים שעשה יותר מכל הנביאים. וז"ש ועכ"ד לא בעא לאטרחא למארי ר"ל אע"פי שהי' גוזר והקב"ה מקיים לא בעא לאטרחא למארי' שיתן לו עושר ולא יצטרך לאתרים וז"ש מה כתיב ויהי היום וכו':

גדולה על כל שאר נשי עלמא נ"ב נ"ל לפי שהיתה גלגול חוה והוא נק' האדם הגדול והיא נק' אשה גדולה.

הכי הוה ובה ידעה נ"ב פי' הא והא איתיה.

נעשה נא עליית קיר וכו' ד' אלין למה אלא בגין דאינון תיקונא דכ"י והכי וכו' בס' ח"י דף מ' כתב הנה מבואר כי ד' תיקונים אלו הם בסוד הכלה ונבארם וכו'. ובדף מ"א הביא לשון תקון מ"ז ושבת צריך לתקנא ביה פתורא בד' רגלין וכו' ונר דליק לימינא וכו' וכתב כי כן היה מנהג הרב ז"ל לאכול בשולחן של ד' רגלים ארכו י"ב טפחים ורוחבו ו' וגבהו ט' כמש"ה אמתים ארכו וכו'. ויכוין עריכתה בצפון כמ"ש במאמר הנז' אבל לא יניחנה לשבת שם בצפון. שעתה אין לנו כח שתוכל לשבת שם בצפון בלתי פחד מהקליפות. רק לקחת השלחן מן הצפון ולהניחה אל תחת המנורה. ויכוין לכלול רחל ולאה שהיא מנרתא דסתימא בדרום וישיבתו תהיה אחוריו לצפון ופניו לדרום מול פני המנורה. וסוד י"ב ככרות וארבע קרנותיו מבוארים בס"הכ. לאו אינון כתיקון שמושא וכו'. פי' שתחלה כשבא מיד יושב על הכסא ואח"כ כשרוצה לאכול הוא שולחן ואח"כ בלילה היא מנורה להשתמש לאורה. ואח"כ כשישן היא מטה. ותירץ דחביבה עליה. ולפ"ז בכולם נקט קרא החביב:

בג"כ אצטריכנא לעיינא ביומא דא וכו' פי' כיון שעשתה לו עליית קיר להתבודד בה לבדו ימצא מקום לעיין יפה וכדמסיק:

ומאתר דנוקבא אתקשר כתב הרב כי חבקוק הוא מנשיקין דדכורא וניתנו לנוקבא ואזלת בקרתא הליך בנימוסהא ונעשה נוקבא וז"ש את חובקת בן. את חובקת אותו מן הדכורא. ויצחק היה מנשיקין דנוקבא שניתנו לדכורא ונעשו דכורא וז"ס והנה בן לשרה אשתך. פי' שהיה משרה מתחילה שהיא מ' ואח"כ ניתן לדכורא ולכך כתיב שוב אשוב אליך שהוא דכורא עכ"ל. וכתב הר"חו שפי' זה עיקר כמ"ש בליקוטים ובזה מובן לשון זה. ובפ' חיי שרה הארכנו על פ' והנה בן לשרה אשתך ובפ' בראשית בענין חבקוק.

דהכא הוא דוכתיה פי' בבית המדרש שלו בשדה שהנביאים עמו: השתא וישם פיו על פיו. פי' עתה שרצה להחיותו המשיך לו נשמה מזעיר.

ולא יכיל לאעקרא ליה וכו' פי' שלא עקר אלישע נשמ' שהית' לו ממ' והמשיך לו של זעיר לבדה. אלא המשיך לו של זעיר תוספת על אותה של מ' שהיתה בו:

עד ז' פעמים נ"ב נראה שנתן בו אלישע ז' מקיפים ז' הבלים מז' תחתונות דזעיר:

בין להאי סטרא בין להאי סטרא פי' בין לפי הפשט בין לפי הסוד תרין חבוקין הוו ביה של מ' ושל זעיר. ולפי הפשט של אמו ושל אלישע: כד"א שגיון לדוד ושיעור הכתוב תפלה לחבקוק שהתפלל על עצמו ותפלתו היתה על כלי זמר כמו שגיון לדוד והתפלל ואמר ה' שמעתי וכו' פעלך וכו'. ה"ג דאיהו קם בליליא ממש כמה דליליא קטל בוכרין והיינו מ' הנק' לילה:

איהו אתי ונשיך ליה בספרים ישנים גרסינן איהו אתי ונשיך לחבריה ולפי גירסא זו אתי שפיר הנמשל:

לתקנא אורחא לאתריה נ"ב פי' לקרוע הים:

גרימו דאתברו אינון לוחי קדמאה פי' ובזה גרמו שכחה לת"ת כמ"ש ז"ל שאלמלא לוחות ראשונים היו קיימין אין אדם שוכח מה ששונה:

צויתם כתיב יובן במ"ש הרב בס' ק"י כי שלמה רצה לתקן נוקבא דנוגה ולכך נשא נשים נכרית ולא הועיל כלום. ומר"עה רצה לתקן דכורא דנוגה ולכך גייר ערב רב ולא הועיל כלום וקליפת נוגה היא פרה אדומה וז"ש רז"ל פרה אדומה משה ושלמה לא יכלו לעמוד עליה עכ"ל. א"נ יובן במ"ש באוצ"ח כי ערב רב הם בצד ימין דפרצוף יעקב והם ניצוצות דיסוד אבא שהוא משה כי משה נשמתו מיסוד אבא ולכן השתדל משה לגיירם עכ"ל: חד מחמשה א' מישראל וד' מערב רב וכן א' מישראל מ"ט מע"ר:

אמאי סליק גרמוי פי' אמאי סליק גרמוי משה כי הוא לא נשבע לו וישראל שנשבעו לו הם שצריכים להטפל בו או בניו של יוסף. ותירץ בגין דהוה רישא לגלותא ולכך הוצרך משה להטפל בו בעצמו:

קב"ה עאל בגנתא דעדן פי' יעקב עאל לגנתא דעדן שהיא לאה:

לאשתעשעא עם צדיקייא פי' שעולים בסוד מ"ן א"נ קב"ה היא מ' שיורדות לבריאה הנקרא ג"ע להשתעשע בתורת הצדיקים כנודע:

היושבת בגנים דא כ"י נ"ב שכינה השרויה בג"ע עליון ותחתון ב' גנים וכתב הרב שהם בריאה ועשייה: זכאה חולקיה מאן דאשתתף בהדה ושיעור הכתוב כך היושבת בגנים שהיא מ' עם הצדיקים המשתתפים עמה ועוסקים בתורה בע"הז. חברים שהם הקב"ה שהוא זעיר והצדיקים שבג"ע מקשיבים לקולך דהיינו לקול השכינה ולקול כל צדיק וצדיק שבע"הז: א"נ יש לפ' מ"ש הזוהר הה"ד היושבת בגנים הם הצדיקים שבעו"הז שהם עוסקים בב' גנים תורה שבכתב ושבע"פ. חברים שהם הקב"ה וצדיקים שבג"ע ומ"ש אח"כ היושבת בגנים דא כ"י. הוא כמו דבר אחר ומפרש היושבת בגנים דא כ"י חברים קב"ה שהוא זעיר והצדיקים שב"גע מקשיבים וכו'. כנסת ישראל אתיא ומשתעשעא ביה בקב"ה ה"ס זווג יעקב ולאה בסוד ויהי בבקר והנה היא לאה וז"ש בסמוך וע"ד אילת השחר איקרי ועיין בפ' שמות דף י' שאמר אילת השחר היא לאה שנק' איילתא דשחרא:

אתחשך ואתקדר נהורא פי' כדי לכלול המ' שהיא דין עם בחינת היום שהוא זעיר:

אתחברת אתתא בבעלה פי' זווג יעקב ולאה.

כד בעי שמשא למיעל אתנהיר פי' בערב בשקיעת החמה מתנוצץ אור לכלול זעיר שהוא אור עם בחינת לילה שהיא מלכות וז"ש ואתא לילה ונטיל ליה ר"ל לילה שהוא מ' היא נוטלת אותו האור שהוא בחינת זעיר:

תרעין סתימין פי' ציון וירושלים דנוקבא:

שארי מלכא למיקם ה"ג ונ"ב פי' ויקץ כישן ה' בסוד הדורמיטא ומטרוניתא לזמרא רחל

ואתי מלכא פי' יעקב:

ואקיש לתרעא דהיכלא נ"ב יסוד דלאה דא ניחא ליה לקב"ה מכולא נ"ב כתב הרב כי נחת רוח הוא לז"ון שאינם מזדווגים אבל יעקב ולאה עסוקים בזווג.

מלכא ומטרוניתא פי' יעקב ולאה:

באבהתא נטלא ושיעור הכתוב וה' שהם ז"ון כי הוי"ה היא מ' ו' זעיר. שניהם היו עמהם והכתוב מפרש הענין היטב ואמר אלו הם. הולך לפניהם יומא דא אברהם וכו' שהם חג"ת ומ' והם זו"ן הנזכר:

יתקע בשופר גדול נ"ב נראה כי השופר הוא יסוד הבינה ויתקע היינו לשון נתקע ביבמתו והיינו שיהי' זווג או"א ויכנס הקב"ה בירושלים של מעלה:

כמה דכתיב וה' נ"ב סתם הוי"ה בזעיר

ולילה הוה נהיר בסטרא דא ובדא נ"ב בחסד וגבורה: ן' יומין שלמין יומי ולילי הם נש"ב שהם ה' חסדים וה' גבורות כמ"ש הרב שה"ח הם נש"ב וה' גבורות נמי הם נש"ב ולכך היו הולכים יומם ולילה ן' יום עד מתן תורה לרמוז שז"ון שהם יומם ולילה קבלו הארת נש"ב שהם ה"ח וה' גבורות והאירו לישראל. וא"ר אבא כתיב ויהי כי זקן יצחק הביא ענין זה משום מאי דמסיק ביצחק אתכליל לילה ולכך כתיב ולילה בעמוד אש שלילה שהיא מ' נכללה ביצחק שהוא עמוד אש.

לקבל דרגין עילאין תריך וחד פי' כמו הספירות דקדושה שהם חו"ב והדעת מכריע ביניהם וח"ג ות"ת ביניהם ונ"ם ויסוד ביניהם. כן בקליפה ושלישים על כולו.

והיינו בחור פי' ס"מ נקרא בחור שודד. וזהו ויקח ממנא דמצרים שש מאות רכב בחור:

ימי עולם דא קב"ה פי' זעיר הנקרא ימי עולם. וקראת לשבת עונג מב"עי. פי' שיכין מב"עי לצורך הלילה שהיא מ' ולקדוש ה' מכובד דא יום שהוא זעיר וז"ש תרין דאינון חד:

שמא קדישא באתוון רשימין נ"ב כלו' שיוצא שם א' מפסוק זה שהוא יל"י עכ"ל ואע"פי שפסוק ה' ילחם לכם ר"ת יי"ל והוא שם א' משם ע"ב כתב הר"חו שם זהו שם י"לי לפי שהוא שם המעלה ניצוצות מתוך הקליפה כמ"ש הרב בפ' ה' לאורך ימים ובפ' ה' למבול ישב ר"ת י"לי ונודע שחיות הקליפות הם הניצוצות שבתוכם וכשמעלים הניצוצות מתוכם מיד מתים ועושה בהם הקב"ה מלחמה וז"ס כוונת הקטרת ג"כ כנודע:

ותתערון מלהא אחרא נ"ב ר"ל מד"הד עכ"ל וזה טעם אחר הפך מטעם הראשון דלעיל שאמר מפני שאבות העולם עבדו אתערותא לעילא ולכך אתם תחרישון והכא קאמר בגין דלא תתערון מלה אחרא:

כד"א והדגה אשר ביאור מתה זה הפך מר"זל שהדג פלטו ובלעתו דגה דהוה קשיר ביה. פי' מ'. אלי דייקא. פי' זעיר וז"ש לק' דהא כולהו באתר חד קיימו דהיינו שהיו מתפללים לזעיר וא"ל בעתיק' תליא שהוא אריך. ה"ג דלאו עדנא הוא אלא בעתיקא תלייא מלתא.

ונטה את ידך בסטרא חדא פי' שכל צד וצד מהמט' היו חקוקים בו שמות נוראים ולכך אויר הקב"ה למשה ונטה את ידך בצד אחד של המטה. כי הצדדים האחרים צריכים לפעם אחרת. תרי הוו יובן במ"ש הרב באוצ"ח כי שני המעות הס בצדדי פרצוף דור המדבר מטה שבצד ימין נקרא מטה משה שהיא מטה ה' ושבצד שמאל נקרא מטה האלהים עכ"ל וז"ש תרי הוו.

דכולא חד פי' בין מטה הימין בין מטה השמאל כולם מיסוד דאבא כמ"ש הרב ז"ל ולכן אמר רש"בי על ר"ה סבא שפיר אמר דכולא חד וכו'.

עבד ניסא גוניסא וכו' פי' שמים התחתונים קפאו עד שנעשו יבשה והעליונים נבקעו ולכך כתיב בתוך הים ביבשה:

נטל לאברהם פי' ה' חסדים נטלתם הבינה ומהם נבנה זעיר וז"ש וקיים ביה עלמא נטל ליצחק נ"ב גבור' דנוקבא עכ"ל. ומ"ש ושתיל ביה עלמא לשון שתילה לפי שהיא מעלה ימ"ן ממפה למעלה דוגמת האילן שגדל ממטה למעלה כשתילי זיתים:

נטל יעקב נ"ב פרצוף יעקב.

ואותבי' קמיה פי' שאימא נתלבשה בזעיר ופני' נגד פני זעיר ויעקב הוא בצד פנים דזעיר כנודע נמצא שהוא עומד בפני אימא לכך אמר ואותבי' קמי':

ישראל אשר בך וכו' פי' הוא פרצוף יעקב שנק' ישראל בהשאלה:

ות"ח יעקב אחיד פי' יעקב אבינו התחתון:

ודא הוא חיותא עילאה פי' זעיר כי יעקב מרכבה לזעיר:

וכד סליק ימא גלגלוי כתב הרב כי שם ב"ן הוא במ' הנקרא ים וסוד גלי הים הם שם ב"ן דאלהים פשוט ומלא ומלא דמלא עכ"ל וז"ש וכד סליק ימא גלגלוי.

כלהו ארביך פי' הנשמות.

