והרמ"ז כתב ואשים דברי לשון רבים נודע כי פרד"ס מתקן אבי"ע סוד מתקן אצילות פר"ד מתקן בי"ע ועיקר פנימיות עולם האצילות הוא עתיק סוד מלכות דאד"ק ונקראים בי"ע עולם הפירוד ועלמא דנוקבא ה"ס מלכות זעיר המתפשטת בהם ולכן בענין הסוד אמר לקמן שנעשה ממנו רקיע אחד: ומכל שאר מלין דאורייתא שהם פר"ד אמר שנעשו ארצות וכנגד ב' בחינות אלו אמר דברי. כי דבר בכל מקום ה"ס נוקבא והן הב' מלכיות הנז'. וסוד בקיעת הפה הוא בכח הגבורות בסוד ה' מוצאות וע"י הזווג סוד אחע"ה גיכ"ק העולה רי"ו. ואז"ל תורה ניתנה מפי גבור"ה גי' רי"ו כמלת דבר"י ולכן עסק הפרדס יהיה בדיבור ממש כמ"ש כי חיים הם למוצאיהם שבעליית ההבלים למעלה מקבלים חיים שמתערבים עם האורות העליונים וז"ש ואשים דברי פי' שימת דברי אלהים חיים בהבל היוצא מפיך ולפי ערך החידוש נעשה רקיעא חדא. סוד רקיע הוא אור מקיף המתפשט ונעשה רקיע החופף גם מפר"ד נעשה ארץ הוא המתפשט כמו שכתוב לרוקע הארץ:

ולבאר פרטות המאמר נאמר אין ספק שבסגולת עסק התורה מאירים העולמות כל א' תוך חלק הראוי לו דהיינו ג' חלקי הפר"ד מוסיפים הארה בבחינת ג' כלים של הפרצוף פנימי אמצעי חיצון. חיצון בפשט אמצעי ברמז פנימי בדרש. והנה לג' עולמות בי"ע שבהם מתפשטים ג' הכלים לסוד נשמה להם כנודע וכל ג' הכלים וג' עולמות הם בסוד עלמא דנוקבא וכללם נקרא ארץ. אבל הסוד הוא כנגד החיה והוא סוד פנימיות האצילות בסוד עתיק. ובעוסקו האדם בפרד"ס מוסיף כח בד' עולמות ומזה ימשך זוהר עליון על נשמתו בלי ספק. ונלע"ד שעיקר התיקון הוא לזמן תיקון העולמות אחר זמן המשיח שאז יהיה בנו כח להמשיך הטיפה מפנימיות עתיק משא"כ עתה כמ"ש הרב בכוונת ק"ש (ונרמז במ"ח דף ס"ו ע"א פרק ד' פיסקא ה' ע"ש) ואז יתעלו העולמות ממה שהיו קודם חטא אדה"ר והם שמים חדשים וארץ חדשה חדש ממש. כי אז תבאנה נשמות חדשות כמ"ש בספר הגלגולים פ"ז ושם נאמר שאלו האורות החדשות יאירו על העוסקים בתורה בעוה"ז וזכו בה לנטוע שמים וליסוד ארץ ועומדים לפניו גנוזים עד בא יומם שיתעלו העולמות והעשייה תוכלל באצילות והאצילות יתעלה עד כנגד טיבור דאד"ק ויזדכך גופו בסוד ארץ חדשה וצלם נשמתו בסוד שמים חדשים: ודע שכפי החידושים שמחדש האדם לפי כח וזכות שיש לו מעלה ניצוצי נשמתו מקליפת נוגה לפי יגיעו וטרחו. ובתשובת הרב כששאלו הרח"ו ז"ל איך השיג כל כך בתורה והשיב לו שטרח הרבה יותר מכל בני זמנו. וכתב בדרוש מרכבת יחזקאל פ"ה וז"ל אלו הלבושים הנזכרים בפרשת ויחי דף כ"ד ע"ב אין פי' שנעשים מחדש אלא שמתבררים מהרע שנתערבו בו על ידי חטא אדה"ר ונעשים חדש ממש וכפי מה שחסר לאדם להשלים מלבושו כך ימים קצבו לו וז"ש שם מן יומא דבר נש אתעבידו מלבושוי. וז"ש כאן לדבר פר"ד עטרין לה בע' עטרין ומלה דחכמתא שטא בע' אלפין. שהכל בסוד ז"ק ימי עולם או ימי קדם:

והנה התורה כלולה ממ"ע ול"ת ששרשם מחו"ג שהם בדעת ויסוד דהיינו יסוד של עליון מאיר בדעת של התחתון והבן שבכל קו האמצעי של כל האצילות לא יש בכללתו כי אם ב' דעות שהם דעת אריך שבתוכו יסוד עתיק. ודעת זעיר שבו יסודות או"א וכתב בפרשת משפטים דקכ"ג ע"א דעת גניז בפומא דמלכא ופירש בו הרב בשער אריך פרק ג' שהוא דעת דעתיק בפה אריך. ובס' א"י שער טנת"א פירשו על יסוד אימא בפה זעיר. נמצא שכללות התורה הוא בשני פיות. פה דאריך בכח דעת ויסוד דעתיק. ופה דזעיר בכח דעת ויסוד או"א וז"ש וחרב פיפיות. ובמ"ת נתעלה זעיר עד דיקנא דאריך כמרז"ל שנדמה להם כזקן ואז נתחברו ב' הפיות: וידוע שמן הגרון יוצאים ז' הבלים גי' גרו"ן ומקיפים ז' קצוות. והנה פר"ד מאיר בסוד ז' הבלי זעיר. הפשט מזעיר דעשיי' לנוקבי' אשר שם. והרמז מזעיר דיצירה לנוקביה והדרש בבריאה. וזה שאמר: קב"ה נטיל להאי מלה ונשיק לה ה"ס התעלותה עד שרשה שהוא הפה ואז מקבלת כח לבירור שלה שהוא בהורדת אור עליון שלה וז"ש בע' עטרין:

גליפן ומחקקין פירוש שבעליית מ"ן גורם זווג עליון דחיך וגרון ויוצאים משם ז' הבלים בסוד פתוחי חותם דמתרגמינן כגלף דעיזקא וה"ס מוצאות הפה וכ"ז בחידושי פר"ד אכן הסוד הוא עליון:

וסלקא ויתבא על רישא דצדיק כ' הרב שיש שני דיעות בזעיר א' המכריע בין תרין עטרין שהם חו"ג שלו וזהו השולח פארותיו להסתעף בגופא דזעיר והב' הוא המכריע בין חו"ב ומקורו הוא מתיקון ז' דאריך שהוא ואמת גי' ז' פעמים ס"ג שמז' מילואיהם יוצאים ז' הבלים וזה הוא פנימי ואינו מתפשט למטה. ודעת תחתון הוא נק' ראש צדיק שהוא ראש ליסוד בסוד עליונו של חוט השדרה כמ"ש בכוונת הלולב שתחתונו יסוד ועליונו סוד הדעת וזהו ויתבא על רישא דצדיק שהוא הדעת:

וטסא מתמן פירוש שמשם מקבלת עוז לעופף לגבוה ממנו: ושטא בשבעים אלף עלמין אחר שעלתה לדעת עליון שמקורו מתיקון ז' דדיקנא משם מתעלית עד שורש הדעת שהוא תיקון הז' עצמו וכל אורות אריך הם בסוד אלפים ומשם מתעלים עד הפה ששם גנוז אור דעת עתיק הנז"ל וז"ש וסלקת לגבי' ע"י ואמר מלין דע"י מלין דחכמה ירצה אע"פ שה"ס מלין ודברים הכל סתום אפילו הפה דידיה כמ"ש בא"ר דקל"ד ע"א ודא הוא טמירא דכולא דלא אתדבק וכו' ופירש בו הרב בשער אריך פ"ג שעדיין הכל סתום משום שבזה הפה דאריך איתטמר ויתיב דעת דעתיק:

ברזין סתימין עילאין ירמוז לכמה בחינות של יסודות נעלמים שיש בתוך זה הפה דהיינו יסוד חכמה סתימאה בסוד חיך וגרון. ויסוד עתיק והארת דעת שלו. ואז בהתעלות חידוש הסוד:

אתחברת באינון מילין דע"י מפני שבפה ה"ס חיבור האורות כנודע מסוד עולם הניקודים והחיבור הוא כעין זווג בין מלה העולה ובין מלין דע"י וז"ש וסלקא ונחתא בהדייהו שה"ס העלאת מ"נ והורדת מ"ד אח"כ: עאלת בח"י עלמין וכו' ה"ס פנימיות יסוד עתיק שהוא סתום וגנוז ודאי שאין שום כח להמשיך משם הטיפה עד בוא משיחנו שיזכה לסוד יחידה דאצילות כנז"ל: עין לא ראתה ה"ס חכמה סתימאה המלבשת לגבורה דעתיק המתוארת בשם אלהים ובתוכה גנוז יסוד עתיק ואז בכח זה הבירור הנפלא שנתבררה בתכלית: נפקי מתמן מלאין ושלמין בסוד טיפה שלימה כלולה מחו"ג דפנימיות יסוד עתיק ואז יכולה לעמוד ברום עליון ואתעטרת קמי עתיק. א"נ ח"י עלמין גניזין ה"ס ג' רישין דאריך כתרא ואוירא ומוחא שבהם ט' הויות וט' אהיה הם ח"י כמ"ש באוצ"ח שער ג' רישין ואז נפקי מתמן באותו מקום שבין ראש האצילות לעתיק ושאטן ואתיין שלמין ואתעטרו קמי ע"י ממש:

בההיא שעתא ארח עתיק ידוע שסוד החוטם הוא שם ס"ג כמספרו ודרך בו עולים האורות עד הדעת שה"ס המצח וגם הוא סוד ס"ג כנזכר בדרוש ג' רישין ווהו בירור מעולה עד מאד כנזכר בס"ה סוד ריח ההדס בליל שבת והכוונה לעלות אותו הסוד עד המקור העליון ואז אעטר לה. בש"ע אלף עטרין שאלו באים מכמה בחינות. א' מסוד החוטם שיש בו ב' אל שבמילואו ב' פעמים הק"ף הם ש"ע כמ"ש בא"ר ק"ל אורכא דחוטמא שע"ה עלמין שהם ב' אל הנז' וכללות ה שבנוקבא דפרדשקא הם שע"ה. עוד בחי' ב' בסוד דעת עתיק שכולל בו ג"ר והוא שורש לז"ת הרי ש"ע ש כנגד חב"ד הכלולים בו ע כנגד חג"ת נהי"מ שהוא שורש להם ועם י כוללים אתעביד רקיע ומכאן יאיר אור נפלא על נשמתו להשיג הסודות עד שרשם העליון חידושים נפלאים. ואם תצרף ב' ההי"ן שיש בשני נוקבי החוטם עם רקיע יעלה שמים. ולהיות סוד שמים אלה מסוד ש"ע נהורין שבפנים ב' אל מליאים ושבחוטם שהוא בפנים לכן נאמר בהם אשר אני עושה עומדים לפני שמאירים מפנים העליונים ושאר מלין דאורייתא שהם פר"ד אחר שכל אחת נתעטרה בעולמה בע' עטרין כנזכר לעיל:

וסלקין ואתעבידו ארצות החיים פירוש עולים כולם כלולים עד נוקבא דאצילות ומקבלים הארות ממלכיות או"א שהם סוד העטרות של יסוד ואז נחתין ומתעטרין לגבי ארץ חד היא רחל העליונה. ומשם שורש הגופות הזכים העתידים להיות בזמן התחיה שאז יהיו ג' בחי' הכלים שהם מז' מלכין קדמאין מצוחצחים כמו שהיו קודם שבירתם וידוע שסוד ז' מלכין הם מ"ה וב"ן וג"פ מ"ה וב"ן כנגד ג' בחי' הכלים יעלו ארץ ותצרף לה שם הוי"ה יעלה גי' חדש"ה שהרי מקבלת חידושה ממלכיות או"א שהם י"ה והארץ עצמה שהיא סוד מ"ה ב"ן שהם ו"ה הרי הוי"ה והבן שחידוש הגופות יהיה ממ"ה וב"ן ושל הנשמות משם ס"ג שהוא ישלוט לעוה"ב כבתחלה כקודם מיתת המלכים:

מהו ובצל ידי כסיתיך דק"ל מה ענין כיסוי זה לנטיעת שמים וארץ. והשיב בשעתא דאתמסר וכו' זו הצעה לתירוץ ויובן כמ"ש בס' א"י (ונרמז קצתו במ"ח דף כ"ט) שהמלאכים יצאו מזווגי הנשיקין שהם ז' מינים והמשובח שבכולם הם הנשיקין שהיו בין או"א קודם שנבררו זו"ן והם המלאכים היותר מעולים שהם קיימים לעד. אבל נשמות בני אדם באים מנשיקין ומזווג תחתון של היסודות דזו"ן שהם יותר מעולים. פי' אותם דעיבור שני דמוחין גדולים מכל המלאכים שכולם מבחינת חיצוניות והצדיקים מהפנימיות שהוא זווג היסודות. אמנם המלאכים אינם סוברים כן אלא מחשיבים עצמם יותר מכל הצדיקים להיותם רוחניים מדנשיקין דוקא. לכן כשעלה משה למרום אמרו מה לילוד אשה שהוא זווג תחתון בינינו ורצו לשורפו בהבל פיהם באומרם שהם באים מן ההבלים דנשיקין דאו"א והם הם מלאכי עילאין האמורים פה שנתקנאו במשה וקב"ה חפא עליה וחיפוי זה הוא אור מקיף מאימא עילאה כי היא הסוככת ומגינה:

והשתא דהאי מלה סלקא וכו' ירצה שאז מימי מרע"ה הוכן אור מקיף האמור לחפות על החידוש ועל הת"ח המחדשו שלא יתקנאו בו. הה"ד ובצל ידי: הידים הם חו"ג. ויד החסדים בצל שלה שהוא אור מקיף ירד למטה כעין צל וחופה על מרע"ה. ובזה מתורץ מה ענין כיסוי זה שאלמלא הוא לא היה די בשימת דבריו בפה הת"ח לבא לידי גמר נטיעת שמים וארץ כי יהיו לו מונעים ועיכובים מהמלאכים העליונים: אבל עתה בכיסוי זה יבא לגמר טוב כי בעודם דברי בפיך כסיתיך אתה והם ואין די בכיסוי למחדש אלא צריך לכסות גם החידוש מעינא שלא יתראה לעין כל. וזה לתועלת גבוה שיתעלה החידוש ביד רמה לנטוע שמים חדשים בקיום נצחי לבחי' עתיק יומין כנז"ל. ומכוסה שלא ישימו בה המלאכים דופי לעכב עלייתה. ועוד ולאמר לציון וכו' ר"ל שגם בחיים תועיל תורתו להמשיך חו"ג מיסוד אימא הנקרא ציו"ן ע"ש חו"ג שיש בו לתיקון זו"ן: ואמר תרעין ומלין סוד ב' מיני חו"ג. א' הנמשכים תוך זעיר שהם חג"ת נ"ה נ' שערי בינה וזה בבחי' פנימי. והב' ה' מוצאות הפה בסוד ההבלים וא"ש אמרו אלין על אלין שההבלים מקיפים מבחוץ על הפנימיים:

ואי תימא וכו' ע"ד ולגלוגו עלי אהבה לאו הכי וכו' מרן האר"י ז"ל גרס דלאו אורחיה ברזין דאורייתא. נלע"ד שטעמו מה שמגזים בכאן הוא בענין הסודות ולא בפשט כמ"ש בספר נגיד ומצוה בפסוק האזינו שהסוד עורף ליוצא מההקדמות המקובלות. ואינו יכול להמציא הקדמה מפלפולו או מחמת קושיא אם לא יהיה יסודו אמיתי ומקובל מהראשונים או מושג ברוח הקודש כמעלת האר"י ז"ל. אך אם יודע הקדמה מקובלת מצוה גדולה לו לפרש דברי תורה ומאמרי רז"ל עפ"י ההקדמה. והא זו דרך ישרה בנל הפירושים הנמצאים בזוהר. זה אומר בכה וזה אומר בכה וכולם דברי אלהים חיים אחר שהיסודות אמתיים. וכן מחלוקת הלל ושמאי כי זה דרש במדה א' וזה במדה א'. ע"כ תמצית דברי הרמ"ז ז"ל עם שאינו לשונו ממש באורך:

והרמ"ז כתב אין ספק שזה המאמר הוא למעלה בעולם האצילות כשהיו מתכוננים ו"ק דזעיר לקבל שפעם וכחם כדי שיוכלו לברוא העולמות התחתונים. ותחלה נתן כח בו"ק דזעיר והם נתנו חילם במלכות ואחר כך פעלה המלכות בתחתונים. וידוע שהתפשטות אור אימא בחג"ת הוא בהעלם ואין שם גילוי עד הגיעו לחזה דזעיר ששם מתחיל כתר רחל. וגם נודע שע"י הנקבה מתגלה אור הזכר כי הוא כסותו לבדה ולעיל דף א' אמר עת הזמיר הגיע דא יום רביעי ופי' בו הרב ז"ל שה"ס המלכות שראשה דבוקה בת"ת: ויום חמישי הם נ"ה דכחד חשיבי ויום ששי הוא היסוד. וזאת המ' הנזכר ביום ד' היא שוה לת"ת שבת"ת ועל שניהם נאמר א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר א' וזמש"ה ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים עכ"ל הרב ז"ל וא"כ המלכות הוא יום אחד מששת ימים כמ"ש כי ששת ימים עשה ה' וכו' ולא אמר בששת. ר"ל שעשה ה' ששת ימים שהם זו"ן שמים וארץ וביום השביעי היא המלכות ג"כ:

ואמר כל יומא ויומא גלי עבידתיה ויהיב חיליה וכו' אימתי ביום רביעי שהיא המלכות כמ"ש בתיקונים דף ד' איהי רביעאה לכל תלת ושביעאה לשית שהוא שבת. ומ"ש נ"ה כחד חשיבי היינו לפי בחי' הארתם בנוקבא כשהיה באחוריו כבזמן הבריאה ואז המ' ביום רביעי אבל בשבת שנתעלו הו"ק המ' היא שביעית והוא כנגד היסוד דבוקה עמו בלי פירוד ושם הם שני שבתות כדלקמן

דכולהו הוו סתימין שאין גילוי לאור יסוד אימא הסתום בתוך זעיר. אלא עד הגיעו למקום רחל דהא אשא ומיא ורוחא וכו' אין כח ג' יסודות גשמיים נגלה אלא ע"י הארץ ומינה דגם חג"ת שלשה יסודות עילאין אין כחם נגלה אלא ע"י יום רביעי שהיא המ' ארץ יסוד רביעי שמקבל מג' ובו נכללים. ומארבעתם נתהוו הנמצאות והקדים אש למים כי חג"ת דזעיר נגד חג"ת של נוקביה שמאחוריו וסימן יום ליום יביע אומ"ר:

כלהו תליין וכו' סוד היותם כמוסים בתוך הזעיר ומשם בוקע האור ומאיר לכתר רחל לכן תמצא שמיום רביעי ואילך מתחיל כח השבת. כיון דאתא יום רביעי שהם המלכות כי הגילוי האמיתי הוא ע"י המלכות: ולקמן כתב הוו תליין ביומא דשבתא שה"ס המ' ועד עתה קורא אותה יום רביעי והיינו בהיותה דבוקה הצדיק שמוסיף לו הארה. כמנא שהבינו כוונתו על מ"ן דנוקבא שנרמזים במן ודבש שה"ס גבורות. והם לא ירדו מיד לסוף דעתו ושאלוהו על שם אביו. אבא דילי וכו' שהיה רב המנונא סבא גי' ס"ג שהיא רוחא דשבק אבא באימא. דיוריה בימא רבא היא הבינה ואיהו הוה פי' מפאת עצמו ובחינתו: חד נונא ה"ס יסוד אבא שסתמו של יסוד נקרא דג כמ"ש ביוסף וידגו לרוב כי הוא פורה. וגומל דלים במה שמושך מן הדעת ומתפשט דרך ז' ספי' חגת"ם נה"י במספר ד"ג. ואהי"ה בחגת"ם ויה"ו בנה"י ז' אותיות ומכאן סוד יפה לאכילת דג בשבת שכל עיקר שבת הוא ב' שמות אהי"ה יה"ו בסוד המרגלא:

רב ויקירא וכו' פי' הטיפה של יסוד אבא נמשכת מיסוד עתיק המאיר במזלא דדיקנ' ומשם בא לדעת אבא וליסודו וז"ש רב שהוא נמשך עד כל קומתו דזעיר. ויקירא בסוד הדיקנא דיקנא יקירא כנז' באידרא ועתיק יומין כמשמעו. וכל כך היה כחו. עד דהוה בלע וכו'. נודע שכל העלאת מ"ן הוא מסוד היסודות והדעת וידוע שתחלת כל הבירורים נעשה בעתיק. ומשם נמשכים מן מררגה למדרגה שכל פרצוף יתברר מה שראוי לו במה שלמעלה ממנו. בעתיק מתברר דאריך ובאריך דאו"א ובאו"א זו"ן ובזו"ן עולם הבריאה. וגם בה יש ה' פרצופין באופן שהכל מתעלה תחלה לעתיק כמ"ש בא"ר וכל גולגולתין יהבין אגר אודאיתא לעתיק יומין. ואולי שר"ל שהוא נוטל מכולם סוד הכתרים לעצמו והוא בליעת שאר נונין שהם היסודות מה שראוי להם למוחותיהם ולזרעיהם. ואחר הבירור אחר שבלעם ונהנה מהם לצרכו:

אפיק לון חיין וקיימין כי תחלה שעלו יצאו מסוד המיתה דמלכין קדמאין ואח"כ הוא תחיית מיתתם ומליין מכל טבין שהוא טוביות היסודות שהם טובים ומטיבים: ושאט ימא ברגעא חדא בתוקפיה ר"ל שפעם א' עשה ייחוד עצום למטה בעת רצון עד ששרשו העליון שט ימא ה"ס הזווג שנעשה בתוקפו בסוד והקימותי את בריתי. וזה היה ברגעא חדא. שבזמן הגלות אין היחוד תדירי לצורך הורדת נשמות רק בהיות איזה צדיק עצום שיש לו סגולה לעורר זווג עליון פנים בפנים וכמ"ש ר"ש אסתכלנא דאתהדרו אנפין באנפין:

ואפיק לי כגירא בסוד יורה כחץ שם ע"ב פשוט ומלא גי' ח"ץ סוד טיפה דאבא וכל טיפה כלולה מחו"ג שהם מ"ה ב"ן עם הכולל גי' ח"ץ ונקודת הוי"ה אדנ"י גי' ח"ץ. וטמיר לי בההוא אתר הוא יסוד רחל בסוד רוחא דבגווה כדבסמוך: והוא תב לאתריה רמז לפטירתו. בריה דבוצינא קדישא סוד יסוד אימא בריה דנהירו דאורייתא לרמוז שהוא כח אבא בתוך אימא. לאודעא לן שמיה הוא שרשו ומקורו למעלה שה"ס השם וכמ"ש הרב בליקוטים בענין חיבוט הקבר ששואלים שמו ר"ל מקום אחוזתו כי שם הטייעא כבר לא רצה להגיד להם ולכן פתח:

ובניהו כי היה משרשו וכמ"ש בשער הנבואה פ"ג וז"ל נודע כי המ"ן ה"ס ב"ן דההי"ן שהוא ה אחרונה דהוי"ה וזהו בניהו בן יה"ו יה"ו הם ג' אותיות ראשונות וב"ן היא ה תתאה דסלקא לעילא לגבי יה"ו. ונודע כי ההוא רוחא המעלה מ"ן נקרא ב"ן ונמשך מיסוד הזכר ליסוד הנקבה בסוד בנימן וזהו בן איש חי כי הוא שם ב"ן הנמשך מיסוד דכורא הנקרא חי. ולכן בניהו מתגלה ונמצא בכל מקום שמיחדים. כי א"א לשום יחוד בלי העלאת מ"ן שמשם שרש בניהו עכ"ל:

ובספר א"י סמוך לדרוש הנשיקין מקודם כתב ה תתאה של הו"יה שיש באימא נחלקה לסוד דו שהם זו"ן וששם יש שם ב"ן שנותן בה אבא בסוד רוח קדמאה דשדי בגווה. ואותו ב"ן לוקחו זעיר שהוא בנה ואח"כ נחלק לשנים ולוקח לעצמו הפשוט דשם ב"ן ונותן לנוקביה המילוי שלו ושכן הוא ממש ברחל ה אחרונה שלשם הוי"ה שלה היא דו ושם הוא שם ב"ן שנותן זעיר ביסודה דהיינו נמי ההוא רוחא ומשם שורש מע"ע וסנדל שבבריאה ומסיים שם שכך היא המדה בכל הנקבות לפי מדרגותיהם עכ"ל. מובן כי דו ה"ס זו"ן ואמר ובניהו על רזא דחכמתא ה"ס יסוד אבא הנכנס ונגנז תוך יסוד אימא. וכתב הרב בליקוטי תורה בפ' חיי שרה שיהוידע ובניהו שניהם משרש זה דההוא רוחא שאותיות שמותיהם שוות שהרי בשניהם יש שם יה"ו ואותיות ידע הם כנגד ב"ן דבניהו כי ידע גי' פ"ד שה"ס מ"ן של מ' הנקראים ב"ן של בניהו שהם פ"ד כנודע בדרוש מ"ב זווגים דריש פרשת בראשית. שטיפת הזכר היא מ"ב א' ושל נוקבא היא פ"ד. ושם ידע הוא לשון תשמיש בן איש חי דא צדיק ח"י עלמין פי' בהיות ב"ן זה ביסוד הנקבה פעמים שחסר ממנו בסוד בצאת נפשה כי מתה אבל בחינתו שבזכר עצמו זה לא יחסר ולא ימות והיינו איש חי. מארי דכל עובדין כל העולמות בסוד מחדש בכל יום מ"ב. וכל חילין עילאין הם הנשמות והמלאכים דכלהו נפקי מיניה והוא המקור שלהם ומעמידם תמיד ואי אפשר להם להתהוות בלעדו כי הוא מעלה אותם בסוד מ"ן. אות הוא וכו' שרישומו ניכר לעיקר בכל חילו היינו שאר הבירורין המתבררין בכל זמן שהרי נתן בהם חלקו:

רב מכולא שהוא מתחיל משורש האצילות ומתפשט עד סוף אבי"ע. וכמ"ש הרב שכל נקבות העולמות יש להם בחינת ב"ן ותחלת שרשו עליון מאוד שמצד מקורו יצדק בו תואר רב פעלים. האי אילנא ה"ס יסוד דזעיר הנקרא תמיד אילן פרה ורבה. רב שיש בו לתת חלק לכל נמצא ויקירא הוא הנבחר מכל בחי' שם ב"ן הקודם. מאן אתר נפק ומאן אתר אתא. ב' מלי בעי א' על מקום שרשו וא' על מקום גילויו. דרגא עילאה סתימאה הוא יסוד אבא הסתום תוך יסוד אימא ונקרא נתיב לא ידעו עיט. או ירמוז לסוד נעלם לזיווג הנעלם של או"א בסוד הדעת שלהם וז"ש דרגא עילאה סתימאה הוא יסוד אבא שבדעתו מסתתר בשל דעת אימא ואז היא דרגא דכולא ביה שאז ביסודה יש חו"ג:

פירוש הרמ"ז וכניש בגוויה מגו נהורא עילאה ה"ס דעת עתיק המאיר במזל הח' והוא במזל הי"ג. היכלא קדישא אימא. ובגופא דהאי היכלא. הם יש"ס ותבונה שהן ממש סוד הגוף שכן בתוכם מתלבשים או"א עילאין. וגם שהם מלבישים עיקר הגוף דא"א ובו קיימין כל עלמין זו"ן מיש"ס ותבונה יצאו:

מניה אתזנו שמשם יורד השפע לחיות העולמות ותשכיל עתה משך השתלשלות זרע קדש שהוא מדעת עתיק אל המזלות ומהם לאו"א וזה נרמז במלת קבציאל קבוץ וכנוס שם אל דהיינו דעת עתיק שבו שם ס"ג כמ"ש בדרוש ג' רישין שבתיקון קרומא דאוירא יש שם ס"ג ושם נגנז דעת עתיק. ועיקר מילוי ס"ג הוא ייא"י דהיינו אל. גם הדיקנא כולא בכלל ופרט היא שם אל עד שצריך לכוין ולכלול שם אל בכל א' מי"ג מדות כנזכר בסה"כ. גם אבא נקרא אל כמ"ש לקמן נהירו דחכמתא גם באימא יש בחי' שם אל משם אהי"ה ושם אל של שם ס"ג ולכן קרא לר"א ור"א פניאל שזכו לסודות הרמוזים בשל אל. גם שורש ההוא רוחא הוא הוי"ה אשר ה אחרונה שבו בצורת דו שהוא יה"ו דו גי' א"ל. הוא הכה את ב' אריאל ב' מקדשין להודיע מה גדלה מעלת אילן זה כי הוא המקיים מקדש א' וב' שהם אימא וברתא שבהתעלמו נחרבו ונודע שהבנתה של אימא הוא בהורדת רי"ו העליון ומשם יורד לברתא רי"ו תחתון ה"ס אריה גי' רי"ו. ולפי שהוא רב פעלים כנזכר לכן בהעדרו מהם הכה ב' אריאל וכמ"ש האר"י ז"ל שבעונות מ"ן דאימא נפלו ונתערבו כל כך עד שהוצרכו יה"מ ליהרג וכן לקמן אמר ונהר יחרב בבית א' ויבש בבית ב' בה' עילאה וה' תתאה:

כיון דאיהו אסתלק שנעלם אור היסוד ונמשך משך שפע עליון אז הכה לון וחריב לון ושצי לון ג' בחי' נגד בי"ע. וכרסייא קדישא נפלת הם ט' ספירות ראשונות דנוקבא דזעיר דאצילות שנתלבשו בקליפות כנזכר בדרוש הקליפות: ההוא דרגא דאיקרי אני הוא בתוך הגולה היינו ט"ס שלה. והנה שם מ"ה גי' גאולה ואם יחסר א' שבתוך וא"ו יעלה גולה. וה"ס חסרון אור אימא בחזה דזעיר. והרב פי' במאמר דפ' ויחי דף רל"א כשהוא בסוד אני שיוצאה לחוץ ואויביה יביטו בה ויכירוה אז הוא בתוך הגולה אבל בהתעלותה עד החזה דזעיר אז נקראת אבן והסוד שיש א' בוא"ו שלה ואז יש לה גאולה. על נהר כבר הוא היסוד הנקרא נהר וזה היה כבר לעולמים ועכשיו פסק מימוי ולכן אני בתוך הגולה:

ויבש בבית ב' דחרבן ב' חמיר לן דיבש ממש כמ"ש יבשה הארץ נעשית כגריד: דהוא מאב דבשמייא נודע שכל בחי' ההוא רוחא הוא מאבא כנז"ל:

וכל נהרין וכו' כיון שנתעלה אור היסודות גם קוי ימין ושמאל אתחשכו מכאן תשכיל כמה יפה כחו של ב"ן הנזכר: בזמנין קדמאין ר"ל אע"פ שסוד ההוא רוחא בהיותו בתוך הנקבות ה"ס גבורות וגם הוא עצמו גי' גבורה ששרש מקורו הוא מג' ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן כנודע מסוד עיבור ע"ב חסד רי"ו גבורה מ"מ היה משתלשל למטה בקדושה גמורה שלא תהנה ממנו הס"א והיה מוסיף כח בישראל להעלות ניצוצי נשמתם ולתקן העולמות וזאת כפרתם בהעלות ניצוצותיהם אם הפילום בקליפה בעונם. חד אריה מסוד רי"ו ע"ג מזבח הוא שם הגבורה יו"ד ה"י ו"ו ה"ה גי' ז"ן: אכיל קרבנין. ה"ס הבירור הנעשה ע"י אכילה: כלבין. הם מ"ן דקליפה כלב גי' ב"ן כמ"ש הרב על פ' בנ"י נכ"ר יבולו שרמז לשני ב"ן אחד נגלה וא' ר"ת וה"ס דכורין ונוקבין שכולם מתטמרין בנוקבא דתהומא רבא ושם לוקחים התמצית לחיותם:

דרגין דלתתא ירמוז לכלים החיצוניים שביסוד ששם ה"ס בא נחש על חוה. וקטיל לההוא אריה שחיסר ממנו השפע הטהור היורד עליו. וכיון שירד השפע לדרגן דלתתא נהפך לו ללענה וז"ש בתוך הבור ריק והנה בשמואל כתיב באר ובד"ה כתיב בור ודריש שניהם קרי וכתיב שהבאר הקדוש של רחל היה מסובב מהבור ריק:

לחד כלבא ה"ס ב"ן דידה במקום מ"ן הקדוש שסודו אריה ושמו אוריאל פניו פני אריה ומלאך זה הוא בת"ת ויש לו ב' שמות אוריאל בנטותו לחסד נוריאל בנטותו לגבורה והוא שלוח מרחם הנקבה הקדושה: בלאדן גי' אלהים עם הכולל כולו דין בלי מיתוק הנרמז בשם אדם. השלג גרמו חובין שנקרש השפע. לא תירא לביתה משלג בליקוטי תורה פ' וירא פי' הרב ז"ל רחל הקדושה לא תירא ח"ו שתבוא לה פגימת השלג מפני שכבר היא מלובשת בגבורות אבא והן סוד האש היוצא אליה מחשבון וז"ש דיכיל למסבל אשא תקיפא הם גבורות אבא. ובזה יתבטל קרירות השלג שלא תבא לידי כך:

נהיר לון לישראל שבכל דור מתנוצץ אורו של מרע"ה. והנה משה עיקרו יסוד אבא בהיותו מלובש תוך יסוד אימא בסוד פק"ד קס"א ומביא פ' איש מצרי כי אז היה מאיר באורות אימא: אבל של אבא עדיין היו כמוסים ונסתרים. תמן אתיליד שם היה לו כל ג' בחינותיו. א' דקטנות היינו אתייליד. ושנית דיניקה ותמן אתרבי וג' דגדלות ותמן סליק לנהורא עילאה תכלית הגדלות שעולה עד הדיקנא. איש מראה ה"ס לאה שיוצאה ממלכות דבינה והוא נקרא בשם אלהים והוא היה בעלה איש האלהים ולפי שזכה לפנים של אימא לכן נאמר בו ומראה ולא בחידות. כי על אור אבא נאמר לו ופני לא יראו ועל לאה כתיב וראית את אחורי גם נקרא לאה מראה לא כרחל עולימתא שפירתא וכו' אלא ועיני לאה יאיאן:

דא מטה האלהים יובן במ"ש באוצ"ח שלשני צדדי לאה הנקרא דור המדבר יוצא אור מיסוד אבא ונוטה באלכסון משני הצדדים דימין ושמאל של דור המדבר והם הם ב' המטות שנוטות לכאן ולכאן והימיני נקרא מטה משה או מטה סתם. והשמאלי נקרא מטה האלהים. ובליקוטים פ' חקת שחטא מרע"ה היה שאז בזמנו היתה רחל עומדת אחורי זעיר ומשם רצה להטות לה ב' האורות הללו של המטות בהיותה באחור. וחטא בזה כי ילכו האורות שהם מצד הפנים אל האחור והוא פגם לאורות וגם רחל שהיא סוד הסלע ובגי' קס"א שעיקרה מיסוד אימא לא תוכל לקבלם אלא כשתבוא פנים בפנים. וכתב הרח"ו ז"ל בהגהת אוצ"ח ענין הסלע שחטא בה מרע"ה חטא אדה"ר ממש בענין הכאה במטה. פי' אין האשה מתעברת מביאה ראשונה כי בראשונה יוצא דם וכו' ואח"כ מתעברת וז"ס שפעם א' היה נוטף דם ובשנייה יצאו מים רבים דמיון הזרע ובא החטא בהוצאת דם מצד מטהו הנהפך לנחש טו"ר והוא סיבת הדם כי דרך נחש עלי צור ולא עלי סלע והבן כי הדברים עומדים ברומו של עולם עכ"ל. נראה שחטא אדה"ר היה במה שקדם להזדווג ע"ש בהיות עדיין רחל באחור והיתה עדיין שליטה לעה"ד טו"ר ואז השליט את הנחש ונידון למיתה מפני שגרם שבא נחש שהיא גי' ד"ם שד"י על חוה. ודוגמתו היתה הכאתו של מרע"ה עודנה רחל באחור שם למטה מן החזה שהוא סוד עץ הדעת טוב ורע. טוב אם תהיה בצד פנים. ורע בהיותה באחור שאז היא בחינת צו"ר שהוא אלהים דההי"ן:

אבל עתה שהיו קרובים לבוא לא"י כבר היתה רחל מוכנת להיות סלע אי נמי צור הוא בחינת הכלים החיצוניים ששם יש שליטת לנחש וצורך לנשיכתו לאילה וכמו שהיה בקי"ס כנרמז בזוהר בפ' בשלח אבל הסלע ה"ס הכלים הפנימיים ואין שם דרך נחש. ובאוצ"ח איתא שהמטה ה"ס ו להיותו אור יוצא מיסוד דאבא. גם אות ו דוגמא דמטה. ולהיות שהמקום שמהחזה ולמטה הוא טו"ר לכן נהפך ממטה לנחש ומנחש למטה. וה"ס מט"ט שר הפנים שיש בו רמז לב' המטות והנה להיות שרחל היתה אז באחור לכן חשב משה שיצטרך להטות ב' ההארות דשני המטות אליה וחשב להכות בכח מטה השמאלי שה"ס גבורה דתמן קר"ע שט"ן. דקרע לאיילתא ההוא אתר כמ"ש בפ' בשלח. והכה פעמים כנגד ב' המטות ובראשונה יצא דם כנגד השמאלי ובשנייה יצאו מים מן הימיני. ועונות ישראל גרמו עיקר חטאו שלא נתן לב למ"ש לו ודברתם אל הסלע דיבור דוקא שה"ס זווג דנשיקין שאין שם כח לחיצונים חלילה וארז"ל שנה עליו פרק א' שאז יהיה מוכן לקבל אור אבא ביחוד ב' המטות סזד התורה במצות עשה ומל"ת ובזה נפרש המאמר:

וביד המצרי חנית פי' שלכן נקרא חנית שהוציא דם כבחנית. סוד המטה השמאלי הנקרא מטה האלהים כמ"ש ומטה האלהים בידי שאז הוצרך להאיר כח הגבורה להתגבר על עמלק. ובידי סתם הוא השמאלי:

ודא איהו מטה דאיתברי ע"ש ירמוז לב' דברים הא' לשרשו של מעלה שהוא הנק' ע"ש לגבי רחל דאיהו סוד השבת והיא בין השמשות ממש בין יעקב וזעיר והדבר השני הוא מהות סגולת המטה שאז בין השמשות היה עדיין כח עה"ד טו"ר בעולם לכן תוכל להתהפך לנחש ולמטה:

ובהאי חב בהאי דייקא שהוא מטה האלהים הנז' והוצרך להכות פעמים: משה לא יהבית פי' לא להכות בסלע נתתי לך את המטה שלי אלא להכות בצור וענשיו אם היית מדבר כאשר צויתיך היית מאיר בסלע אורות המטה בסוד הפנימיות פנים בפנים. מיד וירד אליו בשבט בדינא קשיא. פירוש נודע שסוד התעלמות האורות ה"ס ירידה כמ"ש הרב בפ' ויוסף הורד מצרימה. ושיעור הענין שבניהו האמור שה"ס ההוא רוחא נפגם ונתעלה לדעת שה"ס ו כנודע והיינו שבט. ורמז שכביכול כשבט נתיבש והוא דינא קשיא שחזר המטה לנחש וקרוב לומר שבכל ענין זה נק' מצרי לפי שחזר לסוד הקטנות להתעלם בדעת שסודו מצרים. ויגזול את החנית לרמוז שכמעט הוה לו זה כעין נספה בלא משפט אלא בוגזילה משום דכוונת מרע"ה היתה לטובה לשמים כי כל חשקו לתקן את רחל שאליה חשק או"א כנודע אלא שעון ישראל גרם והיינו לשון גזלה:

דמההוא שעתא אתמנע מניה דאל"כ למה לא נזכר שנשתמש בו בת"ת הוא ד' רגלא ד' דכרסייא חגת"ם ביחד ובהיותה עם היסוד נק' שבת שאז היתה שביתה לו"ק ומ"ש ויכל אלהים ביום השביעי פירושו שכל המלאכות נעשו ונגמרו ע"י יום השביעי מלכות:

רגלא רביעאה דכרסייא ר"ל לא מבעיא בהיותה בסוד יום רביעי שאז היא סוד רגל רביעי אלא אפילו כשהיא יום שבת אדרבא אז היא רגל חזק מאד מפני שמתרחבת בכל מקום נה"י שנתעלו למעלה והניחו מקומם פנוי. וז"ס מ"ש דוד הע"ה רגלי עמדה במישור שהוא מקום פנוי אז במקהלים אברך ה': אי הכי וכו' ירצה א"כ שהכל דבר א' בין לגבי חג"ת ובין לגבי נה"י ותמיד הוא רגל רביעי למה אמר את שבתותי תרי והשיב שבת דמעלי שבתא דערבית ה"ס המ' ושבתא דיומא ה"ס שרשה שבת"ת שהוא ג"כ שביעי בחב"ד חג"ת ששם מתעלה היסוד דזעיר שה"ס שבתא דיומא. אי נמי בסוד עטרת היסוד ששם כלולה בו המלכות. מהו ומקדשי דס"ל שיש לפרשו על השבת ולקמן פירשו על רחל דאתמשכא מלעילא ה"ס אור אבא הנקרא קדש המאיר עליה:

עבדת לשבת וכו' שנראה שבתותי לחוד ומקדשי לחוד וקרא כתיב כי קדש היא שהיא גופה קודש גמור. והשיב היא לאו דוקא שהרי הכתוב מחלקם שבת לחוד וקדוש ה' לחוד. מאן קדוש ה' היה לו לומר מקדש ה' ולא קדוש ותירץ ר"א שהשבת נק' מקדש מפני שהוא מכון ובסיס לקדושה אבל קדוש ה' היא הקדושה עצמה דנחתא מלעילא פי' שהשרש נק' קדש והוא חכמה. והאור היורד משם נקרא קדוש. וחזר והקשה דא"כ אין השבת מכובד אלא עונג וכתיב וכבדתו ומוכרח דקאי אשבת דאל"כ כפל כבוד למה לי:

תחום שבת ב' אלפין בספר הכוונות של שבת כתב הרב שמן התורה הם י"ב מיל שהם ג' פרסאות והם כנגד נה"י שבהתעלות הקדושה למעלה היה נשאר זה המקום פנוי ולא היה כח לקליפות ליכנס שם אבל משגברו העונות גבר כחה להתהלך שמה לערך ב"ס וחצי שהם יסוד והוד וחצי נצח התחתון שהם שני פרסאות וחצי ונשארו ד' אלפים אמה שהם שני מילין שלעולם לא תוכל הקליפה לבוא בהם ורז"ל החמירו ולא התירו אלא אלפים כדי שלא להתקרב אל החיצונים אמנם תקנו עירובי תחומין שה"ס המשכת אור למיל השני ובזה יברחו החיצונים יותר למטה וע"י היכרא דעירוב לא חיישינן שיצא חוץ לקדושה. והתורה תרמוז שלעולם יהיה הבדל בין קודש לחול ולא יפחות מאלפים אמה ונמצאו לתלמידי הרב סודות אחרים בענין תחום שבת והמחוור שבהם הוא זה. והנה מכל צד שתרצה הקליפה לשלוט ולהכנס מקרי דרך כניסתה לכן צריך אלפים לכל רוח. שבת עילאה עטרת יסוד אימא סוד מלכותה שמסתיימת בחזה דזעיר שגם הת"ת הוא שביעי שבת תתאה שורש ראש רחל המושרש בחזה דזעיר ושניהם כלולים כחדא תוך זעיר וסתומים בפנימיותו שבסיום עטרת יסוד אימא שם מתחיל שורש רחל וכאחד נחשבו:

שבת אחרא דלא אדכר היא רחל העומדת חוץ לזעיר: והקשה הר"מ דלונזאנו ז"ל דלמה לא תוכלל גם היא בשם שבתותי ותירץ דשבתותי משמע דוכרין שבתות י' והיינו ב' שבתות שבפנימיות ת"ת ובלאו הכי מיעוט שבתות שנים. וכ"ש כדיהיב טעמא דהנהו תרין כלילן כחדא וסתימין כחדא לכן חששה המ' כיון דנגזר עליה גלות ומיעוט בעונותינו ובלילה יורדת לבריאה שאז אין לה בחינת שביעיות שמא לא תוכלל בשם שבת:

מיומא דעבדת לי ר"ל שבשעת הווייתי הייתי שביעית ונקרא שבת בעצם ואין ראוי שמחמת שינויים שעוברים עלי מצד עונות ישראל אשתנה מטבעי הראשון. ועוד יומא לא הוי בלא ליליא. רמזה לו שא"א לשני השבתות הראשונים שסודם ביום לעלות אם לא ימשכוה אחריהם כי אין ריקות נמצא והתחתונים נמשכים אחר העליונים והכל מלא ויומא אין לו הוייה ועליה בלא ליליא:

ברתי שבת אנת פייסה בשם בת בסוד הנודע בפ' ה' בחכמה יסד ארץ דאבא יסד ברתא מפני שמקומה במקום גילוי יסוד אבא וכל עיקר קדושת שבת הוא מאור אבא הנק' קדש. וא"כ איך אפשר שיתפשט אורו והיא לא תהנה מבית אביה. ורמז לה שבת אנת. ידוע שעיקר השם השולט בשבת הוא י"ה אדנ"י. אדנ"י מלא עולה תרע"א עם יו"ד ה"א והכולל עולה שבת:

ושבת קרינא לך וכיון שכך קראתיך מתחלה לא יזוז שמך לעילם אפילו בכל הרפתקי דעדו עלך אי נמי כשאמרתי שבתותי תשמורו גם עליך היתה כוונתי. אבל חוששני שמא הס"ד דילך יעלה על לב צבא מרום וידמו בלבבם החיצונים שיהנו ממך בשבת כמו בחול:

ולכן אעבר כרוזא וכו' להטיל מוראה על כולם. ומקדשי להיותה מושרשת וגדלה במקום גילוי אור אבא שהוא קודש וגם הוא יראה ושרייא בה יראה המ' הוא יראת העונש סוד התכלת ושרייא בה חכמה שהיא יראת הרוממות ועליה נאמר ראשית חכמה יראת ה'. אני ה' המקדש האמור נקרא אני:

ודייק את וכו' כתוב בסה"כ ריש כוונת יוה"ך דג' אהי"ה העולה חותם יורדים למטה ביסוד המ' ואהי"ה דיודי"ן הוא מציאותה עצמה וב' דאלפי"ן ודההי"ן הם ב' אלפים דתחום שבת וזמ"ש אביו של הטעייא קדישא ור"ת א"ת "אלפים "תחום שבת למלכות:

שבתותי דא עיגולא וריבועא דלגו וכו' תמצית דבריו עולה בסגנון אחד עם פירוש מורינו זלה"ה דעיגולא הוא עטרת היסוד סוד מלכותה ואות ס' רומזת למ' ולכן עד שלא נולדה חוה לא נזכרה אות ס' בפרשה ועוד עטרת היסוד עגולה בסוד שפולי מעים דנוקבא:

וריבועא דלגו הוא היסוד שהוא פנימי וישבו שני דלתות כמ"ש בדרוש בריאת המלכות ד' אחת מקבלת מזעיר והשנית מאימא ומשניהם מתחברת ם סתומה ביסוד רחל וז"ש ריבועא דלגו לפנים מהעטרה שהיא ס' עכ"ד וכמרז"ל מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים לפי שיסוד ומלכות דרחל אין להם על מה שיסמוכו בזעיר מפני שיסוד זעיר אינו מגיע אלא עד ת"ת שלה ונמצא יסוד שלה פורח באויר. המכוון בזה דעיגולא וריבועא הם יסוד ועטרת דמ':

ואינון תרין לא כמו זעיר שאין לו רק ט' ספירות. אך רחל יש לה י"ס שלימות יסודה ומלכותה. אבל עטרת יסוד דזעיר אינה נחשבת לעצמה אלא הנוקבא משלימותו לעשר כמ"ש הרב ז"ל:

ולקבל אינון תרין ר"ל להיות שאין לשנים אלו סמיכה ע"כ צרכים אנו להמשיך להם הארה מן מוחי רחל ממה שמאירים בשבת מסוד ב"פ י"ה במילוי יודי"ן מחו"ב ע"ב ס"ג וכל אחד עולה ל"ה גי' כתיבות ויכולו דקידוש ומאלו השני מוחין אנו ממשיכין ליסוד ומ' דרחל שגם בהם יש ב' בחי' ל"ה כמ"ש בליקוטי הרח"ו פרק י"ט וז"ל יסוד גי' י"ה אדנ"י שהוא בחי' שבת כמ"ש בר"מ פרשת יתרו דף צ"ג ע"ב ואמנם י"ה ביסוד עצמו ואדנ"י היא העטרה ע"כ. והנה י"ה במילוי יודי"ן עולה ל"ה כנזכר ומילוי המילוי דאדנ"י יש בו ל"ה אותיות אל"ף למ"ד פ"א דל"ת למ"ד תי"ו נו"ן וא"ו נו"ן יו"ד וא"ו דל"ת. וזה דוקא בשבת כי בחול לא יש מילוי יו"ד בתי"ו של הדל"ת ואז אינם כי אם ד"ל אותיות יו"ד זו היא בחי' גדולה כנזכר בספר הרב הרי שבהם ב' בחינות ל"ה ומקבלים ב' בחינות ל"ה מן המוחין:

וסליק כולא לע' שמהן ע' תיבות שבמילוי ד' הוי"ה וג' אהי"ה ורחל אתעטרת בהו ומורידה הארתה ליסוד ומ' שלה שהם עיקר סוד השבת ויצדק בהם שם שבתותי טפי ממה שפי' ר"א וממה שפי' הטייעא שבת עילאה ותתאה דלדידהו לא א"ש תשמורו שהרי אותם הבחי' הם בחזה דזעיר דאיהו דכורא ושייך בהו זכור ולא שמור. ועוד דוקא לאלו השנים יכון שם שבתות משום שבשני הקוים מתפשטים נ"ה מראש ועד סוף. אבל בקו אמצעי מתפשט יסודו עד ת"ת שלה דוקא ושם פסק כחו ונשארו יסוד ומ' שלה בבחי' שביתה ממש שאין להם על מה שיסמוכו. וז"ש ובגין דעיגולא וריבועא דא אינון שבתותי ויצדק בהם שם שבתותבעצם וכלילן תרווייהו בשמור בנקבה:

שבת עילאה הכא וכו' ר"ל עם היות שבינה נקיבה. עכ"ז הכא במקום גילוייה בחזה זעיר היא נכללת בזכור שיסודה תוך זעיר ושם נשלמה ונקרא זכור על סיומה בזכור והחכם כמוהר"ר יעקב צמח בליקוטים שלו ששלח לי מירושלים כתב שזה מובן במ"ש בדרושים שזעיר אין בו רק ט' ספי' והנקבה הוא שמשלימתו לעשר. וז"ש מלכא עילאה שהוא זעיר בזכור שהוא יסוד מסתיים: וע"ד איקרי מלכא דשלמא דיליה כלומר השלום שהוא יסוד הזכר עד שם הוא פרצוף דיליה עכ"ל ההקדמה אמיתית אלא דלא א"ש לישנא דאיתכליל. וגם אומרו דשלמא דיליה לא יכון שהרי גם אבא הוא כן דעוד וכי משום דמסתיים ביסוד זכר יאמר דשלמא דיליה ועוד דלקמן בדף כ"ט מוכח בהדיא שהבינה היא שנקראת מלך שהשלום שלו: ולפי דרכו נוכל לפרש על אימא שהוא כפי דרכנו. שהרי מלכות אימא יוצאה לבנין לאה ולא נשאר בה אלא היסוד. אך הנכון כמו שפירשתי כמ"ש בפ' ויחי דף רמ"ו ע"ב רישא דגופא נוקבא עד דנחית לסיומא וכד סיומא אתחזי הא עביד כולא דכר. ופירושו פשוט שראש בינה נוחבא אבל סיומא שמתלבשת בזעיר עביד כולא דכר שהכל הולך אחר הסיום. וכן פי' הרב בספר הליקוטים וז"ש דהא מלכא עילאה שהיא בינה. בזכור שהוא זעיר אסתיים דיקא. ואצלי הטעם שבלוחות ראשונות נאמר זכור ובשניות שמור כי משנה תורה סודו ברחל וכנזכר בסוד הו"ר. וקודם העגל היה בהם כח לקבל אור משבת עילאה ואחר העגל לא יכלו לקבלו אלא ע"י שמור שבתותי ודוק:

ושלמא דיליה זכור איהוי פי' שיש לו שלום רב הוא יסוד אבא בתוך יסודה וע"ד לית מחלוקת לעילא דאינון ריעים דלא מתפרשי לעלמין והכל בחי' זכר שהוא המשים שלום והייחוד עצום עד שאין כח לחיצונים משם ולמעלה. אבל משם ולמטה אע"פ שלא יצדק שם פירוד מ"מ יש חילוק פעולות. ונק' אימא שלמא דיליה לפי שיסוד אבא כמוס בתוכה ואין שום הארה יוצאת ממנו אלא על ידה לפי שהוא מוקף ביסודה:

חד יעקב וחד יוסף נודע שבסיום יסוד אימא שם מסתיים בחינת יסוד אבא היינו דשלמא דיליה. אבל משם ולמטה הוא בחינת עטרת יסוד אבא ושם ב' מעלות א' בחי' יעקב שיוצא ממקום סיום היסוד תחלת העטרה ושם יעקב יבקע אור היסוד בתוך זעיר ונעשה בחי' יעקב. בחי' ב' היא התמשכו עד תוך יסוד דזעיר שה"ס יוסף ועל ב' בחי' אלו אמר שלום שלום לרחוק ולקרוב והוא מובן למי שיודע סוד בנין פרצוף יעקב שהוא רחוק וחוץ מהזעיר וכן הוא מאיר לרחל שגם היא חוץ נזעיר. ועל ב' בחי' אלו הביא ב' הפסוקים מרחוק ה' נראה לי לרמוז ליעקב. ופ' ותתצב אחותו מרחוק שנדרש על רחל שהיא מרים ואע"פ שהוא יותר עליון מבחי' יוסף מ"מ רחוק מיקרי לפי שעומד בחוץ. וכלל גדול בידינו שאין אורות אבא מאירות כשל אימא שבסיום יסודה בחזה יוצאות הארותיה לתוך גוף זעיר ממש. אבל של אבא הם בריחוק. ולפי שהאור היוצא ליעקב הוא בשני בקיעות דיסוד וגוף דזעיר אע"פ שהם הארות מתוך היסוד מ"מ נקרא רחוק. אמנם לשל יוסף קורא קרוב מפני שהוא מתלבש ממש בתוך יסוד דזעיר:

מרחוק דא נקודה עילאה וכו' היינו יסוד אבא בחינת עליוניותו. לא העטרה דהיסוד הוא דקיימא בהיכליה בתוך יסוד אימא:

ומקדשי דא נקודה וכו' בפי' ספרא דצניעותא פי' הרב ז"ל שהוא נקודת ציון ובס' ערכי הכינויים של הר"ן שפירא ז"ל שליקט מדברי הרב ז"ל כתב הם חדרי יסוד דנוקבא ששם עיקר קבלת הטיפה והיא ממש באמצעיתא דעיגולא ורבועא. ונקרא מקדשי שהרי פה יסוד אבא שהוא קודש הכולל הוא שוה לשל זעיר. ובהשפיעו בנוקבא אז מקבלת אור הקדוש ולכן בה עיקר היראה שהרי עצמיות שבת הוא מסוד אבא ולכן המכנס שום כח חיצוני לתוך חלל עיגולא וריבועא פוגם באותה נקודה וברושם אור אבא שבתוכו ולכן מיתתו בסקילה שהיא כנגד יו"ד של שם:

וההוא נקודה אקרי אני ששם עצם הנקבות דהיינו כלי ההזרעה. וגם שם ב"ן עם ט' אותיותיו עולה אני כמ"ש הרב ז"ל:

ועלה שרייא ההוא דסתים וכו' הוא אור יסוד אבא ונודע שאין אור טיפת יסוד אבא נכנס בה בסוד הפנימיות אלא בהתלבשו במלבוש דק דמצד אימא ומצד זעיר. דלזה רומזים ב' שמות כוז"ו טדה"ד שהם פני הוי"ה ואחוריה ועולים גי' אני וכמ"ש האריז"ל אני ראשון טדה"ד ואני אחרון כוז"ו. וע"י המסכים של ב' שמות אלו העולים אני היא מקבלת אור אבא:

וכולא חד פי' אני וה' כולא חד שהרי הוא סוד הוי"ה פניה ואחוריה כנזכר ועוד טעין חמרי ה"ס התלבשות הצדיק בחלוקא דרבנן לבא לעוה"ז בבחינת נפש לבד ובתיקון כ"ג מספר ר"א לר"ש זה המעשה ואמר ואזדמן לן כגוונא דמחמר בתרי חמרי:

ולמה ב' ר"ל שאם צדיק זה שהיה בן רב המנונא כמ"ש לקמן הוא אותו ינוקא דפ' בלק שגם הוא היה בן רב המנונא. הלא אמר שם שאביו היה מתנוצץ בתוכו ולכך היו ב' חמורים כנגד נפש אביו ונפש שלו. ועוד כתוב בשער הנבואה שאין כח לצדיק להתגלות אם לא יתלבש בתוכו ניצוץ של מרע"ה עד דייתי ההוא דטעין חמרי. מלך המשיח:

אתר בי מותבי איהו טב יש מי שכתב שרמז להם שהיה מיושבי לוד ל מגדל הפורח באויר הוא"ו רומז להקב"ה:

וחד מסכינא הוא ד ואין שאר המאמר מיושב ונלע"ד ששאלוהו על מקום מנוחתו בג"ע והשיבם שהוא ביסוד הנקרא טוב. וג"ע הארץ ה"ס מלכות המקבלת אורה מנקודת הטבור של זעיר ששם סיום יסוד אימא כמ"ש באוצ"ח סוד ג' נקודין דפ' תצוה וזהו כללות סוד ג"ע אבל מ"מ כל מה שיש תחת כיפת הרקיע הוא בחי' מ' שבמ' והיא מתחלקת לפרצוף שלם כמ"ש בדרוש ציור העולמות וגן עדן שבארץ ה"ס בינה של מ' שבמ' שלמעלה ממנו סוד ט' ספי' של המ':

ובינה דמ' שבמלכות שהיא ג"ע מתחלקת לי"ס כנז' שם והעמוד שיש בתוך ג"ע שמשם עולות הנשמות הוא יסוד בינה שבמ' שמשם מעלות הנשמות מ"ן כמ"ש בדרוש מרכבת יחזקאל פ' י"ג ומשם עולות לרקיע ונכנסות ביסוד דמ'. ובתוכיות עילוי עמוד זה היה מושב נפש הטעייא. ועליו אמר איהו טב ומועיל אצלי ששורש אחיזתו היה שם כמ"ש לקמן ומצא מין את מינו וניעור. שלא כל הזוכה לג"ע זוכה לשוב למקור אחוזתו. כי יצטרכו לחזור לעוה"ז להשלים נפשם להחזירה לשרשה. ומ"ש ואיהו מגדל חד דפרח וכו' ה"ס אותו העמוד שהוא מגדל ממש וכל יסוד נרמז במגדל:

דפרח באוירא כתב בדרוש אטב"ח שיסוד זעיר מגיע עד ת"ת דנוקביה ועל כן יסוד שלה אין לו על מה לסמוך ליעשות מדה א' ומפני זה הוצרך שהנקודה של הת"ת שלה תרד ותתחבר עם נקודת יסודה. וה"ס גוף וברית חשבינן חד. ולכן קרא ליסוד הנוקבא מגדל הפורח באויר כי אין לו סמך (ובמ"ח דף י"ט ע"ב פרק ז' פיסקא ב') גם מפה יסוד זעיר שמגיע עד ת"ת דנוקביה יוצא הבל מופלא מתוכיותו וגם כי סתם זעיר ה"ס רוח ואויר:

ואינון דדיירי בהאי מגדלא שהוא יסוד דנוקבא קב"ה הוא ת"ת דנוקבא דסתם ת"ת נקרא קב"ה וכ"ש שעד שם מגיע התפשטות זעיר:

וחד מסכנא ה"ס היסוד שלה הנקרא דל ועני מפני שאין לו במה לסמוך ואין לך עני גדול מזה. ודא הוא אתר בי מותבי כפל הדברים להורות כי משם אחיזתו ושרשו קודם בואו לעוה"ז ולשם חזר לנוח. אבל ברצונו גלה משם וז"ש וגלינא מתמן שלא נדחה ח"ו אלא שגלה מדעתו ללקוט שושנים שעל ענפי שם ב"ן מוטלת חובה זו כי בעל אבידה מחזר על אבידתו:

אנא טעין חמרי להאיר שכל הצדיקים בסודות התורה אשגחו ר"א ור"א ביה ואטעים לון מלוי כי גדול כח הסתכלות בפני במלחמותיו עם סיחון ועוג כמו עם עמלק. אלא ודאי דאתמנע מניה ולא הוה בידיה לעלמין לא כמ"ד בילקוט שבפטירת מרע"ה דחפו לס"מ במטה: אלא כמ"ש במדרש רבה שנצחו בטענות ואפי' כשנתעבר בשלמה ששמו כשם למשה לא זכה עוד למטה:

ויהרגהו בחניתו על ההוא חובה שהפכה ממטה לחנית ולא עאל לארעא כאשר חשק. מכללם של דברים למדנו מעלת ההוא רוחא שבהתעלמו למעל' נמנעו מישראל כמה אורות גם נתבאר שרש בניהו ב"ן יה"ו וז"ש מן השלשים הכי נכבד שהוא בהיותו מעורר אותיות יה"ו שהם חב"ד שבהם ע"ב ס"ג מ"ה ל' אותיות: משם מתרבה בו שפע המוחין:

נטיל מנהון סוד קבלת האור ואנגיד לתתא משך הזרע דרך חוט השדרה מן הדעת כמ"ש בסוד הלולב. הוה נטיל ה"ס זווג החיצוני התדירי. ואתקרב ה"ס זווג הפנימיות שהוא בקירוב גדול:

ואל השלשה לא בא הם חג"ת ויובן במ"ש בסוד הגדלת פרצוף זעיר שעולים חג"ת לחב"ד ונה"י לחג"ת. ולכן יש בחינת יסוד בת"ת והוא המזדווג עם לאה מן חזה ולמעלה. ולכן יש שם שרש גדול לרחל כשנכנסת מן החזה ולמטה ששם הוא כתר שלה בת"ת כנודע ולפי בחי' זו לא יכון לומר שאין היסוד עולה לאבות השלשה כי אדרבה שם יש לו עיקר גדול לכוין לאותו מקום לצורך ב' האחיות לאה ורחל זו לסיומה וזו לראשה ובחינות אלו נוהגת בגלות אכן בזמן ההצלחה לא היתה מגמת היסוד לזה אלא להמשיך עד למקומו התחתון נה"י כדי להתחבר עם רחל שאז רחל גדולה כמוהו כבזמן בהמ"ק דקיימא סיהרא באשלמותא וז"ש ואיהו לא הוה אתי לגביהון שאין מגמתו לבוא בין חג"ת ולהמשיך אורם שם: אע"ג דאינון יהבי ליה ברעותא דלבא עכ"ז אין כוונת ההוא רוחא בהעלותו מ"ן אלא להמשיך משלשים שנה עילאין עד לתתא למקומו בין נה"י שזו כוונת הבורא אם לא יגרום החטא. ולכן גם שיש בחי' יסוד תחת חג"ת. אינו עולה בשם ובחשבון כי אם למטה בין נה"י וז"ש דלא עאל בחושבנא:

דוד אל משמעתו פי' שדוד היה נשמע לו כפי' הרד"ק אל עצתו כי דוד שהיא המ' דורש תמיד פני בניהו כנז' כי בלתו לית לה מגרמה כלום:

והבינו ר"א ור"א חשיבותו של הטייעא ששרשו בניהו ההוא רוחא שם ב"ן ושכל העולם צריך לו ולכן בכו על חסרון אותו אור שחסר מהם והלך לו. וסיום המאמר בסגנון פי' מורינו אלא מ"ש לקמן ר"ש נהירו דאורייתא רב המנונא סבא זכיתון וכו' כתב דמשמע מהרמ"ק ז"ל שהיה רב המנונא עצמו והקשה עליו מדברי הטייעא עצמו שאמר אבא חד נונא וכן א"ל ר"א אנת הוא בריה דרב המנונא. ובתיקון כ"ג אמר ר"א לר"ש בהדיא שהיה בנו של ר"ה. ותכלית הכוונה שאביו היה מתנוצץ בו וכן כתב מוהר"י צמח ז"ל ועשה לו סמוכות ממ"ש בפר' בלק בריה דרב המנונא הוא נהירו דאבוי מנהרא עליה ולהיותו עיקר בהתנוצצו בו הזכירו בשמו ותלו בו הגדולה:

אזל ליה ולא עשה כרב ייבא סבא שאמר ואנא ייבא סבא אלא הלך לו שלא למדנו עוד ממנו בעו למיטען חמרי אותם שהניח הטייעא וכשלא רצו לזוז ממקומם הבינו סוף הדבר ושבקו לון:

מה רב טובך ב' פירושים שמפרש ר"א בפסוק מיוסדים על ב' בחינות שיש לאימא בסוד התחלקה לבינה ותבונה כנודע ותבונה היא המשפעת מוחין לזעיר תמיד. עוה"ב שכבר בא ונמשך תמיד לזעיר עלמא דאתי תדיר וה"ס מ'. והבחי' הב' נקר' בינה וה"ס ס' ונקראת לעתיד לבוא כשיגדל זעיר יהיו לו מוחין עליונים מצד הבינה. והנה פירוש ראשון יסודתו על העידון שיש לנשמות הצדיקים עכשיו שהוא מהאור הנמשך להם מאו"א וזעיר. וכתב הרב בפי' תוספתא דפרשת ויחי שכל היסודות בין דדכורא בין דנוקבא נקרא צרור החיים ששם צרורים וקשורים המוחין הנק' חיים. וסתם ישראל הזוכים לג"ע הם ביסוד דמלכות. והצדיקים הגדולים הם ביסוד זעיר ונהנים מאורות הזכר וזוכים להשפיע במלכות וכמ"ש בריה דרב ספרא אור זרוע לצדיק ואביגיל פירשה דבריה בצרור החיים דזעיר וזהו את ה' אלהך סוד עטרת יסודות ששם נצררים אורות או"א וזעיר יחד וז"ש כמה טבא מצד זעיר עילאה מצד אימא. יקירא מצד אבא דזמין באוצרו הטוב יסוד זעיר אנפין:

פעלת המדריגה התחתונה שיצדק בה שם פעולה והיא במ' הנקרא עשייה וזו לשאר בני נשא אבל לאינון זכאין עילאין זוכים למדרגת רב טובך. טובך לא כתיב שהוא אור יסוד הגנוז במלכות אלא יסוד זעיר הנק' רב טוב סוד החסדים המגולים אשר שם כמ"ש הרב לקמן דף ל"ח שהוא סוד נהורא דאחזי קב"ה שהוא אור החסדים המגולים ועליו נדרש שם פסוק זה:

זכר רב הוא יסוד הזכר מבוע מים חיים עגונא דחיין הם המוחין הנקראים חיי המלך:

הפי' הב' הוא בסוד אור הבינה הנק' לעתיד לבא בהתחברה לאבא ולא אמר ד"א כמשפטו לפי ששני הפירושים הם מתן שכרן של צדיקים אלא שזה של יש"ס ותבונה וזה של או"א. וכ"ש שתכלית השלימות הוא כשיתחברו או"א ויוכללו בהם יש"ס ותבונה ויהיו פרצוף אחד לזה לא אמר ד"א ואם תדקדק בפי' זה תמצא שנכללו בו כל הבחינות שיש להבחין בסוד צרור החיים דהיינו ה' יסודות צרור ה' חיים ולזה רמז באומרו רזא דחכמתא: ה"ס יסוד אבא שכל יסוד נק' רז. וכל רזין איתכלילו ביה הם שאר היסודות שהוא כולל אותם בין מפנימיותו בין מחצוניותו: מה כמה דאתמר. הוא יסוד זעיר הנקרא מה:

רב ותקיף הוא יסוד אבא המבריח מן הקצה אל הקצה ונקרא כן בגין דאית אילנא אחרא זוטא שהוא יסוד זעיר שאינו מתפשט כי אם בו בעצמו וליסוד הנוקבא אבל יסוד אבא הוא רב שאינו מתגלה אלא בסוד אחוריו מלובשים במסך יסוד אימא ומילוי אהי"ה דההי"ן עולה ק"ל. וע"ב ק"ל גי' ר"ב. גם רב באורך והתפשטותו בכל קו אמצעי דזעיר:

ברום רקיעין שהוא מושרש ביסוד עתיק וידוע שכל בחי' יסוד נק' רקיע ושל עתיק הוא המרומם שבכל האצילות: אור דאיתברי ביומא קדמאה. הוא חסד עליון דעתיק הנמשך עד יסודו המתעלם ביסוד אבא בפנימיותו. דגניז כאן דאיירי בלעתיד לבא ועדיין הוא נעלם. לכן אמר דגניז ורמז לג' יסודות מ"ה דזעיר: רב דאבא. טובך דעתיק הרי ג' יסודות דכורין. אח"כ רמז לב' בחינות הנוקבין אימא וברתא:

פעלת דא ג"ע עילאה היא אימא כי כולם בחכמה עשית בבינה חכמה אומר ובינה עושה. ועוד שאור יסוד אבא הוא צפון וכמוס וז"ש צפנת ובהיותו ביסוד אימא אז יסוד אימא פועל. ג"ע דלתתא יסוד רחל ורמז לו נגד בני אדם. ויראיך דקרא היא יראת הרוממות שהיא באבא קיימי ברוחא כי עד שלא יכלה הבשר הרוח הוא בג"ע התחתון והנפש על הגוף ובכלות הבשר נשאר על הגוף הבל דגרמי והנפש עולה לג"ע עם הרוח ואח"כ עולים למתיבתא דרקיעא ה"ס יצירה דמט"ט ופרח באוירא ה"ס עלותם דרך העמוד שבאמצע ג"ע וכל צדיק כפי זכותו. אפרסמונא הוא נועם הבינה הנק' אפרסמון כמ"ש בפרשת תרומה נהירו דבוצינא עילאה שאור אביו מתנונץ בו. ושם בוצינא כינוי לניצוץ מרע"ה. גם רשב"י נקרא בוצינא קדישא והנה רב המנונא סבא שרשו באימא כי סבא ס"ג ויסוד אימא הוא בוצינא עילאה שמשם שרש רב המנונא ורבי נהוראי סבא דפרשת תצוה הוא ג"פ אהי"ה גי' סבא ורב ייבא סבא הוא שני מילואי ס"ג וב"ן שהם ל"ז כ"ו גי' סבא נמצא העליון הוא רב המנונא לכן קראו עילאה. אינון בוצינין הנה לא כל הצדיקים זוכים לבוא לעוה"ז אלא אותם שהם מבחינת יסודות הנקרא בוצינין שיש בהם סגולה להשפיע באחרים ממה שמקבלים מלמעלה ולומדים בישיבה:

טנרין תקיפין הצדיקים הבאים מהחסדים שביסוד הנקרא צור ופטשין הם הבאין מן הגבורות שביסוד מארי דגוונין הוא מט"ט וכן מצאתי כתוב והוא כולל ו"ק שה"ס הגוונים:

אצטוונא כסא גבוה מושב השלטונים וה"ס הדעת להמשיך השפע לבני ישיבתו: אתכנשו התקבצו יחד חו"ג לקבל האור מתוך הדעת ב' עטרין סודות ב' פסוקים את שבתותי ובניהו. והנה פסוק את שבתותי הוא בסוד אור אבא כי קודש היא ופסוק ובניהו על ההוא רוחא שבתוך אימא וברתא ולהיות ר"א ור' אבא סודם בחו"ב לכן אמר לאעטרא לכו לכו דייקא שהם הן סוד ב' עטרין:

חבקוק הרב ז"ל פי' מאמר זה בדרוש מ"ן וכתב ע"ב שמות דויסע וכו' בהם רי"ו אותיות גי' חבקו"ק ותחלה גליף עלוי רי"ו אותיות שהם גי' חבקוק ואח"כ גליף עלוי ע"ב תיבין עצמם והנה רפ"ח ניצונין הם ע"ב רי"ו ע"ב חסד והוא באבא רי"ו גי' גבור"ה והם מאימא ולמטה ורי"ו הם ע"ב דס"ג וע"ב דמ"ה וע"ב דב"ן גי' רי"ו ונמצא דגליף עלוי ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כל אחד בבחי' ע"ב ואלו הם כללות כל הניצוצין עכ"ל. וכתב הרח"ו בליקוטים שלו שבדעת עליון דדיקנא יש ג' הויות דיוד"ן שעולים רי"ו והם סוד רי"ו אתוון שבשם בן ע"ב והוא ניתן למ' בסוד ביאה ראשונה לסוד ההוא רוחא דשבק בה כדי להעלות מ"ן ואח"כ נותן בה הוי"ה דיודי"ן שה"ס ע"ב תיבות דשס בן ע"ב שמות וה"ס מיין דוכרין נמצא שג' ע"ב ראשונים הם מן ס"ג מ"ה ב"ן שהוא גי' גבורה שהם מבינה ולמטה. וה"ס רי"ו אותיות דשם בן ע"ב. אבל ע"ב שמות שה"ס הוי"ה דיודין סודו חסד עכ"ל. ובזה יובן מאמרנו שתחלה כשנתן הבן לשונמית שהיה בר"ה אז יומא גרים שהוא גבורה וניתן לה מסוד הגבורה שהם ג' ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן וזהו חיבוק דידה יד שמאל ולכן שלטה בו המיתה כי חסר ממנו אור אבא שהוא המחיה. והגם שמצד אביו היה בו כח זכר. סטרא דידה גבר ולכן אלפא ביתא דאגליף ביה אבוי כד מת פרחו מטה. ולכן אלישע שם כוונתו להמשיך עליו סוד מ"ד היינו ע"ב שמות וז"ש בספרא דשלמה שמא גליפא דע"ב שמהן אגליף עלוהי בתיבין דייקא ע"ב תיבות וה"ס חיבוק אלישע יד ימין חסד ואז הם ב' חיבוקין. והנה אלישע חזר לעורר בו ג' ע"ב דגבורות ולייחד עמם ע"ב שמות דחסד באופן שהמשיך בו את הכל וז"ש חבק ליה אגליף ביה כל אינון אתוון וכו' בקרב שנים יהון חייהו כמו חייו נודע שכל המשכת המוחין היא מתחלת מדעת הגנוז בין גולגולתא ומוחא סתימא וה"ס קרומא דאוירא הניתקן מת"ת דעתיק. כי הנה גולגולתא ומוחא סתימאה נתקנו מחו"ג דעתיק וידוע שז' דעתיק נק' שנים קדמוניות כי דז"א נק' ימי עולם ושנים סתם ולכן נזכרו ב' פעמים שנים בפסוק. והנה דעת עתיק נקרא בקרב שנים לפי שהוא מתפשט בתוך הו"ק שה"ס שנים קדמוניות ובקרבם ועוד שהוא נתון באמצע קצוות דא"א דהיינו באמצע ז' תיקוני רישא דיליה: ואמר ששם יהון חייהו:

וכל מאן דאתקשר ר"ל אפי' מי שתחלתו מסטרא דנוקבא אם יזכה לעלות למקום קשר של שנים קדמוניות שהוא דעת ויסוד דעתיק שהם קשורים ומיוחדים חיים איתקשרו ביה כלומר הוא עצמו נעשה קשר החיים ויכול להשפיע חיים באחרים שהרי הוא עצמו בסוד היסוד וכן התפלל חבקוק שחייו יהיו בקרב שנים הנז' ואז משם ישפיע לדעת התחתונה רחל שאין בה חיים כלל וז"ש בקרב שנים תודיע לההוא דרגא וכו' והכוונה להמשיך מדעת עתיק עד דעת רחל וזהו בקרב שנים הב' שנים דזעיר שכתר רחל שם בת"ת של זעיר ולשם הודיע הוריד לדעת שלה. ע"כ דברי ר"ש וסיום הפ' ברוגז אחר שהורד בדעת מלכות רי"ו שה"ס גבורה גי' רוגז ג"כ רחם תזכור הן בה אח"כ אור הזכר שהוא ע"ב ואז יהיו בה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עם י"ו אותיותיהם גי' רחם. ונצטער רשב"י על שלא ראהו בהקיץ ונפל על אנפוי לעשות איזה ייחוד וראהו מעקר טורין עוקר הקליפות. מנהיר שרגין הם המ"ן עצמם בהיכלא דמלכא משיחא הוא יסוד המלכות שהוא היכל למשיח. ע"כ תמצית דברי הרמ"ז עם שאינו לשונו ממש כי לקצר אני צריך.

והרמ"ז כתב ראשית חכמה הן אמת שחכמה סתימאה דאריך יצדק בה תואר יראה לפי שמלבשת גבורה דעתיק גבורה גי' יראה. אבל האי קרא שמדבר על עושי המצות ויראי ה' לא יכון לפרשו בזה אלא על המתקנים השכינה. וא"כ סוף חכמה מ"ל ביען שהיא סוף האצילות ששם מתפשטת ספירת החכמה. והתירוץ צריך לדעת מהיכן מתחיל וראיתי להרמ"ק ז"ל שכתב שהקושיא נמשכת עד אוף הכי תרעא קדמאה וכו'. ותמצית כוונתו שכמו שיצדק לומר על המלכו' סוף חכמה מלמעלה למטה בסוד אור ישר. כן יצדק לומר עליה ראשית חכמה בסוד אור חוזר מלמט' למעלה. ולא נהירא לי פירושו כלל דהמתרץ מה הוסיף לחדש בתירוצו והלא בדרך זה החזיק ר' חייא והביא ב' פסוקים והמשל על זה. וכ"ש שאין הלשון מורה כן. וצלע"ד שהתירוץ מתחיל מן הה"ד פתחו לי שערי צדק וכו' שכן דרך הדרשנים כשיש להם ב' פסוקים שבהם ב' קושיות וביישוב אחד יתיישבו שניהם אז הדרך לומר הה"ד. והנה בפ' ראשית חכמה כבר גילה מה שהוקשה לובו ואח"כ מביא ב' הפסוקים פתחו לי וזה השער דק"ל תחלה אמר שיפתחו לו שערים הרבה ולבסוף אמר זה השער לה' דהול"ל אלה השערים לה'. ועוד קשה בפ' ראשון אמר אודה שם י"ה ובשני הזכיר לה': ותירץ ודאי שער אחד דוקא מסוגל ועיקרי לההנות משם י"ה והוא נקרא שער לה' דאי לא ייעול בההוא תרעא פי' בזה השער המיוחד לא ייעול לעלמין שאין שום אופן כלל לההנות מאור אבא אלא דרך שער זה. ואי תימא למה אמר שערי צדק דמשמע שערים הרבה וכן היא האמת שכמה מעלות צריך לעלות עד שיגיע לאצילות. לזה הביא משל נאה למלכא עילאה. ולפי גודל מעלתו מסתתר במקום מוצנע בחדר גבוה וטמיר וגניז מעלים עצמו בפרגוד לפניו: והסולם שיעלו בו אל החדר יש בו תרעין על תרעין בסדר המדרגות ולסוף כל תרעין עבד:

תרעא חד למעלה ראש לסימן ששם מתחיל מצבו של המלך כי בכל השערים שלמטה שם מושב שריו ושליטיו ולכן זה השער העליון שינה אותו לשבח ועשה בו כמה מנעולין ומפתחין והיכלין זה לפנים מזה. דרך משל בה"מ היו בו כמה שערים החיל עזרת נשים ושל ישראל ושל כהנים ובסוף האולם היה השער הגדול בפ תחות ופשפשים. ולפנים ממנו ההיכל והדביר ולפנים ארון הקדש שבו התורה ומן ההיכל ואילך נקרא מקום קדש הקדשים:

וחנה מלך עילאה שהיא התורה טמיר וגניז בתוך הארון ועביד ליה תרעין מן החיל עד ההיכל ולסוף כל תרעין שער הגדול שיש בו פשפשים וכו' ואמר כל מאן דבעי למיעל לגבי לאפוקי שאר המדרגות שהם לשריו. תרעא דא דוקא בו יבואו אצלי ויזהר הנכנס בו שיהיה בקי בכל ההיכלות עד שיזכה לקרב אל חביון עוזי:

והנמשל אבא הוא המלך העליון כי כולם בחכמה עשית ומושבו באצילות והוא טמיר וגניז ביסוד אימא ויסוד זעיר: וכמה תרעין על תרעין. הם בי"ע. ולמעלה מהם רחל הקדושה בתיקון קומתה. והיא היכל גי' אדנ"י. ואדנ"י מלא עולה תרעא. וכל קומתה היא מתפשטת באורך ד' מדות זעיר. ויש בה ג' בחינות והם המנעולים הם יסוד ומ' שבה ששם ה"ס חותם בתוך חותם. והפתחים הם חג"ת נ"ה שלה סוד נ' שערים. וההיכלות הם חב"ד שלה שהם כנגד תנה"י דזעיר. ונודע מ"ש ה' בחכמה יסד ארץ דאבא יסד ברתא ועניינו שאין יסוד אבא מתגלה אלא דוקא מהחזה דזעיר ולמטה לצורך תיקון רחל כמ"ש בא"ז דף ר"ץ אמאי ו"ד כלולן ביו"ד וכו'. ונהר יוצא מעדן. עדן דא חכמה וכו'. והכוונה על יסוד אבא שהוא נהר יוצא ומתפשט בארכו בכל קו אמצעי של זעיר הוא מכוסה עד ת"ת שלו שהם ו' מדות כחב"ד ת"ג ומשם ואילך הוא מתגלה וכוונתו להאיר לד' ראשונות דרחל כחב"ד וז"ש ומשם מן הת"ת שהוא ו' יפרד מיסוד אימא והיה לד' ראשים כחב"ד שהם סוד ראשי רחל הרי שהיא סוד דל"ת. והיינו שער:

והנה עד שם לא יוכלו לההנות מאור אבא כי אם משם ולמטה ששם מתחיל להתגלות לכתר רחל ששם האור נוקב ויוצא אליה והרי שם יצדק לקרות ראשית חכמה. וז"ש אוף הכי תרעא קדמאה לחכמה וכו'. דוק שלא אמר דחכמה אלא לחכמה ששם דוקא מתגלה מאבא מה שיוכלו המדות לסבול:

יראת ה' ה"ס כתר רחל כמש"ה עקב ענוה וכו' ודרז"ל מה שעשתה ענוה עקב וכו' דהיינו עקב ענוה שהיא לאה הוא על ראש רחל. ירא"ה גי' תורה שהוא יסוד דאבא כמ"ש תורה צוה לנו משה ושם כתר רחל בית לחכמה שעליו נאמר ה' בחכמה יבנה בית. תרין אינון דאתחברן כחדא. עטרת אבא וכתר רחל מחוברים כחדא:

ואינון תרין נקודין עטרת אבא שהיא י' של שד"י וכתר רחל שסודו יו"ד גי' עשרי"ם כמנין כתר:

גניזא וטמירא אע"פ ששם מסתיים יסוד אימא. מ"מ אין עטרת אבא מתגלית בהדיא ששם לובשת מסך דק מיסוד אימא שנמשך עליו כנודע מסוד הכפור'. ועוד טמיר בגופא דזעיר והיינו טמיר וגניז:

וחד קיימא באתגלייא הוא כתר רחל שהוא מגולה בחוץ אי נמי נקודה החיצונה המגולה ה"ס אותו השרש שיש למ' שם כנגד הנקודה הפנימיית וה"ס הראשית ממש של בנין המ'. וכן שם הראשית לגילוי אור החכמה:

ובגין דלית להו פירודא אקרון ראשית מפני שהכל נחשב לבחי' חכמה וגם רחל נקרא בשם חכמה ולכן הם חד ולא תרין. ואע"פ ששם ב' ראשים ראש רחל וראש גילוי אור אבא הם מיוחדים כי א"א שיתגלה שם אור יסוד אבא ולא תבנה ממנו המ'. וא"א שתבנה המ' אם לא יתגלה יסוד אבא: הוא ושמיה חד. שמו יו"ד ורחל היא סוד ה'. אי נמי אבא הוא י"ה וכל בחי' זעיר ו' ורחל שבחזה ה':

אתה שמך ה' הנה עיקר היחוד שיש לנוקבא עם הדכורא הוא בקו אמצעי ששם משך הדעת שבתוכו יסוד אבא וז"ש וידעו פי' ימשיכו ויעשו חיבור בסוד משך הדעת והטעם כי אתה שמך. המ' נק' אתה בעצם שהיא הנגלית כישאר הפרצופים נסתרים ונרמזים בשם הוא:

ועל המ' נאמר והוכן בחסד כסא ור"ל הגם שיש נקבות אחרות מ"מ אין תואר שם שמגלה הדבר ומתארו אלא לרחל דוקא הנקרא אתה לבד והיינו בסוד הכתר שלה שהוא על כל קומת רחל הנקרא ארץ ולזה ירמוז פ' כולם בחכמה עשית פי' שהאיר אור החכמה ברחל הנק' עשייה שבעולם האצילות ובזה יובן פי' הפסוקים אמר דוד פתחו לי שערי צדק הם כל תרעין שבבי"ע. אבוא בם אודה י"ה ה"ס אבא המולך בכל. אבל דע זה השער הפותח לזעיר הנקרא ה' צדיקים המתקנים את רחל יבואו בו הם דוקא כי כן יסד המלך מאן דיעול בהאי תרעא ליעול. כי הגם שרחל יש לה ג"כ שרש בעטרת זעיר שעד שם מגעת עטרת אבא. מ"מ אין לה הנאה משם כי אם בהיותה בנויה בקומתה ומגעת עד שרשה שבחזה כי אז היא מקבלת הארה גדולה מפי האמה. אכן בהיותה תחת היסוד אז היא נקודה חסרה ומועטת ועתה הוקשה לו:

אמאי איקרי יראת ה' ר"ל אא"ב כדס"ד מעיקרא יראת ה' היא מ' במדרגתה התחתונה שתחת היסוד נהי דק"ל דהול"ל סוף חכמה. מ"מ ניחא מה שקראה יראת ה' משום דשם היא קרובה להתמעט וסמוכה לעולמות הפירוד שתחתיה ויש לה יראה לבל יהנו ח"ו החיצונים ממנה אבל השתא דאמרת שראשית חכמה היא בהשתרשה בחזה והיא נבנית עד שם בקומתה מאי יראה שייכא התם. ותירץ בגין דאיהו אילנא דטו"ר. ויובן במ"ש בל"ת בפ' עץ הדעת טו"ר. בחינה א' בסוד זו"ן שניהם. ובחי' ב' היא ברחל עצמה מן החזה שלה ולמעלה הוא טוב מפני שעד שם מגיע התפשטות יסוד ז"א בקרבה. וגם כי ג' גבורות דחג"ת שלה הן ממותקות ברדתם אל היסוד דזעיר כמ"ש בדרוש ירידת החו"ג אבל הגבורות שמן החזה ולמטה לא קבלו אלא הארה מועטת לכן הם חזקות. ועוד שאין שם התפשטות יסוד זעיר וז"ש אילנא דטוב ורע זכי בר נש הא טוב שגם בגבורות התחתונות יש קצת המתקה ויש שם דין וחסד משמשים בערבוביא טו"ר ועל זה נאמר רגליה יורדות מות ר"ל רגליה כשיורדת למטה אז הוא מות גמור אכן כשאינן יורדות הן בבחי' רע לבד לפי שיש שם אחיזה לחיצונים. ואם יגבר הזכות אז כתיב רחצתי את רגלי ומתחזק כח מימי החסד להסיר משם כל סיג: וז"ש הא טוב גובר צד הטוב שיש שם:

לא זכי הא רע היינו רע בתגבורת הדין אשר שם: וע"ד שריא בהאי אתר יראה שלטעם זה השרה הבורא במקום זה כח גבורה גי' יראה: כדי שישתדל האדם להמתיק הדינים ויזכה למצוא הכל מתוקן:

לאעלא לכל טובא דעלמא וימצא עולם שכולו טוב לפניו ואחר שהזכיר קו אמצעי שבו ראשית גילוי אור חכמה חזר והזכיר נ"ה דזעיר שהם שכל טוב שבהם מתגלים ב' חסדים וה' חסדים נק' ה' שערים ואלין תרין תרעין שהת נ"ה דאינון כחדא כנודע שהם תרי פלגי גופא וכאחד חשיבו וקראם שכל שמהם תיקון חו"ב דנוקבא. טוב מפני שהם חסדים מגולים כמ"ש בסוד גומל חסדים טובים: ור"י סבר דאין לפרש כן משום שגם באחורי זעיר יש אחיזה לחיצונים וגם בו יבחן טו"ר כנזכר בל"ת הנז"ל. וכיון שתיקון חו"ב דנוקבא שהוא מנ"ה דזעיר הוא באחוריים לא יאמר עליו שם טוב ואע"ג דלגבי דידה נקרא טוב לפי שאין נוקבא דקליפה יונקת אלא מתחתוניות נוקבא דקדושה הנה זכר דקליפה יונק מאחורי זכר הקדוש. ואין שם טוב בהחלט ולא יכון בו תואר שכל טוב בנ"ה דידיה שמהם תיקון חו"ב דידה. ולזה פירוש שכל טוב דא אילנא דחיי ירצה כי ראשית חכמה וכו' נזכר בחינת רחל המתחלת מן החזה בכח אור אבא היוצא אליה כאמור: אבל שכל טוב מדבר באור הפנימי שבחזה דזעיר במקום סיום יסוד דאימא ששם סוד לב דזעיר שבו מקור השכל ושם מאירים ב' יסודות דאו"א שהם ב' חיים ולכן משם ולמעלה נקרא עץ החיים שלא יש שליטה לחיצונים כלל כי כל האורות מכוסים ביסוד אימא. לאפוקי משם ולמטה שאע"פ שאין אחיזה לרע בפנימיותו מ"מ באחוריים שלו יש אחיזה. באופן שעיקרו של עץ החיים דאיהו טוב בלא רע כלל הוא עד מקום המכוסה משום דאף אחוריים שלו הם מכוסים. אבל מהחזה ולמטה לא נוכל לומר שהוא טוב בהחלט. אבל אמר ועל דלא שרא ביה רע איהו שכל טוב אע"פ שיש יניקה לחיצונים מאחוריים של מקום הנכחי לקומת רחל בכל זאת יקרא טוב משום שבפנימיותו לאיגורהו רע. ובפרט בכל הת"ת דזעיר שהוא קרוב ודבק ליסוד אימא שמסתיים שם. ותחלה דבר על עיקרו של עץ החיים שהוא עד שליש הת"ת והחליט מעלתו ואמר אילנא דחיי שכל טוב בלא רע כלל ואח"כ דבר על האור המתפשט בתוך הזעיר מהחזה ולמטה כי שכל טוב הוא פנימיות הת"ת. גם לכל עושיהם אלין חסדי דוד שהם נ"ה שבהם ב' חסדים המכוללים חו"ב דנוקבא שלכן נקראים חסדי דוד ודע שהנ"ה דזעיר שם הפנימי שבהם היא הוי"ה אדנ"י גי' אמ"ן והיינו נאמנים שהם אומנים את המ' ומגדלים אותם והיינו תמכן אורייתא תורה שבעל פה. גם מנ"ה דזעיר מתכונן יעקב ועוד דאיהו בנצח ואיהי בהוד והוא תורה שבכתב:

כביכול אינון עבדין וכו' כי הם גורמים לתורה שתצא לאורה וכאלו הם נותנים כח לזעיר לכונן את יעקב ורחל להתחבר יחד. אינון דלעאן באורייתא לית בהו עשייה פי' שהם גורמים זווג עליון של נשיקים בסוד קול ודיבור והיא רוחני מאד שלא יכון לומר עליו עשייה. אבל זה דוקא בעוד דלעאן בה כי אחר גמר לימודם ודאי שימשך האור למטה ויעשו זווג היסודות התחתונים כי תלמוד תורה כנגד כולם:

אינון דתמכין לון אית בהו עשייה שזוכים שיעשה זווג תחתון בעוד שהלומדים לומדים כי אז מתעורר זכותם לגרום הטוב ההוא. ודע כשהחסדים מתפשטים בנ"ה דזעיר ושאז יסוד אבא מתגלה שם אז יש קצת מיתוק לה' גבורות שיתקבצו ביסוד דזעיר ביחוד ושיהיו ניתנות בדעת רחל ביחוד גמור ומשם מתפשטים הארתם בכל גופא דנוקבא כמ"ש באוצ"ח בדרוש עשיית פרצוף רחל וזהו סיום הפסוק שאמר ובחילא דא תהלתו עומדת לעד וקיימא כידוע שהנוקבא נקרא תהלה ובזה קיימא:

כורסייא ה"ס המ' הנקרא כסא וכל כסא יש לו ו"ק שית דרגין וד' סמכין כחב"ד וה"ס עשר ספירות דילה והכסא עצמו הוא ד' אורות תנה"י דזעיר המאירים בה:

ועוד נפרש לכל עושיהם שהם נ"ה על מאמר הובא בפ' מצורע דנ"ג וז"ל מאן תומכיה אלין אינון דמטילין מלאי לכיס ת"ח זכי לנביאי מהימניה דיפקון מניה מאושר אל תיקרי מאושר אלא מראשו אינון תמכין לאורייתא מראשו ועד סופו מראשו דא רישא דכולא דאיקרי ראש דכתיב מעולם נסכתי מראש. וראש דא חכמה דאיהי רישא לכל גופא וגופא אתפשט ביה עד סיומא דשית סטרין כמד"א שוקיו עמודי שש דאינון דמטילין מלאי לכיס ת"ח אינון תמכין לאורייתא מרישא ועד סיומא דגופא וכל מהימנותא ביה תלייא ואיתמך וזכי לבנין דאיתחזון לנביאי מהימני עכ"ל: ויובן על ב' הפירושים שפי' הרב ז"ל בתיקון ב' על ומבינה לנביאים וכתב בשער הנבואה שר"ל שעיקרה של נבואה הוא בנ"ה דזעיר שעד שם מתפשטת בינה נבי"א גי' ס"ג שבבינה. ולכן אמר שתומכי התורה שמדרגתם בנ"ה כנ"ל זוכים לבנים ראויים לנבואה ומשום דהול"ל ותומכיה מאושרים ואמר מאושר צירוף מראשו להודיע שהמהנים לת"ח תמכין לאורייתא מראשו ועד סופו אע"ג דנ"ה תרי פלגי גופא וכחד חשיבי כמ"ש במלאכים ורגליהם רגל ישרה וכמ"ש לעיל גבי שכל טוב תרין תרעין דאינון כחדא. וא"כ אין קושיא מאומרו מאושר לשון יחיד זה אינו דדוקא באחור נ"ה מחוברים והיינו מה שניתן מהם לנוקבא שמאחוריו. אבל מצד הפנים הם נפרדים וקרא דשכל טוב באור הניתן לנקבה קא לכן אמר דאינון כחדא אבל הכא איירי בנ"ה דזעיר בבחינת עצמו ובסוד הפנים ולכן הול"ל מאושרים אלא לרמוז על צירוף מראשו:

והפירוש הב' הובא בס' הליקוטים בפרוש נה"י החדשים כי בינה נוטריקין בינה יסוד נ"ה כי מבינה נעשו שוקים לזעיר כי זעיר עצמו אינו אלא ו"ק בסוד ו' שבשם. אבל בהכנס בו בחי' הגדלות אז החג"ת שלו מתעלים לחב"ד ונה"י לחג"ת וחסרו לו נה"י והם נעשים מהארת נה"י דאימא כשמגעת לחג"ת דזעיר שהיו נה"י ומשם האירו ויצאו נה"י חדשים ולכן אמר בזוהר דירכין הם לבר מגופא ונמצא עיקרו של זעיר הוא מחכמה שלו עד הת"ת שלו וה"ס מראשו מראש ו' וז"ש מראשו דא רישא דכולא דאיקרי ראש פירוש הגם שהוא סוד חג"ת הנה עתה נתעלה ונעשה ראש לכל הגוף הנקרא ראש בדווקא. לאפוקי זמן היניקה אע"פ שגם אז יש בחי' ראש אינו נקרא רישא דכולא מפני שחג"ת הם גוף ולא ראש אבל בזמן הגדלות שנתעלו ונעשו חב"ד אז הם ראש גמור ואמר מעולם נסכתי מראש שהם דברי התורה שה"ס זעיר בהכנס בו או"א שאז יצדקבו שם תורה כמ"ש שם לעיל מניה אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים ר"ל שהזעיר הוא מורה ומגלה אורות או"א שהם נעלמיס ועל ידו מתגלים וז"ש מעולם נסכתי מראש שלי הוא חב"ד מקדמי ארץ הם חג"ת שקודמים לארץ שהרי עיקרה כנגד נה"י:

ראש דא חכמה שלא תחשוב שכוונתו על הכתר שהוא ראש למנין י"ס בכל מקום שכאן אינו מדבר אלא על חכמה הנקרא ראש לכל גופא אפי' לבינה ודעת. וקראם גופא שתחלתם היו גבורה ות"ת אלא שנתעלו ונעשו בינה ודעת. ועוד דגופא אתפשט ביה עד סיומא דשית סטרין. שתמיד מכל בחי' חכמה נמשך כח לכל מה שתחתיה. וכלל גדול כולם בחכמה עשית. כי הכתר הוא נעלם במה שלמעלה ממנו ואורו נורא מאד. וזה אחד מהמקומות שמורים באצבע קבלת הר"י סגי נהור בן הראב"ד מפי אליהו שהכתר אינו נכלל מכללות זעיר. שהעצמות והכלים שבו הם מתבונה עלמו כנז' בס' א"י. ומענין נה"י החדשים ושהו"ק נתעלו תוסיף טעם לשבח שאין הכתר בחינת ראש אלא הראש הוא חכמה. וז"ש ראש דא חכמה משא"כ הכתר שאינו נקרא ראש. ועוד קרי ביה מראש ו שה"ס שית סטרין של עצמו דזעיר. ובזה ינעם מ"ש ותומכיה כד"א עמודי שש ולא שבע. כי הראש הוא מחכמה כי נה"י באים מחדש ותומכים לכל השש שנתעלו ונשארו בלי סמך וסעד ובאו נה"י לסומכם ולכן נקרא ווי העמודים. והודיענו מעלת תומכי התורה ומטילי מלאי לכיס ת"ח ותהיה להם תורה שיש עמה מלאכה וגורמים להאיר אורות או"א דזעיר במלאכה שהיא מלכות:

ועד סיומא דגופא שאלמלא נה"י החדשים אי אפשר לשש עליונות לעמוד כי על כן שרו של עשו התחכם ונגע בכף ירך יעקב לרמוז שזה כחו להשטין ולמנוע תומכי התורה מישראל ובזה תשתכח תורה מישראל ויחזור זעיר לקטנות. כמש"ל שעל זה נאמר מי יקום יעקב כי קטן הוא. אבל הסומך את בעל תורה נותן כח בזעיר להתעלות ולהתפשט:

ועוד כל מהימנותא ביה תליא ואיתמך: שכל האצילות בכלל תלוי בזה התחתונים פרצוף יעקב ורחל התלויים בנה"י וז"ש ביה תליא: והעליונים זעיר ואו"א שנסמכים עליו וז"ש ואיתמך ושכרם של התומכים וכו' וזכי לבנין דאיתחזון לנביאי:

מהימני מדה כנגד מדה כי הוא בצדקו הפריא בנים שהם נה"י מן האבות חג"ת וגרם שהבנים הראשונים נה"י ראשונים דו"ק. יתעלו ויהיו חג"ת אבות. והוריד שפע אבות העליונים או"א עד נה"י. מבינה לנביאים. לכן יזכה לבנין דיתחזון לנביאי אם יהיה הדור ראוי וזכאי לכך אף בגלות. כלל העולה מכל האמור שיפה כחן של תומכי התורה שהם גורמים קיום והעמדה לעמודים העליונים שהם נה"י בסוד תוספת ועשייה חדשה בזעיר. וז"ש כביכו"ל אינון עבדין. פי' עושים מעשה ממש. דהיינו מציאות ובריאה חדשה שהוא הוצאת נה"י החדשים מן הכח אל הפועל ואז הזעיר ארם שלם: ומלת עושיהם לרמוז דקרי ביה עושי הם שעושים בחי' אדם. כי תחלה בקטנות נקרא איש כנודע: וג"כ ירמוז עושיהם עושים להם. פי' עושים את עצמם. וזה לא יצדק בעצם אלא בתומכי התורה כי בשאר מצות שבהם תהיה אחיזה לאדם בו"ק דזעיר הלא הן קודמות לאדם כי כן הו"ק היו לזעיר מקדמי עולם שז"ס ששה נקודות של עולם הבלימה. ונמצא כבר הקדימתו אותה הספירה דשייכא לה אותה המצוה. אבל תומכי התורה הם עושים המדה שיתקשרו בה שהיא נ"ה ע"י הבינה כמ"ש ומבינה לנביאי שהבינה עושה נה"י דזעיר:

ובחילא דא תהלתו עומדת לעד הוא התפשטות החסדים דאימא בכל הזעיר עד נה"י שלו. שגם הבינה נקרא תהלה כמ"ש הרב ז"ל ותהלה גי' אמת חסר א' וה"ס שער הנ' שה"ס כתר דזעיר והוא ת"ת דאימא הנשאר למעלה חופף על ראשו אבל נה"י דאימא מתפשטים בכל הזעיר עד רגליו. ואז רגליה ורגליו שוים וזהו עומדת לעד שהיא עומדת בעמודי הזעיר שהם רגליו וזה ע"י פעולת תומכי התורה בממונם הנקרא יקום אשר ברגליהם על שמקים האדם על רגליו. ובזה הם מקימים רגלים העליונים:

אבל לומדי התורה לית בהו עשייה ממש כי בכח הבל פיהם העולה מעלים את עיקרו של זעיר למעלה לקבל אורות. או"א. וגם ממשיכים אותם בזעיר עכ"ל מהרמ"ז זלה"ה:

והרמ"ז כתב שייך ליל שבועות למאמר הקודם שעיקרו על תיקון נה"י דזעיר ותיקון נוקביה ודוגמתו הוא ליל שבועות שיורדים לנה"י דזעיר מוחין שהיו לו בראשו בליל פסח והמוחין שהיו בו בד' שבועות של ספירת העומר הראשונות יורדים לחג"ת ובאים לו מלמעלה מוחין מעולים בראשו. ונשלמו כל חלקיו כל חלק לעשרה חלקים כמ"ש בסה"כ ואז הוא זמן דכלה אתחברת וכו'. ואין הכוונה זווג כי אין זווג עד למחר. אלא הכוונה כי כל ימי העומר הם ימי ספירת הכלה הקדושה להתקדש מדמיה ותיקון גבורותיה והטהרה במימי החסדים שמקבלת והולכת בכל ימי הספירה. וידוע ששבוע שביעי עיקרו למ' כי ה' חסדים מתפשטים עד הוד בה' שבועות ובששי נכללים ביסוד. ובז' כל נכלל במלכות הנק' כלה ואז מאירים נה"י דזעיר אור גדול מכח התתקנם בחסדים בימי הספירה ומכח המוחין של פסח שירדו לתוכו ואז הנוקבא מתתקנת תיקון גדול וראויה ליקרא כלה כי היא עצמה שם ב"ן וג' מדות נה"י גימטריא כלה ועל תיקון זה נאמר דאתחברת בבעלה כי ירכין לבר מגופא ומציאותם הוא לבנין הכלה ושם היא עיקר חיבורה: ומזומנת ליכנס לחופה למחר ביום. אבל חיבורה בלילה הנזכר הוא התדבקותה לנה"י שלו:

כל אינון חברייא דבני היכלא דכלה הם הצדיקים שהם שותפים לנשמות הקדושות הניתנות בצרור החיים שהם בני היכל הכלה ועוד שכולם מיוחדים לבכות את היכלה:

אזדמנת למהוי וכו' זימון זה יובן בהקדים קיצור סוד חג השבועות כי ביום החג הזה עולה זעיר עד אריך עצמו ושם קונה בחי' יחידה עצמה האמיתית והוא תיקון העולמות שנפלו ממקומם. כי מקום זעיר האמיתי הוא במקום שהוא עתה אריך כמ"ש בס' א"י ואיתא תו התם שאז לוקח כתר מיסוד דעתיק המתלבש בת"ת דאריך. ולזה רמזו רז"ל באומרם שביום מתן תורה הורה הקב"ה לישראל שהוא יחיד בעולמו וה"ס עלותו למעלה וקנה בחי' יחידה. וכתב הרב ז"ל שלכן נדמה להם כזקן שאז היה בסוד עתיקא גם אפשר שלכן ישראל פסקה אז זוהמתן וחירות ממ"ה ומשעבוד מלכיות כי היו העולמות בתיקונם וזעיר במקום א"א ותפס כל האצילות בהתפשטותו. ובדברות כת"ר אותיות כנגד גדלות זעיר שעלה עד הכתר שהוא אריך ולקח כתר מיסוד דעתיק. ודע שעלייתו היא דוקא ביום כי בלילה הוא במקומו ושם מקבל אור העליון. ונודע שחמשים שערי בינה הם סוד ה' חסדים בכללותם מעשר. והנה בכל קומתו מתפשטות מ"ט בחי' ובזה נשלמו כחותיו בשלימות. ואלו המ"ט בחי' נכנסו בו במ"ט ימי הספירה ולא חסר לו כי אם סוד הכתר שהוא שער הנ' וזה נכנס בו בליל חג השבועות שהוא יום הנ' ופשוט הוא שבחינה זו היא חשובה מכל המ"ט והיא כוללת כל שרשיהם. וכללא הוא שהכתר כולל כל מה שתחתיו וכתיב ז' שבתות תמימות וכו' עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והכי. פירושו תתלה תספרו ז' שבועות יום ליום נגד כל אחד מהבחינות שנכנסת בכל יום ויום שבין כולם הס מ"ט וזה ימשך עד ממחרת השבת הז' כי אז תספרו נ' יום שה"ס הכתר הכולל כל הנ'. והנה מתחלת הלילה עד הבוקר הוא זמן ירידת הכתר לזעיר בהיותו במקומו כי עד שם הכתר נמשך ויורד. וז"ל הרח"ו ז"ל שמעתי ממורי ז"ל כי הכתר דזעיר והכתר דנוקביה נעשים ברגע אחד והוא שהחסד שבת"ת נחלק לשנים חציו עולה למעלה בכתר וחציו יוצא לאחוריים לצורך המלכות וכשעולה חצי החסד למעלה אז יורד הכתר דאריך מלמעלה עד ראש הזעיר ונתקן אז בחי' הכתר דזעיר. נמצא שבחי' החסד העולה הוא גורם ירידת הכתר. והנה הכתר נקרא שער הנ' דבינה לפי שאין הכתר דזעיר נעשה כל עצמו אלא מגוף הבינה כנודע. והנה יש בה ן' שערים וז"ס ה' חסדים וכשנגמר תכלית כל החסדים ליכנס אז יורד הכתר. נמצא כי הכתר כל עיקרו אינו אלא מבחי' חסדים והוא אחרון שבכולם. ולכן אותו החסד שנחלק וגורם לכתר לירד הוא הוא המשפיע לנוקבא וטובלת בו ונטהרת עכ"ל. נקטינן שבליל שבועות נעש' הכתר לזעיר במקומו ולנוקבא במקומה. ולזה הטעם לימוד הלילה הזאת הוא ג' פסוקים מראש הפרשה רומזים לכתר זעיר. וג' מסופה רומזים לכתר נוקביה. וטעם היותם ג' כנגד נה"י דאימא החדשים ובאוצ"ח ובא"י כתוב בסוד ל שתחלתה ה"ס כתר דזעיר וסופו ה"ס כתר נוקביה. ולעומת ב' הכתרים באו ס"ר מלאכים להכתיר את ישראל בשני כתרים שקיבל כל א' ממלאך א' כי ב' הכתרים נעשה הוא כתר רחל עשייה והב' ונשמע הוא נגד כתר זעיר הנעשה מגופא דאימא בין אורות בין כלים. וסוד השמיעה באימא:

ולהיות אלו ב' הכתרים שניהם ביחוד ונעשים ברגע ושרשם במקור א' לכן מלאך א' הביא ב' הכתרים אבל אחר מעשה העגל שאז גרמו פירוד בזו"ן ירדו ק"ך רבוא לפרקם כי אז נתעוררו ק"ך צירופי אלהים המתפשנוים מחיצוניות נה"י דבינה כנודע. מכל האמור תשכיל סוד זימון הכלה הקדושה שהוא בטהרה במימי החסד המושפעים עליה גם בהכנת כתר על ראשה ובזה היא מזומנת להכנס למחר לחופה עם בעלה:

וסוד החופה כתב בס' א"י בדרוש מ"נ ומ"ד שה"ס היכלי או"א ונלע"ד שנק' חופה על שם שאו"א הם מחופים ומכוסים בדיקנא דאריך. ואיתא בסה"כ שהדיקנא מאירה ומתכוננת מג' מוחין חב"ד היושבים לעילא בגולגולתא גו ג' חללי דגלגלתא וסיומא עד המצח וסודם ג' שמות אל ויורד' הארתם מן המצח דרך צדדי הדיקנא והפנים. ואז נעשים י"ג תיקוני דיקנא מהארת ג' שמות אל כמ"ש בכוונת האל הגדול. ונודע שכל שם אל מלא גי' הקף כי סודו מקיף והיינו הקף והיינו חופה. ועוד ג' שמות אל הם אל שד"י אל הוי"ה אל אדנ"י בסוד ג' עלמין ועולים תצ"ט ע"ה וכן עולה חפ"ה במילוי ח"ת פ"א ה"ה ולהיות שאין שופה זו על הראש לבד אלא שמקפת אותם לגמרי לכן דייק בלישניה גו חופה בתוכה ממש:

למהוי עמה כל ההוא ליליא: נראה שר"ל שאין לכוין בזאת הלילה בזווגים של לאה והיינו טעמא שאסור לישראל עם קדוש הזווג דאם איתא שיש זווג ללאה כבשאר הלילות א"כ למה יאסר הזווג הלא כל הימים שמר"ה עד עצרת אין זווג לרחל כי אם ללאה ולא נאסר הזווג לעם קדוש אלא בליל שמחת תורה משום דבכל שאר ימים יש זווג לאה. אבל בשמחת תורה אין זווג אלא לרחל ובתפלת מוסף דוקא כמ"ש בסה"כ וה"נ לא שנא. וזה שאמר למהוי עמה דווקא ולא עם לאה:

כל ההיא ליליא לאפוקי השוהים באכילתם עד שליש הלילה ומפסיקים בשינה או בסעודת מיני מתיקה ושיחה בטילה והטעם כמ"ש הרב דעשיית הכתר דזעיר היא מתחלת הלילה עד הבוקר באשמורת לכן צריך להתחיל הלימוד מיד למחדי עמה בתיקונה פי' להמשיך לה הארת הלב דזעיר שבו תלויה השמחה ובו היא שרשה וכנגד תנה"י דזעיר הם בחב"ד שלה לכן ילמוד מתורה לנביאים שה"ס תנה"י דזעיר. תורה בת"ת נביאים נ"ה. כתובים יסוד ומלכות. ואח"כ דרשות דקראי ה"ס אורות אימא המסתיימת שם. ורזי דחכמתא אורות יסוד אבא אבל מדרש באימא בסוד פרד"ס:

תיקונין ה"ס איבריה המתתקנים תכשיטין ה"ס הארות מבחוץ שהם כ"ד צירופי אדנ"י: י"ב מאירים אליה מאריך: וי"ב בגופא מזעיר. כנז' בדרוש מקור' דג' שמהן בשער א"א. ולזה רומזים כ"ד שמות היוצאים מסוף כל ספר יָֻפ בָֻן וכו' ולהיותם לנוקבא לכן נרמזו בסוף הספר או רומזים. לשליש אחרון דת"ת דזעיר שהוא כ"ד. ולהיותו אחרון נרמזו בסוף הספר. ולהיות שממנו ב' כתרים דזו"ן לכן באו בר"ת וס"ת. של ר"ת רומז לכתר זעיר. ושל ס"ת לשל נוקבא. וניקודם קיבוץ וקמץ כי מקבלים אור מהוד דאריך לכתרם שניקודם קמץ ויש לי דרך אחרת שכתבתי בתיקון שבועות שהדפסתי:

וזאת הלילה משתנת לשבח מכל הלילות בכמה בחינות א' שבשאר הלילות יורדים ג' כלי רחל לג' העולמות הפנימי בבריאה. האמצעי ביצירה. החיצון בעשיה. אבל הלילה הזה כולם כלולים בה ביחוד גדול. מעלה ב' שבכל הלילות הצדיקים עולים למעלה בסוד מ"ן. ובליל שבועות השכינה יורדת למטה לזה אמר ואיהי ועולימתהא שהם בי"ע בסוד פנימיות' שהוא בחי' כליה. עאלת היא באה למטה. ואין די שעומדת על ראשי הצדיקים אלא עאלת ממש כמ"ש בדרוש קשר הרח"ו עם החברים. כי לכל צדיק יש ב' בחי' לנשמתו א' הנכנסת בתוכו וא' המקפת על ראשו והוא הצינור שיש לצדיק להתקשר עם עולם העליון להמשיך לו השפע מלמעלה. וכביכול מצמצמת אורה ונכנסת באותה צינור של כל א' וא':

וקיימת על רישיהון הוא בחינת הנשמה המקפת על הראש ועאלת הי' בחי' הנכנסת בתוכו:

והנה בשאר הלילות המלאכים הם המייחדים ומעלים מ"ן כי התחתונים ישינים ועבודת יחודם נעשים ביום כנזכר בספרי הרב ז"ל אבל בליל שבועות שאינם ישנים כלל: אתתקנת בהו. לאפוקי תיקונה מצד המלאכים:

וחדת בהו וכו' שבכל הלילות זו"ן יושבים להקשיב קולם של הלומדים בחצות וה"ס השעשוע. ועתה משתעשעים בלימודם כל הלילה ולכן ליומא אחרא לא עאלת לחופה אלא בהדייהו פי' כמו שהיא בלילה מתלבשת בנשמתם כמ"ש לעיל עאלת וכו' כך ביום מחר שהיא עולה להיכלי או"א שהוא סוד החופה כנז"ל היא מתלבשת בנשמתם ומעלה אותם עמה ודייק לא עאלת וכו' שהוא לשון שלילה לומר אע"פ שבלילה כשירדה להתלבש בנשמתם ירדה איהי ועולימתהא שהם חיילותיה שבבי"ע ואמר בפ' תרומה כל אינון שמשהא עיילין לה לחופה בהדי מלכא עילאה. הנה ביום שבועות שאני כי היא מתפשטת ממלבושיה ומתלבשת בפנימיות נשמות הצדיקים: ואלין איקרון בני חופתה. שהם חופפים עליה ונעשים לה מלבוש ממש וחופה וכיון דעאלת לחופתה קודשא בריך הוא שאיל עלייהו נותן פניו במלבושים היקרים ומשכיל ערך כל א' וא' ומברך לן באור פנימי ומעטר לון באור מקיף כנגד ב' בחי' נשמותם הנזכר לעיל:

נשמט כאן תמצא בסוף הקדמה

ולהבין מהו שם אל שיש בה כל ימי שתא אביא מ"ש בס' א"י סדר בינה ותבונה על מתכונתו וז"ל ואמנם מוחי זו"ן דבכל השנה הם מסוד התבונה בסוד בן בת ו' ה' שהיא מתפשטת בזעיר עד ו' מדותיו ושליש דהיינו ס"ג כנודע ומשם כמשכת הארה לרחל משם ייא"י העולה א"ל וע"י זעיר שגם הוי"ה שבו סודה א"ל עם ד' אותיות והכולל. וגם מילוי ב"ן שבה בחול המילוי שהוא ודהו"ה עם ה' אותיות גי' אל עכ"ל והכל עולה למקום א' לרמוז שבחול הארתה משם ס"ג התחתון מתבונה אבל בשבת ושבועות עולה לבינה עילאה הנק' כבוד ואז זוכה לשם ס"ג העליון אימא עילאה ואז נק' כבוד אל העולה ס"ג וליישב גירסת הספרים איקרי כבוד ואיקרי אל פי' בחול איקרי אל כדפירשנו והשתא בעלותה לחופה היא מתפשטת בכל קומת אימא עילאה ועולה עד מוחיה וזוכה לתואר כבוד שהוא בינת אימא שסתם בינה נק' כבוד כי כל נוקבא מלבוש וכבוד לדכורא ובפרט בינה שיש בה ל"ב אלהים שהם לבוש לל"ב הויות שהם ל"ב נתיבות ועוד עולה רחל לחכמת אימא שה"ס בינת אבא שבה שם יה"ו שה"ס אל בד' מילואיו שיש בהם ל"א אותיות וז"ש איקרי כבוד. ועוד איקרי אל בעלותה עוד לחכמת אימא ואז נוספים לה ג' מעלות על מה שהיה לה במקומה כי בהיותה למטה היא מקבלת הארות או"א וזעיר מהחזה ולמטה ועתה בעלותה למעלה עולה כל קומת זעיר ועוד כל קומת אימא ומקבלת אור אבא מקומו ולעומת כן אמר יקר על יקר נהירו וכו' ג' מעלות טובות:

בדין בההוא שעתא דשמים עאל לחופה שזעיר עולה למקום אבא ואתי ונהיר לה ה"ס זווגו עמה שם ברום חביון ומושך אור זרעו מלמעלה אליה כי זה דיוק מלת ואתי ואז נמצא שיסוד רחל הוא ממש במקום יסוד אימא שהוא ספר הזכרון והוא נק' רקיע כמש"ל בדף זה אז מאירים ומתנוצצים שרשי נשמות הצדיקים המושרשים ביסוד' וזהו ומעשה ידיו מגיד הרקיע מעשה ידיו ה"ס הנשמות שכללם מחו"ג שהם ב' הידים ועוד שבשם ב"ן שה"ס מ"ן שלה שהן הן הנשמות סודו ה' ידות כנודע מכוונת ע' דשמע ולעומת כן אמר מארי קיימא דברי' בהדי כלה דהיינו שהם מושרשים ביסודה ומכוננים אותו והביא ראיה מפסוק ומעשה ידינו כוננהו שלפי עניינו אנו מבקשים ממנו ית' שהוא יכונן הפועל שאנו עושים במקום שרשינו שהם הידות הרמוזות בשם ב"ן שה"ס המ"ן שלנו ותחלה כוננה עלינו בהיותה רחל למטה במקומה האמיתי עשייה הרוחני' ואח"כ כוננהו כונן ה"ו פי' שתעלה עשייה במקום הבריאה ותהיה ה' על ו' כמו עתה בליל שבועות אנו מכוננים את רחל במקומה ולמחר ביום עולה למקום אימא ואז סלקא ה' על ו':

רב המנונא וכו' דמסיק וחבל את מעשה ידיך כי בעלי ברית הכלה כל כחם בהבל לימודם וצריכים להתרחק מדבור רע שאם ח"ו אינו צנוע בפיו לא די שלא תועיל תורתו ולימודו אלא אדרבה יקלקל במקום שאמרו לתקן. והנה במדרש הנעלם דשיר השירים הקשה דהול"ל לחטא את נפשך ע"ש ולזה תירץ דלא יהיב בר נש וכו' סוד הדבר שנינו בס' יצירה ברית הלשון וברית המעור מכוונים באמצע. פי' ידוע שיש ב' מיני זווגי א' רוחני נעלם שהוא זווג הפה מני' וביה. וה"ס זווג חב"ד ואח"כ בכחו נמשך האור דרך הפנימיות ויורד עד היסוד התחתון. ולכן המקדש פיו בד"ת גורם זווג העליון דקול ודבור. אבל המנבל פיו פוגם באותו זווג עליון ומשליט סמאל עליו שכן הוא מלא גי' לשו"ן. ועוד שמביא עצמו לידי הרהור ופוגם המוחין וגורם שתתעורר הנקבה הטמאה להזדווג אליו זווג תחתון ומקבלת כח טיפותיו ויולדת ליליל כי ברית המעור תלוי בלשון וסי' פ"ה גי' מיל"ה וז"ש אל תתן את פיך כי פיך ברשות עצמך הוא אל תתנהו לאחרים שישלטו עליו ויומשך לך מזה לחטוא את בשרך ברית קדישא שאין לך אבר חיצוני באדם שכולו בשר ואין בו עצם אלא הברית. ועוד שהוסרה הערלה ונשאר בשרו מגולה. ואין לך אבר שבהתעוררותו יתפעל כל בשר הגוף אלא זה. והנה עון זה מגביר מאד הנקבה הטמאה יען היא מקבלת אור מסוד הדעת שבחינה זו אינה בחיצונים דאל אחד אתתרס. ובעון זה יש לו מה שחסרה ותאבה מאד אליו:

ולכן אע"פ שיש בידו תורה המעלה אותו ליסוד נוקבא דקדושה שהוא ג"ע על כל זה משכון לי' לגיהנם שהוא יסוד הנקבה הטמאה. וממונה עליה דומה אלילים אלמים ודוממים שכחם מבחי' הקטנות הגמור שה"ס נאלמתי דומי' ששני אותיות י"ה דוממות. ולכן החשתי מטוב שאין זווג לקטן בחי' הקטנות. ומי שדומם ואינו מנבל פיו לא יירא מן סמא"ל שעולה קל"א. ונלע"ד שכמו שבנימין דקדושה הוא מקבל שפע מזווג דקדושה. דוגמתו דומה מתחזק מטיפות קרי וערוה. ומי שדומם ניצול מן הדמיון הפועל בחלום ואין לדומה שליטה עליו כי לא הגבירו בטיפותיו. והנה ר' יוחנן אמר שדומה היה שר של מצרים ערות הארץ שהוא נגד ציון יסוד דקדושה ואח"כ הורידוהו למדרגה התחתונה שבנקבה הטמאה. ולכן יש לו שייכות עם בעלי הזנות אבל שאר פושעים הם ביד מלאכי חבלה אחרים ואין דומה מורידם לגיהנם אלא זולתו. ולכן לא קטרג על דוד במה שהי' עוקר החטא היא הריגת אורי' בחרב בני עמון כמסקנת הגמ' כי אין לו שייכות אלא עם קלקול ברית ולכן קטרג על זה. ובענין קטרוג זה ראותו בס' קרית ארבע שהרמ"ק והרח"ו ז"ל בשיטתו הראשונה נתקשו בו. כי הרמ"ק ז"ל הקשה אחר שכפו האמת דוד לא חטא האיך העיד עדות ותירץ וז"ל דאוי לדקדק אומרו דחיל מה ענין וראה זו לכאן אלא בלי ספק היתה מגורשת. אמנם דוד לא ידע הענין ולכן דחיל שמא א"א ובא עליה ולא דקדק. ודומה תבע על מחשבתו של דוד שדימה לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר כבש שאז"ל צריך כפרה בפ' וה' יסלח לה. וזה תבע דומה דלפי מחשבתו של דוד חטא והיינו דחיל דאמר עכ"ל. ודבריו ז"ל תמוהים בעיני חדא איך מלאו לבו לשלוח פיו במשיח ה' ולומר שלא דקדק בתחלה ודימהו לרצה לאכול בשר חזיר ה"ו. ועוד קושייתו במקומה עומדת. שהרי ה' עד אמונים שלא היה חטא בעולם. ואיך דומה העיד שקר. וא"ת שדומה טעה בזה א"כ מי הכריחו לרמ"ק ז"ל להחמיר הדבר על דוד שלא דקדק מתחלה הלא יותר יכון לומר מה שפי' ר"ת בפרק הזהב אהא דאמרינן מוטב לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ומייתי לה מדוד עם אחיתופל ומפ' ר"ת דודאי מגורשת היתה דיוצאי למלחמת בית דוד היו כותבין גט כריתות ממש ולא כפרש"י שהיה על תנאי ומאמרינו מסייע לר"ת שאמר ראפטר בגט לאתתיה. מוכח פיטורי' ממש והא דקרינן לה ספק א"א היינו לסברת ההמון שלא ידעו בזה לפי שהיו מגרשים בצינעא שלא יקפצו על נשותיהם לנישואין וא"ב זה היה צודק להרמ"ק ז"ל לומר שדומה סבר לה כסברת ההמון ודוד נתיירא מחלול ה' לפי סברת ההמון:

והרח"ו ז"ל כתב וז"ל יש להקשות הלא אין מקטרג למעלה רק כשאדם חוטא אז העון עצמו עולה למעלה ומקטרג כי מהעון נברא ומאחר שהשי"ת העיד שלא חטא כלל א"כ מאין נתהוה המקטרג ובאיזה כח בא:

אבל דע כי זה הוא במקטרג הנברא מהעון אבל דומה נסתפק בזה כי הוא ראה דוד בא על ב"ש ולא ידע אם היתה ראויה לו כי אח"כ בא לו חידוש זה. ושאל מה' ית' הלא דוד קלקל ברית וראוי לרדת לגיהנם. ואיך איני רואה המקטרג הנעשה מהעון והשיבו השי"ת כי לא חטא עכ"ל והוא חריף אבל עדיין קשה מה עלה על דעת דומה לשאול איך לא יש מקטרג. וזה מופת חותך שאין כאן חטא שאם היה בודאי שהיה נברא ממנו המקטרג והנה בעיני לא קשה קושייתם כי זהו טבע השמן לחקור ולחפש למצוא חובה על ב"א כמו על איוב אחר ששבחו השי"ת כי אין כמוהו מלאו לבו לקטרג עליו. וטעמו שהוא יודע שד' ית' מהפך בזכות בריותיו אפילו לפנים מהשורה. והוא ית' בראו בטבע להפך שיתחזק למצוא עילה ולבוא בעלילה. ולא עוד אלא שרוצה שהשי"ת יורהו מהיכן דן לזכות את הזכאי. גם הוא ית' חפץ בזה להצטדק עם בריותיו ולא תלקה מדת הדין ולכן אחר שומעו מפיו ית' דוד זכאה הוא העיז פניו שיורהו מהיכן זיכהו אחר שמרננים אחריו לומר לו הכא על א"א מיתתו במה ואם יתחייב בדין אז יהיה נברא המקטרג:

ומה שנ"ל בענין זה נדקדק מה עלה על דעת דומה וכי משוא פנים לדוד להיותו צדיק גדול לא ידקדק עמו אדרבא איפכא שיקיים בו משפט כתוב בתורה ואם לא חייבו לבעל עבירה מהו קלקל ברית דקאמר. ועוד מה זו תשובה שהיתה מזומנת לו לבת זוגו וכי בשביל כך אם קדמו אחר ברחתים לא תקרא א"א ולמה דומה לא הקשה קושיא זו ואדרבה אמר אי קמך גלי קמיה מי גלי. משמע אי הוי גלי נמי קמי דוד היה מותר לו וזה אי אפשר:

ועוד מה שחזר ה' וטען ותו בהיתירה הוה וכו' למה לא הקדים טענה זו הגדולה להציל את דוד ולמה לא המתין דומה עד שיסיים ה' טענותיו לזכותו ונכנס בתוך התשובה דמדקאמר ותו משמע שמתחלה כוונתו לצרף זאת הטענה עם הראשונה. ולמה דומה הפסיקו בדברים וכן לא יעשה. ועוד מי הכניסו לדומה לתגר דין הבחנת הזרע כי אין זה שייך לעון זרע לבטלה אלא בערוה ועוד שתשובת ה' דגלי קדמי וכו' נראה נגד הדין דקי"ל א' בתולות וא' בעולות וכו' ועוד למה לא נתן ה' תשובה לקושיית דומה מדשלח דוד לאוריה לביתו והוא קושיא אלימתא:

ונלע"ד ללמוד דבר מעניינא דאנן ביה קיימין שהוא הרהור רע המביא לידי השחתת זרע ואהא מייתי הא דדומה קטרג על דוד שעיקר כוונתו הוא על דבר כעין זה כי בודאי ידע שב"ש מגורשת היתה לגמרי אבל עיקר כוונתו על שדוד בעל בעילת זנות. כי בודאי לא נתכוון לקחתה לאשה וסופו מורה על תחלתו שציוה לאוריה ללכת לביתו. וגם בת שבע מסתמא היתה ממתנת לשישוב בעלה והיא תשוב אליו ולכן חובה על דוד לחוש שמא תתהפך כדי שלא תתעבר. וכדרך הנבעלת בעילת זנות. ובודאי שזו היתה חששת דוד אח"כ. והוא מ"ש דחיל דוד שמא ילך זרעו לאיבוד ולבטלה. וכעין מאמרינו במזריע לבטלה. ולכן בההיא שעתא סליק דומה פירוש כשראה שדוד נתיירא על איבוד זרעו עלה והקדים:

כתוב בתורה וכו' הכוונה להחמיר הענין יותר שאין ספק שיותר יגונה הבועל בעילת זנות כזו מכסתם זונה לפי שעדיין שם אוריה נק' עליה ובודאי אין כוונתם להפרד אלא לחזור ולהתחבר בשובו בשלום. ועוד למחר יבא בעליה עליה ונ"מ חורבה בעירבוב זרעו שלעומת כן נאמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע דקפי' רחמנא אזרע ולכן אמר שלפי ב' הטעמים האמורים. דוד דקלקל ברית בערוה מהוי פי' הוא גרם שאור ברית העליוך ושפע בחיצונים הנק' ערוה. וזה גרע מהמביא עצמו לידי הרהור שאם אח"כ נטמא בקרי הוא גרמא בעלמא ולא עביד מעשה ממש או דילמא זה קיל מניה משום דסוף סוף בשעת מעשה לא הזריע לבטלה. ונסתפק בידינו ושאל בלשון בעיא מה דינו. אבל לא עלה על דעתו לפוטרו בלא כלום אחר שדוד עצמו דחיל ש"מ בר עונשין הוא. השיבו השי"ת דוד זכאה. ולא כסברתך שראוי לעונש על זה. (עיין מ"ש לקמן בפרשת משפטים שהיה גט זמן והמעשה היה אחר שעבר הזמן שקבע לה שאז נעשה גט כריתות. וא"ש לישנא דאפטר בגט לאתתיה ולקמן קרי ליה גט זמן. וניחא נמי פרש"י שהיה על תנאי ונתקיים התנאי ונעשה גט כריתות וסרו קושיות ר"ת מעל רש"י ז"ל:

וברית קדישא על תיקונוה קיימא ולא לבד שאינו כדבריך. אלא אדרבא ברית על תיקוני' קיימא בתיקונו הראוי דאזדמנת ליה:

מיומא דאיתברי עלמא כמ"ש בעלי הקבלה שנשמת דוד וב"ש היו ניצוצות אדם וחוה שנזדווגו בבריאת העולם. ואל יקשה בעיניך אם אדה"ר סודו בזעיר ודוד סודו במ' כי הלא תדע שכל א' מה' פרצופים העליונים כלול ממ"ה וב"ן. אלא שפרצוף הזכר הוא מ"ה דמ"ה ומ"ה דב"ן: ופרצוף הנקבה הוא ב"ן דמ"ה וב"ן דב"ן. ונודע שכל ב"ן הוא בחי' גבורה שעיקרה לנקבה. והנה דוד וב"ש שניהם בחי' ב"ן אלא שדוד הוא ב"ן דמ"ה ולכן היה זכר. ובתשבע היאב "ן דב"ן נקבה גמורה:

ולכן יכון ניצוץ אדם בדוד שהוא ב"ן דמ"ה סוד הזכר ואמנם בחטא אדה"ר נשקעו ב' הניצוצות הנז' בעמקי הקליפות והוצרכו כמה מיני גלגולים ואופנים להוציאם לאור כמ"ש בסבא דמשפטים והכל בהשגחה פרטית מהשי"ת וכמ"ש על תחלתו צדקה ממני ואז"ל ממני הין הדברים. ומאמר רז"ל רומז לזה שאמרו ראויה היתה ב"ש מו' ימי בראשית אלא שאכלה פגה דאיכא דאמרי תאנה אכל. ודכולי עלמא בתאנה נתכפר ויתפרו עלי תאנה ויש תאנה הנק' ב"ש כמ"ש בפרק ב' דמעשרות וארז"ל דוד נוצר תאנתו הי' וממתין אליה אלא שאכלה פגה שלא נתבשלה עדיין והי' זה בהשגחה עליונה כמ"ש בספר הגלגולים בסוד יציאת נשמות העשוקים מיד עושקיהם שלא מדעתם ובעת אשר שברו לשלוט כנשמות מעין נשמתו של אברהם שהיתה בעמקי הקליפה והקליפה השפיעה אותה במעי אמו בהזדווג אליה תרח בנדותה עכ"ז גברה הקדושה ונטלה את שלה:

וכן היה בענין ב"ש שהיתה עשוקה ביד החיצונים והיתה עצתם שתנשא לאוריה נושא כליו של גלית והיה בו שורש הנחש. כמ"ש בספר הקנה והובא בספר הגלגולים ובזה נתפייסה דעת הקליפה ובטחה שלא תנשא לדוד ושלא תכון מ' הקדושה. וצור נורא עלילות שלח לדוד מלאך הממונה על התאוה כמ"ש לזקינו יהודה ושלח בעדה ומצא את מינו וניער דמזלייהו חזי שהם ראויים זה לזה ולא היתה בעילת זנות. וזאת היתה כוונתו ית' בתשובתו לדומה. אבל דומה לא הבין והקשה אי קמך גלי וכו' כלומר מה בכך שהיתה בת זוגו הלא מענה זו תכון למה שהוא לקחה אח"כ לאשה. אבל בשעת אותו מעשה לא ינצל דוד ממחשבת ערוה. ואז השיבו ית' בהיתירה הוה וכו' שלא היו מים גנובים אלא בהיתר גמור ולמה תאמר שהיתה בעילת זנות. לפחות תדיננו לזכות שמאתי היה הדבר ק"ו מיהודה שהי' באיסור כלהו כ"ש הכא דבהיתרא הוה. וזה שרמזתי דגלי קדמי וכו'. והשיב דומה אי הכי שנתכוון לשם אישות למה לא המתין ג' חדשי ההבחנה שהמהירות מורה על התלהבות היצר:

והשיבו השי"ת הני מילי באתר דחיישינן לספק מעוברת ובדוד לא היה זה החשש וכמ"ש בסמוך כוונתו שודאי דוד אוריך ג' ירחי וטעה דומה בדבר פשוט לכל העולם ועוד הודיעו שבהשגחו ית' נתן בלב אוריה שלא לקרב לבת שבע ולכן התם שמו בו לעדות. ובגליון הזוהר של הר"מ לונזאנו מצאתי כתוב שהרבה לתמוה וז"ל. אני מנחם תמה למה ליה כולי האי הי' די שיאמר גלי קדמי שלא היתה מעוברת ותו מה זו ראיה אלא מעתה ישעיהו ירמיהו בניהו חזקיהו לא קרבו לנשותיהם ותו לא תהיה אלא ארוסה והלא עונשה בסקילה. ותו הלא אוריה עצמו אמר ולשכב עם אשתי עכ"ל. ובמ"ש סרו כל תמיהותיו כי הראשונה לאו כלום הוא כי עיקר פיטור דוד הוא שכפי האמת עברו יותר מג' חדשים אלא שמגמת השי"ת באומרו קדמי גלי וכו' היתה להודיע השגחתו על מלכות בית דוד ושאין לו לדומה ולא לחיצונים לשום שמץ במלכותא דארעא:

ועי"ל בפשיטות שתשובתו ית' היתה שדוד סבר כעין דר' יהודה בפ"ד דיבמות דאמר כל הנשים יתארסו חוץ מהארוסות שביהודה מפני שלבו גס בה ובאוריה כיון שלפי האמת לא מלאו לבו לקרב אליה כל ימיו מסתמא לא נראו בו סימני גסות לב מעולם והיה מפורסם לכל שב"ש עדיין בתולה וזאת היתה כוונת דומה כמ"ש ותו אי ידע דלא שכיב וכו' חדא קמיה מי גלי בבירור גמור ותו אפי' את"ל שב"ש פרסמה לכל שאוריה אינו נזקק לה ועדיין היא בתולה ונודע זה לדוד בבירור גמור א"כ אמאי שדר ליה וכו'. ותמיהתו השגית אוריהו שאני שהשי"ת העיד והוא אמת. ותמיהתו הג' אינה שהרי לעיל אמר דפטרה בגט כריתות והכא לא איירי אלא לחשש מעוברת. ותמיהתו ד' האי דקאמר ולשכב עם אשתי היינו לפי דברי דוד שציוהו לירד אל ביתו. ומ"כ שלזה רמז הכתוב ותהי לו כבת מה בת אין אביה בא עליה אף ב"ש כן והדיוק נכון דאל"כ קרא יתירא הוא שכבר אמר מפתו תאכל וכו' ובחיקו תשכב אלא לומר שלא בא עליה כאב ובתו. ונלע"ד דבהשגחתו ית' לא נודע דבר זה לחיצונים כדי שישמחו במה שבא דוד על בת שבע באיסור לפי דעתם ויחשבו שמעתה היא אסורה לו עולמית כדין א"א המזנה שאסורה גם לבועל ובזה לא תהיה התחלה למלכות בית דוד. ואם תזכור מ"ש הזוהר על מעשה יעקב עם עשו וערממיותו לנגדו תבין שכך היא המדה העליונה כד"א עם עקש תתפתל. וסוד שעיר עזאזל שרש לדרוש זה:

דהכי תנינן בכ"ה בניסן וכו' פשוט שאלו הם דברי מסדר הזוהר שמשנתו שגורה בפיו כי בו ית' לא יצדק לומר תנינן בשעת המעשה עצמו. ועוד דקאמר ואית דאמרי בז' באדר וכו' ולא יפול ספק במה שהיה אז לפניו ית':

ואין ספק שדוד מצא את ב"ש בתולה כמו שהעיד השי"ת ואז ידע שלא קרב אליה אוריה מימיו ולכן לא חשש לצוות עליו שילך לביתו שידע ודאי שלא יקרב אליה אלא שעשה זה לחפות על עצמו מפני חילול ה' ויסברו שמאוריה נתעברה מכל האמור יצא דוד זכאי בדינו ובמקחו:

ואהדר דומה בפחי נפש שראה שמ' הקדושה התחילה להתכונן במה שזכה דוד בבת זוגו כי מה' היתה לו להתנוצץ מלכות ישראל. ואמר דוד לולי ה' עזרתה לי שהפלה חסדו לי יותר מלשאר צדיקים כמ"ש רז"ל כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמאריה סייעיה. ועזרתה מורה עזר גדול בטענת גלי קמאי וכו' והדין דין אמת כי שורש מדתו של דוד שהוא סוד המ' צריך לזה שאם ח"ו תחזיר ס"א לשלוט בו תקשה מאד ההצלה וז"ש כמעט שכנה דומה נפשי מפני שהמ' קרובה אל החיצונים והיינו כחוטא דקק. כשיעורא וכו' כתב מהרי"ץ ז"ל ב' דברים ורמז הזוהר האחד נפשי היינו נפש דוד וסמוך לה הוא ס"א. והנה מ' היא ד' דוד ובנקודה שיש בינה לאות ר' שהיא הס"א בההוא שיעורא הוה דלא שכנה דומה נפשי:

ונלע"ד שהיא קליפת נוגה הנקרא קליפת השום כמ"ש בספר הגלגולים אצל מאמר בן עזאי כל החכמים לפני כקליפת הסוס והיא הקליפה הדקה שעל האגוז הנקרא קול דממה דקה כמ"ש במרכבת יחזקאל. ודע שבימי דוד היתה פעם ראשונה שיצאה נפש דוד מתוך הקליפה וכמ"ש בס' הגלגולים פ' ט' ואלו היתה ח"ו חוזרת להמסר בידה היתה נשקעת שם מאד. וז"ש שכנה דומה נפשי ולא אמר שכנתי דומה לרמז שדוד כל עצמו היה רק בסוד נפש אלא שהיתה נפש עצומה כמ"ש בס' הגלגולים הנזכר:

מכל האמור נלמוד כמה חמור פגם הרהור רע ובגין דא בעי לאסתמרא וכו'. דלא יימא מלה כדוד. ל"מ שלא ידבר נבלות הפה שמביא לידי רע אלא אפילו דבור אחר הגורם לזה כדוד שאמר בחנני ה' ונסני שגרם לו לבוא לידי אותו מעשה שלא תטעון לפני דומה שגגה היא כדוד שבאמת שגגה היתה לו מה ששאל בחנני ה' וכו' לפי שאז היתה מחשבתו נקייה בתכלית עד שעלה על דעתו שיוכל לעמוד בנסיון של דבר ערוה ואתה לא כן כי בדבריך תבוא לידי הרהור רע ומיד יקצוף ה' על קולך הבל הטמא היוצא מפיך:

וחבל את מעשה ידיך דא בשר קדש הברית נקרא מעשה ידיך לכמה סיבות סיבה א' כל האיברים נבראים בתיקונם מלבד הברית שצריך לתקנו בכריתת הערלה החופפת עליו שה"ס קליפת נוגה המשתרשת בצינור השמאלי שהיא היא חוטא דקיק הנז"ל שהיא חוצצת בין ב' הצינורות צינור הזרע הקדוש וצינור המותרות. ולכן היא נקרא טוב ורע טוב מצד ימין ורע משמאל. סיבה ב' שבפועל המילה מתגלים החסדים ומתמתקות הגבורות כנז' באוצ"ח. והן הן ב' הידות שבכל א' יש תיקון ומעשה. החסדים להתגלות והגבורות להתמתק. סיבה ג' שהטיפה היוצאת מהברית היא כלולה מחו"ג שה"ס ב' הידים. כלל העולה שמעשה הידים הם החו"ג. ומינה מעשה ידיו אלין אינון:

חברייא שהם סוד חו"ג שביסוד הכלה: ואמר דאתחברו בכלה דא ירצה בהיותה בעילוי זה שנקרא כבוד אל שאז היא במקום אימא ויסוד שלה הוא במקום יסוד אימא שהוא מופף על זו"ן במקומן וה"ס רקיע. ועל כן אמר מאן הרקיע דא וכו' שהוא יסוד אימא שבו שורש זו"ן שהם חמה ולבנה. ושרש חו"ג שהם ככבים ומזלות ושם נרשמים אברי השכינה להטיב להם כל השנה כי בזכות לימוד ליל שבועות ייטב להם כל השנה כנזכר לקמן בפ' אמור והטעם שביום שבועות נעשה הזווג המובחר שבכל המועדים והוא שרש לכל אותה שנה עד בוא שבועות אחר ושרשי נשמותם למעלה הם מ"ן פרטיים בכל מ"ן שבכל השנה ולכן נזכרים לטובה בכל זווג יזווג של כל אותה שנה:

יום ליום יביע אומר יומא קדישא וכו' איתא בכוונת העומר שצריך לכוין בכל יום להשפיע מיום א' ממ"ט יומין דכורין: אל יום א' ממ"ט יומין נוקבין ור"ל בחי' חסד אחד מהזכר על בחי' גבורה שבנוקבא. ונלע"ד שהמ"ט תיבות של מזמור ה' יחננו הם כנגד יומין דכורין שהם שלימים בסוד חו"ג ומ"ט אותיות של פסוק ישמחו ה"ס יומין נוקבין. ולכן הוא באמצע המזמור פסוק ד' בסוד המ' ששם שרשה כמ"ש הזוהר לעיל חגת"ם והנה בליל שבועות נמשך הכתר לזו"ן וידוע שבו מושרשים כל המ"ט חסדים וגבורות כי הכתר כולל אותם ומאיר בהם לכן התורה שלומדים בזאת הלילה יומא גרים להזהירה. וגדול כחה להשפיע אור בכל מ"ט יומין דכורין ומ"ט יומין נוקבין והנוקבין נזכרו בשם לילה כמשפט וז"ש:

יומא קדישא מאינון יומין עילאין רמז לשפע הנשפע מן הכתר שהוא שער הנ' לכל א' מהמ"ט. וידוע שהכתר שלזעיר נעשה מאותו החסד המתעלה למעלה. ואז יורדת שם הארה מאו"א ואריך וכנז"ל ולכן נקרא יומא קדישא שהוא קדוש יותר מכל הבחינות של החסדים שנתעלו לחב"ד הנק' יומין עילאין דמלכא ואלו הם העיקר שהם הראש ששם החכמה וממילא השפע נשפע לכל הימים התחתונים:

יביע נעשה כמין מבוע להביע ולהשפיע אומר ההוא אומר שאמרו וחידשו חברייא בסודות התורה נשפע והולך מכל א' מה נ' ימים מזה לזה:

ומשבח ליה מוסיף הארה מדידיה על זוהר אור החידוש ור"ל שמוסיפים עליו חידושים נפלאים שיזכה בהם זה המחדש אחר פטירתו:

ולילה ללילה ה"ס ן' יומין נוקבין שנזכרי' בשם לילה שגם בהם נמשך השפע וז"ש כל דרגא דאשלים בליליא משבח וכו' ה"ס הגבורות שהם תיקון הנוקבא. והנה הזעיר הוא העיקר שכולל חו"ג אבל הנוקבא אין לה אלא הארת הגבורות המאירות בה מיסוד זעיר אלדעתה לא בצינור ממש. משא"כ זעיר שמתפשטים בתוכו חו"ג עצמיות מיסוד אימא להגדילו. ולכן אמר לשון דרגא בנוקבא. כי עצם לימוד התורה הנקרא אומר שהוא הבל ממשיי זה שייך לזעיר הנקרא יום. אבל בנוקבא שהיא לילה יחוה דעת ההיא דעת דכל חד מחבריה. פי' מה שכל א' מהחברים מוסיף לדעת ממה שומע ומקבל מחבירו. הלא תוספות זו מאירה במדריגות הנוקבא שכן מדתה ממשפיע בה שמקבלת ע"י הדעת שלה ולכן התחיל הפסוק יום ליום שהאומר שהיא התורה הנאמרת בהבל המתהוה מן א"ש מי"ם רו"ח הוא תיקון לזעיר שהוא העיקר לקיבול הכתר בזאת הלילה וממנו נמשכה הארת הדעת לנוקבא ואז בשלימו סגי שהוא יחוד גמור. אתעבידו לון חבירין ורחימין. פי' החסדים נעשים להם חברין לפי שהוא הוסיף בהם כח להביע אומר כנז' וגם הגבורות נעשות לחבריי' אוהבים ורחימין מפני שהם מיתקו אותם ומכאן טעם שחובה על ת"ח להתחבר זה עם זה בלימוד הלילה ובפרט בלילה הזה כדי שישמע כל אחד מחבירו ויוסיף דעת במה שקיבל מזולתו כדי שגם הנוקבא תוסיף דעת במה שמקבלת מדכורא בדעתה אין אומר וכו' אין ספק שאינו ר"ל בשאר שיחה בטילה ח"ו אלא אפילו בשאר צרכי האדם אין לדבר בזאת הלילה כי אם בתורה לבד כמ"ש הרמ"ק ז"ל וז"ל מלין דעלמא הם דברי עסקי העולם לצורכי בני אדם. ואין ספק שמחשבות בני אדם גלויות לפניו ית' אבל לא בעי למשמע לון והיינו שמסלק השגחתו מהם וזהו בלי נשמע קולם עכ"ל אבל הני מילי דתורה הנז"ל שהם אומר ודעת יצא קום בכל הארץ:

והנה למעלה הפליא ר"ש להגדיל סגולת התורה עד שנעשים מהם שמים חדשים וכו' עד דקיימי קמי עתיק יומין:

וכאן נראה כמי שגורע כחם שלא הזכיר רק רקיעין וארץ סתם ואינו מחלק בין סוד לפשט ונלע"ד דהכא תורה דלילה יומא גרים ודאי בתוספת מעלה מרובה על של שאר ימים כי אפי' בשבתות אין כחם של זו"ן יפה כמו בשבועות שעתה קדם להם מוחין דפסת ותיקון מ"ט ימי הספירה ועליהם יבוא יום החג שאז מקבלים כתר מלמעלה הנמשך עליהם בכח התורה שלומדים ישראל שנאסר להם הזווג כדי שבתורתם יתקנו זו"ן ובכחה יכנסו ביום לחופה וכזנ"ל דלא אעלת כלה אלא בהדייהו: וא"כ מלבד שזוכים לכל האמור למעלה עוד יש להם תוספת לתקן העולמות בעצם כי לימוד תורה של כל השנה נגנז לע"ל אחר התחייה. אבל של ליל שבועות תקון כחה מיד לתקן זו"ן גם באותו יום. ותשאיר ברכה לכל השנה. וזה כי בהתעלות זו"ן לחופתם בכח התורה מעלים מ"ן עד מוחא סתימאה ואז עבדי משיחא אינון מלין. פי' שממשיכים כח ממוחא סתימאה ששם סוד בוצינא דקרדניתא שמשם שרשי התורה שניתנה מפי הגבורה אש דת למו. ובזה נעשים מדורי עילאי ומדורי תתאה לזו"ן והיינו זיכוך כליהם בהארה חדשה ממש. וז"ש אינון מלין דייקא הנאמרים ליל שבועות וקורא אותם מדורי שקבוע להם מדור באותו יום עצמו ולא לע"ל. ואחר התעוררות מוחא סתימאה נעשים הזווגים העליונים דכתרא ומוחא ומושפעים חו"ג מיסוד עתיק יומין ואז מאלין אתעב ידו רקיעין פי' מאותם מדורים מתפשטים בכח אור יסוד עתיק ונעשים רקיעין

ומאלין ארץ ר"ל מאותם מדורי תתאי. והוא יפוי כח נוקבא דזעיר והיינו בההוא תושבחתא דמשבח דא לדא והידיעה שמקבל כל אחד מחבירו נעשית המ' ארץ חדשה וז"ש בכל הארץ יצא קום פי' קו המדה היא בחי' שם ב"ן בציור י"ז ווי"ן כזה יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה עולים ק"ב ועם ד' אותיות של הוי"ה גי' ק"ו כמ"ש האר"י ז"ל ולכן מתייחס אל הארץ ומלת בכל גי' ב"ן שהוא שורש הקו:

ואי תימא דאינון מילין וכו' יהיו כמוסים באתר חד כשל שאר הימים הגנוזים לע"ל דע לך שאינו כן אלא משטטי בעלמא. ירצה מתפשטים בכל העולם העליון מלמעלה עד קצה תבל שה"ס יסוד המ' הנקרא תבל. ויסודה היא הקצה שלה. וכתב הרב ז"ל שהמ' נקרא תבל כשמקבלת ב' רי"ו א' עליון דמזלא קדישא. וא' תחתון מצדה בסוד ע"ב קד"ם. הרי במלת תבל נרמז שורש העליון שבעליונים שהוא יסוד עתיק שממנו סוד רי"ו העליון. וקצה האחרון שהוא יסוד דמ'. וז"ש בפ' תרומה ובקצה תבל מליהם מרישא דסייפי עלמא עד סייפי עלמא שבמלת תבל נרמז רישא וסיפא הרי שהם מתפשטים בכל האצילות. וכיון דאתעבידו רקיעין וכו' פי' כיון שנעשו רקיעין מיסוד עתיק מאן שרייא בהון שמא תחשוב יהיו גנוזים עד לע"ל:

הדר ואמר לשמש שהוא זעיר שם מיד שוי מדוריה ומשכניה בהו וקרי לז"א שמשא קדישא שביום זה עולה עד קדש הקדשים שהוא למקום אריך ועתיק יומין ששם שרש המוחין שהם סוד הקדושה כנודע. ולפי מה שדקדקתי מדברי הרב ז"ל בסה"כ נראה שיש עוד תוספת מעלה לשבועות על יום שבת שבכוונת מנחה של שבת כתב שמה שעולה זעיר לדיקנא היינו בג' מוחין דיליה ושאר הקצוות נשארים למטה אבל בכוונת שבועות כתב וז"ל ועתה צריך לעלות עד אריך ואז הוא סיום הזעיר שאז לוקח כל מדת אריך לגמרי ונעשה כמוהו. והוא מה שזכרנו למעלה שמקום זעיר האמתי הוא במקום שהוא עתה אריך. ודע שכל פרצוף נבחן לג' בחינות א' הכתר. ב' המוחין שהם חב"ד. ג' כל שאר הגוף ולעומת כן אמר שר מדוריה ומשכניה בסוד הראש והגוף ואתעטר בסוד הכתר ואזי. כוון דשרי באינון רקיעים שנשתהה שם בכדי שיהנה ויתאמץ באותם אורות המופלאים. כדין והוא כחתן יצדק בו תואר הוא בשם אריך כהיותו נעלם. ועתה זעיר במקומו באותם הרקיעין ואתעטר בכתרו וב' העניינים נרמזו במלת אה"ל שר"למדור ואור בסוד המדורים והעטרה. חתן נוטריקון חיוור"י תיקונ"י דיקנא. נימין שהם באריך ועתה ז"א במקומו:

חדי ורהיט באינון רקיעין נרמז באומרו ישיש כגבור כמ"ש בפ' תרומה ישיש מסטרא דאור קדמאה דלא אשתכח ביה דינא כלל:

כגבור מסטרא דגבורה ואע"ג דגבורה איהי דינא שלים כגבור כתיב ולא גבור. ומעין זה נאמר כאן שכן מקבל אורות חו"ג ממקורם העליון. ולפי שהכל בסוד הכתר לזה אמר ישי"ש גי' כתר ואז נפיק וכו' גו מגדלא וכו' הוא ירידתו למקום אבא ששם ממתנת לו כלתו הקדושת שאינו עולה לדיקנא כנודע שאין זקן לנשים אבל היא סוד ארץ חדשה שמתחדשא תושבחתא ומקבלת הארה בהיותה במקום אימא ממזלא דוקא. ולכן מתגדלת ונעשית מגד"ל גי' מזל. וגם שם אדנ"י עם י"ב אותיות המילוי עולה מגדל. וידוע שיש שם אדנ"י עליון בדיקנא בסוד י"ב אותיות כמובא בפ' בלק. והנה בעלות זעיר לדיקנא אז רחל עולה עד מקום אבא כמ"ש בכוונת שבת ואז נקרא קדש ממש. אמנם בירידתו ממקום אריך אז הוא עומד במקום אבא והיא במקום אימא וז"ש:

באתר אחרא פי' אחר ממה שהיתה בו תחלה. וזה נרמז במש"ה לרוץ אורח פי' ישיש כגבור באורותיו העליונים לרוץ בארח שה"ס יסוד הנוקבא ואח"כ יורד למקומו מעוטר וגדול במה שקיבל ושם מתפשט כמשפט מעלמא עילאה: יסוד דאימא שהיא קצה העליון שמשם התחלת הזעיר וסיומו בקצה דלתתא שהוא יסוד שלו וכ"כ הרב ז"ל וב' פעמים קצה עולה שמים:

תקופת השנה היא סיבוב השמש בי"ב מזלות וחוזרת למקומה והנה י"ב חדשים ה"ס ו"ק מלמטה למעלה וגם ו"ק מלמעלה למטה בסוד אור חוזר ואור ישר כי מתשרי ועד ניסן הוא זמן גבורת חורף אור חוזר. ומניסן עד סוף השנה הוא קיץ. אור ישר נמצאת תקופת השנה היא ביסוד שהוא קצה השמים לתתא יו"ד סמ"ך וי"ו דל"ת גי' קצו"ת:

ואיתקשרת מן השמים עד רקיעא דא היינו בסוד התעלות היסוד והתקשרו עם הדעת שהוא נקרא משכיל כמ"ש בסבא דמשפטים. (וכתב הרב ששם אהו"ה שבדעת במילוי שם מ"ב עולה קצו"ת):

[אמר המגיה מ"כ בסוף זה הספר בלוח התיקון ע"ז בזה הלשון שם מ"ב ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כצ"ל והוא תמי' אם לא שהשומע סבר ולא תיקן כי כצ"ל ששם אהו"ה שהוא בדעת כשהוא במילוי ע"ד ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן גי' קצוות וזה פירושו כי האל"ף משם הנ"ל אינו נכנס בחשבון המילוי ר"ל בשינוי הד' שמות הנ"ל כי הוא שוה בארבעתם כמו יו"ד דע"ב ס"ג וכו' רק השינוי במילואים הוא בשלש אותיות הו"ה שהוא ממש כמו בשם הוי"ה וכשמתמלאים כדרך ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן בצירוף האל"ף דשם הנ"ל הרי אלף ד"פ גי' תמ"ד ועם ד' מילואים דהוי"ה ע"ד ע"ב ס"ג וכו' הוא גי' קצות דוק ותשכח):

ואין נסתר מחמתו בסוד אין קישוי אלא לדעת שאז כל המוחין וכל האיברים מתנענעים ופשוט שהוא בסוד התעוררות הגבורות שעיקרן מנה"י דאימא ששם ג' אהי"ה במילוי קס"א קמ"ג קנ"א גי' חמתו. וגם עטרת היסוד סודה אותיות אחרונות של מלוי שד"י שי"ן דל"ת יו"ד העולים חמתו:

לית דיתכסי מניה מכל דרגין עילאין שכל העליונים משפיעים בו במקומ': דהוו כולהו מסחרן וכו' כמש"ל שבליל שבועות עודנו עומד במקומו יורד עליו אור הכתר שלו מאו"א ומאריך. כן אחרי התעלותו וחזרתו למקומו שם שם בשובו למושבו מאירים עליו האורות העליונים שהיו באים על ראשו בראשונה. ואומרו מסחרן לרמוז שגם האורות העליונים מאירים בו בסוד סיבוב ותקופת אורם בו"ק שלהם דהיינו יסוד עתיק בו"ק דאריך וכן כיוצא בזה. וגם לפי שהם נכנסים זה בתוך זה:

בשעתא דאיתחמם וכו' ה"ס התעוררותו בכח גבורות שלו המשמחות ומעלות כח היסוד הנקרא יצחק קץ חי שאז הוא חי ממש בסוד ואת בריתי אקים את יצחק ועולה עד המוחין וכל אחד וא' משפיע בו ביחוד שלם:

כל שבחא דא שבח הלילה בירידת הכתר עליו בהיותו למטה במקומו. וכל עלוייא דא עלייתו ביום במקום אריך: בגין אורייתא. לאפוקי שאר המועדים. ודוקא בגין אורייתא דכתיב בענין תורת ה' תמימה וכו':

שית זמנין וכו' ושית קראי רומזים לשש מדרגות שעולה זעיר דהיינו בינה ותבונה יש"ס ואבא אריך ועתיק ושש הויו"ת רומזים לשש קצותיו שהן הן כל עצמו ועיקרו שהרי באים לו נה"י חדשים מחדש. ועי"ל ששה פסוקים רומזים לשרשים הנעלמים בדעת זעיר והו' הויו"ת לשש קצוות ממש דהיינו להתפשטות הדעת בקצוות. ולפי שהשרשים נסתרים ולא נגלים לכן נרמזו ברמז סתום במנין הפסוקים ולעומתם שית אתוון דבראשית שגם הוא יותר נעלם שיהיו אותיות ולא תיבות שהן יותר מפורשות וגם כי במלת בראשית דרשינן ברא שית שהם סוד השיתין והיסודות שבדעת שהם ו' והתיבות שמורות גילוי יותר הן לנגד ו' הויו"ת שהן בו"ק דזעיר ולכן כתב הרב ז"ל שו' הויו"ת אלו הם בו"ק זעיר ומפרש תורת ה' הוי"ה דיודי"ן בסוד חסד וכו'. אח"כ מצאתי שגם הרמ"ק ז"ל פי' לפי דרכו ו' הויות בו"ק ולנגדם התיבות והו' אותיות דמלת בראשית נגד ו' פסוקים:

קראי אחרוני לקבל ו' זמנין ה' ר"ל פסוקי תורת ה' עד משפטי ה' הם לסוד הנרמז בשש הויות שהם ו"ק זעיר ממש כי ההויו"ת רומזת לאור הדעת המתפשט בהם והוא חלוק הג' פסוקים בסוד ו' מדות וכלים של הקצוות תורת ה' בסוד החסד עדות ה' בסוד הגבורה. פקודי ה' בת"ת ולהיותו כלול מב' הצדדין חו"ג לכן בא בלשון רבים וכן משפטי ה' שהוא ביסוד גם הוא בא בלשון רבים שאף הוא מכריע. והשתא דדלא לן חספא נשכח מרגליתא כי משם ע"ס המזמור יש ה' פסוקים בסוד ה' גבורות הנשפעים לדעת הנוקבא מהיסוד ולמטה. ואע"פ שהגבורות מתפשטות בו"ק הנוקבא מ"מ אין כל קצוותיה אלא בחינת ה' נקודות שהרי נקודת הת"ת שלה ירדה אל יסודה כמבואר בדרוש אטב"ח וא"כ אינם אלא ה' וכנגדם ד' פסוקים עד סוף המזמור ובזה נרויח טעם חדש למה הנוקבא סוד ה' והזעיר סוד ו' כי עיקרו של זעיר ו' נקודות ועיקרא של הנוקבא ה':

דמלה דעתיקא קדישא איהו פי' פסוק ובניהו מדבר בסוד המשכת השפע מיסוד עתיק עד המ' כמ"ש במקומו למעלה. איש מדה ידוע כי לאה נק' מדת ימי ושרשה מאימא דאיהי מדה כמ"ש מי מדד בשעלו מים. ועוד בלאה יש שם יו"ד ה"א וא"ו ה"ה גי' מדה. ועוד ב' בחינות לאה לקח משה א' אותם שיצאה מדעת זעיר סוד קשר של תפלין ד' שמאחוריו: והב' הנק' דור המדבר שאף היא יוצאה מיסוד אבא. מ"מ סתם לאה היא מאימא ונקרא מסטרא דיובלא כמ"ש באוצ"ח דרוש דור המדבר. והנה זו השנית נקרא מראה שכן היא במקום המגולה. ומראה גי' מדבר. ומדה היא לאה הע יונה. ולפי ששתיהן ממ' דאימא לכן אמר שהכל אחד ושהוא סוד שבת ותחומא שבת ה"ס לאה אם השבעה שעיקרה מלכות דתבונה:

ותחומא ה"ס דור המדבר שהיא מחוץ לעיר ואלפים אמה ה"ס מוחותיה חו"ב כנודע מסוד תפלין דיעקב. ומשה היה איש מראה ה"ס דור המדבר. ולאה העליונה גם היא שלו. ולכן אמר לעיל שלא היה כמוהו דזכה לאנהגא דרגא דא בכל רעותיה בארעא שהרי אחרי מותו נסתלקה אותה הארה ולא היה אדם שזכה אלי'. וזכה ג"כ למטה האלהים שהוא ההארה דשייכא לדור המדבר:

עוד י"ל על כי שמשה הוא רמוז בסוד הזעיר בסוד פנימיות ור"ל שהוא איש שיש לו קומה גבוהה שמתחיל מסוף אימא ומתפשט ע"ס המלכות. וז"ש מסייפי עלמא עילאה עד סייפי עלמא היא סוף המ' וה"ס שם מדה מ"ה וארבע אותיות השרש ולכן אמר שגם אדה"ר היה כן. ואי תימא הא כתיב חמש באמה שנראה שהוא בסוד יעקב שבגדלותו הוא כנגד גופו של זעיר כמבואר בכוונת חזרת העמידה ושם הוא התפשטות ה' חסדים דהיינו חמש באמה. ותירץ אינון חמש באמה מסייפי עלמא והיינו בסוד הגדלת החסדים שעולים עד למעלה ואז משתלם זעיר בכל קומתו מסוף העולם וע"ס שה' חסדים מתגדלים בעלייתם ער המוחין והגדלה זו היא כי ב' חסדים של ה"ג דזעיר נעשים ו' שלישים ואז שני שלישים מחסד שבחסד עולה לחכמה ושליש אחד עולה לדעת. וכן שני שלישים מחסד של גבורה עולים לבינה וא' לדעת ואז יש בזעיר מ"ט שערי בינה שהם ה' חסדים בכללות עשר ושער ה' ה"ס הכתר שהוא כנגד כולם. אבל הכתר נחשב לחלק אימא כנז"ל ונשאר בזעיר לשל עצמו מ"ט גי' מדה וגם הגדלתו בשלישים אלו הם במדות ח"ג שהם הזרועות שבהם מדת האמה בזרוע. עד כאן לשון הרמ"ז:

והרמ"ז כ' וז"ל בתוקפא וכו': תחלה אתן טעם לשבח להיות ספר הזוהר כולו סודות א"כ מאי אונמא איהו דהני שנקרא סתרי תורה. ונלע"ד כי עיקר סתרי תורה הוא מיוסד על בחי' הדעת שהן פנימיות ועצמיות עצמי של קו האמצעי המתפשט בתוכיו' זעיר הנקרא תורה סתם אבל תחלת מקורה המתחנת להיות בסוד אצילות היא ביסוד עתיק וחו"ג הם סוד מ"ע ומל"ת אמנם דכל שהחו"ג דעתיק הם בתכלית היחוד והמקום הראשון שמתחיל גילוי שלהם היא בדיקנא דאריך שעיקרה ב' מזלות נוצר ונקה והנה מזל נוצר כולל י"ג תקוני דיקנא שהם י"ג הויו"ת ומזל ונקה ג"כ כולל י"ג תי' דיקנא אבל בסוד י"ג אהי"ה צרף י"ג פעמים הוי"ה אהי"ה של ב' המזלות יעלה גי' תור"ה הרי סוד שם סתרי תורה מיוסד על סוד הקו האמצעי הוא הדעת מתחלתו והמשך התפשטותו ולכן לעיל דף ע"ד ששם מתחיל סתרי תורה ששם מדבר על סוד לשון הקודש שהוא פנימיות הדעת ברית הלשון ואולם מה שנז' שם הוא על סודות ההבלים היוצאים מפנימיות הדעת אבל כאן מדבר על המשך פנימיותו מלמעלה למטה. ונודע כי נשמות ישראל יוצאות מן הדעת וכללותם הוא אברהם אע"ה שהוא רומז בכל החסדים שבאצילות כי המקור הראשון הוא יסוד עתיק המושפע מדעתו דעתיק שבו שם ס"ג בפנימיותו ואמנם המקיף הוא אל שבמילואו הק"ף עם ס"ג גי' אברה"ם ואח"כ מאיר דעת ויסוד עתיק בנוצר חסד שהוא תיקון ח' וח"פ אל שכן ה"ס הדיקנא המתחלת בשם אל הם גי' אברה"ם. א"כ נאה דרוש זה לכאן גם ענין הנשמה המתברכת בצאתה לעולם יכון מאד כי כן כשזכה אברהם לנבואה זכה לנשמה עליונה וברכו ה' נמצא ענין לך לך הוא באברהם בין למעל' בין למטה:

בתוקפא ר"ל באמצע כי תוקפא הוא תרגום של חזק הורמנו דמלכא הוא האצילו' המושפע ממ' דא"ק שהיא סוד עתיק:

דנציב חד וכו' הוא המשך כללות הדעת שה"ס יסוד כנ"ל שהוא העושה פרי. רבא ותקיף הוא בסוד החו"ג:

גו נטיען וכו' הם ג' רישין שבאמצעם הוא הדעת דעתיק ושם הוא שורש כל הדעות והוא בתוך ב' רישין כתרא ומוחא שנתקנו מחו"ג דעתיק:

אילנא דא ה"ס התחלת התפשטו' הדעת שהוא בדיקנא בנוצר חסד שהוא מוקף מי"ב מדות ומדות היינו תחומין וגם הם סוד י"ב צירופי הוי"ה ואהי"ה. ולהיות שבחי' זו היא בתחלת המשכו מפנימיות הדעת דעתיק הנסתר לכן חזר ואמר אילנא דא כי בחי' דעת עתיק הוא השורש: וכל הנמשך הוא אילן ודו"ק:

בד' סטרין וכו' סתם עולם הוא זעיר אשר על ראשו מגיע סיום דיקנא דאריך שה"ס רג"ל כי שם סיום תרין מזלי שהם ע"ב קס"א גימ' רג"ל וד' סטרין הם כחב"ד כי מזרח כתר מערב דעת ח"ב הם דרום וצפון:

ת"ק פרסי מטלנוי ה"ס התפשטו' חגת"נה ושיעור ת"ק מלבד שהוא מילוי שד"י גם ירמוז בחי' ט"ו אמה לכתף ובסוד י"ה וקראם פרסי משום שנמשכים מהארות הרגל שעל הראש כנזכר:

כל רעותין דאינון פרסי ביה תליין ר"ל כי אלו הפרסי שהם חגת"נה הם רק ענפים המתפשטים מן הדעת אבל עיקריהם נשאר כמוס בתוך הדע' ואל אותם העיקרים קורא בשם רעותין מפני שכללו' הדעת ה"ס הרצון:

כד איתער וכו' ה"ס התעוררותו אל הזווג כי אז כל פנימיו' הגוף מרגישו וטעמו כי טיפת הזרע היא מכל הה' חסדים שכולם מקבלים כח חדש מהדע' ומתקבצים ביסוד. וז"ש לית מאן דנפיק מרעותיה וכו'. שהרי כולם הם בקו האמצעי מכוונים לנכח הרצון:

עי"ל כד אתער דא ר"ל ה"ס עשיית היסוד כמ"ש בכוונ' קונה הכל ואל ענין זה יצדק לקרותו בשם התעוררו' לב' טעמים א' הוא שאז מקבל הדעת כח חדש ממזל ונקה והיינו התעוררו'. טעם ב' כי בעשיית היסוד מתעורר הדעת שהרי היסוד הוא סוף המשך הדעת ובסוד הלולב ואז כולהו מתערין בהדיה שכל הה' חסדים מקבלים כח חדש להשפיע בחי' כללותם ביסוד:

ולית מאן דנפיק וכו' ירצה שגם בחינת התכללו' זה הוא כמוס בדעת שהרי יש בו ו' בחינו' כמ"ש בכוונת נענועי הלולב שהם ששה צירופי יה"ו וז"ש שאין מי שיוצא מרצונו שאפי' ההתכללו' הנזכר הוא בו בדעת וממנו יקבלוהו כל הה' להכלילו ביסוד ופי' זה נ"ל עיקר:

לבתר כולהו ברעותא וכו' בזה ירמוז החזרת החסדים ממטה למעלה להגדיל את הזעיר בהתגלו' החסדים ואפילו הדעת עצמו מתגלה ונקרא דעת מגולה כנז' בס' א"י בדרוש הגדלת זעיר וז"ש לבתר פירוש אחרי שיש בחי' חסדים בתוך היסוד דזעיר שאז חוזרים ההחסדים להתעלו' ולהתגדל עד שכל הזעיר מלא חסדים מגולות מתוכו חוץ ממחיצת נה"י דאימא ואז כולהו ברעותא חדא הדעת וכל ענפיו. משא"כ בתוכו שהוא היה סתום והם מגולים ואז הם מלעילא וכו' שחוזר ומקבל אור חדש מלמעלה מעתיק ואריך ויורד דרך א"וא ומשם נכנס בזעיר ומשם לצוקבא:

מניה ימא איתמליא דווקא מיסוד זעיר העיקרי הים מתמלא וכמו שכתוב לעיל בפרשת נח: איהו מקורא לכל מיין וכו' פירוש הדעת הוא מקור לכל מיין דכורין:

תחותיה וכו' ה"ס מים הנזכרים במעשה בראשי' שהם ה"פ מים דיום ב' והם ה"ו. שהם נעשים מצע תחת החסדים ובכחם גם הם נחלקים לנחלים להיות ניגרים ומושפעים. א"נ תחותוי ה"ס דעת דנוקבא שהוא מושרש ביסוד של זעיר שהוא תחתיו' של הדעת יש ה' חדרים לה' גבורו' שהן מימי בראשית כנז' והן שקיו דגנתא המפרה ומרבה את הנוקבא ואלו הם תלויים בו לפי שאין עצמות הגבורו' נותנות בדע' הנוקבא אלא הארתם לבד ונשאר שרשם ביסוד שגם מפני זה נק' דעתה קל. ושיעור הלשון כך מימוי דבראשי' שהם שקיו דגנתא ביה תליין כל נשמתין וכו' הן דווקא של ישראל הנק' נשמו' אבל של א"ה הם נפשו'. ודע שהנשמו' באות מתוך ב' זווגים האחד הוא זווג דנשיקין שהוא מסוד ברית הלשון והוא בסוד הבל היוצא מהפה ולעומת כן אמר פרחין. וזווג השני הוא מ"ש נשמתין אלין וכו' שהוא הזיוג בברית המעור מיסוד זעיר ליסוד נוקביה שהיא נקראת גנתא שבה נזרעות הנשמו' לצאת משם עם לבושיהון ע"ד החטה ואז יש בהן התכוננו' לנחתא להאי עלמא משא"כ המלאכים שהם רק מזווגהנשיקין ולכן אינם נגשמים בגופו' כמ"ש בס' א"י. והנה כל ענין זה הוא לכללו' נשמות הרבה שיוצאו' מזווגם ויורדו' בזווג הב' לרחם הנוקב' ומתעברת מהם והוא צרור החיים ששם הנשמו' צדורו' עד בוא זמן ירידת כל א' וא' לע"הז או לעשייה או יצירה או בריאה כנודע בסוד חי ה' אשר עמדתי לפניו ולכן אמר בלשון יחיד נשמתא כד נפקת מיסוד רחל או לאה כי רבו המדרגו' אז אתברכא בז' ברכאן והן האמורו' בס"ת דף ע"ח ובספר הליקוטים מפרשם בסוד ז' המדו' חג"ת נה"ים ד' בפ' ראשון חגת"ם וג' בפ' ב' נגד נה"י ושבעה ברכות אלה לתת כח לנשמה שתגדל ותכונן הגוף שתבוא בו להיו' הולך וגדל בכח התפשטו' ז' חסדים כמו שבהם נגדלים כלי פ' זעיר וז"ש למהוי אבא לגופא ולמהוי בסליקו וכו'. פי' המוחין נקרא אבות וסתם גוף ו"ק שהם עצמו של זעיר ובהכנס בו החסדים נגדל ומתעלם חג"ת לח"בד להיו' כלים למוחין ואז נשלם בפרצוף כן בכח ז' ברכו' שהן מז' חסדים הנשמה משפעת מוחין לגוף ובהם יהיה בסליקו פי' עילוי דיוקנא עילאה שח"גת מתעלים לחב"ד כמר"זל ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם ואברכך וכו' שהוא ממש עילוי חג"ת לח"בד ורמז אברהם שה"ס הנשמה שהיא אב לגוף לרוממו ולגדלו:

כד בעיא לנחתא וכו' ענין השבועה ידועה מסודה שה"ס ז' הבלים היוצאים מפה זעיר להקיף לנוקבא ואלו מאירים בנשמה בצאתם לעו"הז לעוזרה להיטיב וז"ס שבועת אמת ז' הבלים מז' שמות ס"ג שה"ס ז' קולות שבהם ניתנה תורה והיינו למיטר פקודי אוריית' ובזה תבין מרז"ל מושבע ועומד מהר סיני כי אותם הז' קולות הם סוד השבוע:

למעבד רעותיה ה"ס הדעת העליון של זעיר המושפע מתיקון ואמת כנודע:

ומסר לה וכו' פי' הרב ביחוד שם שד"י שה"ס מילוי ע"ב הנמשך לה ממזל נוצר חסד שהוא מ"ו גי' מא"ה ונקראים מפתחות להיותם סוד היסודו' שהם בחינות מפתח הפותח רחם הנוקבא ולכן אמר לאשלמא דרגין עילאין שה"ס מזל העליון. ונראה שבמאה ברכו' הוא משלים כל האצילו' מן אריך עד למטה עשר כלולים כל ספי' מעשר הם מאה גי' לך לך. מארצך דא גנתא ה"ס ג' בחי' הנפש דהיינו נשמה מג"ע יסוד אימא. רוח מזעיר אילנא דחיי נפש מרחל שהיא בית אביך בסוד ה' בחכמה יסד ארץ. ובספר יודעי בינה שלי פירשתי באופן אחר. ע"כ מסתרי תורה:

ר' חזקיה אמר דמתרחקין מקב"ה וכו': ר"ח מפרש הפ' בישראל שנולדו בקדושה והם חטאו והפילו עצמם אל הטומאה ויובן במ"ש הרב ז"ל ששורש עץ הדעת טו"ר הוא מהחזה דזעיר ולמטה ששם יציאת יעקב שהוא מן החסדי' טוב:

ומן השמאל יוצאת רחל שבניינה מהגבורו' שמשם המשכת כח לרע ומשם יוצא יצ"ט ויצה"ר שני לבבות וב' חללים של הרוח מצד ימין ושל דם משמאל. והצדיקים שמגבירים הטוב על הרע מהפכים של דם לרוח ואין להם אלא לב אחת כמש"ה ולבי חלל בקרבי ואין בו עביות דם. והרשע כולו מלא דם וגם הוא אין לו אלא לב א' רע כמש"ה לבו רק רע כל היום. ואז נק' אביר לב לאפוקי הרוח שהוא חלש ועוד נקדים מה שידוע שיש ל"ב אלהים דמעשה בראשי' שהם ביסוד אימא ויש ל"ב נתיבו' חכמה ביסוד אבא שה"ס ל"ב הוי"ות ויש בהם רפ"ח אותיו' מפני שמשם תיקן רפ"ח ניצוצין והוה רשעי ישראל:

תקיפין לבייהו בחוזק הרע שהרי חמאן שבילי אורייתא שהם מיסוד אבא ואורחי אוריית' שהם מיסוד אימא שהם שורשי החו"ג מ"ע ומ"לת שבתורה והם אין נותנים עיניהם בהם שכמו שלעשות הרע אמרינן עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה ופירוש שב' עינים גם הם סוד החו"ג דהיינו עי"ן ק"ל ק"ל ולהיותם כפולים מצד או"א נמצא שכל א' מהם הוא ס"ר וב"פ ס"ר סר"סר לעבירה ומהם נמשך כח הטומאה אל הלב הפנימי:

וכן לטובה כשמתקדשים העינים בלימוד התורה קדושתם מתכנסת לתוכיות הלב דתמן סוד ב' הלבבות מצד או"א:

והצדיקים מגבירים החסדים וממתיקים הגבורות שמזה נמשכ' הכנעת יצ"הר אז נקרא יחוד שלם כי כן דרך הגבורות להכנע אל החסדים כמש"ה והוא ימשול בך אבל כשח"ו יצה"ר גובר אז החסדים שמשם יצה"ט כפופים כשבויים ולא מחפצם ובזה יובן מרז"ל ר' פלוני שושבניה דמ"ה הוה הנה גם השטן מתפייס להכנע אל הצדיקי' ואוהבם משא"כ הרשעים אעפ"י שמלאים חרטות תקיפין לבייהו דלא מהדרין וכו' ר"ל שאין חרטתם נמשכת ממיתוק הגבורות דהיינו התשובה כמ"ש ביו"הך שמתעלה מ' אל אימא לקבל גבורות מתוקנות ושאז אין כח לשטן וכו' אין זו חרטתם אלא מכח שכבר עשה יצ"הר את שלו ובאותו רגע שמחטיאו ירפה מלעבוד את היצ"הט שבזה הוא נראה כמתעורר לברוח משיעבודו וז"ש דלא מהדרין בתיובתא לגבי מאריהון שהיא אימא ואדרבא משתקעין בטומאה בנוקבא דתהומא רבא שהיא כנגד אימא בקודש ואז איקרון אבירי לב בכח הדין החזק שממנו זו הקליפה הקשה. הרחוקים מצדקה זו מלכות בסוד התבסמותה דקבילת דכורא ה' על צדק באופן שר' אבא מפרש הפ' על רשעי ישראל שתחלתם מן הקדושה ומתרחקי' מן התורה:

אבל ר' חזקיה מפרש הפי' במגולגלים כבר בעולם תוך הקליפו' וכשבאים לעולם להתתקן חוזרים לסורם וז"ש דמתרחקי מקב"ה בחזרתם לעולם:

ואינון רחיקין מניה פי' כבר קודם בואם לעולם הם רחיקין מניה ואפ"ה עומדים בקשיותם עתה שבאו לברור סיג טומאתם אנו רואים שהם רחוקים מצדקה וכיון דאינון רחוקים מצדקה רחוקים אינון משלום סוד הענין כי המ' בהיותה בסוד הגבורות לבדם נק' צדק דאוקידת עלמא בשלהובוי ומשם נמשך כח לחיצוני' ואינון רצועות הדין אמנם בהמתקה בה' חסדים אז נק' צדקה דקבילת דכורא כנודע. והנה החוזרים בגלגול העולה חסד הכוונה היא שיתבררו ויעלו בירוריהם בסוד מ"ן לקבל מ"ד שהם החסדים ולכן הרשעים שהם מתחלה אבירי לב ועוד שבים על קיאם הם רחוקים מצדקה שאינם מתעוררים להברר ונודע שהמ' נקרא צדקה כשמקבל' מן הצדיק וכנזכר בכוונת צדקה של פורים ולכן אמר כיון דאינון רחוקין מצדקה רחוקין אינון משלום הוא צדיק יסוד הנק' שלום והוא בסוד הדר הנותן כח לבירור שדוחה הרע ולוקח הטוב:

ועי"ל כמ"ש בליקוטי תורה פ' לך לך שעונש הכרת הוא שנכרתת אותה הנפש ממקורה ואינה יכולה להעלות מ"ן ולגרום זווג למעלה לשום שלום בבית. עי"ל כמ"ש בליקוטי תורה פ' בא שנפש הצדיק נקשרת ברוח שלה ומקבלת הארה גדולה ממנו משא"כ נפש הרשע שנכרתת מן הרוח וז"ש דלית לון שלום הוא הרוח שהוא מבחינת הזכר דכתיב אין שלום וכו':

מ"ט בגין וכו' וירצה שאינה קללה מאת ה' אליהם דא"כ הו"לל לא יהיה שלום לרשעים אבל אומרו אין שלום כלומר ממעשיהם נמשך להם דכיון דרחוקים מצדקה ממילא אין להם שלום:

ת"ח אברהם בעי וכו' קים לן ממר"ן האר"י ז"ל שאברהם נשמתו היתה שקועה בקליפות ועוד בחטא יחמתהו אמו דתרח ארתח לקב"ה ואפ"ה היה בו כח להתקרב אל ה' והוא ראיה לרשעי' שיוכלו לשוב ולהתקרב אל ה':

הה"ד אהבת צדק נודע שיש ב' מיני זווגי' לאו"א א' תדירי לחיות העולמות וב' ע"י הזכיות לסוד הפנימיות וכתב הרב שמן הזווג התדירי נמשך כח אל התחתונים כדי שיוכלו להעלות מ"ן ואא"עה המשיך כח החסדים. אל מדת הצדק כי סוד אהבה הם החסדים. ותשנא רשע. עשית הבירור ודחית חלק הרע והרשע. אוהבי מ"ט הו"לל אהובי ותירץ שהשפיע בי סגולת האהבה:

והרמ"ז כתב וז"ל: נבואה לשעתא יובן במ"ש הרב שמדריגת גלות בבל היתה שנתמעט' רחל עד חדוהי דזעיר ובסוד ד"ל הידוע גי' בב"ל שהוא כח"בד דידה כנגד תנה"י דידיה וצא"ל שכל בחי' הנבואה הן בנ"הי דזעיר שאורות אימא מגולי' שם דאיהו ס"ג או ג' אהי"ה שעולים נב"יא גי' ס"ג:

וידוע שבחזה דזעיר שם א' דס"ג שה"ס אהי"ה המאיר בו"או דמ"ה וכשמתעלמת האל"ף הוא ד"ם והם סוד גולה וכשיש האל"ף אז הוא גאולה. גם גלות גי' י' פעמים ד"ם חסר א' לרמוז שחוסר הא' גורם גלות וכתב בכוונת ק"ש שא"לף של אה"יה היא ללאה ואותיות הי"ה הן לרחל. ובזה יבואר מ"ש נבואה לשעתא ר"ל הוראת שעה לפנים משורת הדין שלא היה ראוי ששם תגלה הקדושה ועד אותו זמן לא נתגלת' נבואה בח"ל כי אין יכולת לחיצונים לעשות צינורו' לשפע הנבואה עד שהוצרך להוות הוי"ה חדשה והטעם לחזק לב ישראל על צרתם בגלות ולהאיר לשכינה שתתחזק להגין על ישראל ולפי שהוצרכה אותה הנבוא' נתעורר השפע ממרומי' וירדה השכינה בישראל פי' נתלבשה בנשמותיהם כמ"שה ואני בתוך הגולה ע"ד ושכנתי בתוכם וירידת השכינה הוא מיעוטה מן הראש דזעיר עד החזה:

ועוד כתוב בזוהר הרקיע פ' יתרו שיחזקאל נבואתו ממ' בריאה שהאירה בנ"ה דיצירה וזהו היה לה ירידה גדולה שהרי ישעיה השיג אותה בעולמה עולם הכסא והשרפים אבל יחזקאל היה כבן כפר שלא ראה אלא בתי החצרים בתי בראי וזה היה לפי שעה דרך מקרה ולזמן מועט. וגם לפי מדריגת אותה השעה שקומת רחל כנגד נה"י דידיה ובסוד ויהי בל' שנה והאור האיר למטה גם שהיה במקום בלתי ראוי. הָיֹה מקור שמורה המשכת הדבר זמן רב. אבל הָיָה עבר לשעתא:

בארץ כשדים לרמוז שנגלתה לו השכינה בארץ כשדים הטמאה ששם מלכות הרשעה ותחתית הקליפה ועכ"ד על נהר כבר ולמה נקרא נהר כבר שבב"ר אמרו שהוא פרת ולמה כאן שינה שמו ותירץ דהוה כבר וכו':

והסולם כתב הרב שה"ס יסוד כמ"ש בדרוש הקטנות וידוע שיסוד עולה בכל קו אמצעי בסוד משכיל ובו כל שרשי הנקבות באופן שסולם נדרש בין בנקבות בין ביסוד. פני הסולם ק"ל ריבוע של שם מ"ה. ואחוריו מילואו ריבוע דב"ן קד"ם וכל זה ה"ס הקטנות. אבל והנה ה' נצב עליו וכו' שבזכות יעקב האיר הגדלות סוד הוי"ה בד' ספי' האמצעיות כד"תי י' בכתר ה' בדעת וכו' וזהו קשורא דמהימנותא שכן יסוד דאבא שהוא שורש האצילות הוא מבריח בכל קו האמצעי:

נצב מלך ירצה שהסולם ה"ס הדינים ומט"ט שלט עליו

חמא מט"ט וכו' בשולטנא על עלמא בשם שד"י גרסי' ופי' בכח המלכות שנקראת שד"י שולט על כל העולם:

בסליקו דמאריה הוו"ה פי' תחלה מט"ט נקרא שד"י על שם המ' ואח"כ נקרא הוי"ה ע"ש זעיר לפי שקיבל הארה מזעיר:

אתר דיעקב אשתלים ביה לבתר פי' שיעקב תחלה השיג המ' ואח"כ השיג זעיר:

וראשו דשם שד"י איהו יו"ד פי' ראש המ' הוא יו"ר שהוא היסוד:

ודא מגיע השמימה פי' יסוד אחוז בת"ת כיון דמטי וסליק את דא לההוא אתר פי' כיון שיו"ד שהוא יסוד עלה לת"ת והמ' קשורה בו לכך עלה מט"ט למדריגת הת"ת: (ע"ב) הוי"ה שלטא על כולא פי' זעיר:

דכתיב והנה ה' נצב עליו פי' זעיר נצב על הסולם שהיא מלכות תרעא לאעלא לגו פי' מלכות שהיא השער היא בית גבורה שנקראת אלהים או בית הבינה הנק' אלהים וז"ש זה השער לה' וזה שער השמים כלא חד שר"ל שהמ' היא שער זעיר הנקרא שמים ונקרא הוי"ה: ע"כ לס"ת:

ת"ח ויחלום וכו' ראיה למ"ש שהנבואה צריכה הכנה בין מצד הזוכה לה בין מצד המקום ושל יחזקאל היתה הוראת שעה וראיה מיעקב והקשה וכי יעקב שהיה אחוז בדעת ששם מקור המוחין שהם סוד הקדושה וכן כתיב קדוש יעקב והוא שלימא דאבהן שלא יצא ממנו שום פיסול דבאתר דא קדישא שהוא מושפע מלבנת הסכיר שהוא יסוד הבריאה ששם משך הדעת כנזכר בסוד המרומם לבדו מאז:

לא הוה נסיב פי' עדין לא היה אלא בבחי' קטנות כמ"ש בדרוש מוחי הקטנות ולא היה לו כח להמשיך מוחי הגדלות:

ויצחק הוה קיים ואז היה נמשך השפע מצד הבינה באופן שהיו לו שני מונעים א' מצדו שעדיין לא היה גדול שני מצד גדולת יצחק שאם לא היו לו שניהם היה זוכה למדריגת נבואה:

תמן אתר גרים חוצה לארץ והתנגדות טומאת לבן הרי חוסר ההכנה: וע"ד כתיב ביה חלום ירצה שכאן היתה לו מעלה יתירה על הראשונה שלא נזכר בה שום מראה אלא חלום שהיא המדריגה הגרועה אבל כאן מראה אלא שהיה על ידי חלום וכמ"ש גבריאל הבן להלז את המראה

לארעא קדישא עם שבטין פי' שהיתה לו הכנת המקום והכנת עצמו ובודאי זכה לגדלות שהרי כבר היו לו שתי נשיו המתהוות מדעת ות"ת שלו אז זכה למדריגת נבואה הנקרא מראה ולא חלום כמ"ש ת"ח וכו': ויובן במ"ש בליקוטים פ' וישב שבחינת החלום הוא שבצאת מוחי הגדלות בעת השינה שאז שולטת הקטנות ושם במוחי הקטנות שהם גי' אלהים ונשארו סתומים ג' מוחין דגדלות שהם ג' הוי"ות דחב"ד העולים חל"ום וזהו אצלי וילך חרנה שה"ס ג' אלהים העולים חר"ן ואז ויחלום וכן בהיותו בחרן שהיה מושפע ממוחי הקטנות כתוב וארא בחלום וז"ש לעיל תמן אתר גרים. עוד רמז אחר בסוד החלום כמ"ש בזוהר הרקיע פ' וישב כי נבואה ה"ס אור נה"י דאצילות המתפשט דמתגלה בנה"י דבריאה:

ומראה ה"ס נה"י דבריאה המתגלה בנה"י דיצירה וחלום ה"ס היכל עצם השמים המתגלה בפרק אחרון דהוד דיצירה שהוא בעקב ולפי כל הנז' נמצא שסוד חלום הוא רשימו דחב"ד דגדלות הנשאר בחב"ד דקטנות. ואור זה מתפשט עד פרק אחרון דהוד דיצירה וזהו חלם גי' ג' הוי"ת המסתתר בפ' ששי והוא דרגא שתיתאה דנבואה כי עיקר הנבואה הוא בפרקין קדמאין דנ"ה ושם הוא גבריאל בפרק אחרון דהוד. וז"ש דאיהו לתתא ביצירה דרגא שתיתאה דנבואה. ונ"ל שהוא הוא מלאך אלהים שדבר עם יעקב בבית לבן וגם הוא האיש שמצא את יוסף תועה בשדה מראה על ידא וכו' היא מדרגה יותר עליונה כנז' וה"ס נ"ה דמ' דבריא' ששם שליטת הלילה כנודע כי ביום מאיר האצילות כנודע ונקרא חיה כי סתם החיות שבקדושה סודן בחי' נפש כנז' בזוהר הרקיע פ' ויקרא וגם חיה גי' כ"ג אותיו' שבמילוי המילוי דב"ן וג"כ דאהי"ה דהה"ין וגם כ"ג אותיות שבד' מילוי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שכולם סוד הנוקבא:

ואי תימא וכו' שנראה שהיא מדריגת גבריאל שהוא בסוף היצירה לכן נצטווה להבין את דניאל שהשיג עד עתיק דעשייה:

הכי הוא ודאי וכו': הוא הנ"ל שמראה הוא מנ"ה דמ' דבריאה ששם חביון עדן הכסא ושם מקננא אימא שהיא מעולם הנסתר ומראה זו מתעלמת בנ"ה דיצירה ולכן צוה את גבריאל הבין משום דהוא אור הבינה ולכן מראה גי' גבריאל וכל זה היה לדניאל שלא עלה מן העשיה אבל לאבות היה במראה עצמה שבבריאה שסודו אל שד"י כמ"ש וארא אל האבות באל שדי:

יעקב בההוא זמנא שהיה עדיין במדריגת הקטנו' היה בסוד חלום כאמור מהו סולס כתוב בסוף דרוש הקטנות שסולם זה היה בסוד הקטנות דהיינו מוחין דאלהים המתקבצים בו באותו זמן:

מהו סולם דרגא דשאר דרגין ביה תליין ירצה היסוד בו נכללות כל המדות שעל כן נק' שמו כל: גם כל המדרגות דרך בו משתלשלות ויורדות בעולמות בין דעיבור בין דיניקה בין דגדלות כל המעלות באות על ידו. והוא יסודא דעלמא פי' יסוד דאצילות שהוא יסוד דזעיר הנקרא עולם ובו עולים למעלה שהוא תחילת קו האמצעי חוט השדרה העשוי מדרגות הן הן החוליו'

הכי הוא לאתקשרא וכו' כן הוא משפטו שנקשר עם הת"ת עד שאומרים גוף וברית חשבינן חד.

מאן ראשו מרגיש דהו"לל סולם מוצב ארצה ומגיע השמימה אלא רומז ענין אחר שלא היה מובן בלתי אומרו וראשו דהיינו ראש המטה הוא יסוד ישראל ויסוד לאה שהם בחזה במקום סיום יסוד דבינה וכמ"ש לקמן ראש המטה מאן הוא דא יסוד שהוא רישא דערסא ר"ל לא בחינה הדבוקה בסוף הגוף אלא אותה שהיא ראשית לזווג העליון של ישראל ולאה ששם יסוד אימא ולכן נק' ערסא קדישא ששם יסוד אבא בתוך של אימא ויצדק שם שם קדישא שה"ס א"וא ומנה נהיר וכו' ר"ל מבחי' ראש המטה הזאת: מאיר סולם זה שהוא יסוד זעיר:

מגיע השמימה מדייק מגיע: גם אמרו השמימה ולא שמימה ע"ד ארצה ומפרש בגין דאיהו סיומא דגופא ר"ל שעיקרו של יסוד הוא במקום סיום הגוף שהוא הת"ת ומשם מקבל כח ואור מלב השמים שהוא ראש המטה האמור ונמצא שעומד בבחינת זו בין ה' עליונה ה"ס יסוד אימא ולאה ובין ה' תחתונה רחל וזהו עלאה ותתאה וה"ס ב' הה"ין שבת"ת דהיינו שמים בין שתיהן:

כמה דברית וכו': כמו שסתמו של יסוד הוא ממש סיומא דגוכא ומתאריך ועומד ביו נ"ה ות"ת כך ראשו ה"ס התעלות התפשטותו עד טיבורא דלבא: וע"ד מגיע השמימה ולא שהוא בשמים אלא שעד שם הוא מגיע:

מאיך ההוא סולם ידוע שיש ביסוד ב' צינורות א' להשפיע הזרע וא לדתות המותרות וזה השני הוא שמשפיע לחיצונים כמ"ש בזוהר הרקיע באותיות דרב המנונא בפי' אות ח' ט'. ושם אמר שכשיש ח"ו עון בישראל הוא משפיע לחיצונים ואז מתערבים ניצוצי קדושה עם של חול ואין זה אלא כשהיסוד ח"ו בסוד אבר מת וזהו אומרו מאיך האי סולם כי בעון הפרת הברית תשש כח היסוד כמ"ש צור ילדך תשי שעל סוד ההולדה נק' צור ילדך בסוד קשוי לדעת וכה"א הביטו אל צור חוצבתם שהוא אברהם אב"ר מ"ה רמ"ח עלמין אורכיה כמ"ש בא"ר וכשתשש אז יוצאים ניצוצי קדושה עם של המותרות ועולים ע"י שרי א"ה ומקבלים אותו השפע מן הצינור השמאלי ולהפך כשישראל זוכים אסתלק האי סולם וזוקף ראשו למעלה ומשפיע אור זרע אמת וכולהו ממני נחתי לתתא מהדר גאון ה' ואתעבר שולטנות' הם ניצוצי הקדושה שהיו בתוכם נקבצו ועלו למקומם:

כולא בהאי סולם קיימא כי גם בעת הרצון צריך הוא לקיים הס"א במה שהוא חלקה שהם המותרות לבדם בלי צחצוחי זרע ולפ"ז יכון אומרו עולים ואח"כ יורדים כי ע' שרים מקומם למטה ואם לא יעלה אין בהם ירידה כי הם ירודון מעצמם וכסדרו של עולם שהקליפה קדמה לפרי:

בתלמיה שולטנותא שזה כחו במדריגת החלום ששיורי הגדלות נשארים בקטנות ומה שהפריד עשו משאר אומות הוא מפני שעשו הוא באצילות דקליפה כנז' במרכבת יחזקאל ושאר ע' אומות הם בבי"ע:

ובגין דאתיהיב וכו' טעם למה כל דרגין קיימין על ההוא סולם לפי שעומד בין ימין ושמאל ומתווך ביניהם הה"ד אני ה' וכו' שלא אמר לך ולזרעך אתן הארץ אשר וכו' אלא כיוון ליתן את הארץ באמצע בין ב' צדדים שכולם משפיעים בה. אילין אינון תרין ירצה לא אמר אלהי אברהם ויצחק לרמוז בשם אלהי למדת חכמה ובאברהם למדת החסד וכן באלהי יצחק לבונה וגבורה וז"ש תרין סטרין בימינא ושמאלא:

רתיכא קדישא היינו חב"ד וחג"ת משפיעים בלאה ורחל הרמוזות בהארץ אשר אתה שוכב עליה ששתיהן מתיחדות יחד וזשר"זל שכפל ארץ ישראל תחתיו:

דכיון דאיתקשר ביה במלת אביך א"כ קרוב הוא לאברהם והלא יצחק הולידו אלא דישב לו ביניהם והוא נוטה לצד ימין:

ולבתר הארץ ה"ס רחל ולאה שהן בחי' רגל ד' לשני המרכבות דהיינו לאה לבחי' חב"ד ורחל לשל חג"ת ועכשיו שהיו הכל מיוחדות נבחן לסוד רתיכא חדא שהכל מרכבה אחת ולפי שעיקרו חב"ד לכן אמר קדישא שה"ס המוחין:

ודאי איהו באמצעיתא פי' מדלא כתיב אברהם ויצחק אבותיך ע"ד אב ובנו ובן בנו אלא ייחס תואר אב לאברהם להורות שיעקב קרוב לו: דקשיר לתרין סטרין היינו יחוד תרין מוחין חו"ב ואחיד לון היינו יחיד חסדים וגבורות ולפי שאלו הם עצמות הדעת לכן אמר ואחיד לון ר"ל שאוחז אותם לעצמו:

קשיר לסטרא חד מלמד שבאומרו אברהם אביך רומז לשני מוחין חכמה וחסד עכ"ל הרמ"ז ז"ל

עוד כתב הרמ"ז דרך אחר וז"ל עכשיו שיעקב הולך לישא בת זוגו ראה סולם שה"ס רחל ולאה כי כן סולם מלא סמ"ך למ"ד מ"ם גי' רחל לאה ובלי ספק שאז נעשו למעלה יחודים מופלאים להשפיע נשמות שבטי ישראל.

נצב עליו לשון מישל ושליט כמו נצב מלך שכאשר הזכר משפיע אל המ' אז יקרא בשם מלך כי המ' שלו היא:

חמא דכל דרגין קיימין על ההוא סולם כתוב בספר א"י שתכלית גדלות זעיר הוא בהיות לו ד' פרצופי' זה בתוך זה דהיינו פ' של כתר בתוך של חב"ד ושל חב"ד בתוך של חג"ת ושל חג"ת בתוך של נה"י וה"ס אבי"ע של זעיר והם כל דרגין קיימין חד זה בתוך זה. בסוד פרצוף א' מתייחדים להשפיע על רחל שגם בשלימותה יש לה ד' פרצופים כזעיר והיא סוד הסולם שבו מעלים המ"ן ומורידין המ"ד סלם גי' ק"ל סוד ה' גבורות שהם עיקרה להתגדל כנודע גם ריבוע שם מ"ה הוא ק"ל שה"ס השפע המקבלת מזעיר ויש בו ד' חלוקים דהיינו ד' חלק' הריבוע וזשר"זל שהסולם היו לו ד' מדריגות והוא ממש ד' פרצופים הנז' שאז הוא עולה עמו בסוד שני מלכים משתמשין בכתר אחד. ואומרו לאקשר' כולא בחד קשרא ירצה מ"ש בס' א"י שכל א' מד' פרצופים יש בו בחינת יסוד פרטי אך כש"זון שלמים לגמרי אז זווגם ביסוד א' כולל הכל כענין מה שאנו מכוונים בזכר למעשה בראשית: וזהו חד קשרא שה"ס היסוד הנק' קשר שהוא קושר הזכר עם הנקבה ובו נקשרות יחד כל המדות: עכ"ל הרמ"ז ז"ל:

והרמ"ז כתב וז"ל מיד אזדמן בהדיה יצה"ר כתוב במרכבת יחזקאל שקודם חטא אדה"ר היו החסדים קודמין לירד בזעיר ואח"כ הגבורות. ואחר שחטא ה"ס השיב אחור ימינו וקדמו הגבורות לחסדים וזהו טעם קדימת יצה"ר שהוא נמשך מהגבורות ודבק עם נפ"ש האדם שהיא גי' ת"ל ה"פ אלהים ולכן בשעתא דבר נש אתי לעלמא שהוא יציאתו מבטן אמו שאז ג"כ נפשו יוצאת מיסוד רחל דעשייה משא"כ קודם לכן בעודו בבטן שאין בו רק הבל דגרמי ובצאתו מיד אזדמן ליה יצה"ר שהוא מבחי' נוקבא של נוגה שכנגד נוקבא דקדושה שממנה סוד הנפש:

לפתח חטאת רובץ פתח זה ה"ס יסוד נוקבא דקדושה ור"ת לפתח וכו' רחל למפרע:

חטאת רובץ דא יצה"ר מדהו"לל חטאת רובצת ואמר רובץ לרמוז ליצה"ר שה"ס מלאך שלוח מנוקבא דקליפה הנק' חטאת ועוד ירמוז למ"ש שם בדרוש הקליפות בסוד יותרת הכבד שגדל כחה של לילית מס"מ כמ"ש בפ' פנחס דאיהי שלטא על דכורא. ולפי שהיא עדיפא מהזכר שלה לכן אמר רובץ:

ודוד ה"נ קרייה וחטאתי לרמוז שהוא מנוקבא דקליפה וכוונתו של דוד על נוקבא דקליפה שהיא נגדי תמיד כי דוד ירמוז אל המ' דקדושה: שאם כוונתו על חטאתיו הו"לל וחטא"תי לשון רבים כמ"ש כי פשעי וכו': ויצ"הט אתי לבר נש ביומא דאתי לאתדכאה שיצה"ט הוא נמשך מהחסדים שיש בהם סגולה ללבן ולמתק הגבורות וביומא דאתי לאתדכאה בי"ג שנים שאז משפיעים עליו כח הרוח שהוא מהחסדים והטעם כמ"ש הרב ז"ל שעיקר עץ הדעת טו"ר הוא בנוקב' ובמקום אחר אמר שהוא מהחזה דזעיר דיצירה ולמטה: והיינו הך שהרי כל עולם העשייה שהיא נוקבא דיצירה מקומו מן החזה ולמטה. ואם ידעת מדריגת העולמות בבריאת אדה"ר תבין שתחתית העשייה היה מגיע עד מקום החזה דזעיר דיצירה ומשם ולמטה היו י"ד מדריגות עד תחום הקליפה בסוד שד"י שאומר לעולמו די ולכן אותיות אחרונות של מילוי יצ"ר יו"ד צד"י רי"ש הם שד"י באופן שבי"ג סנה עולה האדם ממטה למעלה כל י"ס דעשייה ונה"י דיצירה הם י"ג וביום א' משנת י"ד מתחיל ליכנס בת"ת דיצירה שהוא בחי' רוח:

איזדווג ב"נ בתרוויהו שאז מזדווגים רוח ונפש שה"ס חו"ג ולכן הם מתחלקים חד לימינא וחד לשמאלא פי' חסדים לימין הלב שהוא הרוח וגבורות בחלל שמאל שהוא של דם ואלין אינון ב' מלאכים ממש כמ"ש במרכבת יחזקאל כי יצה"ט ויצה"ר הם ב' מלאכים בחי' חו"ג של חלקי אותה הנפש וע"ש כי הוא דרוש ארוך ואלו המלאכים הם ממונים לשמירת האדם מפני שהם מתהוים מן לבושי הנפש שהם מסוד חו"ג:

אתי בר נש לאתדכאה וכו': הוא מ"ש בריש פרשת וישב בפ' טוב ילד מסכן וכו' שהגם שיצה"ר יש לו קדימת הזמן מ"מ יצה"ט יש לו קדימת המעלה להיותו מושפע מהחסדים ולכן יצה"ר אתכפיא קמיה כדרך הגבורות הכפופות לחסדים כמש"ה ואל אישך תשוקתך ושליט ימינא כמ"ש והוא ימשל בך:

הה"ד כי מלאכיו וכו' פי' בא ליטהר אז נכלל הרע בטוב בא ליטפל בבקשת מזונו ולהזדווג וכיוצא אז הטוב מסכים עם הרע שהוא מעורר לדברים אלה כמ"ש בכל דרכיך:

ר"א מוקים ליה להאי קרא ביעקב ומפרש מלאכיו של ה' יצוה לשמור לכל צדיק מלבד ב' הנז"ל שהופקדו מיום שנברא וליעקב שולחו לו ראשי צבאות ה' בזכותו ובזכות י"ב שבטיו ששורשיהם למעלה משפיעים באותם המלאכים וכנז"ל דאשתקיין ממיא דימא רבא שה"ס השכינה דאצילות המקננת בהיכל ק"ק שהי"ב שבטים הם בזרועות ושוקים שלה כמ"ש בל"ת בפרשת ויגש ומלאכי מרכבה שלה שהם מגא"ר הם בהיכל הרצון וז"ש מלאכיו יצוה לך מלאכיו ממש ואומרו משריין ממנן ר"ל שבאו החיילות והממונים שלהם שהם מגא"ר הממונים על סך מלאכים כמ"ש בהדיא בפ' בהעלותך ע"ש גם אלו משריין שבאו ליעקב כולם ממכן ושרים על מלאכים אחרים:

והכא כיון דאישתזיב וכו' בא ללמד מה ענין זה לשל מראה הסולם כי הנה בצאת יעקב לח"ל נתלבשה נפשו הקדושה בלבושי חול ובסוד הקטנות שה"ס החלום דהיינו גדלות הסתום בתוך הקטנות. כי אז היה יעקב יורד לבין החיצונים ללקט ניצוצות קדושות מתוך קליפת לבן העצומה ולכן עשה עצמו מתחפש ונכנע ולכן נסתרה השכינה וחיליה בסוד החלום. אבל הכא כשהגביה כבר כסאו של יעקב בהצילו מיד עושק את העשוקים ונתיאש לבן מלהטפל עוד אליו כמ"ש וישב לבן למקומו. אחר שביררם והוסיף לבן משלו ונכנע אל הקדושה באומרו ואלהי אביכם וכו' ונשארה טומאת לבן כמצולה שאין בה שום מה לברר ולכן לא יספו עוד מזרע אברהם ליקח משם אשה כי כלו כל הניצוצות לצאת:

כדין איזדווגת וכו' ז"ל ס' הדרושים היכל הז' ה"ס הים וה"ס הכסא וד' יסודות מג"אר הם סוד ארבע רגלי המרכבה והם מעוררים סוד הזווג להכלל היכל הו' בהיכל הז' עכ"ל עוד איתא שם שלבן ובלעם הם משורש א' דהיינו מסיגי הדעת שהוא אחורי היכל הרצון ושם ירד יעקב ללקט בירוריו לחרן סוד דיני הגרון אצל לבן בן נחור כי נחר גרונו ולהיות שהוא היה כולל בקרבו גם קליפת נחור לכן לבן נוטריקון "לבן "בן "נקור וכאשר נצל יעקב את לבן הריק כל כחו והוא שב למקומו כמ"ש גם בבלעם ואז נאמר ויעקב הלך לדרכו שנכנס לתוך הקדושה להיכל הרצון ולכן מיד פגעו בו מלאכי מרכבה וקבלו כח גדול לעלות ולהכלל בהיכל ק"ק ששם השכינ' ואז נק' משריין קדישין להיותם בק"ק ובמקום המוחין שהרי היכל זה ה"ס כחב"ד דבריאה ובאו ליחדא ליה כי כן הצדיקים הם הפנימיות והמלאכים חיצוניות מבחוץ וכידוע שבהתעלות העולם התחתון אל העליון נעשה חיצוניות שלו כמ"ש בסוד התכללות העולמות באצילות בשעת הזווג והמקובלים כתבו שהיו ג' מלאכים רפאל אוריאל מיכאל ר"ת רא"ם וז"ש כאשר ראם ובודאי גבריאל וחילו היה נכלל עם האחרים ולא נגלה בגילוי שהוא גבורה שר הפחד שמהשתלשלות דיניו יונק עשו.

רבי יצחק אמר וכו' מחלק בין מלאך למלאך לומר שיש מלאכים סתם ששרשם משם אלהים כי סתם מלאך הוא מחצוניות העולמות אך מלאך ה' הוא בסוד השכינה ומינה שהמלאכים ששלח יעקב הם מהנז"ל מחנה אלהים ולפחות היו שנים כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך ואותם וישלח יעקב מלאכים. ומדייק חונה מלאך ה' והכוונה שהשכינה מתלבשת במלאך מסוים והוא מיכאל שבמילואו עולה שפ"ה גי' שכי"נה ובג"כ חונה וכו' כי החניה עצמה היא מצלת אותו ובה ויחלצם כי כל החיצונים בורחים מפניה כי מלכותו בכל משלה. משא"כ מלאכי אלהים שלפעמים צריכים להלחם עם איזה מלאך רע הבא להזיק לצדיק.

וכד שכינתא שרייא וכו' זו מדריגה יתירה כשזוכה להיות מדור ומשכן לשכינה אז כל מלאכי המרכבה מזדמנים שם וכעין כסא הכבוד הנ"זל בפ' כאשר ראם.

ת"ח כד דוד וכו' שאירעו בלכתו לאכיש כמ"ש בילקוכו שאחי גלית רצו להנקם ממנו ואמר להם שהוא הרגו במלחמה ואין לו משפט מות אמרו לו א"כ עמוד מכסאך שהמלכות לדוד ובאמת נכנסו דבריהם באזניו אלמלא שהתהולל בידם ולכן הוצרך להיות מוקף מהשכינה וא"ת ולמה לא זכה דוד שתשרה שכינה בקרבו אלא דווקא בהקפה מי גרע מהצדיקים לכן אמר:

מה כתיב ויתהולל ויובן במ"ש הרב כי הפוגם בדעת יוצא מדעתו כמ"ש גבי בן זומא הציץ ונפגע ע"ש והכה דוד שורשו בלאה שהיא מושרשת בדעת זעיר ואר"זל שאמר דוד את הכל עשה יפה בעתו לבד מהשטות. ובאה שעה שהתפלל לה' שיתן לו מעט ממנה ולפ"ז נראה שממש היה לו קצת שטות באותה שעה. מפני שהחיצונים היו רוצי' להתגבר עליו אז ובפרט בין פלשתי' שה' מן הדיני' הקשי' והם אחוזים בשערות אשר אחורי העורף ומנגדים ממש ללאה הקדושה לכן קמו נגדו בני ערפה. והנה יש כמה מיני הקדושה לכן קמו כגדו בני ערפה. והנה יש כמה מיני שטות יש קורעים בגדיהם ויש חושבים עצמם מלכים או עשירים וזה המין נק' הוללות וכאר"זל שהיה אומר אכיש חייב לי כ"כ אלפים ואז נתרפו ממנו החיצונים כי חשבו שכבר הוא תחתיהם. ולכן שכינתא שרייא סחרניה ולא בקרבו כי כליו הפנימים היו כעין פגומים ואינם ראויים עתה להשראת שכינה. וגם על אשר לא טוב משה שהלך אצל מבקשי נפשו לכי לא זכה אלא להקפת שכינה:

אר"ת אי הכי הא כתיב ויותר יעקב לבדו וכו' הוסיף האר"י ז"ל בהגהותיו מלת וכו'. דקאי אשארה דקרא איך הניחו לבוא לידי האבקה.

בגין דאעיל גרמיה וכו' ס"ל שבתחלה באו לסבבו אבל אחר ששלח מלאכים לעורר את עשו אז הניחוהו כי הוא הכניס עצמו באותה סכנה והטעם כי אז היתה קליפת עשו בתוקפה כרמוז בארצה שעיר שרה אדום שמובן במ"ש הרב שבעולם האצילות של הקליפה לא יש שם תיקון אריך ואו"א אלא הכל הוא בז"ון דאותה קליפה וה"ס עשו ואשתו והיינו ארצה שעיר שהם השערות היתה יחד עם שדה אדום הוא ז"ון דאותה קליפה: ואמרן בזוהר פרשת תזריע שראה יעקב מקטרג כמין שלהבת שהיה מהלך בתוך מחנהו וז"ש והוה חמי לההיא סכנה ולפי שפירשו ממנו אמר:

קטנתי מכל החסדים הם המשריין קדישין שהלכו ועזבוהו ולפי הנ"זל רא"ם החסדים ירמוז למחנה מיכאל: והאמת למחנה אוריאל שהוא מסוד הת"ת ומ' שהוא מחנה רפאל אדוקה בו וז"ש אינון משריין קדישין שכבר נז"ל שהם מלאכי המרכבה ולזה אמר ועתה הייתי ולא אמר אני לפי שכבר הלכו להם השני מחנות של החסדים והאמת כנזכר:

ר' יצחק אמר בגין לשבקא ליה וכו' מקיים סברתו מ"ש דלא אשתאר בלחודוי ולכן לא ניחא ליה מ"ש ר"י שקודם לכן הניחוהו אלא שבגזירת ה' היה הדבר להורות כחו למלאכו של עשו. גם הוכרחה הליכתם עתה לומר שירה ומיד חזרו והודה לה' על חסדיו ששלח לו מלאכי מרכבתו הרמוזים בחסדים והאמת:

ההוא ליליא שולטנותא וכו': הוא ליל יום ד' ורמזו הכתוב במ"ש בלילה ההוא שהוא מיותר שהיה די והוא לן במחנה אלא לרמוז ללילה הא' הנז' בתורה שביום ד' נאמר להבדיל בין היום ובין הלילה ויום ד' נגד נצ"ח תחילת הבחינה הנק' לבר מגופא גם יום ד' היה תחלת קו שמאל של הנוקבא כי ביום ג' נתקן כתר שלה כנגד הת"ת פי' באחוריו שלכן ב' מאמרות ביום ג' כידוע. ואח"כ ביום ד' נתפשטה בינה שלה שהיא אחורי הנצח לכן מצדה גברו הדינים ושם הוכן הכח ליניקת הקיצונים כשיגרום החטא וזהו מארת חסר שחסר ממנה הארתהוא"ו שהוא זעיר להיותה באחוריו וכן מארת לשון חסרון.

ובג"כ ויותר וכו' ירצה מפני שהיה באותו לילה שמשם שולטנות עשו שהוא מפני היות הנוקבא באחור שאז בעלה לבדו ואינו מאיר בה יש שם אחיזה לחיצונים ובכח אחיזה זו מלאו לבו לס"מ להאבק עם יעקב ונגע בכף יריכו לקעקעה:

ואע"ג דנטירו וכו' פי' אע"ג ששמירת ה' לא עזבתו לגמרי כי סוף סוף נאמר וישר אל מלאך שאעפ"י שהיה צולע נצחו כמ"ש לא אשלחך כי אם ברכתני. וע"ד לא יכול לו פי' לו ודאי בבחי' עצמו לא יכול. והענין הוא שעיקרו של זעיר הוא ו"ק שנעשים חב"ד וחג"ת ואין שם אחיזה לחיצונים שכל כח החיצונים מהנוקבא ולהיות כל קצה כולל מו' הם ופ"ו גי' ל"ו ואז לא יכול לו כי אברהם תקן החסד ויצחק לגבורה ויעקב תקן הת"ת באמצעי לכן אין לחיצונים שום אחיזה שם. ומפני זה ויגע בכף יריכו נגיעה בעלמא דבר מועט ע"ד שכתב הרב שהיה בזמן החרבן שרגע כמימריה ניתן רשות לחיצונים ליהנות מהקודש וכן היה בכאן שניתן כח לעשו לשלוט בע"הז ממש כי למעלה מנה"י ה"ס עץ החיים ועו"הב:

כחד עמודא דסמיך ולא בעיקר הגוף חלילה אלא בכף הירך וגם זה לא היה בכחו של ס"מ אלא ותקע ממילא בגזירת עליון וגם בלתי ידיעת יעקב שהרי לא הרגיש מיד בצלעתו והוא ע"ד שכתב הרב בפורים עד דלא ידע בין ארור המן וכו'. עוד טעם לזה היא שהאחיזה שניתנה לעשו היתה בהוד דנוקבא כי מ"ש בפרשת בראשית שנפגם הנצח היה בבחינת האור שבנצח השייך להאיר בנוקבא ולכן היה אותו המאורע בליל ד' שנצח הוא יום ד' והלילה שלו היא מדת הלילה בחי' הנוקבא והיינו בהוד שלה הדבק בנצח דידיה. אבל היה זה בפרק תחתון של נצח דזעיר הנק' כף הירך. פי' אותו כף של ירך שהוא הג' לגבי הנוקבא היה כף הירך ממש וא"ת הא כתיב בגיד הנשה שנראה שהיה למעלה בשיק העליון. י"ל שא"א שיפגם התחתון אם לא יחסר כח העליון וע"יל כשנדקדק שתחלה אמר כף יריכו ואח"כ אמר כף ירך יעקב אלא הענין ידוע שיעקב הוא מן החזה ולמטה והוא שוה לקומת רחל וכמו שלגבי רחל היה הפגם בהוד דידה כל ג' שלישיו כך יהיה בנצח של יעקב ממש בכולהו ודווקא בבחינת האורות שנותן לנקבה אבל לגבי זעיר לא היה אלא בפרק תחתון שלו שהוא כף של ירך ולכן בעת האביקה והנגיעה לא הוזכר גיד הנשה אלא למטה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה והזכיר עתה הפסוק ישראל על כן לא יאכלו בני ישראל וכו'. שעל זה נאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם הוא ישראל שחלץ רגליו והניחם למעלה במקום חג"ת דאקיף ליה בכל סטרוי ממש שכל ו"ק עיקרים דזעי' הוקפו ולא נגע בהם רע. ועבר מעבר יב"ק דהיינו שגדלו חב"ד שלו שבהם יחוד ברכה קדושה ושם זווג ישראל ולאה שה"ס הוי"ה אלהי"ם גימ' יב"ק וידוע ששמואל תקן פגם זה להיותו מושרש בפנים של נצח זעיר ומשח את שאול שהיה מבנימין מבחי' הוד דנוקבא שג"כ בעת הזוג הוא לצד ימין של זעיר ומשחו בפ"ך דהיינו כ"ף למפרע:

חייש ליקרא דאבא דע שבחי' הקטנות לא יש בה כי אם ב' מוחי חו"ב והם בסוד ב"ן דאלהים כנודע ולהיותם מנ"ה דא"וא הם ד"פ ב"ן גי' יצ"חק ולהיותם מבחי' הקטנות הם מבחי' העקביים כי ב"פ עק"ב גי' ד"פ אלה"ים והוא א' מסודות שם יעקב דהיינו עק"ב ב' אלהים יו"ד עשר אותיות דשנים האחרים הרי שיצחק ויעקב סודם ד"פ אלהים אלא שיצחק הוא שורש הגבורו' הוא בבחינת מילואים וריבועים אבל ביעקב הם בבחינת אותיות אלהים בעצמו שאינו כ"כ דין ובזה תראה איך מיצחק יצא יעקב ואמנם בראש עשו היו שני אלהים מצד ההוד ויעקב היה רוצה לקחתם ממנו וידו אוחזת בעקב עשו פי' בעקב ששם אחיזת עשו: ועלתה בידו ונשאר בו עקב הנצח ואח"כ תקנו שמואל ועיין בל"ת פ' תולדות. כי צי"ד בפיו ב"פ ב"ן ולכן היה אוהבו יצחק וגם עשו היה מכבדו וחייש ליקרא דאבוהי מפני אור הקדושה אשר בתוכו: ולעולם לא ארגיז קמיה שזה מורה שאותה הקדושה קיימת בו שאל"כ היה נהפך לאויב אל צד הקודש כדרך הקליפה ע"ד שאמרו רז"ל שמכחישים פמליא של מעלה ולכן:

וישלח יעקב מלאכים פי' מבחי' יעקב שסודו ד' שמות אלהים שלח מלאכים דהיינו שם אלה"ים גי' פ"ו מבחינה ראשונה וחמשה אותיות מבחי' האחרת גי' מל"אך והן הן מלאכי אלהים אשר פגעו בו עוד כתוב באוצ"ח שם עשו גי' יע"קב צד"ק שהיה שרשו בשמאלו של יעקב היוצא מיסוד אבא וכנגד זה אמר אל עשו וכנגד האור של הנצח אמר אחיו מבחי' נ"ה דקטנות הנ"זל ונל"עד שלכן השיבוהו המלאכים באנו אל אחיך שבחינת הקטנות גברה בו והיא עלולה להאחז בה החיצונים ולכן חשב עשו לנשכו ככלב מבחי' ב"ן דאלהים ובצוארו ששם בחי' ג' אלהים וה' היה בעזרו:

טוב נקלה פשטיה דקרא כולו מקשה ולכן מפרשו על יצה"ר כמ"ש ויצ"הר איהו ארים וכו' פשוטו שעיקר החטא נמשך לאדם כשמתגאה לבזות דברי חכמים ולסמוך על היקש דעתו ומהלך אחר המותרות אבל לפי הסו' ידו' מ"ש הרב שפג' עון הגאו' פוג' בש' י"ה שש' היא גאות מלכות שמים וגם נודע שאין אחיזה לחיצונים אלא באותיות ו"ה ולכן מגמתו להחטיא האדם בגאוה ליהנות מאור העליון ודוקא בגידול שערות שהם בראש וידוע שהשערות העליונים הם צינורות לרדת האור למטה והשערו' הם שרשי הדין וכוונות יצ"הר לגדל השערות להאחז בשרשי הדין העליון שבראש ולעומת כן היא מדת הענוה שהיא בלאה שמקורה מן הראש כנגד השערות אבל היא נהנית ודאי מהפנימיות ולכן נקראת ענוה. ובמדה זו נכנע ס"מ שהוא גי' ענו"ה כמ"ש הרב ולכן מזמור לא גבה לבי הוא בסי' קל"א ולכן הענו משעבד את הס"מ וזהו ועבד לו פי' שבודאי הנקלה שהוא ענו יש לו עבד. אך המתכבד בבחי' החיצניות הוא חסר לח"ם דהיינו פנימיות הי"ב נימין שהם ג' הויו"ת העולות לח"ם וגם לחם הפנים י"ב חלות הוא משם ועל כן נצטווה הכהן שלא להיות פרוע ראש בעת עבודתו.

טוב נקלה דא יעקב וכו' תמצית ענין זה הוא בסוד שליט האדם באדם לרע לו וזו היא חכמתו של יעקב ובזה יש טעם לשבח למה יעקב היה משפיל עצמו לפני עשו שאין זה דרך הצדיקים אלא הכוונה ע"ד הסוד הנז' כדי להכניעו לעתיד וזהו שיעור הכתוב טוב נקלה וכו': פי' אף כי אין נאה לצדיק להקל בכבודו לפני הרשע יש בחי' שהוא טוב לו לעשות כן כיעקב שהיקל בכבודו בהיות כוונתו והבטחתו שיהיה לו עבד לעובדו משל אותו המתכבד וחסר לחם כנזכר עכ"ל הרמ"ז.

והרמ"ז כתב וז"ל לאדוני לעשו מלבד הטעם שרצה להסיר קנאת הברכו' מלב עשו שעיקר המשטימה היתה הוה גביר וחזר וקיימה בברכו לעשו באומרו הן גביר שמתיו לך ומה שקנה עבד קנה רבו ועתה בהודאת יעקב לאדוני לעשיו נהפך העבדות ליעקב וכל מה שקנה הוא לעשו וסרה קנאתו. עוד כוונת יעקב שלא רצה להשתמש באותן הברכות עד לעתיד לבוא וממילא יהיה עשו בגדולתו כי בכל לבו לא רצה יעקב להיות גביר עתה וזה היה לרע לו לעשו: רי אלו רצה יעקב להשתמש בגבירותו היה צריך שעשו יקיים מ"ש אביו ואת אחיך תעבוד והיה עבד מלך מלך והשפע שיושפע עליו יהיה מתמצית קדושה ממש: אבל עתה שפטרו מהשתעבד לו נפרד מהקדושה והלך לדרכו שעירה וז"ש לעיל דאלו הוה ידע עשו חכמה דא וכו' כי בזה אבד שורשו מהקדושה שהיה בצד יעקב ואז"ל בילקוט עובדיה שלעתיד יבוא עשו וישב בצדו של יעקב וידחפוהו משם ודוק אומרו בצד יעקב כי יחשוב לחזור למקומו הראשון ואז יכרת לעולם:

לבן קליה אזיל בעלמא שהיה אוחז באחורי הדעת

ולבן חכם דייקא שעיקרו מהמובחר של אחורי הדעת מבחי' הימין ולכן היו בתוכו ב' פרידות קדושות לאה ורחל כנז' בס' א"י על פ' וללבן שתי בנות והיה ממש נגדיי אל יעקב שעיקרו מאבא ולכן היו שייכות אליו שתי בנותיו:

ועכ"ד לא יכיל ביעקב כי יעקב נתאמץ בתורתו וקדושתו נגד לבן וז"ש עם לבן גר"תי תרי"ג מצות שמרתי ובהם נתחזקתי נגד ניחושיו שהיה עצום בהם וראיה שהש"ת הזהירו בחלום פן תדבר כי בדיבור בעא למקטליה בפומיה ולשיצאה כולא כמ"ש לקמן וכתיב ארמי אובד אבי הגם שלא יצאה מחשבתו לפועל קרא עליו אובד אבי ויצדק בו תואר אובד אבי להיות יכולת בידו לעשו אותה הפעולה כמו הרופא שנקרא רופא על היותו בקי בחכמת הרפואה הגם שלא הוציאה לפועל וכן לבן נקרא אובד על היות בידו כח לאבד לולא ה' שהיה לו עד כאן לשון הרמ"ז זלה"ה:

והרמ"ז כתב וז"ל דאדם קדמאה יהב ליה וכו' סמך ענין זה לשופריה דיעקב כשופריה דאדם שנתן לדוד ע' שנה שה"ס ז' קצוות כי יעקב גי' ז"פ הו"יה ולהיותן סוד החיים נתן לדוד הוא ויוסף בנו המושרש ביסוד חי העולמים גוף וברית חשבינן חד נתנו לו ס"ה שנים כמנין אד"ני שהוא עצמות המלכות.

לא הוו ליה חיים כלל ידוע שהחיים הם מבחי' החסדים והמיתה היא מן הגבורות וכן מיתה גי' ה"פ אלהים עם כ"ה אותיותיהם. ודוד היה מן המ' הנק' נפ"ש העולה ה"פ אלהים גי' ת"ל והיא אספקלריא דלא נהרא דלית לה מגרמה כלום דהיינו אין לה אור שה"ס החסד. ולכן היא נק' עניה חסרת השפע וה"ס העושר. דאדם קדמאה יהב ליה וכו. ה"ס מה שמשפיע בה זעיר בראשה בכ"חב שלה והיינו בן ישי חי. ב"ן שני חסדי דוד. ח"י שני שלישי חסד שבכתר שלה כנודע מסוד ע' רבתי של שמע. וכך הוא קייומיה דדוד ולכך מלך בן ל' שנה בסוד ג' מדות שלו המאירו' בחסדים שהם כח"ב העולים ל' והם ל' מעלות של המלכות ויהודה כך מספרו עכ"ל הרמ"ז:

וכל בני עלמא וכו' שכן א"ל ה' ונברכו בך כל וכו' ותפילת האבות היתה על כל כללות העולם. דהיינו על קיום החצוניות אבל זכות תורתם וצדקותם שהוא בסוד הפנימיות זה היה לישראל:

וקיומא דיעקב שאין בו ימין ושמאל שמהם קצת הארה לישמעאל ועשו אבל יעקב מטתו שלימה:

אמאי בוא"ו פי' משא"כ בכל התורה בגין דאיהו דיוקנא וכו' ירצה שצורת ו' הוא קו ישר קו האמצעי ורומז לששה חסדים ולו' גבורות שבדעת ויעקב באמצעם ולכך נכתב אף ביצחק ואף באברהם כלו' שהם כטפלים ליעקב וזה לפי המסורת שמילוי הו' רומז לדעת. אבל בת"כ אמרו כדאי הוא הקטן ואם אינו כדאי הרי יצחק וכו' וזה לפי המקרא אבל האף לא יפורש אלא לשון אף וחרון ור"ל אם עדין יתעורר האף הרי יצחק וכו':

באספקלריא דנהרא הוא אור הפנים המאירים מפנימיות הדעת ודע כי יעקב מלא ו' עולה ד"פ הויה וד"פ אהי"ה שה"ס עיקריות כל המוחין כנודע:

מקסטר בקוספוי מקושט במלבושוי ה"ס לבושי יקרו שהוא אור המקיפו וסודו משם אהי"ה והפנימי הוא דהוי"ה וידוע שסוד חיים הוא אהי"ה הוי"ה אהי"ה ואמרנו שיעקוב כולל הוי"ה אהי"ה גם סוד הדעת שם אה"וה וד"פ אהו"ה גי' חיים כמ"ש בכוונת חיים טובים עכ"ל הרמ"ז. וז"ל מורינו:

והרמ"ז כתב וז"ל: אמר יעקב ידענא וכו': שהיה ריאה אור השכינה מופיע עם לאה ורחל שהרי שורש נשמתן מושרש בתוכיות קו האמצעי המאיר מן הדעת העליון ודייק מלת ידענא. וכיון שכן תהיינה שמורות כי אין כח בחיצונים להתגבר על אור הדעת: וכשבא עשו וישם את השפחות ואח"כ ואת ילדיהן כי הם יוצאי יריכו: ונלע"ד להסביר הענין בהקדים שלכל מדה ומדה יש עיבור ויניקה ומוחין שהוא הגדלות: וכנגדן ג' כלים פנימי אמצעי חיצון וידוע שחיצונים יש להם יניקה משנים מהם אבל מהפנימי שהוא של הגדלות אין להם שום יניקה ולכן חשב יעקב שאם ח"ו תגזור מדה"ד לתת כח לעשו עליו לא יהיה כי אם בשפפות שהם מבחי' החיצוניות או גם בילדיהן שחשב שהם מהאמצעיו' ולכן אמר אם יקטול לאלין יקטול אבל לאלין שהם מהפנימיות והגדלות איני מתירא עליהן כי גם שהן נקבות הן ממותקות בכח החסדים הממתקים אותם ונודע שסוד הבטחון הוא בחסד כמ"ש והבוטח בה' חסד יסובבנו:

וע"ד והיה ודאי והי"ה צירוף הו"יה המאירה בגבורה כמ"ש בפ' והיה אם שמוע ולהיותם סוד גבורות ממותקות לכן והיה ענין שמחה יין המשמח ולכן אמר המחנה הנשאר לשון זכר כי כח הזכר שהוא חסדי הזכר שולט עליהם. אבל בקודם אמר האחת והכהו נקבה וזכר יחד נגד השפחות וילדיהן ולכן והכהו נקרא ביושר ולמפרע נגד בחי' שפחות וילדיהן אבל המחנה הנשאר כח הזכר וסוד הפנימיות ודאי יהיה לפליטה:

כיון דעביד וכו': שקיבל עליו גזירת שמים אם נגזרה גזרה אתקין צלותיה על השפחות והילדים:

מה כתיב וכו' שכיון בתפלתו לחב"ד להמשיך כח הגדלות עד חג"ת נה"י וז"ש אלהי אבי אברהם וכו' לפי פשט הסוד כוונתו ע"ד מר"זל לא ימושו מפיך וכו' התורה חוזרת על אכסניא שלה כי כבר נשתרש בג' הקוים ימין ושמאל ואמצע שהם ג' דורות אברהם יצחק יעקב. אבל בעומק הסוד שיש לז"א מא"וא ב' מוחין וב' עטרין והנה ב' מוחין נקראים אבות דאינון אחסנתא מנהון ואין בא לזעיר אלא הארה שלהם אבל שרשי האור נשאר בהם וכנגדם אמר ב"פ אבי: אך לנגד ב' עטרין אמר אברהם ויצחק שהם חו"ג ועוד צ"ל מ"ש הרב שיש ב' בחי' דעת הא' המתווך חו"ב והוא נעלם וזה כיון בו' של ואלהי לדעת עליון. אבל לדעת המתפשט ונגלה אמר ה' האומר אלי ולכן הזכיר הוי"ה שה"ס הדעת הנגלה שבו מתקבצין תרין מוחין ותרין עטרין י"ה חו"ב ו"ה חו"ג וידוע שהדעת מקומו על חג"ת ושם שרש לאה וכשיור' עד טיבור' דלב' ששם שרש רחל הנק' ארצך ולאה היא מולדתך והודיעו שיתעלה ממטה למעלה. ואטיבה עמך אמשיך מדת הטוב הדעת ששמו אהו"ה גי' טו"ב:

צלותא דאקדימת מפני שהוא מושרש בעצם במ' דלית לה מגרמה כלום ולכן לו נזקקין החסדים תחלה צלותא דאבהן וכו' פירוש שהשי"ת ברא העולם כדי שהצדיקים יקיימוהו בצדקתם וידוע שהע לם נבר' בג' מדות שהאבות מושרשין בהם וקיומו על ידי יחודיי מזווגים שעשו האבות בתפלותיהם ולזה נקראים אבות העולם כי גם המקיים נקרא אב:

איהו קיומא קראן קיומא לרמוז שאין בהם כרת כמו שיש לנפש דכתיב ונכרתם הנפש לא כן רוח ונשמה וכמ"ש בס' הגילגולים:

דרגא עילאה ירצה שפרצוף הרוח אינו מתלבש בשל הנפש כי אם בז' תחתונות שלו וחב"ד דיד"ה הם עליונים:

לקיימא עליה בכולא ר"ל כמ"ש בח"א דס' הגלגולים שהנפש צריכה להתעלות כל ה' חלקיה דיח"נרן דידה עד אריך דעשייה ואז תחול עליה הרוח וז"ש בכולא כדקא חזי שיהיו כל חלקיה מושלמים כראוי.

דרגא קדישא כי הנשמה היא מן המוחין דתמן הקדושה א"כ שבריאה שה"ס הנשמה רובה טוב משא"כ ביצירה ועשיה. גם י"ל דרגא קדישא ירמוז לחיה ויחידה שהן בסוד אור מקיף על כל נר"ן ולכן אמר על כולהו ולהיות שתיהן אחוזות יחד כי חיה היא יו"ד של שם ויחידה היא קוצו של יו"ד ולכן אמר דרגא לשון יחיד על שתיהן. א"כ לא ירמוז כי אם על על חיה כי יחידה לא יזכה לה אדם עד המשיח:

ואלין ג' דרגין הם נר"ן כלולות בתוך הגוף זו בתוך זו דהא בקדמייתא וכו' יורה סדר הדרגות עליית האדם כי בתחלה יש בו נפש. ואינה במעלתה האמתית כי בראשונה יש בו נפש הבהמיות שהיא אותה אשר בו בזמן העיבור והיא מחיצוניות דעשייה. אח"כ מתלבשת בו נפש מקליפות נוגה הכלולה מיצה"ר ויצ"הט: אח"כ נכנסת בו נפש מסטרא דאופני הקודש והיא הנפש העיקרית של האדם וזו נכנסת בהדרגות נפש דנפש ורוח דנפש ונשמה דנפש והנה בזו הוא עצם התיקון של האדם מצד שבה יש אחיזה לחיצונים כמ"ש נפש כי תחטא ולא כתיב רוח כי תחטא. ובהתקנה כראוי אז גוף האדם מוכן לחיות בתחיה כי היא מתיחסת אל הגוף וז"ש לאתקנא בר נש כי תיקונה הוא שיתיחדו יחד נר"ן שלה שה"ס פרצוף הפנימי ובזה יאיר ויתקדש כל פרצוף החיצון שהוא הגוף:

דאתי לאתדכאה וכו' זהו בהגיעו לי"ג אז נכנסת בו נפש מצד החסדים הממתיקות את הגבורות שבזה הרע נכנע והטומאה כלה והולכת ושאז עולה מעשיה אל יצירה אבל תחלה בהאי דרגא אתתקן כמ"ש במרכבת יחזקאל שבהגיעו לי"ג נכנסת בו נפש מצד החסדים כי תחלה נכנסה של הגבורות שממנה יצה"ר ואז בהתחברם יחד זהו התיקון של הנפש וז"ש בהאי דרגא שהוא הנפש איתתקן ובתיקון זה זוכה לאתעטרא ברוח דאיהו דרגא קדישא כולה קדישא משא"כ הנפש שיש בה הבהמית ודנוגה.

לאיתעטרא וכו' כי נר"ן מסודרים כסדר המדות העליונות שכל עליון מתלבש בתחתון וראשו מגולה למעלה ומקיף לתחתון כן הרוח נכנס תוך הנפש ומתלבש בו ועיקרו הוא למעלה ממנו כעטרה עליו אור מקיף על הנפש ושרייא על נפש לאפוקי מה שנכנס בפנימיותה. כי מי"ג ואילך עולה הנפש מעשיה ליצירה ואיתעטרת ברוח: לאיתעטרא בה בר נש פי' שגם הנפש חלק ממנה נכנס תוך האדם והשאר מקיף עליו. ומקיף של הרוח על הנפש ונמצא האדם מעוטר בנפש וברוח ואמר ההוא דזכי כלומר שאין יחוד של נפש ורוח שוה בכל כי לפעמים אין אדם זוכה אלא לנפש בלבד וכ"ש אם הוא מגולגל כמו שאמר בספר הגלגולים עיין שם.

כיון דאיסתלק בהו וכו' זה מובן במ"ש בס' א"י שאין כח באדם להעלות מ"ן ולהמשיך שפע הפנימיות עד יהיה בן י"ג שנה כי עד זמן זה הוא פטור מהמצו'. ובהיותו בר מצוה שכבר נכנס בו הרוח אז הוא מושרש בז"ון הרומזי' לנפש ורוח. והענין שכל י"ג שנה הוא בסוד י"ג אותיות דאלהים. שה"ס הגבורות ולכן יצ"הר שולט בהם אבל בהגיעו לבר מצוה שאז זוכה גם לנפש דחסדים אז מאיר בו שם ב"ן דהה"ין שהיא נפש דחסדים שבתוך המ' ונכנס בת"ת דזעיר שהוא שם הוי"ה ושורש כתר רחל שה"ס ד' אותיות הוי"ה כנז' בדרוש הנז' והנה ט' אותיו' דב"ן וד' דהוי"ה הם י"ג ואז נק' בן הוי"ה כנז' בריש פ' משפטי' ונמצאו בו ב' בחי' ב"ן דהו"יה ואלהים וז"ס בני"ם אתם ליה"וק אלהיכם ושם סוד מ"ע ול"ת שהם בז"ון חו"ג. אח"כ עד כ' שנה יש ז' שנים שהם כחב"ד חג"ת דזעיר וזהו ועאל. ואיתתקון בפולחנא דמאריה שהוא נכנס תוך זעיר ומתעלה ומתתקן כדין שרייא עליה נשמה שהיא מאימא עצמה. דרגא עילאה קדישא דשלטא על כולא ופי' הענין באמת שבהגיעו לי"ג שזוכה לרוח ומשתרש גם בזעיר מיד מעלה מ"ן שנכנס ועולה ביסוד אימא שבחזה דזעיר אבל הכל נק' בחי' רוח שכל אותו האור הוא של זעיר. אמנם בהגיעו לשנת כ' אז זוכה לבינה ונשמה מצד בינה וזהו לשלטאה על כולא.

בגין לאיתעטרא וכו' ירמוז שגם אור חיה מאיר בה מלמעלה שהרי א"וא כחדא שריין ולא מתפרשן א"כ א"א שלא תאיר חיה בנשמה שהיא בשלימותה וז"ס כל הנשמה כשהיא שלמה בכל נר"ן שלה. אז תהלל י"ה שהה א"וא וז"ש וכדין שלימא דכולא.

שלים בכל סטרין ז"ון שהם ז"ק: למזכי לעלמא דאתי כי אין עיקר עונג הנשמה אלא לעולם הבא:

רחימא דקב"ה שיש לו כח לייחד א"וא כיון שמושרש בהם כל אשר נשמת רוח חיים וכו' כבר מתו פי' להודיענו שלא נשתייר שום ניצוץ מהם שכולם נתקנו מתו ר"ל נח נפשייהו כמ"ש בפ' ושבח אני את המתים שכבר מתו כי אותם הצדיקים שבעשרה דורות שמאדם ועד נח היו קדושים וכ"כ בליקוטי תורה בפ' שמות שכולם היו קדושים וניתתקנו היטב. עוד הודיענו דלא אישתאר מנהון וכו' מובן במ"ש בס' הגלגולים שכאשר הנשמות מתעלות ממדרגה אל מדרגה בכח מעשיהם מניחות רושם גדול בכל המעלות שהולכות ועולות ואלו הן היורדות להתעבר בצדיקי עולם מדי פעם בפעם ולא עיקר הנר"ן שלהם שאלו ודאי נשארים בצרור החיים כל א' במקום שנתעלה ושם נהנים ממעדני ה'. וכלפי זה אמר כאן דלא אשתאר מנהון כלו' ששום בחי' או רושם שלהם לא ירדה עוד לעולם אלא כבר מתו ונחו.

לבתר וכו' לרמוז לא לבד למ"ש לעיל דאתי לאתדכא שהוא מי שבא לו הרוח דוקא בזמן הגיע לי"ג שנים ויש מי שבא לו בזכותו קודם לכן כמ"ש בספר הגלגולים וכתבתיו בפרשת משפטים לכן אמר לבתר לכלול ב' הבחי':

דשרייא על נפש וקיימא עלה כי מקום הנפש הוא בעשייה ומשכן הרוח הוא ביצירה באופן שחונה על הנפש אבל כשהעשייה עולה לצירה למקום נה"י. אז נה"י עולות לחג"ת וחג"ת לחב"ד ונמצא שהרוח קם ומתעלה להתקומם על הנפש: נשמה דרגא וכו' רומז לכתר זעיר שבא לו בשנת עשר"ים גי' כת"ר כמ"ש הרב ואמר דסלקא מפני שכתר זעיר נעשה מחסד העולה. ואז יורד כתר דידיה שהוא ת"ת דאימא וזהו נשמת רוח חיים כי ת"ת בכל מקום נק' רוח ואור דאימא סוד חיים כמ"ש בסוד התפילין ואולי שירמוז גם לחיה ויחידה מפני שג"ר חשובות כאחת וידוע שתכלית מלוי כתר דזעיר הוא כשכולל ג' תפארות דא"וא ואריך. ור"ת יחידה חיה נשמה גי' חיים ותבין סוד זה בדרוש יחוד הוו"ין שמכוונים לג' אהי"ה בסוד עתיק ואריך וא"וא ע"ש:

דא נפש דוד כענין נר"ן שבאדם נמשך בדבריו להודיע מקור שרשן כי נפש היא במ' וכו': א"נ י"ל שעד עתה מיירי בנר"ן מב"יע ועכשיו מדבר בנ"רן דאצילות ואמר שנפש מאצילות היא נפש דוד והענין ידוע מסוד פ' הודיעני ה' קצי שדוד אחוז ברחל ולאה והיינו בכתר מלכות ששם עקבי לאה כמ"ש באוצ"ח שמלת את במ' ומלת ג"ם בלאה ושניהם גי' נפ"ש ד"וד גי' מד"ת ואמר שהיא מקבלת נפש מההוא נהר שהוא יסוד אימא דנגיד במכוסה ונפיק במגולה ונפש זו ה"ס מלכות דתבונה:

רוח דקיימא עליה נפשא פי' ה"ס החסדים שהם לזעיר והענין מובן במה שנודע שבשעת רצון החסדים יוצאין תחלה ונמצאו הגבורות אז יותר עליונות אבל מ"מ החסדים גוברים אח"כ על הגבורות שהם יורדות ליסוד זעיר ומשם לדעת מלכות וגם אחרי כן היא נבנית ומקבלית מזעיר וז"ש דקיימא עליה שפי' בבחי' היות הגבורות יותר עליונות אבל להיות שאין זו מעלה לכן אמר ולית קיומא וכו' והבן ולהיות שעיקר יציאת החו"ג בזעיר הוא בקו האמצעי ששם הצנור וחוט השדרה לכן אמר ודא רוח וכו' שעומד בין ב' הקוים של החסד והדין. והקדים האש למים בסוד תואר נו"רא שהוא בת"ת. עכ"ל הרמ"ז ז"ל:

והרמ"ז כתב ריש פ' ויגש וז"ל כד ברא קב"ה עלמא סתם עולם הוא זעיר בעל ו"ק והענין מובן במ"ש הרב כי תחלה היה זעיר בלי תיקון בסוד עולם התהו ואחר שבא התיקון נתעלו כל הו' נקודות למעלה למעי הבינה שהיא סוד עולם הבריאה דאצילות וגם ז' הבלים עלו מעולם הבריאה עד אימא עילאה ושם נתקנו בסוד ו"ק מזרח דרום וכו' ולעומת כן שייכא שפיר לישנא דבריאה בזעיר:

א"ר יצחק לר"י הא תנינן דכר ברא וכו' דרוש זה מכוון מאד לאחר חצות שכל סודו לקמים באותו זמן להשתדל בתיקון רחל היא סוד הארץ העליונה מדריגת עשייה שבאצילות אשר כנגד זה נשתלשלו העולמות בכללות אל ד' עולמות אבי"ע. וידוע שסוד ג' כלים של כל פרצוף ופ' הם כלים לנר"ן שהם בסוד בי"ע כי סוד חיה אינה נגבלת בכלי וכמו כן עולם האצילות תמן מקנו אבא. והוא בסוד איהו וחיוהי חד בהון כי בחי' הכלים הם להיות נשמה לג' עולמות בי"ע שהם נקראים עלמא דנוקבא ולכן ג' שמותם בריאה יצירה עשייה לשון נקבה. ובכלי הספירות והקצבה שבהם מתעלם אור פנימי ואמרו עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה ירצה שבאצילות יש ג' כלים שיכון אמצעי חיצון שהם בסוד בי"ע וכנגדם יש ג' עולמו' תחתונים שהם בי"ע הנק' עולם הפירוד:

וכולא דא לקבל דא מובן במ"ש הרב שג' כלים של הפרצוף יורדים לג' עולמות דהיינו כלים הפנימיים שהם כלי הנשמה הם נשמת בריאה: וכלים האמצעיים שהם כלי הרוח הם נשמת היצירה וכלים החיצונים שהם כלי הנפש הם נשמת העשייה:

ואיהו יקרא וכו' פי' שהיא לבוש אור הפנימי דר"י הוה קארי למאניה מכבדותי כי באותם כלים מתלבשת בחי' נר"ן ומזה נמשך שבין בינה ובין מלכות נקראים בשם כבוד מפני שכל בחי' כלי הוא מבחי' הנוקבא:

וברא אדם על כולא עיקר הייחוד של העולמות הוא ע"י האדם שמייחד עולם האצילות עם ג' עולמות בי"ע ובסוד שם אדם יו"ד ה"א וא"ו ה"א כנגד ד' עולמות וה"ס הפנימיות כי העולמות הם בבחי' חיצוניות:

אנכי עשיתי ארץ וכו' דייק למה לא אמר אני. ב' למה לר' הזכיר גם השמים ולמה הזכיר עשיה בארץ ובריאה באדם הפך הכתוב ברא ה' את השמי' וכו' ובאדם כתיב נעשה אדם ולזה השיב אנכי עשיתי ארץ ודאי. ויובן בהקדים מ"ש הרב ז"ל שהארץ נבראת משלג שתחת כסא הכבוד שנ' כי לשלג יאמר הוי ארץ שהוא בסוד ג' אלפין שיש במילוי מ"ה שהם גי' של"ג. ומז"לן שידוע שבבחי' א' מתחלק שם מ"ה בזעיר כל ד' אותיות יו"ד בכתר ה"א בדעת וא"ו בת"ת ה"א ביסוד א"נ כמ"ש באוצ"ח בדרוש הצרעת שמחלק שם מ"ה שנמצאו ג' אלפ"ין בד"תי. וצא"ל שג' אלפי"ן אלו הם סוד ג' שמות אה"יה הידוע. וגם נודע שעיקרה של ר"ל הוא מאומא הנק' אנכי והיא בסוד התפשטותה בכל זעיר באופ' זה תחלה תשכיל ג' שמות אהי"ה בבחינה העליונ' שהיא בסוד האותיות שהן י"ב שכן הוא שרשן במזל ונקה שה"ס ג' שמות אהי"ה י"ב אותיות ואח"כ מתפשטים בתוך זעיר בסוד ס"ג שהוא מספרם והיינו בכחב"ד ח"ו. דזעיר הם ס' ושליש ת"ת הרי ס"ג והרי ע"ז עם ב' כוללים של י"ב וס"ג ואח"כ תשכיל ג' כללותם כנגד הארתם בנה"י דזעיר בסוד נה"י חדשים שלו הנעשים מאימא וכמ"ש הרב בסוד שם בינה שהוא בינה יסוד נצח הוד הרי פ' עד היסוד וכללות הכולל המאיר בעטרא דזעיר ששם שורש המ' בבחי' התחתונה הרמוזה בשם ארץ הרי פ"א גי' אנכ"י וה"ס אנכי שהוא מסוד שם אהי"ה עשיתי ארץ. א"נ ג' אלפי"ן דשם מ"ה הם ג' שמות אהי"ה המתפשטים בג' חלקי זעיר חב"ד חג"ת נה"י שיש בהם ג' בחי' של כ"ז אותיות התורה שמהן בנין כל הפרצוף וידוע שהן ג' פרצופים האחד דקטנות בסוד נה"י והב' דיניחא בסוד חג"ת והג' דגדלות בסוד חב"ד ובכל פרצוף יש כ"ז אותיות והיינו ג"פ ט' ספיר' פנים תיכון חיצון. וה"ס ג' אלפא ביתות דאותיות גדולות ובינוניות וקטנות וג"פ כ"ז גי' אנ"כי וגי' כס"א ולהיות שבחי' ארץ הוא התחתונה שתחת היסוד הרי שארץ נבראת משלג שהם גי' אלפ"ין שתחת כסא הכבוד והיינו אנכי עשיתי ארץ שה"ס אימא המכוננ' ברת' בבחינתה. התחתונה שהיא ארץ והיא עשיה והיינו עשיתי ארץ. גם ידוע אהי"ה פעמים אהי"ה גי' אמ"ת שהוא נוטריקון אלף מאתים תשעים ונרמז בדניאל בכתב אמת ואמר שם אלף ר' ותשעים גי' אר"ץ וז"ס אמת מארץ תצמח: וזהו אנכי עשיתי ארץ כי מסוד אנכי שה"ס כסא משם נעשית ארץ בבפי' התחתונה דהיינו עשיתי וסודה מג' אלפ"ין שבשם מ"ה העולים של"ג ואמנם תמצא שלא נתנו אל ארץ כל של"ג אורות של ג' אלפ"ין רק רצ"א כמנין אר"ץ וחסרה ממספר של"ג מ"ב שאלו נשארו לזעיר סוד שאר האותיות של שם מ"ה מלבד ג' אלפי"ן. ולכן נשארו בו מ"ב אורות מג' אלפין שאם תקח הארץ כולם יחסרו באדם וז"ש מ"ט עשיתי ארץ בגין דאדם וכו' ירצה למה נעשתה בבחי' ארץ ולא לקחה כל השל"ג ומשיב בגין דאדם עליה בראתי פי' מפני שקודם לה בראתי אדם שה"ס זעיר והוצרך ליטול מ"ב אורות כנגד שאר אותיות הנשארות: ופשט הענין מ"ט עשיתי ארץ פי' למה נשתלשלו העולמות עד בחי' ארץ שהיא דומם ומה שבח יש מזה לבורא ית' והשיב משום דאדם עליה בראתי שהוא גשמי ויש לו כח לקיים העולמות וזה שאמר דאיהו קיומא וכו' והוא ממשיך בכח התורה שסודה תרי"ג מצות גימטריא בראת"י השפע העליון עד למטה:

דא קב"ה לעילא לעילא פשט הענין הוא על ב' אורות המושפעות מבינה לזעיר א' אור מקיף האל שסודו הקף: והב' פנימי בחב"ד שלו סוד הוי"ה אבל פרטיות הסוד הוא כמ"ש בס' א"י שסוד התבונה היא ה ראשונה שבשם ושם ס"ג ה אחרונה שלו נחלקת לג' ההי"ן בסוד חב"ד חג"ת נה"י וחלק השלישי שהוא בה' אחרונה מהג' ההין שהיא בחי' נה"י נכנסת בתוך זעיר ולפי סדר המדרגו' הם בג' מילואים ה"י ה"א ה"ה. נמצא ב' מילויים ה"י ה"א ה"ס אותיות אה"יה הם לאור מקיף. ומילוי ה"ה הוא בתוכו לגדלות פרצופו. וה"ס ה' זעירא דבה' בראם. וג' המילואים גי' א"ל וז"ס הא"ל ה' וזהו לתיקון פרצוף זעיר בתחלת הוייתו בעל ו"ק דהיינו בריאת שמים. אח"כ באים המוחין לגדלו דהיינו ונוטיהם שר"ל פושט התפשטותם וז"ש דאיהו בורא השמים ואתקין וכו' ותיקונו הוא גדלותו שנעשה לפי הזמנים שבתות וי"ט:

רוקע הארץ הכוונה על רחל בבנין קומתה בכל אורך זעיר שהוא בגדלותה שאז ראשה כנגד ראשו וזהו ארעא קדישא להיותה נגד מקום הקדושה הם המוחין ונק' צרורא דחיי ע"ד שאנו מכווני' במוסף שבת זכר למעשה בראשית שאז מקבלת מכל היסודות הנק' חיים והיינו צרורא דחיי.

אכניש עפריה מד' סטרין יובן במ"ש בדרוש ציור העולמות שהארץ הזו התחתונה ה"ס מ' דמ' דעשייה ושהיא פרצוף אחד שלם ובינה שלה הוא גן וחכמתה עדן ודעתה נהר היוצא מעדן ונמצא לפ"ז שאר העולם בחינת גוף פרצוף זה מחסד ולמטה וא"כ ד' רוחות הם ח"ג נ"ה זרועות הארץ ורגליה. ואכניש עפריה מד' קרנות העולם מזרחית דרומית מזרחית צפונית הם ח"ג ומערבית דרומית ומערבית צפונית הם נ"ה ובזה יהיה לו יחוד נאה בכל העולם ואח"כ עבד גרמיה הנכלל מכל הד' ואז היה בו בחינת ת"ת שהוא מקור לזרועות ורגלים כמ"ש בספר זוהר הרקיע בפרשת במדבר. ולהיות שת"ת ויסוד דמלכות הם אחורים יחד כנזכר בדרוש אט"בח לכן עשאו באתר מקדשא לתתא הוא היסוד שלה ששם התולדה ועיבור:

ואמשיך עליה היינו מפני שב"ה מכוון ביושר לקו האמצעי ומקבל מכל היסודות שפתח לבנת הספיר מכוון ממש עליו וזהו אצלי פי' הפ' נותן נשמה לעם עליה וכו' והוא דקי"ל שארץ ישראל מושפעת מיצירה וח"ל מעשייה. אך ב"ה הוא מושפע מהבריאה שמשם הנשמה וזה ידוע שמקום ב"ה גבוה מכל ארץ ישראל וז"ש נותן נשמה לעם עליה ממקום עליון וגבוה הוא הנקרא עליה. ורוח להולכים בה בכל ארץ ישראל שמקבלת מהיצירה שמשם הרוח. באופן שלהיות עשיית האדם במקום המקדש לכן משם המשיך עליו נשמתא דחיי שהיא מסוד המוחין שהם חיי המלך כנודע וזו נמשכה מבי מקדשא דלעילא הוא עולם הבריאה סוד ה' ראשונה ירושלים של מעלה. וב"ה הוא היסוד לבנת הספיר ששם המשך הדעת כנזכר בכוונת המלך המרומם. וסתם דעת הוא אהו"ה וד"פ כנגד ד' מוחין גימט' חיי"ם וזהו נשמת חיים:

בתלת דרגין וכו' שאינם ג' כוחות בעלמא כסברת החוקרים אלא ג' מעלות שונות תלת שמהן כל אחת בשם מיוחד בפ' הנז' נותן נשמה ורוח וכן רוחו ונשמתו. ועוד ראיה כגוונא דרזא עילאה שפשוטו הוא אימא וז"ון וסוד ה' שהיא אימא ד"ו ז"ון ו"זש לעיל כלילא בג' דרגין. גם ירמוז לסוד ג' רישין עילאין שהם בסוד נ"רן כנז' בדרוש ג' רישין ע"ש:

והרמ"ז כתב וז"ל א"ר יהודה רזא דמהימנותא הכא ידוע שעצמיות פנימיות השפע הם ב' אורות של החו"ג שהם ביסודות א"וא והיינו רזא דמהימנותא הוא האצילות ששם כל אמונתינו:

דהא כד רעותא שהיא מזל נוצר חסד שורש החסדים וה"ס רצון העליון וכשהוא משפיע במזל ונקה ששם שורש הגבורות אז הרצון נמצא: כי אם לא ישפיע ויתלבש במזל ונקה לא ימצא אורו בעולמות וקשורא אתעטר:

כחדא פי' הנה החו"ג נקראים תרין עטרין לפי שיורדים עד ב' עטרות דב' יסודות א"וא ואח"כ יורדים לידעת זעיר וז"ש וקשורא שה"ס יסודות א"וא זה בתוך זה איתעטר בב' עטרין כחדא בתוך דעת זעיר:

כדין תרין עלמין וכו' הם ז"ון שכל עצמיותם הם מחו"ג:

מתקשרן כחדא הוא כאשר דבוקים זה בזה אחור באחור שהוא דוקא בקו אמצעי:

ואזדמן כחדא כשחוזרים פנים בפנים להזדווג:

דא לאפתחא אוצרו הוא זעיר שפותח אוצרו הטוב הוא יסודו ודא ללקטא וכו' היא הנוקבא. ולפי שיש ב' זווגים אחד לכנונה לכלי והב' להוליד לכן אמר ללקטא ולמכנש.

וכדין כי הנה המלכים וכו' שאז שניהם מולכים בעטרות שלהם שהן הן ב' המלכיות כנז' ואז נודע כי יש בתוכם אורות א"וא סוד הקדוש' ונקראים עלמין קדישין בין העליון שהוא זעיר בין התחתון שהיא נוקביה. ונקראי' המלכים בה' הידיעה כי ג' העליונים אריך וא"וא הם נסתרים וה"ס מ"ש מלך מלכי המלכים:

רזא דמלה וכו' שכאשר יש עונות בעולם אז יש ביאות נחש על חוה שיש דינין קשים ביסודה המונעים העיבור העליון ואין אור המ"ד עובר עד תוכיות הפנימות דנקודת ציון. וכן אין המ"ן עולי' לעורר פנימות הדעת דזעיר. אבל כשיש זווג שלם אז עברו יחדיו ונותנים של זה בזה בלי עיכוב וז"ש דכד מתחברן וכו' הוא זווג השלם מכתר עד מלכות ב' הפרצופים שלמים וזהו כחדא יחדיו יהיו תמים למעלה ולמטה שני המלכים חו"ג

כדין עברו שאורות שניהם עוברים ומתפשטים ביחד בכל העולמות בלתי שום מניעה מן המקטרגים

לא אתעברן לאתכפייא וכו' מלה זו הנוספת בהגהה ללמד שכפיית הדינים היא בב' בחי' א' שנכפים בכח עליון ונגד רצונם כמו שהיה ביציאת מצרי'. השנית היא בחפצם כמו במ"ת שאפי' מ"ה נתן מתנות למר"עה וזה היה מפני שהיו כל העולמות מתוקנים והרע נמתק ונכנע לטוב וז"ש איתעברן לאתכפייא משא"כ ביציאת מצרים שהוכרחו לירד למצולות טומאתם והיינו ועובר על פשע דאיתא בא"ר שזהו תיקון ג' מי"ג תי' דיקנא הוא ארחא דתחות ב' נוקבי דחוטמא דאתפני שערא והאי ארחא איתתקן לאעברא שערא וכו' ואיתא תו התם דפשע נעשה שפע וזהו ועובר על פשע שמהפך פשע לשפע:

וע"ד עברו יחדיו: והכי פי' דקרא שתחלה אמר שהר ציון הוא ירכתי צפון פי' מלאה דינים ולכן אלהים בארמנותיה נודע למשגב כי כחו תקיף כחומה נשגבה שאין השפע יוצא לחוץ אבל כאשר המלכים שהם ז"ון נועדו בבית ועד שלהם גי' יסו"ד שבו מתייחדים תרין עטרין שהם ב' מלכיות דא"וא והיינו המלכים. אז עברו יחדיו הדינים כי עברו כל חובין ונתכפרו:

האי שיעורא זעיר לישן כשינת הסוס:

ולא הוה איתער וכו' זו קושיא אחרת והיא שעיקר הקימה לצדיקים היא בחצות לילה שאז הקב"ה בא לג"ע להשתעשע בנשמות הצדיקים ואז היא עת רצון. וא"ת שהוא היה מכוין למשמרות לקום באשמורת ראשונה גם זה אינו כי לא היה ניעור אפילו בשליש הלילה כי שיעור שינתו קצר מאד.

א"ל בשעתא וכו' שלא היה הולך לישן מיד בתפלת הלילה:

עם כל רברבי ביתיה כי היכי דלימטי להו שיבא מכשורא

ודאין דינא ואע"ג דקים לן אין דנים בלילה ואין לומר דינא דמלכותא שאני שהרי משמע שהיה דן בין אדם לחבירו ולכן היו מתחברים לו גדולי ביתו. וי"ל כמ"ש הב"י בח"מ סי' ו' שאם נתרצו בעלי דינים מותר לדון בלילה א"נ בגמר דין. וכוונתו לתיקון המ' שהיא דינא רפיא וכשיש דין למטה אין דין למעלה שהגבורות נמתקות:

נאים שנתיה ומעלה נשמתו לבאר העליון במ"ן של תורתו ומ"ט עד פלגות ליליא שאז נשמתיהון של צדיקים יורדות ואז הוא זמן השעשוע העליון. וקם בפלגות לילא דווקא באותו רגע שאז לאה תופסת את שלה ושל רחל שדוד אחוז בשתיהן וע"ד היה מתעורר כי אז מאירים המוחין העליונים.

ואשתדל בפולחנא דמאריה הוא סוד הזווג שנעשה באותו זמן שהוא זווג גבו' דוד מלכא חי וקיים וכו' איתא בס' זוהר הרקיע שמקום דוד בפנימיות יסוד הנוקבא מקום כניסת האבר הקדוש כשהוא חי. וידוע שיש זווג תדירי לפי זכות העולם שבלתי זווג לא יתקיימו העולמות וזהו לעלם ולעלמי עלמין שה"ס ג' בחי' קטנות ויניקה וגדלות וכנזכר בכוונת הקדיש. ובכל א' מג' הזמנים השפע מתמיד והזווג תדירי. לכן דוד היה עשיר כל ימיו משפיע כדי שלא תתבטל בחי' שורשו מלהשפיע.

בגין דשינתא חד וכו' ידוע שבמיתה נשאר באדם הבלא דגרמי שהיא פחות מהנשאר בשינה ס' חלקים וזהו אחד מס' במיתה:

בגין דוכתיה דאיהו חי שהוא הנקרא הר ציון כנז' בזוהר הרקיע ועליו כתיב כהר ציון לא ימוט ציו"ן גי' ו' הויו"ת שכוללם יוס"ף וה"ס ו"ק דהיינו בחי' ששים הנכללים תמיד ביסוד ולכן הוא חי ס' נשמי. והענין שבשינה מסתלקין המוחין ולא נשאר בזעיר אלא ו"ק ואין בהם אור אלא העשירי מאור המאיר למ' כשיוצאת מן החזה בסוד נקודה: וזה האור מתפשט בו"ק שלו ונקרא קסטא דחיותא כנזכר בק"ש שעל המטה. והוא מתחלק בו"ק יפ"ו גי' ס' והיינו ס' נשמי:

דעד ס' נשמי חסר חד איהו חי דע כשיש בחי' השינה בזעיר ומוחיו מסתלקים אז בהיותם למעלה שואפים חיים וחסד לזעיר כנז' בכוונת ר"ה וז"ס הנשימה שהוא חיות הנמשך לו"ק בכללם ועד נ"ט מתפשט עד יסוד שביסוד. ובס' עד מלכות שביסוד והיא המדרגה התחתונה וה"ס מ"ש דוד כי כפשע ביני ובין המות והיא מדרגת מלכות של יסוד. וכל עוד כשמתפשט האור ביסוד היסוד הוא חי וכל אותו התפשטות נק' נשמי עילאין ורזא דחיים הוא יסוד אימא ששם עולה נשמת זעיר לשאוב חיים וחסד.

מכאן והלאה טעים וכו' ושליט ביה סטרא וכו' היא קליפת נוגה שמצד החיצון היא דבקה עם הטומאה וזהו סטרא דרוח מסאבא: עוד יש מי שפי' שנודע שעץ הדעת טו"ר הוא נוגה דהיינו עד החזה שלו טוב ומשם ולמטה רע והנה הצד העליון הוא ו' מדות דנוגה כחב"ד ח"ג והינו ס' אבל משם ולמטה הוא ת"ת שלה ושם בחי' המות. גם פי' אחר נאה בעיני והוא שידוע שעיקר הלילה הוא בלאה והיא באחורי הדעת שהוא נשמת ו"ק המחייה אותם אלא שיש חילוק בזה שכל עוד שהאדם ניעור מסתמא עוסק בתורה או מהרהר במע"ט ויראת שמים ואף על פי שהמוחי' עליונים מסתלקים מפני שהזמן גרמא לזה שהוא לילה מ"מ יש בו חיות מרושם המוחין מבחי' הרוח וזה מחיה חיות הטבעי קסטא דחיותא הנ"ל שהוא מבחי' נפש ועיקר כח התפשטות הדעת הוא בשליש העליון דת"ת ששם יסוד בינה ושם הריאה בעלת ששה אונות בסוד ו"ק ומשם יוצאה הנשימה: וכשאדם ישן מסתלקים ועולים אורות רושם הרוח אור א' בכל נשימה. וכשגומרים להסתלק כולם שהם רזא דחיים ב' יסודות או"וא נשמי עילאין אז נשאר רק כח הנפש והם נשמי תתאין ויש כח לטעם המות להתדבק הם ואתה דע לך שלאה נקרא דמות גי' ה"פ מים ומהמים שזכים נעשה קשר של תפלין לאה וה"ס ד' של דמות ונשארו ג' אותיות מות לשורש הקליפה כמ"ש בסי' א"י והנה דוד אחוז ברחל ובלאה כמ"ש הרב בפ' הודיעני ה' קצי. ולכן היה נשאר קיים הארת הדעת למעלה ולמטה. דלא יטעום טעמא דמותא למטה ברחל. ולא ישלוט ביה סטרא דרוחא אחרא הוא אותיות מות: שלא יצדק לומר סטרא אחרא שאינו כן שהרי אותיות ג' מו"ת למעלה הן קודש אלא שאינם כ"כ קודש כמו אות ד' של דמות. ומ ת הוא בצדה. ומכאן טעם נכון לנט"י דשחרית כי מות של השינה נמשך מפסולת המים ולכן בנטיל"ת ידים שהם חו"ג שמהם תיקון פ' לאה. מושלך העכירות ונפרד.

משער שיעורא דליליא דעד חצות היא לאה מן החזה ולמעלה ומשם ואילך היא מתפשטת במקום רחל וקודם חצות היה מכוין באורות לאה ס' נשמי עילאי ובזה היה אתקיים בחיים שהם המוחין.

בגין דכד אתפלג ליליא וכו' כתב המד"ל מכאן שהקם בחצות אעפ"י שישן מתחלת הלילה לא אתקשר ברזא דמותא וס' נשמי לאו דווקא אלא ו' שעות כנגד ו' ספי' דזעיר כל א' כלולה מעשר עכ"ל ולא דק דשאני הישן אחר חצות לילה שזה נקשר במותא אבל ס' נשמי אינו מתקשר בה אלא טועם טעימה לבד. גם מה שהוקשה לו איך אפשר לשער נ"ט נשמי ל"ק מדי דיכול למסור שנתו לאחרים: עכ"ל הרמ"ז ז"ל:

והרמ"ז כתב וז"ל כד ברא קב"ה עלמא וכו' פי' בס' זוהר הרקיע שהיא סוד המ' שלא היה בה כח להתקיים שהיא דינין תקיפין עד דאיתלבש יסוד חכמה שה"ס התורה בתוך יסוד דזעיר. והענין כמ"ש באוצ"ח שה"ג יורדות מיסוד זעיר וניתנות בדעת רחל ובהן מאיר יסוד אבא היוצא מהחזה דזעיר ולמטה ובזה נמתקו הגבורות והוא קיום רחל. וא"ת ואיך תוכל המ' לסבול ולעמוד אל מול פני האור הגדול ההוא לכן אמר בגין דמינה נפקין וכו' ירצה שהיא שורש לכל ההויות וממנה יוצאים חקות שמים וארץ כל אחד לפי מדרגתו ושרשו:

ובה קיימי וכו' שהרי יסוד אבא מבריח מן הקצה אל הקצה:

הה"ד כוונתו לתרץ למה הזכיר תבונה כיון שיסוד אבא עובר בכל קו אמצעי דזעיר אבל הענין שאור אבא אינו מאיר בזעיר אלא מלובש בתוך יסוד אימא ולכן הקדים תפלה יסד ארץ לפי שמאיר בה בתוקף גדול כי אין לו שם אלא לבוש דק מאד שה"ס הכפרת כנז' באוצ"ח וז"ש אף כי בחכמה יסד ארץ מ"מ כונן שמים ע"י התלבשו בתבונה וגם שעיקר אור המאיר בזעיר הוא של אימא מ"מ ייחס התכוננות שמים לחכמה. דהא בחכמה קיימין וכו' כח קיום כל העולמות הוא בחכמה כי עולם התהו הוא משם ס"ג ושל התיקון הוא מחכמה וכן בירורי העולמות נבררי' בחכמה וכן הזווגים המוציאים כל הנמצאי' יוצאי' מחכמה בסוד עיבור ע"ב רי"ו כי אין מציאות להולדה אלא בשם ע"ב וז"ש וכולהו נפקי מגווה:

לכך נאמר ה' בחכמה יסד ארץ ולא אמר ובתבונה כונן שמים לומר כשם שבחכמה יסד ארץ כך בחכמה כונן שמים:

בתבונה דא עלמא עילאה כתוב בזוהר הרקיע עלמא עילאה הוא זעיר שנתיחד באבא חכמה עילאה ומשם יסודו הא' טיפה דדכורא. ועלמא תתאה מלכות שנבראת בחכמה תתאה חכמת זעיר. נמצא שחכמת זעיר בכח אבא מיסד ברתא מלכות. ובזה יאמר הפ' ה' שהוא זעיר בחכמה יסד ארץ מכוון למ"ש בליקוטי כתובים שמילוי ע"ב מ"ו עם י"ט מילוי מ"ה עולים גי' אדנ"י וידוע שכל המלואים הם לבטן המלאה כי ב' יסודות דאבא וזעיר משפיעים ביסוד דמ' והיינו יסד ארץ עכ"ל הרמ"ז זלה"ה.