ונוני ימא פי' המלאכי'

רשימא עלייהו פי' רושם העונות:

וכל ארבין לא נטלין וכו' כי' אימתי הנשמות לא נטלי מאתרייהו עד דאתי חד דברא בימא שהוא יסוד דזעיר שממתיק דיני המ':

זה דייקא נ"ב יסוד

וכל אינון חיון וכו' פי' הם הספירות דאצילות שנקרא חיון סתם שמחים במ' ומשפיעים בה שפע.

ומ"ש וחיון חקלא וכו' הם ספירות בי"ע שהם תחת המ' הנקרא שדה חקלא וגם הם שמחים במ' שמקבלים שפע ממנה:

ת"ח כגוונא דלעילא אית לתתא פי' כל מה שיש בעולם עליון יש בעוה"ז. כגוונא דלתתא אית בימא כל מה שיש ביבשה יש בים.

כגוונא דלעילא אית לעילא בימא עילא' פי' כל מה שיש בפרצופי האצילות כגון אריך וא"וא וז"ון יש במ':

כגוונא דלעילא אית לתתא כל מה שיש באצילות יש בבי"ע

כגוונא דלתתא אית בימא תתאה פי' כל מה שיש בבי"ע יש במ' דעשיי' שנקרא ים תתאה.

אוקמוה חברייא ברזא עילאה פי' כמה מיני בחינות יש במ'.

וירכתו פי' לרמוז שהוא בירך שהוא ינצח. ומ"ש על צידון נראה היא מלכות שבנצח שמשם הוא זבולון והוא על צידון שהיא מלכות להשפיע בה.

על חד סמיך גלגלא דאתפקד עלייהו נ"ב קצץ רגלי הנחש כי אופני המרכבה הם נ"ה והם תרי פלגי גופא ונקראים אופן אחד. ה"ג כולהו רתיכין אתעדו משלטניהון:

ובג"כ ויסר את אפ"ן נ"ב אפ"ן גי' סמאל וזה פי' ב' כי לפירו' ראשון אפן קצץ רגלי נחש. תו ת"ח ויסר את אופן זה פי' ג' שמפרש אופן היא השכינה כדמסיק בסמוך: הה"ד ובו תדבק לפי שאמר לעיל ג' ענינים הביא ראיה לכל אחד מהפסוק נגד מ"ש אתרעי בהו לאתדבקא בהו הביא פ' ובו תדבקון ואתם הדבקים. וכנגד ולמהוי להו חולק הביא כי יעקב בחר לו יה ר"ל יעקב בחר לעצמו יה וכנגד ולמהוי אינון חולקי' הביא כי חלק ה' עמו. ה"ג על ממריה נטלין ועל ממריה שראן:

דנהרא עמיקא נ"ב יסוד דאימא:

למינגד מניה על השמים נ"ב זעיר עכ"ל ור"ל מ"ש הרב וז"ל דע כי כל השפע בא מיסוד דאבא ליסוד דאימא ומשם לעטרת יסוד דאימא ששני בחינות אלו הם ציון וירושלים וסוד זה רמוז בפסוק אשר תנה הודך על השמים כי יסוד דאבא נק' ראש ויסוד דאימא נק' אשר. ואמנם עטרת יסוד שבה נקרא תנ"ה לפי שנעשית מג' שמות אה"יה שהם גי' תנ"ה ושם בעטרה שלה יש ה' גבורות הנקרא הודך לפי שהגבורות מתפשטים מחסד עד הוד ולכן נק' כולם הודך וז"ש אשר תנה הודך וכו' כי מן אשר נמשך לעטר' שלה הנקרא תנ"ה הודך כנזכר. ומשם אל הזעיר הנקרא שמים כי מן העטר' הנזכר יוצא השפע ומתפשט עד ד' מקיפים של המוחין דזעיר עכ"ל. ובזה מובן לשון זה גם בס' אור ישראל פירש מאמר זה על הקדמה זו. כד"א אהיה אשר אהיה. זה כמ"ש בפרשת בראשית דף ט"ו דאהיה קדמאה הוא אבא. אשר היא בינ' אהיה בתרא' הוא זעיר ועיין מ"ש שם.

א"ל בדופקא דמעברא דקוטיפא דהאי חברותא אבעי פי' במעבר הדרך הזה שאתם רוצים לילך בה צריך חברותא דהיינו שלא ילכו בה אלא חבורת אנשים שלא יסתכנו מהלסטים הנחבאים שם כמ"ש בסמוך:

בההוא אורחא אחרא הוא הדרך הראשון שהיו בו תחלה ובג"כ עוד היום בנוב לעמוד נ"ב ר"ל חטא נוב. וכל ספיר' נקרא יום ליום יביע אומר:

דאשכחנא לך וכו' כוונתם בפ' זה להגדיל שבחו שהוא מקור החכמ' והתבונ'

אנפוי דשכינתא פי' שהצדיקים מחזירים ז"ון פב"ב: א"נ לפי שהשכינ' מתלבשת בתוכם והם פניה הנגלים. וי"מ כי המ"ן הם תכשיטין בפני הכלה ובגדי צבעונים להתנאות לבעלה נמצא שהצדיקים הם פני השכינ' המייפין אותה. אלא לדוד מזמור ובספר בראשית תירץ לדוד מזמור קדם דוד וכו'. מזמור לדוד קדמה שכינתא והכא מתרץ תירוץ אחר.

ואחידת בדינא דעלמא נ"ב תב"ל גי' ב"פ רי"ו עכ"ל ועלמא דלעילא היא מ':

ההוא ממנא דשליט עלייהו זה פי' ד' במלת אפן שהוא שר של מצרים:

אר"י האי מלה קשייא פי' אם נפרש ויאמר מצרים הוא השר ק' דמשמע שרדף אחר ישראל ועכשיו הוא אומר אנוס' וכו'. והרי כבר אעברו ליה משולטנותי' לכך מפרש ויאמר מצרים הם המצריים שתחלה שרדפו אחר ישראל לא ידעו שהשר שלהם אעברו לי' משולטנותי'. ועתה שידעו מיד אמרו אנוסה וכלהו אחרנין לתתא עיין בזוהר בפ' בראשית שאמר או"ה הם תחות גדפין דשכינתא נטלי לה בגופא דאילנא. פי' שישראל אחוזים בת"ת דזעיר ומחברי' אותה בפני הת"ת הנק' גופא דאילנא:

בא ממרחק פי' מאבא ועיין בפ' שמות בדף י"ב ע"א ומה שכתב האר"י ז"ל שם ותבין היטב פי' התוספתא:

תוספתא ויסע וכו': עד לא אשתקע אוירא דכייא נ"ב יסוד דאבא:

ולא נהרין אבנין נקיבן נ"ב גבורות שבאימא.

תלת רוחין וכו' נ"ב זעיר אנפין

הוו שקיען נ"ב שלא נבררו:

ומיין סתימין נ"ב מיין נוקבין.

בע' ותרין אתוון נ"ב חסד עכ"ל.

והנה דברי הרב המגיה צריכים ביאור כי הם סתומים וכדי לפרשם אקדים מ"ש הרב באוצ"ח דרוש עיבור א' של זעיר פרק ו' וזה כללות לשונו. דע כי שורש ז"א להמציא לו מציאות הראשון לעשותו בחינת תלת כלילן בתלת היה ע"י זווג דא"א ואח"כ היה עיבור ב' של המוחין ע"י זווג א"וא:

ואל תתמה איך המוחין הגדולים נעשו ע"י זווג או"א ובחינת ג' כלילן בג' נעשה ע"י זווג א"א בעצמו שהוא למעלה מהם הענין הוא כי עיקר הכל הוא להוציא עיקר ושורש הז"א שהוא השש קצוות ולכן נעשה ע"י א"א כי מכחו נעשה כל מציאות האצילות ובו נתלים כולם ומלבישים אותו כנודע אבל הג' מוחין שבו הם בסוד תוספת טובה ולכן הם ע"י א"וא. ודע כי אע"פי שאמרנו כי זה עיבור הראשון היה ע"י זווג א"א הכוונה היא כי בעיבור הראשון עיקר הזווג הי' בא"א אמנם להיות מדריגות א"וא גדולה על ז"ון אי אפשר לז"ון לקבל הארת א"א אלא על ידם. ולכן אחר שעיקר הזווג נעשה בא"א ומשם נמשך העיקר אח"כ נעשה זווג גם בא"וא וקבלו אותו המציאות שנעשה בזווג א"א ומהם ניתן לז"ון על ידם גם הם וזה סדר העיבור. תחלת אסף א"א את רגליו למעלה ר"ל כי נה"י שלו שעדיין היו מגולי' כנודע עלו למעלה עם ג' אמצעיות חג"ת דא"א עצמו המתלבשים תוך א"וא וקודם זה גם עתיק יומין התחיל לאסוף שני פרקים אמצעים שלו שהיו מלובשים תוך נ"ה דא"א:

נמצא עתה כי בפנים מן הכל ב' פרקי' ראשוני' דנ"ה דעתיק שהם מלובשי' בחסד וגבור' דא"א ועליה' הלבישו שני פרקים אמצעיים דנ"ה שלו על ב' פרקים הראשונים הנזכר. ועליה' הלבישו חסד וגבור' דא"א. ואח"כ הלבישו נ"ה דא"א לח"ג שלו עצמו. ובקו האמצעי בפנים מן הכל יסוד דעתיק שהוא מסתיים בחזה דא"א ועליו הלבישו ב' שלישים העליונים דת"ת דא"א. ועליהם הלביש שליש התחתון של הת"ת שבו והיסוד דא"א הלביש את שליש התחתון דת"ת דא"א הנז'. ועלתה העטר' שהיא מלכות דא"א והלבישה ליסוד דא"א עצמו. ואחר כך עלו חג"ת דזעיר אנפין והלבישו לנ"ה ולעטרת יסוד דא"א. ואחר כך עלו נה"י דזעיר והלבישו לח"גת דזעיר עצמו. ואח"כ נקודת הנוקבא שהיא לא יצאה ממנה רק כתר שבה ונקוד' זו בסוד עטרה עלתה והלביש' ליסוד דזעיר. ואחר כל זה באו א"וא והלבישו לז"ון. ולקמן באותו דרוש פ' עשירי כתב וזה כללות לשונו:

הנה בתחלה נזדווג אבא באימא ואבא הוציא טיפת מ"ד ובכח הטיפה ההיא בירר מהז' מלכים כל מה שיכול לברר אורות ניצוצות וכלים. ובכח הטיפה ההיא נתקשרו מחצית זו"ן אשר באבא בסוד תלת כלילן בג' והנה ביום הראשון של הקליטה נתחברו יחד אותם החצאים בתוך אבא. ונכלל נצח בחסד וחצי ימיני דיסוד בחצי ימיני דת"ת. וחצי ימיני דמלכות בחצי ימיני דיסוד והרי נתקן קו ימיני וחצי ימיני דקו האמצעי. ואח"כ ביום ב' של הקליט' ע"י הטיפה שנתנה אימא דמ"ן בעת הזווג ביררה ע"ד הנז' ועל ידה נתקשרו ונתאחדו החצאים שבתוך אימא זה בזה בבחינת קיום הוד בגבורה וכו'. והרי נתקן קו שמאלי וחצי השמאלי של קו האמצעי אח"כ ביום הג' נתקשרו יחד אותם שבתוך אבא עם אותה שבתוך אימא ונמצא ז"א כולו נתון בתוך אימא לבדה ונשלם בגוף אחד קשור נה"י כלולים בחג"ת עכ"ל. ואחר שהצענו לפניך דברי הרב ז"ל נפרש התוספתא מ"ש עד לא אשתקע אוירא דכיייא ר"ל קודם שנעשה זווג א"וא שהם הגורמים בירור ו"ק דז"א לבחינת אורות וניצוצות וכלים ע"י הטיפות שלהם וז"ש עד לא אשתקע אוירא דכייא שהוא יסוד דאבא כמ"ש. דהיינו בשעת הזווג נכנס יסוד דאבא בתוך יסוד דאימא ואז יסוד דאבא אשתקע בתוך יסוד דאימא. וקודם שנזדווגו שייך לומר עד לא אשתקע וכו'. ולנ"א דגריס עד לא אשתכח אוירא דכייא היינו נמי הך שר"ל קודם שלא המציא עצמו יסוד דאבא כדי להזדווג עם אימא:

ולא נהרין אבנין נקיבין הם גבורות שבאימא כמש"ל. והם טיפה של אימא כמ"ש הרב באותו דרוש הנז' בפרק י"א וז"ל וטיפת אימא היא ה' גבורות הנמשכים מאימא והם סוד ה' אצבעות היד עכ"ל. ובשעת הזווג מתמתקים ה' גבורות שבאימא ע"י ה' חסדים של אבא שהם טיפת מ"ד כמ"ש הרב בדרוש א"א פ' ב' וז"ל דע כי כל החסדי' נמשכים משם מ"ה החדש שבא לתקן האצילות וכל הגבורות משם ב"ן של בירורי המלכים. וז"ס הזווג למתק גבורות הנוקבא שם ב"ן המתבררות עתה מחדש בכל זווג וזווג בסוד מ"ן ע"י החסדים הנמשכים משם מ"ה החדש עכ"ל ולכ"א הזוהר בכאן כי קודם שנעשה זווג א"וא אזי ולא נהרין אבנין נקיבן שהם ה"ג שבאימא שמיתוקם הוא ע"י החסדי' דאבא בשעת הזיווג. ופי' מלת נקיבן יובן במ"ש הרב ז"ל בדרוש עיבור ז"א הנז' בפרק ט' וז"ל אמנם יש אבנין נקיבן כנזכר בפ' בשלח תוספתא דויסע ויבא ויט. כי בהיותם נקובות האור שבהם יוצא ויורד דרך הנקב עד למטה וגם עולה אור חוזר ממטה למעלה דרך הנקב ההוא עכ"ל. נמצא כי מלת נקיבן תורה כי האור של הגבורות הנז' יורד ומתפשט למטה וגם עולה בסוד אור חוזר דרך הנקב לפי שהם בחינת מ"ן שהגבורות הם בחינת מ"ן.

הוו סתימן פי' שכיון שלא נמתקו ע"י החסדים דאבא בסוד הזווג לכך הוו סתימן שלא נתגלה אורם. ואי גרסינן ולא נהיר א"ש ג"כ וקאי על יסוד דאבא ור"ל קודם שהאיר יסוד דאבא הארתו אזי אבנין הוו סתימן וכמ"ש.

תלת רוחין וכו' פי' נה"י דז"א שנכללו בחג"ת דז"א הוו שקיען דהיינו שלא נבררו כמ"של. ואל יקש' לך דכיון דאיירי קודם הזווג דא"וא כמ"ש הזוהר עד לא אשתקע וכו'. א"כ היאך אמר ג' רוחין וכו' שהם ג' כלילן בג' והלא ג' כלילן בג' היו בתוך אימא אחר שנעשה זווג א"וא. אבל במ"של בשם הרב ז"ל שתחלה אסף א"א את רגליו וכו'. תבין שקודם זווג א"וא הלבישו נה"י דז"א לחג"ת דזעיר. וחג"ת דזעיר על נה"י דאריך. אבל עדין לא נבררו כי גמר בירודם הוי ע"י זווג א"וא שע"י טיפת אבא נתבררו מחצית ז"ון הימני וע"י טיפת אימא נתבררו מחצית ז"ון השמאלי. ולכ"א עד שלא נעשה זווג א"וא נה"י שנכללו בח"גת ע"י אסיפת א"א את רגליו הוו שקיעין שלא נבררו כראוי.

ומיין סתימאן תחות נוקבי פי' מ"ן שהם הארת הגבורות היו סתומים תחת אותם הנקבי' שבאבנים לפי שהגבורות בעצמם נקראים אבנים נקובות והאור שלהם שהוא יוצא דרך אותם הנקבים ולא נתגלה ויצא לחוץ וז"ש ומיין סתימאן תחות נוקבי.

בע' ותרין אתוון אתהדרו לאתרייהו פי' ע"י טיפת אבא שהי' בחינת חסד וחסד גי' ע"ב נתקנו ו"ק דז"א וז"ל הרב בדרוש הנזכר והנה טיפה הנמשכת מן החכמה שהוא ע"ב דיו"דין. והנה ע"ב גי' חסד ונודע כי החסד בחי' מים הרי איך נתפשטה ונעשית בסוד החסד הנק' מים:

והענין כי הנה עתה הוא בבחי' ג' גו ג' ואלו הג' הם סוד ויסע ויבא ויט שמהם יוצא שם ע"ב וזה נרמז בתוספתא בפ' בשלח על פ' ויסע וכו' ג' רוחין דכלילן בג' הוו שקיען וכו' בע"ב אתוון אתהדרו לאתרייהו וכו'. והבן עתה ענין שם ע"ב אשר בחסד מה עניינו והענין כי כל שם ע"ב אע"פי שנחלק לג' בחי' כי הרי פ' ויסע הוא בחסד ויבא בגבו' ויט בת"ת עכ"ז שם ע"ב הזה הוא בחסד כי הוא בסוד חסד שבחסד והחסד שבגבורה והחסד שבת"ת. כי עם היות שם זה בחג"ת הנה הוא בחינת חסד שבכל אחד מג' אלו ולכן שם ע"ב הוא כולו חסד. והנה אלו המים היה בהם בחינת ע"ב מיני מים שיצאו מבחינת שם ע"ב דיו"דין כנז"ל וכל ע"ב מיני מים ההם כולם מעורבים יחד בטיפה ההיא. והבינה נעשית בחינת משורש והם ע"ב גשרים שבאימא כי הגשרים הם בחינת צינורות בית קיבול אל המים ההם בסוד מי מדד בשעלו מים וכו'. ויש באבא ג"כ חמשים מיני מים ובבינה ן' שערים ג"כ לקבל ן' מיני מים שבאבא ונעשית משור' אליהם בסוד נש"ב שבה שמקבלים ן' מיני מים שבאבא. וביאור זה נל"עד כי טיפת הזכר היא החסדים הנמשכים מע"ב שבאבא ולהיותם משם הם בסוד ע"ב מיני מים כמנין שם ע"ב וכמנין חס"ד: ובבחינת היותם נחלקים לה' חסדים וכל אחד כלול מעשר נעשים ן' מיני מים. וטיפת הנקבה היא ה' גבורות הנמשכים מאימא והם סוד ה' אצבעות היד ואלו נקראים שעלו שהוא החופן של האדם ע"י ה' אצבעותיו. ואלו ה' גבורות נעשו בית קיבול אל ה' חסדים. ונודע כי החסדים מגדילים את ז"ון ולכן נחלקים לכ"ה כ"ה. כ"ה לדכורא אינון כ"ה אתוון דשמע ישראל וכ"ד לנוקבא שהוא בשכ"מלו. וכד הוה משכנא בשלימו אשתלימת אף היא לכ"ה עכ"ל באותו דרוש הנז' בפרק י"א:

ומ"ש אינון אבנין בתר ע"ב דרגין אתבקעו ואתנקיבו אבני פי' הגבורות של אימא הנק' אבנים אחר שבאו ע"ב מיני מים מאבא אליה אז יגלו הארתם וז"ש אתבקעו ואתנקיבו אבני. ואע"פי שכבר אמר לעיל אבנין נקיבין ומהו שאמר ואתנקיבו אבני דמשמע השתא הוא דאתנקיבו אינ' קושיא שע"י ריבוי האור היוצא ומתגלה מהם נתרחב הנקב כמו שכתב הרב ביסוד דאימא שעל ידי ריבוי האור היוצא ממנו נתרחב וכו':

תחות צרורא דהוו חקיקן נל"עד הוא יסוד דאבא שבו כלולים כל האורות ומשם חקיקת' בסוד כולם בחכמה עשית וז"ש תחות צרורא דהוו חקיקן שמשם חקיקתם. ואי גרסינן דאיהו חקיק היינו הך שאבא הוא חקק כל האורות.

ואתכנפו דרגין ואתעבידו וכו' פי' ע"ב דרגין הנז' שהם ע"ב מיני מים שהם טיפת אבא נתקבצו כולם בתוך אימא בע"ב גשרים שבה כמ"של בשם הרב:

לבתר אתפלגו ואתעבידו תרין דרגין: פי' אחר שניתנו באימא ע"ב מיני מים הנז' אזי נחלקו המים הנז' חצי אל ז"א וחצי אל מלכות כמ"של בשם הרב וז"ש לבתר אתפלגו ואתעבידו תרין דרגין שהם ז"ון:

פלגותא מיא אגלידו פי' חצי המים נגלדו במקומם בתוך ז"א והחצי של צורך המ' צריכין לירד ליסוד דז"א ומשם עולי' בסוד אור חוזר ויוצאים דרך נקב שבחזה למלכות כמ"ש באוצ"ח שכל הארת המ' בין ה' חסדים בין ה' גבורות כולם יורדים ליסוד ז"א. ועולים בסוד אור חוזר למ' וז"ש פלגותא אשתקעו דהיינו שירדו ליסוד דז"א. וז"ש אלין סליקו הם דז"א:

ואלין נחתו הם של מלכות וז"ש מהכא שרא עלמא לאתפלגא פי' הנה ז"ון שניהם נקראים עולם ז"א בסוד עולם חסד יבנה. ומ' בסוד מן העולם ועד העולם. לכך אמר מהכא שרא עלמא לאתפלגא דהיינו שנחלקו זו"ן וננסרו. צרורא אחרא אית לעילא. הוא יסוד דאימא שהוא מהחזה ולמעלה דז"א.

והוא גליפא בע"ב תחומין פי' הם ע"ב גשרים שבאימא שכל א' הוא תחום בפני עצמו וצנור בפני עצמו:

דגושפנקא תקיפא פי' אימא נקראת עזקא כמ"ש הרב בדרוש א"ר פרק ששי ומפני שדינין מתערין מינה אמר דגושפנקא תקיפא.

ובהו שקיען גלגלוי דימא פי' שביסוד דאימא ששם הם ע"ב גשרים. שם ג"כ הגבורות דידה שהם נקראים גלי הים כי ים היא מ' והגלים הם הגבורות כנודע ואע"פי שע"ב גשרים הם בחינת גבורות ג"כ וא"כ מאי קאמר ובהו שקיען גלגלוי דימא שהם גבו' ג"כ. אינה קושיא שהרב' מיני גבורות יש ואותם שנמשכים למלכות נקראים גלי הים:

כד נטלין אתפלגו לד' זויין פי' כשיוצאים הגבורות מיסוד דאימא מתפלגים ומתפשטים בחג"ת נ"ה והם ב' גבורות גבור' בנצח וגבורה בהוד וז"ש פלגו חדא סליק ופלגו חדא נחית כי נצח והוד הם בחינת ריחים זה למעלה מזה כמ"ש הרב פלגו חדא לסטר צפון וכו' הם ב' גבורות המתפשטים א' בגבורה וא' בחסד וזהו לד' זיווין דקאמר תחלה וטעם שלא הזכיר גבורות דת"ת לפי ששם יסוד דאימא והניח גבו' שם בת"ת. ומפני שהם לצורך המלכות כמ"ש גלגלוי דימא לכך התחיל בגבורות דנ"ה שהם כנגד המלכות ששם מקומ' כנודע ולכך נמי הקדים סטר צפון לסטר דרום לפי שהמ' בניינ' מהגבורה:

כד מתחברן כחדא גומרין דלהטין קיימין וכו' פי' כשנתחברו הגבו' כולם ביסוד. כי כתב הרב באוצ"ח שגם הגבו' נתפשטו לחג"ת נ"ה דז"א וכללותם הוא שירד ליסוד וז"ש כד מתחברן וכו'. פי' כשנתחברו כללות הה' גבורות ביסוד יוצאים משם דרך נקב שבחז' דז"א לדעת דנוקבא לפי שבדעת דנוקבא אין שם אלא הגבורות לבד וז"ש קיימין בלהט שננא דחרבא דמתהפכא שהיא המלכות הנקרא להט החרב המתהפכת.

חד קיימא נ"ב יסוד ז"א: נעיץ בגו ימא בתוך המ' הנק' ים:

דרגא שליחא דאפרכא עילאה פי' יסוד הנזכר הוא דרגא שליחא שהוא שליח של הבינ' הנקרא אפרכא עילא' לשון ממשלה לפי שכל הארות הבינה נותנתם ליסוד והוא שליח המחלק השפע למ' ולבי"ע.

סליק בההוא קיימא נ"ב דעת עכ"ל והכוונה שיסוד הנזכר עולה בסוד הדעת וז"ש לעילא לעילא דהיינו שעולה לעילא לת"ת לעילא לדעת לפי שהוא קו האמצעי ולכך אינו עולה אלא דרך קו האמצעי. למרחיק. פי' שגם יונק מחכמה דז"א הנק' מרחוק ומכ"ש מהבינה דז"א נמצא שמקבל מחב"ד דז"א כולם. ואי גרסינן אשתכלל ר"ל שכלול היסוד דז"א הוא מחכמ' דז"א הנקרא מרחוק:

קטורא דארבין דשאטין בימא נ"ב קשר הנשמות עכ"ל. ור"ל הנשמות כולם קשרים ביסוד שהם באים למלכות הנק' ים.

מאן חמי גלגלין דסלקין ונחתין פי' הם הגבורות שבמ':

ורוחא דנשיב בהו הם החסדים הבאים משם מ"ה הנקרא רוח כדי למתקם:

ונוני ימא וכו' פי' הנשמות הנק' ארבין אחר שיצאו מהמ' המלאכים מוליכים הנשמות בכל סטר עלמא דהיינו הנשמות הבאים מבני אדם שהם בדרום העולם ובצפון וכו' והמלאכים נקראים נוני ימא:

ההוא דרגא פי' יסוד הנזכר כד נחית מההוא קיימי. נלע"ד דגרסינן כד נחית מההוא קיימא. ור"ל יסוד כשיורד מהדעת הנק' קיימא:

אלף מימיניה וכו' פי' הנה היסוד דז"א יש בו חו"ג שביסוד דאבא ויסוד דאבא בתוך יסור זעיר וזהו אלף מימיני' שאבא קרא ימין:

ואלף משמאליה שיש ביסוד ג"כ ה"ג דאימא והארת ה' חסדים דאימא הם אלף אחרים. ואימא נקראת שמאלא לגבי אבא:

הוה תב ויתיב באתריה פירוש כשיורד מהדעת אזי מתיישב במקומו:

כמלכא בכורסייא ההוא דרגא פי' כמלך היושב על הכסא. בין (כן) יסוד יושב על המל' הנק' כסא:

דכד שאט' ימא וכו' פי' כשהמ' מחלקת שפע לארגמ"ן הנק' ד' סטרי עלמא בכח היסוד היא מחלקת וז"ש עמיה נפקת ביה תבת דהיינו ע"י היסוד יוצאת ליתן שפע ועל ידו חוזרת למקומה:

הוא תב בקיומא דמלכא פי' יסוד הנזכר ישובו ע"י הדעת הנז' הנקרא קיימא דמלכא כי ז"א הוא מלכא והדעת שלו שהוא נשמתו נקראת קיומא דמלכא. ולכ"א הוא תב בקיומא דמלכא:

מאן מארי דעיינין פי' הם הצדיקים שמסתכלים בעיניהם לאפוקי בני ארם האחרים דשינתא בחוריהון והצדיקים זוקפים עיניהם לעילא לעילא עד הדעת:

מאריהון דגדפין וכו' דאנפין פי' המלאכים שיש בהם בחינות בחינות ונקראים מאריהון דגדפין ואחרים נקראים מארי דאנפין כולם חפיין לון ליסוד ומ' הנזכר מפני החיצונים שלא יסתכלו בהם:

עד דנטיל במטלנוי פי' עד שנוסעת המ' לדחות הקליפות כמ"ש ויסע מלאך האלהים להפרע משונאיהם של ישראל שהם הקליפות. ואז ישראל ניצולים מאויביהם:

נחלין הם ה' חסדים ומבועין הם ה' גבורות לפי שה' גבורות עולים בסוד מ"ן דמיון מבועין שנובעים מתתא לעילא. א"נ נחלין הם הארת הו"ק ומבועין הם החו"ג.

אל מקום שהנחלים הולכים פי' יסוד לעילא לעיל' פי' ביסוד דאבא ואימא שהו' לעילא מהמ' ולעילא מזעיר. אז תתענג על ה' נ"ב היינו א"וא: מארי דאנפין עילאין ז' בחינות מנה הזוהר כאן ונראה לפי שיונקים מז' היכלות דנוקבא לכך הם ז'.

בשתין אנפין נ"ב ששים שרפים שיש בהיכל הזכות עד כאן לשונו ולפי זה ס' אנפין הם ס' מלאכים ולא פנים ממש. ה"ג קמה נפקין וקמה עיילין:

היכלא קדישא הוא ציון של מטה היכלא עילא' קדישא הוא ציון של מעלה שהוא יסוד דנוקבא. קרתא קדישא היא ירושלים של מטה:

קרתא עילאה ירושלים וכו' היא עטרת היסוד דנוקבא הנק' ירושלים:

כחיותא לקביל האי נ"ב ר"ל בבריא'

אמר ס' המה מ' עיין בפ' שמות דף י"ד ע"ב כי שם פירושו וכאן נ"ב אי לאו דמסתפינא אמינא ששבח הוא לנוקב' דאצילות היורדת בבריא' וס' מלכות הם אותם שבשש היכלות דנוקבא עשר בכל א'.

רומחין וסייפין וכו' נ"ב עשרה כלי זיין הם

כל מלין דמלכא בידא דמטרוניתא וכו' כל אינון מאני מגיחי קרבא הה"ד הנה מטתו שלשלמה וכו'. בסע"ה דף ל"ט ע"ב וז"ל כמגדל דוד צוארך כי היסוד דמלכות שהוא ציון שהוא מגדל דוד שם יש שם אדנ"י במילואו וגי' אד"ני עם י"ב אותיות מילואו גי' מג"דל וגי' ע"ז וזהו מגדל עז שם ה' כי במגדל הזה יש כל הכלי זיין של הגבורות כמבואר בזוהר בפ' בשלח וז"ל אפיק מלכא כרוזא כל מלין דמלכא בידא וכו'. עד אשתכח דכולא וכו'. והנה בחינת קשת הוא ביסוד כמ"ש בתיקונים קשת דא יסוד. גם שיסוד הוא עיקר כל הגבורות ולפיכך מרוב הגבורו' שהוא הצימצום נעשה היסוד דמ' שקוע. ונמצא היסוד דמלכות הוא המגדל עז עם כל כלי זיין והטעם הוא מפני שכל אחיזת החיצונים היא ביסוד כמ"ש ערו ערו עד היסוד בה. וכל מגמתם לבא נחש על חוה:

ולכן הכלי זיין אשר שם מגרשי' החיצונים ולכן יוצא מפסוק מגדל ע"ז שם ה' וכו' שמות גדולים להגן מן אחיזת האיצונים. ולכן מדמה הפסוק כמגדל דוד ששם צריכים השומרים לעמוד על תרע"א דמלכא. כמו כן הוא צוארך ששם מקום הדינים ושם כל תכשיטי אשה כמ"ש בזוהר בפ' ויגש ומבואר הפ' בנוי לתלפיות ופי' בתיקונים תל דא צדיק שהכל פונים בו. פיות דא נצח והוד. וסודו כי נה"י דאבא אשר ממנו נתייסדה קומת המלכות כמ"שה ה' בחכמה יסד ארץ כי קומת המ' מתחלת ממקום שמסתיים יסוד אימא. ויסוד אבא מתפשט עד סוף יסוד זעיר ובפרט בימי שלמה שאז נאמר ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומפרש בתיקון יו"ד שהיתה בסוד חכמה ולכן אמר שלמה בלשון זכר שיר שהוא שר י' וכמ"ש בפירושי זוהר שמות כי יו"ד דאד"ני הוא נשמת המלכות והוא זיו זוהר חכמה עליונה שהוא יו"ד שבראש שם הוי"ה והיא יו"ד שבשם אד"ני. פי' הדבר שיסוד אבא שהוא בריח התיכון מראש אצילות עד יו"ד שכ אד"ני. והוא תל שהכל פונים אליו בסוד ד' יו"דין דשם ע"ב דאבא ושם הוי"ה פשוט עם ד' אותיותיו הכל גי' ת"צ. וכל הפנות פונים אליו פה העליון הוא בינ' ופה התחתון דאצילות היא מ' וז"ש בנוי לתלפיות כי מהיסוד דאבא מקבלת י"ג תיקוני דיקנא שהם רחמים גמורים והם הממתיקים לדינים שבצוארה וגם כל התכשיטין מאירים בצוארה. שמקבלת מז' תחתונות דזעיר השבעה שמות דמרגלאן וג' שמות היוצאים מיה"ו שהוא בנה"י דזעיר הוא גי' זי"ת שהוא יסוד הכותש את החסדים המגולים וממנו יוצא שמן למנורה שהיא מלכות וכנ"זל תל דא צדיק. ויסוד הוא כנגד קו אמצעי שלה ויוצא ומאיר בצווארה הז' שמות דמרגלאן עם שם אהי"ה דההי"ן גימטריא אל"ף וזהו אלף המגן מן החיצונים. כי כשאלו השמות מאירים בה יוצאים החיצונים לנוקבא דתהומא רבא ואמר הכתוב הטעם שאלף המגן תלוי עליו כדי להכניע כל שלטי הגבורים שבגרונם שהם שמות אלהים ומהם יוצא הצואר שהוא אלהים דההי"ן כמ"ש בתיקון ו' מתיקונים אחרונים כמגדל דוד צוארך דא ירושלים. וסודו כמבואר בלק"ת בפ' וישב כי במציאות הגרון לא נמצא בעשר ספי' כי ג"ר הם סוד הראש והז"ת הם קומת כל הגוף תרין דרועין וכו'. וביאר שם כי אבר הגרון נעשה ממוחין דקטנות שיורדים שם ומהם נתהוה אבר הגרון וז"ש בתיקונים צוארך דא ירושלים כי במלת ירושלים נרמזו כל המוחין דשמות אלהים ש' אלהים דיודי"ן רי"ש שם אלהים באחוריים ושאר אותיות גי' פ"ו אלהים פשוט וידוע בזוהר ובכתבים שבנוקבא הה' גוברת בכל השמות ולכן ניכר אצלם אלהים דההי"ן גי' צואר:

את הוי נטרא לי גרסינן ונ"ב ר"ל שלא יכנס אדם בלי רשות. הה"ד ויקח שש מאות רבוא רתיכין אלא שהכתוב קיצר ולא כתב רבוא:

בחור נ"ב ס"מ נק' בחור שודד הפך הקב"ה שנקרא בחור כארזים:

נחל קדומים היא מלכות ור"ל נחל קישון גרפם בכח נחל קדומים

ה"ג רי"א דא הוא עננא וכו' ונ"ב מיכא"ל דרגא דחסד ענן יומם:

רא"א כתיב וה' הולך לפניהם וכו' פי' דמשמע שהקב"ה הוא שהולך לפניהם ולא מיכא"ל שהוא מלאך. אלא סיועא דצדיק. הוא דרשימו דיליה גרסינן. ור"ל החסדים דבגו אמת היסוד הם ענן יומם וז"ש סיועא דצדיק שסיוע בא להם מצדיק והארה לבד באה לישראל וז"ש דרשימו דיליה רובם בעלמא:

ועננא אחרא אזיל בליליא פי' הם הגבורות שמהם נבנית המ':

רש"א וכו' פי' מסייע לר' אבא שעמוד ענן הם ה' חסדים ועמוד האש הם ה' גבורות כמ"ש ומה דאמר רבי אבא הכי הוא דעל ידא דהאי דרגא אשתכחו שר"ל ע"י היסוד:

בע' גליפין נ"ב הם ה' חסדים דאבא מסטרא דאימא עילאה. נ"ב ז' גבורות דאימא:

דלביש מלכא עילאה קדישא נ"ב דעת המכריע עכ"ל ור"ל פ' ויסע שיש בו ע' אותיות הם ז' חסדים דאבא: ואע"פ שהם ה' כללותם ביסודו וכללות כללותם במ' דאבא הרי ז'. ופסוק ויבא נגד ז' גבורות דאימא כי הם ה' וכללותם ביסודה וכו'. ופ' ויט נגד דעת המכריע כמ"ש הרב שיש דעת המכריע בין החו"ג: ומ"ש דירית ברא קדישא הוא זעיר שיורש ג' בחינות הנזכרות:

והאי אתר אתגליף חד בחד פי' במ' נתחברו ונעשו שמות וז"ש ואסתלק שמא קדישא וכו': ומאן דאיהו חכימא אע"ג דחמי אנפי דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים הוא מכולא דעתיה שלים. (פי' ע"פ מ"ש האר"י ז"ל כי שורש הה"ג הוא בדעת זעיר שאל"כ היה גם זעיר דעת ק"ל כמו המ' ולכן אמר שהוא שלים עם הה"ג) אנא חמי דבהאי נהירו דינא יתיב ואתכסייא אע"ג וכו' בסע"ה דף נ"ט ע"ב וז"ל מראהו כלבנון מבואר בע"ח שאור החיה הבא מחכמה עילאה מאיר ג"כ באחורים דזעיר ולפיכך כשבא אור החכמה לזעיר אז ננסר ממ' לפרצופים נפרדים לפי שאז אין להם פחד מהחיצונים לעמוד אחב"א לפי שאור החיה מאיר מעבר לעבר וחכמת אדם תאיר פניו וז"ש מראהו כלבנון:

בחור כארזים כי אע"פ שהוא הוי"ה בתכלית הגדלות. הדין נסתר בפנימיותו בסוד ה' איש מלחמה שאע"פ שהוא הוי"ה בתכלית הרחמים הוא ג"כ איש מלחמה כמ"ש בזוהר ולכן אמרה אע"פ שהוא מראהו כלבנון בתכלית הרחמים הוא ג"כ בחור כארזים ולכן מלת ארז מורה על דין שהוא בזמן היניקה ימי הבחרות שהוא דין כמ"ש ביחוד שובבי"ם וז"ל הזוהר בפ' בשלח ומאן דאיהו חכימא וכו'. פי' כמו שאמר כאן אע"פ שהוא מראהו כלבנון. הוא בחור כארזים. אלא שהדין נסתר בתוכו. ומכל מקום יש ליראה ממנו תכלית היראה לכל העולמות:

אבל לא אתחזיא אלא בנהירו דאנפין פי' שהת"ת אע"פ שיש בו חו"ג הוא נוטה לצד החסד הפך היסוד שנוטה לצד הגבורות כמ"ש הרב: ה"ג לא דליגנא לאתר אחרא:

אחסין לים בכתרין קדישין נ"ב כי התרין עטרין מתרין כתפין דאריך שעתיק נקרא אריך עכ"ל ואף שאמרנו לעיל שג' ע"ב אותיות הנזכר הם חסדים דאבא וגבורות דאימא ודעת המכריע וכאן אמרנו שהם בתרין כתפין דאריך אפשר כיון שתרין כתפין דאריך הם גנוזים בתוך או"א עיטרא דחסד בגו אבא ועיטרא דגבורה בגו אימא א"כ הא והא איתנהו ששורשם מאריך והם בגו או"א. א"נ ג' ע"ב הנז' באו לזעיר מחו"ג דאו"א ומדעת המכריע ביניהם ובאו ג"כ מתרין כתפין דאריך. ולפ"ז מ"ש לעיל שפ' ויסע הוא חסדים דאבא. ופ' ויבא הם גבורה דאימא אינם אותם עטרין דאריך הגנוזים בתוכם אלא החו"ג שלהם:

כד מטאן לגביה מתעטרי אבהתא פי' כשבאו לזעיר מתעטרים חג"ת שלו הנקרא אבות:

וכד מתעטרא מכוצהו ז"ל הרב בסה"כ מ"ש בפרשת בשלח דף נ"ב וכד מתעטרא מכולהו וכו' כלומר שנצטרפו האותיות ויעשו תיבות בה כדין אתברכא וכו'.

בתקיעותא דרב נ"ב כבר כתבנו דרב תנא הוא וחי ת' שנה והוא רבי אבא עצמו כמ"ש ג"כ ביונת אלם:

תלת ובכן ובכן ובכן ז"ל הרב בסה"כ בזוהר בפרשת בשלח שלא הזכיר רק ג' ובכן שם מדבר נגד האותיות קודם שיבנו בתים ויעשו תיבות. ובתיקונים שהזכיר ד' ובכן שם מדבר אחר שנעשו מהם שמות כי זה במלכות המתעטרת עם כולם עכ"ל:

בהאי שמא קדישא פי' בע"ב שמות הנזכר:

גופא דאילנא אני פי' שם ל"ז הוא אני המתחיל חצי האחרון. ה"ג רישא דכל ענפי אילנא וה"ו וה"ו ור"ל שם וה"ו הוא ראשון לע"ב שמות וה"ו האחרון הוא שם מ"ט המתחיל כ"ד השלישי:

ומ"ש כללא דענפין ונופא ושרשא במ"ח תיבות פי' ענפין הם שאר השמות

גופא הוא אנ"י ושרשא הם וה"ו וה"ו ומ"ש במ"ח תיבותא כיון שוה"ו שהוא מ"ט סמוך לשם מ"ח לכך אמר במ"ח תיבותא:

בתלת עלמין עילאין פי' חג"ת ובתלת עלמין תתאין נה"י. כמ"ש הרב שיש ע"ב שמות בחג"ת וע"ב שמות בנה"י:

קדוש לעילא פירוש בחב"ד. קדוש באמצעית' בחג"ת. קדוש לתתא בנה"י:

קדוש חסד פי' עוד כוונה אחרת ק' ק"ק בחג"ת:

אלי דייקא בעתיקא תלייא כולא עיין מ"ש הרמ"ז ז"ל. ותאנא בספרא דצניעותא אלי דייקא וכו'. אלי דייקא בעתיקא תלייא כולא וכו'. בספר ערוגת הבושם דף י"ג על פסוק לסוסתי כתב וזה לשונו ליתן טעם שלפי דברי הזוהר השכינה נק' ג"כ בחינת סוס והוא המ"ן שלה ולפיכך היתה מראה השכינה להמצריים כדמות סוסיא נוקבא לפי שבחינת מ"ן לבד הוא בחינת דינים ששם אדנ"י הוא דין וכשהוא בריבועו הוא דין גדול ולפיכך בו עשתה שפטים על הים. והנה גם בזעיר יש שם סו"ס שהוא גי' שם ע"ב ושם מ"ה עם י' אותיותיו כי אימא רוכבת על זעיר כמבואר בסוד אל מלך יושב על "כסא "רחמים "ומתנהג "בחסידות ר"ת כרו"ב שכל ספירה נעשית לעילתה הגבוה ממנה דוגמת סוס לרוכב כמבואר בזוהר ובתיקונים. וידוע כי בקי"ס היה זווג אך שאינו גמור. וגם הזיווג הזה היה מהתעוררות עתיקא שהיה מאיר בו כי לולא זה לא היה מזדווג בדינים דקטנות וכמבואר בזוהר מה תצעק בעתיק' תלייא מלתא דבר אל בני ישראל ויסעו ר"ל שיתפשט נצח הוד דעתיקא הנקראים בני ישראל בזעיר אנפין ואז יזדווג עם המ' אף כשהי' מלאה דינים עדין מכח השפעת עתיקא שהוא השם ע"ב ושם מ"ה עם י' אותיותיו שהוא זעיר שמקבל השפעתו ושני שמות אלו גי' קכ"ו עם הכולל והוא הבחינת סו"ס דאימא עילאה המתפשטת בפנימיות זעיר כי השפעת עתיק' בזעיר וזעיר בנוקביה ע"י כן היתה קריעת ים סוף ע"י היסוד דזעיר. וזה פי' הזוהר ומדרשים מה ראה ארונו של יוסף ראה כי יוסף שבכאן הוא השפעת עתיק' ביסוד זעיר. שנחשב אצל השפעת עתיק' כארון שהוא חיצוניותו של יוסף יסוד דעתיק' קדישא. ולפיכך מרחמי דעתיקא קדישא העביר על מדת הדין שקטרגה ואמרה הללו עע"ז וכו' כי באמת פסל מיכה עבר בים וברחמי עת"ק שהוא תכלית הרחמים היה עושה עמהם לפנים משורת הדין וניצולו. ומבחינת דינים דמלכות שהוא הס"וס דנוקבא שהוא מ"ן שלה מכחו נטבעו המצריים בים. וכמבואר סוד זה בזמן המבול וז"ל הזוהר בפ' נח:

ומאן אינון מיין עילאין בינה ומיין תתאין מ' ה' עילאה וה' תתאה וכד אינון מחבלין אסתלק ו' דהוא דכר ואשתאר ה"ה בה"ה מיין במיין. רק בזמן המבול נתחברו השני מ"ן דבינה ודמלכות ולפיכך היה מבול על כל העולם. אבל בקי"ס שהיה צורך להציל ישראל לעבור דרך ים היה מביא רחמי דעתיקא קדישא והיה קורע את כל הדינים ולפיכך היה נס מפורסם כי לעולם המ"ן מכלה את כל העולם וכאן מכח השפעת עתיקא ניצולו ישראל וכו'. ובאמת הקליפה של מצרים היא הכתר של הקליפה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו והיה אוחז באריך דאצילות וכדי להמיתו ולהעבירו היה משפיע מרחמי דעתיקא קדישא ששם לא יש שבירה כי עתיקא הוא מה' ראשונות דכתר דשם ב"ן ששם לא היה שום פגם ולפיכך השפיל לקליפת מצרים וכו' ובאמת על הם השפיע זעיר במלכות כל הע"ב שמות דויסע ויבא ויט שהוא בא ג"כ מעתיקא קדישא וכו' ע"ש:

חד איילתא עיין בס"הכ דרוש קריעת ים סוף כי שם מפורש סוד זה מ"ש בו האר"י ז"ל ונרמז בספר משנת חסידים דף ק"ו ע"ב פרק ב' משנה ג': ובספר חמדת ימים בסדר ליל שביעי של פסח דף ס"ג ע"ב:

תאנא בס' דצניעותא אלי דייקא בעתיקא תלייא כולא ובג"כ קשיא קמיה קודשא בריך הוא כלא כק"יס וכו' מ"ט בגין דק"יס בעתיקא תלייא עכ"ל בס' ח"י בדף ס"ג כתב ולסוד הנכתם הזה נכתב ונחתם בר"ת "מה "תצעק "אלי אמ"ת כמ"ש בזוהר דאמת תלייא בעתיקא ועל כי היה הקטרוג רב בשמים ממעל על כל עדת ישראל ויסגור ה' בעדם והוא יענם מה תצעק אלי כי המקום אשר אליו קראו ישראל בתפלתם בעת ההיא הוא היה אל מקום המשפט בחינה כוללת דינא ורחמי. ע"כ אמר אליו דבר אל בני ישראל ויסעו ויסעו לעיל כי בפעם הזאת יעתירו לזעיר בעתיקא קדישא. כי הוא כסא של חסד עליון ורחמים פשוטים ונתן לכם רחמים ועל כן הוצרך גילוי האור הגדול להאיר עליהם ברחמים לעתות בים צרה. ואולם למשכילים בחכמה יש בסודה תעלומות חכמה והארה זו המחרבת ים מי תהום רבה השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים. פנה למעלה בסתר עליון ועין המשכיל בסוד אילת אהבים תשכילנו כי סגר ה' בעד רחמה צר"ה כמבכירה שלטי הגבו"רים סביב לה. וכאי"ל תערוג על אפיקי מי"ם. וכח אין ללידה מפני אויב. והנה ד"ם הבר"ית כבוד אהי"ה בתוכו מעיל קט"ן תעשה לו אמו: ובצל שד"י יתלונן: דרך נח"ש עלי צור ומכסה עתי"ק הן יפרש עליו אורו ושם חביון עוזו. ונער קט"ן נודע בה לאישה: והוא נחש ינחש בה. את מקורה הערה ויפתח את רחמה ובטרם תחיל ילדה ויגרש מפניה אויב ויאמר השמט: ועל סוד הנעלם הזה נחתם נס קריעת ים סוף סופא דכל דרגין כנודע: ודי לנו במקום שאמרו לקצר ופורץ גדר ישכנו נח"ש ועל כי סוד הארה הגדולה הזאת עובר עלינו תמיד בעצם יום ז' של פסח. יאר לנו עם ברוכי ה' עכ"ל.

ואשתלים ידא דאתכליל ביה בימינא פי' עתה בים סוף נשלמו ה' אצבעות שהם ה"ג שנכללו ביד ימין שהם החסדים לפי שבמצרים היו עשר מכות באצבע א' שהיא גבורה א' כמ"ש כמה לקו באצבע עשר מכות ועל הים לקו ן' מכות נגד ה' גבורות. לא אתקיף לבא דפרעה אלא שמא דא כתב הרב בליקוטים שפרעה יניקתו מן הקטנות שהם שמות אלהים וכשבאין מוחין דגדלות שהם הוי"ה דוחין מוחין דקטנות למטה ואזי מתבטלת יניקת פרעה ומצרים ולכך שם הוי"ה היה מחזיק לבו:

רב עתה פי' כמ"ש רז"ל טול הרב שבהם שהוא אבישי בן צרויה אלמא שהצדיקים נתפשים בעון הדור

איוב מלה אמר ולא אגמר מלה פי' איוב אמר ת"ם ורשע הוא מכלה ולא פי' הטעם שהצדיקים נתפשים בעון הדור:

הה"ד תם ורשע וכו' פי' תם הוא איוב כדמפרש ר"ח:

הגדולה דכלילן בה ה' אצבעין אחרנין פי' יד ימין נכללים בה ה' גבורות דיד שמאל ואז יד שמאל עצמה נקרא גדולה:

סליק לחושבנא רבא פי' כל אצבע הוא עשר והם ג' מדות שבים:

דבחמש אצבען קמאי כתיב ויחזק לב פרעה נלע"ד דחמש קמאי הם נגד ה' חסדים ולכך היה הדבר ברשותו. אבל בה' אחרונות שהם ה' גבורות לא הוה מלה ברשותיה. ואף שאמרנו שעשר מכות שבמצרים היו באצבע א' שהוא גבורה א' מ"מ כל גבורה וגבורה כלולה מהחסדים וגבורות:

ממה דאפריש יעקב מבנוי לקב"ה נ"ב לוי שהוא מעשר:

במשח רבות קדישא פי' בשמן העליון שהוא אבא: רוחא קדישא נשמת מרע"ה:

וזריז ליה וכו' פירוש זריז למרע"ה בהמנויי קדישי אימא הנקרא אמת אהי"ה פעמים אהי"ה גי' אמ"ת והיא נקרא מהימנותא רבא וזעיר נקרא אמת ומ' נקרא אמונה נמצא דזריז ליה בהרבה אמונות:

דאב טבא היא מלכות אע"פ שנשמת מרע"ה שרשה מיסוד אבא מוכרח הוא שתעבור ע"י המ':

ברמ"ח עטרין נ"ב ברמ"ח איברים דאבא:

ומ"ש וקיימי קמיה פי' רמ"ח אלו דאבא שכלולים בנשמת משה קיימי קמי קב"ה:

קע"ג מפתחן נ"ב נלע"ד כי משה גי' ד' אלהים דמוחין דעיבור דאו"א וכלולים שמם בשנים נמצא שהם ב' אלהים גי' עק"ב עם הכולל גי' קע"ג עכ"ל. א"נ יובן עם מ"ש באוצ"ח כי ק"ך צירופי אלהים מתחילים בבינה מת"ת שבה והם ד' ספירות תנה"י וכל ספירה יש בה ל' צירופים הם ד"ל וכל בחינה ובחינה נקרא אלהים אחד נמצא שהם ד' אלהים והם גימ' מש"ה וז"ס בשגם הוא בשר והיו ימיו ק"ך שנה עכ"ל ובזה מובן שד' אלהים הם וכלולים ב' בשנים כי נ"ה הם אחד ות"ת ויסוד הם א' כי גוף וברית חשבינן חד הם גימ' עק"ב והכולל גי' קע"ג:

בה' עטרין הם ה' חסדים דאבא:

סליק ואנהיר באלף עלמין פירוש שחסדים דאבא מאירים לחו"ג דאימא שכל אחד כלול מעשרה ועשרה ממאה הם אלף וז"ש דנהרין ובוצינין נהרין הם ה' חסדים ובוצינין הם ה' גבורות. ומ"ש דגניזין בגנזייא דמלכא פירוש שחו"ג דאימא הם בתוך זעיר:

בכל בוצינין דבגנתא דעדן פירוש בכל ספירות הבינה הנקרא ג"ע:

ואעליה בהיכליה פירוש מלכות:

מ' פתיחה נ"ב אימא:

בשכ"ה עטדין נ"ב היינו שכ"ה דינים:

סטרא דסטרין סטר שכולל בו כל הסטרין שהוא משה שכולל בו כל הסטרין שהם או"א וזו"ן:

ש דאבהתא נ"ב זעיר:

ה' סלקא נ"ב נוקבא:

וקבילת ליה מן מלכא נ"ב וקבלה אותו בשעת הזווג מן זעיר:

בארבין דשטאן וכו' פירוש עם כל הנשמות שבמלכות:

מתנן זיונין נ"ב גבורות:

תכ"ה בוצינין נ"ב שם תכ"ה:

אתנהרא ה' באנפוי נ"ב ראתה עמו שכינה ונתמלא הבית אורה:

אנקיב בחשוכי פי' שהאור דאריך בקע בעיגוליו שנקרא חשוכי בסוד ישת חשך סתרו ונהיר לכל עיבר פירוש לאו"א ולזעיר:

וכד אתחבר וכו' פי' אחר שהגיע אור אריך עד המ' אזי נקרא אז וכפי זה תני והדר מפרש שתחלה אמר כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי גליפין רשימין באז. ומפרש סדר יציאת האור ואמר אנקיב בחשוכי וכו'. א"נ אנקיב בחשוכי הם הקליפות שסובבים עלהקדושה נקב האור בתוכם וירד:

לאחייא בגופא פירוש כמ"ש בפרשת חיי שרה שהצדיקים חיים תחלה קודם שאר ישראל לכך נקט צדיקייא:

אמאי יחית לון קב"ה בארעא כיון שעלו לצרור החיים אין לך שכר יותר מזה וא"כ יהיו כמו מלאכים בלא גוף חומרי ותירץ פוק ואליף מזמנא קדמאה דהיינו תחלת ביאתם לעוה"ז הגם דלא שייך אז לישרא לעקימ' באו בגוף כ"ש השתא: לישרא לעקימ' לתקן אשר עוותו ולזה הק' ד' שמתו בעטיו של נחש אמאי חיים ותירץ בגין דייהון מארי עיטא וכו':

שירתא דמטרוניתא נ"ב שירתא של הנוקבא הנקרא זאת:

את לאעלא פי' לרבות כל השירות האחרות:

אנהיר לה מלכא אנפהא פי' שנתן מוחין דילה שמאירים פניה:

דכל אינון משחין פי' הארות אבא הנקרא שמן:

דא הוא רישא דנצח והוד ז"ל הרב דע כי חצי יסוד נאחז בגוף עצמו אך חצי השני נשאר בין הירכים שהם נ"ה שבו עכ"ל ולכך נקרא היסוד רישא דנצח והוד מאחר שחציו תקוע תוך הת"ת למעלה מנ"ה.

דא הוא רישא דכתרי מלכא וכו' פי' שהיסוד עולה בסוד הדעת עד המוחין להמשיך הטיפה משם וז"ש רישא דכתרי מלכא וכפי האמת הוא סיומא:

אשמרת כתיב חסר פי' המ' נקרא כך והיסוד ראש לה:

ודא הוא לה' פי' זעיר:

לה' דא הוא נהרא וכו' פי' בינה ומביא ראיה מדכתיב בסיפא אשירה לה' ואם לה' דרישא דקרא הוא זעיר א"כ אשירה לו מב"על אלא ודאי לה' דרישא היא בינה ודסיפא הוא זעיר:

נשיר מב"על פי' הנו"ן מורה על הריבוי כמ"ש נשיר את שיר ה'. דתושבחתא דמטרוניתא ז"ל הרב בסדור אשירה היא לשון יחיד היא הנוקבא דזעיר עכ"ל ור"ל שהשירה שמשוררת מ' לזעיר אמרוה ישראל:

דסליק ואתעטר וכו' פי' כתב הרב ז"ל כי גאות הם באריך ששם ת"י נימין גי' גאות וכן או"א נקרא גאות כי ת"י נימין חופפין עליהם ז"ש כי גאה גאה דסליק ואתעטר וכו'. דהיינו שזעיר עולה לאריך ואו"א הנקרא גאות לקבל המוחין משם וז"ש לאפקא ברכאן הם מוח חו"ב וחילין הם החסדים שמשם באים הנשמות כמ"ש הרב בפ' ורוח נסע. נסע הם החסדים וכו' והרוחות הם משם. וגבורין הם ה' גבורות. שולטנותא דלתתא כתב הרב סוס היא פלונית ורוכבו הוא ס"מ וז"ש הזוהר שולטנותא דלתתא ודלעילא. ומ"ש דאחידן בהו פי' המצריים אוחזים בפלונית וס"מ:

והוה דמי לעילאין ותתאין יובן במ"ש הרב שהאדם אינו רומז אל בחינה פרטית כמו אל זעיר לבדו או אל מלכות לבדה. אלא הוא רומז אל ה' פרצופים דוגמת אריך וז"ש דמי לעילאין הם ג"ר אריך ואו"א ותתאין הם זו"ן. א"נ לפי שבו יחידה חיה נשמה מכח"ב נ"ר מזו"ן וז"ש לעילאין ותתאין. א"נ לעילאין אצילות תתאין בי"ע שאדה"ר היה כולל אבי"ע:

טרוצטבולין נ"ב חופות. ה"ג ואחמי לי כל גנזייא:

מאתר דשאר נשמתין וכו' פי' הם או"א כנודע שחיה מאבא ונשמה מאימא וז"ש ר' יהודה אמר מהכא כדמפרש ואזיל:

מההיא אתר פי' מ' שהמקדש רומז אליה:

נפש חיה סתם פי' אבא לפי שחיה ממנו וז"ש דא נפשא דאדם קדמאה דכלא:

מדכר ונוקבא פי' זו"ן והם צלם ודמות:

וא"ת האדמה אשר לוקח משם פירוש דמשמע שהוא ממ' לבדה הנקרא אדמה ותירץ דקב"ה אשתתף עמה והזכיר הכתוב המ' לפי שהיא נגלית והזעיר מתלבש בתוכה.

וע"ד ויהי לי לישועה פי' יה הנזכר שהם או"א הם לי לישועה:

דבג"כ מלכא קדישא וכו' פי' בשביל הארות או"א הנזכר לכך מלכא קדישא שהוא זעיר מושך שפע למ' ולבי"ע:

ודא הוא מקדשא נ"ב יסוד דנוקבא:

אתר דליואי פירוש גבורה דזעיר שהיא אלוה לוי בן יעקב:

דא מלכא קדישא פי' זעיר ופליג את"ק שאמר ויהי לישועה קאי על יה הנזכר:

ה"נ לוקמא לך מאומין ר"י אמר וכו' פליג על רבי חזקיה דלעיל שפירש יולד קאי על הצרה. ור"י מפרש יולד קאי על הקב"ה וה"ק ואח שהוא הקב"ה בעת צרה יולד דהיינו יתעורר להנקם מהאויבים: ה"ג קארי ליה קב"ה רחימא ה"ג האי קרא בעולות ושלמים. והאי בחטאות ואשמות ור"ל בהם הוקר רגלך אבל בעולות אל תעזוב וכו':

וכתיב השתא ריעך וכו' פי' עכשיו אנו מתרצים תירוץ אחר:

הוקר רגליך נ"ב דריש רגליך לשון מרגל שהוא יצה"ר:

כד"א אלהי אברהם פירוש אבא שהוא אלוה של החסד.

דהא אלהי אברהם לעילא הוא פי' ואינו צריך הרמה אפ"ה פי' גם אבא צריך הרמה להעלותו לאריך: ה"ג סליק מלכא קדישא לציון ופי' שיסוד נכלל בת"ת ואינו מזדווג עם המ'. ה"ג סליק ליה לגביה. כמה רזין וכו' ד' בחינות אלו כנגד נר"נח. אבל יחידה נעלמת בסוד קוץ היו"ד ולא נזכר' א"נ הם כנגד פרד"ס:

אתר אית ליה לקב"ה וכו' פירוש מ'.

בסופא דדרגין ואקרי והב פירוש המ' נקרא בשמות אלו בסופא לפי שהיא סוף הספירות ונקרא והב בשביל הגבורות שבה. ומאמר זה פי' אותו האר"י ז"ל ואף על פי שהוא ארוך בשביל רובו התועליות שבו נעתיקנו כי כמה מאמרי הזוהר בהקדמ' זו. וז"ל האריז"ל הנה בק"ש נכנסו מוחין דו"ק דאימא ואז מתגלים הארת הגבורות מיסוד דאימא ומתפשטים בזעיר כנודע אע"פי שלא נכנסו עדין תלת פרקין קדמאין דאימ' עכ"ז ממקומ' מאירים ויורדי' תוך זעיר ובברכת אבות נכנסו תלת פרקין קדמאין דאימא ותלת פרקין תתאין דאב' בבת א' והנה האר' הגבורו' הוא שירדו תחלה אך הגבו' עצמם דאימא שצריכים לירד ברחל לצורכה כנודע עדין לא ירדו מפחד הקליפות שלא יתאחזו בהם כשירדו בגבול רחל לבנותה ואע"פי שנכנסו ג"פ תתאין דאבא עכ"ז לא יספיקו למנוע יניקת הקליפות מהגבורות התקיפין אלו דאימא כי אין כח בתלת פרקין תתאין דאבא הנשארים למעלה בראש זעיר לבטל הקליפות למטה במקום רחל ולכן כיון שאינם יכולים לירד למקומם נשארים למעלה ברישא דזעיר עליו ולא נכנסו בזעיר והנה צריכים אלו הגבורות לירד למטה לתיקון רחל ויש להם פחד לירד לכן מה עושים חוזרים אל ח"ג דאימא ומצטרפי' עם ה' גבורות דיסוד אבא ועולים אלו העשר' בסוד מ"ן עד מקום או"א ועושים זווג שני דאו"א ומוציאי' ה"ג דאבא וה"ג דאימא שהם עשרה. ונודע כי הקדושה עושה רושם תמיד וא"כ ל' גבורות הם כי עשרה הם הראשונות ונשאר רשימו שלהם טרם עלותם אח"כ עלו בסוד מ"ן הרי עשרים. אח"כ ירדו בסוד זווג הרי עשרה אחרות הם ל' גבורות. ואחר הזווג השני הזה שבאו עשרה אחרות נתערבו עם הראשונות ונתבסמו יחד ואין פחד אז מהחיצונים ואז ירדו בזעיר עד רחל ובנו פרצופה וסוד זה הוא מ"ש הזוהר בפ' בשלח דף נ"ו ואת הנחלים וכו' כי זווגא עילאה השני של או"א נקרא ארנון אשר על ידו נתקנה רחל שהיא מואב וז"ס כי ארנון גבול מואב כי כל גבולה ופרצופה ע"י הגבורות דאו"א ובזה תבין כי שם בזוהר כל כוונתם בפ' הזה רמזו על כח הגבורות וכמ"ש את והב בסופה כמ"דא לעלוק' שתי בנות הב הב. בסופה ים סוף והיא רחל אשר שם הגבורות ואחרי אומרו ארנון זווגא עילאה אמר ובדא משתרשין שרשין לאושטא קרבוי וכו'. והענין כי ע"י נחלים אלו שהם ה"ג דאבא וה"ג דאימא והם הנחלים שבשני יסודות הנקרא גם הם נחלים ואלו יוצאים מזווג שני דאו"א הנקרא ארנון וע"י נתקנה מואב וירדו בה השלשים גבורות וז"ס את והב בסופה הם הגבורות היורדות שם. ושם ארנ"ן חסר ו' גי' ש' והם סוד שלשים גבורות הנזכרות כל א' כלולה מעשר הם ש' ואלו הם הנחלים היורדים מארנון עילאה אל מואב שהיא רחל.

וז"ס על כן יאמרו המושלים הם או"א השולטים העליונים בואו חשבון פי' אומרים להג' הראשונות בואו בסוד זווג וביאה עליונה של או"א בסוד מ"ן אלא מחשב' עילאה וז"ס בואו חשבון אב ועי"ז תבנה ותכונן עיר סיחון שהיא רחל כנז"ל כי אש יוצאה מהחשבון הם השלשים גבורות כל א' כלולה מעשר הם אש עם הכולל כי כולם דינים ואש זו יצאה מחשבון מחשבה עילאה כי מזווג השני הנקרא ארנון יצאה האש הזו ואחר שנכנסו ברחל שהי' עיר סיחון אז יצאה להבה מקרית סיחון ואכלה ער מואב הם הקליפות הנקראים ערוה הנאחזות במלכות הנקרא מואב וכולם בעלי במות בעלי רמות ופסילים בגבור' היוצאים מארנון עילאה:

ונחזור לענין כי המ' נתקנה ע"י חשבון אבא עילאה שהוריד הגבורות מטיפ' דיליה ומיתקו הגבורות הראשונים וע"כ נבנית רחל וע"כ נק' מואב כי תיקונ' מאבא וז"ס ה' בחכמה יסד ארץ ושמור כלל זה בכל מקום שנזכר בחינת הארה מיסוד אבא אל רחל בסוד ותתצב אחותו מרחוק מרחוק ה' נראה לי וז"ס רשפיה רשפי אש שלהבת יה כי הגבורות שהם רשפים וגחלים הם אש ל' גבורות שהם גי' א"ש ומהיכן יצאה אש זה. משלהבת שיצאה מי"ה שהם או"א עכ"ל האר"י ז"ל. ובזה מובן מ"ש הזוהר בכ"מ שהמ' היא מאבא כמ"ש בפ' שמות בדף י"ב ע"א בפ' ותתצב אחותו ולעיל בדף נ"ו ע"ב הנה שם ה' בא ממרחק. ובפ' מצורע רשפיה רשפי אש שלהבת יה כל זה מובן בהקדמה זו. ובסה"כ כתוב כשעולה מ' לאבא כגון בשבת ז"ס ה' בחכמה יסד ארץ. ואיתא בסה"כ בכוונת אמן דע כי מילוי שם ע"ב שבאבא גי' מ"ו וז"ס הטיפה של אבא כי שרש הבן מהאב והנה מכח מילוי זה נעשה הזעיר שם מ"ה דאלפי"ן עם הכולל גי' מ"ו וכשהזעיר מגדיל למ' נותן לה המילוי שלקח מאבא שהוא מ"ו ומילוי שלו של מ"ה שהוא י"ט כמנין חו"ה שהי' נוקביה שממנו יצאת תחלה מן המילוי שבו וכשנותן לה ג"כ מילוי דאבא שהוא מ"ו אז נעשית הנוקבא שם אדנ"י גי' מ"ו י"ט וז"ס ה' בחכמה יסד ארץ כי ה' שהוא זעיר נשתתף עם החכמה וע"י שניהם יסד ארץ בנה הנוק' הנק' ארץ כי הוא נתן לה י"ט וחכמה מ"ו יסד ה' שהוא זעיר את הארץ שהוא המלכות עכ"ל:

ה' איש מלחמה מלכות ה' שמו זעיר וכן וה' המטיר על סדום מ' המטירה מאת ה' זעיר כדין אתברו דרגין עלאין ודרגין תתאין גרסינן. ופי' חג"ת דקליפה הם דרגין עילאין ונה"י הם דרגין תתאין והם רמוזין בפ' מרכבות פרעה הם נה"י שהם מרכבה לחג"ת. וחילו הם חג"ת שעליהם: אבל חב"ד הם ומבחר שלישיו כמ"ש הזוהר לקמן וז"ש בדף שאחר זה וכמה חיילין וכו' מנהון אחידן וכו' עד הה"ד מרכבות וכו'. שכל הפסוק יפורש על הקליפות שיש בהם עליונים ותחתונים:

ירה בים הוא המלכות ויפורש ג"כ על פרעה וחילו וים של מטה וז"ש בים סתם דהיינו ים העליון שהיא מ' וים של העוה"ז:

פורקנא דקינטא קשוט פירוש גאולה של ישראל שיעברו בים ולא ימות אמת אבל המצריים למה ימותו וז"ש מ"ש אלין מאלין למה יומתו המצריים היה לך לדחותם מעל ישראל ולא ימותו. ה"ג אמר לי' קב"ה קטול כל אינון אוכלוסין לבתר חפי עלייהו הה"ד מרכבות פרעה וכו' לבתר ארמי לון לבר:

באתר עילאה פי' בזעיר:

במלכותא דלעילא פי' בנוקבא:

ד' כרסוון פירוש ארגמ"ן. ה"ג וכולהו אתמסרו בידה דמלכותא. ומבחר שלישיו הא אתמר ושלישים וכו' כתב הרב מבחר שלישיו הם חב"ד דקליפה שחג"ת הם ג' וכן נה"י וחב"ד הם מבחר שלישיו. ד"א חדא דעשר אצבען. י' מ' הכתה בעשר ספירות שלה לס"א.

עשר אמירן דקב"ה פירוש עשר ספירות דזעיר:

האי דימא תקיף נ"ב דקריעת ים סוף היה על ידי עתיקא:

ורומיה ת"ק שנין פירוש עובי הרקיע.

הילוכו באורכיה נ"ב לפי שכולל בו ג' רקיעים כל אחד ת"ק עכ"ל ולפ"ז רקיע ערבות אורכיה ת"ק שנין אבל הרקיעים האחרים הם מאתן שנין ולפי שכולל ג' רקיעים של ת"ק הם אלף ות"ק. לעילא מערבות רקיע פירוש הוא המסך שבין עשייה ליצירה שהחיות הם ביצירה וכן מ"ש לקמן רקיע לעיל מקרני החיות הוא המסך שבין יצירה לבריאה.

כ"ה אלפין חולקין וכו' נ"ב משיעור הנז' במקום אחר שהוא ר"לו אלפים רבוא רבבות פרסאות לחשבון הזה יהיה שיעור זה כ"ה אלפים מן הר"לו עכ"ל:

והובא בפרק ב' מפרקי היכלות כל פרסה ופרסה של הקב"ה אלפים באמה והאמה שלו ד' זרתות. וזרת שלו מסוף העולם ועד סופו שנאמר מי מדד בשעלו מים. וז"ל הרב באוצ"ח שם יו"ד ה"י ו"ו ה"י בגי' רל"ו והוא שיעור קומתו של הקב"ה רל"ו אלפים רבבות פרסאות כמנין גדול אדוננו ורב כח כי שם הנזכר בריבועו הפשוט והמלא גי' ע"ב קס"ד כזה י' י"ה יה"ו יהו"ה יו"ד יו"ד ה"י יו"ד ה"י ו"ו. יו"ד ה"י ו"ו ה"י גי' רל"ו והוא בחי' נשמת המקיפים בזעיר דזעיר דעשייה עכ"ל. הנה מבואר מ"ש הזוהר משיעורא דקב"ה דהיינו רל"ו וכו'. אין הכוונה על א"ס ב"ה כי אין לו שיעור ולא גבול חלילה וחס אלא הכוונה על שם זה שהוא נשמת המקיפים דזעיר דעשייה ושיעורו רל"ו אלפים וכו' והחיות הם חלק משיעור הנזכר כי החיות הם מלאכים. אבל שם זה הוא אלהות שהוא נשמה למקיפים. ומכאן יקיש האדם לשמות אחרים שביצירה ובבריאה. ושבאצילות שאין קץ לשיעורם ולחשבונם:

ד' נחתין בדרגייהו הם ד' מחנות שכינה מלרע:

כמה רתיכין בימינא ושמאלא פי' מלאכים שהם מימין כגון מחנה מיכאל וכן משמאל כגון מחנה גבריאל וז"ש מתחות ימא שטאן שהי' המ'. ומ"ש כולהו נוני ימא הם המלאכים כולם מתקבצים ע"י האור שממנו יונקים כגון צד ימין מחסד וצד שמאל מגבורה.

וז"ש אתכנפו בזיוהון מסטר שמאלא תתאה. עכשיו מדבר על הקליפה:

ואיילתא קיימא פי' לאה עיין בפ' שמות דף יו"ד.

ועאלת במאתן היכלין דמלכא הם או"א שכל אחד הוא מאה שעשר ספירות דאבא הם מאה וכן דאימא ולאה מקבלת מהם בלילה כי עמה הוא הזווג ובבוקר הוא השלמתו בסוד ויהי בבוקר והנה היא לאה:

ותיאובתא דאילתא דא פירוש לאה שכוונתה להזדווג וליתן שפע לעולם וז"ש אתי עמה וכו' שעולה בסוד מ"ן:

כמה דאוקימנא תתן אמת ליעקב פירוש שממשיך המוחין לזעיר: ה"ג דידע ליחדא שמא קדישא בעלמא כדקא יאות ודא פולחנא דשמא קדישא ומאן דידע ליחדא שמא קדישא אוקים אומא יחידא. ה"ג טמירין בעמקא באתר חשוכא דכתיב ישת חשך סתרו. ור"ל שהקליפות סובבים הקדושה וע"י תפלות ישראל מבקעים אותם:

כל נהיר היינו מוח חכמה וכל ברכאן מוח בינה וכל חדוה מוח דעת. אלא בגין דאקדים שמאלא וכו' כ' הרב בחטא אד"הר נתפשטו הגבורות תחלה וכן בחורבן ולעתיד יתפשטו החסדים תחלה:

ה"נ כדין כתיב נאדרי בכח תרי ול"ג תרעין דבר נש אשתכח דאתפלג פירוש שננסרה חוה מאחוריו כדי להזדווג עמו כך ימינך אשתכח דאתפלג. פי' זעיר שבניינו מהחסדים גם הוא ננסרה המ' מאחוריו כדי להזדווג עמו וז"ש מ"ט בגין לקבלא עמיה שמאלא שהיא המ' שבניינה מהגבורות כולא חד בחד. פי' ז"ון הם אחדות אחד:

הה"ד ימינך ה' פי' אע"פי שמלכות היא שעשתה נקמה כמ"ש הרב מ"מ כל מה שעושה בכח זעיר שהיא אחדות אחד עמו נמצא כאלו הימין שהוא זעיר רען אויב:

בההוא זמנא פירוש בזמן החרבן ה"ג ת"ח לא אשתאר מבני עלמא וכו'.

באינון תרין חולקין נ"ב היינו מילה ופריעה לאפוקי ישמעאלים שמלים ולא פורעים

באלין תרין דרגין פירוש מילה במ' ופריעה ביסוד והם ציון וירושלים.

ואי נטיר לההוא קיים פירוש שעושה מילה ופריעה ושומר בריתו מלטמאה:

ונחלתי ישראל כתב בזוהר מוגה שיש כאן חסרון וה"ג וכי אשור ומצרים קריבין אינון לקב"ה אלא על גלותא דיפקון ממצרים ומאשור אתמר. ואי אתמר על מצרים ועל אשור על אינון חסידין דילהון דאהדרו בתיובתא ואשתארין למפלח לישראל ולמלכא משיחא דכתיב וישתחוו לו כל מלכים וכתיב והיו מלכים אומניך וכו' א"ל מאי דכתיב דרכיה דרכי נועם א"ל כמה טפשין אינון בעלמא וכו':

אורייתא ואורחוי נ"ב תורה שבע"פ יסוד דידה הנק' דרך:

מההוא נועם אתיין נ"ב ע"י יד הבינה עכ"ל ור"ל כמ"ש הרב באוצ"ח שידים דאימא הם כלי מ"ן דרחל וז"ש ונתתם חמישית לפרעה ע"ש באורך.

נפק נהורא מההוא נועם נ"ב מאימא

ואתעטר נ"ב תרין עטרין

קב"ה נ"ב זעיר עכ"ל ונלע"ד ואתעטר ביה קב"ה הם המוחין כולם חב"ד דאימא שבאים לזעיר דכולהו עלמין הם העולמות בעצמם: דכולהו רקיעין כפשטן:

דכולהו כתרין פי' הם פנימיות העולמות והם הפרצופים שבתוך העולמות א"נ דכולהו רקיעין הם המקיפין דכולהו כתרין הם הפנימים:

בההוא עטרה פי' במוחין דאימא:

בכרסיא דיליה פירוש מ' ונ"ב ציון אוה למושב לו:

קמו"אל שמיה נ"ב רוח דא"וא דעשייה נק' כך: בי"ב אתוון גליפין כתב בספר שבר יוסף כי שם בן י"ב הוא אה"יה הוי"ה אדנ"י:

הדרני"אל שמיה נ"ב נשמה דא"וא דעשייה:

במאתן אלף רקיעין נ"ב חכמה ובינה נק' כך בזוהר: ה"ג וכו' אנת הוא דאסגית מלין וכו':

סנדלפון נ"ב אריך דעשייה נקרא כן וכן נקראת נשמה דנוקבא דזעיר דיצירה

בתר פרגודא נ"ב פרגוד שבסוף היכלי היצירה:

ואותביה קמיה נ"ב ביצירה והיה אוחז בכסא הכבוד דהיינו בריאה:

גרמו לקב"ה סליק וכו' נ"ב פנימיות זעיר עולה לאריך עכ"ל וז"ש לעילא לעילא שפירושו לעילא מן אימא ולעילא מן אבא עד אריך:

כדין כתיב וברוב גאונך פי' כשעולה זעיר למקום הגאות שהוא אריך ששם ת"י נימין שהם גי' גאו"ת כמ"ש הרב בפ' ה' מלך גאות לבש:

בשעתא דאתלבש קב"ה גאותא וכו' עד דכתיב יושב בשמים ישחק כתב בספר אור ישראל שמאמר זה יובן במ"ש האר"י ז"ל וז"ל יושב בשמים ישחק למה נכתב ישחק בשי"ן ולא בצד"י כי זה מדבר על הגאולה שאז תהיה התשועה ע"י בינה עילאה באמצעית הגבורה וביכה נק' שי"ן שורקת שהי' נתלבשה ביצחק שהוא הגבורה לעשות נקמה בגוים עכ"ל האר"י ז"ל ולפ"ז מ"ש דאתלבש קב"ה גאותה הם הארות אימא שבתוך זעיר ומתלבשת אימא בגבורה דזעיר וזהו שסיים דכתיב יושב בשמים ישחק כמ"ש הרב:

טורי עלעא נ"ב הם האבות:

אילנא חד פירוש זעיר ומפרש באלים לשון אילן כדמסיק:

בי"ב תחומי הם י"ב צירופי הוי"ה ובספר אור ישראל פי' י"ב גבולי אלכסון שבאריך בת"ת דידיה והם באים לזעיר לפי שזעיר מלביש לאריך מטיבורא דלבא דיליה ולמטה שהוא חצי הגוף ואו"א מלבישים לאריך מטיבורא ולמעלה. ויש י"ב גבולי אלכסון בחצי ת"ת העליון דאריך לאו"א וי"ב אחרים ג"כ בחצי התחתון לזו"ן כמ"ש באוצ"ח:

בד' סטרי עלמא פירוש חגת"ם א"נ הם חו"ב ח"ג הבאים מבינה לזעיר:

ע' אנפין וכו' פירוש ע' שרים כמ"ש לקמן שחיותם הוא מזעיר בסוד ואתה מחיה את כולם:

ה"ג גופא דאילנא בעי לנטרא לון: דאיקרי קודש פי' בינה וז"ש ואיקרי כח ה' שהיא כח זעיר כנודע וכן נועם שבא לזעיר הנק' הוי"ה:

מאי תימא בהאי דכתיב הכא הכל הבל פירוש כיון שאמר ורעות רוח גבי מלת הבל ש"מ הבל דקרא לאו מאינון הבלים דלעילא. והא מלתא דא קושיא אחריתי היא דמדכתיב תחת השמש ש"מ שאינו הבל דקדושה:

הבל אתעביד מניה לעילא פי' מלאך קדוש.

ומ"ש ולית לך הבל דלית ליה קלא פירוש שהמלאך יש לו כח הדיבור שמלמד סנגוריא על האדם שעשה המצוה.

לעילא מן שמשא פי' מן שמש שבעו"הז.

ומה שמיה צדקה פי' כיון שהמצוה שהאדם עושה היא עולה בסוד מ"ן למ' כדי לעורר הזעיר הנק' צדקה לזווג לכך נקרא מלאך שנוצר ממנה צדקה ושיעור הכתוב זרעו לכם. פי' זרע שלכם שמו צדקה:

באתרא דכבוד דלעילא אשתכח פי' שנשמת הצדיק עולה אחר המיתה למ' בסוד מ"ן ושם במ' הארת הזעיר שנקרא כבוד דלעילא וצרור החיים הוא המ' כנודע שצוררת אל חי בתוכה. ולפ"ז כבוד ה' יאספך הי' מ' ואינו זעיר כמו כבוד שהזכיר הזוהר ולכך הוסיף הזוהר דכבוד דלעילא לרמוז על זעיר אבל הכתוב אמר כבוד ה' דהיינו כבוד של ה' שהיא מלכות שבניינה מזעיר א"נ י"ל באתרא דכבוד היא בריאה ששם היא המ' הנקרא כבוד דלעילא שהיא ע"ג בי"ע ונודע שג"ע של מעלה היא בריאה ולשם עולה הנשמה ומ' היא שם והנשמה נצררת ביסוד דידה הנקרא צרור החיים ולפי זה כבוד שהזכיר הזוהר הוא כבוד דקרא:

ה"ג ושמה ממש צדקה אתקרי ור"ל שלעתיד תקרא על שם בעלה. ה"ג ואור פניך כי רציתם בחסדיך דכתיב כי ימינך דא גדולה.

דחילו דשכינתא נ"ב כלומר אימת ה' עכ"ל ופחד דקרא היא גבורה וכן כתב הרב זלה"ה דהיינו שיתעוררו הדינים של מלכות וגבורה עליהם.

על אינון דרא בתראה וכו' פי' לאפוקי אותו הדור שבאותה שעה לא היו פרועים שלא נעשו פריעה אלא במרה וכיון שבאותה שעה שזכו לגילוי שכינה כמר"זל ראתה שפחה על הים וכו' לא היו פרועים אע"פי שפרעם במרה מ"מ כיון שלא זכו באותה שעה שיהיו פרועים לכך לא נכנסו לא"י:

רשותא אחרא נ"ב ס"מ בא להטעותם:

דא"א אין עץ אלא הקב"ה בספר אור ישראל כתב נק' זעיר עץ כי הוי"ה בהכאה כזה יו"ד בה' ה' ביו"ד ו' בה' ה' בו' גימטריא ע"ץ. א"נ ס"ג מ"ה ב"ן גי' ע"ץ לפי שזעיר מכריע בין תרין הה"ין. א"נ עץ עם הכולל גימ' אה"יה דיו"דין לפי שזעיר מקבל מוחין דאימא שהיא אה"יה. אמר מלה על ההוא חוטרא קדישא. ר"י מפרש ושם נסהו על המטה שבו עשה הקב"ה כמה נסים וטעם שהזכיר ענין זה במרה לפי שאמר ויורהו ה' עץ שבו מתק המים ואגב אמר ושם נסהו על המטה שבו נעשה כל האותות:

קב"ה אמר פירוש זעיר הוא האומר. ומ"ש לקול ה' אלהיך היא המלכות. אמירה סתם פי' מ' ולפ"ז לקול ה' אלהיך הוא זעיר.

קול דעאלו ביה פי' מ' והיינו כדעת ת"ק שהוא רבי אבא.

באלין תרין חולקין אחרנין פי' בנצח והוד.

עד מלכא קדישא פי' ת"ת: ה"ג באסתמרותא מן נדה.

ומהאי אחידן ומתקשרן מלין אחרנין פירוש במצוה זו כששומר עצמו מן הנדה אחוזים ומתקשרים סודות אחרים ר"ל כמה מיני תיקונים עושה למ' שע"י מתקשרת עם בעלה:

דכתיב הוד והדר לבשת נ"ב ר"ל כי נ"ה דבינה הם נעשים חש"מל בבחינת מלבושים ע"ג זעיר.

פקדין עליה אפטרופא וכו' פי' שאומר הקב"ה למלאך אחד שיליץ עליו טובה דהיינו שיבקש כל זכות שיש לו ויליץ עליו בהם:

ויהביה בידו דרש"בי ואישתזיב פתרון החלום הזה הוא מ"ש בפ' ויחי שר' יצחק בא אצל רבי יהודה לצוותו וכו' ומשם הלכו אצל רשב"י ע"ה וראה מ"ה רודף אחריו והתפלל עליו וניצל וזהו פי' החלום שע"י אותה צדקה שנתן לאותו עני נתן הקב"ה בלבו של רבי יצחק שילך אצל רשב"י ועל ידו ניצול.

דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא כפי הסוד רוחא ונשמתא הם זעיר ובינה ונודע שהם ניזונים מחכמה נמצא שת"ח הם אוכלים מזון של זעיר ושל בינה וז"ש דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא. וכן נמי לעיל במזון שבא משמים שהוא זעיר אמר דעייל יתיר לנפשא שהמ' היא נפש. וכולא כגוונא דלעילא הוא כמו שאמר תחילה דאשתלימו ישראל כגוונא דלעילא:

אשלים לה את חד ואתעביד צדקה כתב הרב בס' ק"י כוונת הצדקה היא שהמ' נק' צדק וע"י הצדקה ממשיך לה ה' חסדים ונקרא צדקה וז"ש אשלים לה את חד ואתעביד צדקה.

גומל נפשו איש חסד פי' מי הוא שגומל חסד עם המ' הנקרא נפש הוא איש חסד שעושה חסד עם העניים ומרחם עליהם וגומל דקרא הוא לשון גמילות חסדים שגומל עם המלכות ומפרש ולמה צריכה מ' לג"ח דידיה. ואמר דהא בדינא שרייא ר"ל לפי שהיא דינים שבניינה מהגבורות ואשלים ליה חסד שהוא ה' חסדים ואתעביד צדקה. גרים דיתברך כל יומא ה"ג גרים דיתברך כל יומ' ע"י ההוא אילנ' ור"ל שגור' ע"י תפילתו להמשיך שפע למלכות שממנה המזונות יוצאים כמ"ש בפ' תרומה דף ק"ע ע"א שהמ' זנה לכל העולם וכו' ומביא ראיה מפסוק ברוך ה' יום יום ר"ל ה' דקרא היא המ' ומתברכת בכל יום ע"י האדם בגין דישתכחו עמיה ברכאן בכל יומא ויומא לעילא שבשבילו יבואו בכל יום ברכות למ' וז"ש בסמוך ברא דבגיניה משתכחן ברכאן לעילא. מעתיקא קדישא הוא אריך שמצח הרצון דיליה ממנו בא השפע:

דאתלבש בתפילין ה"ס המוחין שבאים לזעיר על ידי מצות שעושים ישראל למטה דמתחברן גוונין אתפאר' גוון חוור וסומק וירוק הם ג' קווי זעיר שמתקשרים זה בזה ע"י ישראל.

ויבואו אלימה וכו' פירש דריש ליה לשון אילן כבר פירשנוהו לעיל בדף נ"ח ע"ב.

ומההוא טלא דנהורא עילאה קדישא פירוש הטל דאריך שהוא נהורא עילאה קדיש' ובספר אור ישראל פירש ומההוא טלא היא מוחא סתימאה שנקרא טלא כמ"ש האר"י ז"ל.

ומ"ש דנהורא עילאה קדישא היא גבורה דעתיק שבתוכה:

מה השד אתחזר לכמה גווני כמ"ש בש"ס שהשדים מהפכים גופם לצורה שירצו חוץ מהרגלים שהם כתרנגולים ואין יכולים להופכם וכמעשה דאשמדי כשישב במקום שלמה. כן המן מתהפך להם לטעם הדבר שירצו.

יניקא דמשחא פי' אינו נלוש כשמן כת"ק אלא אחר הלישה מטגנים אותו בשמן ויונק מהשמן: ה"ג א"ר ייסא כתיב ערב וידעתם ול"ג רבי חייא

רבי חייא אמר איפכא מה כתיב לעילא וכו' פירוש בשביל שהיו מתלוננים על הבשר אתער ערב שהוא דין ובשביל רחמיו ית' כלל עמו החסד למתקו וזהו וידעתם כי ה' הוציא וכו' וכדמפרש:

ומ"ש ובוקר וראיתם וכו' פירוש כשנתעורר בוקר שהוא חסד כלל עמו הדין שהוא המלכות שנקרא כבוד ה' וכל זה למתק דינא ברחמי כדי שלא יקטרג השטן על ישראל שהיו מתלוננים וז"ש הזוהר וכ"כ למה בשמוע ה' את תלונותיכם וז"ש רבי חייא אמר איפכא שלדעת רבי ייסא כל אחד בפני עצמו ערב שהוא דין וידעתם כי ה' הוציא וכו' בכח אותו הדין ובוקר שהוא רחמים וראיתם את כבוד ה' שמאותו החסד נתן לכם מן לאכול אבל לרבי חייא הוא סוד המזוג כמ"ש:

א"ר ייסא לא שני קב"ה נמוסוי פירוש ר"י בא לתרץ קושיא אחת לפי דעתו שאמר שנמוסי קב"ה בצפרא חסד וכו'. שהרי לפעמים שגם בבוקר יש דין כדור המבול שהיו נימוחים ערב ובוקר לכך אמר לא שני קב"ה וכו' בר אינון חייבי עלמא וכו'.

זמינין צדיקייא וכו' קשה דלעיל אמר רש"בי שת"ח ניזונים בעוה"ז מחכמה והאיך איפשר שלעת"ל יהיו ניזונים מבינה הנקרא נועם ואיפשר שבעו"הז ניזונים מחכמה הארה מועטת. ולעת"ל הם ניזוני' מבינה ואבא כלול עמה בסוד וחכם בבינה מזון עיקרי ועצמיי:

ומי אמר דוד הכי פי' וכי דוד צריך לומר זה הפסוק והלא כבר אמר בכל לבי וכו' וא"כ פסוק ממעמקים מיותר:

מעיקרא דכל עקרין פירוש הם א"וא ומפרש סדר ההמשכה ואמר לאמשכא ברכאן מעומקא דבירא. וכתב בספר אור ישראל שהמאמר הזה פירשו האר"י ז"ל בעצמו וז"ל מ"ש בפ' בשלח דף ס"ג ע"ב ביאור הדברים כי האדם יכוין בתפלתו בשרש כל השרשים כי יכוין להמשיך שפע וברכה מעמקי הבאר והוא נתיב הבינה הנקרא עומקא דבירא כדי שע"י כוונה ימשיך ברכות ממבועא דכולא שה"ס דעת העליון נתיב הזכרות כי כאשר נתעורר הנתיב התחתון שבתוך הבינה ע"י הצדיק בסוד מ"ן מתעורר הנתיב העליון שהוא מבועא דכולא לאושדא מ"ד ולא נגדא ברכאן לקבל מ"ן שעלו מנתיב התחתון שבבינה וזה בדרך היסוד עם המ' ומשום דקארי ליה זמנין עומקא דבירא וזמנין מבועא דכולא קבעי מאי הוא ואמר שהוא המקום היוצא ממנו אותו נהר היוצא שהיא בינה כנודע והמקום הזה נקרא עדן ועדן יש בו שני בחינת אחד בחינת הזכרות אשר בעדן וזה נפיק מניה ההוא נהר כי עדן זכר. ובינה נקבה יצאה ממנו ונאצלת ממנו. ולכך אמר ואשתכח מניה. וכנגד שתי בחינות אלו הביא שני פסוקים:

כנגד בחינת הזכרות כתיב ונהר יוצא מעדן כדפרישית וכנגד בחינת הנקבות נהר פלגיו כי משם יתפלגו מים העליוני' כד"א ויהי מבדיל בין מים למים ומיין נוקבין אלו נמשכים מ"ן למ' וזהו ישמחו עיר אלהים. ולכך נקרא עמקא דבירא שממנה נמשכים מ"ן לבאר התחתון ומקום זה נקרא ממעמקים קראתיך שהוא שני עמקים עמקא דבירא ועמקא דכולא. עמקא דבירא נוקבא ועמקא דכולא זכר וז"ש שם ודא איקרי ממעמקים עמקא דכולא ועמקא דבירא. עכ"ל האר"י ז"ל.

כד עתיקא וכו' פירוש אריך:

עמקא עילאה פירוש יסוד אבא:

בירא דנחלין ומבועין וכו' פי' יסוד דאימא שנמשכים ממנו חו"ג שנקרא נחלין ומבועין.

מההוא עמיקא דכולא פי' יסוד דאבא.

יומא עילאה פי' בינה.

שית יומין פירוש ו"ק.

מיומא שביעאה פי' בינה

ויומא שתיתאה פי' יסוד זעיר. מ"ד יום הששי למה ה' יתירה:

לסדרא פתוריה בליליא דשבתא ז"ל הרב ז"ל בסידור יסדר שלחנו כל ליל שבת במפה פרוסה גם פתיתין על השלחן ולא פת שלם משום העורכים לגד שולחן עכ"ל. ובח"י דף פ"ח הכריע שיניח פת שלם ודקדק כן מהזוהר בפ' יתרו וע"ש טעם לשבח:

מההוא מקום וכו' פי' אלפים אמה:

ודא איהו מקום פירוש מ':

דאשתמודעא יקרא עילאה פירוש שע"י המלכית ניכר בחינת זעיר ושיעור הכתוב ברוך כבוד ה' פירוש במה ניכר כבוד זעיר ע"י מקומו שהיא מלכות וכן הוא בפ' ויקהל דף ר"ז ע"א שהלשון הזה כפול שם ופירש אותו שם היטב. ה"ג בגין דאי בפומיה מלולא דחול יפוק מניה דהיינו שידחה מן המ':

נחש הא אתידע כתב הרב כי נחש הקדוש הוא יסוד דקטנות שהוא גי' שד"י ויונק מאחורים דאה"יה שהוא גי' מ"ד שד"י ומ"ד גימטריא נח"ש כד"א הצור תמים:

פעלו פירוש מלכות נקרא צור וזה הפך ר' אבא ור"ש דלקמן דמפרשי הצור תמים על הוי"ה דגבורה שבזעיר וכמ"ש לקמן:

ותמן ידע משה היך דקאים נחש עלי צור פירוש נחש הקדוש יונק מהמ' שנקרא צור כמ"ש לקמן למה נק' המ' צור:

דלית לך כל שמא ושמא וכו' נ"ב כי ב' בצור ב' השימוש ר"ל עם הצור עכ"ל ור"ל שע"י צור שהיא גבורה דזעיר שהיא הוי"ה בהכאה יכה במ' שנקרא סלע וצור ותוציא מים וכדמפרש לקמן והקשה לו עוד מפסוק הן הכה צור וכו' דפסוק זה מוכח בהדיא שהכה לצור ממש:

פטישא חריפא וכו' פירוש החכם החריף מן הקושיא שמקשה ניכרת חכמתו ופירוש בקטרוי בקשר הקושיא. וההוא גבורה מחי ולקי וכו' ז"ל הרב בק"י דע כי בזעיר יש בו שם הוי"ה ונוקביה שם אלהים במילוי הה"ין עם הכולל גי' צו"ר והם דינים. ולהמשיך אור מזעיר אליה צריך להכות בצור שיכה אור יו"ד דהוי"ה דזעיר ויהיה יפ"י ק' יפ"ה נ' הפ"ה כ"ה הפ"ו ל' ופ"ו ל"ו ופ"ה ל' הפ"ה כ"ה. הכל גי' צו"ר ואז יוצא הארה מזעיר לצור דאלהים דהה"ין שבמ' עכ"ל הרב ובזה יובן לשון זה מ"ש בכל אתר צור גבורה. פירוש הוא הוי"ה בהכאה שבזעיר שהיא גבורה. ומ"ש ואי לאו דאתער האי.

צור פי' צור דזעיר. ומ"ש ולקי באתר דאצטריך. פי' בצור דאלהים שבמ' ולפ"ז הן הכה צור הן הכה ע"י צור שהוא הוי"ה בהכאה כמו והכית בצור דלעיל שהבי"ת שימוש. ואיך להקשות דכיון דגם המ' נקרא צור כמ"ש בשם הרב א"כ הו"ל להניח קרא כפשטיה שההכאה היתה בצור דאלהים שהוא המלכות. וי"ל דודאי הפסוק מעלים הסוד ולא יאמר שההכאה היתה בצור דאלהים דאינו כבוד וכו' לכך זכר המכה ולא זכר המוכה מפני הכבוד:

מסטרא דצור עילאה נ"ב אימא

נפק צור אחרא נ"ב זעיר בבחינת גבורה עכ"ל ור"ל כמ"ש בשם הרב שהוי"ה בהכאה שבזעיר היא גבורות והיא בגי' צו"ר:

ה"ג וע"ד בצור עילאה אפיקמייא מאתר דלתתא ור"ל בכח צור שבזעיר שהכה במ' הנק' סלע הוציאה מים.

דאתהפך צור פירוש צור. שהיא גבורה דזעיר שהיא אותה הוי"ה שבהכאה נתהפכה ונעשית חסד:

רש"א פירוש מסייע לת"ק: ילדך כלומר עולימך פי' צור שבקטנותך היה תמים עכשיו לא אתהדר תמים וזה הפך ר' אלעזר דלעיל שפירש צור הוא בינה. שילדתה לזעיר ור"ש מפרש צור שהיא הוי"ה דגבורה שהיתה בקטנותך תמים:

עתה תשי וה"ג דבגינך לא אשתכח תמים וכו':

דכתיב ויחנו שם על המים פירוש הם מים הזדונים כדמפרש:

דאיקרי כלב נ"ב אותיות אמצעיות דשור וחמור שהם ו' דשור מ"ו דחמור גי' כל"ב. וכתב בספר אור ישראל שהם נקרא חשך חמור שור כלב:

עדי אובד דכתיב כי מחה אמחה כחיב תמחה את זכר עמלק הה"ד ואחריתו וכו'. פי' שני פסוקים הללו זה מגיד על זה וזע"ז.

ה"ג מאי לא תאונה בגין דאתיא בתסקופא וכו' נ"ב דריש תאונה לשון תואנה ועלילה. אלא ולא ישליטנו בגין דאיהו הימניה וכו' ושיעור הכתוב איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים כדי שאינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה וכיון שלא רצה להוציא ממונו בין לצדקה בין לעצמו לכך ולא ישליטנו וכו' אבל בפרשת בהעלותך דף קנ"ו ע"א תירץ תירוץ אחר אינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה בתאות העוה"ז אבל במצות של עוה"ב אינו רוצה לעשות שום מצוה לכך ולא ישליטנו וכו':

לההוא קרבא דלעילא פירוש כי עמלק הוא בדעת דקליפה ומרע"ה הוא בדעת דקדושה כנודע ולכן מרע"ה היה נלחם עם דעת דקליפה שמשם שורש עמלק:

לקרבא דלתתא פי' כשיצא עמלק להלחם עם ישראל בא ס"מ לסייעו ולכך יהושע שהוא בחינת מט"ט נלחם עמו כדמסיק לקמן:

בגין דכל סטרי דקב"ה הוה נ"ב כי עמלק נגד הדעת דקליפה ונמצא מחלוקת בכל הו"ק היתה:

ירושלים דלעילא ושיעור הפ' עיניך תראינה הם עיני אריך ולכך עינך חסר יו"ד שמסתכלים בירושלים שהיא מלכות ונוה שאנן הוא אריך כמ"ש בא"ר:

ה"ג ויהי ידיו אמונה אמונה מהימנותא ודאי ולא ככתוב בדרך אמת:

אהרן וחור דא וכו' וא"ת הא בסוף פרשת בהעלותך אמר אהרן ונחשון בן עמינדב וי"ל דאחר שמת חור חזר נחשון במקומו לפי שכולם בחינת אחת מיהודה שהוא בחינת גבורה. ועיין בפרשת ואתחנן דף ר"ס כי שם הארכנו:

יהושע הוה חולש וכו' פירוש כדלקמן שהביא עמלק אומות אחרים. בעל כרחם ולכך היה חולש וכו' מי ראוי למות: