והרמ"ז כתב בריש פ' זו וז"ל עדי עד איתא בס' זוהר הרקיע בפ' זו עד הוא היסוד ויובל הוא לאה: ומז"לן דאין יובל סתם כי אם אימא ועוד דאיך אמר לאתעטרא ליה דאדרבא לאה הוא מקבלת ממנו. וגם עד שהוא היסוד אין בכאן ענין לזה דאיך יאמר בטחו עדי עד ולע"דנ עד הוא בדעת זעיר דתמן יסוד א"וא ששם הוא עיקר ותכלית הכוונה כמ"ש האר"י זל"הה ונרמזה בס' הכוונות בתחילתו וז"ל צריך שיעלה מתשבתו עד מקום השקאת עמיקא דבירא דנגיד ונפיק לזעיר וכו' ע"ש וכו לעיל פרשת ויחי. פי' יאכל עד על אימא דכתיב בה ושבת עד ה' אלהיך. ואתי שפיר כל הפ' בטחו בה' שהוא זעיר עדי עד דאיהו הדעת דאיהו השקאת עמיק' דביר' ממש ונתן טעמו כי ביה ה' דהיינו כשמתלבשים א"וא שהם י"ה בהוי"ה אז הוא צור עולמים ונק' הדעת עד מלשון יעוד וחבור וגם שבו חדרים ימלאו. ובו חו"ג ואמרו בא"ז דעת סהדותא דתרין חולקין. עד מלא עי"ן. דל"ת גי' תקס"ד י"ב צירופי הוי"ה וי"ב צירופי אהי"ה שהדעת כולל הכל כנודע: והוא אחיד לכל סטרין חו"ג ומייחד א"וא:

והוא תיאובתא דכולא אימא יובל חושקת לעטרו דייקא וכן חו"ג נקראים תרין עטרין:

ולנגדא עליה ברכאן היינו מנ"ה הנק' ברכות לראש צדיק:

ולארקא עליה מבועין מת"ת דידה שהוא כתר שלו שהוא מבועין של כל הד' כנודע והרי השפעת בינה בכל בחינותיה:

ותיאובתא דשמטה היא נוקבא לאתברכ' מניה משני חסדי נ"ה ולאתנהרא מניה מיסוד וז"ש ברכות אביך שבקו האמצעי גברו על ברכות הורי שהם לימין ושמאל וברכותי אלו הם מן ע"ד שהוא דעת שבו תאות גבעות עולם שהן אימא וברתא זו להשפיע וזו לקבל אבל משם ולמעלה הוא סתום והנה בס"הכ בדרוש תלמידי הרב אמר עדי עד הוא בבינה וקאי על מאמר זה עצמו והוא על סוד שם אכד"טם שה"ס גבורה דגדלות. ד"פ אכד"טם הוא גי' רצ"ו וז"ש ביה ה' צו"ר. אבל נ"ל שאין לשון עד יוצא ממשמעותו דהיינו יסוד אימא שבתוך זעיר עדי עד ר"ל שני עד שהם חו"ג המתייחדים בעד אחד הוא הדעת וע"ש בענין מוחין דזעיר ותראה שאין עלייתו ר"ל כח יניקתו בהתלבשותו כי אם עד חג"ת דאימא משום דח"בד דידה הוא סוד הראש שאינו מתלבש לעולם במה שלמטה ממנו. וז"ש שלמעלה מבחי' עד שהוא סוד חג"ת דאימא שעד שם מגיע התלבשותו והשפע שיכול להכנס בתוכו ואז הוא בסוד עדי עד דהיינו ג' עד שהן המתלבשים בחב"ד דזעיר וכולם מאירים בדעתו אבל למעלה מזה שהו' בחב"ד דאימא ששם המוחין בבחי' ד' ואז הוא צו"ר כנ"זל. אין בחי' זו שייכא לזעיר להמשיך שפע זה. אלא משם בא כח יצירתו והוייתו בעצמו וז"ש כי ביה דאיהו רישא משם הוי"ה הוא צור פי' זעיר קבל משם יצירתו עם נוקבא דידה והיינו עולמים. ולכן ר"י הביא ראיה לזה מפ' כי שאל נא לימים ראשונים שהם ז' תחתונים דאימא שעד שם יכול האדם לשאול ולבטוח שאור זה ימשך למטה ודוק. והרמ"ז כתב עוד בראש הפרשה וז"ל דבר אחר. בטחו בה' עדי עד אקדים מ"ש בשער התפילין בפ' והבוטח בה' חסד יסובבנו כי הבוטח בכח אבא ששם הוא מעלת הבטחון. ואיפשר שלכן בטח"ון גי' ע"ה שהם ה' פעמים י"ה שסתמו באבא וה"פ בסוד ה' חסדים ולכן הזכיר שם י"ה בפ' זה כי ביה ה' צור עולמים וידוע שה' חסדים הם אבל יש בהם ז' בחי' כנגד יסוד ומ' ונודע כי ימי שנותינו בהם ע' שנה בסוד ז' ימות עולם וז"ש כל יומי דבר נש וכו'. ולפ"ז נראה שמלת ע"ד ה"פ י"ה כנז"ל שהוא בדעת שממנו מסתעפים ז' החסדים כמבואר. א"נ ביסוד אבא שמאיר לכל ז"ק זעיר כאשר יסוד אימא הוא במקומו בדעת זעיר. עוד איתא בס' הליקוטים בסוד הטביל' כי חכ"מה עם הכולל עולה ע"ד כמנין הוי"ה כזה יו"ד הי"א וי"ו הי"א ולפי ענינינו יכון מאד שה"ס יסוד אבא שסודו מילוי יוד"ין בתוך זעיר שמילואו באל"פין ולכן יש בו יוד"ין ואל"פין:

דהכי אמר דוד נודע שמדת דוד היא במ' ואיתא בס' זוהר הרקיע בענין דלהיות שאין לנוקבא מדילה כלום לכן אדם קדמאה שה"ס חכ"מה כ"ח מ"ה הוא בתוך זעיר שנותן לה הארה מז' ספי' דזעיר מחסד ולמטה סוד ה' חסדים והוא מכוון יפה לענייננו כי להיותו מקבל מחסדי ז"ק ומאור אבא המאיר בם לכן אלהי בך בטחתי. מכלל האמור תשכיל איך מעלת הבטחון הוא באבא כנ"ל כי הוא שורש החסדים:

ומאן דשוי ביה בטחוניה וכו' כתב הרב שסוד הצרעת הוא הסתרת חסדי אבא ולא נשארו רק חסדי אימא כי בה יש אחיזה לחיצונים משא"כ באור אבא ולכן אמר שמי שיש בו מדה זו לא יכלין בני עלמא לאבאשא ליה וטעמו כי כל הבא להרע לאחר הוא שליח של מדה"ד וזה אם הוא חייב למד"הד כי דין ד' מיתות לא בטלו. וזה הבא לעשות רע הוא רשע המקבל כח מן החיצונים. ושום א' מהם לא יוכל להרע לבוטח בה'. אפי' גרמא בניזקין כי גדול כח אור אבא למתק כל דין ולהכניע החיצונים:

דכל מאן דשוי תוקפיה וכו' זו מעלת הבטחון שהוכחתי מפ' רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' ר"ל אפילו הוא רשע שבעונו הוא מוכן ליסורין ומכאובים. מ"מ אם זה הרשע יש בו מדה טובה זו שבוטח בה' חסד יסובבנו להגין עליו וז"ש דכל מאן ר"ל יהיה מי שיהיה ואפילו רשע דשוי תוקפיה בשמא קדישא אתקיים בעלמא. ופי' הפ' בטחו בה' עדי עד הגם שיהיו במדרגת רשעים ולכן מקשה לשאול. מ"ט כלו' מנלך דבר גדול כזה ומ"ט יש בו ומשיב. בגין דעלמא בשמיה קדישא אתקיים כמ"ש שעיקר הכל הוא כאשר מאיר אבא בזעיר לאפוקי מדרגת הצרעת כי אז הוא הוה על הוה. אבל בהצטרף יו"ד בראשו אז היא הקיום כי החכמה תחיה בעליה וחכמת אדם תאיר פניו ובלתה אזיל סומקא ואתי חוורא הוא הצרעת אוי לה לאותה בושה אבל בושת פנים לג"ע נמשכת מזיו החכמה שבה סוד יראת הרוממות כמ"ש בסוד דחילו ורחימו ומדת הבטחון יסודה על אמונת יראות הרוממות ועליה אמר דוד אלהי בך בטחתי אל אבושה. ועינינו רואות שהעולם מלא עונות ומתקיים בחסדי בוראו. וזו ראיה שכל מי שיש בו מדת הבטחון שסודה באבא יתקיים גם שלא יהיה ראוי לכך מצד מעשיו:

הה"ד כי ביה ה' צור עולמים התחיל בי"ה ומסיים בה' ומה שייך כאן צור עולמים אלא הכוונה לטעם גודל כח הבטחון אפילו לרשעים משום כי החכמה שהוא סוד י"ה הוא שורש כל האצילות הרמוז בשם הוי"ה ולהיות שהכל גנוז בתוכו והוא מקור הכל לכן הוא מפליא לעשות פעולותיו ולברוא כל העולמים:

צור צייר וצור הוא תואר על משקל סוג לב:

דהא בתרין אתוון וכו' כבר פי' לנו הרב שסוד עלמא דאתי היא התבונה הנמשכת תמיד ובאה בתוך זעיר שה"ס ו' של שם ועלמא דין היא מ'. ונ"ל כי שם י"ה שבאבא ירמוז ענין נכבד והוא כי הנה אבא מקורו תרין רישין דאריך כתרא שהוא שורש החסדים ומוחא שהוא שורש הגבורות וכמ"ש הרב שצדק החייט באומרו שיש כח דין בחכמה ושסודו מוחא סתימאה וידוע שכתרא ומוחא אינון ברזא דדכר ונוקבא ולכן אבא ברא עלמא דא בתוך זעיר דאיהו בסוד הי' ועלמא דין בכח הדין בסוד ה'. ומפני זה אבא ה"ס דחילו יראת הרוממות מסוד גבורות דעתיק:

עלמא דא בדינא וכו' הה"ד בראשית וכו' מובן במ"ש שהרי ראשית היא חכמה וכתיב ברא אלהים היא מדה"ד:

מ"ט בגין וכו' ירצה כי גם שיש בחינת דין באבא מ"מ עיקרו חסד וא"כ למה נברא העולם בדין והשיב שדין זה הוא חסד גדול שהרי בו נתן גבול לכל נמצא ומזה ימשך שיתנהגו בני אדם ביושר ויזכו לקבל בדרך קו הישר מעולמות הקדושה ומזה ימשך להם האדיקות והבטחון בה' כי בזה יזכו להמשיך אור בזו"ן. ויהיה ה' שלם בהשתלשלות האור כמ"ש בבריאת העולמות ויאמר אדני באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד:

חמי וכו' פי' כי משה לא מחוסר בטחון חלילה אלא שחשש לחלול ה' ולחוסר אמונת ישראל שלא יגרמו אורך גלותם מפני כל זה היה חפץ שיתגלה אור מקורו שהוא מדעת זעיר ששם שרשו ומפני שמחשבתו היתה על קידוש ה' ושלפי האמת הוא היה מושרש במקום יותר עליון לכן לא נסמכה מיד תשובת מדה"ד ופי' הענין וישב משה אל ה' ששם שרשו ואז נתרעם ואמר אדני שהיא מ' למה הרעותה ע"ד הרעותי כלומר שגרם להם להיות רעי'. ואז הפך דעתו למדתו שם הוי"ה וא"ל למה זה שלחתני ולא גלית כחך. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך שבודאי משה לא היה הוגה את ה' באותיותיו אלא בשם אדנ"י וזהו בשמך ולכן הרע לעם הזה וא"ת מפני ערב רב הנקרא עם שעדיין לא נבררו מתוכם. למה והצל לא הצלת את עמך אותם שכבר נבררו ואחוזים בך איך לא הצלתם:

דידע דהא דרגא אחרא עילאה וכו' זה נודע לו כשקרא ה' משה משה בלי פסיק טעמא שסודו על שני מקומות סתום וגלוי בתוך פני זעיר שאין בו שום אחיזה לחיצונים אפילו מהחזה ולמטה שהרי הוא ביסוד אבא משא"כ באבות שנקרא בפסיק מפני שהם מבחינת זעיר ולכן קדמאה לא שלים אבל משה משה כיון שאין בו הפסק מאז ידע שמזומן לדרגא עילאה בלי ספק: דאתיהיב ליה ביתא שזו בחי' התחתונה מהחזה ולמטה שה"ס ה' בחכמה יסד ארץ ושם הוא בחי' בחכמה יבנה בית שהוא אור שני שלישי כתר רחל והיינו אתיהיב ליה ביתא:

ולכן פקיד ליה פי' המשיך עליה אור פק"ד שזו היתה נבואתו פקוד יפקוד כפול בסוד ב' האורות וע"ז נאמר ונות בית תחלק של"ל גי' ה' חסדים שלקחה חלק בהם בדרך שלל בסוד ותגנוב רחל את התרפים כמ"ש באוצ"ח ולכן כיון שנתן לו כח זה שהוא יתקן ביתו לא נתיירא שיפגום ח"ו בשכינה אדרבה דבר בפומבי להכניע החיצונים ולהמתיק הגבורות וזהו וידבר אלהים גזרת דינא שנתעוררו הגבורות נגדו בג"כ ויאמר וכו' פי' מיד האיר אור החסדים והתמתקו הגבורות וזהו אני ה' כי מלת אני רומזת למלכות בסוד שם ב"ן וט' אותיות העולה אנ"י. וגם כו"זו טד"הד בסוד אני ראשון ואני אחרון ונתייחד עם הוי"ה: אי כתיב וידבר וכו' כוונת ר"ש להקשות לר"י שבדבריו לא נעשה שום פועל בהתעוררות הגבורות כי מיד נמתקו וא"כ למה לנו ההפסק ביניה' במלת ויאמ' אליו כי יותר נכון להודיע עצם הפעול' בלי הפסק:

אלא לא כתיב וכו' מובן במ"ש באוצ"ח במדריגת דור המדבר ואח"כ מאיר ביעקב וממנו חוזר להאיר בקבע בד"ה ע"ש והנה נוקבא זו של יעקב נקרא לאה וסתמא מסטרא דיובלא:

ולפ"ז כוונת הפ' בכאן שעכשיו נתכוננו יעקב ונוקבא וידבר אלהים הוא אור הא' המאיר בדור המדבר ולבתר אני ה' ה"ס יעקב שהוא הוי"ה וסוד ד"ה בבניינה אמיתי וכאן יצדק בה שם אני בסוד פנים ואחור דהוי"ה כנזכר אני ראשון ואני אחרון בסוד ב' הבחינות א' וב' שבה באופן שכאן כמוס סוד יעקב ודור המדבר וקודם רמז לו עתה תראה שלא יכנס לא"י כי בני ד"ה לא היתה להם שייכות בא"י שהיא רחל ולא יכלו להכנס לה:

תושבחן דאבהן וכו' ידוע שאברהם ויצחק מושרשים בחו"ב שהם ראשי שני הקוים ימין ושמאל ולפי זה שאין שם צנור וגם שהאור שיש בהם ה"ס אחסנתא דאו"א שאינו רק הארה לכן לא היו שלמים בתולדותם ויצאו מהם ישמעאל ועשו. ואין עיקר האור שבהם אלא מן הדעת כנודע מסוד עליית החסדים וז"ס שיעקב היא שבח האבות שהוא משביחן. כי הדעת הוא משלים הכל בהתפשטות חסדיו ומאיר בכל ושם א"ב נאה לדעת כי הוא א' המייחד שנים שהם חו"ב או ח"ג בשני בחינות זעיר. יניקה שאז חג"ת הם אבות. וגדלות שאז חב"ד הם אבות בכלהו כתיב וכו' כמ"ש שיש להם ב' אחיזות בחו"ב או בח"ג ולכן אין ביניהם ו' שאין בהם יחוד כמ"שה ופניהם וכנפיהם פרודות וביה אתוסף ו' ענין חיבור שמחבר בין האבות. ועוד דבר פרטי והוא שבין בדעת בין בת"ת יש כללות כל הו' בסוד ו' חו"ג וה"ס יושב אהלים ו' חסדים אשר בכללותם ופ"ו ל"ו גי' אה"ל וכן הגבורות הרי אהלים עוד ידוע שיעקב ה"ס החסדים המתפשטים. ומשה בסוד השרשים הפנימיים:

וגם הקימותי וכו' זו היא בחינה אחרת שגם האבות שהם בח"ב עוד יש בהם מעלה תבונה בסוד הדעת כמ"ש בכוונת השופר שיש חג"ת בדעת עצמו. וכנגד ב' הבחי' הנזכרי' תמצא בפרשת שמות. אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב הוא בחי' חב"ד ואח"כ אלהי אברהם יצחק ויעקב שם אלהי א' לכולם והוא בסוד חג"ת שבדעת ולעומת כן אמר וגם הקימותי את בריתי שכשנימולו נכנסו כולם בבחינת הדעת שבמילה מתגלים החסדים והוקם הברית במיתוק הגבורות כנודע מסוד המילה ואז מאירים חו"ג ברישא דנוקבא וזהו מ"ש ועמך כולם צדיקים הגם שיש כמה בעלי עבירות עכ"ז נקראים צדיקים ע"ש שכולם נימולים ויש להם חלק ביסוד שמעבירים מהם הערלה ולכן נאחזים בארץ שבעבור המילה מאירים אותה:

כל מאן דאתגזר העיקר שצריך לקיום קדושת המילה לשומרה בטהרה דאל"כ אין המילה מועלת שהרי בעריות כתיב ולא תקיא הארץ אתכם ומלת לעולם קאי אצדיקים שלעולם יהיו בצדקתם שומרי בריתם אז יירשו ארץ וראיה מיוסף שלא נקרא צדיק עד דנטר ברית קיימא קדישא הוא יסוד אבא המאיר בזעיר מאחוריו בכל קו האמצעי מן הדעת ולמטה ואז חג"ת נה"י דידיה כולם מאירים מאור אבא וזכו כולם צדיקים כי מאיר בקו אמצעים יסוד אבא מוקף מחמשה חסדי אימא שמתפשטים בכל קומת זעיר:

לא זכה בהו ב"נ עד דאתו אבהן מזל"ן שתוכיות הענין הוא שהרי בבריא' יש ב' בחי' אחת הוא אור העצמי שלה ר"ל האור שבעצם יקרא בשם בריאה והשני אור אימא דאצילות המאיר בבריאה ונודע שבחב"ד דזעיר יש ג' אל דאינון ג' עלמין הנודעי' ואל שד"י הוא בדעת והוא שורש אור העצמי שבבריאה כי גם שהוא תחתון מ"מ אורו רב שכן הוא צנור והוא קו אמצעי בין חו"ב ובזה בא על נכון היות אל הוי"ה בחכמה ואל אדנ"י בבינה כי גם שהם גבוהים מן הדעת אין אורם ממשיי רק מתפשט לימין ושמאל. באופן שהאבות זכו לאל שד"י הוא אור הבריאה בעצמו שהוא ממש בחינת עולם הבריאה הנזכר בס"הכ בענין עליות העולמות ומילוי בריאה בי"ת רי"ש יו"ד אל"ף ה"י המילוי עולה תכל"ת ובגוון זה יש רשות להסתכל שהוא נהורא דלא נהרא אמכם שרשו מאל שד"י שהוא בדעת בבחי' שורש עולם הבריאה. ומר"עה גם הוא בדעת אבל בפנימיותו ולכן אמר רשב"י ואלין מלין רזא עילאה דמהימנותא וכל רזא ביסוד וכן בדעת כל תחתון יש יסוד העליון ממנו וזה כלל גדול שלכן יש שם אל שד"י בדעת והוא ביסוד וע"כ היו ימי האבות ח"ק כדר"זל שהוא מילוי שד"י אך מר"עה ה"ס פנימיות הבריאה בבחינה היותר עליונה והוא בסוד אור האצילות המאיר בה כי כן משה סודו פק"ד אחורי אבא המאיר בקס"א דהיינו תוכייות הבריא' שמאיר ביום שבת כמ"ש בכוונת ויהי נועם ומ"ם שי"ן ה"י עולה תנ"ה ואמרו משה זכה לבינה שה"ס אצילות מלובש בבריאה וכמ"ש בל"ת פ' שמות ע"ש גם משה גי' אל שד"י הרי שכל בחי' יסוד אימא שבו תוכייות אבא רמוז במשה והנה אורות אלו אינם מתגלים לעין כל נביא כי מקורם מהאצילות שהוא שם הוי"ה ודו"ק אומרו לא נודעתי ולא אמר הודעתי שהוא מורה המשך הדעת. שזה ידעו ונראה להם:

אבל נודעתי כלומר לא השיגו עצמות הדעת אבל השיגו חיצוניות הדעת שהוא אל שד"י המאיר בבריאה רצוני שהוא עצם הבריאה וכלל הענין הוא שעצם הבריאה שרשו מהדעת החיצון המאיר במ' דאצילות שהיא חיצוניות האצילות ומשם יורד לבריאה:

אבל התוכיות בוקע ממש הפרסה ויורד להאיר בפנימיותה ולזה זכה משה להשיג בהסתכלות נשמתו וזוהר הרקיע הוא אור יסוד אימא שהוא רקיע דמשה ממש וקיימים באמצעיתא שהוא הדעת ואיהו סתים וקיימא ממש על רחל שכן כתרה מתחיל ממקום סיום יסוד אימא בסוד סוכ' שלום ויורד דרך קו אמצעי של רחל עד יסודה והוא רקיעא דאתחזיין ביה נהורין ולא באצילות עצמו כי לא יראני האדם אפי' החי אבל הוא המשיך אור המלכות עד מ' דבריאה כי כן הדעת דנקודין ירד מד מ' דבריאה כנזכר בספר אוצ"ח ושם ראו האבות ממש והיינו דכתיב וארא י וג' נהורין ידוע שהם חב"ד שבזעיר:

ונהורא דלא נהיר היא מלכות והוא מבואר עכ"ל הרמ"ז:

והרמ"ז כתב ריש פרשה זו וז"ל ה' באור פניך יהלכון נקדים מה שנודע כי שני בחי' יש באצילות א' בחי' הפנים והפנימיות. שנית בחי' האחוריים והחיצוניות. ונודע שעיקר הפנימיות הוא בקו האמצעי דהיינו מוח הדעת שבו חדרים ימלאון. ולעומתו בחי' אחורי הדעת היא המעולה שבכל בחי' אחוריים ומהשנים הנז' היו משה משל פנים. ופרעה מאחוריו הערף למפרע פרע"ה. ולכן א"ל ה' בא אל פרעה כי די בזה להכניעו ואמר לו עד מתי מאנת לענות מפני דייקא כי היה מכחיש באור הפנים והיה חושב שהעולם מתנהג דוקא באור החיצוניות ושאין ממשלת הפנימיות בעולם העשייה כי בודאי קודם לכן הי' זעיר בכל זמן השיעבוד בקטנות ושמות אלהים היו שולטים ולזה אמר לא ידעתי כלומר אין כח בדעת זעיר למשול בעולם וקודם לכן כתיב אשר לא ידע את יוסף והיא הוא כי שורש יוסף הוא בדעת ולכן פתח ר"י אשרי העם יודעי וכו' כוונתו להודיע ההפרש שבין ישראל. ויובן בהקדים להביא ענין התרועה שהוא כל עיקרו לתיקון הנקבה לתת לה גבורות ממותקות כי בזה ימשך אור הפנים בעולם שהרי היא בתחלתה באחור. ובסגולת השופר נמשכות לה גבורות ממותקות בסוד ק"ל ק"ל דשופר שה"ס חו"ג וז"ש יודעי תרועה פי' ממשיכים כח הדעת על התרועה רחל ובזה תשכיל למה לא הזכירה התורה התקיעה שכל עצמו של שופר הוא בעבורה. ועוד פרטות התרועה הוא להעלות עיטרא דגבורה שירדה בשברים עד הוד דזעיר ולחברה אל החסדים שביסוד אימא והיינו ממש יודעי תרועה שמעלים אותה עד יסוד אימא שבדעת זעיר ואז ה' באור פניך יהלכון כי מאור הדעת מאירים פני זעיר דדעת אסהיד באנפוי. באופן שכוונת ר"י בפתיחה זו להורות במה נתעלו ישראל מהאומות שהם אחוזים באחוריים שהוא פרעה. וישראל מאירים מאור הפנים מקו האמצעי ואמר כמה אצטריכו בני נשא ר"ל הלא הבורא ברא האדם בחומר שהוא מחיצוניות העולמות ובנשמה מן הפנים אבל נתן לו כח לזכך את הגשם עד שיתעלה יותר מהמלאכים כחנוך ואליהו.

ולהיותם בעלי גוף צריכים הרבה למיהך בארחי וכו' פי' להדריך כל מגמתם לאור באור הפנים שהוא בארחי ה' ששרשם בפלגותא דשערי דאריך דתמן חד ארחא דאזיל לע"ר עלמין שה"ם י"פ כ"ז אותיות התורה וגם בסוד החו"ג דאינון י' הויו"ת ועשרה כוללים ומתמן מתפרש לתרי"ג כנזכר בא"ר שהיא התורה הכלולה ממ"ע ול"ת חו"ג. וכנגד ב' בחי' אלו אמר ארחי דקב"ה ופקודי אורייתא:

בגין דיזכון לעלמא דאתי שאז יזדכך החומר ויהיה כלו בחי' פנים והקדים ולשיזבא וכו' מפני שזו היא סיבה התכלית לבריאת האדם לאותה הסיגים. א"נ עלמא דאתי הוא המוחין הפנימים הבאים תמיד לזעיר כנזכר בא"ר בחילוק שבין עלמא דאתי אל לעתיד לבוא שהוא מעותד עדיין לבא ועלמא דאתי הוא הכא תדיר וכמ"ש בספר הבהיר ומזה ירויחו לשיזבא לון מכל מקטרגין שהם מכח אלהים אחרים הנמשכים מאחוריים שהם הקליפות תכלית סיגי החיצוניות והמה בטלים ונכנעים לפני הפנים העליונים הנראים בעולמות בזכות הצדיקים: דקיימו עלייהו דבני נשא ירצה הממונים בדבר ה' על עסקי בני אדם ולאפוקי סברת ר"ח במה שהקשה אח"כ כמ"ש בסמוך:

דעבדי פקודי אורייתא ואזלי וכו' הן השני בחי' הנז"ל ובמקום ארחי דקב"ה אמר בארח מישור מכוון לאותו אורחא דפלגותא דשערי כנז"ל:

בדחלא דמאריהון ה"ס אבא הנק' דחילו כמ"ש הרב בפי' דחילו ורחימו ששם כל סוד אמונתינו בפנימיות האצילות שה"ס הוא וחיוהי חד בהון וחיוהי דייקא שהיא בחי' אבא מדרגת חיה וה"ס מהימנותא האמורה בכ"מ כמה סניגורין וכו' קשה איך מביא ראיה שיש הרבה סנגורים. ועוד מאי אי הכי וכו' ויובן במ"ש בפ' וישלח וז"ל בהאי קרא תשכח ברירא דמלה וכו' עד דא איהו מלאך דממונה עליה דבר נש בסטר שמאלא דכתיב יפול מצדך אלף וכו' שכוונת הפסוק שאפילו יצה"ר הוא סניגוריא ואם ראש המקטרגים מלמד סניגוריא ממילא כל מחנהו עושים כן וכ"ש מלאכי חסד והיינו דקאמר כמה אינון סניגורין. וע"ז הקשה ר"ח כי הוא מפרש הפסוק כמ"ש בפ' נשא שמלאך מליץ הם מע"ט העולים ומתראים לפני ה'. וז"ש אי הכי פי' אא"ב כסברתי לא קשיא דלעולם ה' רואה הכל אלא שהסניגור הם המע"ט שעומדים לפניו והיא היא הלצתם על האדם אלא לדידך דאפילו צדיקים גמורים צריכים סניגוריא של היצה"ר אמאי איצטריך הכא בצדיקים גמורים מלאך שהוא יצה"ר שיליץ. כי אפילו יקטרג אין קפידא כי ה' יציל הצדיק כמ"ש ה' לא יעזבנו בידו וגם יצילנו מגזירות רעות המתרגשות בעולם דהא קב"ה חמי וכו' ואין צריך לעדים וראייה:

א"ל כולא הכי הוא שלי ושלך אמת כי אין נסתר ממנו ית' וגם ענין הסנינוגריא.

הא כתיב ותסיתני בו פי' כשאור פנימי מסתלק ושל החיצוניות מתפשט ואז העולם בהסתר פנים עד שה' הכתוב עליו ותסיתני בו לבלעו חנם כנודע שיסורי איוב בלא עון. והונח להתפתות ונתרצה להיות ניסת וטעמא דהא רשו אתמסר לס"א כיון שנסתלקו פני עליון מפני חטא הדור ורשו אתמסר על מלין של עולם החומרי השפל כמ"ש אל עצמו ואל בשרו אך את נפשו שהיא מצד הפנימיות שמור כי אין לך שליטה עליה רק על החומר שהוא שלך וחלקך וזה לאות שנמסר רשות למאן דלא איצטריך וכו' וא"ת א"כ נמצא שהשי"ת עוזב מלכותו ח"ו לס"א וזה מבהיל מאד לכן אמר ולכל אלין וכו' ולהיותם טמירין אינך כדאי וכו' כי לא תחקור אותם מסברא:

בגין דאינון נימוסין דקב"ה בבר נש חוקים שחקק בבני אדם שהם תכלית הבריאה הם סתרי הנהגותיו:

בר אינון זכאין וכו' שצריך זכות להבין קצתם וצריך דידעין רזי אורייתא הן הקדמות מקובלות איש מפי איש עד מרע"ה בסודות מקובלים. ותמצית הענין ה"ס הגלגול שהוא א' מטעמי איוב שהיה גלגול תרח כמ"ש הרב ז"ל כיון שכבר היה מסור לקליפה אין צריך למוסרו בידה מחדש שכבר הוא שלה לכן ניתן ביד המקטרג ליסרו ויסוריו הם סיבה להנצל מידה ויש עוד כעין יסורין של אהבה והם אשר שלט האדם באדם לרע לו וכמ"ש בשיעבוד מצרים שגרם שישראל לקטו כל הניצוצות של אד"הר שנתקבצו שמה להיות ארץ מצרים ערות הארץ כמו שבנקבה הברוכה כנ"י שמה יאספו כל העדרים כך כל הבירורים שהיו בקליפה נקבצו בנקבה הטמאה אדמת בני ח"ם מ"ח צירופי אלהים. ומצרים מצ"רי"ם י"פ מ"ח גי' לילי"ת ערות הארץ. ומלכה פרעה זעיר דקליפה:

ואח"כ עשאוה כמצולה שאין בה דגים ונכנעו לקדושה בעשר מכות שהיו לזו"ן דקליפה כמ"ש בס"הכ כי דצ"ך בם הוכתה נוקבא דקליפה. עד"ש כל שיעור הזכר שכנגד הנקבה מהחזה ולמטה. באח"ב משם ולמעלה שהו' השייך לזכר מצד עצמו שאינו רק ו"ק הנעשים חב"ד חג"ת כנודע. ולכן תמצא שדוקא במכת הברד נכנע פרעה הרבה כי נגע אל לבו ודאי כמ"ש את כל מגפותי אל לבך:

דא ר"ה ונקרא היום לפי שהוא יום הששי שבו נברא אד"הר היום הידוע ועוד אר"זל לך יום אף לך לילה שיום ששי לא היה בו לילה שלכן לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי. נמצא שיום ר"ה היה יום בלתי לילה לכן נקרא היום ובו נברא אדם לכן הוקבע ליום הדין כי בו עמדו זו"ן אחור באחור וכן הוא מצב של יום ר"ה. קאים למידן כי מתעלית אימא מעל בנהא ומתעוררות הגבורות כמ"ש בפ' אמור כד ההוא שופר עילאה דנהירו דכולא ביה איסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינין מתערין וכו': י"ט דר"ה הוה נודע שקודם תקיעת שופר ה"ס הדין אבל אח"כ כבר הגבורות נמתקות וזהו שרמז בכאן י"ט דר"ה הוה כבר בסוד דין מתוק ולכן היטיב לשונמית בהנתן לה בן:

בני האלהים נודע שהמלאכים מבחינת חיצוניות העולמות שעיקרו משם אלהים ונודע שסוד קטנות דזעיר הוא ב"ן דאלהים דהיינו פשוט ומלא ומלא דמלא והם ד' שמות כמ"ש הרב בל"ת על פ' צחוק עשה לי אלהים וד"פ ב"ן גימטרי' יצח"ק שהוא מקור כל הדינים ולכן משם מתפשטים הממונים שלוחי הדין.

בהאי קרא אשכחנא וכו' מלבד מה שתראה חבת ה' לעמו מגופא דהאי עובדא דמייתי שה' נתן איוב לשטן להתעסק בו עוד תגלה אהבתו וסבתה בפ' זה והענין הגם שבכל יום ויום נעשה תיקון למעלה בבנין הנוקב' והורדת המוחין לזעיר הלא הוא תיקון פרטי לאותו יום ושורשו נמשך ממה שנגזר בר"ה גזרה כוללת לתיקון זו"ן ולכן אותם שלוחי הדין אין בהם כח לקטרג בכל יום על הכלל כולו. אלא נטלין אינון עובדין שהולכים ומקבצים על יד על יד. אבל וביומא דקאי דינא שאז מתעוררות כל הגבורות והדינין ושכל עליות זו"ן הם בגבורות דאריך ושאין זווג לרחל דאיהי דינא רפייא אלא כל הזווגים אז בלאה דינא קשי': איתעבידו קטיגורין שמתאכזרים על בני אדם בכח הדינים הקשים וכל כוונתם למנוע תיקון רחל אמנו הברוכה ולכן אין כוונתם לקטרג על או"ה אלא להגביר כחם נגד ישראל. בגין דאינון בנין שמדרגתם מהוי"ה דההי"ן שהוא ב"ן ולפי ששם זה תוכו כברו שה"ס ב' הויו"ת לכן נקרא בני בכורי ישראל שיש להם פי שנים בחו"ג שיר א"ל: וא"וה הם בני אלהים:

על ה' ודאי קיימין הענין הוא כי אז מסתלקים נ"ה דאימא מזעיר וידוע שדינין מתערין מסטרהא שהם נ"ה וז"ש להתיצב כי על הרגלים הוא התיצבות. ולהיות נ"ה אז חוץ לזעיר לכן נאמר על ה': יהבין תוקפא וחילא שמעלים אליו מבירורי קודש וממשיכים אליו שפע חדש ותוקפ' הוא כח הנוסף מהעלאת הניצוצין וכשחוטאים ח"ו מונעים המוחין מלירד בתוכו ובזה מתישין חילא וכו': תנו עוז ע"י מצות ומע"ט מעלים הבירורים שהם מבחי' י"א ניצוצי' באחורי או"א וי"ס ו"ת וז' דזו"ן שסודם ו"ה וז"פ ו"ה גי' ע"ז וע"ד בההוא יומא שה"ס התיקון הכולל. כולהו רברבן ממנן כולם מתקבצים יחד למנוע התיקון הכללי:

על ה' הכוונה להתיש חילה דקב"ה דהיינו מניעת הורדת המוחין אשר עליו וכולם מתחזקים להמשיך עליהם כח מחיצוניות נ"ה דאימא ומזה תמשך מניעת הכנסם תוך זעיר עם המוחין שה"ס השופר. גם לאסגאה עלייהו שכחו של שטן גדול להסטין ולקטרג יותר מבני האלהים כי סודו ד"פ שם אלהים גי' שמ"ד ועם עשרים אותיות של ד' אלהים גי' השט"ן שהוא מבחי' דין יותר חזק ויבוא בתוכם כנותן כח בקרב בני האלהים ומרגיזם לקטרג והכוונה שאז היה זמן קטרוג גדול והוצרך הקב"ה להקניאו באיוב:

מיד ויאמר וכו' נל"עד בראות הקב"ה ה"ס אימא שבאו כולם לקטרג על תיקון העולם מיד מהרה ליכנס תוך זעיר ולכן כתוב ויאמר ה'. ואין לתמוה על דבר זה כי זה רצונו ית' בקיום עולמו ועמו וגדולה מזו היא גאולת פסח ומה שלא כעס בימי בלעם לכן עשה לשטן כמו שעשה לבלעם ששאלו מי האנשים האלה עמך להטעותו ח"ו שלא היה דעת בעליון כלומר שהיה בקטנות שאין שם דעת וכן כאן הראה פנים לשטן כאלו היה עדין סוד השינה ושח"ו לא היתה ידיעתו שלמה באיוב.

מכאן אוליפנא וכו' הענין כי סתם ארץ היא ארץ ישראל וכוונתו של שטן לומר שכ"כ גרמו עונות ישראל עד שהיתה לו יכולת לשלונו בארצם ולהתהלך בה כרצונו. א"נ משוט בארץ רמז על התפשטותו בה בלי מי שיעכב על ידו.

מיד ויאמר ה' וכו' אזיל לשיטת רז"ל שסוברים שאיוב היה דר בארץ ישראל כמ"ש היש בה עץ סר צלם וכו'. וא"ת והלא באותו זמן היו ישראל עדין במדבר וא"כ ממ"ש משוט בארץ לא משמע דבעי לקטרגא על ישראל. וי"ל כוונתו משוט בארץ העליונה כלומר שהיתה לו אחיזה במ' כנסת יש' וזה בעון ישראל.

חמא שעתא וכו' ידוע שאיוב גלגול תרח והיה צריך למירוק יסורין לטובתו וכ"ש שיהיה כפרה על ישראל תחת אשר מאז רצה לאבד אברהם אבינו כשהלשינו לנמרוד עכשיו תהיה תשועת זרעו על ידו. והבן יושר דרכי ה' ולכן קראו חולקא מפני שהיה ראוי לו מצד מעשיו הראשונים ועכשיו שנמסר בידו פנה להתעסק בו כי חשב להחטיאו ויחזור להטמע בקליפה בידו:

בשעתא דעאקו כשמתעוררים החיצונים מצד העונות והיא עת צרה לישראל וצנורות השפע בהם צרות מלהוריד האור כי גבר הדין החזק הנק' צרה אלהים דהה"ין העולה כן ומתעוררת הקליפה צרת הקדושה ורוצה לקבל שפע ואז נגזר ליתן לה חלק חיותה ובאותו חיות היא שמחה כמ"ש במרכבת יחזקאל שיותר נהנה ס"מ בשפע שניתן לו מלמעלה ממה שהוא גונב וגוזל מנשמות שנמסרו בידו שבהכרח צריך שאור הקדושה ישפיע עליהם לקיומם ומשם נהנה ס"מ אבל יותר שמח כשבא לו במתנה וז"ש אתיהיב חולקא חדא ורומז למ"ש בס' א"י שיש לזעיר דנוגה דאצילות ב' מוחין שהם חו"ב והם מתעלים בעונות ישראל לינק מן החצוניות דיסוד ומ' דאצילות הקדושה והם דדי בהמה והגם שיונקים בשני מוחין שלהם. הלא עיקר מה שניתן להם לחיותם הוא המוח שמאלי דהיינו בינה חולקא חדא וחלק זה מעורב ט"ור ואמנם בכח התשובה שעושים ישראל בעת צרתם מתברר אותו חלק שהיה שם מעורב בקליפת נוגה ושב בתשובה למקומו וז"ש איתפריש לבתר מכולא. פי' אחר שניתן לו אותו חולקא הוא מתפריש מכל טוב ונשאר רע גמור ונכנע לקדושה וסופו בטל דוגמת המן בקום עלינו אדם שנק' אדם בעבור הכח שניתן לו מתחילה עד שחשב לשלוט ולכלות את ישראל. ואח"כ בכח התשובה נפל ואבד כי נפרד ממנו הכח שניתן לו. כגוונא דא שעיר בר"ח ידוע שבחסרון הלבנה גובר כח החיצונים ולכן היא עת צרה ולכן המנהג הנכון להתענות בער"ח ונק' כפור קטן אבל אין ספק שיש חילוק גדול בין יו"הך לר"ח שביו"הך דוקא ניתן לו שעיר המשתלח שמתפייס בו ס"מ באותה סברא שיש לטועי לב לחשוב שהוא כמין ע"ז ח"ו ואדרבא כוונה זו להכניעו בתכלית שלכן השטן גי' שס"ד לאפוקי יוה"ך. ובסגולת עצומו של יום ותשובתם של ישראל נפרד ממנו כל הטוב אשר בידו ונדבק בקדושה וז"ס זדונות נעשות לו כזכיות ע"ש בס' א"י. והכא מטא זמנא וכו' גם שענין איוב היה בר"ה כנ"זל ואין לו חלק בר"ה כביו"הך ור"ח מ"מ היה ענין מחודש כמ"ש בסמוך שקטרג על יצחק אבינו שהוא כללות ושורש כל האומה ולכן נתן לו מכל זרעא דאברהם וכו' וידוע שכל זרע אברהם ה"ס רפ"ח שנבררו בעולם התיקון והם אשר ירדו למצרים ונתקנו. והנה בסיגיהם נשארו רפ"ח בקליפה כמש"ה שמנה אלה ילדה מלכה כי הם המלכים דמתו דכתיב בהו ואלה המלכים וגם שהם ז"ון חג"ת נה"ים הלא גם הדעת שהוא שורשם נשבר ולפי שהם ו"ק כל אחד כלול ומ' ופ"ו גי' אל"ה וח' אלה ילדה מלכה לנ"חר גי' רפ"ח ולכן נתן לו איוב שהוא עוץ בכורו והוא מבחי' הדעת הכולל כולם:

בשעתא דאמר משוט בארץ וכו' פשיטו שהיה לו טענה לשוט בארץ ולקטרג על יושביה א"נ שכיון שיצחק היה מתחילתו מצד הנוקבא היה ראוי שימות בפועל כמו שמת חבקוק וזהו משוט בארץ שהיא רחל שהיתה לו תביעה עליה. ולפי הסוד הוא מ"ש בל"ת בענין העקדה שהיתה הכוונה להמתיק ג' גבורות תנ"ה וכמ"ש על בנך יחידך אשר אהבת ושם מבואר שהם ג' גבורות דתנ"ה דכורין וה"ס אלהים דאל"פין העול' אר"ץ וזהו משוט בארץ כלומר שהי' לו כח לדון ולאחוז באותן הגבורות. ותבע דין על יצחק שהי' צריך למות בין מחמת היותו מן הנוקב' ובין להיותו מהבל שהציץ ומת כמ"ש הרב על פסוק השה לעולה בני ר"ת הב"ל והואיל שכבר נגזרה עליו מיתה אין להחליפו באחר. וכן בכל סטרא דיליה בכמה קדשים שמבחי' הגבורות סטרא דיצחק שאין להם פדיון וחלול לא הוה ליה לאחלפא וכו' אפילו באדם אחר ולא בשה ויובן במ"ש הרח"ו בסוד העקדה שאברהם חשב שישחוט ממש את יצחק שה"ס ה"ג פנימייות בסוד ד' בנים וה' הודיעו שהיה די להעלות לבוש שלהם סהוא גבור' פנימים א"ם מאימא דהיינו אהי"ה פשוט ומלא ומלא דמלא יש בו א"ם אותיות. והם ג' בסוד חצוניות נה"י דאימא וזהו אי"ל בסבך אי"ל ביסוד. סב"ך בקרניו ב"פ א"ם שהם נ"ה וזהו טעם שהיה מעכב השטן את האי"ל וכד"רזל שהיה רוצה שימסר בידו יצחק ושלא יומתקו דינים החיצונים שבהם עיקר אחיזתו ולכן קטרוגו היה בר"ה שאז התעוררות הגבורות ואנו תוקעין בשופר שסודו בנה"י ומזכירין עקדת יצחק בתקיעת קרן האיל ולכן הוא מעורבב בשופר מפני שבו נמתק השורש שלו ואין לו אחיזה בקדש וזהו ערבובו ולכן השכים השטן ביום ר"ה כמ"ש ויהי היום בהנץ החמה קודם זמן התיקון הכולל בכל ישראל ומכאן תדע מה יפה חלקם של המקדימין לתקוע בהנץ החמה. והכא קאים יצחק ע"ג מדבחא ירמוז למ"ש הר"חו ז"ל בסוד העקדה שמפני ב' טעמים לא נעשה הדין ביצחק. אחד מפני שהיה די בהמתקת החצוניות וכבר קטרג השטן על זה באומרו וכן בכל סטרא דיליה שלא היה בדין שיעשה המיתוק בסטרוי הוא החיצוניות. וטעם ב' שאז היה ג"כ לתיקון הבל והוא זכה במה שהביא מבכורות צאנו ומחלביהן שיובא ג"כ קרבן בהמה תחתיו ולא יעשו הדין בגופו. ולנגד זה אמר השטן והכא קאים יצחק וכו' כלומר תינח אם מעיקרא צוהו ה' להקריב איל החרשתי שיהיה כענין הבל שהביא קרבן. אבל הכא כיון שעלה ע"ג המזבח לא ירד:

לא איתעביד ביה שום דין כמרז"ל שהי' רוצה אברהם להוציא ממנו דם וא"ל ה' אל תעש לו מאומה ולשני הטעמים הנז' נזרק' נבואה בפיו של אברהם באומרו אלהים יראה לו ר"ת אי"ל השה לעולה בני ר"ת הב"ל ונלע"ד שבא הר"ת הפוך שהוא הלב כי יצחק היה מהנוקבא בבחי' קומתה כנגד תנ"ה ושם הוא מקום הבל היוצא מפי יסוד אימא במקום הלב דזעיר והיה יצחק אז בן ל"ז שנה הל"ב. ולכן עדיף חיליה מהבל היוצא מיסוד זעיר שאין למעלה כ"כ אחיזה לחיצונים ואדרבה משם יוצא כח להכניעם כשישראל זוכים כמ"ש בברכת למלשינים שהיא בכתר רחל: ונלע"ד שאז לא קטרג השטן שירא מגדולתו של אא"עה אבל לאחר זמן שבאו בניו להנצל בזכותו ויש בהם עונות אז קטרג שלמה תועיל להם. וכן היה בענין דיניה דיוסף ששתק כל עוד שלא היה עון רב אבל בזמן י' הרוגי מלוכה שאז היה העולם מתמוטט כמ"ש הרב ז"ל אז קטרג והי' לרעתו כמ"ש בסוד אל נקמות ה':

דאישתזיב יצחק מעונש המוטל על הבל:

ואיתחלף קרבניה בבחי' האיל:

זמין ליה קב"ה כמ"ש אחר הדברים האלה ויוגד וכו' את עוץ שמאז הוכן עוץ שממנו יצא איוב שגם הוא היה מבחי' הבל כמ"ש הרב בפ' היא בנים לנחור ר"ת הבל ואמר הרב שמת עוץ שהיה מכח דין ובנו שהיה משל הבל יבם את אשתו ומשם יצא איוב.

הנה נתן לו הבל תחת הבל כדי שלא יקרב לס"א פי' לצד אחר מזרעו של אברהם ויפנה לאיוב ויעזוב את ישראל:

וכולא בדינא וכו' דפרעה בעא לקטלא לישראל והיתה כוונתו לבטל כל שרשי הנשמות שבקדושה כי אותו הדור הוא שורש הבל ששים רבוא שרשים:

ואיוב א"ל טול ממוניהון וכו' הכוונה שאין לו מזה הנאה אדרבא אם יהרגם יעצם כח הקדושה כי גדול כח הרוגי מלכות. רק שיכניעם חיים תחתיו ליטול ממונם ולשעבדם תחתיו כי בזה יסגור נשמותם בממשלתו ויהנה מחיצוניות שלהם כי עיקר אחיזת החיצונים הוא בכלים ובמלבושים:

בההוא דינא וכו' ואע"ג שגם בבניו נעשה הדין מה שלא יעץ הוא. י"ל שמתו בחטאם. קץ דאתי מסטרא דחשך מובן במ"ש בכוונת ר"ה שה"ס ג' גבורות צפ"ך העולים ק"ץ והן הג' גבורות שהמתיק אברהם בעקידה שהן גבורות תנ"ה כמ"ש בל"ת בפ' וירא ומהן אחיזת החיצונים המקבלים כח מגבורות הנק' חשך ולכן נק' קץ הימים כי סוף הימים הם לילות סוד הגבורו' שמהן קציצת ימי האדם ולכן ולכל תכלית הוא חוקר. ולכל בשרא שהוא המתרויה מהגבורות:

בגין דאית קץ אחרא וכו' ה"ס חו"ג ממותקות שנותנים קצבה לשפע שיבוא כהוגן וזהו קץ הימין קץ הנמשך מצד ימין. קץ ה"ס י"פ שם מ"ה שיש בהם ק' אותיות והם שנות אברהם כשנשלם גם י"פ שם ב"ן שיש בהם צ' אותיות כשנות שרה ק"ץ מיצחק. באופן שהמד' וקצבה הבאה על ידי הגבורות המתוקות הוא קץ הימין. והבאה מסטרא דשמאלא היא הקצבה התכליתית הנעשית ע"י החשך והקליפ' ומשם החומר העכור שעליו שליטת הקליפ'. ותמצית הענין שקטרוג השטן היה על שלא נמתקו הגבורות הפנימיות בעקידת יצחק אלא החיצוניות שזה רעה גדולה לחיצונים: ואיוב יעץ לפרעה שישלוט רק על החיצוניות דישראל בעבודת פרך המפרכת הגוף ולכן שלט השטן בגופו ולא בנפשו וא"זל שזה היה צער לשטן יותר משל איוב דהו"ל שבור את החבית ושמור את יינה והנה איוב גי' י"ט שהיה מסוד יבום כנז"ל שסודו משם ב"ן גי' יב"ם והוא מסוד ההוא רוחא דשדי בה בעלה והיא היא נפשה שהיא ביסוד הנוקבא וז"ש לעיל בגין רזא פי' שלא ישלוט בתוכיות היסוד:

ותסיתני בו וכו' לא ס"ל כר"י בפ"ק דחגיגה דהוה בכי על האי קרא ואמר עבד שרבו מסיתין אותו עליו תקנה יש לו. שא"כ ק' מ"ש כאן שלקתה מד"הד:

כולא בדינא אפי' התחלת דברים שנראה שה' נתפתה וכ"ש עונשו שהכל היה במשפט צדק:

כי פועל אדם ישלם לו פי' המקטרג שהאדם פועל בעונו הוא הפוקד עליו ומשלם לו מדה כנגד מדה ואז אותו הפוקד נשלם וכלה: וכאורח איש ימציאנו לפי דרך סברותיו ודעתו כך ימציאנו עונשו ע"ד ואם תלכו עמי קרי:

כמה דאיהו גזר פי' מעונשו תשכיל שלא היה מפתוי של השטן כי הוא לא קטרג על עצתו שיעץ לפרעה. והוא לא נענש אלא על העצה וזו ראיה שמאת ה' יצא משפטו:

אלא ותסיתני פי' אינו אומר ותסיתני וא"ו בשו"רק. דמשמע לעתיד אלא ותסיתני והוסיף מלת בו להורות כי ביה קיימא וכו'. לפי סברתו אתה תסיתני ואתה מצאת זו סברה רעועה בדעתו שסובר שדעת עליון יוכל להיות ניסת והטעם כי לאו"ה אין הארה מפנים של הדעת אלא מאחוריו בחי' בלע וז"ס לבלעו חנם. כי חנם הוא מצד החיצונים דלית בהו צורך: ואע"פי שכן היה דינו על עצתו לפרעה מ"מ טענת השטן לא היתה כי אם החנם ירא איוב אלהים. וארז"ל בשפתיו לא חטא אבל בלבו חטא והיינו ע"פי דעתו ודבריו מהשפה ולחוץ כעין גונב דעת עליון. ע"כ תנו עוז לאלהים וכו' נודע שכל שלמות העולם תלוי במיתוק הגבורות כי בזה מתכוננת המ' ונעשית כלי לקבל שפע ולעוצרו בתוכה בסוד עצרת שאז בא השפע לעולמות במדרגות הקדוש' ובמדה נכונה מכח דין הממוזג ואז יש כח להתקיים בקדושה שלא להתפשט ח"ו עד מקום אלהים אחרים: שאם חלילה לא תתכונן המלכות אז ה"ס הנפילים. ונמצא כי התפשטותו עד ס"א הוא מחוסר מעמיד השפע: והנה כל המעשים הם בבחי' הנפש והחומר ובהיותם כהוגן מוסיפים כח בגבור' של מעלה. בגבורה דייקא וז"ש במה ניתן עוז לאלהים בעובדין דכשראן:

האי קרא קשיא וראה את הדם משמע שצריך לסי' חלילה שכבר אמר שיתנו הדם על המשקוף וא"ת בגין וכו'. פי' יתור זה לרמוז לדם מילה שגם הוא ניתן על הפתח א"נ יקשה אמאי לבר מבפנים היה ראוי שיראו ברית צורם וישמחו. וגם למה בג' מקומות ובמקומות אלו דוקא:

כתיב וירא וכו': הראייה היא החוש הראשון המושפע מהחוש המשותף הוא הדעת וב' עינים הם בסוד חו"ג ונודע שהחו"ג הם מקור כל הנשמות הזכרים מהחסדים. והנקבות מהגבורות ולכן כל המעשי' הם פועלים בחו"ג מעשה הזכרים בחסדים ומעשה הנקבות בגבורות הן לטוב הן לרע ולעומת כן אמר וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו וענין זה נוהג בכל אבל יש מצות ועבירות שפוגמים בחו"ג יחדיו כמו הזנות שעליו נאמר רע בעיני ה' דהיינו י' חסדים חו"ג שהן י' הוי"ות העולות ר"ס עם עשרה כוללים שנכללים יחד החו"ג הרי ר"ע ולעומת כן אמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וז"ש כתיב וכו' וכתיב וכו'. פי' ב' מיני פגמים אחד מפאת החוטאים וא' מצד החטאים.

ותנינן לא איתחזי וכו': הענין שנודע שהידים ב' שבהם נעשה כל פועל גם הם סוד עשרה חו"ג והוא החוש החמישי הנמשך מן המשותף וכן אצבע עולה אל"ף ה"י יו"ד ה"י ולכן בעשות בהם איזה מעשה נעשה ממנו פועל למעלה המעורר מוח הדעת שהוא החוש והמרגיש כמ"ש ויש דעה בעליון. ואז מראה השגחתו העליונה בהשפע חסדים או גבורות בעולם. הרהורא דע"ז שעיקרה היא המחשבה עד שקים לן העובד ע"ז מאהבה או מיראה פטור. והנה מחשבה היא במוחין למעלה מהתפשטות החושים שעל כן ארז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה מפני שמעוררת מחשבה העליונה שכל עיקרה לטובה אבל שאר המעשים הם של החושים הנגלים המתפשטים באיברי הגוף כיון כי תראה חמור שונאך. שמע ישראל ומעוררים ההשגחה העליונה ולכן נאמר וראה את הדם ופסח והכוונה שתתראה פעולת השגחתו בזכות אותו הפועל וכמו כן בס"א גדול כח המעשה להעיר אותן הכוחות לרוצה בהם. ועל זה אר"י כל שוקי מצרים וכו' כי מצרים היתה ערות הארץ יסוד הטומאה. ופרעה אחוז באחורי הערף כנגד הדעת לכן נכללו שם כל הקליפות ורבו שם מאד ע"ז כי היתה פלילת דופי:

ורזא דמלהי תנא וכו' ידוע מסוד טהרת המצורע שאזוב סודו ביסוד והנה שם לא נאמר רק אזוב ולא אגודת ונל"עד ששם מכוון לבחי' יסוד לבדו כמו שעץ ארז ושני תולעת סודם בדעת ות"ת. אבל כאן ירמוז לבחי' כללותו לחג"ת נ"ה וזהו אגודת אזוב האגד והחבור שמתחבר. באזוב. ועוד נלע"ד שעיקר סוד האזוב בכאן הוא יסוד ישראל שבחזה זעיר ששם סוד שני יסודות דאימא וברתא ולכן ארז"ל אגודה היא ג' קלחים וטעם הענין יובן בהקדים מה שנודע שישראל לא נצטוו במצרים על הפריעה כי אם על המילה כמ"ש ביבמות פרק הערל. הקדמה ב' מ"ש באוצ"ח דסגולת המילה היא להמתיק ע' אורות דגבורות עם ע' דחסדים המתגלים בתוכה כמנין מ"ל. אבל סוד הפריעה הוא לפרוע ולגלות ח' אורות חסדי השליש המכוסה למתק ח' אורות דגבורות וה"ס י"ו מיוסף. ולא נצטוו אז על הפריעה כי אם דוקא על כריתת הערלה לדחות הקליפה ולהוריד ע' אורות דחסדים בתנ"ה ששם הית' אז מדרגתם כנזכר בשער תיקון הנוקבא ולא היה העולם כדאי ליותר מזה לכן לא היתה אז פריעה. אבל צוה ה' שיקחו אזוב שעולה י"ו ויחברוהו לדם המילה אשר בסף ס"ף מיוסף הוא יסוד בע' אורות. ואז בו ידחו רוח הטומאה שאין אחיזה לקליפות באורות אימא שהם מכוסים ולפי שהעיקר היה בע' אורות לכן נתן הדם בהני ג' דוכתי ב' המזוזות נ"ה והמשקוף ת"ת שעליהם ועל הפתח היא רחל המושרשת שם בת"ת. דחמי שמא קדישא הוא שם הוי"ה הרומז בר"ת הפתח ולא יתן המשחית:

אמאי דמא ר"ל איך היו רמוזים הג' קוים שה"ס ג' גוונים בדם שהוא אדום ואין ספק שר' יהודה הבין שר"י לא היה יודע הסוד על בוריו וא"ל לאו הכי אלא וכו'. לא פליג עליה במה שאמר דמילה רחמי דפסחא דינא שכן הוא האמת. אלא רבי יהודה רצה ללמדנו הסוד בבחי' המילה לבדה כמו שהוא האמת שה"ס ע' דחסדים דתנ"ה הממתקים ע' דגבורות. והענין הוא כמ"ש באוצ"ח בברכת היין שסודה עירוב החסדים עם הגבורות וזהו דאחזר ההוא דינא לרחמי דהיינו דין ממותק.

כתוב שמי ה"ס מזוז"ה גי' אדנ"י הנקרא שם ה' כי שם הוי"ה נקרא באדנ"י גם נודע שאד"ני במילואו עולה תרע"א וזהו ושוי לפתחך. א"נ שמי ירמוז לב' פרשיות דמזוזה שמע והיה אם שמוע שה"ס חו"ג כי ואהבת חסדים. והיה גבורות דכתיב השמרו לכם וכו' וידוע כי י"ה חסדים ו"ה גבורות וזהו כתוב שמי עוד אמרו בפ' ואתחנן והיה מלגאו. שדי מלבר למהוי בר נש נטיר מכל סטרין מלבר ומלגאו. אתיב לבר בפתח כי משם יוצא האור לחיצונים כידוע ששם סוד יצה"ט ויצה"ר שני לבבות ועץ הדעת טו"ר לכך צריך כח עליון לשמור מבית ומחוץ. והיה שד"י גי' ש"ם וזהו כתוב שמי הרי שבמלת שמי רמז עיקר ב' הארות של חו"ג שהם בתוך יסוד אימא שבחזה זעיר הנקרא הוי"ה והיסוד שד"י ומאירים בכתר רחל שה"ס אדנ"י:

לפתחא ידוע שבחזה זעיר סוד א' שבו"או של שם מ"ה שהיא סוד שם אהי"ה שברבועו הוא דם ושם רזא דמהימנותא דהיינו יסוד או"א ולהיות שמם התחלת רחל לכן נקרא פתח. וגם כנזכר לקמן פתח הגוף. ולהיות שלא היו צריכים שמירה מבפנים אלא מבחון למנוע ביאת המשחית לזה אמר נטיר לך לבר כמש"ה לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר:

פתח הגוף מזל"ן שה"ס בחינת יסוד העליון שבת"ת זעיר ששם סיום יסוד אימא וה"ס יסוד העצמי דזעיר שעיקרו עד שם בסוד התעלות ו"ק שלו לחב"ד חג"ת ומשם ולמטה נקרא לבר מגופא הרי שיסוד הנזכר הוא פתח הגוף ממש וידוע שעד שם ה"ס ס"ג המתפשט בזעיר שהוא הוי"ה וס"ג וכ"ו גי' גוף. ועוד ששם בת"ת יש הוי"ה פרטית גם סוד המילה הוא בסוד שם הוי"ה כנזכר בדרוש האונאה כי י"ח חלקים הם המגולים בשני שלישי הת"ת. וח' הם בשליש המכוסה. ונלע"ד שלזה רומז זמן המילה ליום ח' כי במילה מתגלים אותם ח' אורות. וז"ש ופסח ה' על הפתח. פי' שמדלג למעלה ממקום הפתח.

רש"א בשעתא דאיתפליג וכו' יובן בהקדים מ"ש בס' א"י בסוד ב' מלכים המשתמשים בכתר אחד שסודו שמשליש החסד התחתון דת"ת נעשו ב' כתרי זו"ן ברגע אחד שחציו יצא לאחורי זעיר ונעשה כתר רחל. וחציו עלה עד ראש זעיר ונעשה כתר שלו וז"ש בשעתא דאיתפלג שהכל נעשה בשעה א' ונחלק החלק השייך לכתר רחל כמ"ש דאתפלג. פי' שנחלק כתר רחל לצאת לחוץ וה"ס חצוניות של הכתר ר"ל הכלי של הכתר שסודו מגוף הת"ת דזעיר בעצמו. ואז איתערב ביה דכורא כאמור ונעשו שני הכתרים דזו"ן. והיינו התפלגות הכתר שמשתמשים בו ב' המלכים ואז איתערב ביה דכורא:

ומאן דכורא והלא כל עצמו של כתר רחל הוא מהחסד ומי היא זה הזכר שמתערב בו והשיב חסד עילאה והענין כמ"ש בסוד שבועות כי בחינת חסד זה שמתעלה להיות כתר הוא נקרא שער החמשים והוא חסד עילאה. וידוע שעיקרו של כתר זעיר הוא מת"ת דאימא ובזה תבין מ"ש בכ"מ שגאולת מצרים מצד הבינה משער החמשים דהיינו שגדל זעיר בכל חסדיו שהיו סתומים במצרים העליון ועכשיו גמרו לצאת ולהתגלות. ואמנם בהעשות כתרו אז משפיע משם עד כתר רחל כנזכר בסוד שבועת וז"ש איתער ביה דכורא היינו שפע חסד עילאה המשפיע בכתר רחל ממש:

בשעתא דאיתפלג משום דמשמע דדא בלא דא לא סלקא כמ"ש ששני הכתרים נעשים ברגע א' ואם אין חסד של זעיר עולה ראשון. לא נעשה כתר רחל. ובג"ד דא מחי ודא מסי. מובן במ"ש הרב בסוד עשר מכות מכה העשירית מכת בכורות יצא מכתר מ' לראש זעיר דקליפה ולהיות שנערב חסד עילאה בכתר שלה לכן הוה מחי ומסי:

וכולא בשעתא חדא מהטעם הנזכר:

וכתיב ופסח ויחוס ה' לשון חמלה וחסד והיינו שפע חסד עליון הנשפע על רחל והיינו על הפתח לרמוז לרחל הנקרא כן:

מאי הפתח הו"לל השער כמ"שה זה השער לה' ותירץ משום דאיהו פתחא וכו' ר"ל מפני שדרך הכתר נכנס לך המשך הרוח והגוף שכן ב' בחי' של הכתר כלי ואור הם סוד רוח וגוף:

ות"ח עד לא אתגזר וכו' הכוונה להורות איך זכו להכתיר ב' מלכים בכתרם לכן גילה סוד המילה שהוא להמשיך ולגלות החסדים שהוא העיקר להגדיל זעיר וסיום הגדלתו הוא הכתר כנודע. ואמר כי קודם המילה האדם הוא אטום וסתום וידוע מ"ש באוצ"ח בסוד המילה שב' בחי' יסוד הם בזעיר הא' בין נ"ה שהוא החסדים המגולים. והב' בין חו"ג מקום החסדים המכוסים. וקודם שימול האדם הערלה חופפת על ב' היסודות ואז כל החסדים מכוסים וז"ש אטום במקום היסוד התחתון קודם חתיכת הערלה. וסתום בעליון קודם הפריעה והיינו מכל סטרוי כי כל הו"ק אטומים וסתומים בלי הארת החסדים. אבל מדאתגזר אתפתח מכולא שהרי בחתיכת הערלה נפתח יסוד אימא ויורדים החסדים המגולים והמכוסים ובפריעה מתגלה שליש העליון: דאיתגלייא יו"ד עכ"ל המשנה וסיים רש"בי למלתיה.

ובעי הזוהר מאי קא מיירי פי' מה שייכא האי מלתא הכא גבי דם פסח הניתן בשערים אלא אר"י דהוה אשרי וכו' ירצה לא די לנו להבנת הענין בהצעת לשון המשנה לבד אלא צריך תוספת ביאור. ולגודל שכלו של רשב"י די לו בהזכרת המשנה אבל לנו צריך לבאר עצם הענין והוא שבסגולת המילה היו שרויים יחד והיינו הוה אשרי גלוייא דא של יו"ד. חסד בצדק ה"ס החסדים הנמשכים מיסוד אימא שממנו חסדי זעיר העצמיים כי אין לו משל אבא אלא מהארת אחורי יסוד שה"ס העטרה שלו שצורתה י' יסוד אחורי היסוד הוא פק"ד שהם עשרה תיבות ויש בהם י' יוד"ין פק"ד עם י' תיבות עולה צד"ק שבזה מאירה רחל שמיסודה ה"ס פתח כי הוא מסוד הגבורות כנז' בכוונת פסח ולכן באה המילה ג"כ למתקן כי זהו כח המילה להשרות יחד החסד עם הצדק. ולגרסת דהוא אשרי פי' שאברהם השרה החסד בצדק. וחסד יצא מיסוד אימא בהתעלותו לדעת. וז"ש ודא הוא פתחא וכו' ירצה שאותו פתח האהל הוא של משכנא עילאה שהוגב' למעלה. קדישא שהוא משכן לאב' שבו כל סוד הקדושה והיינו האהל הידוע שכן יסוד אימא ה"ס רקיע שמאהיל על כל גופו של זעיר שה"ס ו"ק הכלולים מז' ופ"ו גי' אה"ל. גם אהל נק' אור כמ"ש לשמש שם אהל בהם וכל חסד סודו אור והם ה' חסדים גי' אל"ף ל"ה היינו אה"ל. ואומרו הידוע לרמוז שנתעלה אל הדעת:

אר"א כד איתגליא ירצה שמאז שנגלה החסד מיד נתבשר שיגרום זווג ז"ון ויוליד את יצחק שסודו מיתוק כל הגבורות כנודע מסוד ד' בנים ופתח האהל רומז ליסוד רחל המאהיל על בי"ע ונתבשר שעתיד פתח האהל דהאי צדק לאתבסמא בחסד ה"ס הזווג דרחל הה"ד כחום היום שידוע שזווג רחל הוא בשחרית והוא חולקא דאברהם כי של בין הערבים הוא חלק יצחק וזווג לאה:

ומנלן דהאי פתח האהל משום דכל עצמה של המילה אינה אלא לגילוי החסדים וביסום ג' גבורות ביסוד זעיר כנזכר באוצ"ח בברכת היין. לכן שואל מנין היה לו כן. פי' ביסום הגדול דיסוד הנוקבא דהיינו הזווג שהוא תכלית הביסום:

דכתיב וה' בירך את אברהם מדאיתגלייא יו"ד דייק דלא אמר ויברך ה' אלא בירך ר"ל מקדם ומאז שנגלה היו"ד מאות' טיפה הוכנה רחל דאיהי בכל להתברך עם אברהם שהוא אב"ר מ"ה ואם תשכיל תמצא כל סוד זה באות יו"ד: כי פי' הרב ז"ל בפי' תוספתא דפ' ויחי על מ"ש בא"ר אורכי' דההוא אמה רמ"ח עלמין שמדה זו היא על עטרה לבד כי אמה עצמ' היא יותר מזה. גם אמר שהטיפה עצמה סודה רמ"ח עלמין. והנה צורת העטרה י' וסוד החסדים שהם ע"ב שהוא דיוד"ין במילויו. ועוד י' י"ו יו"ד גי' אמ"ה ומילוי ע"ב מ"ו. ועוד יפ"י יפ"ו יפ"ד עולה מור ועם ב' כוללים דריבוע וההכא' הרי רמ"ח הוא אברהם גם יו"ד יו"ד וי"ו דל"ת גי' מל' המקבלת מב' רמ"ח דאמה וטיפה שהם ב"פ רמ"ח גי' מל"כות וז"ס וה' בירך שעולה רמ"ח:

את אברהם כי עם אברהם שגם הוא רמ"ח ואז נתברך בכל מ"ו הנז' עם ו' אותיות דמילוי גי' בכ"ל:

א"ר אבא שהוא יושב וכו' כוונתו לפרש וה' ברך ע"ד שפי' הרש"בי לעיל בענין בחינת ב' הכתרים של ז"ון ששניהם נעשי' מסוד החסד שה"ס אברהם דכמה דיתיב בהאי יתיב בהאי. וכתרא עשיראה היא של רחל שהרי ה' פרצופים הם באצילות בסוד זכר ונקבה וכל א' יש לו כתרו נמצא של מ' היא עשירי:

בתר דאתפרעו אמר קב"ה וכו' מזל"ן שקודם הפריעה היתה ענייה עד שלא נתגלה עדין שליש העליון דת"ת שאז לא יש לרחל לחלקה קבוע כי אם שני חסדים ושליש התחתון כי האמצעי אינו שלה בקביעות מפני שגם ללאה משתמשין בו ואז היא נקרא דך שאין לה. כי אם כ"ד אחד שהוא שליש החסד דת"ת רצוני התחתון ולכן אכלו מלחם המצות ס"א סעודות שהם ב' הוי"ות ושליש. וידוע ששני שלישי ת"ת העליונים הם המתעלים לדעת בעת הגדלות והנה אחרי שראו ישראל שבמרה כבר קיימו מצות פריעה העולה שס"ה גי' ה' חסדים שבודאי בהתגלות שליש העליון דת"ת מאירים כל החמשה חסדים ואז יסוד אימא מתעלה לדעתו וישראל עיקרם מהדעת ובפרט דור דעה ובמילה ופריעה חשבו שמיד יתגל' השליש העליון ושתקו כל עוד שלא חסרה החררה. וכשחסרה מיד וילונו כל עדת בני ישראל סוד הדעת ואמרו מי יתן מותנו במצרים עודם סתומים בדעת. והקב"ה עשה כן לנסותם מעט אבל כיון שבדין שאלו:

כתיב הנני ממטיר וכו' פ' מדת הת"ת הנני כבר מוכן ומזומן להמשיך לחם דהיינו ג' הוי"ות שהם מתמלאים לי"ב הוי"ות שכל אות מי"ב אותיות דג' הו"יות ה"ס הוי"ה אחת הרי ט"ו הוי"ות גי' שמי"ם וז"ס לחם מן השמים וז"ש הו"א הלחם. י"ב הוי"ות עם לח"ם. גם לחם עם כללות י"ב הוי"ות גי' מ"ן ועוד לחם מן השמים ע"ה גי' תקס"ד כמנין י"ב הוי"ות וי"ב אהי"ה כי ירמוז לסוד נעלם והוא כי אז נזדווגו תרי מזלי שהם י"ב הוי"ות וי"ב אהי"ה כנודע גם ידוע שסוד הדיקנא הוא מוחא סתימאה שבה ג' הוי"ות דאלפי"ן וג' אהי"ה דאלפי"ן שהם קל"ה תכ"ט ג' תקס"ד ומשם היה נמשך הטל מטלא דבדולחא לכן עינו כעין הבדולח. ועוד העיקר והכח הממצי' ומהווה הדיקנא הוא יסוד דעתיק בסוד י"ג בריתות לכן כשקיימו מצות המילה כתיקונ' אז נגלה כח היסוד וממנה נמשך לישראל הדרת פנים כמר"זל שהיו מזהירין בכח אכילת המן וז"ש רז"ל הלחם ששאלו כהוגן פי' משום דכבר פרעו. נתן להם בפנים מאירות:

פקודא דא לבער חמץ וכו' ק' אמאי אסמכי' להאי קרא. אם מקרא מלא הוא לא יראה לך חמץ. ועוד מה ר"ל דהא פקודא דא אתמסר לישראל. מאי רבותי' דהאי פקודא מהאחרים שכולם ניתנו לישראל. וי"ל בהקשות עוד למה תקנו רז"ל לשון ביעור חמץ אחר שהתורה אמרה לשון תשביתו שאור ונל"עד כמ"ש בס"הכ ששאור הוא במוחין דאימא דינין תקיפין דמחמץ לאחרים מפני שדוקא ממנה. יש הכח הגמור לקליפות כי מתני"הי דתבונה מתפשטים ק"ך צירופי אלהי"ם כמבואר באידרא בסוד שם בו"כו העולה ד"ל וד"פ ל' הוא ק"ך ואחר כך ברדתם לבי"ע משם מתפשטים עד בחינת אלהים אחרים. וז"ס דמחמץ לאחרים וידוע ששם שאר כולו בשם אלהים כנזכר בס"הכ. אבל חמץ הוא מדינים דאבא. והרב ז"ל לא פי' בי כלום ונל"עד שהוא באחד מב' פנים. א' שהוא גי' ב"ך אלהי"ם. כי ידוע שכל ד' מלויין דעס"מב המושרשים מאבא המדרגה. היותר החתונה היא ב"ן. ובהצטרפו לשם אלהים שבבינה שממנה בחינת שאר אז הוא חמץ כנזכר. והשני הוא שידוע שאחורי' דאבא נפלו עד סוף האצילות והוא פק"ד כנודע מסוד שם קר"ע כמ"ש באוצ"ח. גם ידוע שהאחוריים אלו הם סוד יעקב ששם שורש יוצאי מצרי' דור המדבר ולכן סי' גאולתם הית' לשון פקוד יפקוד. ויש במלה זו פקידה לטוב' בבחי' שלא ירד לעולמות התחתוני' וז"ס כי פקד ה' את עמו ישראל. אמנם ישנו גם לרעה פוקד עון וזהו למצרים נגוף. ורפוא לישראל. והנה פק"ד זה הוא יו"ד יו"ד ה"י יו"ד ה"י וי"ו. יו"ד ה"י וי"ו ה"י והמילוי לבדו ו"ד וד"י וד"י י"ו. וד"י יו"י גם הוא מרובע עולה יב"ק ותצרף לו י"ו אותיות ועשרה חלקי הריבוע יעלה חמ"ץ הרי חמץ הוא דיני אבא ושאר דיני אימא שמהם יניקת החיצונים בכל אבי"ע שלהם. מן החמץ לאצילות שלהם ומן השאר לבי"ע שלהם: ולהיות שהשאר מחמיץ לאחרים כנזכר לכן לא היה אפשר להתחיל הכנת הקדושה אם לא ישבתוהו מחצות שאז מתחלת להתנוצץ הארת הקדושה: ובליל פסח שאז האיר אור האצילות הקדוש מצד אבא דכתיב ביה ועברתי אני בכבודי ובעצמי אזי נתבטל גם החמץ בכח עליון ונאמר וישא העם את בצקו טרם יחמץ והשי"ת הפריחם בענני כבוד כמ"ש לקמן בפקודא כ"ז ומאז נשאר לנו כח לבטל החמץ וז"ש פקודא דא לבער חמץ כלומר זהו השורש למצות ביעור חמץ. ולכן לא ציין הרב כאן מנין מצוה זו כמו שציין בכאן בכל שלאחרי' פקודא כ"ו כ"ז כ"ח משום דכפי האמת אין כאן עיקר מצות ביעור חמץ אלא אח"כ בפ' קדש שנכתב' אחר יציאתם ממצרים כמ"ש זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וידוע שפ' קדש בתפלין היא בסוד מוח חכמה. והנה בליל פסח נעשה ביעור חמץ יניקת הקליפה אפי' עד שרשם בעולם האצילות שלהם. וא"ת א"כ איך לא בטלה הקליפה מאז ובלע המות לנצח. ועוד ק"ל מ"ש הרב שסוד הקטרת שאלמלא לא מסרו ס"מ למר"עה לא היה בדין שהקב"ה יגלהו לו. כיון שהוא נתן לו קיומו למה יבוא בטרוניא עליו ע"ש. ומעתה יקשה בכאן איך למד ה' לישראל סוד ביעור חמץ לבטל הקליפה ולבערה מן העולם. לזה משיב דהא פקידא דא אתמסר וכו' והענין שב' מיני חיות יש לקליפה האחד מה שנקצב לה בגזירת עליון. והשני מה שמוסיפין החוטאים ח"ו בהפלת הניצוצות של הקדושה והנה קודם חטא אד"הר כבר היה מציאות לקליפה אלא שהיתה בשפל המצבים מתקיימת בחיותה מצומצם וה"ס י"א אורות מכללות ד' אחוריים דאו"א ויש"ס ותבונה וז' דז' מלכים והם י"א אלופי עשו וה"ס י"א סימני הקטרת. והנה חיות זה המוכרח לו הוא שלא למד ה' למר"עה אלא ס"מ מסרו לו. אבל אחר שחטא אדם ונתחייב מיתה חזר וניער מיתת המלכים ונפלו רפ"ח ניצוצין בקליפות ובדין הוא שישראל שהם תיקונו של אד"הר ימסר להם הכח לתקן המעוות דז"ש והא פקודא דא שהוא לבער אפילו החמץ איתמסר לישראל משא"כ בקטרת וז"ס על ביעור חמץ. ביעור גי' רפ"ח שהיו באב"יע דקליפה ולא נזכר שאר כי בביעור חמץ שהוא השרש ממילא יפלו הענפים. ולרמוז לב' הבחינות של השרש ושל הענפים מביא ב' פסוקים וישא העם וכו' דכתיב שאר לא ימצא וכו' כלו' שזה של החמץ בא בכח ה' ובליל פסח. ובזה יבוא על נכון שדוקא על החמץ נברך אשר קדשנו בכח טובו וצונו על ביעור חמץ. ואח"כ נאמר כל חמירא שהוא תרגום של השאור. נמצא שנבער החמץ בכח ה' אשר קדשנו וכל קודש הוא בחכמה. ואח"כ נזכיר. גם השאור שהוא ברשותנו:

ורזא אוקימנא זהו קיומו של האמור שנמסר כח זה לישראל לתיקון מעוותם ולכן אמר שהחמץ הוא יצה"ר שכל עצמו לבער הרע ממנו ולהכניעו תחת הקדושה ואחר שהוא נכנע נשתמש בו בקודש לזכות התורה שניתנה בשבועות כדתנן בשלהי סוכה. אומרים לו הילך מצה הילך חמץ. ועוד יש לפ' בכלל שיש לנו שמלת רזא תרמוז ליסוד דנודע שיש עץ הדעת טו"ר מתחיל ממקום התחלת יעקב ורחל שמשם ממש בחינת טו"ר והוא המקום שמתגלה יסוד אבא. ואיתא בס"הכ שהמצה סודה ג' מוחין דאבא שהם ג' שמות של ע"ב. וידוע בכוונת אלהי אברהם שהם ג' מילואי ע"ב והם מאירים בג' תחתונות של זעיר ששם עה"ד טו"ר וג"פ מ"ו גי' חמ"ץ נמצא מצה סוד מוחין דגדלות וחמץ דקטנות. ועי"ל שידוע שיש ביסוד ב' צינורות והשמאלי סודו אות ח' כמ"ש הרב בסוד בני חת ובאותיות דרב המנונא באות ח' ולכן אין בין חמץ למצה אלא באות ח. ואות ה' אחרונה שבשם היא בימין היסוד ולכן פתוחה לצד ימין שלה. וח' היא השמאלי ומשם ב' היצרים יצה"ר משמאל שבמספר קטן עולה כ"א וכן חמ"ץ במ"ק כל הקטנות הוא לבחינת החיצונים:

דאישתעי וכו' פי' שבכל המשך השנה הוא מזכיר יציאת מצרים דקי"ל לרבנן זכור את היום הזה הוא להזכיר בפה: ובההוא ספור חדי בחדוה ר"ל בקריאת ההגדה בליל פסח שסודו המשכה מעץ דעת שהוא היכל הרצון:

זמין איהו למחדי צריכין אנו להקדים חילוק מדריגות יציאת מצרים לביאת המשיח וזה שמזל נוצר חסד שהוא דעת של הדיקנ' שבו פנימיות וחצוניות ובתוך פנימיותו הוא פנימיות דעתיק. והנה מרע"ה קי"ל דלא זכה אלא למדרגת חיה והיא מפנימיות אריך שהוא חיצוניות עתיק המושפע לאבא במקומו. אבל המשיח יתעלה למעלה בפנימיות עתיק ויזכה ליחיד' והוא אור יסוד עתיק המושפע מפנימיות דעת שלו שהוא שם ס"ג כמ"ש בדרוש השמות. ומילואו ל"ז כמספר יחידה ולכן ארז"ל שתהא יציאת מצרים טפילה כדרך החצוניות שהוא טפל לפנימיות. וז"ס מ"ש שמשיח יתר על משה י"ג כמ"ש יבא שי"לה גי' מש"ה. יבא גי' י"ג בסוד מזל עליון והוא תיקון יכבוש עונותינו העולה י"ג הויו"ת עליו אמר מרע"ה שלא נא ביד תשלח. וידוע שלעתיד תהיה מלכות עטרת בעלה שיאיר שם ס"ג כנזכר ולכן יציאת מצרים טפילה שהיתה בבחינת החסדים. והעתידה בבחי' הגבורות ולכן זמין למחדי בשכינתא דייקא. שהוא חדו מכולא דהיינו בבחינת יחידה. וגם שאז יבטל כל הרע וכל העולם יעבדו ה' שכם א':

דהאי איהו וכו' שבאה לו האר' ממקום שרשו והיינו מאריה: וקב"ה חדי שבאים לו מוחין מעולים מלמעלה: פמליא דיליה מלאכים הפנימים הנקראים מלאכי שלום וידוע שעיקר שבחם לה' הוא בלילה שאז זווג העולמות. אבל עתה בליל פסח באים לו מוחין מעולים שהוא הפלא דיציאת מצרים שבאים מוחין מא"וא עילאין מש"אכ בשום לילה אחרת אפי' בליל שבת:

כולהו מתכנשין וכו' שגם הם ששים רבוא כנגד ס"ר של יוצאי מצרים שהיו השרש של כל אומה ישראלית ולהיות המלאכים קרובים לנשמות לכן כל אחד נהנה משרש של כל א' מישראל וז"ש ומתחברן בהדייהו דישראל ואז מחמת הנאתם מודים להקב"ה על הניסים שעשה שהוא מכח הפנימיו' וכמ"ש לקמן וכן מודים שישראל גדולים מהם. שהרי מתחלה לא היו נתנים משפע הפנימיות עד שנתחברו לישראל וז"ש כדין איתוסף וכו'. שנוסף בעולמות חילא וגבורתא בפנימיות ובחצוניות:

וישראל בההוא ספורא פי' לא די שמורידין המוחין בליל פסח אלא שאחר עבור הפסח נשאר כח יפה למעלה כמ"ש בכוונת ספירת העומר שביום ראשון נכנס גדלות ראשון דאבא וזה בכח המוחין שנכנסו בליל פסח:

בתר דא לאכול וכו' מובן במ"ש בס"הכ בכוונת ב' כוסות הראשוני' שהם חו"ב דאימא ואח"כ נאכל מצה שהיא חו"ב דאבא ע"ב ס"ג גי' מצ"ה לכן אחר ההגדה שנכנסו שני מוחין דאימא אנו מצווין לאכול מצה. וג' מצות הם ג' מוחין דאבא בסוד לח"ם ג' הוי"ת כמ"ש בס"הכ: והוא רזא דמהימנותא סוד אבא שסודו בפנימיות האצילות ויסודו מבריח בכל האצילות עוד נודע מר"זל שאם ישראל היו שוהים עוד רגע היו נכנסים בשער הן' של הטומאה שה"ס שם טמא ט"מ לחוד א' לחוד ואיתא בס' א"י בדרוש שלוח הקן ששער הן' של הקדושה שה"ס כתר כלול באבא ע"ש וז"ס א' שבאבא הוא פלא ובשל הטומאה הוא אפל וז"ש מרזא דטעוון שהוא אבא דטומאה כי כבר היו מזומנים ליפול לולי חמלת ה' שהאיר אור האצילות שהוא מאבא וגאל אותם משם:

שם ה' נקרא ר"ת שי"ן ודע כי דוקא בשל ראש יש הוי"ה ממש דהיינו חו"ב חו"ג אבל בשל יד אינו כך אלא כעין דוגמא שהרי אין בה חו"ג אלא ב"פ חו"ב. פי' חו"ב דאבא וחו"ב דאימא שהם בערך חו"ג לגבי חו"ב דאבא וז"ש דדרועא כגוונ' דא ר"ל דמיון לבד ומ"ש לעיל וכמה דאינון ד' פרשיין וכו'. פי' הרב ז"ל בשער התפילין פ"ט דאיירי בענין הפרשיות שהך שוות בהן אבל לא שישתוו בסוד הארות שהרי של ראש הם חו"ב חו"ג. ושל יד חו"ב חו"ב והוא האמור בא"ז ונהירו כתרין מוחין גליפן בה. דוק אומרו ונהירו ולא אמר תרי מוחין והענין שאינן מוחין ממש אלא הארה מחו"ב שנתפשטו עד נ"ה דזעיר משם מאירים בה בסוד חותם ולכן להיותם הארת נ"ה לכן הם בבית א' כנ"ל. וא"ת וגם בזעיר מאירים נ"ה דא"וא ולמה הם בתים חלוקים כבר תירץ הרב ז"ל שנה"י דא"וא נכנסים בזעיר ממש ולכן יוצאת הארתו חלוקה משא"כ בנוקבא שאין בה כלום אלא ההאר' הנמשכת לה מחו"ב שבנ"ה דזעיר וזש"ל שתפלין דנוקב' בבית א' משום דלית לה מגרמ' כלום אלא מה דנקט מלעיל. פי' חו"ב שהם העליונים אבל דעת שלה נרמז בקשר של יד והוא בסוד הארת הגבו' הבאה אליה מיסוד זעיר והיינו דקאמר הכא מתקשר אתרא רזא דברית קדישא והוא משונה מקשר של ראש והדברים ארוכים באורך בשער התפילין עכ"ל הרמ"ז ע"ה:

והרמ"ז כתב בראש הפרשה וז"ל על שגיונות שבהתעורר הנבואה עליו ע"י המ' היה נבהל והוצרך למיני זמר וכן היו ישראל בצאתם מסבלות מצרים חלשים ומטורפי הדעת. וה' השביח שאונם בריח טוב ונעים ובשירי המלאכים:

באברהם כתיב שוב אשוב וכו' ליישב ענין זה עם הנזכר בכמה מקומות מהזוהר שיצחק בא מסטרא דנוקבא מז"לן שיובן במ"ש הרח"ו בדרוש הבאים מסטר' דנוקבא שיש זווג עליון דנשיקין הנק' דבקותא דרוחא ברוחא וכללותו ב' הבל היוצא מפה הזכר וניתן בפה הנקב' בנשיקתו. והשני הבל היוצא מפיה לתוך פיו בנשיקתה. ונסתפק הר"חו ז"ל איזה מהשנים מעולה כי יש פנים לשני הצדדים והעלה דיותר חשוב של הנקבה המושפע לתוך הזכר כי אע"פי ששרשו נקבה אח"כ נהפך והיה זכר וזה היה שורש יצחק. ולכן מצד שהיה תחילתו נוקבי הוצרך לעקידה שאז פרחה נשמתו אבל לא היתה מיתה ממש מפני שסופו ועיקר מציאותו הוא זכר ולכך נאמר באברהם אשוב אליך ולא אליה דלא אזלינן בתר ההתחלה. אלא כך אתקשר אותו הבל המיוחס בראשונה אל שרה יתקשר ויתיחד בך וז"ש שוב אשוב אליך והנה בן לשרה פירוש הגם שהוא בנה של שרה מבחי' הראשונה מ"מ אשוב אליך ולא אליה. אבל חבקוק בא מהבל דידי' המושפע לתוך פיה ונהפך לבחינת נקבה והוצרך למיתה שכיון שהוא שלה שנשאר בה כשבאה אותה נשמה למטה באה מסיטרא דנוקבא האמנם בפ' וירא על יצחק אמר וז"ל דהא נוקבא נטלא ליה לבר מדכורא והוא הפך מהנזכר כאן:

ושמא ס"ל כאידך פירושא שנסתפק הרח"ו ז"ל דגדולה הנשמה שניתנה מהבל הזכר לתוכה דבתר עיקרה אזלינן וז"ש נוקבא נטלא ליה לבר מדכורא פי' היא קבלתו בהיותו כבר חוץ מהזכר: ואמר כך מפני שיש עוד ב' הבלים בנשיקין שהם שני שרשים הנשארים בתוך שניהם שאינם יוצאים לחוץ. אמנם של יצחק היה אותו הבל שבחוץ הזכר וצריך להבין איך נרמז בשם חבקוק ששרשו מזווג דנשיקין כנזכר. ואם נאמר כמ"ש בפ' בראשית מסוד שם ע"ב קשה מלבד שלא הזכיר בכאן רמז לזה. עוד למה חוזר ונשנה כאן עניינו של חבקוק אחר שר"ש עצמו אמר כל ענינו בפ' בראשית. ויובן בהקדים מ"ש האר"י זלה"ה שב' מיני דעות יש אל זעיר דעת עליון ודעת תחתון. העליון הוא המכריע בין חו"ב ושרשו מתיקין שבע דדיקנא עילאה תיקון ואמת שה"ס ז"פ ס"ג ומשם נמשכים ז"פ מילוי ס"ג דהיינו ז"פ ל"ז שהם ז' הבלים. והנה הזווג דפה שהוא זווג דנשיקין הוא זווג שלש עליונות דהיינו חיך חכמה וגרון בינה ודעת הוא המזווגם וידוע שזווג זה הוא בסוד גיכ"ק ואחה"ע שעולים רי"ו גי' חבקוק והנה בתחלה היה חבקוק מושרש בגרון שה"ס הגבורה ולכן מת כי אין חיות וקיום אלא בביסום החסדים. ולכן אלישע המשיך עליו ז' הבלים הבאים מתיקון ואמת ב' תפוחין קדישין שרשו של אלישע אלי ש"ע דעתה עשה יחוד בדעת העליון והשפיע סוד גיכ"ק שהם ה' חסדים על אחה"ע והחייהו. וצא"ל שגם הנשמות הבאות מזווג דנשיקין צריכות לחזור ולבא בזווג תחתון דזו"ן שהוא בשני יסודותיהם ואז זווג זה נמשך מדעת התחתון כמ"ש בספר א"י ולכך הוצרך אלישע לחזור ולהמשיך על חבקוק סוד שם בן ע"ב כנזכר בפרשת בראשית ולכן ויגהר עליו אלישע ב"פ אחד לביסום זווג דנשיקין ואחד לזווג זו"ן בסוד יסודותיהם. ונתעטש הנער ז"פ כנגד ז' הבלים הנז"ל וכנגד זווג תחתון שהוא זווגא דגופא בסוד חג"ת נהי"ם: מעלת אלישע שזכה לקירון פנים כמשה כי שמו מורה ע"ז ש"ע נהורין היוצאים מב' אל מלא וזהו אלי ש"ע. ואז"ל שהיה מתהלך בהרים שלא ינזקו הרואים פניו ובפרט הנשים כנזכר בפר"א. והנה קין דכתיב ביה ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויפלו פניו. הוא אור הפנים. הנה אלישע שהיה מהמובחר של קין ש"ע נהורין מאירים בפניו וז"ס אלי ש"ע. פי' שיש לי מסוד אל שלי ש"ע נהורין: והשונמית היתה אחות אבישג שתיהן יפות מאד כי היו מסוד ב' האמהות בלהה וזלפה כמ"ש בליקוטי תלמידי הרב והשונמית היתה מסוד רחל ולכן היתה גדולה בעובדהא כי כל מעשה הוא תיקון רחל דוקא:

דכל בני דרא וכו' להיותה ניצוץ מאמן של ישראל וגם לגודל יופי פניה כי על כן היה לה שייכות עם אלישע: והיא עיקרא דביתא כי על כן רחל עקרת הבית:

ובגין דבעלה וכו': כתב הרב שיש ב' בחינות רי"ו א' דס"ג מ"ה ב"ן וה"ס רי"ו אותיות דג' פסוקי ויסע ויבא ויט והם גי' גבורה שעיקרם לתיקון הנוקבא והם בחי' נר"ן והשני הוא השם דע"ב שמות שהוא מסוד ע"ב דיוד"ין גי' חס"ד ויש בו רי"ו אותיות ג"כ וה"ס ארי"ה אל הימין והוא ענין טיפת הזכר דחסד איתגליא בפום אמה ואז נקראת הנקבה תב"ל ב"פ רי"ו שהיא מתובלת מחו"ג שאז הוא לה זווג פנים בפנים. משא"כ כשאין בה אלא רי"ו דגבורות אז הוא דאחור באחור כנז' בס' א"י ואז היא שליטת הנוקבא כי אין האיש בביתו והנה השונמית היתה מתוקנת כל צורכה ברי"ו שלה לכן אמר לה אלישע את חובקת בן שכל כחה היה משם ב"ן שהוא הגבורות שתחילתו משם ס"ג כנודע: ולכן הוצרך חבקוק למות דוגמת מלכי אדום. ואלישע החייהו בהורידו עליו סוד מלך הדר מהדרת פניו שהם מסוד אל דאיהו חסד אל וה"ס שני החבוקין דימין שלו ושמאלא שלה ובזה יש ג"כ שייכות לענין זה עם הפרשה שבה נז' יציאת ישראל בכח שם ע"ב דויסע ויבא ויט: מלבד מ"ש לקמן בהנחת רוחם של ישראל בשירי המלאכים דוגמא דשל חבקוק. באופן שהשונמית נקרא אשה גדולה להיות בה ניצוץ רחל אמנו עקרת הבית. וגדולה לגבי בעלה שהיתה משפעת בזכותה מכח גדלות השכינה ונמצאת גדולה כלפי כל דורה. תו ושם אשה גדולה כי כל הנשים סתמם צרות עין להיותם מבחינת ההיא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין וזה מפני שאין לה הארה כי אם מהגבורות שסודם ק"ל ה' הוי"ת ואין להם אלא דעת ק"ל לאפוקי כשרחל מושפעת מהחסדים שאז יש לה שני עינים והיא רחבת ידים. וכ"ש לאפקא עליה ממונא. ידוע שאין היחוד והאחוה נמצאת אלא מהחסדים שהם נקראי' אהבה משא"כ בגבורות שאין מגמתן מצד עצמן להשפיע אלא לקבל מהחסדים כמ"שה ואל אישך תשוקתך ולכן אין נדיבות בנשים. אבל זו חדאת ביה באושפיזא כי האשה גדולה מושפעת ונמתקת ממדת הגדולה הוא החסד כי היא ניצוץ רחל שיש בה מיתוק החסד לכן שמחה באורח להוציא עליו ממון.

ותחזק בו וכו' ומזלה חזי כי עתידה לקבל שפע ממנו ומתוק גדול וע"ד שבחא דכולא דאתתא הוא כי הנהגת הבית היא של האשה כמר"זל ביתו זו אשתו כי ע"י רחל מתנהגים העולמות בהיותה בבניינה מהחזה דזעיר ולמטה כי אז יש להב' אורות בסוד כד כד וב"פ אור גי' בי"ת כמ"ש באוצ"ח ואז נק' אשת חי"ל גי' כד כ"ד ואל זה רמז באומרו שבחא דכולא שהוא האלפ"א בית"א דאשת חיל והיינו אושפיזא דביתא דאתתא הוא.

הוה סליק ריחין וכו' אלא שפיר קאמרי פי' לעולם כדר"זל שלא נראה זבוב על שולחנו. וכי תימא למה יחס הכתוב הידיעה להו לא לאחרים לזה אמר היא לבדה ידעה שזה נמשך מקדושת ריח טוב הרוחני שהיה במטתו ואז"ל שלא נראה קרי במטתו מעולם והגם שביאתו לשם היתה מפעם לפעם. מתוך שהריחה ריח טוב בכל בוקר ידעה שמה שלא נראה קרי במטתו היה נסיי מכח קדושתו ושלא יראנו לעולם. וטעם אל זה הריח הוא לפי שהוא מושפע מחוטמא דאריך דאורכו שע"ה עלמין כמ"ש בא"ר והוא בסוד אל כמ"ש בסה"כ דתפלת ר"ה והוא בסוד הדעת ע"ש. ובפשיטות נאמר שבכל לילה היתה נשמתו עולה לג"ע ומביאה ריח טוב על גופו: ד' אלין למה לו להזכירם ודאי שהם מוכרחים ואין צורך לפרשם:

אלא בגין וכו' פי' שהכוונה לתקן תיקון השכינה השורה על הנביא ולכן פרט אלו הד' שבהם נרמז תיקונה דכ"י:

ולהכריח סוד זה הקשה לאו אינון כתיקון שימושא כי סדרן כסא שולחן מנורה מטה ולמה הקדים מטה המאוחרת ומשני

בגין דהיא חביבה עליה פירוש בחינת המטה הוא הביסום יותר עיקרי כמ"ש לקמן ואין ספק שגם ג' דברים אחרים יש לה סוד לסידורם:

והנה ד' הטבות הן שעושה זעיר לנוקבא דהיינו ב' בבחינת בניינה וב' בבחינת הזווג כי תחלה הוא בונה אותה בתתו לה ט' מלכיות מט' ספירות כנזכר מסוד הנסיר' ואז היא נקראת כסא.

כ' חכמה ובינה ס' ו"ק א' מלכות והנקודה שלה העצמית הרי י"ס שלה ולפי שכל קומתה היא כנגד נה"י דזעיר לכן נק' כסא כי בנה"י היא הישיבה אח"כ נותן לה הגבורות לתיקונה מיסוד שלו לדעת שלה וז"ס המנורה כמ"ש בל"ת בפ' בהעלותך ע"ש סודה והרי היא מתוקנת ובנוייה וראוייה לזווג. והזווג יש בה שני בחינות אחד זווג הפה שלכן נקרא האשה בשם לחם. והאחד זווג היסוד ולעומת שני אלו מטה ושולחן ולהיות שהעיקרי תוא זווג היסוד לכן הקדימה המטה ומיד אחריה שולחן ואח"כ כסא ומנורה באופן שלהיות עיקר תיקונה להזדווג הוה ליה סוף המעשה קודם במחשבה וסימנך משכ"ן מטה שלחן כסא נר יומא טבא דר"ה רומז ליום שני שהוא דינא רפיא ועוד כמ"ש בכוונת שני ימי ר"ה שביום אחד ננסר כתר מלכות וביום שני חכמה שלה וע"כ אמר דאתפקדן ביה עקרות מפני שחכמה הוא כללות כל המוחין וביום שני נתקנה חכמה שלה וירד מחכמה דזעיר מה ששייך לחכמתה. ולהיות חכמה בעצמה המוח העיקרי להולדת כנזכר בסוד ע"ב רי"ו לכן הוא יום פקידת העקרות: הנה חרדת אלינו בד' דברים שהם תיקוני השכינה ומעשיך בהשכל לעוררני על תיקון השכינה:

אלא יומא וכו' ירצה בר"ה העולם חרדים מהדין וחשב שגם השונמית יראה ופחדה מהדין ורמז לה לדבר לך אל המלך כי אז איקרי קב"ה המלך המשפט:

דאלישע דאתחבק עמיה פי' של אלישע נתחבק ונתאבק עם של אמו ולכן נקרא חבקוק שם המורה יחוד כי כן אחה"ע וגיכ"ק שהם סוד חו"ג חיך וגרון ושניהם גימטריא חבקוק וז"ש תרין חבוקין הוו ביה וכמ"ש למעלה ולא יכיל לאעקרא ליה מאתר דאתקשר ביה בדינא בקדמיתא אלא שהכלילו משניהם יחד ועי"ל מ"ש תרי חבוקין לרמוז למ"ש למעלה מזווג שני התחתון וכנזכר בפרשת בראשית והם ממש סוד חו"ג דהיינו ע"ב שמות דויסע ויבא ויט ורי"ו אותיות שבהם:

בין להאי סטרא וכו' שאלישע הוצרך לעשות שני חבוקין האחד משל אמו שהיה בו בראשונה שנסתלק ממנו במותו וז"ש דהוה תלי ביה בקדמיתא קודם מותו והוצרך אלישע להחזירו ובכח חזרה זו ויחם בשר הילד שכל ענין הבשר הוא מצד הנקבה:

חבוקא אחרינא וכו' זו היא פעם שנית שגהר עליו להמשיך עליו כח החסדים כדי שיחיה. ועי"ל במ"ש הרב ז"ל שיש שני בחינות באורות הנקבה האחד בהיותם עדיין בתוך הזכר שאז הן בבחינת דכורין. והשני כשיצאו וניתנו ממש אל הנקבה שבודאי אז גרע כחם:

ובזה יתורץ עוד מ"ש לעיל בך אתקשר והקשיתי שנראה להפוך מהאמור בפרשת וירא. אבל הענין נראה שיצחק היה מבחינת הגבורות דנוקבא שעדיין הן במקורן בדכורא ועל כן להיותו מגבורות השייכות לנוקבא נאמר בו בן לשרה. אבל להיותו מבחינת היותן בדכורא נאמר אשוב אליך בך איתקשר. אולם בעבור זאת לא הוצרך למיתה ממש וכנז"ל אבל חבקוק היה מבחינת הגבורות הנקבות בהיותן כבר בנקבה לכך אמר את חובקת. והוצרך אלישע לכל זה כי לא דיו בגבורות הראשונות שאז החזיר לו את שלו. אבל הוצרך לנסירה שנייה. שאז המשיך עליו כל בחינת הזכר גבורות חסדים וז"ש וילך בבית אשת הנה ואחת הנה פירוש שמאל וימין וז"ש לדרגין עילאין יתיר הם מדריגת גבורות הזכר ומדריגת חסדי הזכר:

ובג"כ חבקוק תרי פירוש גם חבקוק רומז לשני חיבוקים חדשים שנמשכו עליו משני דרגין עילאין הנזכר. מאי תפלה אלא דא היא וכו' הענין מובן ליודעי סוד התפילין כי תפילין ש"ר הם מוחי הזכר ותש"י הם מוחי הנקבה סוד החו"ג הבאות לה מן הזכר ולכן אמר אתר דהוה קשיר ביה בקדמיתא. ר"ל המקום שהיה נקשר בו בראשונה שהם אורות הזכר ולפרש דבריו אמר ודא תפלה ש"י שה"ס האורות הבאות לה מזעיר והוא הוא ענין מדריגתו אחר תחייתו כי כן התפלין נקראים חיים כנודע. ולמעלה אמר אתר דהוה תלי ביה כי מדבר דוקא במדריגות הנוקבא בעצמה מה שהיה לו קודם מותו:

וכאן אמר אתר דהוה קשיר ביה מיירי בבחינת קשר המשך אורות הזכר אל הנוקבא שהוא מקומו אח"כ ולזה אמר על שגיונות וכו' שידוע שר"ה עניינו בגבורות הנוקבא ונודע שיש ג' בחינות עון חטא פשע: והחטא שהוא שגגה הוא פוגם במ'. ועכשיו היה חבקוק מתעלה על מקום זה והיינו על שגיונות אבל ידוע שבר"ה נמתקים הדינים בסוד השופר שה"ס גבורות מתוקות הניתנות לה מזעיר: וע"ד איתקשר ביה האי תפלה פירוש בחינת תפלה ש"י שאמרנו ולא בחינת תפלה הידועה שהיא הנקבה מצד עצמה:

דא תפלה וכו' ר"ל תפלה שהיה מתפלל חבקוק בעדו להתמיד קשורו שקשרו אלישע בזכר ולכן יעשה תפלה זו והענין מובן במ"ש בס"הכ שתכלית עליית מחשבת האדם בתפלתו הוא עד עמיקא דבירא שהיא פנימיות נקודת ציון היינו יסוד אימא ששם הוא המשכת פנימיות אור יסוד אבא ועוד שים דעתך למ"ש הרב ז"ל שיסוד אימא הוא מסתיים בלבו של זעיר ולכן כוונתינו להעלות השכינה עד שם בעמידה כידוע מסוד הזקיפה בראש ברכת העמידה כי שם הוא מקור הברכות ביסוד אימא שבת"ת זעיר. והנה אמרנו למעלה שחבקוק הוא מעלמא דנוקבא ושלא יכול אלישע לעוקרו משם אלא להעיר עליו רוח חיים מלמעלה בסוד שני חבוקין אור חו"ג שסודם שם י"ה כנודע ומילאם יו"ד ה"י יו"ד ה"ה ואם תרבה יו"ד פ' ה"י ש' יו"ד פ' ה"ה ר' ועם י"ה גימטריא תפל"ה שזהו תכלית כל התפלה להוריד חו"ג משני יסודות שגם הם י"ה וב' מילואים כנודע וזהו כוונת חבקוק להמשיך אור מלמעלה על הנוקבא ונקרא נביא גימטריא ס"ג כנגד התפשטות מידות זעיר עד שליש ת"ת. אבל נבואתו היתה מצד הנוקבא ולכן בהתעורר עליו כח הנבואה היה ירא שמא ישלטו בו הגבורות והיה ממהר להתפלל ה' שמעתי שמעך יראתי ופירש בו הרב ז"ל שיש לכתר תר"ך אורות ונותן י"ש לאבא וי"ש לאימא ושל אימא הם י"ש עולמות שתחת כסא הכבוד המתחלקי' בח"גת. והגם שבכוונת ר"ח כתוב שאין לאו"א אלא י"ש לשניהם קנ"ה חכמה קנ"ה בינה:

הנה יש אורות אחרי' קנ"ה ליש"ס קנ"ה לתבונה והעליוניס שניהם נקראים אבא בסוד יו"ד שלשם: והתחתונים נקראים בשם אימא בסוד ה' של שם ואלו מתחלקים תחת כסא הכבוד. ואמר הרב לפי שאלו הם בחג"ת לכן הם הפוכים דהיינו ר"ת שמעך יראתי מפני ששם יש אחיזה לחיצונים: ור"ת "יהוה "שמעתי הם יש העליונים ונתכוין חבקוק להמשיך יש העליון להגין על התחתון ולהאיר לכתר רחל וזהו ירא"תי גי' כת"ר ע"ה דהיינו ב"פ י"ש ע"ה שהוא הכח המייחדם. אחר כך פירש כוונתו באומרו פעלך בקרב שנים חייהו למאן פעלך וכו'. קרא עצמו כן לפי שסתם בני אדם נעשים ע"י ג' שותפים אבל חבקוק כשחזר וחיה היה פעולי של ה' לבדו בקרב שנים הוא הת"ת שהוא בתוך השנים העליונים כי נהי"ם הם תחתונים. חייהו שימשך שם מן החיים העליונים שהוא מחב"ד ששם עץ החיים חייהו גימטריא ט"ל להמשיך כח התחיי' הוא יו"ד ה"א וא"ו בחב"ד באופן שכל כוונתו להאיר אור החיי' על שרשו שבת"ת ובזה מדויק שמעתי שמעך יראתי בלשון מדבר בעדו שר"ל בחינת המלכות ששם היה הוא בעצמו. ואח"כ בדברו על שרשו שהוא בתוך זעיר אמר חייהו מדבר על הנסתר:

רוחיהון תביר איתא בספר א"י שכשהניצוצות יוצאות מהקליפה עדין אינן ראויות להתקן כראוי ונלע"ד דהוי דוגמת הנשמה כשיוצאה מהגוף שאז אינה מזוככת כראוי ליהנות מאור העליון וכ"ש היוצאות מתוך הקליפות כמו שהיה עכשיו ביציאת מצרים שהיו שקועים עד מ"ט שערים של הטומאה ולכן היה רוחם נשבר בקרבם:

והוו שקועין וכו' השירים שמשוררים המלאכים תמיד ועוד כשיצאו ישראל ממצרים יצאו המלאכים עם השכינה כמ"ש יצאו כל צבאות ה' לקיים מ"ש ואנכי אעלך גם עלה. אוכלוסין ורתיכין שני מיני מלאכים. חיצונים קדושים ופנימיים דוגמת הן אראלם וכו' ואז כולהו ארימו וכו' נתייחדו שני הבחינות והרימו שירים מעולים וה' העיר את רוחם של ישראל לשומעם. כך ישראל כד נפקו הענין לפי דעתי שבאותו פרק של היציאה ניתוסף אור מופלא בעולמות כנודע ואחר יציאתם חזר האור להסתלק כמ"ש בסוד העומר והו"ל בבחינת הדורמיטא שהוא אחד מס' במיתה וזהו טעמא דמותא:

והקב"ה אסי לון וכו' איתא בס"הכ שבזמן ב"ה שהיו מביאים העומר היה כח להוריד בכל יום מהמ"ט ימי הספירה אותה הבחינה השייכה אליו בשני בחינות מקיף ופנימי. אבל עכשיו שאין מנחת העומר אין בנו כח אלא להוריד האורות המקיפין לאט לאט אבל ביציאת מצרים שמיד האירו כל המקיפים יחד שהם ענני כבוד שנרמזים בפסוק וה' הולך לפניהם יומם כנזכר בפרשת אמור על ענין זה לכן היה כל האויר מלא ריחין מן העננים לחזק רוח ישראל:

ת"ח נוקמא עילאה וכו' פשט הסוד הוא שלאה היא הנקרא לילה כשדיניה נמתקים ואז מתחזקים להכניע החיצונים שמהם הנקמה כי לאה במילוי למ"ד אל"ף ה"ה גימטריא נקמ"ה ולפי שהיא למעלה בדעת לכן תקרא נקמה עילאה וכן ממנה תהיה הכנעת מ' הרשעה כד"א לשפיט את הארץ ר"ת לא"ה ובפרט על פרעה שהוא באחורי הדעת:

ואמנם בהמתק דיניה מתברר הזך שבהם לצורך הקדושה ויורדים הסיגים למטה דינים קשים ומתגרים זה בזה וזהו נגוף למצרים ורפוא לישראל בדינים הקדושים ולפי שהיא כנגד הגרון שסודו ג' אלהים לכן היו ג' מיני מיתות. ונל"עד להעמיק יותר בהקדים מ"ש בליקוטי' דישעיה על פ' וסכסכתי מצרי' במצרים והענין בקיצור שבזמן הקטנות מתעלים שם י"ה משם אלהים בסוד נאלמתי דומ"יה כי שם י"ה מסתלק למעלה וכשגורמי' העונות החיצונים יונקים ממנו וז"ס גאוה של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאו"ה י"ה גימטרי' גאו"ה ומקומו באלהים שבגרון שה"ס הנקרא מצרים כי הוא המקום היותר צר שבגוף ושם היתה יניקת מצרים. וכשהקב"ה רוצה להכניע האוחזים שם מאיר משם י"ה שבדיקנ' משני מצריו בסוד מן המצר קראתי י"ה וזהו סוד וסכסכתי מצרים במצרים ואז נמתקים דינים שבמצר הגרון וגם נשפלים האוחזים שם. וידוע שכל זמן הגלות היה בסוד הקטנות הגדול בסוד אלם דומיה ושר מצרים היה שמו דומ"ה וד"פ אלהי"ם גי' פרע"ה שזו היה עיקר אחיזתו. אבל בכח הגלות היה יונק גם מאותיות י"ה. ושם גאוה שלו. ולגבי דידיה היה אז שם אלהים מלא ולכן היה מודה בו. וכשהגיע זמן הגאולה האיר י"ה העליון דדיקנא והיה סכסוך מצרים במצרים למעלה וכמו כן היה למטה. והנה מכת בכורות הוא בכח"ב של הקליפה כמ"ש בסה"כ והוא כנגד שם י"ה דקדושה והיה בט"ו לחדש ונמשך התעוררות הדין בבכורות והרגו כל אשר נמצא לפניהם ואח"כ נתעורר הדין בפרעה והרג שריו וגדוליו: קם בלילה ממש ירצה נעשה דין בדיני לאה שנקרא לילה כי קודם חצות נקראת ליל ואז אין כח להכניע הקליפה אדרבה מתעוררים כל החיצונים. אמנם אחר חצות ששולטים הדינים הקדושים לתיקון העולם אז נכנעים החיצונים ואותו כח ההכנעה נמשך על פרעה ועשה נקמות בעמו הה"ד ויקם פרעה לילה שהשפיע עליו טבע מדת לילה להיות פועל דין באנשיו להנקם מהם ובמקום שהיה ראוי לו להכנע לפני ה' שירחמהו נתמלא רוגז וכעס על הדין שנעשה בבכורות והרי הוא ככלב המתרגז ונושך האבן כשמכין אותו בה ואינו נכנע לברוח מלפני המכים. ולגירסת לחבריה פי' שברוב רוגזו נושך את חבירו כמותו וכן פרעה הרג רעיו ומיודעיו ושריו ותלה הקלקלה בהם וכן בערה חמתו על משה ואהרן וקראם מזיקין כמ"ש ויקרא למשה ולאהרן בשם לילה כלומר פועלי הדין כי אתם הרגתם כל חילי כיון דבידכן הוה כולא הרי שלא שב עד המכהו רק יחס הכל אל שני הצדיקים וכך אמר וברכתם גם אותי ולא אמר העתירו עלי אל ד'. ולהיות כל גאותו מי"ה דאלהים ושם י"ה נהפך נגדו לכן אמרו בשירה עזי וזמרת יה ויהי לי י"ה זה לישועה:

וה' הולך לפניהם יומם וכו' כללות ענין זה בו נותן טעם להליכת ה' לפני עמו יומם ולילה שהוא לייחד מדת יום במדת לילה והוא הוא עיקר סגולת העבודה בזמן אילת השחר שהוא מתווך בין יום ולילה ואז הוא יותר רחמים מכל זווגי הלילה. כמ"ש בדרוש הקשר של הרב ז"ל עם תלמידיו:

אילת פ' המפרשים אור א' כוכב השחר וה"ס יעקב ולאה ולכן אז היה מתגבר דוד שהוא מלאה ולהיות שאז הוא זווג חדש לכן נמשלה לאילה שרחמה צר. ולהיות שזווג יעקב בכל אורך זעיר מתחיל מחצות ואילך לכן אז גדולה מעלת לימוד התורה ולכן מקדים גדולת התורה ומעלת לומדיה:

רחים הוא לעילא שיש לו כח לזווג שני הזווגים דמוחין ודגופא שהרי חלקי הפרדס הם כנגד או"א וזו"ן וכן ב' התורות שבכתב ושבע"פ וכמ"ש על רשב"י וחביריו שהיו פטורים מן המצות כי בתורתם היו משלימים הכל:

קב"ה אצית וכו' כי פיו מקודש בד"ת וההבל שלו הוא מקיף מעולה:

לא שביק ליה שבכל הזווגים הנעשים תמיד הוא יזכר שם בין בחייו בין במותו: ומביא פסוק אם לא בריתי שלא תאמר דוקא לאדם גדול כיהושע יאות להגות בתורה יומם ולילה:

תינח ביממא וכו' שהתורה הוא מיסוד אבא והיא תורת חסד אבל לילה דין הוא:

בגין דיהא שכיח וכו' כי הלילה היא של ה' אחרונה: יום הוא של ו' כמ"ש יומם יצוה ד' חסדו חסד ו' ובלילה שירה שיר ה':

כמה דלית יום וכו' כמ"ש הטבעיים שאלמלא השמש בא בערב לא היה אפשר לעולם להתקיים מרוב חומו וכן אי אפשר לחסדים בלי הגבורות כי לא יוכל העולם לקבל רוב החסדים ורבוי השפע. והוסיף לאו איהו שלים ע"ד אברהם שלים וכו' וכמ"ש בסוד העקידה ששלימות החסדים הוא התערבם עם הגבורות:

כך בעי אורייתא וכו' שהיא כלולה מ"ע ומל"ת חו"ג ולכן בעסוק בה יומם ולילה יהיה היחוד שלם אשא במיא ומיא באשא והוא הוא שלימות יומם ולילה העליונים יום בלילה ולילה ביום:

והא אתמר דעיקרא וכו' ירצה שבתחלת הלילה ועד חצות הדינים חזקים ואין כח למתקם שלכן אז יוצאים החיצונים ותרעין סתימין כדאמר בסמוך. ושלימות הלילה הוא מחצות ואילך. שאז מתפשטת לאה בכל קומתה של רחל והיינו תנהי"ם דזעיר וה"ס ה' הנוספת על ליל כי קודם חצות ה"ס לאה מן החזה ולמעלה וז"ש בפלגו קדמיתא שהוא בחי' ליל מ"מ העיקר הוא חצי האחרון סוד ה' שלאה מתפשטת שם:

מאן קאמר ליהוכו' הגם שיש הרבה מקראות קצרים כמו ויאמר ליוסף ויגד ליעקב כיון שאמר ויוגד ולא ויגד דריש:

הא אוקמוה כרז"ל ששלח איקטורין אבל חכמוי וכו' שאם הוא ששלח איקטורין הול"ל ויגידו אבל ויוגד הוא מהבנין שלא הוזכר שם פועלו כמ"ש ויוגד לרבקה ברוח הקודש לכן פי' שגם הגדה זו היתה בדרך העלם מחכמוי וחרשוי מנגדי הקדושה אויבי משה וכוונתם לומר שאינו אמת שעלה על דעתם שצד הקדושה עליונה גברה וכמ"ש פרעה ה' הצדיק ושאפילו ישראל עצמם לא חשבו כך שא"כ לא היה להם ללכת בבריחה אלא שחשבו עדיין לא הגיע קיצם כי לא היה כי אם מספר בר"ח לכן היו בורחים והולכים יומם ולילה ובדדך מעוקם כדרך הבורח פן ירדפו אחריו ולכן שבו אל פי החירות שלא ידעו אנה ילכו. מכל זה גזרו חכמוי שאינו אמת מ"ש משה שעולמות הקדושה היו כבר מתוקנים ושולטים אלא שהוא פעל בדרך השבעות או איזה דרך נעלם מהם ולכן יש כח ביד פרעה להחזירם למצרים ולהגביר צד שלו וז"ש כי שלחנו את ישראל מעבדנו. לכן ויקח שש מאות רכב וכו' כוונתו להתקומם נגד הקדושה. ויובן במ"ש הרב כי מצרים היתה אחוזה במ"י דאלהים בח"ם צירופיו והיה פרעה מכחיש אותיות אלה ושמהם באו עליו המכות כמש"ה אותותי אלה והענין שהיה מכחיש מציאות זעיר שה"ס אלה כמ"ש מי ברא אל"ה גי' ל"ו וכ"ו שהוא זעיר. ו"פ ל"ו רי"ו שהוא שם ע"ב שמות המתחלק בו"ק שהוא זעיר ואיתא בס"ה כי ת"ר רכב כנגד ו'. ורכב מצרים נגד מלכות כי מצרים היתה ערות הארץ. וי"פ ח"ם גי' לילי"ת. ועי"ל כמ"ש לקמן דדבר רתיכין דשאר עמין והם מחנות סמא"ל כמ"ש במרכבת יחזקאל שהוא בעל ו"ק ויש בו ששה ניצוצין וה"ס אדו"ם ו"פ אד"ם גי' ר"ע ובזה תבין שאחר אומרו ואת עמו לקח עמו חזר ואמר ויקח ת"ר רכב ורומז למה שאמרו תלמידי הרב כי מאות רכב לקח ו' שהוא ששה נצוצי ס"מ ונשאר בחו"ר גימטריא רי"ו לעומת ו' פעמים ל"ו:

הרם את מטך דביה רשים שמא קדישא איתא בתיקונים דמטה שנשתמש בו משה דאיהו דיוקנא דזעיר ששמושו במגי"ט ונקרא מטה מפני שמטה לחסד ולדין וכן התהפך ממטה לנחש ומנחש למטה. ואיתא בפ' כי תצא דה"נ דכוותיה שד המתהפך למלאך וממלאך לשד כפום עובדוהי דבר נש וכו'. ולכן אם תסיר שד מנח"ש ישאר מט"ה. והענין הוא כי מט"ט הוא דיוקנא דיוסף והוא נער וידוע דיסוד ה"ס ו' דאיהו בציורא דו' וכן המטה צורתו ו' כמ"ש באוצ"ח והוא כולל חו"ג שהם ב' המטות לפי מ"ש ר"ש בסמוך. אבל עדיין לא אסיקנא אדעתין הכי. ואולי לא פליג אר"ש אלא י"ל כי מט"ט כולל ב' הארות כמו שיסוד כולל ולובש ליסוד דאבא ומט"ט הוא לבוש ליסוד דזעיר כמ"ש בל"ת בפרשת בהעלותך בפ' אם יהיה נביאכם ה' והן ב' טתי"ן דמט"ט. וידוע שכל א' מב' המוחין דחו"ג הוא פרצוף בעל ט' מדות והם ט' וו"ין הרי מטה. א"נ כל א' מהפרצופים יש לו בחינת ג' כלים פנימי תיכון חיצון וכל א' ט' כלים ג"פ ט' כ"ז וב"פ כ"ז גי' מט"ה דביה רשים שמא קדישא הוא שם שד"י כמספר מט"ט ששמו כשם רבו שכן הוא לבוש אל היסוד שסתמו שם שד"י. ארכין ידך בסטרא קדישא הענין מובן במה שהגיה הרב ורשם בכאן מורה מקום תיקון כ"ב ושם כתוב וז"ל מטה אלהים ודאי ודא מט"ט והא אוקימנא דאתהפך מדינא לרחמי וכו' וביה אשתנו כל פרצופים וכו' עד וכד אתהפך משמאלא לימינא אחזי פרצופא דאריה והוא בחינת הצד שצוה ה' למשה שיטה בו את המטה וה"ס ט' אחת שבשם מט"ט כי סוד הב' טת"ין הוא טהור טמא ששם ביצירה שקול הרע והטוב סוד ימין ושמאל. וגם לזה ירמוז שם ע"ב הרמוז בכאן ויסע ויבא ויט שסודו חסד והוא אריה:

וידוע שסוד שם זה הוא ע"ב רי"ו העולה רפ"ח שהוא מארבע מלוי הוי"ה עס"מב ועם העיקר שהוא הוי"ה הרי גי' שד"י וע"ז כתוב מוליך לימין משה שה"ס סטרא קדישא הנז' כאן דהיינו צד החסד. וכיון דיחמון מיא שמא קדיש' יערקון. דע כי ים סוף סודו בסוף היצירה בראש העשייה כמ"ש הרב וא"כ היא מלכות דיצירה שמושבה תמיד בראש העשייה. ולכן מיוחד המטה שהוא מבחינת יסוד דאצילות המלובש במט"ט לבקוע את הים. וכ"ש לפי מ"ש מר"ן ז"ל שקריעת ים סוף ה"ס זווג הקטנות והוא ממש בחי' מט"ט האדם הקטן כמ"ש מט"ט אדם זעירא דסליק לחושבן שד"י וכן שם הוי"ה במ"ק עולה י"ז בסוד יוסף בן י"ז שנה והוא נער ונאמר הים ראה וינוס אז"ל ראה ארונו של יוסף דכתי' ביה וינס ויצא החוצה מדלא כתיב ראה ונס ומדשני קרא דרשו דרמיז ליוסף. עוד איתא באוצ"ח בדרוש השמות שג' כלי זעיר דיצירה שה"ס מט"ט הם ו' צירופי יה"ו בפנימי. ואל שד"י בתיכון ועשרה צירופי אלהים בחיצון והנה ו' צירופי יה"ו גי' קכ"ו כמנין וינס ועליה רמז בכאן וערקין מניה מקמיה פי' מניה שהוא שמא קדישא שד"י ומקמיה סוד יה"ו שהוא הפנימי שהוא לפני ולפנים:

דסטרין אחרנין דההוא מטה וכו' נל"עד מובן במ"ש באוצ"ח שחיצוניות זעיר דיצירה הוא י' צירופי אלהים ובהם נשתמש להכות את הצור וכמ"ש בשם הגהות הרב והוא ז"ל כתב כי צור הוא אלהים דהה"ין והיינו סטרין אחרנין עוד נל"עד שרומז לסוד אחר והוא שידוע שלכל דבר יש ארבע צדדין ימין ושמאל פנים ואחור והן הן ד' חיות המרכבה שמט"ט כולל כולם כמ"ש בתיקונים ושם שד"י הוא בצד פנים ושם יה"ו בצד ימין ובצד שמאל הם אלהים ובצד אחור שם תכ"ה שהוא אחורים של שד"י ואלו הם הסטרין דאיצטריכו לצור לכן צוה והכית בצור לשם תכ"ה וע"י הכאה יצאו המים כמ"ש הרב בסוד זה יפ"י ק' יפ"ה נ' הפ"ה כ"ה הפ"ו ל' ופ"ו ל"ו ופ"ה ל' הפ"ה כ"ה הכל גי' צו"ר. והרמז הוא שבהיות הצור שם אלהים דהה"ין שה"ס אחור אז האיר בו שם הוי"ה בהכאה דרך שם תכ"ה שהוא אחורי היסוד:

ובזה מובן מ"ש מלפני אדון חולי ארץ הוא היסוד שהוא בורא ארץ חולי ארץ גי' א"ל שד"י שה"ס משה ר"ת מט"ט שר הפנים והפסוק מפרש בחינת יסוד הנז' והוא מ"ש בגליון שהוא יסוד אבא שממנו יצאה נוקבא דיעקב ודור המדבר וז"ש חולי ארץ מלפני אלוה יעקב כלומר אותה הארץ שנתחוללה ונבראת מלפני אלוה יעקב שהוא יסוד אבא שממנו יוצא יעקב גם יש לומר מה שכתב מלפני אלוה יעקב ירמוז סטרא דימינא סטרא דרחמי שבו נקרע הים כנ"זל כי סתם שם אלוה הוא בימין וה"ס מר"זל ה' נתן ימינו על ימין משה והרי בקיעת הים בכח אל שד"י. אח"כ אמר ההופכי הצור אגם מים לרמוז שבאותו המטה שנבקע הים בו נבקע הצור ונעשה אגם מים:

אר"ש תרי הוו יובן במ"ש באוצ"ח בדרוש דור המדבר שמהפרצוף הנקרא דור המדבר בת זוגו דיעקב ממנו יוצאות ב' הארות אלכסונות מימינא ומשמאלא ונוטים באלכסון ולכן נק' מטות שאינם הארות ביושר אלא נוטות וגם שיציאתם מיסוד אבא שממנו כל הארות זמן המדבר והיסוד סודו ן' דמות מטה. ואר"ש תרי הוו מטה משה הוא הימיני ומטה האלהים השמאלי ואמר שם מטה משה ומטה ה' הכל אחד וז"ש בספרא דר"ה סבא שפיר קאמר דכולא חד בין תימא וכו'. פי' רש"א תרי הוו. ואנו מוצאים ג' א' מטה סתם ב' מטה האלהים ג' מטה משה: וע"ד ונטה את ידך וכו':

ובמ"ש בספרא דרב המנונא א"ש דמטה משה ומטה סתם שהוא של ה' כולא חד ולפ"ז הוו להו תרי ולפי ששני הארות אלו הם אל צדדי הנוקבא שעיקרה מגבורות דאבא לכך היא עיקרה לאתערא סטרא דגבורה שהן גבורות אבא שהם חסדים דאימא שנתהפכו לגבורות אבא בסוד הבן בחכמה תמצית הענין מטה דמט"ט הוא לבוש אל היסוד וקיימא לן יסוד נטיל לשמאלא ובודאי שהוא מקבל מבחי' ב' המטות ששרשן מיסוד אבא הגנוז ביסוד זעיר שבו שרש מט"ט ולכל הבחינות עיקר המטה הוא להעיר הגבורות:

מ"ש סטרא דגבורה ולא אמר דאיהו גבורה יובן במ"ש באוצ"ח בסוד הוא משה ואהרן הוא אהרן ומשה וקיצור הענין הוא כי שניהם ביסוד אבא אלא שעיקרו של משה הוא בצד ימין של יסוד אבא אלא שיוצאת הארתו לחוץ לצד שמאל דהיינו הוד של זעיר ומכאן סוד המן הנמשך מצד ימין בזכות משה אלא שיצא מצד שמאל בסוד קשין מזונותיו של האדם כקי"ס שהוא מצד הדין והגבורות וא"כ ז"ש כאן נטה את ידך ידא דשמאלא דאיהו בסטרא דגבורה לא גבורה ממש אלא תחתיה שהוא ההוד שמצבו בצד הגבורה ולפ"ז מה שמדמה המזונות לקי"ס הוא ממש כפשוטו: האמנם קשה שכיון שהמטה הוא לאתערא סטרא דגבורה וגם נטיית יד שמאל הוא ג"כ לזאת הכוונה. למה לא ערבינהו קרא ולימא ונטה את ידך במטך. ולזה

אר"ש ת"ח בסטרא דגבורה וכו' פי' מתערי מייא הם המ"ן המתעוררות מלמטה ונפקי מייא הם היורדים מלמעלה וה"ס גבורות גשמים ב' מיני גבורות שהם גבורות דאבא הנעשית חסדים באימא וחסדים דאימא נעשים גבורות באבא והיינו מ"ן ומ"ד. ולהיות שכפי האמת אינם גבורות עצמיות אלא שנק' כך על שם ההתחלפות כי גבורות דאבא תחלתם חסדים דאימא אלא שניתנו בצד שמאל דאבא. וכן גבורות דאבא גם כי תחלתם גבורות הלא נהפכות לחסדים באימא. לכן אמר דמתערי ונפקי בסטרא דגבורה ולא גבורה ממש ודוק. וא"כ יקשה והשתא בעי קב"ה וכו' כוונת הקושיא מבוארת אלא שצריך ליישב מה שקשה והוא דמוכח בהדיא דאי הוה כתיב ונטה את ימינך הוה א"ש משום דהיוצא בה מצד הימין והדבר קשה להבין. והר"מק ז"ל עמד בזה בערכי הכנויים ערך נגב שהוא נוגב ומשיבה מטעם קשר אמיץ שבין הספירות ומסיק כי פני החסד שהם כנגד פני הגבורה חמים. ופני הגבורה שכנגד החסד קרים ע"ש אבל אנו קבלנו ממ"רן ז"ל כמ"ש בס' א"י שיש עש"ס דנפש וי"ס דרוח ושהחסד של הרוח הוא בכלי של הגבורה. והגבורה של הרוח הוא בכלי של החסד וז"ס שמאלא בימינא וימינא בשמאלא הנז' בכל הזוהר והוא מ"ש בפ' וארא שצד דרום הוא חם ויבש משמע שכן הוא בעצם ולא במקרה כמ"ש הרמ"ק ז"ל. ובזה מבואר התעוררות ויציאת המים בסטר גבורה פי' אור החסד הגנוז בצד הגבורה. ולפ"ז הקשה ר"ש שפיר דהו"לל ונטה את ימינך כיון שהכוונה לנגב המים:

אלא הרם את מטך לנגבא מייא פי' שיסלק לפי שעה בנין נוקבא דיעקב כדי לבטל כח הגבורה שממנה המים ואז ישאר כח יעקב לבדו שהוא דרומי דאיהו בנצח ונאמר בו בית יעקב אש. פי' תוכיות יעקב אש ולכן בו יב"קע המים אותיות יע"קב. אבל ונטה את ידך לאתבא מיא. אין ספק שנטייה זו היא מיד אחר ההרמה קודם בקיעת המים שכן כתיב בפי' ויט משה את ידו ויבקעו המים. והענין הוא להתנות עם הים שישוב לכסות המצריים וכפשט מר"זל וישב הים לאיתנו והקשו קמאי אדרבה מה שחזר לקדמותו אין זה תנאו אלא כשנקרע. ובמ"ש מבואר דהתנאי כפול היה שיקרע דוקא לפני ישראל. ויחזור להדביק קרעיו להטביע למצרים וקיים תנאו כששב על המצריים:

לאתערא סטרא דגבורה שצריך להעיר צד הגבורות מצד ההוד כדי לדון המצריים שאם ינוסו יחזור וינערם בתוך הים:

ובג"כ תרין מלין וכו' פירוש לאפוקי פירושא דלעיל שההרמה והנטייה היתה לכוונה אחת:

והוו אזלי וכו' פירוש כיון שקפאו תהומות לא כשאר שום לחלוחית של הים והיו הולכים ביבשה ולא בחרבה שהיא כמין טיט שקרמו פניה כי יבשה הוא גריד:

אעבר וסליק ההוא אתר קדישא ר"ל בחינת המלכות המשפע' גם לחיצונים כמ"שה ומלכותו בכל משלה ששם ב"ן העולה בכ"ל היא הנותנת קיום וכח לכל וכשמגיע זמן אבידת גוי או ממלכה מסתלק השפע הנוגע לה.

ואינון רתיכין וכו' ידוע שבשני עולמות התחתונים יש אחיזה בעצם אל החיצונים כי ביצירה יש ע' שרים של א"וה ועליהם נאמר סביב רשעים יתהלכון כי הם סביבות משכן מט"ט. אבל בעשייה שם עיקר הקליפה ושם ירדה השכינה עם יעקב וז"ס שכינה בגלות. והנה הרתיכין הם בעשייה ועליהם רוכבים המשריין שהם מחנות שרי האומות והם דוגמת הקדושה חיות עם אופנים שהם רתיכין ומשריין וכיון שנסתלק' הקדושה מן הרתיכין לא יכלו המשריין לעשות מאומה וז"ש ויסר את אפן מרכבותיו אפ"ן גימ' סמ"אל שהוסר כחו והועבר בנורא דדליק הוא נהר דנור:

אעבר וסליק היינו מ"ש בשם הרב שפרעה לקח ו' מאות רכ"ב ונשאר בחור רי"ו גבורה והקב"ה לקח ממנו א' ונשאר יר"ה וא' זו היא סוד הקדושה שהיתה מנהגת אותם דכתיב אחת היא יונתי תמתי:

וכדין שלטנותא דמצראי אעדיאו ונקרא מת כי מיתה היא ירידה ע"ד כי מתו כל האנשים ועוד יכון בעצם על שנתמנה על המתים ועל גהינם כי ירד עד דיוטה התחתונה היא נוקבא דס"א שהיא גהינם ומצרים ערות הארץ ממנה ירד עוד לדיוטה התחתונה:

והנה נהר דנור היא הגבורה ושופך על מלכות הים סוף במלכות היצירה בראש העשייה וז"ש דהוה בשפתא וכו' פירוש שלא העבירו במקום שורש הנהר דנור שהוא בעולם הזכר: אלא במקום בפיכתו שהוא בנוקבא ומשם ירד לעשייה וזהו מת על שפת דומה גי' הי"ם:

אר"י כולא אתכליל בהאי שמא קדישא וכו' כוונתו על שם ע"ב ומובן במ"ש בכוונת ר"ה כי ג' דכיון הראשונים הן בחג"ת בסוד רי"ו אותיות ובכן צדיקים הוא במ' ובתר חדוהי ובסוד ע"ב תיבות שבה סוד שלימות הפעולות וז"ש

כולא אתכליל וכו' פירש ג' ובכן הנז' נכללים בהאי שמא קדיש' ואסתיים ביה. ואסתיים דייקא כי בו נרמזות כל ג' אבות ודוד רגל ד' וכנגדם ד' ע"ב דע"ס מ"ב ולכן אנו מכוונים בד' ע"ב והד' הוא רבוע דהוי"ה שהוא במ' ועיין בר"מ פ' פנחס. והנה רשב"י הוסיף ללמדנו שורש סוד שם זה על בוריו. ויובן במ"ש הרב ז"ל בשער זעיר אנפין על שם זה ותמצית הענין הוא כי שם ע"ב סודו טיפת אבא שהוא חסד ובהנתן באימא אז נעשה בסוד מים ואז נעשה זעיר בסוד ו"ק בבחינת ג' כלילן בג' ואלו הג' הם ויסע ויבא ויט שמהם יוצא שם ע"ב דהיינו חסד אבל סוד התפשטותו בחג"ת הוא בחסד דחסד וחסד דגבורה וחסד דת"ת ולעומת זה אר"ש האי הוא שמא קדישא להיות מקורו מאבא שבו סוד כל הקדושה וידעת שעיקר שם ע"ב הוא ד' יודי"ן שכל אחד סוד ק' ועם כללות ארבעתם גי' קדש. וקראו עיטורא דאבהן על שם שמתפשט בחג"ת. ואם תבחין כל אחד מהם בסוד ג' פרקים תמצא שעיקרו בהתפשטותו הוא בחכמה של כל אחד שהרי החסד מתעלה לסוד חכמה והיינו ממש עיטורא דאבהן דחב"ד הם אבות וחג"ת בנים ונה"י בני בנים והנה כל זה בבחינת העיבור שסודו ע"ב רי"ו דהיינו ששם ע"ב מתחלק לרי"ו הם ג' כ"ד לג' מדות ובכל כ"ד שמות יש ע"ב אותיות והוא רי"ו שהוא ג' ע"ב דהיינו ג' חסדים דחג"ת הנז' והיינו בבחי' ג' פרקים שבהם בסוד חסד חסדים גבורה גבורות שהם חב"ד חג"ת נה"י של כל א' וא' אמנם יש סוד עיטור אחר והוא בהיות זעיר בסוד יניקה ונכנסים בו ו"ק דגדלות וע"ז אמר דמתעטרא בגלופייהו וכו' ונלע"ד להבינו כמ"ש בכללי הרח"ו ז"ל שבבוא ו"ק של גדלות דאימא אז חג"ת נק' רישא כי ג' פרקים ראשונים דנה"י עולים ומתחברים עם חג"ת פרק עליון דנצח בחסד וכן של הוד בגבורה ושל יסוד בת"ת ואז יש בחסד ד' פרקים וכן בגבורה וכן בת"ת ונמצאו יחד כלולים בחסד שני פרקים שלו העתידים להעשות חכמה וגם פרק תחתון של החסד ופרק עליון דנצח שישאר בחסד עצמו וכן בגבורה וכן בת"ת ואז מתכללת החכמה עם החסד והבינה עם הגבורה והדעת עם הת"ת וזהו אומרו ומתעטר בגלופייהו ר"ל בהתחקקם בחבורא חדא הוה בהיותם יחד משמשים במקום ראש שה"ס החקיקה המתחדשת בהם עתה מחדש ואז מתחלק שם ע"ב ואתכליל במ"ח תיבותא דהיינו כ"ד אחד במה שיהיה אח"כ חב"ד וכ"ד א' במה שיהיה אח"כ חג"ת ובין שניהם הם מ"ח גי' גדו"לה הרי לפניך שב' שמות שיש למדה זו רומזים לשני בחי' האור המהווה והממציא אותה כי חס"ד גי' ע"ב בסוד השרש הראשון שהוא טיפת אבא מילוי יו"דין וממנו סוד שם ע"ב שמות בכללו. וגדולה רומזת להתחלת הגדלות זעיר שאז מתחלק לב' בחי' מ"ח וכ"ד מ"ח לח"בד חג"ת דזעיר. וכ"ד בנה"י שלו והטעם לחלוק זה הוא מ"ש דאיהו שלימו דכולא ועיקרא דשרשין. פירוש מפני ששם זה הוא משלים את זעיר ואת נוקביה שהרי יסוד אבא הוא מבריח מן הקצה עד הקצה ומאיר בזעיר לבחינת עצמו עד הת"ת שלו ומשם ואילך לנוקבא בנה"י דזעיר:

ולכן מתחלק לבחי' מ"ח לכל שהוא עיקרו של זעיר ובחי' כ"ד לאשר יאיר לרחל. והוא עיקרא דשרשין כי טיפתו היא העיקרית לעיבור ולכן סוד הטפה שהוא י' מתמלא יו"ד כי ו"ד הם ז"ון כמו שכתב באידרא זוטא: א"נ ר"ל דקאי למ"ח תיבות ואויר שנחלק לשני חלקים מפני שחלק זה של מ"ח הוא עיקרו של זעיר והיינו שלימו דכולא כי נה"י לבר מגופא. ועוד שמקום התפשטות מ"ח אלו הוא בעיקרים של הו"ק שהם שרשיו דזעיר דהיינו כל ג' פרקי דח"גת וג' פרקין קדמאין דנ"הי כנז' והיינו עיקרא דשרשין והנה בהיות כלולים יחד ב' פרקים בחסד וכן בגבורה וכן בת"ת כנז"ל ושאז יש מ"ח שמות כאמור אז יש בחינת אחרת והיא שיש י"ו שמות בחסד וכן בגבורות ובת"ת ואז השם אנ"י הוא בסוף שליש הראשון דת"ת שהוא השם הל"ז והוא גופא דאילנא שכן הוא הגוף ממש ושם הוא ראשית לראש רחל הנק' אני שהוא שם ב"ן וט' אותיותיו. אך ענפי גוף האילן הראש שלהם הוא שם וה"ו דהיינו ראש לח"ג הוא שם וה"ו הראשון שהוא ראש כל השם וכן יש שם וה"ו בראש כ"ד האחרון שהוא לנה"י שהם ענפין תתאין ובזה יצדק מ"ש רישא דכל ענפין וה"ו:

והא אתרשים בתלת עלמין עילאין וכו' מז"לן שר"ל ששם ע"ב הוא בח"גת ישר הפוך ישר ובנ"הי כולו ישר וידוע שעיקרו דזעיר הם ו"ק ובהם מתפשט שם ע"ב הנז'. י"ב שמות בכל מדה מו"ק והיינו בין בהיותו בסוד העיבור וכנרמז לעיל בתוספת' כמבואר בדברי הרב ז"ל ובין בהיותו בבחינת יניקה כמ"ש בק"ש:

ואמנם בבחי' הגדלות שהוא בהתעלות ב"פ דחג"ת לחב"ד כנודע אז נמצא שם ע"ב מתחלק ח' שמות בכל א' מט' ספירות דזעיר כ"ד בחב"ד כ"ד בחג"ת כ"ד בנה"י וכאן באה לדרוש ושמתי כד כד שמשותיך משום דמוחי הנקבה חב"ד דידה הם עכשיו בנ"הי וחסרים ממנה ו' מדות כ"ד כ"ד אבל לעת יד שתשוה לזעיר תקרא אז אשת חי"ל והנה ג' עלמין עילאין הם סוד מוחי דזעיר חב"ד דידיה שאליהם נתעלו ב' פרקין דחג"ת וג' עלמין תתאין הם חג"ת שאליהם עלו ג' פרקי נה"י והכל נחשב לסוד גופא דזעיר וכללותם הם ג' עלמין תחתונים או אפשר שקורא עלמין לחב"ד חג"ת דזעיר שה"ס עיקרו של זעיר:

ותתאין הם נה"י דידיה שעיקרם לנוקבא וגם להיות שחב"ד חג"ת נכללים במ"ח שמות ונה"י בכ"ד האחרונים. ולסוד זה נכוין בקדושה שסתמא לעלות ולקבל שפע מלמעלה וזה בשני בחינות שעליהן מיוסד סוד כל הקדושות כי ב' קדושות של מיושב דיוצר ובא לציון היא הראשונה שהזכיר כאן קדוש לעילא וכו' והוא מ"ש בס"הכ לכוין שת"ת דזעיר שהוא ו' עולה לחכמה שהוא סוד קדש כנודע ואז הוא קדוש:

דהיינו קדש שמאיר בו' ואח"כ יורד ו' זה למקומו באור הקדש ושם הוא קדש דאמצעיתא ואח"כ מאיר בנ"הי וזהו קדוש לתתא ונמצא שמתעלה לעלמין עילאין ומשפיע לעלמין תתאין וכל השפע הוא מחכמה ששם שרש שם ע"ב כנז'. והכוונה השנית היא מ"ש בכוונת העמידה בנקדישך. קדוש אחד עולה חסד לחכמה וזהו קדוש חסד. וכן גבורה לבינה. ות"ת לדעת ואז חג"ת נקראים קדושים שנתעלו למוחין. וזה בסוד שם ע"ב המתעלה ומוריד מעלמין עילאין לעלמין תתאין:

מגו עאקו דלהון מז"לן טעם לצרה זו מפני שאז היה זעיר בסוד הקטנות כמ"ש הרב בסוד קי"ס וידוע שבחי' הקטנות היא שמות אלהים ג' מוחין דקטנות שעליהם נאמר נח"ר גרוני דהיינו שז' הבלים אינם יכולים לצאת מהגרון והוא הוא ענין הצעקה וכנזכר בחילוק שועה לצעקה כי צעקה אינו אומר כלום כי צעקה היא בלב שנאמר צעק לבם אל ה' והיינו מתוך הצרה שאין הקול יכול לצאת וז"ש כאן ויצעקו מגו עאקו דלהון והזכיר קודם שראו אוכלוסין חילין ומשריין ג' בחי' נגד ג' שמות אלהים לכן רבו המקטריגים על ישראל והוצרכו לעזר עליון דרך נס כמו ביציאת מצרים כן היה כאן כי.

ביה שעתא אתגלי עתיקא קדישא וכו' יובן במ"ש בכללי הר"חו שיש בדעת העליון דדיקנא דאריך ג' הוי"ות דיו"דין ושהם סוד שם ע"ב תיבות ע"ש וזוהי הארה שנמשכ' עתה מעתיקא להמתיק ג' אלהים. חר"ן עם רי"ו גי' דע"ת.

ואז אשתכח רעוא רעוא דייקא שה"ס הארת הדעת הנקרא רעוא בכ"מ. וזה טעם מופלא לשם ע"ב הנז' בקי"ס והבן שהוא הורדת כח הרצון העליון ואז הוא עת רצון כנודע:

ואמנם בס' דצניעותא אמר אלי דייקא בעתיקא תלייא ויתבאר במ"ש הר"חו ז"ל בל"ת על פסוק זה והוא שר"ת "מה "תצעק "אלי הוא אמ"ת שה"ס תיקון ז' מתיקוני דיקנא ואליו כיון מרע"ה ע"כ. וידוע שתיקון זה ה"ס תרין תפוחין קדישין שה"ס ז' שמות ס"ג העולים אמ"ת וממנו שרש הדעת הנעלם בזעיר כמ"ש בסוד פ' תורת אמת היתה בפיהו. וקי"ל דעת אסהיד באנפוי דמלכא. והטעם כי הדרת פנים נמשכת מסוד יסוד העליון המאיר בפרצוף התחתון שלמטה ממנו. ולכן אין לסריס הדרת פנים זקן. והנה תיקון זה של ואמת הוא ז' והוא ממדות חכמת הכתר. והוא בסוד חסד בבחינת המקיפים. ובסוד יסוד בחי' הפנימיים ע"ש. והנה הפנ"ים גי' א"ל מלא שה"ס חסד בבחי' הקף דהיינו אל מלא. ואם תחבר לו שם אל פשוט יעלה רי"ו והוא בסוד הטיפה הפנים שביסוד ושממנה שרש שם ע"ב שמות הנזכר כאן וה"ס מל"ת אל"י ר"ל שמות אל שלי. והבן כי סוד תיקון זה דב' תפוחין ה"ס ב' שפולי יסוד הנוקבא דעתיק שהיא לאריך כמדריגת בינה לזעיר. והרי תיקון זה ה"ס מ' של מ' העליונה שיש באצילות ולכן משם נתן כח לים סוף ה"ס רח"ל סופא דכל דרגין. ועבד ימא נימוסין עילאין. ואיפשר דמשום דאיהו בחי' נוקבא לכן אמר הרב ז"ל שאז נמשך ש"ע נהורין בסוד קר"ע ואז נקרע שטן בסוד נח"ש הנז' לפנינו. וש"ע גי' א"ל ב"פ מלא והיינו אלי: וגם כי תיקון זה הוא בסוד חסד לבחי' הפרצוף. מ"מ עיקרו גבורה דמ"ס והוא מסוד ס"ג או אהי"ה בחי' בינה שגם שם אל כתיב בו ואל זועם בכל יום שזועם בחיצונים וכ"ש להיותו סוד מקיף שכל מקיף הוא גבורה. אבל הוא מבחינת מיתוק מופלא:

רח"א מהכא אשתלים ידא וכולהו אצבען הרגיש דהו"לל היד החזקה. ולזה אמר שאז נעשה תיקון גדול ומאז נתייסד לתיקון העולם. וז"ש מהכא פי' מכאן זכה העולם לאותו שלימות שהוא הכנעת הגבורות ומיתוקם: ובזה יכון שהתחילה גזרת בין הבתרים ת' שנה מלידת יצחק שהוא שורש הדינים. והנה סתם יד היא השמאלית גבורה והיא נחלקת לה' אצבעות שהם ה' גבורות חג"ת נ"ה. ואולם שם אהו"ה במילוי יודי"ן שהוא גי' אצבע ה"ס ה' אצבעות יד ימין ה' חסדים. אבל שם אהו"י הוא ה' גבורות בהתכללותם עם ה' חסדים כמ"ש בכוונת שמע וכן אל"ף ה"י וי"ו יו"ד גי' אצב"עה והוא רמוז בר"ת. וירא ישראל את היד. והרי אישתלים ידא היא היד הנז' בפסוקת וכולהו אצבען הרמוזים בר"ת. אמר עוד ואישתלים ידא דאיתכליל ביה בימינא יובן במ"ש בס' א"י שער טנ"תא שיש בחי' חסד שהוא בפנימיות כלי הגבורה. ויש בחי' גבורה שהיא בפנימיות כלי חסד וה"ס התכללות שמאלא בימינא וימינא בשמאלא כנזכר בכ"מ בזוהר ובתיקונים. ולעומת כן אמר שנשלמה היד הנכללת בימין שר"ל שגם היא נשלמה להמתק ובעבור זה נרמז בס"ת וירא ישראל את היד גי' תל"ה שהוא ה"פ אלהים ה' גבורות שנכללו עם ה' חסדים שבתוך החסד. באופן שיש ב' רמזים בר"ת וס"ת המורים שכל בחי' הגבורות נשלמו לימתק ועל כללות ענין זה נקרא היד הגדולה פי' שיד שמאל נעשית גדולה שהיא ימין וכן היד הגדולה גי' חס"ד:

כולא בימינא איתכליל הוא מ"ש בזוהר ע"ש יומם יומא דכליל כולהו יומי שכל חגת"נה כלולים בו בין ה' חסדים בין ה' גבורות והרי זה לעומת מ"ש ואישתלים ידא דאיתכליל בימינא. ועוד נקרא יומא דאזיל עם כולהו יומי שהוא בחי' התפשטות החסד בחג"ת נ"ה וממתק ה"ג וזהו ובימינא תליא ששלימות הכל תלוי בחסד:

הה"ד ימינך ה' דק' נאדר מב"ל וכמ"ש לקמן ועוד כפל ב"פ ימינך אך יתורץ במ"ש כי מדבר על ב' מיני המיתוקים הנז' כי התחיל מבחינת התכללות שנכללו ה' גבורות בה' חסדים ולכך הוסיף י' במלת נאדרי. וכן נאדרי גי' רס"ה דהיינו עשרה הוי"ות וה' כוללים לרמוז שה' חסדים וה' גבורות נכללו ונתייחדו כל כך עד שיחשבו לחמשה לבד ור"ת גי' חס"ד שהכל נעשה חסד. ונתחזק החסד בזה ע"ד האמור באברהם קדמאה לא שלים. פי' קודם העקידה.

ובתראה שלים אחר העקידה וידוע ששם הוי"ה מתחלק י"ה בחסד ו"ה בגבורה. ועכשיו כל השם שלם ביחד במקום אחד. פי' שלם בחסד בבחי' אחת ושלם בגבורה בבחינת השנית ולכן הזכיר הוי"ה ב"פ גם הוי"ה בנקודתה שעולה מ"ו גי' חס"ד הרי ששניהם נעשו חסד שלם. ועוד ב' ידות הם מילוי דמילוי י"ה. יו"ד וא"ו דל"ת ה"א אל"ף הם י"ד אותיות יד ימין. וא"ו אל"ף וא"ו ה"א אל"ף יד שמאל ושניהם יחד הם כח וז"ש נאדרי בכח. תרעץ אויב כי זו היא הכנעת הס"א כשנמתקו הגבורות שאז אין לה אחיזה וחלק בקדושה:

וא"ר יצחק וכו' נותן טעם למה שנז' במה נתחזק כח החסד מה שלא נמצא במקום אחר ואמר שהוצרך הכל להכניע תוקף לב פרעה שהוא היה מקור כל החיצונים ונתאמץ בכל כחות חיצונים נגד הקדושה. לכן רצה הקב"ה למתק כל בחי' הגבורות כמש"ה היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. פי' שה' עשה לו יד גדולה במצרים כי בתחלה היתה חזקה ואח"כ נעשית גדולה. א"נ בתחלה היו ב' ידות ואו נתחברו שתיהן ונעשו יד אחת גדולה כשתים בכח יחודם המופלא: סיחון ועוג ה"נ שהרי כמו שכתוב ואני אקשה את לב פרעה כן כתוב בסיחון כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ומצינו שרק אותם הזכיר דוד בהלל הגדול ולא כללם בכלל למכה מלכים גדולים:

אינון לגבי ישראל אתתקפו פי' שהיו מאמינים שיש כח במהימנותא השולט על הכל וחשבו שהם היו ראויים לקבל השפע יותר מישראל. וזה במה שראו גדולתם מופלאת על כל בני עולם לכן לא רצו ליכנע לישראל. וה' הקשה לבם להלחם עמם כדי שיראו שאינם ראויים לקבל הכח כי אם ישראל כמ"ש למען תתו בידך כיום הזה ולא אמר למען הראותם את כחי כמ"ש בפרעה:

ולאו רישיה סיפיה שקראם ישראל ואח"כ עם עוד וירא לשון יחיד ויראו העם לשון רבים:

דנחת עם בנוי בגלותא כדי לעוזרם לעשות הבירורין וסביל עליה גלותא שירד שם על מנת לסבול הגלות גם שלא היה לו כן כי אדרבה ויחי יעקב בארץ מצרים מ"מ הוא ירד אדעתא לסבול גלות אע"פ שכבר עשה את שלו בק"ל שנים כמ"ש ק"ל שנה מעט ורעים:

ואעיל לבנוי בגלותא כמ"ש ואלהים פקוד יפקוד אתכם הרי הזהירם לקבל הגלות עד בוא ישועת ה':

הוא ממש חמא וכו' לא כרבי שחזר לזה העולם בצלם דהבלא דגרמי או במלבוש חלוקא דרבנן כמ"ש בשער הנבואה אלא הוא ממש בגופו הקדוש:

אעלך גם עלה דוק שייחס עלייה ראשונה לו ית'. לפי שאז בפטירת יעקב התחיל השעבוד ולכן היה צריך כח עליון להעלותו כי אז נתעוררו הדינים הקשים כמ"ש בפרשת ויחי גורן האטד הכא איתרמיז שולטנותא דמצראי דאיתערי אבל בזמן הגאולה שנכנעה הס"א נאמר גם עלה כלומר אתה תעלה עצמך בלי מונע:

סליק קב"ה להאי סבא כי הצדיקים הנפטרים נפשם בטוב תלין בג"ע וגם גופם בשובה ונחת ואין להם פנייה ועסק בענייני עוה"ז אם לא יהיה להם איזה מעורר כמרז"ל באיכה שירמיה העיר את האבות ומרע"ה מקבריהם וכן קב"ה ג"כ א"ל ליעקב קומי חמי ברך וכו' ואין די בהודעה לבד כמ"ש בכניסת הארץ אמר ה' למשה זאת הארץ אשר נשבעתי וכו'. שילך ויודיע לאבית וכו' אלא קום ממש וחמי בעיניך:

עמא תקיפא כי קליפת מצרים היתה כוללת כל הס"א כמרז"ל וגם את הגוי אשר יעבודו לרבות ד' מלכיות נבוכדנצר רישא דדהבא ופרס ומדי הזרועות וכו' אבל גלות מצרים היה כולל כל הקליפות וזהו עמא תקיפא וטעמו כי שם נבלעו כל הנשמות שנשרו מאדה"ר עד דמטו רגלין וזהו גוי מקרב גוי ממש. עד שע"כ אמר יעקב דחילנא דישצון בני כדלקמן כדי שלא יטמעו ביניהם וה' השיבו אנכי ארד וכו' ולהבין התשובה כי הוא פחד על בניו וה' השיבו על עצמו: אקדים מה שנודע שק"ל שנה היו פגם של אדה"ר וכנגדם נתאמץ יעקב דאיהו הוה שופריה דאדה"ר ועשה תיקון פרטי בכללות ק"ל שנים כמ"ש הוא עצמו מעט ורעים כנז"ל: גם סביל עליה גלותא ואעיל לבנוי בגלותא כדי שיעשו התיקון בכללות. וה' רמז לו אנכי ארד עמך גי' ק"ל ירצה עם הק"ל של הבחינות שלך שעמה יהיה סיוע גדול לבניך ועם שכינתי שאשתף אל שלך בזה יצאו גאולים ולזה אמר חמי ברך בחוש הראות. חמי גבוראן וכו' בראיה שכלית תראה עשר מכות שבהם הוכנעו כל עשר מדריגות כוללת כל טומאה כמש"ה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. דחילו ואימתא שהגם שידע גזירת השעבוד וקבלה עליו. לא חשב שסיום הגזירה יהי' במצרים הטמאה:

כל נסין וכל גבוראן וכו' יובן בהקדים מ"ש הרב ז"ל שב' מיני זווגים יש למעלה א' מסוד החיצוניות שזה אינו פוסק שום רגע שאינו צריך למ"ן והוא המקיים העולמות ובו מתקיים הטבע המוטבע בנמצאות ולא שינו שמים וארץ מדתם והזווג השני הוא זווג הפנימיות שזה צריך להעלאת מ"ן לאו"א ואו"א לאריך כנודע מסוד ק"ש. ואז מורידים לזו"ן הטיפה מלמעלה הכל לפי הזמן אבל היותר מובחר הוא בהמשכה מעתיק כנודע ואז תתחדש בעולם הנהגה מחודשת והיא עשיית הנסים השולטים על הטבע. עוד נודע שביסוד אימא יש שם ב"ן כנזכר בכוונות. ועיין היטב בדרוש הבאים מסטרא דנוקבא שאמר שם שה"ס חו"ג וידוע שמילוי זה ה"ס זו"ן דהיינו האותיות העיקריות חסדים הן שלו. ושל המילוי גבו' שלה. והנה בהאיר ד' אותיות הוי"ה זו כזו יהי נס כי יפ"ה נ' הפ"ו ל' ופ"ה ל' הכל גימ' נ"ס שסודו הארת אריך באבא ואבא באימא ואימא בזעיר וזעיר בנוקביה. והנה כמו שיש ענין נס באותיות הוי"ה בהתקרבן ובהאירן זו בזו כאמור כך הוא ממש באותיות המילוי ו" פ"ה הפ"ו ופ"ה וז"ס נס בתוך נס וכן מילוי נס נו"ן סמ"ך גימ' נ"ס. גם בכאן יש רמז למרז"ל אין בעל הנס מכיר בניסו דהיינו כשאין כח וזכות לגלות הנס שאז נעשה בהעלם הוא מסוד המלוי נעלם. כי בזמן הזכות אז מתגלה לעין כל כמש"ה ה' נסי. פי' שהנס נעשה משם הוי"ה. ועוד אנו מכוונים בכוונת תקע ושא נס אל שם מ"ה ושם אדנ"י העולים נס והוא בסוד ענינינו שידוע ששם אהי"ה יוצא מא' של שם מ"ה כי א' דאדנ"י הוא משם אהי"ה כנודע. מכלל כל הנזכר למדנו שסוד הנס הוא כשיש חבור פנימי בכח קבלתה אור מלמעלה ע"י יסוד או"א ביסודם א' וע' בפ' צו שמפרש נס על הוי"ה אדנ"י. ואמר כד איתנהיר נהירו דעתיקא רומז למה שקבלנו שלא תמשך הטיפה לזו"ן מפנימיות עתיק אלא בזמן המשיח ולכך לא אמר כד נהיר עתיקא אלא נהירו דעתיקא שסודו הארה מחיצוניות שלו משם נמשכה הטיפה היותר עליונה ואמר בעטרוי ה"ס תרין עטרין חו"ג ואלו הם גליפין. פירוש חקוקים בשני עטרות של שני יסודות או"א לאפוקי תרי מוחין שנק' אתסנתא דאו"א שאין לזו"ן מהם רק הארה בלבד ועוד אמר רשימין באז פי' שיורדים ונרשמים בדעת דזעיר שסודו יחיד הרוכב על ז' שכן בו החו"ג בתכלית היחוד וממנו מתפשטים לז"ון ולגירסת רשימין בא' ר"ל שבאות א ממש רשימין החו"ג כנודע בסוד ב' יו"דין וו' מ"ד ומ"ן ובסוד שם יאהדו"נהי יו"ד בראש יו"ד בסוף ו' אותיות בנתים. עוד ידוע שיסוד אימא סודו אל"ף בינה. ויסוד אבא סוד פלא ואזי עשו פלאות וז"ש רשימין בא' וא' אנקיב וכו'. וגירסא זו עיקר שהכוונה לא' דו"או דס"ג שהוא בחזה העיר. ובמקום אחר הנז' דוא"ו דס"ג שהוא בחזה יש סוד א' בכמה בחינות ציורים האחד בסוד א שעולה ל"ב שמושבו שם באמצע. השני בצורת רי"ו א ה"ס ריאה:

השלישי שני יו"דין ו' באמצע א ה"ס כבד:

הרביעי הוא יו"ד א גי' ח"זה וידוע כי ציור זה הרביעי הוא השייך למלכות וכן חי"ת זי"ן ה"ה גי' מלכו"ת וכן יו"ד ומלא יו"ד ו"ו דל"ת גי' מלכו"ת היוצאת מהחזה ועל כל אלו הבחינות שהן בסוד א' דו"או דס"ג שהוא בת"ת דזעיר אמר וא' אנקיב שכן ממש נוקב להוציא הנקבה. שבחזה שסודו א' היה מכה האור ונוקב וז"ש וא' אנקיב וכמ"ש בא"ר ונקיב ואעבר בגיסא אחרא שהוא מ"ש כאן אנקיב בחשוכי דהיינו בצד האחורים שלו ששם מקום המלכות בחשך ממש מופרשת מאור פני המלך עולימתא שפירתא דלית לה עיינין ואז זעיר חוזה בחזה שלו וממשיך שם אור עיניו שגם הם בסוד א' כנזכר בכוונת המפיל כי עינים סוד ס"ג ועפעפים סוד מ"ה:

ונהיר לכל עיבר ה"ס כמה הארות היוצאות מהחזה יעקב ודור המדבר והמטות כמ"ש באוצ"ח שיעקב הוא מצד פני זעיר והמטות מן הצדדין ורחל מאחור הרי שמאיר לכל עיבר:

וכד אתנהיר נהירו דא' הכוונה אף שאמר ונהיר לכל עיבר קושטא דמילתא קמ"לן אבל אין כוונתו בפרטות אלא על רחל ולכן שואל מאן ז"ין מפני שכל ההארות אשר שם כלם בערך שביעית שיוצאות במקום הת"ת שהוא הז' מלמעלה למטה ואין מגמתו עכשיו עליהם כי אם על רחל שהיא אחוזה בעצם באות ז"ין בין בצורתה ז' דמות חרב בין בפירוש כלי זיין בין במספרה גי' אד"ני וי"ב אותיות מלואו ועל כן אמר דא חרב לה' סודו על שם ב"ן שסודו חרב כמ"ש בכוונת וחרב פיפיות בידם וכמ"ש בריש פר' שופטים. והיינו חרב לה' שסודה משם הוי"ה. מלאה דם ה"ס א' שבחזה שהוא בסוד אהי"ה מרובע העולה דם כנודע שמשם שרש יציאת הנקבה. כדין עביד נסין וגבוראן ירצה שאז מקבלת כח הגבורות העליונות דאיתחברת אימא לברתא שהוא א' עם ז' ועושה נסים נפלאים לישראל וגבורה לא"וה וז"ש א שצורתה רי"ו גי' גבו"רה ומילוי א' גי' נ"ס הרי שבא"לף רמוזים נסין וגבוראן:

ודא היא שירתא שכל כח השיר ה"ס גבורה כידוע שבגדלות הגבורות הם נבחנות לנ' יפ"ה נ' ויפ"נ הוא ש"ר ועם י' בחינות הרי שיר ואז כל הגבורות נמתקות בין דדכורא בין דנוקבא ובזה נכנעים החיצונים ומודים בגדולת כח הקדושה וזהו שירתא דכל סטרין שהכל משבחין שמו הגדול.

מלה דא תלייא פי' שהיחוד הנרמז במלת אז עדין לא נעשה בתיקונו כמו שיהיה לעתיד וכמ"שה אז תראי ונהרת אז תשמח בתולה וזולתם:

ואשלים לההוא זמנא ירצה לפי מדריגת אותו זמן שיצאו ממצרים עשו בה תיקון אבל לעתיד יעשוהו בבחינה יותר מעולה:

דזמינין ישראל וכו' כי גם לעתיד נאמר והחריב ה' את לשון ים מצרים וגם כי יזכרו גאולת מצרים שהיתה ראש הגאולות ואז תעקר אחיזת כל החיצונים מכל וכל וידוע שפרעה הוא ראש לכולם וזהו השייכות שיש לשירת הים עד ימות המשיח:

מכאן אוליפנא וכו' שאע"פי שיש פסוקי' אחרים שמהם נלמדה ת"ה מ"מ פסוק זה אצטריך בפרטות ללמד שיש לאותו הדור חלק לע"הב ודלא כרע"ק ולכך השוה אותם למר"עה משה ובני ישראל ודייקא צדיקיא קדמאי שאין הכוונה לאפוקי האחרונים אלא שאותו הדור הם שרשים וראשונים לכל כללות ישראל כמ"ש בספר הגלגולים ואמר שאף הם יחיו אע"ג דאיסתלקו שזו היתה סברת רע"ק לומר שמפני גודל מעלתם לא יחיו שזה יהיה להם ירידה שהרי היו אחוזים בא"וא וזהו דרגין עילאין ולא לבד בי"שס ותבונה אלא דלעילא:

ואיתקשרא בקישורא וכו' ידוע שצרור החיים הוא יסוד אימא שבו מיוחדים מוחי זעיר שנקראים חיים והקשורה הוא יסוד אבא הקשור שם לעולם מ"מ ישובו לרדת למטה. הה"ד אז ישיר משה שאפי' מרע"ה שהיה שרש לכל אותם שרשים גם הוא יקום:

רש"א מהכא וכו' ר"ש לא ניחא ליה בדיוקא דישיר דאיפשר לפ' אז אמר אל לבו שישיר וכמו שמוכרחים אנו לפ' בפ' אז יעלה חזאל במלכים לכן מכריח מפסוק יוסיף ה' שנית ידו דאיירי בזמן המשיח ואמר יוסיף דמשמע ב' דברים א' שיעשה מה שכבר עשה. ב' שיהיה בתוספת מעולה ועוד אומרו אד"ני שרומז למדרגה עליונה ה"ס דיקנא קדישא וכמ"ש בפ' אם עונות תשמר יה אד"ני מי יעמוד וידוע שהדיקנא יוצאת ממוחא סתימאה המתוקנת מגבורה דעתיק דהיינו ידו ומשם יביא טל אורות להחיות המתים לכן ניתקן מוריד הטל בת"ה באתה גבור וסמוך ליה מחיה מתים אתה. ואמר יוסיף ה' ידו לקנות שאר עמו דהו"לל את עמו אלא דקאי אצדיקים דאיקרון שאר וזה ידוע שכך היא המדה שהקליפה קודמת לצאת והפרי נשאר לאחרונה וכמ"ש במצרים שכל הק"ל שנה עד שלא נולד מר"עה יצאו נשמות מעורבות מטוב ורע ומשה היה ראש לטוב הברור דכתיב ביה כי טוב הוא כמ"ש הרב ז"ל ומביא ראיה מפ' וישארו וכו' מפני שאלדד ומידד היו חשובים מכל ע' זקנים כמ"זל: ואיפשר דדריש וישארו מלשון שאר עמו כמר"זל שהתנבאו על ימות המשיח.

ותנינן וכו' מלבד פשוטו עוד י"ל שדרכן של צדיקים להקדים תיקון הרבים לשלהם שכל ימיהם יוצאים בצרכי זכות ישראל ובעת השינה מפקחי' על תורתם:

אמאי ימות וכו' קשה ליה למה לא יחיו במדרגה העליונה שנברא בה אד"הר שאמר בזוהר אדם קדמאה לא הו"ל מהאי עלמא כלום ופי' הרב בס' הגלגולים פרק י"ח ע"ש ואז"ל תפוח עקיבו וכו' וז"ש אמאי יחית שירדו לארץ ממש:

רוחין ונשמתין וכו' איפשר שיכוין על רוח ונשמה דזיהרא דאד"הר שנסתלקו ממנו בעת חטאו וגם שהיו בו בהיותו במעלה העליונה. מ"מ כיון שירד עד היות גופו מן העשייה לכן הוריד ה' את רוחו ונשמתו למטה. א"נ יכין לנשמות צדיקים העליונים שהיו במדרגה מופלאת ואפ"ה ירדו למטה לתיקון בני דורם:

כ"ש השתא וכו' שהוא לתיקון עצמם שמלבד צרכם לימות המשיח להשלים מה שעותו אפי' בשוגג וכמ"ש הרב בס' הגלגולים על מ"ש ר"י אביא חטאת שמנה וכו' ע"ש:

אבל העיקר הוא לישרא לעקימא וכו' שהרי מחמת איזה פגם אפי' שיהיה קטן יש צד אחיזה לחיצונים באותו הגוף ובהבלא דגרמי דילי' וכמ"ש בדרוש הקטנות בענין שמואל ובעלת אוב ע"ש ולכן א"א אלא שיחיו באותו הגוף שמתו בו.

ואי תימא וכו' ענין זה מבואר בספר הגלגולים שאלה לא היה להם פגם פרטי משלהם אלא מצד כללות פגם אד"הר: ואפ"ה הוצרכו למות להפריד אותו חלק רע הכולל כי אותו העקמימות הכולל צריך שיתוקן אחר התחיה בעלוי ממדרג' למדרג'. והקב"ה ימלאם דעת עליון עד שיזכו להיות בעלי עצת המשיח חלף היותם עשוקים בעצת הנחש שהוא מנגדו של משיח: אראנו ממש קאי אדור המדבר שהם עצמם יראו בעין נפלאות ימות המשיח שהם כיציאת מצרים: אראנו בישע אלהים דוגמא לענין זה ממש שהרי הנשמה קודם בואה לעולם היתה במעלות עליונות וכשחוזרת שמה בזכותה היא רואה בעין מקומה הראשון שחוזרת לו:

סליק קב"ה לציון כאן קורא ליסוד ציון וכן כתב המ"דל. והגם שאין הכרח לזה כי יש לפרשו ככל המקומות שהוא יסוד הנוקבא שהוא מצויין בההוא רוחא דשבק בה בעלה. ובעת החרבן נסתלק אותו רוח ממנה ונסתם יסודה ולכן נקראת בתולה וצריכה מדי פעם בפעם רוח חדש כנזכר בדרוש ק"ש שעל המטה ועיין בויקרא זהו כללות המאמר אמנם פרטיותיו צריכים ביאור מהו ואנגיד ליה לקבליה ומה ענין כפל אומרו השתא דאיתגלייא ולמה תחלה אמר לקבליה ואח"כ לגביה: {

הגה"ה אמר המסדר נלע"ד שיובן במ"ש הרב בפסוק וזרעו מבקש לחם כי תמיד הלחם שהיא הנוקבא מזומנת בעת צאת הזרע מהצדי' לקבלו ואינו צריך לבקשה כי אינו נעזב ממנה בעת הרצון. אבל בעת החרבן שגלתה הנוקבא אז הוכרח ז"א להעלות יסודו ולהמשיכו בתוכיות הת"תואנגיד ליה למעלה עד כנגד הת"ת ונבלע בגוף בסו' אבר מתו כד תתהדר כ"י כדין יתיב ז"א יסודו למקומו בולט בסוד אבר מ"ה ע"י הארת מזל ונקה כמ"ש בכוונת קונה הכ"ל כי אז הוא אבר חי בסוד הקמת הברית להזריע וצריך שתחלה תהיה כ"י מזומנת לקבלו וכשגלתה הוכרח לסלקו כנז' כי אז אינו ראוי להזריע. וכשתחזור כ"י ישיב אז היסוד לאתריה בין נ"ה מתוקן להזריע כי כ"י מזומנ' לקבל זרעו ועיין בפ' תרומה דף קמ"ה יוסף אתכליל ביעקב ומ"ש שם וכו' ע"כ:}

וכל רקיעא ורקיעא בהלוכו ר' שנין וכו' המ"דל תמה איך יהיה הלוכו של עליון שוה לשל תחתון ולא שת לבו שכל מדות אלו הם בסוד המדות וכמ"ש הרמ"ק לפי דרכו דמאתן הם בסוד עשר ספי' מלמעלה למטה וי"ס ממטה למעלה כל א' כלולה מעשר וכו'. ולפי דרך האר"י ז"ל שהכל בסוד השמות שידוע שכל גבול הוא מכח הדין. והנה שם אלהים בריבוע הוא ר' ובמילוי יוד"ין וההי"ן ת"ק וגם מילוי שד"י ת"ק. וה"פ אלהים דיו"דין הם אל"ף ת"ק:

משיעורא דקב"ה פי' בבחינת כלי הספירות. כי לנשמתם אין גבול ושיעור ומ"ש בס' היכלות שיעור של רצ"ו אלף הוא דוקא בכלים וז"ש כאן שיעורא דקב"ה.

ומה בהאי דאשתאר ביה לא הוו יכלין לאסתכלא המ"דל ז"ל תמה דזה לא היה באותו פעם כי בהבאת לוחות שניות הוא דויראו מגשת אליו. וזה מחמת העון אבל לעולם אימא לך שאם לא היו חוטאים שיוכלו להסתכל אפילו במאי דאסתלק מניה. וי"ל דאה"נ שאם לא חטאו ודאי שיוכלו להסתכל בו. ק"ו ממה שזכו למדריגת פנים בפנים. אבל השתא לגבי דידן הוא דמפריז ומגדיל הזוהר זיהריו של מר"עה. בכת דא אורייתא אבא מתלבש בתוך אימא ועיין מ"ש בפרשת עקב:

אתקריאת עוז גי' מ"ו ל"ז:

לההוא קול דעאלו ביה: מז"לן ה"ס שרש רחל שבת"ת שה"ס קו"ל ה' אלהים א"וא ששם מתגלים דאינון ע"ב ס"ג עם הכולל גי' קו"ל. ועוד שהנה שם ע"ב סודו בחסד ושם מ"ב בגבורה. ושם כ"ב בת"ת ושלשתם גי' קו"ל שממנו נעשה הדיבור והוא אמ"ר אש מים רוח. וקול גם הוא מילוי קול ק"וף ו"ו למ"ד המילוי גי' קו"ל וז"ס בת קול וז"ש ההוא קול דעאלו ביה. פי' בתוכיות מלוי קול שהוא שרש מלוי המלכות בת"ת והיינו בסוד המילה. ואז זכו ג"כ לשני חולקין אחרנין הם א"וא אשר שם. והמבין יבין שכל אלו הד' מדות הם בסוד אברים הפנימיים הפועלים סוד הזווג ולכן שאל מאי משמע. כלומר מה שייכות יש לאלו השנים שהם נ"ה תינח יסוד ומ'.

והשיב אינון תרי וכו' שהוא בין בחינת תרין ביעי ובין בחי' ב' כליות ששניהם בנ"ה בסוד הפנימיות. ולכן תמצא שבנצח אמר מצותיו. ובהוד חוקיו לשון רבים לרמוז לשני בחי' אלו הרמוזים בכל א' שנים שהם בסוד הפנימיות ואז הם בסוד תרי פלגי גופא כי בסוד החיצוניות הם חד גופא. רצוני נ"ה בפנימיות תרי פלגי גופא כמ"ש בדרוש השמות נמצא שכל אלו הבחי' הם באברים הפנימיים. ובשמירת המילה דאז איתגליא רשימא קדישא ואז מתתקנים ד' בחי' אלו. והנה הבא על הגויה פוגם במ' כי מגביר במ' כח הנחש שכל כחו מסוד ד"ם שד"י. והנשמר מעבירה זו זוכה לעלות עד מלכא קדישא עילאה שה"ס יסוד אבא שבת"ת. וכיון דעאלו אלין תרין דאינון זו"ן:

עאלו בתרין חולקין אחרנין או"א כנ"ל ואשתלמו ד' קול ומחיה מתי רפ"ח שסודם מסוד הערלה עוד ידוע ששם הפנימי שבת"ת דזעיר והחיצון דחכמת זעיר היא שם מ"ה כנז' בדרוש השמות. והסוד כי בתון ת"ת מתראה חיצוניות החכמה ולכן ס"ת כי אני יהו"ד רופאך גימטריא מ"ה לרמוז לסוד זה כי אז בהנצל מזווג בהמה הקשורה ככלב דאיהי בת נכר ר"ת ב"ן אז נקרא אדם שלם. דע כי שייכות כל דרוש זה נכון במ"ש בפ' נשא שבמרה נבדקו ישראל שלא באו על המצריות:

ת"ה כל מזוני דבני עלמא מלעילא אתיין מזל"ן יובן במ"ש שסוד המן הוא מסוד מזו"ן ה' קולות חצוניות הבינה שמשם מזו"ן זו"ן כל ימות השנה. והנה מזו"ן זה סודו ט' יודי"ן כמ"ש בכוונת יוה"ך ועיקרו נמשך מהוי"ה בנקודת אלהים וכן מ"ן גי' ט' יודי"ן ומילויו ס' ז"ן גי' הוי"ה בנקודת אלהים. עוד ידוע שט' יודי"ן אלו הם מן ע"ב קס"א כנזכר שם ומילוי ע"ב קס"א הוא קפ"ו גי' מ"ם נו"ן הרי סוד המן בכל פרטיו. גם דע שסוד מזון זה הוא מבחי' אכילה השנית שהיא ממוחא סתימא שהיא מסוד תיקון טלא דבדולחא דאית בה תרי גווני שלהיותו מגבורה דעתיק נראה בו קצת דמדומי אודם. אבל חכמה בעצמה סודה חסד. והנה טל זה נוטף ברישא דזעיר כדלקמן לאתר דאיקרי שמים והוא דעתו הכולל מחו"ג אש ומים וידוע שבו שם אהו"ה למוח חסדים ושם אהו"ה לגבורות כמ"ש בסוד ק"ש ושניהם גי' ט"ל הרי שטל העליון יורד למקום טל התחתון ואולי שלכן היה טל מלמעלה על המן ומלמטה. וב"פ טל נעשה לח"ם וי"פ ט"ל גי' שמי"ם. והנה שם אהו"ה באלפי"ן ואהו"י בההי"ן עולים טר"ף גי' ט"ל ומט"ר וגי' דו"ר דע"ה שלכן נקרא דו"ר דע"ה גם דעה ב"פ ט"ל עם הכולל הרי סוד הפסוק דקאמר זעיר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. אמנם מזונא דחברייא הוא מה' קולות הפנים שהם סוד מזון בינה בעצמה שהוא משפע חכמה סתימאה בעצם שבתוך פנימיות הבינה ועיין בסה"כ כוונת יוה"ך ולכן כתיב למען אנסנו הילך בתורתי ואז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן והוא מבואר:

עד דבעא בעותיה קמי קב"ה נראה שהיה מתפלל שיושפע על מאכלו רוחניות של מזון הת"ח כנז"ל והוא מחכמה והיינו קמי קב"ה. פי' למעלה מזעיר. ואח"כ היה ממתין שיעור מה עד שימשך השפע לחכמה תתאה ששם בחי' אכילה גי' אדנ"י ועוד א' סוד פלא וגם כל סודות האכילה הם באות א בכמה ציורים כנז' בסה"כ וחכמה תתאה שהיא מלכות מאירה באור חכמה עילאה נקרא בי מלכא כי צריך השפע לירד עד העשייה. ונ"ל שאותה תפלה היתה ביחודים וכוונות עכ"ל הרמ"ז. זלה"ה:

והרמ"ז כתב בריש פ' זו וז"ל: וישא אהרן את ידיו פשט הסוד טעם הרמת ימין על שמאל הוא בסוד תגבורו' החסדים על הגבורות כי הזכר כובש את הנקבה וז"ש וישא אהרן את ידו פי' היד בפרטות שהוא החסדים וכן כתוב באברהם הרימותי ידי ולא יָדַי כי ירמוז ליד שלו אעפ"י שהוא נשא ב' ידיו מ"מ הרים ימינו על שמאלו להגביר כח ידו הימנית: ועוד נעמיק לפי סוד ברכת כהנים שהוא להמשיך מקיפים דל"ם דצלם כמ"ש בס"הכ. דאיתא בס' א"י בדרוש פרטי עיבור ומוחין שג' בחינות דמוחין דצלם הם בסוד ידו. דהינו מ' בסוד י' חכמה. צ"ד בינה. צ' הוא ו' דעת. וידוע כי צ' הוא הנכנס בתוך זעיר וב' בחינת ל"ם הם בסוד המקיפים והם בסוד חו"ב: שלהיות בחינת המ' עליונה לכן היה מרים אות' של ימין על השמאל שהוא סוד ל' ונרמז במלת ידו שר"ל היד של הכהן שהוא בסוד החכמה כ"ג. גם ידו הוא צירוף יו"ד וכוונת פתיחה זו להתחיל ענין נשיאות הידים דוקא בתפלה או בברכה כדי להפיל בקדושה גם את שרשי החיצונים ולכפותם וכמ"ש ענין יתרו שנכפה לכח עליון כמ"ש לקמן בס"ד. ולזה התחיל בס' דשלמה:

דכל מאן דארים ידוי וכו' ואקדים מ"ש באוצ"ח בדרוש תיקון לאה ובדרושים אחרים ששורש חו"ג הוא מתרין כתפין דאריך ומשם יורדים לדעת א"וא עד יסודותיהם. ואח"כ נכנסים נה"י שלהם בג' קוי זעיר. ובנ"הי אלו יש ג' פרקי' ובהגמר' להכנס בתוך זעיר אז חג"ת שלהם שהם הפרקי' האמצעיים הם בחג"ת דזעיר. וזה נרמז ג"כ במ"ש בפ' ויחי חסד חסדים גבורה גבורות. פי' שבחסד דזעיר יש עוד ב' חסדים שהם מחג"ת נה"י דאו"א. וכן ביד שמאל דזעיר גבורה דזעיר ושני גבורות דאו"א והרי זה בבחינת הכלים:

אמנם חו"ג של אימא שהם ביסוד שלה ונכנסים בדעת דזעיר הלא הם מתפשטים בשני זרועותיו והן הן סוד ידים דזעיר בה' אצבעות והם בסוד חג"ת נ"ה שהם ה' חסדים בימין וה"ג בשמאל וסוד התחלקותם לפי סדר האמור בשער הציצית גודל אצבע אמה קמיצה זרת נחלקים בה' ספירות חג"ת נ"ה שהגודל ה"ס ספי' החסד ואצבע גבורה אצבע אלהים. אמה ת"ת שתמיד נדרש בו' ה"ס הת"ת. קמיצה נצח לקמיצת הכהן ושרשו שם זרת הוד שהיא סוד המדה ושמים בזרת תכן שעד שם הוא סוד מדות השמים:

ואמנם נודע שמדת החסד מעולה על כולם דאיקרי יומם דאזיל בכולהו יומי ולכן ה' אצבעות הם בסוד שם יד דהיינו י' חסד ד' ארבעה האחרים. ובזה נמצא טוב טעם לסדר אותיות כמנ"פץ שבא"לף בי"ת כ' לבדה מ"ן סמוכות וכן פ"ץ והטעם כי אות כ' היא סוד אצבע הא' והיא ממש מושרשת בעיקריות כף היד וגם לה ג' פרקים אלא שהפרק התחתון הוא מובלע ביד עצמה וז"ס התחלקות אצבעות הכהנים בעת נשיאות כפים שמתחלקים לג' חילוקים. כ' הגודל לעצמו. מ"ן אצבע אמה ביחד. פ"ץ קמיצה זרת יחדיו. וטעם התיחדם בסדר זה הוא כי בכל בחינת ובחינת נ"ה הם בסוד אורות מגולים. ות"ת וגבורה מכוסים. ודע שאע"פי שיד ימין היא בסוד החסד היינו דוקא בסוד חסדים דאימא שהם גבורות דאבא כמ"ש הרב ז"ל בפירוש בס' הדרושים בסוד טלית ותפלין:

וז"ס נמרץ בפ' וישא אהרן את ידיו ידו כתיב כי הנה יד סתם היא השמאלית בכל מקום ולמה יקראו שניהם בשם יד. אדרבה הו"ל לקרותם בשם הרומז לימין שהיא השולטת על השמאל. והשתא א"ש שכל יד היא גבורה אלא ששל ימין היא גבורה דאבא שהם חסדים דאימא וז"ש ידו כתיב. פי' היד השמאלית של אהרן שה"ס אבא וממוצא דבר למדנו סוד הידים שהם סוד חו"ג ולכן בהתפשטותם בסוד חו"ג בזרועות והתחלקם לה' אצבעות הם מבקשות לצאת לחוץ שכן טבע כל חו"ג להתפשט ולצאת. אמנם אין שם צינורות ממש כשל היסוד לכן בוקעות כעין בקיע' בכל א' מהאצבעות בסוד הארה לבד וז"ס ויפוזו זרועי ידיו שהוא כעין קרי היוצא מהברית. ואולם זרועות זעיר הם מתנועעים לשיוכלו להנשא למעלה. או להשפיל למטה:

כי לפעמים מעלה אותם למעלה כעין נשיאות כפים הכהנים על הכתפים לרמוז לחו"ג ששרשם מכתפי אריך ואז באותה הנשיאות מאירים למול פניו הארות הבוקעות מסופי האצבעות ונכנסות אותם ההארות בפנימיות מוחיו ומשם מאירות ומתקנות ח"וב דלאה. אכן כשגומר לתקנה אז חוזר ומשפיל ידיו ומגיעות עד רישי ירכין דידיה. ושם נכנסים בנ"ה ונמשכים בתוכה דרך קוים. ובלי ספק שגם לרחל הנאה יש מהם בחו"ב דידה שהם כנגד נ"ה דידיה. אכן כל זה הוא כשישראל עושים רצונו ש"מ:

אבל כשאין ער"שמ אז כ"ביכול מתרפים ידי זעיר וצריך להתחנן ולומר אל נשא ידיך שיגביהם למעלה שלא יתאחזו ויהנו מהם החיצונים. ונודע שה"סא נקרא בור ריק שאין בו כי אם לחלוחית תמצית השיורין לקיומו. ולכן הבטלן המתאפא ממלאכתו שהוא מכת ריקים ופוחזים חבר הוא לאיש משחית. דייקא משחית כמשחית זרעו:

דש מבפנים וזורה בחוץ כי הטיפה נקרא יקר כשהיא מושפעת כהוגן. ולהפך קרי לריק בסוד ניצוצי זרועי יוסף:

ולכן הנושא ידיו בחנם איתלטיא מעשר שולטנין הם עשרה מלאכים הנמשכים מאותה הארות של הידים ונקראים שליטים כי עיקר כח האדם וממשלתו ומעשיו הוא בידים כמ"ש בבכורות השולט בשתי ידיו ועשר' שליטים שהיו בעיר היינו עשרה אצבעות שמאירי' בלאה הנקרא עיר ובסוד כמנ"פץ שהם שני הידים. וכבר ידעת שהידים מסטרא דאימא שממנה עיקר האורות של זעיר כד"א כונן שמים בתבונה. אבל מ"מ הארת אבא גם שעליה כתיב וראית את אחורי. הנה גדולה מעלתו משל פני אימא. שלכן מרע"ה שהוא פק"ד קס"א אנו אומרים שהוא יסוד אבא.

וזש"ה החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים פי' יותר מי' הארות של הי' שליטים. ואמר אשר היו בעיר ולא אמר שהמה בעיר לפי שלא כל שעה הם מאירים בלאה והנה כשהאדם נושא ידיו בתפילה וכיוצא אז מזדמנים הי' שליטים ויהבי ביה חילא וכו' להעלות מ"ן שהם מבחינת ו"ה ז' מלכין קדמאין והעלותם עד בחי' י"ה ואז מתיקר שמא קדישא. איתברך מתתא רומז עתה גם לבחי' האורות היוצאות לרחל בהשפלת ידי זעיר וגם אלה עולות מלמטה ואז מוסיף כח מלמעלה בשפע הבא אליהן. ואתיקר מכל סטירין ר"ל שגם צד החיצוניות הנרמז בצפרנים שמשם אחיזה חיצונים גם הוא נרצה לקדושה. והן הן רתיכין פנימאין ורתיכן דלבר הנזכר בסמוך שה"ס בשר האצבעות שבפנים. ובחי' כו' הצפרנים שמבחוץ כמ"ש בדרוש פרצוף לאה:

אבל אם הוא למגנא לייטין ליה בר"מח לייטין הענין הוא שההארה הנמשכת לזעיר בנשיאות ידים הוא בסוד הצלם שלו ספניו מאירים בו. ועל כן המרים למגן נאמר עליו ולא יראו פני ריקם. וידוע שיש בצלם רמ"ח איברים כמ"ש בכוונת אמ"ור להם שעם הכולל עולה רמ"ח ולכן מקולל ברמ"ח קללות:

רזא דעשר אמירן הוא בסוד חו"ג דנשיקין שהרי בנשיאות הידים מזדווגות חו"ב על ידי הדעת ואחר כך כשמשפיל ידיו מוריד ההארות לרישי פרקין דתמן חו"ב דיעקב ורחל ואז יתיחד כולא כחדא עילאה ותתא:

ת"ח ברזא דשמא קדישא איהו מלך וכו' יובן במ"ש הרב ז"ל שעל כל עולם מד' עולמות בי"ע יש סוד עתיק דהייכי מז' תחתונות דמ' דעולם העליון המתלבשות בראש התחתון בזה מתקשר עולם תחתון בעליון. והנה עתיק דאצילות ה"ם ז' ה' תחתונות דמ' דאדם קדמון שעיקר הארתם היא בכ"חב דאריך עוד איתא בס' א"י בענין א"וא היוצאים מבינת אריך וז"ל פירשנו בפ' יומם יצוה ה' חסדו כי יש ב' מיני חסד האחד הוא חסד העליון אחרי הבינה שמקום זה הוא בראש כתפין דאריך קודם התחלקות ב' הזרועות ושם הוא מקום חסד עליון הנקרא יומא דכליל כולהו יומי. וכבר ידעת כי לעולם החסד הזכר. והנה האור הנמשך מגרון עליון דאריך ירד ונתלבש בחסד הזה. וכשיצא בחוץ אז אבא נעשה בבחינת החסד ההוא. עוד כתב הרב בכוונת יוה"ך וז"ל כל מיני שפע הם משתנים ברדתם למטה מה שאין כן בחינת החסד שהוא אור קדמאה שהיה מאיר מסוף העולם ועד סופו אינו מתעבה ומחליש כחו כי כל אורו גדול למטה כמו למעלה: פירוש ככחו למעלה במקומו כך הוא למטה ביסוד. בסוד חסד דאיתגליא בפום אמה ולכן כל מיני שפע צריכים להתלבש בו לירד למטה וז"ס יומם יצוה ה' חסדו והענין שהחסד שבחכמה הוא מתפשט בכל הבינה וע"י מתפשט השפע בבינה כולה. ואח"כ חסד שבבינה מתפשט בזעיר וע"י מתפשט השפע בכולהו. ואח"כ החסד דזעיר מתפשט במ' כנ"ל וזה החסד שעליו נאמר יומם יצוה ה' חסדו יומא דאזיל עם כולהו יומי. וממנו נשמע דה"ה בההוא חסד עליון הנ"ל שהוא מתפשט באבא כנ"זל. ובזה נבאר המאמר כי מלך סוד עתיק המולך על עולם שלמטה ממנו ושהוא מסוד מלכות כאמור כהן ה"ס החסד המשמש והאי ברזא דקדושה. שכן הוא הממשיך השפע בכל המדות:

והנה עתיק הראשון הוא ממ' דא"ק שהוא עתיק דאצילות המתלבש בכח"ב דאריך וז"ש אית מלך לעילא דאיהו רזא דק"ק הם כח"ב דאריך כתר קדש חו"ב קדשים. ואיהו מלך עילאה דהיינו רישא דלא אתיידע דלעילא מכ"חב ומתלבש בתוכם שבעה קצוותיו:

תחותיה אית כהן וכו' הוא אותו החסד העליון שהוא החסד הראשון שמאיר ומתגלה באצילות והיינו אור קדמאה ממש ומפני שאינו מדה מעשר מדות דאריך שהרי הוא מסתתר עד יציאתו לחוץ לזרועו הימנית שמשם נעשה אבא כנז"ל לכן אמר משמש קמיה ולא משמש ליה כדבסמוך גבי מיכאל משום דדוקא לפניו נגלה שמושו ולכן אמר כהן דאיקרי גדול רצה לומר שראוי לקרותו גדול מפני שהוא סטרא דימינא ולא אמר מפני שהוא לימינא כדלקמיה במיכאל משום דמיכאל כל עצמו בצד דרום. אבל ההוא חסד עליון שיוצא אחר בינת אריך כנ"ל הוא חסד בעצם אבל הוא בתחלתו באמצע בריש כתפין אלא שאח"כ יוצא לצד ימין: כלל העולה שמלך וכהן ה"ס כללות כל עולם. מלך הוא עתיק והוא חבור עולם תחתון בעליון. וכהן הוא האור הממשיך השפע בכל העולם. ולפי שמלך זה הוא עתיק המסתתר בכתר דאיהו אריך. וכהן זה הוא המתגלה באבא נמצאו שניהם רמוזים באות יו"ד וקונו. וז"ש ברזא דשמא קדישא שידוע שתמיד אבא נקרא בשם רזא. מפני שאינו מתגלה באצילות אלא על ידי התלבשו באימא:

אית מלך לתתא וכו' היא מ' דאצילות הנעשית עתיק בהיכל ק"ק דבריאה כנודע ואמר דאיהו כגוונא דההוא מלך עילאה בסוד אני אין.

ואיהו מלך על כולא לתתא פי' על כל בי"ע שנקרא חילותי'. ותחותיה הוא מיכאל שבצד הימין בהיכל הרצון כמ"ש בהיכלות דפקודי:

ודאי בסטרא דקדושה וכו' הוא כלל גדול לעולמות שלמטה עתיק דיצירה מ' דבריאה. עתיק דעשייה מ' דיצירה. וכן במלאכים הימניים כהנים הם כי סתם כהן גי' חסד עם ג אותיותיו. ובזה נמצאו העולמות מיוחדים ומתקשרים ומיני שפע נמשכים בה כראוי וז"ש ודא איהו רזא דמהימנותא שלימתא:

בסטרא אחרא וכו' נודע שזה לעומת זה עשה האלהים וכמו שיש אב"יע בקדושה כך יש ד' עולמות אבי"ע בקליפה אלא דיש חילוק והבדל בתיקונם. כי דע שגם בכל א' מד' עולמות דקליפ' יש ה' פרצופים. אלא שבקדושה נתקנו כל א' וא' מה' פרצופים בכלים ואורות אבל בקליפה אינו כך אלא כל עוד שירדה ונתרחקה נתרבה תיקונה שהרי בעשייה דקליפ' נתקן בהארות אפי' עתיק שלה. אבל ביציר' לא נתקנן כי אם מאריך שלה ולמטה ובבריאה רק מא"וא ולמטה. ובאצילות רק ז"ון שלה. ואמנם באצילות הקדוש שנתקן כולו בשלימות נתהוו השערות למעלה באריך דמחפין על א"וא ונתלבנו. וקוצא דשערי דאריך נגיד עד רישא דזעיר ונשאר כל פרצופו מגולה שאין עליו שער בסוד ואנכי איש חלק. אבל באצילות דקליפה לא נעשה תיקון לא בא"א ולא באריך שלה ולא יצאו השערות רק בזעיר דידיה וז"ס עשו איש שעיר. ונודע שמקום מעמד ואחיזת אצילות זה אף כי הוא נגד זעיר הקדוש. אין לו כח לעמוד נגד ג"ר שלו. אלא כחו אינו מתחיל כי אם מכנגדה חסד אכן משם ולמטה מתפשט בכל בי"ע:

נמצינו למדין שזעיר דקליפ' דאצילות אינו עומד כנגד רובא דרובא דאצילות המבורך שאפי' עד בינה דזעיר אינו מגיע וכ"ש משם ולמעלה וז"ש בכאן כסא דלאו איהו סטרא דקדושה. פי' שאינו מדבר בכל ס"א שכנגד בי"ע שהוא עומד בצד הקדושה כולה. אלא באותו ס"א שאינו צד הקדושה שלא הגיע אפי' נגד כח"ב דזעיר הנקרא קדושה שהרי המוחין נקראים כן ושם אית מלך זקן וכסיל הוא זעיר דקליפה ונקרא מלך שהוא ראש הניתקנים בקליפה. וזקן וכסיל שבו סוד השערות דהוו שייכי לאריך וא"וא דידיה אם ח"ו היו ניתקנים.

זקן כנגד עתיקא סבא קדישא וכסיל דאין הארה בח"וב דידיה: ותחותיה אית כהן און הוא יסוד זעיר זה כמ"ש לקמן ולכן ירבעם שהוא משבט יוסף בעשותו ב' עגלים שהם כנגד ז"ון כמ"ש הרב המשיך כח טומאתו מאון זה ואמר מצאתי און לי דייקא לי שהוא נגדיי לשבט יוסף ששלט בקדושתו על כהן און והוציא אותה פרידה ממנו היא אסנת ונהפוך הוא ירבעם שנכנע לאון. והצליח מפני שהמשיך כח המעולה שבכל בי"ע דקליפה שכן הוא כולל כל ו' אורות דזעיר דקליפה. והוא לעומת יסוד הקדוש שמוציא אור החסד המתגלה בפום אמה שהוא כהן שבקדושה:

רזא דמלה בשעתא דהאי מלך וכו' דייקא דהאי ר"ל שכאשר יכנעו אלה השני' שהם ראשי הס"א. שהם כנגד האצילות הקדוש. אז הקב"ה שהוא זעיר:

שליט בלחודוי שכן הס"א שכנגדו נכנע והודה בגדולתו וכ"ש שאר כוחות החיצונים שבכל העולמות וכנגד זה הכה ה' את פרעה שיונק מזעיר דקליפה הנז' שהרי אחיזתו מאחורי הדעת המתפשט בו"ק זעיר דקדושה כי פרעה הוא ג"כ הע"רף כנודע. ואחריו נשבר ונדכה כהן און ויצאה נשמת יתרו מתוכו וחזרה אל הקדושה וידוע שיתרו הוא משרש קין שהוא מהגבורות. וכל כח החיצונים הוא מסוד מלכי קדם כי אין יניקה לחיצונים מן החסדים אלא מן הגבורות וז"ש ודא הוא כהן און ס"א דשמאלא שאחיזתו מהגבורות ולכן חשבה רחל שח"ו בנה היה מבחינה זו כי ראתה שמתה בלדתה אותו ושהיה נגדיי ליסוד דקדושה שממנו החיים דאיהו חי העולמים. אבל יעקב ידע שהוא בסוד צדיק דנפיק מנה כמ"ש בפרשת ויצא והוא בסוד ההוא רוחא דשבק בה שהוא מהחסדים וקראו בן ימין כמ"ש בספר א"י. והוא בסוד שם ב"ן וה' תתאה נחלקת בצורת דו גי' או"ן דקדושה:

יודוך עמים אלהים וכו' כל ג' פסוקים מיודוך א' עד הב' שעניינם אחד הכנור אומר אותם ויובן במ"ש הרב כי זווג הנעשה בלילה הוא של יעקב ולאה בכל אורך זעיר והוא בסוד הגבורות כי אין התעוררות חסדים עד הבקר כמ"ש בזוהר הרקיע בפרשת רקרא. ולא תגיע שעת הזווג עד חצות כי קודם לכן נקרא ליל ומחצות ואילך דקבילת דכורא נק' לילה. והנה רחל כל חלק חצי הראשון הולכת ומתמעטת ועוזבת כליה ללאה. רק נקודה העצמית שלה כי זו יורדת ברגע חצות להיכל ק"ק דבריאה ותשלח פארותיה להחיות כל העולמות דבי"ע ובכח תחנוניה בסוד אלהים אל דמי לך ובכח לומדי התורה בזמן ההוא. היא מבררת בירורים להעלות מ"ן בבוקר וז"ש הפ' ותקם בעוד לילה דייקא לילה ולא ליל. ותתן טר"ף לביתה ה"ס רפ"ת בירורים כי היא טורפת אותם מיד טורפיהם. וטרף זה ניתן לביתה לה לעצמה בתוך יסודה להבנות בבוקר. וחק לנערותיה הם כל עולמות בי"ע הנק' נערות ולהם תתן חק מזונותם משיורי רשימו של הברכות אשר קבלה מאימא עילאה ע"י עיר בעלה שהם ב' שמות ס"ג מ"ה גי' ח"ק ואל תקשה ותרד מבעי ליה. כי נאמר ותקם בבחינת היותה ראש לשועלים. ועוד קימה יש לה בזווג הנעשה באצילות באמצעות תורת העומדים בבית ה' בלילות אשר היא משתעשעת בהם. והנה מאיר אורה בכל ג' עולמות והם אומרים אלהים יחננו ויברכנו:

רוח צפון כתב הר"חו בפ' ויקרא שרוח צפון ה"ס ההוא רוחא דשדי בגווה שהן גבורות דנוקבא דזעיר שבאו לה מיסוד אימא ליסוד זעיר ומשם לדעתה ומתקבצות בהוד שלה שה"ס הכנור להודות לה'. ושם אומרת שירה כמשפט הגבורות להתעוררות הזווג. ולפי שה' גבורות כללותם ביסוד וכללות כללותם במ' הן ז' לכך היו ז' נימין בכנורו של דוד וז' פסוקים במזמור זה ומ"ט תיבות בכולו ומ"ט אותיות בפ' ישמחו כולו בסוד שביעיות דהיינו ז"פ שבעה. והנה אותו הרוח אומר לדעת בארץ דרכך:

ויובן במ"ש הר"חו בזוהר הרקיע בפ' מקץ דיסוד אימא נק' דרך ומ' לוקחת הגבורות דיסוד אימא ונכנסים לה דרך דעת שלה כנודע. והוא הוא עצם רוח צפון הנז' ולכן היה אומר לדעת בארץ דרכך ואז תתפשט בכל גוים ישועתך הוא כח הגבורות המושיעות מן החיצונים כמ"ש בסוד כוס ישועות אשא. והכנור שהוא ההוד אומר יודוך בלשון הוד. וכללות הפ' היא תפלה לאל שימשול בכחו על החיצונים עד שיכירו גדולתו ולא יתקוממו עוד להכחיש פמליא של מעלה אלא יודו בפיהם כי אך לו ית' המלוכה. וישמחו וירננו במשפט צדק הנהגתו אשר בארץ ינחם ועוד יודו וישבחו לשמו ית' כי יודוך הא' לשון וידוי והב' לשון שבח והודאה וכל זה מתפלל הכנור בסוד ז' גבורות שמהן ע' אומות ולכן תחפוץ בקיומם כשיתחברו לקדושה וב' שרשים הם השוררים בחיצונים ישמעאל ועשו. וכשאלו הב' יודו לקדושה כמ"ש יודוך עמים אלהים ממילא יודוהו כל שאר ע' אומות:

חמוי דיוסף כהן און וכו' איתא בליקוטים חדשים פ' זו וז"ל דע שיש בס"א כהן מדין והוא כנגד יסוד אבא שבקדושה כי שם בקדושה הוא אהבה ובקליפה איבה ומריבה. ויש כהן און כנגד יסוד זעיר ששם כחי וראשית אוני ובס"א הם פועלי און. וידוע שיוסף ה"ס יסוד דזעיר ולכן כנגדו כהן און ומשה שה"ס יסוד אבא כנגדו כהן מדין ולפי שיסוד אבא מתווך בתוך יסוד זעיר לכן שניהם רזא חדא וסוד אחד בסוד ו' גדולה ו' זעירא. ונודע שלמעלה ביסוד אבא לא מתפרשן לעלמין מאימא כי תמיד הם באחדות ושלוה משא"כ בס"א דלעולם לא יש זווג ביניהם ולכן יסוד אבא דקליפה נק' כהן מדין. דלא מיבעיא כהן און שהוא כנגד יסוד דזעיר שאין לו חבור כי זה אינו חדוש שהרי גם בקדושה נקרא ז"ון דודים לזמנין ידיען כמ"ש בפ' ויקרא. אלא אפילו באותו שכנגד יסוד אבא לא יש אחדות וזווג דאל אחר אסתרס וז"ש ומה דאתמר כהן מדין רזא דא אשת מדינים ובית חבר כי משים שלום בבית בטל.

שמא דא דאגין וכו' איתא בשער הקליפות פ"ג שמוחין דקטנות דזעיר המלובשין בנה"י דאימא הם בחינת אלהים ושהלבוש היותר חיצון שבהם אינו נכנס בתוך הזעיר אלא נעשה מקיף עליו להגין עליו מן החיצונים והוא בסוד החשמל והוא הנרצה בכאן שמא דא אגין וכו'. שאז היה זעיר בסוד הקטנות והוצרכו ישראל לשמירה מעולה ומלת עשה עם ג' אותיותה גי' חשמ"ל. ולפי שלפעמים כשישראל חוטאים מסתלק החשמל הזה. לזה אמר שלא היה כך בגלות מצרים דלא איתעדי מנייהו בגלותא שהגם שהיו שולטים בהם עכ"ז בדרך נס היו ניצולים מהבנין ומהיאור בנפלאות גדולות כמר"זל אמנם בעת הגאולה לא הוצרכו לשמירה כי אז הזהיר יסוד אבא המכניע כל החיצונים וז"ש שמא עילאה כנודע שדור המדבר כולם היו מיסוד אבא שהאיר ביסוד אימא כמ"ש הרב וז"ש שמא קדישא דאפיק לון ברזא דיובלא ר"ל על ידו והוא היה העיקר. ודיקא דקאמר ברזא דיובלא הוה. ולא רזא דיובלא. וכן דקדק הרח"ו ז"ל באוצ"ח במסטרא דיובלא. ופי' הפסוק כי שמע והבין יתרו כי שם אלהים הוא שהגין על משה ועל ישראל בגלות. משא"כ ביציאתם שהיתה ע"י שם הוי"ה. והד"א מפרשו בפרטות הנעשה למשה בשם אלהים כמ"ש כי אלהי אבי בעזרי פי' בקטנותי שהייתי נטפל לאבי עזרני והיינו כשהושלכתי ליאור. ואח"כ ויצילני מחרב פרעה. וכן היה בפרטות לישראל כמ"ש וישמע אלהים את נאקתם וירא אלהים את בני ישראל:

כד פריק וכו' נבאר איך נרמזו ג' גאולות בפסוק. דע שיש הפרש בין פדות לגאולה. כי פדות הוא לנוקבא ואינו לחלוטין. גם צריכין ליתן פדיון תחת הנפדה כמ"ש בל"ת ע"פ ציון במשפט תפדה ועוד נודע שבזמן יציאת מצרים לא היתה קומת רחל רק מן הת"ת ולמטה ששם סוד דור המדבר. וכן היה בזמן גאולת בבל וידוע כמה אלפין מתו בימי החשך וכן כמה אלפים נשארו בגלות כשעלה עזרא לפי זה יצדק שם פדות בגאולת מצרים וגלות בבל בין שלא נגלה יסוד אבא שהוא הגואל האמיתי כי אם מת"ת ולמט' שה"ס עולם הנוקבא ובין שלא היה לחלוטין שהרי גלו אח"כ ובין שניתן כפר' תחת הנפדה ונוסף עוד שהיה ע"י שליח כמ"ש פדות שלח לעמו כי בדין לא היו זוכים ליגאל לכן הוצרכו לנסים להודיעם גבורותיו. כמ"ש ולמען תספר. וז"ש ועבד לון נסין וגבורן מה שלא הוצרך בגאולת בבל כי כבר נודעה יד ה' את עבדיו וכו'. צוה לעולם בריתו זו כנגד גאולה מיון שכל מגמת היונים לבטל מהם ברית המילה. וה' בחסדו צוה לעולם בריתו. ולעומתו בגאולת מצרים שנכנע כהן און שהוא כנגד יסוד דקדושה כנז"ל. ואז היה פתח שיצאו הניצוצות מהקליפות להיות גרי צדק וראשון לכולם היה יתרו שקיבל בריתו ית' באהבה כנרמז במלת בריתו אותיות ביתר"ו:

מתמן והלאה קדוש וכו' הוא הנז"ל אתא יתרו כומרא וכו'. ולבתר יהב אורייתא בשלימו דשולטנו וכו' כי אז בליל מתן תורה עלה הזעיר עד דיקנא עילאה בסוד נדמה להם כזקן. ובבוקר עלתה רחל שם והוא יותר ממה שהיא במנחה דשבת כי אז נזדווגה עמו בשווי לה והיה חרות ממ"ה ומשעבוד מלכות: והיינו בשלימו דשולטנו על כולא. שלא היה אז שם חסרון לנוקבא כמ"ש בסה"כ והיינו קדוש ונורא שמו כי שמו היא רחל אז היא בקדושה עליונה שהוא בסוד חכמה סתימאה שמשם יראת הרוממות כנודע וכן יהיה לעתיד:

וכללות כוונת זה המזמור יובן במ"ש בס' א"י בל"ב נתיבות נברא העולם שהוא זעיר בעל ו"ק מעלה ומטה וד' רוחות. ול"ב נתיבות הם סוד טיפת יסוד אבא שהם כ"ב אותיות ועשרה נקודות. הרי שיש ביסוד אבא כ"ב אותיות. וכבר ידעת שעיקר גילוי יסוד אבא דהיינו יציאות מיסוד אימא הוא בדעת זעיר ונמצא שאז מאירים ו"ק זעיר מהארת יסוד אבא ולכן השלים המזמור בג' ג' לאשלמא שית סטרין דזעיר ומפני שיש כמה בחי' אלפ"א ביתא דכורין ונוקבין הנה א"ב של מזמור זה הוא א"ב דאבא ועניינו מוכיח שהוא מיוסד על מעשה ה' דכתיב ביה כלם בחכמה עשית. ועל המצות והפקודים שהם מיסוד אבא כמ"ש תורה צוה לנו משה גם יסודו על הגאולה שעיקרה מיסוד אבא כנודע. ועל תנ"ך שכולם ממקום הארת יסוד אבא הנקרא תורה בקו האמצעי היוצאת מפי הגבורה דהיינו מיסוד אימא נביאים בנה"י דזעיר הנהנים מהארות בקיעות יסוד אבא. כתובים בחג"ת דמ' המכוונים ב' פרקים אמצעיים דנ"ה דזעיר ועד שם מגיע יסודו של זעיר אשר בתוכו מבריח וכמוס יסוד אבא:

ולכן נעשו הכתובים בר"ק רוח דזעיר וקודש דאבא והפ' מבאר ראשית חכמה פי' המקום הראשון שבו מתחיל לצאת החכמה הוא יראת ה' ירא"ת גי' תור"ה ששם התחלת קומת רחל הנק' יראת ה' כמ"ש באוצ"ח על פ' עקב ענוה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם הם הכה"י ששם הכליות יועצות ומשם חו"ב דרחל וכלל גם היסוד במלת טוב וגם הוא נקרא משכיל ושלשתם עושים ובונים את יראת ה' הנזכר שהיא מדרגת עשייה. ומתקנים אור ראשית חכמה ליראת ה' והיינו עושיהם דקאי אחכמה ויראה.

תהלתו עומדת לעד ר"ל הארתו הגדולה היוצאת מפי יסוד זעיר ששם חג"ת דנוקבא ושהיא גם היא עיקרא מהארת אבא בסוד ה' בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא היא עומדת לעד שידוע שההארה היוצאת מיסוד אבא אינה בטלה לעולם כמ"ש כל הכתובים עתידים ליבטל וכו' ודרשוהו בדברי הרב על זה. ולהיות כל האל"ף בי"ת ועניינו בסוד אבא לכן חתם ואמר וכולא תלייא בהאי חכמה דוק בהאי שר"ל במקום גילויה ויציאתה מיסוד אימא ששם הוא גנוז. וטעם שלא נזכרה גם גאולת מצרים לפי שכבר נרמזה למעלה כח מעשיו הגיד לעמו והיא דוגמא כוללת לכל הגאולות לכן הפסוק הרומז לג' גאולות דהיינו בבל ובכללה מדי ופרס והשנית דיון והג' העתידה. חזר ופרטו בפרט על גאולת מצרים. דא אלהים חיים ה"ס אימא המקבלת מאבא שורש החיים כמ"ש החכמה תחיה ואינון רעין דלא מתפרשן וזוגייהו תדיר לכן נקראת אלהים חיים שתמיד ב' יסודות הם מיוחדים דהיינו חיים ב' חי שתמיד הם חיים ומשפיעים:

דאסתכל לאנהרא פירוש שהמשיך אור ב' העינים סוד חו"ג לאנהרא באור מקיף: ולאשגחא באור פנימי:

בכללא חדא שאז היו העולמות כולם ביחוד ובשלימות והזהיר אור האצילות בכל העולמות בסוד אור שאינו מתעבה. ויעוד על זה נשמת אדה"ר שהיתה מזיהרא עילאה מעולם האצילות וכמ"ש בספר הגלגולים וז"ש בכללא חדא אור כולל ושוה ולא מתחלק למדרגות שונות בבחי' אבי"ע אלא הכל שוה עד עולם העשייה וז"ש את כל אשר עשה ואומר כולם בחכמה עשית. ופי' בזוהר כולם בחכמה עשית בבינה כי מבינה יצאו:

והנה טוב דא וכו' הוא מן החסדים שהושפעו בראייתו ית' והחסדים נקראים טובים כי הם מטיבים לעולמות מאד דא סטרא דשמאלא. כי הגבורות מרובות על החסדים שהרי זעיר בניינו מחו"ג והנוקבא בניינה מהגבורות. ועוד שכפי האמת הגבורות מעולות מהחסדים כנודע מסוד ועטרותיהם בראשיהם. ואמנם מאד גי' מ"ם ה"א גי' אלה"ים:

טוב דא מלאך חיים ידוע ששם החסדים שבדעת הוא שם אה"וה גי' טו"ב וכל מוח כלול מד' ד"פ טו"ב גי' חי"ים וזהו חיים טובים:

מאד דא מלאך המות שכן עקרו על או"ה והם מרובים מישראל כמ"שה כי אתם המעט: ור"ת "מלאך "המות גי' מא"ד:

וכולא רזא חדא ירמוז למ"ש הרב שביסוד יש ב' צינורות הימני לשפע הקדושה ושל שמאל למותרו' הנשפעים לחיצונים ז"ש את כל אשר עשה הוא היסוד הנקרא כל והוא יום הששי ולזה אמר וכולא רזא חדא שהיסוד נק' רזא ור"ל שב' המלאכים יוצאים מיסוד אימא:

תוספתא רשימו חד פי' בזוהר הרקיע שהוא יסוד אבא. ונקרא רשימו כי היסוד נק' אות ובטמירו דטמירין ה"ס יסוד אריך שהוא סתו' בתוך דאבא. דטמירין תרי יסוד א"ק ויסוד עתיק. א"נ ב' יסודות דעתיק דכר ונוקבא: ונל"עד שרומז למ"ש בל"ת בפ' בראשית ע"פ ויקרא האדם שם אשתו חוה שמת"ת ומ' שבחכמה נאצלה הבינה דהיינו מו"ד שבי"וד שהם ת"ת ומ' דחכמה. ונעשית ה דהיינו דו וז"ש אפיק ליה מגרמיה ומתח ליה. בסוד ה והיינו היכל. ואז בהתחבר ה' על י' יהיה יפ"ה שהם נ' שערים גי' כ"ל והיינו ה"יכל:

תקונא דדינין וכו' פי' משום דיתרו הוא מסוד ניצוצי הטוב של קין. והוא מצד הגבורות והדינין. ולו נאה ליעץ על דבר המשפט. ועוד שבזה תקן מעוות קין שאמר לית דין ולית דיין ובקרבנו רצה להגדיל כח הס"א. ועכשו הודה לה' שהוא דיין אמת הוא מלך המשפט ולפי שמתחלתו היה מתבוסס בדינים הקשים. עתה הושפע עליו רוח ה' ליעץ את משה שהיה ממקור החסד על תיקון הדינין. וא"ל נבול תבול שהחסדים יש להם ב' בחי' א' היא שרשם בדעת ב' הוא התפשטותם בגופא דזעיר וגם זה בב' בחי' מכוסה ונגלה: והנה דין אמת הוא משפט לזה שמעמידו בשלום כמו שהגבורות מגבילות הקצבה הנאותה לכל א' כפי מה שראוי לו: והוא הוא פועל הדין הממותק לכן אר"זל משפט לזה שמחזיר לו את שלו. וצדקה לזה שמוציא גזלה מתחת ידו: והנה משה להיותו ממקור הדעת ששם מחוברים יחד חו"ג השיב לחותנו כי יבוא אלי העם וכו' כלומר לי נאה הדבר כי נקל הוא אצלי המתקת הגבורות. ויתרו השיבו נבול תבול והענין ע"ד משר"זל שנגלו דברים לר"עק שלא נגלו למר"עה והוא דרשת תגי האותיות פירש השכלת העניינים הפרטים כי זה לא יכון למרע"ה רק כל כללות החכמות והסודות. אבל פרטי הענפים היה ראוי להטיל על יחידי סגולה מס"ר. שהם מענפי הדעת והם ישפטו הדבר הקטן הם הפרטים אבל הדבר הגדול כגון כללים הכוללים יביאון אל משה כי כל משפטים יש להם סוד למעלה כמ"ש באוצ"ח דיני האונאה וכמ"ש הרב ז"ל מפ' סוגיות הש"ס ע"ד הסוד וזה נקרא באמת עומק הדין:

מזדווג באתר אחרא הוא זווג הפנימיות של הנשיקין קול ודבור וכשהוליד בניו היה מבחינת גופא בגופא ועכשיו היתה מדרגתו רוחא ברוחא וכמ"ש בסמוך שאז הוה משה ממלל בשכינתא. ואיתא בס' א"י שרק משה זכה להמשיך אור מדעת עליון דזעיר בסוד אל דעות ה' וז"ש באתר אחרא קדיש' עילאה דייקא עילאה והנה גם יעקב זכה לדעת בסוד ישראל אלא שהוא התחתון המתפשט בו"ק. הוא השרש שבדעת תחתון שממנו מסתעפים ו"ק דזעיר. אבל משה נתעלה עד דעת עליון וזכה אל האור מן הקול הפנימי אל דבור הפנימי הנק' כלת משה: ולאו יקרא דיליה וכו' לייחס אליו הולדת בנים בע"הז שכולם באים מן דעת התחתון: מ"ט נ"ל מ"ט קראם אח"כ בניו ותירץ מפני שאותה שעה היה מזווג זווג עליון דקול ודיבור כמו שאמר לקמן:

דשליט ביה אורי"אל שהוא בת"ת והוא לצד מזרח כי מיכאל וגבריאל הם בח"ג והוא החדש הג' ולפי ששם גילוי האורות היוצאים מיסוד אימא לכן אמר ביום הזה שהוא מורה דבר המגולה וידוע שבני ישראל הם החו"ג שיר אל שמהם נשמות ישראל שיצאו ממצרים גם מצרים סוד דעת שבו ב' מצרים גבול החסדים וגבול הגבורות: ושס"ה רבוא וכו' פשוטו של מאמר זה כי אוריא"ל גי' רמ"ח מ"ע. ושס"ה מחנותיו נגד מל"ת ובין שניהם תרי"ג מצות שניתנו בסיני וידוע שת"ת הוא שרש לח"ג ונ"ה ובו יוצאים החו"ג מיסוד אימא וה"ס פ"י הגבורה שממנו יצאה תורה שה"ס החו"ג מ"ע ומל"ת.

וכלהו אית לון שס"ה מפתחן ה"ס ה' חסדים של יסוד אבא שהיסוד נקרא מפתח שפותח רחם הנקבה בינה וה"פ ס"ג עם עשר אותיותיו שעולה ע"ג הם שס"ה. ודי במפתח א' לרבוא א' להאיר לו כי הוא ניצוץ מהאור הגנוז ביסוד ורב איכותו להאיר את הגבורות. דנפקא מגו חשמל נודע שכל חשמל ה"ס אור מקיף והוא גי' מלבו"ש. וג' מלבושים הם דזעיר וזה בין לנר"ן שבו מצד אימא ובין דמצד אבא. והאמור כאן דמצד אבא וז"ש עילאה והוא מלבוש הנשמה והיינו פנימאה וכמ"ש בסה"כ שאורי"אל נק' פני"אל כשיונק מהפנים חשמל גי' מלבו"ש הפנים אוריא"ל הוא לבוש הגוף גי, רמ"ח כמנין אברה"ם שהוא החסד. וזהו סוד אור פנים שהוא אור פנימי שבמקיפים והוא מסוד שם אל העולה במילוי הק"פ. גי' הפנ"ים וב"פ הק"ף הוא ש"ע ועם ו' אותיות המילוי וב' אותיות של אל פשוט גי' חשמ"ל:

באופן שחשמ"ל זה הוא לבוש הנשמה דמצד אבא וכל נשמה הוא משם ס"ג. ואנן קיימינין הכא באור היוצא מיסוד אבא שהוא תוך החשמל היינו מגו חשמל והיסוד הוא ששי ו"פ ס"ג גי' חשמ"ל. א"נ בחינת זו ה"ס ו' דהיינו יסוד אבא שבת"ת זעיר ואם תחבר ו' אל שס"ה יעלה חשמ"ל:

גניז וסתים כי יסוד אבא גנוז בתוך זעיר סתים בתוך בינה:

די רזין דאתוון ה"ס ד' מוחין דמצד אבא שהם בסוד ד' אותיות הוי"ה וידוע מיחוד שם שד"י שהשפע בהיותו באבא נקרא אור לכן גם לבושו הוא החשמל הוא אור פניאל כי הפנימיות הוא תמיד בחינת אור שאינו מתעבה והוא הנק' אור הגנוז בתוך יסוד כמ"ש בס' א"י ועיקרו ד' יודי"ן דע"ב ד' טפין בבחי' חנר"ן ואלו נקרא בשם רזין כי כל רזא הוא ביסוד שכן טיפת האור שהוא ו' שבשם. יסוד י' סו"ד. ואלו הד' הם רזין דאתוון קדישין עילאין כי הקדושה הוא במוחין חב"ד אבל אלו קדישין עילאין היותר עליונים שבקדושים של שמא קדישא: תליין ביה מפני שביסוד נגנז האור ההוא לצדיקים. וגם לסוד כמוס הנזרר בס' א"י ובס' הליקוטים ביחוד שד"י. שד' יודי"ן דבחי' אור נמשכים ממזל נוצר חסד מד' יודי"ן של ע"ב אשר שם ועוד נמשכים משם בחינת ד' יוד"ין אחרים מהמזל עצמו. והוא במדרגת ס"ג לגבי ע"ב. ונשמה לגבי חיה. ולכן יו"ד ראשונה דבחי' זו גם היא אינה מתלבשת רק ג' יו"דין האחרים מתלבשים בג' יוד"ין של אה"יה דיוד"ין דמזל ונקה וע"ש באורך:

ומכללם של דברים למדנו שהם בחינת ח' יוד"ין ולכן היסוד נקרא חי רומז ח' י' וכולם מבחינת חיה וכל אלו ח' יוד"ין נקראים רזין שסודם מדעת דעתיקא ששם יסוד דעתיק יומין. גם ר"ז גי' א"ור וז"ס אורי"אל העולה ח"פ א"ל כי כל בחינת הדיקנא סודם אל כמ"ש בס"הכ וז"ל דע כי בכל מדה מאלו הי"ג צריך לכלול בה שם אל. והטעם הוא כי שרש כולם הוא שם אל עכ"ל ועוד איתא התם שד' יודי"ן הראשונים וגם יו"ד ראשונה של ד' יו"דין האחרונים אינם מתעבים כלל. אבל ג' התחתונים שמתחילים מה' ראשונה של שם בחינת ס"ג הם בחי' מים שהם נעשים לבוש דק אל האור ונמצאו בחי' חמשה אור. ונל"עד שהם ה' אור דמ"ב. והם מתלבשים בבחי' ס"ג וידוע שכל ס"ג עם עשר אותיות סודו ע"ג ולכן יוצאים שס"ה נהורין מתוכיות החשמל שהם ה' הארות המתנוצצות מתוך שם ס"ג. וגם אור מים גימ' נוריא"ל. הרי אוריא"ל מבחינת האור שהוא חסד לבדו. ונורי"אל מבחי' השנית שהוא האור שלבושו בשם ס"ג ולכן זה בימין וזה בשמאל. והכל. בת"ת ששם מתגלה יסוד אבא:

ואיהו רזא דאיש תם כללות הענין מובן במ"ש באוצ"ח בסוד יעקב ודור המדבר שנק' איש תם בעלה דתם כמ"ש בפ' שלח לך ותמצית הסוד הוא שידוע שיעקב נבנה מהאחורים דאבא דהיינו פרצופו אמנם תוכיותו הוא מהארות יסוד אבא שבתוך פנימיות דעת דזעיר ונמשך עד מקום הת"ת ושם בוקע האור בסוד יעקב יבקע ויוצא ליעקב וה"ס התורה ועליו אז"ל נובלות חכמה של מעלה תורה והנה בת זוגו היא הנק' דור המדבר דור דעה וז"ס מ"ש ואיהו רזא פי' שיסוד אבא דאמרן דגניז וסתים. הוא רזא יסוד של יעקב הנקרא איש תם בעלה דתם היא נוקבא דיליה. ואית' בליקוטי החברים שביעקב יש שם יו"ד ה"א ו"ו ה"א גי' ד"ם וי"פ ד"ם עולה ת"ם גם קראו איש האלהים מפני שכל בחי' לאה היא מאימא כמ"ש באוצ"ח בפי' מסטרא דיובלא. והנה יעקב סודו הוי"ה. והוא אלהים:

תם דתמן סיומא וקשרא דתפילין פי' מלת תם מורה סיום מפני ששם סיום יסוד דאימא שמשם מוצאם דדור המדבר ועוד כי הוא סוד קשר תפילין דיעקב בסוד ד' שהיא ד' אלפי"ן דאהי"ה העולים מד"ת שגם הוא לשון סיום כי כל מדה הוא גבול ואולם ד' אלפי"ן השרשים נשארו בזעיר ושל דור המדבר הם ד' מלוי אל"ף העולים מד"ת כמ"ש באוצ"ח. וגם שם סיום הארות יעקב כי משם חוזר האור ליכנס בתוך זעיר לצורך תפלה של יד ע"ש. ויעקב איש תם הוה בסוד זכר ונקבה חו"ג מ"ע ומל"ת כי אור הגנוז הוא ד' יודי"ן דע"ב שה"ס אתוון קדישין הנז"ל ועולים מ' ובצאתם ליעקב מתרבים יפ"י ק' וארבעתם ת' הרי ת"ם: ובדיוקניה קיימא ז"ס אחר שאמר שם בענין יעקב יעקב שגם בתוך זעיר יש יעקב פנימי שתחלה נבקע יסוד אבא בתוך זעיר ויש שם יעקב יותר גדול ומעולה וסודו יצא יצא יעקב. גם בזה יובן יעקב יעקב אפסיק קדמאה לא שלים בתראה שלים. והוא ממש רזא דחשמל תוכיות שלו וכנ"ל:

וכל נהורין סתימין עילאין נקיט איהו פי' שאורות אבא אינם מתגלים בשום מקום אלא דרך בו וממנו הם יוצאים לחוץ שבודאי אינם בתוקפם הראשון שהרי עוברים כמה מדרגות כמבואר:

וכולהו משריין וכו' ר"ל שהמחנות הנז"ל דרך בו לוקחים אותם מפתחות שאמרנו ולכן יעקב יעקב ע"ה עולה שס"ה להורות שכבר התיחד בשני בחי' יעקב ויצאו משם שס"ה מפתחות שהם שני בקיעות כמנין שס"ה:

וההוא נהורא כליל וכו' הם שני אורות הכלולות יחדיו בת"ת שמהם יצאו יעקב וזוגתו ועוד י"ל שהם אורות א"וא עילאין שבהם מוכתר זעיר. ואמנם איתא בס' א"י שסוד החשמל הוא בת"ת בין דאימא בין דזעיר. והנה בכל ת"ת יש כללות חו"ג כאחד ולכן חשמל דרז"ל ת"ת מצד החסד מ"ל מצד הגבורה וכן אמר הרב ולפי שכלולים יחד לכן חשמל הוא מלה אחת. והנה יום נ' נקרא חג השבועות מפני שבהם נתקן זעיר בכל ז' בחי' המוחין חו"ב חו"ג חג"ת כנודע ואח"כ מאותו החסד שבת"ת זעיר נעשה הכתר שלו שסודו מת"ת אימא שבתוכו אור הת"ת דאבא שהם שני הנהורין הנכללים יחד. ואיתא בזוהר בראשית אל נהירו דחכמתא שה"ס י"פ א"ל גי' י"ש שהוא בחכמה שה"ס שם יי"אי שהוא רוחא דיהיב אבא באימא. גם שם ס"ג מלויו ל"ז מצד אימא וב' דברות מתחילים אל "אנכי "לא יהיה לך. וב' דברות ל"ז "לא תשא "זכור. והנה אוריא"ל ח"פ א"ל. נוריא"ל ח"פ ל"ז. והאי אוריא"ל רב ממנא וכו' כי יש אם למקרא אוריא"ל בשורי"ק לשון אש. ואם למסורת לשון אור וירמוז לשני הגוונים:

לכן ביה אתיהבת אורייתא הכלולה מחו"ג באופן שהאיר אור כתר דזעיר בת"ת שלו ומשם ניתנה תורה בהר סיני שהוא ת"ת זעיר ושם ראש רחל וזשרז"ל הרכין שמים העליונים שהם ת"ת דאו"א ודבר עמהם על הארץ:

מסטרא דיובלא המד"ל כתב וז"ל מסטרא דיובלא פחד יצחק וכאן נראה שסותר מ"ש בשאר מקומות עכ"ל וכוונתו שבכ"מ אמר שהיתה מצד היובל דהיינו בינה וכנזכר בפ' בשלח ובמקומות אחרים ואישתמיטתיה דרוש דור דעה שבאוצ"ח:

פוק וחשוב רחבעם כו' המד"ל ז"ל הקשה למה לא מנה את יהויקים ביניהם התינח. יהואחז ויהויכין שמלכו זמן מועט. אבל יהויקים שמלך י"א שנה למה לא מנהו ולא תירץ כלום. ונל"עד חדא כמש"זל בטעם קדימת מלך יהואחז שהוא הבן השני ליהויקים שהיה גדול ממנו ואמרו מפני שיהויקים לא היה ממלא מקום אבותיו וכמ"ש רד"ק בסוף מלכים והואיל וכן לא זכה להיות נמנה. ועי"ל דאינו מונה כי אם הדורות דהיינו רחבעם דור אחד אביה ב'. אבל יהואחז ויהויקים ויהויכין וצדקיה כולם דור א' הם שארבעתם אחים בני יאשיהו ומנה את צדקיהו שהוא אחרון ושבו נודעה פגימת הלבנה בחרבן הבית. ואולם בש"ר פ' ט"ו מנו את יהויקים ועיין מ"ש יפה תואר ומ"כ:

אי תימא דנחת לסיני על וכו' כתב המד"ל וז"ל אינו רואה קושיא עכ"ל ואני רואה שתי ראיות חדא דכיון דדרך התורה לקצר וגם לפרש ולא לסתום אם איתא דירד לגופו של הר הול"ל להר סיני כמ"ש ירד לגנו ורבים כמוהו אבל הר סיני ק' יתור מלת על. ועוד דאימא דירד עד הרקיע האתרון מכוון על ההר. א"נ שהיה כסא הכבוד מרחף באויר על ההר מגבוה. וכ"ת שכך היה שלא ירד עד ההר אלא שמן השמים דבר עמהם ק' פסוק ויט שמים וירד דמשמעו שהרכין השמים והציעם על ההר כדרז"ל. וא"כ יקשה ויט שמים וירד להיכן ירד משם וא"ת כי ויט שמים ר"ל שהשי"ת נטה השמים ומשם ירד ג"כ קשה להיכן ירד השתא ניחא מלת אלא ויט וכו' דהאי אלא אין לו שחר אך במ"ש א"ש שזה קושיא שנית שא"ת דעל הר סיני ר"ל בשמים מכוון על ההר תינח אלא ויט שמים מה תימא ביה. ותירץ ויט שמים הוא וכו':

דא סעודתא חדא לקבל עתיקא וכו' מזל"ן דצ"ע שנראה סותר למ"ש הרשב"י גופיה מעבר לדף. ששם אמר בפירוש לר"א בנו שהסדר האמיתי הוא סעודה ראשונה למטרוניתא וכ"ת דהכא לאו בסדרא מיירי אלא בפירושא דקרא. אקרא גופיה תקשי דלא נקטינהו כסדרן. וי"ל במ"ש הרב והובאו דבריו בס' נגיד ומצוה וז"ל ומש"ה אז תתענג על ה' שה"ס סעודה שחרית ואח"כ אמר והרכבתיך על במותי ארץ שהוא רומז לסעודת הלילה. הטעם הוא שבלילה המ' מקבלת שפע מהעתיקא קודם שתשפיע. ופי' הפ' כך הוא אז בלילה המ' תתענג מהעתיקא שהוא על ה' ואח"כ תשפיע לנו וכשנותנת לנו הוא והרכבתיך על במותי ארץ עכ"ל באופן שלעולם אימא לך שכוונת הפ' למנות ג' סעודות אלא דהקדים סוד העתיקא לרמוז שבכל הסעודת צריך שתקדום השפעתו. ובזה תבין גם מ"ש אכלוהו היום וכו' דמניה ילפי ג' סעודות והנה ישראל באו שחרית של שבת והגידו למשה שהניחו מאתמול המן ולא הבאיש. ואז משה השיבם אכלוהו היום שודאי היום הזה אשחרית קאי. כי שבת היום ר"ל כל היום מתחלתו והרי סעודת הלילה היום לא תמצאוהו בשדה כל היום עד סופו והרי סעודת מנחה. האמנם פ' ויכלו דאדכר ביה יום הז' ג' זמנין כמ"ש בסמוך שם באו כסדרן ממש כי על כן בראשון שרומז לנוקבא ובשלישי שרומז לזעיר כתוב שם אלהים שסודם נוקבא כנודע וגם זעיר נקרא כן כמ"ש באידרא זוטא ופי' הרב זללה"ה בסוד ה' הוא האלהים ביוה"כ. אבל ביום הז' האמצעי כתב סתם שרומז לעתיקא סתימאה דכתיב ביה ואין אלהים עמדי. ודע שג' פרצופין הם הנראים באצילות א"א וזו"ן כי או"א טמירין אינון תחות דיקנא ולכן ג' סעודות הם כנגד ג' האמורים ובשלשתם צודק שם שביעי כי עתיקא שהוא אריך עיקר מוצאו הוא בת"ת דעתיק יומין. ותחלת זעיר הוא בת"ת דאריך. וראש דנוקבא היא בת"ת הזעיר. ושל ת"ת הוא שביעי בערך כחב"ד חג"ת. וכמ"ש בפי' פ' זה אז תתענג שבכל סעודה צריך שיקדים שפע עתיקא:

תבין מ"ש עוד ד"א כד הוה יתיב בסעודתא וכו' דצריך לדקדק למה התחיל גם כן בסעודת שחרית ועוד אומרת בסעודתא אחרא וכו' דודאי היא דמנחה והרי שתי סעודות אמורות וא"כ מאי האי דקאמר אח"כ וכן בכולהו סעודתי כי לא נשארה רק סעודת הלילה ומאי בכלהו דקאמר אלא שנלע"ד שבתחלה כייל כללא לכל הסעודות והיא הכוונה במקור השפע שהוא אריך שממנו מתחלק לכל הסעודות. ולעומת כן אמר הוה חדי בכל חד וחד. שאם סעודה זו היתה של שחרית כנראה מפשטן של דברים איך אמר בה שהיה שמח בכל אחד ואחד. אלא ודאי שזה הענין כולל לכל ג' סעודות וכנז"ל ואח"כ הודיענו סוד הפרטות שהיה מפרט בכל סעודה דהיינו שהיה מפרש בפרעות מי הוא בעל אותה סעודה כי במנחה היה אומר סעודתא דקב"ה וכו':

וכן בכולהו פי' שגם בשנים האחרות היה מפרש בלילה סעודתא דמטרוניתא ובשחרית סעודתא דעתיקא והא דנקט בענין הפרטות סעודתא דקב"ה שהיא אחרונה ולא אמר הראשונה דמטרוניתא הוא להודיענו חדוש גדול דאע"ג דבסעודת מנחה הזעיר עולה בדיקנא דעתיקא וסד"א דתתקרי סעודתא דעתיקא על שם המקום קמ"ל דאפ"ה העיקר הוא בעל הסעודה. ואע"פ שהוא במקום גבוה הוא מזכירו בשמו המיוחד לו שהוא קב"ה. עכ"ל הרמ"ז זלה"ה:

והרמ"ז כתב בראש הפ' וז"ל פתח ר"ש דתסדר קדמיהון אלין אינון סדורי דגלגולא כי שימה בפיהם תרגומא שויה בפומהון וכאן לא אמר תשוי אלא תסדר רומז לסדורי דגלגולא משפטי ה' הנעשים בנשמות בסדר הגלגולים ואין הכוונה לבד על הדינין הנוגעים לגוף אלא גם על דיני הנשמות דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשהא. ויצדק לשון תסדר להיות הגלגול בסדר נכון לאיש ואיש כמעשהו. ונרמז עוד זה הסוד במלת ואלה כי נודע שכל שרשי הגלגולים הם ממלכי קדמאי דאתמר בהו ואלה המלכים להיותם סוד הקצוות הנק' אלה. גם ואלה גי' מ"ב שהם ז' שמות הנודעים שבהם נרמז סוד השבירה כמ"ש באוצ"ח על שמות אב"ג ית"ץ קר"ע שט"ן:

גם בסמוך אמר שאין הגלגול אלא בנשמות שהן מסטרא דההוא עבד ובכלל זה גם הנוקבא נק' אמה כמ"ש לקמן והיינו כנגד עולמות בי"ע שבהם יש בחינת טו"ר בעצם וה"ס ב' ט"ט דמט"ט וידוע שעולמות בי"ע נתהוו משבירת הכלים ולכן שייכא בהם העבודה לתקן עצמם משא"כ בשל האצילות שהוא מבחינת עצמו מבלי חסרון שהרי אורותיו הראשונים חזרו לתוכו ואתמר ביה איהו וחיוהי חד בהון כי לא הוצרך ענין עולם התהו אלא להתהוות ג' עולמות בי"ע התחתונים ולהיות מציאות לקליפות. ועיקר התיקון הוא לרפ"ח ניצוצין ולזה הוצרך ענין הגלגול לתקנם וזה דוקא עם גבר לאפוקי אשה שאין גלגול בנשים כמ"ש בס' הגלגולים. ולפ"ז מה שנמצא ענין גלגול בנשים כגון חוה באמותינו רחב בחנה תמר ברות וכיוצא. נלע"ד שהוא בסוד העיבור וחלוק עיבור לגלגול מבואר בספר הגלגולים:

ונבאר סוד הגלגול במ"ש בס' הגלגולים ובו יבואר מאמרנו כאן וז"ל סוד הגילגול הוא אותיות גלגל כי נשמות הזכרים הבאות מאות ו' שבשם הן מתגלגלות ואות ו' עם גלגל נעשה גלגול כי הגלגל מגלגל הו'. וענין הגלגל ה"ס יו"ד דשמא קדישא עגולה כמין גלגל והיא מתגלגלת עם אות ו' ונעשית גלגול כנזכר בפרשת פנחס ולסוד זו הו' נאמר בתורה שש שנים יעבוד והבן זה לתקן ו' קצוות אלו עכ"ל:

והדבר צריך ביאור ונלע"ד שסוד הי' הוא בחסד כנודע ששם יה"ו הוא בחג"ת וגם הוא בסוד הארת החכמה על החסד כי ע"כ נקרא החסד אל הנק' נהירו דחכמתא כנז' בפ' לך לך ומכח החסד בא הגלגול. וסוד יו"ד וי"ו עולה אלו"ה ששם זה מגין על הנשמה מן החיצונים כמ"ש כימי אלוה ישמרני ושם אלוה הוא הכלי הפנימי דחסד דזעיר שהוא המאיר ביצירה דתמן מט"ט שבו סוד הגלגול כאמור כאן. וידוע שהחסד נק' יומם דכליל כולהו יומי ואזיל עם כולהון. והיינו ענין גלגול היו"ד עם הוא"ו שהוא התפשטותו בכל השש קצוות הנתקנים בסוד גלגול כל א' וא' לפי הפגם שפגם בספי' א' מו"ק וז"ש שש שנים יעבוד שלא נאמר בשש שנים יעבוד ור"ל שיעבוד ויתקן בעצם את השש שנים ובתיקון ס"ט שרש סוד הגלגול ע"פ דבר צוה לאלף דור ע"ש. ועוד הגלגל המתגלגל ה"ס מט"ט דכליל ו' סטרין גם גלגל מלא גימ"ל למ"ד גי' מט"ט ועם כללות ו"ק הרי גלגול. ואפשר לומר שמה שנק' מט"ט גם ביו"ד מיטטרו"ן הוא בסוד היו"ד המאירה בו:

אבל אם נשמתא היא מסטרא דשכינתא יובן במ"ש שאין גלגול לנשים והן הבאות מסטרא דשכינתא וכן מוכח מס' הגלגולים שזכרתי שכתב אחרי הנז"ל וז"ל אמנם השביעית שהיא ה' דשמא קדישא שהן נשמות נקבות אין בהם עבודה וגלגול:

וזה מכוון למאמרנו שהרי אמר קודם שהגלגול הוא אל הזכרים ליתקן בסוד ו"ק בסוד שש שנים והוא מ"ש בכאן דאיהו כליל שית סטרין וכו' עד דאשלימת שית דרגין ופשוט דהיינו הך ואח"כ אמר שהנשים אין בהם עבודה וגלגול שהוא כמ"ש כאן כיון דלית ביה מלאכה לית ביה שעבוד אבל לא נתבאר אצלי מ"ש דצדיק ודאי לית ביה מלאכה. דק' מה ענין צדיק אצל גלגול. שאם הוא צדיק אין צריך לו ואם כוונתו לצדיק יסוד עולם והלא הוא נכלל בכללות ו' סטרין. וכ"ש שכל עצמו של מט"ט שבו סוד הגלגול הוא מהארת יסוד דזעיר. ועוד ק' לי דהכא משמע דהא דנשמתא דמסטרא דשכינתא לא מתגלגלא היינו משום חשיבותא כדמסיק לקמן דאיהי בת יחידא. ואלו בס' הגלגולים נותן בו טעם לפגם שכתב שלהיות הנשים מצד הגבורות והדינין לכן נכנסות לגיהנם למרק ולא תבאנה בגלגול:

ומצאתי כתוב בקונטריס אחד שהנשמות המושפעות בחול הן מבי"ע ושל שבת הן מאור אצילות עכ"ל אבל לא פירש מה ר"ל דצדיק ודאי לית ביה מלאכה. ועלה בדעתי לפרשו במ"ש בסוד השבת שעולה השכינה עד מקום או"א ואז הוא זווגה ביסוד האמיתי כמ"ש שם בסוד שם מוסף והיינו צדיק וגם הוא אז סוד צ' דשקוצי"ת ולכן שם המאיר בשבת הוא י"ה אדנ"י שהוא במילוי יודי"ן גי' שבת. והסוד שהשכינה שהיא אדנ"י עולה עד או"א אינון י"ה ד גם י"ה אדנ"י גי' יסו"ד שהוא מה שאנו מכוונים במוסף בזכר למעשה בראשית. ואמנם כל ימי החול מקור ההנהגה הוא מאימא ולכן עושים מלאכה העולה אל אדנ"י שהיא מאירה במ'. אבל בשבת שסודה באבא היא מאירה באל הוי"ה וזה דוקא בזווגה במוסף דאיהו יוסף יסוד האמיתי שבו שם יג"ל פז"ק גי' א"ל הוי"ה מליאים וגי' צדי"ק ה'. ואמנם בימי החול שיסוד זה הוא למטה ואין אז זווג אמיתי אז נאמר זעיר מקנן ביצירה סוד יוסף נער גימטריא מטטרו"ן בו' אותיותיו. והוא בן י"ז שנה גי' הוי"ה במ"ק ואז הוא עבד עברי גימט' מט"ט חול שאז מקבל מחול שבשפת הים העליון ה"ס יסוד אימא מהחזה דזעיר ולמטה ששם עץ הדעת טו"ר ושם רבוע דאהי"ה גי' חול. אבל בשבת אנו אומרים רצה והחליצנו בסוד החליצה שאנו מתפללים שלא ישלוט אז העבד עברי שכן נקרא יוסף בקטנותו בהיותו משועבד. אבל בשבת הוא עולה למקום דרור קודש הוא אבא ואז יצא לחפשי שאז מלכו"ת מולכת שהוא גי' חפש"י חנם ואז כבר האירו בה אותיות שקו"ץ של שמה גי' מלכו"ת המושל בשבת והגיעה עד צ' רמז לצדיק המשפיע בה אז נשמות חדשות ולא ממקום הבירור כנזכר בדרוש השביעית כי אז אין מלאכה. ולכן הנשמה הבאה משם אינה משתעבדת לגלגול. וסוד הענין שמי שיזכה לאותה נשמה אם יבא לידי עון מיד מסתלקת ובורחת אותה נשמה משם שלא תתלכלך בעון כי אינה באה אלא להשלים שאר בחינת נר"ן של בי"ע שכנגדם הם הקליפות ושם היא המלאכה וכמ"ש לקמן בע"ה:

מה תוספות לנשמתא וכו' ירצה למה נצטוינו להשבית העבדים ושפחות ובהמות שכולם מבחינת עולם המלאכה למה לא ישתנו ממנו כיון שאנו מבחינת המ' וכמ"ש לקמן את בתו אלו ישראל וכו'.

א"ל ר"ש ואת שאיל דא וכו' יובן במ"ש בס' הגלגולים כי יש בבחינת נר"ן בבי"ע א' מבחי' עצמו דבי"ע עצמם. שנית מסוד האצילות שמת לבש בבי"ע בפנימיותם. ונודע שיש ב' בחינות בעולמות. א' אל שד"י. אל הוי"ה. אל אדנ"י שהם סוד פנימיות בי"ע. שנית ס"ג מ"ה ב"ן שהם סוד בחי' אצילות שבתוכם. וז"ש לר"ש. ואת שאיל דא הלא אתה יודע החילוק שיש בין בחי' האצילות לשאר בחי'. דודאי האי וכו' ירצה כי ודאי באלו הבחי' דאצילות שבבי"ע שהם נשמתם של הצדיקים המעולים אין בהם שום דביקות צד רע כמו שיש באותם שהם מבחי' בי"ע עצמם וכמ"ש עליהם:

דאינון נשמתין דבני נשא שהן משל בי"ע עצמם אך בשל דאצילות שאין בהן עצירות הרע לא מבעיא שאינן צריכות יסורין. אלא אף לבחי' המעשה אינן צריכות כי די להם בלימוד התורה וסודותיה. וז"ס אותם שתורתם אומנותם ופטורים מכל מצות ולכן יש ד' בחינות פרד"ס לתקן אלו הנשמות בכל בחי' אבי"ע ובזה תבין טעם יפה למה הצדיקים הגדולים נק' בשם שבת שב"י וחביריו משום דכל בחי' אצילות ה"ס יום השבת אינו צריך מעשה ומלאכה שהוא מבחינת בי"ע. וז"ש בצדיק דאיהו יום השבת כי להיות נשמתו מסוד אצילות הוא יום השבת:

אבל סבא סבא נשמתא דאיהי בת וכו' כוונתו לתרץ קושיא א' והוא שא"כ שהצדיק הוא תמיד בסוד שבת א"כ למה בחול הותרה לו מלאכה ולזה השיב כי גדול כח השבת משל החול כי בחול ה"ס בחי' האצילות שבעולמות בי"ע אבל שבת ה"ס אצילות עצמו בתוקפו שבשאר ימי החול נעשה הכל ע"י ו"ק שכל א' משפיע בה ביומו. אבל בשבת היא יחידה שאז הוא זמן שליטתה בכח אור אבא קודש הוא המאיר בה לכן קראה בשם בת וידוע שיסוד אבא מתגלה מהחזה דזעיר ומתפשט עד יסוד דזעיר שהיא כנגד כל מקום קומתה שה"ס מילוי ס"ג העולה ל"ז והוא גי' יחידה. וז"ס שם שבת יה אדנ"י פירוש י"ה דאיהו חכמה המאיר באדנ"י. ועוד י"ה אדנ"י גי' יסוד י"ה כנגד יסוד. אדנ"י בסוד העטרה. וע"ד ואיהי בת זוגיה דצדיק וה"ס מ"ש בהקדמת התיקונים איהי רביעאה לכל תלת ושביעאה לשית והוא בסוד שם המרגלא אהי"ה יה"ו כי אה"י הוא בחג"ת יה"ו בנה"י ה' אחרונה דאהי"ה הוא בכתר רחל כנגד ת"ת דזעיר וידוע מסוד ז' שמות המרגלא כי ב' שמות אה"י יה"ו מתנוצצים זה בזה ויוצאים ו' שמות מהם ונשארה ה' אחרונה של אהי"ה וממנה יוצא שם י"ה אדנ"י גי' ת' ועם ב' השמות הוא בת. ולפי שנשארה ה' זו לבדה לכן נק' בת יחידה. וגם לפי שהיא מוקפת מב' שמות אה"י יה"ו העולים ל"ז כמנין יחידה. עוד נודע כי אחר חטא אד"הר שפרחו ממנו בחינת זיהרא עלאה נשארה בו נפש דאצילות שהנחילה לקין והבל ומשם הנשמות החשובות של הצדיקים כמ"ש בס"הכ ולפי שפרחו ממנו נר"נח דזיהרא עילאה וזו כשארה לבדה לכן נק' בת יחידה:

עוד ידוע מל"ת פ' כי תשא ע"פ את שבתותי תשמורו שהם ב' שבתות א' דמ' של ז' מלכים קדמאין והשני בחי' הדר שה"ס יוסף. ולפי דמלכות קדמאה בלי זווג ולא היתה בסוד אשה דהיינו בעולם התהו נק' בת ולא אשה ויחידה בלי בן זוגה והדר הוא צדיק בן זוגו והוא שבת. עוד רומז ענין גדול והוא כי מ' עולה במנחת שבת עד אבא ואז זעיר למעלה בדיקנא ונמצאת היא בת להיותה בבית אביה. ויחידה לפי שבן זוגה למעלה והיא לבדה שולטת בכל האצילות ואז בי"ע נכללים באצילות כנודע ולכן כל העולמות במנחה עבד ואמה ובעירן:

כד איתיליד יהבין ליה וכו' מלבד האמור בהקדמות אמתיים שזכרנו עוד נל"עד בעיקר מאמר זה בהקדים מ"ש בס' הגלגולים שיש ג' בחינות בנשמות. א' היא נר"ן מבחי' בי"ע ב' נר"ן מבחי' אצילות שבפנימיות בי"ע. ג' מסוד אצילות בעצמו ואמר שם שאדם קונה תחלה הבחי' הראשונה ואח"כ השנית. שהרי אצילות דפנימיות העשיי' הוא גדול מהבחי' היותר גדולה של הבריאה שמבחינת עצמה. דהיינו שהנשמות היותר תיכונה דבחינת בריאה הוא פחותה מנפש דבחי' אצילות שבתוך העשייה. ואחר שזכה לשני הבחי' דהיינו בי"ע דאצילות שבבי"ע אז זוכה לנפש דמ' דאצילות עצמו העליון ומסיק שם שכל אלו הג' בחי' נטלו קין והבל. והוא ממש מה שנזכר במאמרנו פה והוא עז"הד שתחלה מדבר והולך בבחי' הראשונה ואומר כשנולד בן אדם וכו':

וקודם נ"ל להסמיך מ"ש בגיליון ס' הגלגולים בישוב ב' העניונים הנראים סותרים זה את זה שבכאן תולה תוספות הנר"ן בזכות. ובדף צ"ח מייחסו אל השנים ואמר שכאן מיירי בנשמות של קין והבל. ובדף צ"ח מיירי בנשמות חדשות. וזה רומז כאן באומרו בר נש כד אתיליד דכו"לל כד אתיליד ב"ן אלא שרומז לאותו שכבר הוה בר נש קודם שנולד והוא משל קין והבל כי זהו אשר יתעלה בזשות דוקא ולא תלוי בשנים. ואמר שאז בהולדו נותנים לו נפש מסטרא דבעירא וכו'. ולפי הנז' במרכבת יחזקאל פ' י"ב יש ג' מדרגות בכללות העשייה א' הרקיעים. ב' קליפת נוגה. ג' בתורה הקדושה דבחי' העשייה. והנה מן הראשונה מושפעת נפש בהמות טמאות וטהורות וזה מן החיצון. ומן הפנים מושפעת נפש הבהמות של האדם. מפנים של הטהורות נפש הבהמית של ישראל. ומן הטמאות לא"וה. וז"ש מסטרא דבעירא. ועוד יש בתוכה נפש מקליפת נוגה וזו נק' סטרא דדכיו מפני שיש בה צד טוהר שהוא אותו הקרוב לקדושה. נקרא דכיו מפני שקרובה ליטהר. ובתוך זו של נוגה מתלבשת הפנים שהיא נפש האדם מצד אופני הקודש שבעשיה ושלשתם יחד הם הנפש. זכה יתיר וכו' זהו החילוק שיש בכאן לנז' בדף צ"ח שזה תלוי בזכות מפני שצריך תיקון עצמי עד שצריך להשלים לגמרי כל חלק וחלק. ר"ל בתחלה ישלים את הנפש עד שתוכל לעלות לשרשה. ואח"כ בכוונתו בעת השינה יעלה נפשו ויורד הרוח. ואחר השלימו הרוח ושיעלנו בכוונתו. יתנו לו הנשמה. ובהשלימו הנשמה ירדו רוחו ונפשו ויעמדו שלשתם יחד בגופו. והטעם שכיון שזכה לנשמה שוב אין פחד לנפש ורוח לחטא כמ"ש הרב במ"א:

ותלת אלין וכו' יחדם יחד להורות שבהשתלמם יעשו כסא של שלשה רגלים למלכות שמים וגם להורות שבחינתם היא מפנימיות בי"ע שהם לתשמישה ולבושה של השכינה האמה היותר קרובה בסוד הנערות הראיות לתת לה. ועבד הוא מט"ט שהיא יוצאת בו לחוץ. ושפחה היא העשייה שעושה תשמישיה הפחותים:

זכה יתיר וכו' אחרי שזכה לנ"רן מבחי' בי"ע זוכה לנפש דבחי' אצילות שבתוכיות העשייה כנ"זל שהוא גדולה מנשמה דבריא' ולכן אמר באורח אצילות שאינה אצילות גמור: מסטרא דבת יחידה היא נפש הזיהרא דקין והבל ונק' בת יחידה לטעמים הנז"ל. ואז נפש זו שזכה אליה נקרא בת מלך שהיא בתה של מלכות שהיא בסוד מדריגת זכר אל ג' עולמות. אח"כ זוכה לרוח מסוד אצילות שבפנימיות יצירה. ונק' בן לה' שהרי זעיר מקנן ביצירה ואז"ל על פסוק בנים אתם לה' לאפוקי המלאכים שאינם כ"כ חשובים:

בנים אתם לה' ולא המלאכים כי הם מהחציונית מב"ן דאלהים שנ' בני האלהים אח"כ זוכה לנשמה דבריאה מאצילות שבפנימיותה וידוע שיש בבריאה ב' בחי' דאצילות. א' היא מאימא דמקננא בבריאה והוא בחינת יום טוב. ב' מאור אבא המאיר בבריאה שהוא בחי' שבת.

הה"ד ויפח באפיו פירש שבזה מיושב אומרו נשמת חיים שנים שרומז לא"וא.

אשתלים ביה הוי"ה פירוש בבחינות אצילות שבתוך בי"ע.

זכה יתיר וכו' פירוש זו היא המדרגה העליונה של קין והבל שהיא נפש דאצילות ואל תתמה שמייחס לה שם מ"ה שהרי ה"ס אדם שעל הכסא והיא זכר לעומת בי"ע. ועי"ל שבהצטרף הוי"ה של נר"ן דבי"ע הנז' אל מילוי מ"ה שה"ס מלכות נעשה אדם והענין מאור זעיר שבתוך הנוקב' ולכן נק' נפש ככתוב אצלינו בנדב ואביהו. ולפי שבחינת זו הוא דאצילות ממש לכן אמר באורח אצילות דלעילא. ירצה שהאצילות המאיר בפנימיות בי"ע הוא מבחינת בקיעה שבוקעת במסך שבין כל ג' עולמות. אבל זו היא בדרך אצילות דלעילא שהוא דרך חלונות זו רחבה מזו כמ"ש. בדיוקנא דמאריה שכל דמות בחי' נוקבא:

ועליה אתמר וכו' פי' דגת הים בריאה עוף השמים יצירה. בכל חיה עשייה.

והם הג' שאמר אופנים וכו' ולהוראת האמת הוא מאי דמסקינן.

כד בר נש זכי וכו' הרי שלא עלה למעלה ממדריגת בת יחידה היא נפש הזיהרא שנק' יחידה מפני שנפרדו ממנה ר"ן דזיהרא ולכן לא ישיג יותר וכן אמר בס' הגלגולים. ודע שמ"ש שם שהנזכרות בדף צ"ח תלויות בשנים ר"ל שצריכות גם המשך השנים כי לא יזכה לחלק הרוח דיצירה עד היותו בן י"ג. ולחלק נשמה דבריאה עד שנת העשרים. אבל הנשמה שהיא מירושת קין והבל יכולה להשיג רוח קודם הי"ג שנים ונל"עד שגם זה סוד הינוקא הנז' בזוהר בפ' בלק וכו' והגם שכתבתי שם שהיו מסוד מגולגלת גם יוכלו להיות מירושת קין והבל. וא"ש שהתפלל עליו רש"בי שלא תראה אמו צער עליו והטעם הוא מפני שאותו ינוקא השיג כל מה שהיה אפשר לו. מפני שהבא מניצוצי קין והבל איפשר לו להשיג קודם י"ג שנה עד נפש דאצילות שה"ס מה שהוריש אדם לקין והבל כמ"ש בס' הגלגולים:

אבל תמיה לי טובא שבפי' כתוב שם שא"א להשיג בפעם א' יותר מנפש דאצילות ושם כתב דהא דקאמר הכא זכה יתיר וכו'. איירי בשל קין והבל והלא בכאן הולך ומתרבה עד יחידה דאצילות. וע"ק במאמרנו המיוסד על פ' וכי ימכור איש את בתו וכן מסיק כד ב"נ זכי בנפש מסטרא דב"ן. אהייא קאי אי על תחלתו של אדם הרי אמר שבתחלה יהבין ליה נפש מסטרא דבעירא שהיא מצד חלק הטוב שבעשייה ה"ס אופני הקדש והוא משם ב"ן הפנימי שבעשייה כמנין בה"מה טהורה והרי זו תחתונה ואינה בת יחידה שה"ס נפש דאצילות: ואי אסיפיה דאדם קאי הרי הוא מתעלה עד אדם באורח אצילות. שה"ס אריך דיצירה בסוד הפנימיות וה"ס הדר שם מ"ה ואיהו אדם ממש שאשתו ממנו בסוד חוה מילוי מ"ה אדם והוא תכלית זוהר האור והעצמות של האצילות דעילא לאפוקי פרצוף אדם דכלים שהוא מסוד ב"ן. וא"כ האי בת יחידה מאי שייכיה הכא: ונל"עד ליישב הכל כמ"ש בס' הגלגולים בחילוק בין גלגול לעיבור והוא שהגלגול הוא מאותה נשמה המגולגלת היא של אותו הגוף שנתגלגלה בו ומתחלת ליכנס בו בצאתו לעולם: אבל עיבור ה"ס איזו נפש או רוח או נשמה הנכנסת בו אחר הוולדו ואחרי הגיעו לשנת הי"ג ולא קודם. וביאתה בין להשתלם ובין להשלים אותה הנשמה המגולגלת. והנה הכא עסקינן ודאי בנשמה מירושת קין והבל כמ"ש הרב ז"ל ולפי שהיא נפש דאצילות נק' בת יחידה ועד אותה מדריגה יכול האדם לזכות אליה בפעם א' בדרך גלגול שתהיה הנשמה העצמית שלו. ואח"כ יוכל להשיג עד יחידה. אבל בסוד עבור לסיוע ולהוסיף חכמה עד להפליא:

היא בתרומת הקדשים וכו' האי קרא וכו' הרח"ו ז"ל פירש דדייק מלת היא המיותרת לומר היא לא תאכל לאפוקי בת כהן אחר שהיא האלמנה השבה אל בית אביה שזו תאכל. וז"ש אקרא אחרא סמיך. ומובן במה שפי' בו הסבא לקמן איש זר יצ"הר:

איש גר קליפת נוגה: ופ' כי תהיה אלמנה וגרושה פירש בדף ק"א שהוא על המת בלא בנים שיורד מעלמא דדכורא לעלמא דנוקבא. ולפ"ז אם תבחין סדר המדריגות תמצא שפסוק האלמנה הוא קודם לפ' איש זר וזה מפני שסתם הנשמות מקורן בזעיר וכמ"ש לקמן ועאלת בגו סתימו דאילנא דחיי שה"ס יסוד אימא שסגור וחתום בתוך זעיר כמ"ש בכוונת ק"ש שעל המטה וכמ"ש באוצ"ח בדרוש ג' כקודין שהנקודה הסתומה ה"ס ג"ע. ועיין בפרשת תצוה ותמצא ששם מקור הנשמה. ואם אחר בואה לעולם תזכה לחזור למקורה אז יש בה א' משני ירידות א' שתרד מעולם הזכר לשל הנקבה והוא הרמוז בפסוק כי תהיה אלמנה וכו'. הירידה אחרת יותר תחתונה אם תושפע בתוך גר או שתרד לקליפת נוגה והיא שנרמזה בפ' לאיש זר. ונמצא דהאי קרא הוא ממש סמוך לפסוק האחר ודייק מה שחזר ואמר ובת כהן כי תהיה וכו' דהו"לל וכי תהיה אלמנה וגרושה דקאי על פ' ובת כהן הראשון. אבל לפי הסוד ב' מינים שונים הם. כי בת כהן אלמנה שאין לה בנים אפשר בצדיק שלא הלך אחר איש זר הוא יצ"הר וכ"ש דלא שייכי הפירושים האחרים ולכן לא יכון לכתוב וכי תהיה אלמנה וכו' אלא ובת כהן שהוא ענין אחר:

הני קראי כמשמען זה כלל גדול אצלנו בתורתנו הקדושה שכמו שאור ה' המחיה כל העולמות מקורו בקודש העליון והולך ומתפשט עד העולם הזה החומרי. כך דרכי פרדס התורה גם המה קשורים זה בזה מכוונים א' אל א' עד שהיותר טפל שבהם שהוא הפשט יהיה לו יחס ושייכות עם הסוד שהוא העליון כמר"זל אין מקרא יוצא מדי פשוטו הגם שתפרשהו בדרך סוד או דרש ורמז לא יהיה משונה מהפשט. ואלה ב' הפסוקים יהיו למשל שהרי לפי הסוד בת כהן היא הנשמה לפי שמקורה מן החסד והיא נמשכת ממש מזווג העליון כמ"ש בויקרא היך גופ' דלתתא מדכר ונוקבא אוף הכי נשמתא. וזה כולל כל הנשמות ובת כהן הגשמי שאביה אחזו בפרטות במדת החסד וקודם נישואיה היתה אוכלת בתרומה וחזה ושוק ואחרי הנשאה לזר לא תאכל כלום משום קודש ובהיותה אלמנה חוזרת ואוכלת בתרומה אבל לא בקדשי מזבח ואלו הפרטים עצמם ישנם בכללות הנשמות שהיא בת כהן העליון שבהיותה במקורה נהנית מן הקדש ואח"כ בתשובה אל בית אביה אינה נהנית אלא בתרומה שהוא בעלמא דנוקבא. באופן שמלבוש הפשט הוא צלם דמות הסוד. וז"ש הני קראי כמשמען אבל מלין דאורייתא וכו'. מלין דחכמתא ממש הסוד והפנימיות המעולה בסוד האצילות דאבא תקנן באצילות:

לאו מלין דחלמא וכו' דע לך שהחלום נמשך מרושם אור הגדלות הכמוס בקטנות שנשאר שם אבל בפתרון מתגלה אותו האור ויוצא מן הכח אל הפועל: ועכ"ד איצטריכו למיפתר וכו' שיהיה שייכות ודומוי לפתרון עם החלום. דאלת"ה לא יתגלה האור מסתימותו. והנה אוריית' לאו מלין דחלמא שהוא רשימו לבד. אלא היא עצמות פנימיו' העולמו' ממעל' הגדלו' המעולה שבכל האורו' וצריך להמשיכם ביושר כדי שיתפשט האור ביושר ממעלה למטה כי ישרים דרכי ה' ופושעים בעוות הסדר עושים רקיעי שוא ותוהו כמ"ש בפ' בראשית ובהם יכשלו. והקדים הסבא זה על אודות סודות הנשמה והגלגול שגילה בכאן לחברים רמוזים בפ' עבד עברי ואמה שנראה דבר רחוק מפשט הענין וכן פסוק בת כהן. לכן הודיע שהם סתרי תורה ופנימיותה:

נשמתא עילאה ברתיה וכו' ידוע ששני מיני זווגים יש למעלה א' הוא לעשותה כלי והוא מסוד ג' ע"ב דס"ג ודמ"ה ודב"ן שהם רי"ו. והשני ע"ב דע"ב והוא טיפת הדכורא הנשפעת ביסוד הנוקבא אימא וממנה הנשמ"ה וה"ס עיבור ע"ב רי"ו וז"ס כה"ן שעולה ע"ב וג' יתירים כנגד ע"ב דס"ג מ"ה ב"ן. ועוד מקור הכהן הוא בחכמה כמ"ש לקמן ובו שם י"ה וה"פ י"ה גי' כה"ן. ושם הוא מקור הנשמה באבא כמ"ש כל הנשמה תהלל י"ה ונקרא ברתיה דאאע"ה שימיו היו קע"ה שנה ה"פ יו"ד ה"י. וכשהיה בן ע"ה כמנין כה"ן יצא מחרן והוציא הנפש אשר עשו. ונק' קדמאה לגיורין בין מפני שנשמתו היתה הראשונה שיצאה מהקליפות ובין שהוא היה הראשון שהוציא נשמות אחרים משם וזה בהמסרו על ק"ה לקבל אור מחכמה:

ואיהו משיך וכו' שידוע שכל האור היורד מלמעל' בתוקפו בלי השתנות ממעלת עצמותו צריך הוא שהחסד ימשכנו בסוד יומם יצוה ה' חסדו מלשון צוותא ולויה. ולא כהן ממש ידוע שיש ד' בחי' בפרצופי זעיר דהיינו דקטנות דיניקה וגדלות ו"ק וגדלות גמור הן מ"ש אח"כ הוה כהן והוה סגן וכו'. פירש כהן הדיוט הוא מקטנות.

וסגן הוא מיניקה והענין כי הקטנות הוא שמות אלהים ועיקר הארתו י"ה דאלהים וה"פ י"ה גי' כה"ן. ואמנם ביניקה יש כבר הארת הוי"ה והיא בסוד ה' אלהים וגי' סגן בהכללם יחד. וכ"ג הוא מסוד הגדלות כ"ף ה"ה נו"ן גי' רי"ו. וכהן דלאו איהו גדול הוא כהן שנתקן לסניף הכ"ג וכן משוח מלחמה והוא מבחינת ו"ק דגדלות והנה להיות שכהן הדיוט הוא מבחינת הקטנות שאין שם הארת חסדים לכן אמר ולא כהן ממש שמסתמא כל כהן מסוד החסדים וידוע ששם איש נאמר על בחי' הקטנות כמ"ש ה' איש מלחמה. וע"כ נק' איש כהן במקום פגימתו דהיינו ובת איש כהן כי תחל לזנות שעון הזנות מעורר מדריגת הקטנות שעושה מעשה בהמה. וע"ד אית נשמתא ידוע שנפש מן הקטנות רוח מן היניקה נשמה מהגדלות והן בנות ג' בחינות הכהנים האמורים. מאתר עלאה ה"ס ע"ב דעיבור המשוך ממזל נוצר חסד:

סתימו דאילנא דחיי הוא יסוד אימא הסתום בתוך זעיר הנק' עץ החיים מן החזה ולמעלה מקום שבו יסוד אימא והענין שנמשכת הנשמה בכל מוחי זעיר ממזל נוצר למזל ונקה ומשם לאימא והיא נכנסת בזעיר ויסוד סתום בתוכו ושם הנשמה שהיא מחו"ג דאימא. וכד רוחא וכו' ה"ס הנכנס מוחין דאבא שחו"ג שלו הם סוד רוח שלו וכאשר הוא נותן את שלו בזעיר אז הוא שעת זווג עם נוקביה:

ואז פורחות הנשמות ממקום סתומם ונכנסות במ' שה"ס האוצר של מעלה דקא משכין הענין שאחר חטא אדה"ר יש עירוב טו"ר בכל מעשה האדם והצדיקים מתחזקים להפריד הרע מהטוב וממתיקים הגבורות ולכן השפע שממשיכים הוא כולו טוב. אבל רוב בני אדם אינם נשמרים ממחשבות חיצוניות ובזה ממשיכים הנשמות בחינת יצה"ר שהוא איש זר הוא קליפת נוגה שהיא פרצוף אדם כנודע:

משיכו בהדי איש זר כי הצדיקים מושכים נשמה קדושה שיש לה כח לירד למטה בלי משך הקליפה אבל הבלתי הגונים מעבירים אותה דרך נוגה שהיא איש זר. א"נ משכין משיכו בהדי איש זר שבתחלה הגם ששולט היצה"ר הצדיקים מכניעים אותו אבל שאר בני עלמא ממשיכים ערבובו כל המשך ימיהם שלא יכניעו יצרם הרע:

בניינא דאיש זר הכוונה שכל הנשמות צריכות לעבור דרך נוגה לע"הז ושם מוצאות בנין המלבוש הראוי לכל א' וא' מטו"ר וזה לעומת מדריגת הנשמה ומקורה מכל א' מבחינת הפרצוף הקדוש דזו"ן שיצאו משם או חסד או גבורה וכיוצא וגם לפי האיפה שהיתה להם באד"הר כמרז"ל איפה היית ביסדי ארץ דידוע ששליטת נוגה באד"הר היה במלבושי נשמתו כתנות אור ונעשו לו כתנות עור. וכן של כל נשמה שהיתה תלויה בו אור בעור וזוהו הבנין שמוצאת באיש זר הנזכר ולכן ל"ג דאיש זר שהוא אין כח לעשותו וגם איננו מנוגה עצמה רק מה שנפל שמה. וכ"ש מה שגרמו מולידיו שכפי זכותם או חסרונם עושים לבוש לנפש הבן כמ"ש בס' א"י ואם אינם נשמרים בזווגם מושכים השפע בערבוביא והנשמה מוצאת הבנין מעורב ובע"כ נכנסת שם ונכפית לרע המעורב שם. וגרסינן באיש זר:

עלובתא איהי נשמתא בפרשת בראשית הארכנו בסוד נפשות הגרים כמה מינים הם ואמרנו שהתחתונ' שבכולם היא הבאה מקליפת נוגה ומן הנציצות שנפלו לתוכה בעון אנשים או שנפלו משל אדה"ר ונבלעו שם עד שצריך לזווג זו"ן דנוגה להוציאם ולהשפיעם לבני אדם וכאן מיירי בענין אחר כשאיש ואשתו עושים איזה עון חמור ונזדווגו יחד ולפי סבוב סדרי ההשפעו' היו מעותדים להשפיע משרשם בבן הנולד להם איזו נשמה קדושה אבל בעונם כמו שהבנים שכבר נולדו מתים בעון אביהם כן אותה הנשמה שכבר היתה בג"ע למטה מוכנת לבוא לע"הז: והנה הבן הנולד בטומאה משפיעים בו איזה נשמה פגומה ומגולגלת ואותה הקדושה שהיתה ראויה לו ודאי שנפגמה בעונת הוריו ולהיותה מעותדת לבוא לעו"הז לכן נפלה בקליפת נוגה וז"ש ופרחת עליה. הענין שהעון מגלה את השכינה לבין החיצונים ואז היא בסוד בתולה שסותמת יסודה שה"ס ג"ע שלא להשפיע בהם ואותה נשמה יוצאת דרך אותו האורח הסתום: ואומרו ופרחת עליה ר"ל שה"ס א"מ על הנפש הפנימית של אותו הגר בהיותו בגיותו שהוא בניינא דאתבני וכו'. היא ערלת הגוי אביו שאין לה תיקון עולמית והיינו ערלה מסאבא. לא כערלת ישראל שיש לה תיקון במילה ופריעה ואטיפו דדמא:

בעמודא דקיימא לטקלין ה"ס היכל לבנת הספיר שהוא יסוד של בריאה ושם מצד שמאל נמשך שפע לקליפת נוגה שעיקרה באחורי הקדושה. ודע שכל משקל ה"ס חו"ג שהם שני כפות מאזנים. ובחינת ת"ת מכריע ביניהם הוא הלשון שבנתים שפעמים מכריע לימין ופעמים לשמאל להשפיע מן היסוד גבורות או חסדים וז"ש עמודא דקיימא לטקלין. גם יש לפ' על נה"י שביסוד שנ' שוקיו עמודי שש מיוסדים שמשפיעים ביסוד שביסוד גו אוירא דנשבא ידוע שמן היסוד יוצא הבל וה"ס אויר הנושב בהתנועעות צאתו והמשכו ודע שביסוד יש ב' צנורות כנזכר בסוד בני חת ויוצאים ממנו ב' הבלים. הטוב מצנור הימני והרע מהשמאלי ובימני תלויים מאזני צדק כולם קודש חו"ג כאמור. ובשמאלי מאזני מרמה ימין ושמאל דקליפת כוגה שכל עוד שאינה נכללת בקדושה אפילו ימינה שהוא הטוב שלה מעורב ברע. וזו היא רמיזתה כאשר היא גוברת מרמזת הנשמו' היוצאת מהיסוד של בריאה ומראה להן צד הטוב שבה ובזה עושקת אותם ושולטת להבליעם בתוכה.

והאי טיקלא לא שכיך ע"ד גלגלי המרום שאינם נחים מתנועתם בכח השפע תמידי המושפע עליהם וזהו אוירא דנשבא הנזכר שהוא אותו הבל היוצא מיסוד דבריאה ששם שם ס"ג ומלויו ל"ז דהיינו הב"ל ולהיות שכל שפע כלול מכל הג' מוחין ימין ושמאל ואמצעי לכן ממנו מתהוה המאזנים שהם ג' קוים.

ונשמתין סלקין פי' שיש ב' מיני עושק בנשמות א' כשהנשמה גורמת עשקה מחמת חטא האדם ונשמתו מסתלקת ממנו כשעולה בלילה למעלה.

ואז לרע לו ודאי פי' על רעתו וחטאתו ושולט בו האדם דקליפה לרע לו וליסרו:

אבל האי נשמתא וכו' ירצה יש אופן שני והיא הנשמה שלא חטאה ומפני שהיא עת רעה אשר שלט וכו' היא עשוקה מהקליפה וזה דבר מתמיה שנראה שאינו משפט צדק דע לך שהוא לרע לו להאי איש זר וכו' שסופה לברור ניצוצות שבתוך הקליפה להצילם וזה רע גדול לקליפה שמוציא הטוב ונשאר בה הרע וז"ש לרע לו הרע לבד נשאר לו:

ואיהו בתרומת הקדשים וכו' שלא תאמר בזמן שהיא עשוק' שיבוא לה השפע הגדול הראוי לה ותהיה הנאה לס"א אינו כן. שכל עוד שהיא שם אין לה אור הקדושה כפי מדריגתה אלא כדי חיותה והיא מסתרת פני הודה עד שהשי"ת יוציאה משם והכל בדין צדק:

היך מתעשקן כי נראה ח"ו כעוות הדין שהרי נאמר דמעת העשוקים וכו' אין הכוונה על המין הראשון נשמות החוטאים אלא התימה הוא על המין השני ונא רומז הפ' כי תהיה לאיש זר שה"ס קליפת נוגה דעולם היצירה דתמן מקנן זעיר שהוא המשפיע בנקבתו הקדושה. משא"כ זעיר דנוגה שהוא איש זר לאשתו דהא איסתרס וה"ס עה"ד טו"ר שהרי ע"י עון אדה"ר הוא מתנהג וכשיש זכות הוא נכלל בקדושה וכולו טוב וכמו בשבת שאז זמן הזווג והנשמות יוצאות בהרווח'. ואם ח"ו יש עונות צד הרע גובר ומתעורר והנשמות נעשקות:

איתא ביחוד עלינו לשבח שסוד זה רב ייבא סבא הוא ל"ז כ"ו שהוא מילוי ס"ג וב"ן וא"כ הוא ממש בסוד מחזה דזעיר ולמטה ששם רחל עולימתא שפירתא ולית עיינין מדילה אלא אור בעלה המאיר עליה שם וכנודע מסוד הציצית לכן אתעטף ההוא סבא. וידוע שבערך פרצוף הכולל לד' עולמות ס"וד יצירה הוא מהחזה ולמטה. גם הציצית סודו ביצירה כנודע. ולפי שמן החזה ולמטה ה"ס עה"ד טו"ר לכן פתח באלו הפסוקים לומר שהוא היה מושרש בקדושה ולא ירא משום מנגד: ודאי טיקלא לא שכיך או נכללת בקדושה כבשבת או ע"י זכות או להפך לכן לא שכיך שתמיד פועלת כמו כן:

נשמתין סלקין וכו' פעם עולות למעלה פעם נכנסות לגוף וחוזרות עוד לעלות

ואז אית נשמתין וכו' ר"ל אז בזמן העליה וירידה שלהם יש מציאות לעושקם והדר מפ' ואומר כד שלטא וכו' שיצה"ר גורם העון שאז הנשמה נמסרת ח"ו לש"א. הוא לרע לו לס"א כי לסוף תתנצל הקליפה מכל טובה גם בהיותה תוך הקליפה היא בתרומה לא תאכל כי היא מתחפשת שלא תהנה הס"א.

וז"ש אתא קרא ואמר ובת כהן וכו' ירצה זאת היא הכוונה העצמית אל פסוק ובת כהן כי תהיה לאיש זר. פי' שיהיה לה בעל דרך מקרה שתהיה לאיש זר ופירש דבריו באומרו הכא אית רזא:

דבתר כתלייהו וכו' פי' הרמ"ק ז"ל מאותם דס"ד למימר דאיקרי קב"ה מלך הגוים כמ"ש לעיל ואי תימא וכו'. ולא נהירא לפ' כן וכי מפני שהקשה רבי חייא מפ' זה יאמר שאף הוא מהטועים. כי הוא ?נק' לדעת האמת. ועוד מה ר"ל בתר כותלייהו הוי"ת. ונל"עד שרמז בזה סוד גדול הובא בל"ת שיש ביסוד שני צינורות ימין ושמאל הימני משפיע הזרע והקדוש'. ושמאלי דוחה את המותרות ומשם אחיזת או"ה ויש בין ב' צינורות קליפה מפסקת והיא נוגה. ועוד איתא בהקדמת אידרא רבא שעשרה חברים שנמצאו באידרא מושרשים בעשר ספירות ור' חייא שרשו ביסוד ולכן מזליה חזי שיש אחיזה לגוים למעלה. וא"ל הסבא אנא חמינא בעין חכמתי אני מסתכל בשרשך העליון ואני רואה שבהיותך למעלה במקורם היינו אחר כתלם ה"ס הקליפה המפסקת בתוך יסוד ולפי ששרשך מצד הימני הקדוש כנז"ל נמצאת עומד ממש אחר כותל של הגוים שזה הכותל המפסיק הוא נוגה והוא שלהם מחלקם וע"כ יצאת לסייעא לון שמשטחיות לשון הפסוק נראה לך לייחסו לשי"ת שכתוב בו מלך אלהים על גוים.

ואני ראוי לי לתרץ מה שהקשיתי אבל כיון שנצבת לנגדי בקושיתך אעמידך על האמת. ומתמן איהך לתרץ קושיותי ע"פ מי לא יראך. והכוונה בקיצור שאין לייחס כלל תואר מלך הגוים סתם אל השי"ת. כי אם דוקא שם אלהים הוא המולך על גוים ולזה מקדים. כל שמהן כגון י"ה אהי"ה וכו' וכל כנויין רחום וחנון וכו' ובכלל זה כל הצירופים והחילופים וכו': יתפשטון לארחייהו דרך השתלשלותם ממקורם שם זה לימין וזה לשמאל. ומתלבשים כנודע שיש כמה לבושים פנימי תיכון חיצון. לארחין ידיען כגון ע"ב גשרים למימי החסד ובכל גשר יש גשרים קטנים והם שבילין ור"ל המדות גדולות וקטנות:

בר שמא חד הוא שם הוי"ה שהאיר אחר עולם התהו שנתבררו הסיגים שאז הוא יחוד שלם כי הסיגים מפרידים ושבטי בני יעקב שהיתה מטתו שלימה בלי סיג הובררו לנחלת הוי"ה ואיהו שם מ"ה שהוא הדר ואשתו. ואיהו שמא יחידא כמ"ש בזוהר דדוקא דכר ונוקבא איקרו חד ובשם מ"ה חבור שלם כי מילואו חו"ה ולכן ישראל קרויים אד"ם הכולל עיקר ומילוי ולכן הזכיר שני פסוקים א' לעיקר שם ה': ואתם הדבקים בסוד המילוי הדבק בעיקר:

ואיקרי אלהים ז"ס אור המתפשט מנוגה מזעיר דבריאה ה"ס העשיי' שמתפשט לק"ך צירופים כידוע ואח"כ אלהים אחרים אלילים גי' קכ"א שמתחילים אחרי ק"ך. ואפי' ע"ז בשמא דא איקרי וא"כ מ"ש שצריך לירא משם אלהים המולך על גוים היינו מאלהים דקדושה כמ"ש בפ' ויקהל על פ' ויראת מאלהיך:

פרישו דלבישו דמלכא דפריש עלה אלוה כתוב בשער הנבואה פ"ג ששם זה הוא האמצעי של חסד דזעיר כמ"ש בדרוש השמות. ולפי שהוא סוד חסד יש כח בידו להגין על הנשמה שמתלבשת בו וה"ס יומם יצוה ה' חסדו כמ"ש בס' א"י. ושם נאמר שיש לנשמה ב' מלבושים א' מן האב וא' מן האם. דהיינו בסוד חו"ג שמחיבורם נתהוית הנשמה. ולפי הנראה לא נתבאר כאן כי אם של האב דהיינו מן החסדים. ואפשר שאע"פי ששם זה עיקרו של חסד מ"מ גם לבוש הגבורות נכלל עמו אלא ששל חסד גובר ועיקר וכן מוכח ממ"ש בפ' לך לך וז"ל מ"ט וא"ו ה"א אזלינן כחדא אלא חד דכר וחד נוקבא אישתתפו כחדא ואיקרו חד שמא כדין חסד עילאה שרייא עלייהו באן אתר שרייא בסטרא דדוכרא. ומאן חסד חסד אל דאתי ונפק מחכמה עילאה דאיתעטר דכורא ובג"כ איתבסמת נוקבא. תו תנינן אלוה הכי הוא אל נהירו דחכמתא ו' דכר ה' נוקבא אשתכחו כחדא אלוה איקרי. ונשמתא קדישא מהאי אתר אתאחדת עכ"ל נמצא שסוד שם זה ה"ס חסד המחבר זו"ן והיינו אל ו"ה ואמר ששם היא אחיזת הנשמה שהיא מחיבור חו"ג וא"כ יפה נאמר ששם זה הוא לבוש החו"ג ועליו נאמר ויסך אלוה בעדו והוא נרמז בס"ת לא ימשול למוכרה בבגדו. ור"ת אלו גי' חס"ד שהוא עיקר הלבוש:

טנרא הוא רשב"י שסודו בדעת דזעיר ששם יסוד אימא שסודו סלע:

אזדרעו פולין פי' הרב ז"ל שפע' א' נתעסקו רשב"י וסבא דידן בסודות הקטנות שהם סודות אלהים פשוט ומלא ומלא דמלא שעולה נ"ב והסימן גדליה בן אחיקם עכ"ל ר"ל שבשם גדליה יש צירוף כל ג' חלוקות דהיינו ה' דגדליה ה' אותיות אלהים ג"י י"ג אותיות המלוי ד"ל אותיות מלוי המילוי וזהו גדליה ב"ן ואיתא בס"הכ סודות ימים נוראים שג' בתשרי סודו בבינה שמשם הגבורות ולכן שלטו אז הדינין ונהרג גדליה ואיפשר כי ז"ס יומא דתלגא דאיתא בזוהר ע"פ הכה את הארי ביום השלג ביומא דגרמו חובין ודינא אתדן לעילא מעם בי דינא עלאה. והמשילו לפולין שהם גרעינין שהם גולמי החומר שבה כמוסה הצורה המצמחת וכך הם מוחין דקטנות שהם חומר למוחי הגדלו'. שממוחי הקטנות נעשים קרומות. וכו' ומפני שיש סכנה בהתעסק בסודי הקטנות לא רצה לעסוק בהם. אבל אמר להם שילכו אצל רש"בי דרב חיליה:

והדר אקרינן פ' ואם לבנו יעדנה וירמוז לשם ב"ן כמ"ש לקמן בס"ד והם לא הבינו ענין הנ"ב פולין ושאלו ממנו שיפרש להם הסוד. והוא השיבם שראוי להחכימם ברמזי חכמה אבל אין בדעתו עכשיו להאריך באותם דרושים וכשיבואו לפני רש"בי ויזכירו לו סי' נ"ב פולין הוא ישלים להם הדרוש. אבל השתא צריך לדעת מי הוא הנקרא ב"ן לקב"ה לאפוקי בן אחר שהוא ב"ן דאלהים וכדמפרש:

ת"ח כל ההוא וכו' תחלה צריך לדעת הנ"זל וכי ימכור וכו' לתרץ הא דהתם נראה כסותר הך דהכא. דהתם איירי בנשמות דקין והבל והכא בנשמות חדשות ובסדר ביאתם והוא כי מזמן היציאה לעולם נכנסת נפש דגבור' מלובשת במוחין דקטנות. שה"ס י"ג אותיות דאלהים מלא. ולכן כל י"ג שנה הוא בסכנה להענישו בחטא אביו ואמו. כי הוא אחוז בדינים בכל י"ג שנים וכן אחוז בסטרא דנוק' דהיינו ט' אותיות שם ב"ן בסוד ט' מדותיה וד' אותיות יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה בסוד תנ"הי דזעיר המאירים בה ובהכנסו בשנת י"ד אז איקרי בן לכ"י דהיינו שנכנס באות' הבחינ' הפנימית שבת"ת דזעיר הנקראת כ"י כמ"ש בסוד כלת משה. ובשרש רחל שבתוך זעיר בבחי' הלב ואז יש לאדם ב' לבבות דחו"ג ששם מושרשים ואז הוא חייב במ"ע ומל"ת שהם חו"ג וה"ס מצוה מב' אורות י"ה דאו"א שהם שם בלב ומאירים לרחל: וכל מאן דאיהו מבן עשרים שאז מגיע לכתר זעיר כי עשר"ים גי' כת"ר ואז זוכה לנשמה דמצד אימא ובחי' ב"ן זה ה"ס הוי"ה ביושר ובהיפוך סוד זו"ן חו"ג. ולעומת כן נאמר אספרה אל חק שה"ס יסוד אימא הנחקק בתוך הת"ת:

ה' אמר פי' ולא בחי' אלהים שה"ס ער"לה ש' אלהים דיודי"ן ה' חמש תיבות המילוי היום ודאי ששם בחינת מדת יום: אני ולא ס"א שאין שם אחיזה לחיצונים. אני בלחודאי כי עד י"ג היתה מאיר' דרך הנוגה דהיינו הערלה ועכשיו היא לבדה:

לאבי ממש ודאי פי' ולא לאמי שהיא כנסת ישראל אלא לאבי הוא זעיר וידוע שזעיר מושרש בחכמה כ"ח מ"ה והוא בסוד מילוי מ"ו דהיינו מ"ה עם הכולל. וז"ש לאבי אבי ממש. ותמצית כל האור זה הוא בהיותו בר מצוה אז זוכה לנפש דחסדים דגדלות משרש כתר רחל שבתוך זעיר ואז נקרא איש כי יש בו בחינת זכר קטן. ואח"כ נכנס בו הרוח שהוא מזעיר שהוא מת"ת שלו עד כתרו שהוא עיקרו של זעיר. ובהיותו בן עשרים אז זוכה לאור או"א שבתוך זעיר סוד הנשמה כמ"ש כל הנשמה תהלל יה ואם לבנו יעדנה זה פרט למה שכלל בדף שקודם זה על פ' זה שפירשו על הנשמה כשיוצאת מן העולם הזה זכה ונקיה שהקב"ה משתבח בה ואומר של פלוני בנו ושאליו היא ראויה להתיעד מקודם. ועכשיו מפרש הזמן שבו התחילה להיות ראויה לו שהוא קודם היותו בר מצוה. שאף שאינו מצווה עושה הרבה לשבר כח הערלה שהוא עדין ברשותה. לכן הקב"ה מקדים להשפיע זוהר בנשמה היעודה לו:

לאידרא דיליה הם היכלות הנוקבא: לחופה ה"ס זווגה אחר שנת י"ג שאז נכנסים בה החסדים שמהם יצה"ט כמ"ש בס' א"י וז"ש בפ' וישלח דאיזדווג בתרוייהו ע"ש. וסוד החופה הוא היסוד דאימא שאז נכנסת ממקום כתר רחל ומעלה והבן. ונמצא כי פ' כמשפט הבנות הוא רמז למה שייטב לנשמה קודם הכנס' לגוף וגם מה שייטב לה אחר צאתה מן העולם הנזכר:

ובשם המפורש קטליה הק' המ"דל ויצו המלך את בנייהו וכו' ויפגע בו ולא תירץ. וי"ל דגם גבי משה כתיב ויך את המצרי וא"זל בשם המפורש המיתו כי כך קבלו. וה"נ לא שנא. ודייק מ"ש ויצו המלך וכו' מה שלא נאמר במיתת אדוניה ולא ביואב. משמע דשינוי הוה הכא דהוצרך לצווי. ובמצרי אמרו משם הרב שהרגו בשם תכ"ה שהוא אחורים דש"די ולכן כששמע דתן שאמר לו משה למה תכ"ה רעך א"ל הלהרגני אתה אומר זאת המלה כאשר הרגת את המצרי. ויובן ג"כ מ"ש רע"ק כל ימי הייתי מצפה מתי יבוא לידי מקרא זה ואקיימנו בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך. מאי קאמר מתי יבוא לידי וכי ברצונו היה והלא בע"כ היו מיסרים אותו במיתה קשה. וג"כ ידוייק מ"ש לו תלמידיו עד כאן רבינו שאין לו הבנה הו"לל עד זה הצער וכיוצא. אלא להיות שר"עק היה אומר פ' א' שמע ישראל וכו' ומאריך באחד. ואמר ואהבת ולא יותר והנה מסופי תיבות את יהו"ה אלהיך יוצא שם תכ"ה והיה מקובל אצלם שבשם זה הרג משה המצרי וכשראו התלמידים שהיו מיסרים אותו במיתה אכזרית אמרו לו עד כאן רבינו למה לא תגמור הפ' את יה"וה אלהיך ותכוין בס"ת שם תכ"ה להרג שנאיך ולהציל עצמך. והשיב להם כדבריכם כן הוא שבידי להמית שונאי ולהציל עצמי. אבל נמנעתי מלעשות כן כי כל ימי הייתי מצפה מתי יבוא לידי דיקא לידי כי ברצוני אני חפץ ליהרוג על קדוש ה' ולקיים ואהבת את ה' אלהיך בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך כי ידעתי נאמנה כי הוא ית' נוטל הנפש שלי ולא אמרו הם נוטלים את נפשך אלא הוא. כי עשרה הרוגי מלוכה אין כל בריה יכולה לעמוד במעלתם ועליהם נאמר ממתים ידך ה' חלקם בחיים:

זבח תודה לה' הק' המ"דל מפסוק זבח לאלהים תודה וכו' והניחו בצ"ע ולא על הסבא לבד קושיתו כי גם על רז"ל שאמרו כן בריש ת"כ על קרבן לה'. ועיין מ"ש הרמ"בן ז"ל בפי' על ריש פ' ויקרא בסוד הקרבנות. ובר מן דין יש לפרש דהאי תודה אינה קרבן אלא וידוי דברים ע"ד מר"זל בפ' זובח תודה על זביחת יצרו. ועי"ל דלא אמרן אלא בשעת נדבת הקרבן והקרבתו. אבל בדברים בעלמא דמשתעי גבר עם חבריה לית לן בה. עכ"ל הרמ"ז ז"ל:

והרמ"ז כתב בראש הפרשה: כי יעקב בחר לו יה וכו' דהול"ל כי את יעקב בחר יה ויובן בהקדים כלל שבידנו שבכל זמן אשר יתכוין כל עלול לעלות ולהדבק בעילתו. היא תקדים להשפוע לו עוז ותעצומות כדי שיוכל להתעלות כמ"ש בברכת הנהנין. ומדה זו קדמה מקדמי ארץ כי כן טרם תחל הוית כל נמצא הלא מרגלא בפומייהו דרבנן כשעלה ברצון ב"ה לברא וכו' גם בזוהר אמרו כד סליק ברעותא. וסוד הענין כמרז"ל מחשבתם של ישראל קדמה לעולם. ירצה שצפוי העתיד להיות מיושר נשמותן של ישראל קודם הבריאה נתן כח להעלות כעין סוד מ"ן לעורר רצון העליון להוות הויות"יו וזה נרמז בפ' כי יעקב בחר לו יה כי נודע שכללות כל האצילות נקרא בשם יעקב כמ"ש הרב ז"ל על פ' עקודים נקודים וברודים. וטעמו כי סתם יעקב הוא המתהווה נגד זעיר דהיינו מול תנ"הי שלו וכן כל העולמות דאב"יע הם מחצי ת"ת דא"ק ולמטה והרי הוא כל האצילות בסוד יעקב ועוד כי עולם התהו ה"ס הקטנות וגם ביעקב נרמז הקטנות של זעיר כמ"שה מי יקום יעקב כי קטן הוא. ועוד עולם התהו ה"ס מ' ה' דהו"יה ועולם התיקון דאיהו הדר סודו ו"ק דהיינו ו' נמצאו שני העולמות בסוד ז"ק וה"ס ז"פ הוי"ה גי' יעק"ב וה"ס ב' אותיות ו"ה ומשם ולמעלה הם ב' אותיות י"ה שהם חו"ב דא"ק וז"ש כי יעקב שהוא ו"ה בחר לו י"ה כי נשמות הצדיקים שבכל העולמות וכן כל העולמות בעצם עצמותם בחר בהם י"ה והשפיע עליהם רצונו להוותם ולבררם. וכשבא אא"עה והיה מסתפק שמא אין לבירה מנהיג והציץ עניו בעל הבירה מיד: וכן לישראל שהיו שקועים בטומאת מצרים: איתרעי בהו להשפיע עליהם אומץ מן הדעת העליון שה"ס הרצון המאיר במזל נוצר חסד:

ובעא לאתדבקא בהו רומז למ"ש הרב בסוד וכנפיהם פרודות שאין דבוק עצמי לכנסת ישראל אלא בקו אמצעי שהרי יש בו ג' שרשים לרחל סי' דת"י המלך דער ת"ת יסוד ושם היא דבוקה עמו. ועוד לאתקשר' עמהון ה"ס ביאת פב"פ שאז הוא הזווג בקשר אמיץ שמתקשרים החסדים והגבורות יחד. ומשם הוא שרשי נשמותיהן של ישראל והוא הרמוז בפסוק כי יעקב בחר לו י"ה. שידוע שהדעת שבו נשתרשו ישראל ה"ס תרין עטרין דמקוריהון בתרין כתפין דאריך שסודם שם י"ה כנודע מפ' י"ה אמה קלעים לכתף.

ועבד לון עמא יחידא בעלמא שאע"פי שהם למטה בעוה"ז. שהוא מוקף מהקליפה מ"מ סדר ותקן שלא ישלטו החיצונים על ישראל בהיותם זוכים לשבת בארץ ישראל שאין רקיעי העשייה שולטים עליה. ועוד שב"ה מכוון ביושר כנגד היכל לבנת הספיר שבבריאה שה"ס היסוד. ונמצאו תמיד אחוזים ומושפעים מאורות קו אמצעי שהם אורות עצמיים וז"ש גוי אחד בארץ בא"י הנקרא ארץ בסתם שהיא בגי' ג"פ מ"ה ב"ן בסוד ג' השרשים הנז"ל שהם דת"י:

ואינון איתרעו ביה ירצה שקבלו שפע הרצון והעלו מ"ן לעוררו ואיתקשרו ביה שנתעלו לסוד היסוד דנוקבא וגרמו הקשר העליון שכל קשר הוא בסוד קו האמצעי כנודע:

הה"ד כי יעקב בחר לו יה פי' שבזה יובן הפ' דמשתמע לתרי אנפי שר"ל כי את יעקב בחר לו יה לו לעצמו והיינו בבחינת א' בסוד הודדת השפע מלמעלה למטה בלי קדימת התעוררות התחתונים וכנגדו אמר ויקחו לי תרומה שהוא הורדת הקדושה ממעלה למטה. והפי' השני כי יעקב הוא אשר בחר לו את יה הנכבד בהתעוררו ממטה למעלה. וז"ש מאת כל איש וכו' שלהורדת שפע השני צריך שהם יתנדבו מאיליהן. ודע שגם פסוק כי חלק ה' עמו מתבאר בשני האופנים הנז"ל כי זולת פשוטו עוד יש לפרש שהחלק המגיע לה' לשיגבר כחו להוסיף עוז בגבורתו הם עמו. לאפוקי או"ה שדעתם להכחיש פמליא של מעלה ולכן הזכיר פ' זה דדמי בשני הבנותיו אל הפסוק כי יעקב וכו':

מי זאת הנשקפה וכו' הכונה לכלול בזה כל בחינות נוקבא דזעיר כשהיא תופסת כל אורך זעיר

וג' בחינות הן אחת כמו השחר עלה שאז הוא זווג לאה ויעקב בכל אורך זעיר שאז לאה לוקחת ט' כלי רחל שאז היא בבריאה כידוע. ולפי שזווג זה הוא בסוד הגבורות לכן נקט לישנא דהשקפה. בחינת שנית הוא זווג יעקב ורחל בכל אורך זעיר שהוא בשבת בחזרת עמידה דשחרית. א"נ זווג לאה עם זעיר בחצות לילה הא' של שבת וזווג רחל אחר חצות בשבת שגם היא עם זעיר בכולו. ובכל אלו הבחינות הגם שהוא שוה אליו. מ"מ מקבלת ממנו כמו שמקבלת הלבנה מהשמש וז"ש כד בטש נהירו דשמשא. בחינת ג' כשהיא גבוהה כמוהו ומקבלת מאימא כמוהו. ואז היא ברה כחמה וקיימא סיהרא בשלימו ואז היא איומה וכו' כי אז אין אחיזה לחיצונים בה משום דאינה נתלית בבעלה אלא יש לה שלימו ותקיפו בסוד שני מלכים משתמשים בכתר אחד ועתה אפרש המאמר על הסדר:

רזא דתרין עלמין ה"ס לאה ורחל מחוברות יחד ולכן לא אמר מי וזאת כי ידוע ששרש שתיהן הוא ביסוד ומלכות דתבונה כי לאה עיקרה ממ' דתבונה כנזכר באוצ"ח ורחל היא יוצאת במקום סיום יסוד דתבונה ועל כן אמר רזא כי רזא סודו ביסוד:

ודא היא עולם ועולם פי' שכל אחד היא בחינת עולם אחד כי לאה סודה מאחוריים דמלכות דאימא שנפלו בעולם התהו לכן סודה מאימא שהיא עולם העליון. ורחל היא נקודה העשירית בעשר נקודות ועל שתיהן נאמר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם כי אלהי ישראל הוא בדעת ודם שם אהו"ה מלא יודי"ן אשר המלוי לבדו עולה עולם:

מי הא אוקימנא וכו' איתא באוצ"ח כי חצי העליון דתבונה נק' מ"י ומחצי ת"ת שלה ולמטה המלובש בזעיר נקרא אלה וחיבור הכל ביחד הוא אלהים. ומבחינת אלה ה"ס לאה. וז"ש כאן דרגא עילאה לעילא מפני שבחינת מי היא למעלה מזעיר:

והוא שירותא דקיימא בשאלתא להיות שמחוברת אל אלה שהוא בזעיר עולם הנגלה וא"כ אי אפשר שלא תהיה בחי' ממוצעת בין עולם הנסתר או"א ובין הנגלה שהם זו"ן. ובחינה זו היא התבונה הנ' המתלבשת בחציה תוך זעיר שהוא הנגלה. וחציה העליון אינו נגלה ואינו נסתר לגמרי אלא עומד לשאלה. וז"ש

שאו מרום עיניכם היא לאה הנקרא מרום וכמ"ש בס"הכ על כי הוא לבדו מרום וקדוש וכמר"זל יעקב משמש במרום וראו מי ברא אלה. פירוש כשתסתכלו במרום אז תראו מי שברא אלה כי מתוך אלה שהיא לאה תראו ג"כ את מ"י:

זאת דרגא תתאה ידוע שכל פרצוף יש בו שני מדרגות שהם ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה וז"ס יהי רקיע בתוך המים שהוא אותו הפרסא המבדיל בין איברי הנשימה לאיברים שלמטה וממנו נמשך חילוק ב' הבחינות הנזכרות והנה בחינת מי היא מחצי ת"ת דתבונה ולמעלה כאמור. וזאת היא מחצי ת"ת ולמטה וזהו דרגא תתאה לתתא שהוא בזעיר והוסיף עלמא תתאה הוא רחל. ולמעלה לא אמר עלמא עילאה כי אין הכוונה על התבונה בבחי' עצמה אלא על התחברותה עם לאה שאז נשלם שם אלהים כאמור ואז דרגא עילאה שהיא מ"י מחצי ת"ת ולמעלה מתחברת עם לאה שהיא מחצי ת"ת ולמטה והיא הנקרא עולם והנה עלמא עילאה ותתאה שהיא רחל תרוייהו בחבורא חדא שמחוברות בקו האמצעי:

רזא בקישורא חדא ששתיהן תלויות ביסוד דאימא שהוא הקושר אותם בה' גבורות המאירות ממנו אליהן ובהן נקשר פרצוף כל אחד ואחד. ועוד כחדא הוא כמ"ש ששני הפרצופים נכללים יחד ונעשים פרצוף א' כנ"ל:

הנשקפה ולא כתיב הנשקפות לומר שאף שהם שנים נכללו בשם יחיד

כד מתחברן תרווייהו כחדא כמו שחר כי לאה בקדרותא דצפרא שאז היא כנגד כל הזעיר היא הנשקפה ונגלית הגם שקודם לכן מכוסה.

ולבתר איתנהיר אין מלת לבתר אח"כ ממש אלא לפי סדר הדרגות הזווגים והיא המדרגה הב' הנ"זל שאז היא מאירה מן החסדים והיא מלאה ומגעת עד חכמה שלו שמשם הארת הפנים והיופי כמ"שה חכמת אדם תאיר פניו. והנה בחכמה דזעיר יש הוי"ה בפתח באור פנימי. ואה"יה בפת"ח באור מקיף ושניהם גי' יפ"ה. והנה זעיר כולו סוד מ"ה וראשו סוד מ"ב כנזכר בברוך שאמר ושניהם גי' לב"נה. וזה כשהיא שוה לו אבל מקבלת ממנו.

ולבתר כשמשא שאז היא ברה יותר מיפה ואז היא מקבלת מן אימא שכללותיה הוי"ה בצי"רי עולה ק"ו ואהי"ה בצי"רי עולה ק"א ושניהם גי' בר"ה או"ר ואז היא כחמה שיש בה שם ב"ן באל"ף בו"או גימ' חמ"ה ואז היא איומה שמקבלת מתבונה שבה שם יו"ד ה"י ו"ו ה"י העולה איומ"ה וכן ר"ת "נשקפה "יפה ברה גי' איו"מה רמז שכוללת כל הבחינות דהיינו שלימו ותקיפו של שני בחי' נשקפה יפה ונטלא חילא וכו' היינו איומה:

תחות אילני בבקעתא וכו' יובן במ"ש הרב בס' זוהר הרקיע בפר' בראשית שאפריון ה"ס הנוקבא ואקדים מ"ש בספרא דצניעותא כי ששת ימי אפריון הוא בסוף הבריאה: עוד נודע כשנפלו הכלים אל הבריאה הראשון שירד הוא הדעת ונפל למקום מ' דבריאה. עוד נודע שדוקא מלכות דמלכות דבריאה היא המתקשרת עם היצירה והווה ליצירה לעתיק והיא נק' ים כנרת בסוד שמקבלת מהוד דמלכות דבריאה וכמ"ש בפי' ספרא דצניעותא. ולפי כל זה נאמר שסוד אפריון הוא ו"ק דיסוד דנוקב' דבריאה שנשאר שם רשימו דו"ק של הדעת שנפל שם והם סוד עצי הלבנון כמ"של אינון נטיען דעקר לון קב"ה ושתל לון באתר אחרא ולהיות שהדעת מכריע בין ח"וב לכן לבנון ל"ב נו"ן. עוד ידוע שהדעת כולל כל הד' מוחין חו"ב שהם הוי"ה אהי"ה וחו"ג הוי"ה אד"ני וארבעתם גי' לבנ"ון ונרמזו ג"כ ד' צדיקים שבכאן נמצאו כי לפי סדרם באידרא רבי אלעזר ור' אבא הם חו"ב ור"ש בדעת שורש כל החסדים. ורבי יוסי מלכות והם הד' שמות הנזכרים ממש והיתה כוונתם להוריד ד' שורשי החסדים שבדעת אל האפריון שסודו נוקבא וגבורות וגם הרשימו שנשאר שם מן הדעת הוא גבורה לכן בהיותם באותה הבקעה גי' ג"ן עד"ן. גבי ימא דגנוסר הוא ים כנרת שסודה מ' דמלכות ואותם האילנות רומזים לעצי הלבנון של אפריון אשר ההוד הוא אחד מהם ובלי ספק ששם האיר אור האפריון עליהם כי מצא מין את מינו וניעור לכן אמר ר"ש כמה יאה צלא דא וכו'. שראו בו אור קדוש:

ואנן צריכין וכו' הוא להמשיך שם אור עטרא דחסדים והיינו לאעטרא בדברי תורה שה"ס החסדים כנודע:

הא אוקימנא בפ' בראשית דף כ"ט אבל אפריון וכו' ירצה הסוד הפשוט של אפריון זה הוא היכל התחתון שבבריאה והוא מכוון ממש על ב"ה של מטה שעליו נאמר וזה שער השמים:

דאיהו כגוונא וכו' היא אימא עילאה שממנה כל תיקונה. וידוע שבה"מ של מטה היא בחינת יסוד כנז' בדרוש ציור העולמות וכן הוא מכוון כנגד יסוד ומ' דבריאה והוא המתתקן ע"י יסוד אימא שבדעת זעיר שה"ס המלך שלמה כנזכר בפ' בראשית וזהו לשון אפריון שבה פריה וההולדה:

וקב"ה קרא ליה גנתא דעדן הכוונה היא שיש ג"ע סתם שהיא אימא שהיא מקבלת מאבא ממש והיא נק' גן ה' אבל אימא תתאה היא גן אלהים שהיא מקבלת מיסוד אימא כל תיקונה ונודע שכל האורות הבאים לנוקבא הם דרך זעיר וע"כ אמר שהוא קראו ג"ע כלומר שהוא סבה לשם זה דאיהו נטע ליה להנאתו להשפיע בתוכה וזהו תכלית עדונו כי חפץ חסד הוא וזה בהשתעשעו עם הנשמות אשר שם וידוע שכל הנשמות הן מבינה וזהו ג"ע האמיתי ובצדק יקרא ג"ע לפ"ז כי אורות ג"ע בתוכה:

כולהו קיימין ורשימין בגויה פירוש קיימין. אותם ששם מנוחתם ושרשם.

ורשימין אותם שהיו שם ונתעלו למקום יותר עליון ונשאר רושם קדושת אורם שמה ועליהם אמר אינון נשמתין דלית לון גופא וכו' עלה בדעתי לומר שכל הכוונה על אותם הנשמות החדשות שעדיין לא באו לעולם ויש להם גוף מיוחד אבל לא דייקא אומרו בהאי עלמא גם אומרו סלקין תמן אינו נכון לפ"ז דמשמע שהן למטה ועולות למעלה וזה לא יצדק בנשמות החדשות. לכן נל"עד שיובן במ"ש בזוהר בפ' זו שכל זמן שהגוף קיים בקבר נמשך הדין על האדם באופן שכל עוד שלא תם הגוף אין לנשמה מנוחה שלימה. וע"כ כיון שנתעכל הגוף ולא נשאר להגוף בעו"הז תוכל לעלות לנועם ה' הוא ג"ע העליון ששם סוד האפרסמון הגבו' הקדושות בתכלית המיתוק שה"ס ע"הב כי אז יחזור שם ס"ג לאיתנו כנודע וזהו אפרסמון פי' אפ"ר בחינת גבורות מיוחדות וממותקו' סמ"ון גי' נו"עם. דא היכלא עילאה היא סוד בינה שהיא עילאה מתבונה. ואיתא בס' א"י בדרוש שלוח הקן שבינה עליונה היא סוד ו"ד שבמילוי יו"ד ונחלקת בשני אותיות לרמוז להתחלקותה לשנ"י כרצופים שהם בינה ותבונה דהיינו בינה ו' כח"ב ח"ג וחצי ת"ת. ותבונה משם ולמטה. ולפי שבינה עיקרה עד ת"ת לכן נרמזה באות ו' שרומז לת"ת. ותבונה שהיא עד מ' נרמזה באות ד' שה"ס מ'. עוד איתא התם שהתבונה נק' עלמא דאתי עולם הבא שהוא הבא תמיד כמ"ש בספר הבהיר עולם שכבר בא. אבל בינה נק' לעתיד לבוא שהוא מעותד לבא כשיזכו בני אדם שיתעלו ז"ון למעלה ומפני זה נק' טמירא. עוד איתא בספר א"י שתחת הגרון דאריך ברישי כתפין יוצא אור חסד עליון קודם התפשטותו לשני הזרועות ובתוך חסד זה מתלבש אור הגרון ואבא נעשה מבחינת חסד ההוא אבל בינה נעשית מאור הגרון שהיא בינה דאריך הנעלם בתוך החסד הנזכר באופן שאימא היא מאור הנעלם וגנוז בתוך החסד הנז' לכן קראה גניזא:

דא היכלא דלתתא ה"ס ו"ק מ' דבריאה כנז"ל וכל היכל יש לו ו"ק אלא שהעליון הוא בינה ונק' היכלא עילאה והאפריון הם ו"ק תחתונים ואע"פי שיש לו ו"ק אינם בבחי' סמך שאין לה סמך מעצמה להנצל מהחיצונים כמ"ש בסמוך. ובג"כ את סמך איהו סתים ירצה מפני שני הטעמים הנזכרים אחד שהבינה גנוזה והשני שהיא סומכת התחתונה לכן ס' סתומה שה"ס הו' מדות העליונות בחי' בינה כל א' כלולה מעשר. כגוונא דא את ם סתומה פירוש גם בחינת התבונה היא ם סתומה. מה בין האי להאי שבהכרח צריך שיהיו טעמי' חלוקים לשני הסתימות דסמ"ך ומ"ם.

ומפרש בשעתא דסתים ואתגניז פי' כשאורה מתעלם מהתחתונים והוא סתום ונגנז בעצמו בסוד ו' שבתוך יו"ד שהוא נהורא עילאה אז היא בדמות ס' שהוא סתום בתוכו ואין בו שום פת"ח.

ובשעתא דהדרא וכו' וזה נעשה בבחינת התחתונה שהיא התבונה שמתנ"הי שלה שה"ס ד' ובקבלה האור מהיו"ד היא יפ"ד גי' מלכות והיא מרובעת כבית מושב שרובצת על בניה זו"ן שהיא סתומה מפני שלסתמה בתוך ראש זעיר כח"ב ח"ג שלו שהם ד' סטרי עלמא. ובזה מבואר היטב אות ס' ואות מ סתומה שהיא סתומה בתוך הזעיר וכמ"ש בסוף פ"ק דס' דצניעותא אתא מפתחא דכליל בשית וסתים פתחהא דאימא. ופירש בספר א"י שבהיות זעיר בבחי' יניקה שהוא בעל ו"ק אז נכנסים בו נה"י דאימא ונמצא מקורה סתום בתוכו ולכן אמר בכאן לינקא לבנין שהרי הוא בסוד יניקה:

וע"ד איהו אפרסמון פירש מפני הנזכר שאפריון צריך סמ"ך מן אפרסמון לכן הם שוים בשמותם ואין חילוק ביניהם אלא במ"ש תרין אתוון וכו' שה"ס בינה ותבונה כאמור.

קיימא י' וכו' ה"ס יסוד דנוקבא שהוא הוא עצם אפריון וכל יסוד נוקבא נקרא נקודה וכמו כן של הזכר נקרא כן כמ"ש באוצ"ח בדרוש ג' נקודין דפר' תצוה י ולכן אמר שהוא ברזא דברית.

כי רזא הוא יסוד וברית הוא ג"כ יסוד ולפי שיסוד הזכר נכנס בשל הנקבה לכן אמר ברזא דברית. א"נ ברזא דברית ירמוז למה שידוע שיסוד אבא מבריח מן הקצה אל הקצה למעלה מאיר באימא דהיינו ו"ד כאמור:

מ' ס' ולמטה מאיר בברתא שהיא נקודה א' לבד ולכן יפ"א הוא י' דאפריון ואחר היותה בסוד פרצוף עשר ספירות אז מאיר בו י' יפ"י הם ק' וז"ש ואת י' איהו אשתלים לרזא דמאה כגוונא דלעילא שאז הבת כאמה בעלת עשר ספי'. דאיהו זמין לנטלא כולא דייקא זמין והוא מבואר כמ"ש שסוד ס' נקרא לעתיד לבוא. וז"ש זמין מעותד לנטלא כולא כלומר שעתה מקבלת הארת התבונה שהיא אות ם אבל לעתיד היא מזומנת לקבל הכל גם ס' רזא דאינון מאה ברכאן הסוד הוא שבעת רצון אז בינה ותבונה נעשות פרצוף אחד. ואיתא בס"הכ שיסוד אבא נק' ברוך ויסוד אימא נק' ברכה. וגם בסוד יחוד ברכה קדושה. הברכה היא בבינה ובהיותה בפרצוף אחד אז כל מאה אורות שנקר' מאה ברכות הם מתקבצו' ביסוד שלה הכולל וז"ש רזא דאינון ק' ברכאן. האמנם צריך לדעת כי בהעשות בינה ותבונה פרצוף אחד אז התבונה עולה ומתלבשת בינה עד החזה שלו ונשארו ששה ספי' שלה העליונות גולת והן סוד ס'. והארבע תחתונות שלה הן מוחין לתבונה ולכן מפרש בכאן הברכות בשני בחינות ס' ומ' ואמר שתין לקביל שית סטרין וכו' ואמר דנפקי וכו' מפני שנמשכים מאת ס' עד יסודו ארבעים לקבל ד' סטרי עלמא. היא המ' שהיא כנגד תנ"הי דבינה שהם ד' סטרין וגם ארבע מוחותיה הם ד' סטרין ולפי שאלו של תבונה נעשי' מוחין לזעיר לכן אמר ד' סטרי עלמא הוא הזעיר הנק' עולם.

וכולא אשלימו למאה פי' ששתיהן נעשות אחת בינה ותבונה ונשלם מאה:

ואת יו"ד איהו אשלים וכו' פירוש שאורות האלה מאירות בזעיר ונמשכו' עד יסודו ובהכנסם בנקודת ציון מתרבות יפ"י ונעשות מאה וז"ש איהו אשלים ר"ל הוא בעצמו משלים מניה וביה. וע"ד דא אפרסמון ודא אפריון בהפרש שבין אפרסמון לאפריון יפורש מה שאמר לעיל באפריון אין לו סמך עד דאסתמיך וכו' והוא כמ"ש בס' א"י בדרוש שלוח הקן שכשאין בזעיר כי אם מלכות לבד אז ז"ון נק' נופלים. שגם באורות התבונה יש אחיזה לחיצונים שהרי היא יורדת עד החזה ומשם יש אחיזה לחיצונים וכ"ש בז"ון:

אבל בעת רצון מתעלים שלשתם למעלה ונכללים זה עם זה ואז הבינה שהיא ס' סומכתה ואין אחיזה לחיצונים בשום אחד מהם וז"ס סמ"ך ס' בינה. מ' תבונה. ך' ז"ון. גם בזה יובן מרז"ל דוד לא רצה לומר פסוק נ' באשרי אבל הזכיר סמיכתה בפ' סומך ה' לכל הנופלים. והענין שבמה שלא הפסיק באות נ' אלא שייחד פסוק מ' עם פסוק ס' זה לזה היינו סמיכת הנופלי'. אינון נהרי נפקי וכו'. לפי הנזכר ס' ומ' דאפרסמון סודם מן ו"ד שבמילוי יו"ד שמאיר יו"ד בו"ד ונעשה ס' ומ' והיינו שמן אפרסמון. שכל שמן הוא מאבא ולכן בהזדווגו באימא בסוד היסודות שיש בהם י"ג בריתות נעשים י"ג נהרות יוצאים מיסוד הבינה העליונה שה"ס וא"ו שבשם ס"ג:

ונשמתון עילאין וכו' חזר להזכיר זה להבחין בין עונג הצדיקים שכבר מתו ואין להם גוף בעו"הז ודע שאותם הצדיקים המעולים שאין גופם כלה גם הם נק' דלית לון גופא בהאי עלמא מפני שגופם נזדכך ושוב אינו מהעו"הז וכמ"ש לקמן ואמר שנשמות הצדיקים שמתו יונקים מאור אפרסמון שהוא יסוד אימא. ומתענגי בענוגא דא עילאה ה"ס נועם ה' לבקר בהיכלו כי יסוד אימא הוא ציון עם ד' אותיות גי' נו"עם.

ונשמתין דאית לון גופא וכו' שכל בחינת גוף הוא ממ' כנודע ולכן נשמות הצדיקים החיים העולות בלילה וחוזרת ויורדו' שיש להם שייכות עם הגוף עולות ויונקות מאפריון שהוא יסוד דמ'. יהבי ונטלי הוא העלאת ניצוצי קדושה שבהם מעלות חלקי הקדושה מבין הקליפות וממעטות אור שלהן שכללותו מי"א סימני הקטרת כנודע וזה הריח שמעלות. גם סוד הריח הוא בסיום הגבורות. וזהו שמעלות אותן ניצוצות מבוסמות ונטלי מההוא ריחא כמ"ש לקמן בסוד אור זרוע. שהוא בסוד הרשימו שנשאר במלכות:

ונל"עד שהוא מבחי' ההוא רוחא קדמאה דיהיב בה בעלה שממנו לוקחים כח לבושי הנשמות ובו מתחדשות לבקרים כי אין כח לחדש זווגים חדשים אלא בזמן בה"מ ולכן מביא מפסוק אשר ברכו ה' שנשארה בו ברכה.

וכולהו קיימי בההוא גנתא ה"ס מ' הנקרא גן בסוד שם ב"ן ואל"ף בתוך הו"או הרומז לי"ס שלה וכתרה מתחיל מיסוד אימא שהוא בסוד נקודת הטיבור כמ"ש הרב בדרוש תלת נקודין. וסופה הוא יסודה שהוא האפריון. נמצאו המתים למעלה והחיים למטה. הכי הוא ודאי בגין וכו' שדבר ידוע שהאפריון הוא מקום שעשוע הנשמות. והייתי חושב שאין הכוונה בו אלא להנאת הנשמות ושעלייתם שם הוא השעשועי' שלהן לכן הוצרך לכתוב עשה לו. לומר שעיקר השעשוע הוא השפע היורד שם מלמעלה שהוא רצון ה' ושמחתו להטיב לברואיו וגם האפריון עצמו שהוא יסוד המלכות נהנה מהשעשוע ומלת לו קאי אשלמה וגם לאפריון. לכן לא נאמר עשה המלך שלמה לו אלא עשה לו כדי שמלת לו תשמש לכאן ולכאן ופ' שאחריו מפרש העיקר באומרו תוכו רצוף אהבה שהנשמות הם בתוכיותו ונהנים מסוד אה"בה שהוא אור י"ג נהרי:

מלכא דשלמא וכו' הוא יסוד אימא שבתוך זעיר סוד ג"ע העליון ויסוד אבא שהוא השלום המעולה הוא בתוכו גם ידוע שלאה יוצאת ממ' דבינה ולכן היא מלכא משיחא שהיא ממ' אימא ונמשחה מאפרסמון.

וה"ס כתר רחל פי' מלך המשיח הוא מכתר רחל שבתוכו יסוד לאה. ולפי שלאה נעשית מ' דבינה לבד לכך נק' המלך סתם:

אבל יסוד בינה שבתוך זעיר שודאי יש שם בחינת העטרה: נקרא המלך שלמה מלך בסוד העטרה. ושלמה בסוד היסוד. וז"ש דשלמא דיליה לאפוקי המלך סתם שאין בו בחינת יסוד: אינון אילנין הם ו"ק דזעיר אחר שנתקנו בעולם התיקון בתר כמה הרפתקי דעדו עלייהו בעולם התהו שנעקרו מעולם האצילות וירדו לבריאה לעולם הפירוד מפני שהיו נפרדים בסוד רה"ר כמ"ש באוצ"ח וכל עצם התיקון לעשותם בדרך קוים ולהשריש שרש התחתונים בעליונים וז"ש ושתיל לון באתר אחדא הוא הדעת שבו נטעו ונשתלו:

ואלין איקרו ארזי לבנון איתא בפ' תזריע ומצורע שארז סודו בדעת וכן עולה ח' הויו"ת כי ה"ס יחיד רוכב על ז' וז"שה ישבעו עצי ה' הם ו"ק המסתעפים למטה. ארזי לבנון אשר נטע ה"ס שרשיהם שבדעת וכמ"ש בפרשת בראשית מאן אינון ארזי לבנון אינון שית יומין עילאין. פי' שורשי ו"ק אשר נטעו בו"ק שבדעת:

ולא איתבני וכו' כנז"ל שהאפריון הוא יסוד דמ' דבריאה וכמ"ש בספרא דצניעותא שסוף עולם הבריאה שהיא מלכות דמ' הוא אחר ששת ימי האפריון. ונודע שבעת מיתת המלכים ירד הדעת למ' דבריאה ורשימו של ו"ק נשאר שם ומהם נבנה האפריון משונה לשבח משאר יסודות שאר המלכות. וטעם הדבר הוא מפני שמ' דאצילות היא כולה בראש הבריאה ולכן יפה כחה לקבל אור אימא דאצילות המקננת בראש הבריאה. ומ' דמ' דיצירה שהיא בראש העשייה מקבלת אור מלכות דאצילות המקננת תמן אבל מ' דמ' דבריאה שהיא בראש היצירה צריכה לקבל אור ו"ק דזעיר דאצילות ולכך נתכונן האפריון שהוא יסודה בו"ק כאמור:

ועוד בא שם הארה מעצי לבנון אליו וכו' הם ו"ק דזעיר דאצילות מבחינת הדר ובהם נתקן רשימו של ו"ק שבדעת שנפלו שם והיו בלתי סדר כידוע. ובהארת ו"ק דמ"ה נעשה בהם התיקון והזווג והוא ענין הסדורים אשר הזכיר:

האי מאן דבעי וכו' דרך פשט ג' קניינים לאדם גוף ונפש וממון ולמדנו רש"בי שאין די בקיום המצות בעשייתם ע"י הגוף ובכוונתם לשמים ע"י הנפש. אלא צריך ג"כ דלא אשתדל וכו'. כגון שישאל תפלין ולולב מאחרים. אלא צריך להוציא ממונו וז"ש בכל לבבך זה הגוף שעיקרו הלב ונפשך היא הכוונה. מאדך הוא ממונו. וסוד הדבר נקדים כמה דברים שאמר הרב ז"ל שבחטא אד"הר נפגמו כל ד' חלקי דצח"מ ונתפזרו בהם ניצוצי נשמות וכמ"ש בס"הכ בכוונת האכילה ויש ביד האדם לתקן כל הד' מינים במצות הנעשות בהם ואפי' בדומם כמר"זל מי מנה עפר יעקב המצות הנעשות בעפר. הקדמה ב' מ"ש הרב שהשלמת הנפש תלויה במעשה המצות שהרי הנפש היא מן העשייה. ובלימוד התורה הרוח שמיצירה ובעיון והשכלה הנשמה שהיא מן הבריאה. והנה כסף וזהב הם מתכות מתחתית העשיה וכשיקנה המצוה בדמים נשלמים גם ניצוצי אור שבאותם הדמים ונוספים על של מעשה המצוה. הקדמה ג' שיש כח בקדושה להחיות אפי' הדומם כאבנים שמראשותיו של יא"עה כאשר לקחם לצרכו חל בהן הרגש וכ"א אמרה עלי יניח צדיק ראשו. וכן אבני המקדש היו מתרווחות או מתצמצמות כפי רוב העם. וכתיב בנחמיה היחיו את האבנים וכו'. והמה שרופות. היוכלו להחזיר להן חיותן הראשונה אחר שנשרפו: ולכן נכון להכין המעות ליקח דבר מצוה כדי שתחול קדושה על אותה הכנה וז"ש דלא ישתדל ביה בריקנייא היינו חוסר ההכנה.

ובמגנא חנם אין כסף: כפום חיליה כמ"ש בפ"ק דב"ק בהידור מצוה עד שליש וסוד הדבר כי כל מצוה היא בנוקבא ששרשה בת"ת זעיר ששם יסוד או"א דהיינו מ"ץ שהוא י"ה באת"בש. ו' ת"ת זעיר. ה' ראש רחל וידוע שבת"ת זעיר יש החסד הג' הנחלק לג' שלישים העליון הוא ללאה והתחתון לרחל. והאמצעי פעם הוא של שתיהן ופעם תזכה בו רחל. והנה כל הידור הוא מן הת"ת וכשאדם מוסיף שליש נותנים לו משלו היינו שמאיר ברחל שליש אמצעי שהוא דידה. וכשמוסיף יותר נותנים לו משל הקב"ה דהיינו הארה מהשליש העליון שהוא בתוך יסוד אימא וז"שה איש כמתנת ידו דהיינו מדידיה. וכברכת ה' אלהיך מהקב"ה:

אשתדלותא דאורייתא הענין שלימוד התורה הוא שלימות הרוח וההשכלה שהוא אשתדלותא למנדע הוא שלימות הנשמה ואין להם שייכות עם הממון שהוא חיצוניות הנפש:

אסיר לנטלא ליה כאן הוסיף איסור מפני עניינים שמוסיף בהן:

בגין דלא זכי וכו' הטעם שאין ספק שכל הדברים התחתונים תלויים בעליונים כי של העו"הז מושפעים מלמעלה ד"מ הזהב מושפע מן השמש בכח הסגולה שמקבלת מלמעלה. וארז"ל שלא נברא הזהב אלא לבנין ב"ה וכמ"ש חכמי קאשטילייה על פ' כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש. וא"כ בהכרח הוא יש לזהב איזה סגולה רוחנית יותר מן הכסף וכן לכסף יותר מהנחשת כי יש למעלה שרש מקורם ואם כן אם יתחבר התוספת הנוסף מכח הממון על של המצוה ימשך השפע באור שלם. ועוד טעם אחר:

בספרא דחרשי וכו' רוח מסאבא הם ג' קליפות הגסות שהשלימות הוא להעבירם לגמרי. ורוחא אחרא הוא של קליפת נוגה שהעיקר הוא לכפותו ולהכלילו בקדושה והרוצה להמלט מכל צדדי הטומאה יהיה טוב עין במצות ויתן בעבורם כל אשר ישאלו ממנו וכן היה דרכו של הרב זל"הה כי בזה מוסיף אל הקדושה כל מה שיהיה אפשר לו מרוחניות הדומם. ומזדכך צד חומרי דהיינו העכירת הקליפו' האוחזות בנפש כי הממון נקרא דמים כי יש לו שייכות עם הנפש ששוכנת על הדם. וע"כ רע עין הוא משכן לס"א שדרכה להזדמן תדיר במגנא ובריקניא שהיא ריק בלי אור והליכותיו בקרי בלי הכנה ובכל מקו' שרואה מגנא וריקניא שורה שם ומתחבר לכילי בלי מחיר כעבדא וכו'. ואחריתו יהיה מנון ששולט עליו ומפתהו להוציא ממונו בהבלים וטיולין. משא"כ המוציאו במעשה המצות לכן אמר ויקחו לי תרומה שכן אותו הדומם מתרומם ומתעלה:

באגר שלים הרי ממון באשתדלותא וכו' הוא זריזות וטורח הגוף. וברעותא הרי הנשמה:

מאן דבעי למיפק וכו' לפי הנראה מדף ק"ז דלעיל שהרב ז"ל סימן אות ו' בכאן לומר שאין סגולת זה הסוד אלא למי שמשכים קודם אור הבוקר וזכה ליהנות מזווג הלילה. וז"ל שם בשעתא דנהיר צפרא משכין עליה חד חוטא דחסד מסתכל ברקיעא שריא עליה נהירו דחכמתא. ומ"ש יקום בנגהא ר"ל יקום מתלמודו ויסתכל לצד מזרח שה"ס זעיר בהאירו מאור המוחין:

בחיזו דאתוון יובן במ"ש בשער התפלין שבלילה מסתלקים המוחין מראש זעיר ושל רחל מתעלמים בתוך זעיר בסוד שימני כחותם על לבך. ובתחלת אור הבוקר שעולה כתר רחל מן הבריאה מתעורר הרשימו של מיחיה ומושכו מתוך זעיר להיות לה לתפלין על ראשה. ואז גם הוא מושך מלמעלה רשימו של מוחין וזהו ענין חיזו דאתוון: פירוש הרשימו שלהן:

דא סליק ודא נחית פי' כי רושם של רחל נקרא סליק מפני שהיא עולה שכל אורותיה הם סוד אור חוזר. ודא נחית אורות זעיר היורדים מלמעלה לתוך ראשו שכולם אור ישר.

ניציצו דאתוון וכו' כי התפלין הוא אור המוחין שהם אותיות השרשיות והשמות שבהם והם חיי המלך שבהם תלוי מציאות המלכות והיינו שמים וארן:

איהו ידע וכו' נודע ששרש עיקר התפלין הוא שם אהי"ה בין בסוד ד' בתים שלהם בין בסוד כ"א אזכרות שבהן ובשתיהן של יד וש"ר הם מ"ב. גם נודע כי שם מ"ב הוא בראש כמ"ש בכוונת ודברת בם וז"ש אינון רזא דשמא קדישא דמ"ב. וקי"ל דבכל בוקר מתעורר ומאיר שם אבגי"תץ בסוד עולת תמיד והוא מילוי יסוד יו"ד סמ"ך ו"ו דל"ת שכן היסוד סודו בוקר ונל"עד שז"ס חוט של חסד ר"ל אור החסד הכלול ביסוד שה"ס חוט ו' זעירא וגם הוא קצה חוט השדרה המסתעף בכל הגוף שבו מתחלק שם מ"ב בחג"ת נהי"ם ולכן כשיזכרהו בכוונה יאיר אור הדעת בכל קו האמצעי. ונל"עד שה"ס הארה מיסוד אבא המאיר באמצעו והוא אור השמש כמ"ש בסוד ברכת כהנים ולכן בהתחיל הבוקר מתנוצצים זהרי אור אבא להאיר בכל קו אמצעי דזעיר וה"ס היו"דין מאבא והוו"ין מזעיר וי"ל על דרוש זה פ' וארח צדיקים כאור נוגה שהוא אור הבקר מיסוד הולך ואור עד נכון היום שה"ס גדלות זעיר:

הכא איהו יחודא ע"ד שאנו מכוונים לייחדא י"ה בו"ה יחוד כולל בכללות העולמות. עילא ותתא.

אצילות ובי"ע בכללא חדא וכו' ירצה שאע"פי שיש פרוד בין בי"ע לאצילות היינו בבחי' כלי העולמות אבל לא בבחינת האור הפנימי המתפשט בהם שהרי סודו שם הוי"ה. י' באצילות. ה' בבריאה. ו"ה ביצירה ועשייה. עוד ידוע שאור חכמה מתפשט בכל העולמות כמ"ש כולם בחכמה עשית והוא שם ע"ב שעיקרו ד' יוד"ין גי' ל"י וזש"רזל כל מקום שנאמר לי קיים לעולם כי נשמת העולמות קיימת לעולם לנצח. אבל במלבושי העולמות שייך מיעוט וריבוי וה"ס כבוד ה' ר"ל המלבוש של הפנימיות ועליו נאמר וכבוד ה' מלא את המשכן. ואר"זל שיעורו רל"ו אל"ף פרסאות והוא מלוי משכן וכמ"ש בריש פרשת ויקרא באופן שבמדות יש שיעור ובשפעם יש חסרון ומילוי אבל באור המתפשט שהם בכל אב"יע אין בו פרוד ח"ו ולא מיעוט ואליו תכלית כוונתנו. ולכן בעשיית המשכן נצטוו להמשיך הקדושה בייחוד מופלא מהמקור העליון על תרומתם ומפרש מהיכן יתחילו ההמשכה:

מאת כל איש רזא הכא וכו' פירש הענין סוד יסוד דאבא שפנימיותו הוא עיקר האצילות ולשם תכלית כוונתנו להמשיך השפע מבחינה העליונה שלו הנק' קודש עליון אל הבחינה התחתונה הנק' קודש סתם והיא המתגלה בחזה דזעיר ששם ראש רחל הנק' חכמה תתאה.

צדיקיא דידעי וכו' שהם מושפעים מן הדעת ויש בהם כח לשואה רעותא דלבהון ששרשו בקודש תחתון ששם הלב דזעיר לגבי מלכא עילאה שהוא קודש עליון. ודע כי שם ע"ב עיקדו ד' יו"דין וה"ס קו"דש דהיינו כל אחד מד' יוד"ין מתרבה בעצמו הוא ת'. וכללות י' הרי ת"י נשארו משם ע"ב ודהוו"ה שעולות ל"ב. והצדיקים מעלים הלב לשרשו ועושים יחוד מופלא ביחודים וכוונות ולאתדבקא לעילא כי נשמותם נקיים מכל סיג ומתי חדים במקור הקדושה. ואע"פי שסתם מ"ן העולים מלמטה אין בהם כח לגרום מיד הזווג למעלה כמ"ש בספר א"י שכל ב"ן צריכים שני פעמים להתקן. אבל יחודי הצדיקים עצומים להדבק במקורם מיד ומיוחדים במ"ד דמאריהון וחוזרת נשמתם מלאה זיו ואור ומאן אתר וכו' נאמשכא וכו' ירצה איזהו המקור העליון שבו מתעלים ומתדבקים כדי שיוכלו מיד להמשיכו עליהם. ומשני נטלי ליה וכו' הוא יסוד אבא והיינו קודש עליון הנ"זל שהוא כולל היסודות העליונים המושפעים בו ממזל נוצר חסד דביה אחיד אבא ומאן הוא וכו' דבר בלשון שאלה לפי ששביל יסוד אבא האמור לא אתידע כמ"ש בספר' דצניעותא ולכן תמה ושאל ומאן הוא והשיב כל איש וכו' ירצה היא בחינת התחתונה שהיא נודעת בתוך הזעיר שנק' כל שבו תלוי הכל כמ"ש כולם בחכמה עשית:

כד"א ויתרון ארץ בכל היא כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא וזהו יתרון המ' על זעיר שהרי בכל חב"ד חג"ת דיליה. שהם עצמו דזעיר ו"ק שלו שמתעלים להיות חב"ד חג"ת דיליה אין יסוד דאבא מתגלה בהם אלא במקום בנין רחל. ולפי שבהתגדל זעיר נה"י שלו מתעלים לחג"ת לכן יצדק שם ארץ ברחל שהיא ממש הדום רגליו. ולהודיע מעלת כל זה הביא פ' על כן כל פקודי כל ישרתי שהתורה כולה היא ביסוד החכמה חי"ת כ"ף מ"ם ה"י גי' תר"יג ובבחינה זו נק' התורה תורת חסד כי אבא כולו חסדים ואפי' מל"ת שהם גבורות. באבא הכל חסדים ע"ד ישב אדם ולא עבר וכו':

איש כד"א איש צדיק וכו' ידוע שנח סודו ביסוד אבא ונק' בשם איש מפני שיסוד זעיר גם הוא נק' צדיק וגם כי הוא זכר ומשפיע מ"מ הוא כולל חו"ג ממש אבל יסוד אבא כולו חסדים וזהו כל איש כולו איש. ולכן הוא מיוסד המ' שיצאתה במקום גלוי החסדים כמ"שה והוכן בחסד כסא ולכן אמר דא איהו צדיק הנקרא כל איש מאריה דביתא ממש כי בחכמה יבנה בית. ובסוד כתר שלה שהוא בב' אורות המגולים ב' או"ר גי' בי"ת כנודע.

דרעותיה תדיר וכו' בספר זוהר הרקיע פירש שיש בחינת רחל הפנימית הנק' כלת משה ואיהו נק' מטרוניתא בעצם ואמר כבעלה דרחים לאתתיה ה"ס יעקב הפנימי הנבקע בתוך זעיר בסוד יעקב יבקע. ולפי שיעקב הוא מאבא. אמר שאבא שהוא יסודו הוא תמיד אצל מטרונית' כבעל:

איהו לגו מקליפה דהאי עלמא מובן במ"ש בס' א"י במרכבת יחזקאל וז"ל נוגה היא משכא דחווא כי הרי היא קליפה החיצונה שבכולם בערך הנחש הדבוקה עם הקדושה. וקליפת רוח סערה היא יותר פנימית בנחש. והעוה"ז נתון תוך הנחש לכן מתתא לעילא מתחיל רוח סערה נמצא שהע"הז סמוך לקליפת האגוז הקשה שעליה היא הירוקה בעודה לחה ואינה כל כך קשה. וזו לגבי דידן נקרא חיצונה אבל לגבי הקדושה המקפת היא פנימית ודו"ק:

וההוא רוח אתער לגבי אבהן וכו' בפ' ויחי ובפ' אחרי מות לא נזכר התעוררות הרוח לגבי אבהן ונל"עד דשם מיירי שמוציאים ס"ת לבית הקברות לכן די לעולם בקדושת ס"ת ואין צריך להעיר האבות ובפ' אחרי מות מיירי שיש איזה צדיק גמור המתפלל ולא גרע אולמיה מס"ת. אבל כאן מדבר בסוד הייחודים שעושים הצדיקים כמ"ש עושה האר"י ז"ל ואז הולך הרוח ומעורר האבות. ותמצא בזה בפ' אחרי מות שמדבר בייחוד שטושים צדיקים החיים עם המתים והזכיר הייחוד עם האבות שהם שרש כל נשמות ישראל. ולשון אתער שהוא התעוררות ירצה שבכח הייחודים מורידים טל אורות על נר"ן של הצדיקים וניעורים ממש כעין תחיה וכמ"ש בשער הנבואה מהרח"ו ז"ל שיש כח בייחודים לקשר נר"ן של הצדיקים המשתטח עליו ולגרום זווג ז"ון:

דנפוק שבתא בשער הנבואה כתב שבכל מ"ש באות הנפשות של הצדיקים לקבריהם ומתלבשות בתוך העצמות ממש כאלו בחייהן לפי שעה לייחד את בוראם בסוד ועצמותיך יחליץ עכ"ל והטעם כי בשבת הרוח מתקשר למעלה בנהירו עילאה. ובשעתא דרוח נחתא מלא אור וזוהר אז מאיר בנפשו והיא מחלצת עצמות הגוף בהתלבשה בלבוש שלה הוא העומד על הקבר בסוד חלוקא דרבנן. ובשבת הנפש עומדת בג"ע התחתון ומתעדנת שם. ולכן לא יועיל לעשות יחודים בשבת כמ"ש שם בשער הנבואה.

דאתער אברהם בס"א לא אשתכחו גיורין וכו' משום הכי קרי לאברהם קדמאה לגיורין מפני שהוא פתח להם הפתח אבל תוכיות הענין נראה הוא מ"ש בליקוטים חדשים וז"ל נשמת הגרים היא ממ' דאימא. ורוחם היא ממ' ת"ת. ונפשם ממ' דרחל ודע כי נשמות הגרים באות בהיות המ' מתלבשת בחיצונים כשיש אז זווג כי אז היא זווג מצד הנקביות פי' ממ' דת"ת ושל בינה. ומפני שאז מקבלת מזווג הנקביות לכן כל בחינת מצד מלכות ומ"ש בפ' שלח לך שנפשות הגרים באות מזווג נשמות הצדיקים בג"ע ר"ל שכשהזווג הוא מצד התעוררות התחתונים שאז נכללי' שש שבו בשש שבה ואז הם נשמות חשובות מזווג פ"בפ. אבל כשהוא אחר מיתתם אינו כי אם שעשוע לבד לכן אינו אלא בסוד מ' לבד השורות עליהם ולכן מן המלכיות נשמות הגרים עכ"ל. ובודאי שבהיות אברהם בחרן היתה השכינה מתלבשת בחיצונים והן הן הנפש אשר עשו בסטרא אחרא לאפוקי נפש יצחק שנמשכה בסטרא דקדושה והנה בחילוק הנזכר במדרגות נפשות הגרים יתיישב לע"נד מ"ש בפר' שלח לך שהשכינה נושקת נפשות הגרים ושמחה בהם. ובפ' משפטים אומר עלובתא איהי נשמתא כי תהיה לאיש זר דקא אתמשכת על גיורא דאתגייר ופרחת עליה מג"ע באורח סתים על בניינא דאיתבני מערלה מסאבא דא הות לאיש זר. אבל החילוק הוא כשהשכינה מתלבשת בחיצונים ואין כח בתחתונים לעורר הזווג שאז היא באה באורח סתים כי אז דרכי ציון אבילות א"נ יובן במ"ש בס' א"י במרכבת יחזקאל וז"ל כשהמ' רוצה לזון את החיצונים בסוד ומלכותו בכל משלה היא מפרנסם על ידי קליפת נוגה ואז בהזדווג דכורא דנוגה עם נוקביה יוצאת משם נפשות הגרים בסוד ואת הנפש אשר עשו בחרן כנז' בזוהר תרומה ובפ' שלח לך והבן זה עכ"ל. ואין ספק שענין זה אפי' בזמן שב"ה קיים שהרי כל עוד שיש החיצונים בעולם צריכים הם להתפרנס. אבל מ"ש בפ' משפטים הוא כשהשכינה בגלות מחמת העונות ואז עלובתא איהי נשמתא:

תלתא אינון דהוו נביאי ושמשו בכהונה ק' דשמואל לוי היה מבני בניו של קרח. ותירץ הרמ"ק דשימוש זה בעבודת המותרת בזר וע"כ נאמר והנער שמואל משרת וכו'. וכתב עוד ואיפשר ששמש בבמה למ"ד זר מותר בבמה עכ"ל והדבר תמוה הגם שאחר שמת עלי וחרבה שילה חזרו הבמות להיות מותרות מ"מ דוחק לאוקומי כסברת יחיד המתיר זר בבמה. ועוד שהזוהר אמר כאן בפירוש ושמואל ביומוי דעלי שמש. ונל"עד לתרץ דהוראת שעה היתה לו מפי הדיבור לגודל חשיבותו לפי שהו' היה רוחו של קין ונתקן בו ולגבי דידיה היה במדרגת העתיד לבוא במ"ש בסוד הכהנים הלוים. א"נ מצד מדריגת נבואתו שיניקתו למעלה כמ"ש הרב בשער הנבואה שעיקר נבואתו היתה מפ"ק דנצח דזעיר מהפנים שלו והיה גם ההוד נכלל בו. וכיון שעיקרו מנצח שהוא הימין הותרה לו הכהונה ועיין מ"ש בריש פרשת קרח. אח"כ מצאתי כתוב משם הר"חו ז"ל בליקוטי נביאים בשמואל על פסוק ודבר ה' היה יקר וכו' וז"ל משה היה מבחינת אור של חכמה וג"כ אהרן וז"ש משה ואהרן בכהניו:

אבל שמואל בקוראי שמו ממקום שמתקנת שמו מ' והוא נ"ה בינה ושניהם בחי' חסדים אע"פי שזה ימין וזה שמאל. אבל הכל הוא אור החכמה שהוא בתוכה וע"ז שמשו כולם בכהונה עכ"ל:

מ"ש שהכל הוא אור החכמה הוא כמ"ש סוד התכללות אבא באימא שגבורות אבא הם חסדים דאימא שסודם מים ולכן שמואל נענה במים מיד שכן סגולת החסד: אבל לא סליק בדרגא עילאה כמשה מפני שעיקרו של משה מנ"ה דאבא שה"ס הזכר העליון ועוד שעיקר אחיזת משה היא בנצח דאבא שהוא בנצח דאריך. ושמואל בסוד הוד דאריך ששם אחיזת בינה. וידוע שנ"ה הם בסוד מעלה ומטה. ולפי הנזכר בכאן נל"עד שמה שנז' לעיל משער הנבואה דנבואת שמואל בפרק ראשון דנצח. הוא בסוד נצח דאימא שבתוך זעיר מפנימייתו. אבל משה סודו קפ"ד קס"א אחוז בא"וא אהרן סודו ע"ב קפ"ד שהם ב' מיני אחור דיסוד אבא כמ"ש באוצ"ח. אבל לא סליק בשמושא עילאה כאהרן כלומר אע"פי שאהרן כולו מבחי' אחורים ושמואל משל הפנים מ"מ הוא חשוב בשימוש הכהונה יותר משמואל שידוע שגדולים אחורי עליון יותר מפני תחתון ולבן כהונת אהרן היתה לו ולזרעו ולא של שמואל כי הנה משפחתו לוים גי' אלה"ים שהם גבורות הבינה. אבל שמואל לבדו היה מסוד חסדים שלה עוד נאמר שמשה נאחז שרשו בשני מזלות נוצר חסד ונקה שהם תיקוני כתר שבכתר ושמואל מתי ?ון אל עד נוצר כי נו"צר א"ל גי' שמו"אל מתיקוני חכמה שבכתר:

ד' רוחין אינון בנשיקה וכו' לפי מ"ש בס"הכ בסדר זיכוך הנפש שה"ס חבור הוי"ה אהי"ה ד' אותיות של זה בד' אותיות של זה יא"ה הוי"הה הם ד' רוחין כל חד כליל בחבריה. פי' שידוע שכמו שד' אותיות הוי"ה הם סוד חבת"ם דאבא כן ד' של שם אהי"ה הם חב"תם דאימא וא"כ בהתכללם זה בזה הם חכמה בחכמה בינה בבינה וכו' וז"ש כליל בחבריה ואמנם ב' מיני חבורים הם א' יא"ה הוי"הה הוי"ה קודמת. שני איההיו"הה אהי"ה קודם ועל שניהם אמר וכד האי רוחא כליל באחרא. פי' דהוי"ה כלול באה"יה. והאי אחרא כליל בהאי הוא אהי"ה כלול בהו"יה אז הם יאהה"ויהה או איהה"יוהה ותמצא שתמיד חוזר להיות אהי"ה הוי"ה וז"ש אתעבידו תרין. פי' אם תתחיל ותשלב הוי"ה באה"יה הרי יא"הה אותי"ות אה"יה וכן ויה"ה הרי אותיות הוי"ה. וכן בשילוב האחר והיינו תרין כתרין כחדא כי תחלה הוי"ה אהי"ה ובשילובם חוזרים ונכפלים ונראים הוי"ה אהי"ה:

דימא דגנוסר דאיהו בעדביה דזבולון הראשונים הקשו דימא דגנוסר הוא בחלקו של נפתלי והחלזון היה גדל בים הגדול שבחלק זבולון והרמ"ק ז"ל תירץ דלאו בים הגשמי איירי אלא בשל מעלה והיא המ' עכ"ל ולא ידעתי למה קראו ים גנוסר. ונל"עד דלא דק דחלזון לא היה גדל בים הגדול אלא בים כנרת והוא ים גנוסר כמ"ש המתרגם ביהושע. אע"ג דבקעת גנוסר לא היתה של זבולן ימה של גנוסר היה שלו כמ"ש זבולון לחוף ימים ישכון ימים טובא משמע. וכן אמרו בפ"ק דמגילה אמר זבולון לי נתת ימים ונהרות ולאחי נתת ארצות הרי שממשלתו היתה במים וים זה של כנרת הוא גדול שהרי עד מזרחו מגיע חלקו של גד שהוא בח"ל ככתוב ביהושע. וכן כתב האר"י זל"הה שחלזון גדל בים כנרת והוא בחלקו של זבולון בסוף ירך שמואל הוד:

תרין אתוון חט הקשה המ"דל שהיה די שתתחסר ח' ולא ט' שהיא אות טובה ולא תירץ וי"ל כיון דאי אפשר לומר חט' בלא ט' והיא סמוכה לה לכן נחשבת כא' וז"ש באותיות דפ' בראשית דח' לקבלך. ובודאי אישתמיטה להמ"דל מ"ש לקמן בדף ר"ל כי שם הקשה קושייתו ותרצה כמ"ש:

ההוא אל כללא דכלהו שית סטרין ההוא צדיק וכו' מז"לן שלכן בצלאל מלא עולה תש"עה בסוד כ"ה פעמים א"ל. וסודו ה' חסדים כל אחד כלולה מכולם וכו'. עולה קנה וה' פעמים קנ"ה שמתחברי' ביוסף העולה קנ"ה ואחד דידיה הכולל הרי תש"עה.

ועשית שלחו וכו' להבין מאמר זה אקדים הקדמה כוללת והיא כי כל המזונות סודם מן הגבורות הממותקות בחסדים דהיינו מבירורי ניצוצי מלכין קדמאין שסודם ז"ק ותכלית האכילה היא לכוונת הבירור כמ"ש הרב בס' הגלגולים ובס' הכ' ולא לחנם אז"ל קשים מזונותיו של אדם מפני שצריך למיתוק הגבורות. ועוד סוד אכילה גי' אד"ני ע"ה. אוכל גי' א"ל הו"יה שה"ס יצירה ועשייה. מאכל גי' הוי"ה אד"ני והכל אחד וענינו מז' מלכין שה"ס ז"ון וכן תמצא שם הפרנסה הוא חת"ך שסודו ב"פ רוח מאלהים דיו"דין או דמצ"פץ כמ"ש בכוונת פא"י דאשרי. ואם תסיר משם חת"ך כללות ד' יו"דין שהם השרשים דשם ע"ב ישאר מספר שפ"ח גי' של"חן היא אימא עילאה שלחן גבוה שמשם מזון ז"ון כי שלחן שהיה במקדש רומז לבינה דנוקבא דזעיר שממנה הפרנסה של כל העולמות תחתונים ועליו אומר מאמרנו:

שלחן דא איהו לתתא וכו' לאפוקי העליון שהיא אימא עילאה ותתלה נדבר על סוד לחם הפנים שעל השלחן ואומר שלשון לחם מורה כעין מלחמה חדא שמציאות האכילה היא סוד מחתיכת האוכל בשניים שהם בשני הלחיים שסודם א"וא הבוטשים תמיד זה בזה וע"כ הנקבה קרויה שלחן כמ"ש שלחן ערכתי לו וכן נק' לשון מאכל כמ"ש אכלה ומחת' פיה וכן נק' לחם כמ"ש הלחם אשר הוא אוכל. ואל תתמה על שייחד האכיל' לזכר אע"פי שהוא המשפיע והמאכיל כי ב' טעמים בדבר אחד דגם הוא נהנה בהעלאת מ"ן. ב' דגדול כח אבא בפעולת הבירורין. דניצוצין במחשבה איתבריאו ולכן אכילה היא מגזרת ואכלת את כל העמים שהוא ענין כליון. וכן באכילת הצדיק שהיא לשובע נפשו היא השכינה וזה במה שמכלה הסיגים מן הקדושה המתבררת מתוך האוכל והוא הוא עצם המלחמ' בחרבות השנים. ועיקר הנצחון הוא מאבא. וא"כ יפה אמר אשר הוא אוכל ומספר או"כל א"ל הוי"ה אשר הוא מוח חכמה. ולכן שם דיקרנוסא שהיא שם חת"ך עם אותיותיו עולה מפרנ"ס וניקודו יוצא מפסוק והריקותי פת"ח חירי"ק חו"לם. ומפ' נסה שב"א קמ"ן:

והנה זה השם עם ניקודו יחד ה"ס ז"ן ומפרנס וגם ז"ן סודו שם הגבור' שהוא יו"ד ה"י ו"ו ה"ה שעניינו אימא וברתא כי יו"ד ה"י משם ס"ג ו"ו ה"ה מב"ן ואינון צדק עילאה צדק תתאה ב' כחות דין שהוא הנותן מז"ון בצדק וכללות ב"פ צדק גי' שלחן והעיקר בלאה ורחל שגם הם סוד אימא וברתא והוא שלחן תתאה הנז' כאן שעליו ניתן לחם הפנים. ה"ס בירורי הניצוצות הגבורות הממותקות בזווג החסדים. ולכן אמרו הקדמונים שיש במזמור ה' רועי ז"ן תיבות ושראוי לכוין בהוי"ה דה' רועי כזה יודהיווהי שהוא נקוד יה"בך העולה חס"ד רמז ששם ז"ון שה"ס הגבו' כמ"ש הרב ז"ל שה"פ ז"ן גי' פר"ה והוא מספר רוע"י ע"ה. וידוע שהגבורו' הממותקות הם ג' וג"פ שם ז"ן בנקודותיו שעולה קכ"ט יעלה שלח"ן ע"ה שעליו נערך הלחם שסודו ג' הוי"ות ולהיות ששרש האכיל' הוא בא"א כד"א אכלו רעים לעילא כמ"ש בזוהר ויקרא דאינון רעים תדיר ביחודם לברר הניצוצות דאינון ש"ך גי' רעים כמ"ש הרב לכך נק' לחם הפנים שהם תמיד פ"בפ והיה חם ביום הלקחו רמז להתלהבו' הזווג תדירי חם גי' יאהה"וי ה"ה ע"ה. ודע כי המזון הנמשך למט' הוא מסוד ו"ק דא"וא. כי דשל ג"ר שלהם הוא המזון השייך להם. אבל מו"ק שלהם הוא המושפע לז"ון. ולכן לחם הפנים היה ב' המערכות של ששה ששה בסוד ו"ק דא"וא:

ועוד לאלוה מלין בסוד לחם הפנים כמ"ש בס"הכ על לחם הפנים של שבת הלחם של המוציא ביום שבת שעל השלחן י"ב לחמים כנגד י"ב נימין:

י"ב תיקוני דיקנא י"ב חוורתי דרישא וכולם יורדים אל היסוד. ושם מה שהיו י"ב חלות שהם ג' הוי"ות שהם י"ב אותיות נעשו כמנין לח"ם ג' הוי"ות. ועתה כשיורדים ביסוד נעשים מלח ואז מתמתק זה בזה שהם ג' גבורות בג' חסדים עכ"ל. ועתה תבין למה היה נערך לחם הפנים בשבת שהוא להוריד האר' של תלת רישין בסוד ג' בחי' דנימי וחוורתי ותיקוני שזהו הסדר לג' סעודת בשבת וסימן נח"ת שלחנך מלא דשן. וכל הג' בסוד הפנים העליונים שכל השערות נמשכים ויורדים בשני צדדי הפנים וכל שער בחינת ו' ולכן היו י"ב בסוד ו"ו וגם שכל א' מהג' בחינת היא י"ב ו' מצד אחד וששה מצד אחר והם ב' מערכות לחם הפנים וידוע מדרוש ג' רישין שיש בהם ג' שמות ע"סמ ועולים ק"ף כמנין פנ"ים. והיינו לחם הפנים לחם ג' הוי"ות. פנים סוד מילואם ומשם היה נמשך המן כי לחם ג' הוי"ות ועם י"ב אותיותיהם הרי מ"ן. גם ידוע שכל בחי' נח"ת הנ"זל הס י"ג ע"ה ושל חוורתי הם י"ג דע"ב ונימין י"ג דס"ג ודדיקנא י"ג דמ"ה שבכל אחד יש ק"ל אותיות לכן קראוהו לחם הקלקל וג"פ ק"ל גי' שמ"ים. וז"ס לחם מן השמים. וגם הג"ר נתקנו מח"גת דעתיק שהם שמים:

ומסוד זה השרש המקורי לעיקר הקדמתנו שהרי סוד השערות הנזכר הוא מקור הדינים הראשון שיש באצילות והם מסוד ניצוצי מלכין קדמאין דאריך שנתקנו ויצאו בדרך אור חוזר ובסוד שערות כידוע והם גבורות ממותקות נשפעות מאימא שהיא מלבשת גבורה דאריך והיא סוד השלחן העליון כנ"זל. אבל אח"כ יורדין עד היסוד שגם הוא מסוד גבורות ממותקות בסוד יצחק דכתיב ביה ואת בריתי אקים את יצחק שבסגולת הדינין תשב באיתן קשתו ה"ס מלת אקים שאז הוא אבר חי וה"ס יצחק ק"ץ ח"י וגם במ"ש בסוד וארבה את זרעו הנאמר ביצחק העולה ארב"ה שסודו ג' גבורות ממותקות מתוק עצמי הם בסוד ו' הויו"ת גי' קנ"ו ועוד יש ב' הויו"ת הרומזות לב' גבורות דנ"ה ונמתקות דרך עליה וסוד ב' הויו"ת העולות נ"ב עם קנ"ו גי' יצח"ק שכללותו ה"ס ד' הוי"ת דחסדים הממתקות את הגבורות ואז ניתנו אל הנוקבא:

וידוע שכללות החסדים הם מבחינת מ"ה והגבו' מבחינת ב"ן וד"פ מ"ה ב"ן גי' שלח"ן שהיא הנקב' הנבנית מאלו הגבורות אחרי התכללות' והמתקותם ולכן השלחן הוא רמז לכתר מלכות בסוד ג' כתרים תורה ומלכות וכהונה. ולפי שהשלחן ה"ס הנקב' וגם ב"ן עם רבועו קדם ואד"ני עם רבועו קכ"ו גי' שלח"ן ע"ה והיינו שלחן דלתתא אבל העיקר שלה ה"ס ג' גבורות שהם הנמתקות בעצם בדרך ירידה ובתוך היסוד ולכן נקרא לחם הפנים שלמטה כי היסוד כולו פנים וממנו הדרת פנים ומשם עיקר המזון היורד למטה ולכן אומרים המוציא לחם מן האר"ץ. פי' אע"פי שהנק' נבנית מסוד ד' גבורות הנמתקות בד' חסדים ובסוד שלחן כאמור. מ"מ מה שיוצא ממנה לעולמות ה"ס לחם ג' הויו"ות מן הארץ כי ג"פ מ"ה וב"ן עולה הארץ. נמצינו למדין כי בחינת לחם ה"ס הגבורות בבחי' הנתנן ביסוד זעיר. ושלחן ה"ס הגבורו' אחרי הנתנן בנקב' לבניינה. וזה נראה שהוא טעם הספק הנזכר מאן עדיף דא מן דא. פי' איזו בחי' הוא יותר מעולה לחיות ולהנאת העולמות. אם של הלחם היא עיקרית להיותה גבו' הזכר או של שלחן מפני שרומז לכל הד' יחד:

אי תימא דכולא איהו חד שבכלל השלחן נכלל הלחם הוא שלחן מתסדרא לגבי ה'. פי' הניחא אם היה הלחם דבר דבק בעצם השלחן: אבל הלא השלחן נסדרת בצפון ולגבי' ההוא לחם ונראה שאינו נכלל בכללות השלחן. ועוד שלחן לתתא ולחם עלי' שנרא' שהלחם הוא דבר עליון שעל השלחן וא"כ לא נוכל לומר שהכל אחד.

אלא שלחן איהו עיקרא וכו' ירצה בנין השלחן והיותה סדורא בצפון זהו העיקר לשפע הבא לעולמות שאם זה יחסר לא תבוא שפעת החצוניות שהרי בהיות' נבנית כראוי אז יכולה לקבל ברכאן דלעילא שהוא לחם מן השמים היורד ליסוד בסוד לחם כאמור ומשם בא מזונא לעלמא שהוא לחם מן הארץ. וא"ת כיון שהיא גופה נבנית מסוד ד' גבו' הנמתקות ובסוד שלחן למה לא יבוא השפע מכולם. לכן חזר ואמר ומרזא דהאי שלחן שה"ס יסוד שלה נפיק מזונא לעלמא במה וכו'. שהרי מה שיורד מלמעלה עד יסוד זעיר ה"ס לחם ולכך באותו הכח שיש לג' הגבו' בעדיפות התמתקן לכך פרה ורבה מתוכיותם:

איבא ומזונא דקא נפיק מהאי שלחן שהוא פרי שלה שצומחת ומוציא בכח הניתן לה באופן שהלחם הוא מדידה דהיינו יוהיא מקבלת הלחם מיסוד זעיר ואוכלתו ונבלע באיברים. ומשם מרד לעולמות בי"ע ולנגד שלשתם אמר פרין ואיבין ומזונא כי בריא' מקבלת הפרי העיקרי ואחריה היצירה תקבל איבין שהם כעין פרחים וניצנים. והעשיי' מקבלת מזונא לחם מחטים או שעורים או דבר אחר. ולהסביר זה אמר אי לא דלא אשתכח כרם וכו' שהרי אם יטעו גרגיר או גרעין ענבים לא יעשה פרי אם לא תגדל תחלה הגפן שבכחה נבלעת צורת הענבים והיא המוציא' אותם מעצמות' והביא ב' משלים על השתייה הוא היין היוצא מהענבים ואכילה משאר האילנות. ועוד בכרם ירמוז לשפע הבא מן המ' ובשאר אילנות לשפע הבא מהיסוד למלכות שבכל אחד מהם יוצא המזון מסגולת הטבע המוצנע בתוכו שהרי גם בהתקבל השפע לתוך היסוד משתנ' לסוד ג' הוי"ות בסוד לח"ם כנז"ל ונראה שכיון שהלחם עיקרו מג' רישין ובסוד נח"ת כנ"ל לכן ג' הויו"ת הם ביסוד בסוד עס"מ העולים פני"ם ובהנתנם בנוקבא אז הם לחם סתם ושניהם יחד לחם הפנים וז"ש מזונא דנפיק מניה איהו לחם פנים. גם איפשר שבהיותו שם בסוד מלח שאז מתמתקים ג' גבו' דהיינו שני פנים פני החסדים ופני הגבו' וכיון שנתקנו הגבורות ונמתקו יצאו מגדר אחור לגדר פנים ולכן היה מתוקן לכהנים שהתחלתם משבט לוי שה"ס גבו' ואח"כ נמתקו בסוד החסדים:

מע"ש לע"ש קשה שאין חילוק לחם הפנים אלא בשבת וזיל קרי בי רב הוא וי"ל שהכוונה על ההכנ' שהיו מכינים מע"ש ליטול לחם מהשלחן כמ"ש בפ' שתי הלחם אין סידור הקנים ולא נטילתם דוחה שבת ובזה היה כמוכן להנטל והכנה זו היתה מועילה לכהנים לקבל שפע מן השלחן בסוד לחם היוצא מיסוד שלה שהוא יום ו' לכן היה בע"ש וז"ש לאחזאה דהא וכו' ירצה שאם היו עושים הכל בשבת בחצי היום הלא אז רחל עלתה למקום אימא שלחן עילאה ואין כח בעולמות לקבל אותו שפע הגדול אבל בהקדמת נטילת הקנים בע"ש שהוא התחלת הסילוק בזה מורים שהמזון נפיק מההוא שלחן. פירוש מההוא דוקא ולא מהעליון ואז היה בהם כח להכניע יצה"ר בכח הגבו' הממותקות וכבר הקדמנו כי לחם לשון מלחמה כנז"ל ועוד מלחמה עם יצ"הר שאז הוא בירור ניצוצי הקדושה שבתוך המאכל ומי שזהיר בשני זווגי הפה דהיינו הדיבור והמאכל מובטח לו שלא יחטא ועליו נאמר שומר פיו ולשונו שומר פיו במאכל. שומר לשונו בדיבור: וא"ת כיון שהיתה סגולה זו בלחם הפנים למה לא יזכו גם שאר ישראל ותירץ:

לחם דא מזונא וכו' וע"ד איצטריך לכהני וכו' שהיו צריכי' להתקדש יותר משאר ישראל: ובג"כ שלחן איהו עיקר כלומר מטעם האמור שהלחם לצורך קדושת הכהנים לכן היה צריך שיעשה המיתוק ביסוד רחל ומשם יצא המזון לשושביניו הכהנים מיסוד עצמה ואז אין שום אחיזה לחיצונים שם כיון שנעשה מיתוק בתוכה:

שלחן דא איצטריך וכו' ירצה שעצם המזון הוא מצד הגבורות הנמתקות על כן היא מסודרת בצפון שהוא לצד אימא דמתמן שירותא דחדווה כי היא גבור' מתוק' שהיא סוד השמח' ואז בהשפיע אימא הוו להו צדק צדק שלחן כנ"זל. באופן שכל סוד הלחם סובב על קוטב א' שהוא גבו' נמתקות ולכן מפרש שורש הדבר של המיתוק:

ודע שד' מיני בחי' הם אחד מ"ש שמאלא נטיל מימינא תדיר בקדמיתא והוא כשמתחברות הגבורות עם החסדים ביסוד כנודע מסוד ירידת החסדים שאז נמתקות ג' מהן והיינו שמאלא נטיל מימינא שהגבורות נוטלות כח מיתוקן מהחסדים שה"ס ימינא. בחי' ב' היא ובתר איהו אתער לגבי נוקבא ה"ס הנתן הגבורות במיתוקן בדעת הנוקבא לצורך בניינה. בחי' ג' היא מ"ש:

ובתר קריבת ליה ימינא לגביה ה"ס חבוק הימין בחי' ד' הוא הזווג שאז הוא תכלית ביסום הגבורות. והיינו דקאמר

ואיתדבקת ביה פי' הנוקבא מתדבקת בזכר ואז יולדת המזון לעולמות שהוא הלחם. ואחר שפי' סוד הלחם שהוא המתקת הגבורות רצה ללמדנו עוד סוד המתקה אחרת הקודמת לשל אכילה והיא הנטילה ולזה הקדים ואמר. מים אינון מימינא ויובן במ"ש הרב ז"ל שאבא מלביש זרוע ימין דאריך שהוא ימין העיקרי שבאצילות. ואימא מלבשת לשמאלו והנה מים סתם הם מן הימין דהיינו מאבא.

אבל ואיהו חדוה פי' שה"ס גבו' דאבא שכן ה"פ אור דבראשית ה"ס חסדי אבא וה"פ מים ה"ג אבל בסוד התחלפות הרמוז בהבן בחכמה וחכם בבינה. מיד יהיב לשמאלא דהיינו שתכף ומיד שעמדו א"וא פב"פ נתחלפו גבורות דאבא לצד ימין של אימא ונעשו מעצמות' והיו בסוד חסדים דאימא: וז"ש

ואיתדבקו ביה אינון מיא ירצה שנדבקו המים בצד שמאל לימין דאימא והיינו וחדאן ליה שמשמחים את השמאל ונעשים בו חסדים בסוד גבורות הממותקות דמצד אבא שהם מבחינת ב"ן דמ"ה: ולבתר איתכליל איהו בימינא ה"ס זווג או"א שאז מוציאים ב' מנצפ"ך שה"ס מקולות מים רבים ר"ת גי' מנצפ"ך כנודע מסוד השופר. ומורידים אותם אל רחל וז"ש ואיתער לנוקבא בההוא חדוה. ואמר וסי' מאן דנטיל מיא:

בידיה ימינא במאנא וכו' דע כי במאמר זה נשתבשו רבים כי חשבוהו מנגד למ"ש הרב ז"ל שהשפיכה הראשונה תהיה מן השמאל לימין. וכאן אמר קדמאה לארקא מיא בשמאלא איהו וחשבו שר"ל יריק המים על השמאל תחלה. ואינו כן כי האמת כמ"ש מהרי"ק ז"ל בב"י א"ח בישוב זה המאמר עם מ"ש בפ' וישב שתירץ דלעולם שהשמאל תחילה תריק על הימין והכא מיירי בנטילת הכלי דהיינו שהימין תתן הכלי לשמאל כדי שהשמאל תריק על הימין תחלה: ודייק מ"ש לארקא מיא בשמאלא ולא אמר על שמאלא. ומ"ש ולא משמאלא לימינא ר"ל זה שאמרתי שהשמאל תחלה לא תחשוב השמאל נותנת משלה המים אל הימין ושתתחיל לאחוז הכלי ביד שמאל והיא תתן מדידה אל יד ימין שאינו כן דהא מיא מימינא נטיל לון שמאלא וכנ"זל שהמים ה"ס גבורות אבא הניתנות לצד שמאל דאימא. ובג"כ מיא לא אישתכחו אלא מסטרא דשמאלא הוא צד שמאל של אבא:

וע"ד כתיב בכל עת יהיו בגדיך לבנים נודע שתיקון אבי"ע הוא בסוד חנר"ן ולנגד נר"ן יש ג' לבושים פנימי תיכון חיצון שהם נשמה לבי"ע ושל אצילות הוא דוקא חיה כמ"ש על איהו וחיוהי חד בהון. נמצא שג' עולמות בי"ע תוכיותם הוא לבוש דנר"ן של אצילות וזהו לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהלבושין נקרא כבוד כי ר"י קארי למאניה מכבדות'. וכנגדם באדם אמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים. אבל כנגד חיה אמר כל הנקרא בשמי שהוא האצילו' שם י' דאיהו אבא. וכנגדו באדם אמר ושמן על ראשך אל יחסר כי שמן ה"ס מוחי אבא כמ"ש הרב ז"ל בפ' שמן וקטרת ישמח לב והכוונה שייחד עולמות בי"ע והעלם למעלה באצילות שאז יהיו בסוד בגדים דוקא כי למטה בבי"ע אינם לבושים רק תוכיות. והזהיר על השמן שלא יחסר מעל הראש שכן חיה ה"ס תקיף ואם זה יחסר ח"ו תבא הצרעת כנודע מסוד' ודוקא בעולם אצילות יש לו בעצם שם הוי"ה שכן כולל בו כל ג' עולמות תחתונים וז"ש הנקרא בשמי שה"ס שמו הגדול:

פלוג ארעא ישובא איהו לסטר חד וכו' כתב הרח"ו ז"ל שחילוק זה הוא העו"הז שהוא מוכן להתיישב בו הבריות לצד אחד וחרבה הוא גהינם התחתון לצד אחר דהיינו לצפון שאין בו חלק לישוב ומ"ש לקמן ממדבר שהלכו בו ישראל: אין הכוונה שהוא אות' החרבה. שהרי סביבותיו ישובים הרבה וגם בתוכו קצת ישובים כנר' מפ' מסעי. אלא הכונה שכל מקום שהוא חרב ואין בו יישוב בני אדם יש בו שליטה לאיתה החרבה הכוללת שהיא גיהנם וס"א ולכן דייק שביישוב אמר אסחר עלמא סחרני' דנוקבא חדא שהיא קה"ק אבל בחרב' לא אמר כן משום דמובן הוא שהוא מצב החיצונים אלא להודיע שאע"פי שהוא בצפון מ"מ יש לו שליטה גם במקומות שממה כמדבר ומכל מקומות שליטתו לא נמצא לו יותר כח וממשלה כי אם באותו מדבר הגדול נחש שרף ועקרב. וישראל שלטו בו כל עוד שלא גרם החטא זהו תמצית דבריו וכן מוכח ממ"ש בשליחות השעיר לארץ גזרה שמשם נראה אמתות הענין שהרי הוא בארץ ישראל. אלא לפי שאין בו הכנה ליישוב אדם לכן שלט עליו ס"א וכן מוכח מפ' תצוה ג"כ:

סולו לרוכב בערבות וכו' מזל"ן סוד מאמר זה על דעת עתיק המתלבש בתוך רישא דאריך בסוד ההוא אוירא ועליו כתיב יהי אור י"ה אויר כמ"ש בליקוטים ובאוצ"ח. ולכן נק' רכ"ב בסוד ג' רישין כנ"ז בר"מ בפ' פנחס על נהר כבר ונק' ערבות על שם חו"ג המעורבים בו כמ"של דערבות אינון אש ומים. ולפי שאינו דעת דעתיק בעצם רק הארה ממנו כנודע לכן תמה ואמר דאיך יתגלה. והשיב דאיהו ההוא פרוכתא דהיינו קרומא המפסיק שם והוא שמו כי קרום גי' שמ"ו. ועוד שסוד תיקון קרומא נתקן מן ת"ת דעתיק שהוא ממש סוד הרקיע. והוא ממש רוכב על נ"ה שה"ס ערבות דלולב. גם נק' ערבות ע"ש שמתערב ומתחבר בין למעלה בכתרא עילאה ובין למטה במוחא סתימאה כמ"ש באוצ"ח וע"ש שתרי"ג מצות ה"ס חו"ג. וכאן סוד כל התרי"ג שידוע כי י"ה בג' מילואין נדרש לכתר שהם תר"ך אותיות שבדברות שה"ס תרי"ג מצות וז' דרבנן. ולכן הזכיר סוד אמן כי הוא גי' ג' מילואין ואולי שהוא כנגד ג' רישין וידוע שהם ג"פ אור גי' כת"ר: ועיין היטב בדרו' ג' רישין ותבין דברי. גם נוכל להוסיף שג' ספירות בח"ב הם סוד י"ה וכל מ' הוא בסוד י"ה. ועתיק הוא מלכות דא"ק וגם כל חכמה סוד י"ה וההוא אוירא יתיב על חכמתא סתימאה כנזכר. ועוד דהאי דעת יסוד נשמה כמו שכתב באוצ"ח:

הזן את העולם כולו בטובו בחסד וכו' מז"לן יובן במ"ש בס"הכ בכוונת יו"הך שסוד המזון הוא בסוד שם אבגי"תץ בסוד שארה כי ה"ס יומא דכליל כולהו יומי ובמלת יומם תמצא סודו דהיינו הוי"ה בנקודת אלהי"ם העולה צ"ו גי' יו"מם והוא בחסד הבינה רצוני שיורד מסוד ראש הבינ' עד חסדה והוא מתפשט למטה לבוש בחסד אבא המכסה עליו שלא ישתנה וז"ש יצוה לשון צוות וחברות. וז"ש יומם שה"ס המזון היורד עד חסד אימא יצוה ה' חסדו הוא אבא המחבר לו חסדו: עוד ידוע שמשם אלוה נמשך הלבוש כמ"ש בסבא דמשפטים וה"ס כסותה והנה שם זה בריבוע הוא הפנימי דחסד זעיר כמ"ש בדרו' השמות והוא מספר יצו"ה הרי שרומז למזון דאימא הנק' יומם שזה מצות ומחובר עם כח חסד ה' שהוא אבא ומשם נמשך לחסד זעיר והרי סוד שארה כסותה:

וכל זה נרמז בפסוק נותן לחם לכל בשר כי נו"תן סודו אבגי"תץ דהייגו שאר"ה ומילוי שם אבגי"תץ כזה אל"ף בי"ת גי"מל יו"ד תי"ו צד"י המילוי לבד עולה תמ"ר ועם כל י"ט והכולל גימ' סת"ר כמנין תיבות לחם לכל בשר. ועוד לחם סודו ז' נקודות דשם הוי"ה בנקודת אלהי"ם שהוא ממוח הבינה היורד לחסדה ועם ז' כללותם בסוד שרשם הוא ע"ז וידוע שעוד ב' יוד"ין שבהם סוד מ"ן הם מא' דאהי"ה שבבינה דאימא ולכן סוד שניהם א' ועם ע"ז גי' לח"ם. ובלילה שירה עמי אז המ' מחלקת טרף לביתה מהחסד שקבלה שנתגלה בפום אמה והחסד לעולם אינו משתנה. וז"ש כל"ח:

חד שמא גליפא דל"ב אתוון הרמ"ק ז"ל כתב שהוא י' אותיות המילוי דאה"יה וי' דמילוי הוי"ה וי"ב דמילוי אד"ני משולבים יחד. ומז"לן לפי קבלתנו מהאר"י ז"ל שה"ס שם השולט בחצות לילה דרי' פ' שלח שסודו מנצ"פך הוי"ה אהי"ה כנזכר בס"הכ ובמילואם הם ל"ב אותיות וגם שם כל"ך וכו' במילואו הוא ל"ב באותיות. עד דאתא חזקיה ומ"ש רז"ל ג' חלאים חלה אלישע לבד מ"ש בפ' וישלח. עוד י"ל ששני חלאים ראשונים לא היו תחלואי מות כי חולאים בדרך טבע יוכלו להתרפות. והשתא א"ש חולי דבן ירבעם ודאחזיה בן אחאב ובן הדר מלך ארם. ששלחו לדרוש היחיו אם לא ור"ל אם היה חולי שלהם מחלאת מות או לאו אבל מה שחיד' חזקיה הוא שאפי' חולי של מות גמור שה' יוסיף ימים על ימיו כמו שהיה בו:

ויסעו דייקא מז"לן יובן עם מ"ש בס"הכ בדרו' קריעת ים סוף שהזעיר הוא מלביש לעתיקא לנ"הי שלו שאז התעורר העתיקא להאיר בזעיר עכ"ל וידוע שבני ישראל הוא בנ"הי כמ"ש באוצ"ח: וז"ש דבר אל בני ישראל שהם מסוד זעיר המלביש נה"י דידי ויסעו ברגליהם דייקא להאיר רגלי עתיקא.

והרמ"ז כתב בריש פרשה זו וז"ל:

ואתה תצוה ר"ח מפרש ואתה על משה עצמו והו' לרבות השכינה להכלילה עמו והנה יסודו של ר"ח במה שנודע שכל זמן המדבר היו ז"ון אח"בא והזווג היה ליעקב ודור המדבר כמ"ש הרב וכל אותו הדור היה מהארת יסוד אבא ששם חלקו של משה. בת זוגו היא כנסת ישראל הפנימית הנק' כלת משה ולכן נכללה עמו כאשה הנטפלת לבעלה. ולפי שאין הכוונה על רחל הגלוייה אלא על אותה הנסתרת הנק' שכינתא עילאה ע"כ אמר כולא ברזא עילאה. אבל ר"י סבר דא"כ הו"לל והקרבת וצוית ודברת ואז היינו מדייקים מדלא כתיב הקרב צו דבר אלא בחבור. אימא דהכוונה היתה לכלול עמו הנטפלת לו. ומדטרח וכתב מלת ואתה ש"מ לסוד אחר קא רמיז והם ז"ון ממש הנרמזים במלת ואתה כמ"ש בפ' בראשית ואתה כליל דכר ונוקבא. ולמאי דסבר ר"ח דזווג זמן המדבר לא היה בז"ון אלא ביעקב ודור המדבר כנזכר לזה אמר שכן האמת אבל זה היה בזמן החול בשבתו' וי"ט היה גם לז"ון הזווג. וא"כ גם אז בעת עשיית המשכן שהיתה עת רצון היה זווג לז"ון וז"ש בגין דההוא זמנא. פי' במלאכת המשכן שריא סיהרא בשמשא ונתן טעמו לשריא על אומנותא דעובדא שהרי המשכן רומז לכל האצילות והיה צריך שכל המאורות העליונים ישפיעו אורם:

ואולם ר"א הוא המכריע בין ר"ת ובין ר"י במשמעות דרשת מלת ואתה מודה לר"ח מפני שבכך מתיישבים הפסוקים כפשוטם שמשה היה המצוה והמדבר וכמ"ש אח"כ לר"ש אביו. אבל בעצם הענין שהיה הזווג גם לז"ון מודה לר"י וע"ז אמר דלעולם ואתה כר"ח. מיהו להודיע זווג זו"ן לא ילפינן לה מהתם אלא מהכא אשר נתן ה' חכמה וחבונה בהמה דזה מורה ודאי שנתחברו זו"ן דכתיב בהו ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה דאלו ליעקב ודור המדבר אין להם חלק עיקרי בתבונה שהעיקר הוא אבא כנודע שבאותו הדור ארז"ל ואלו נבונים לא אשכח האמנם ר"ש מודה ג"כ בזווג ז"ון אבל לא ניחא ליה בראיית בנו משום דבאמת לא היו בעצם אבל מ"מ נקרא אותו הדור מסטרא דיובלא כמ"ש בפ' בראשית ומפרש באוצ"ח דא"א שלא יתערבו אורות אבא באורו' אימא בצאתם לחוץ אלא שעיקר ועצמיות הדור ההוא היה מצד אבא באופן שבזו הבחינה יצדק לומר נתן חכמה ותבונה בהמה דהיינו מסטרא דיובלא ולעולם דאין משם ראיה לזווג ז"ון הילכך מייתי לה ממלאתיו דקאי אלב שהוא לעולם שרש רחל דנפקא מטיבור' דלבא ומשם ראיה גמורה שנתקנה רחל במילוי הארת אבא יסד ברתא וכן נאמר במשיח שהוא ברחל ונחה עליו רוח ה' וכו'. אבל לעולם צריכין אנו לדרשת ואתה כר"י משום דאי לא כתיב אלא בחכמי לב הוה אמינא דשפע זה בא לחכמים בסוד נשמה יתירה בשבת כשהיו מזדווגים ז"ון דזה לכ"ע שבשבתות היו מתחברים. אך לשאר המקומות צריכנן לדרשת ואתה וז"ש וע"ד אתרשים כולא בכל אתר. פירש בכל שאר הפסוקים הקרב תצוה קח לך וכמ"ש

והנה ר"א גילה טעמו והקשה ואתה היך מתיישבן בקראי דלר"ח ניחא והשיבו ר"ש דמיושבים הם ומתחיל בהיותר קשה להדרש והוא ואתה הקרב אליך ליחדא בהדיה וכו'. פי' משה סודו קפ"ד קס"א והיינו חצי השם שם י"ה ובייחדו והקריבו גם סוד מלת ואתה דהיינו דכר ונוקבא שהם ו"ה אז נמצא ה' שלם וכוונת הפסוק הקרב ואתה וכן ר"ל קח לך ואתה כמה דאוקימנא בואתה הקרב. אבל בשני הפסוקים שמדברים על החכמים ועל בני ישראל מתפרשים ואתה תצוה ואתה תדבר לשון נקבה נסתרת מפני שלא היה בידם לעשות יחוד כמר"עה. אלא שבחכמים ובישראל היה נשפע ר"הק שהוא במ' לא בגילוי אלא בלחישו ולכן בא בלשון נקבה נסתרת והכוונה נקבה שהיא נסתרת תתייחד עם הו' ותשפיע רצון טוב על ישראל. ואנהיר עלייהו בהארה. ולהביא ראיה לרמז ואתה הנזכר פתח בפ' ואתה ה' אל תרחק דקשה האי ואתה מאי בעי הכא די שיאמר ה' אל תרחק ותרץ כולא חד ויובן בהקדמה ידועה שכל טוב העולמות והצלחתם הוא בהיות אור אבא בתוך זעיר והוא מלא מד' מוחיו שהם הוי"ה חו"ב חו"ג ואז מקבלת רחל תיקונה ובניינה כנודע. באופן שבהיות מוחיו או"א תוך זעיר ושממנו מאירים לרחל יצדק לומר בדייוק שא"וא וז"ון כולם פרצוף אחד וז"ש ואתה ה' אל תרחק ואתה ה' כולא חד. פירש ואתה ז"ון. הוי"ה מוחותיהם. הכל אחד ומיוחד ואל ייחוד זה התחנן שלא ירחק ושלא יפרד ושלא יהיה ריחוק בין ז"ון.

למהוי סליק נהורא וכו' דע שג' בחי' ריחוק יש א' ריחוק לקרב הוא הנז' במרחוק ה' נראה לי ב' כשמסתלקים מז"ון אבל נשארו מקיפים על ראשם ונשאר בפנימותם רשימו מן המוחין ודי בזה להעמידם בקומתם כל היו' כמ"ש בדרוש התפילין. ג' כשמסתלקים המקיפים מזעיר ואז אותו הרשימו שלו נעשה מקיף לו ורשימו דרחל נכנס לתוכו ואז היא מתמעטת והולכת כמו שהוא בלילה כידוע באופן ששני הרחקות הראשונים עודם מקיימים את ז"ון ויצדק לומר ואתה ה' פי' שהוי"ה שהם המוחין עודם תוך ואתה. אבל דוד שאל שלא ירחק יותר משיעור זה שאז הוא סלוק גמור ואין כוונת העליונים להאיר ברחל עד שמפסדת גם הרשימו ונעשיית נקודה חשוכה בע"וה וז"ש דהא כד אסתלק נהורא וכו' איתחשך כל נהורא אפי' הרשימו וכן היה בימי ירמיה שנסתלקו המוחין דהיינו חב"ד לעילא לעילא. פי' לא פנימיים ולא מקיפים והיה בדעת עליון שיהיה סלוק גמור עד ביאת המשיח.

מפני שאע"ג שחזר ונבנה הבית לא חזר נהורא לאתריה כדקא יאות: פי' שבבית א' היו לרחל גם אורות ה' עליונות דח"בד ח"ג אבל בבית ב' חסרו לה ה' עליונות וכל קומתה היתה מת"ת דזעיר ולמטה כנזכר בדרוש תיקון המ':

רזא קדמאה יו"ד נקודה וכו' אמ"ז קבלנו משם האר"י ז"ל שמאמר זה סודו שם ב"ן. ועוד מז"לן שבסדר אותיות של זוהר חדש יש פתח גדול להבין מאמר זה. גם בדרושי אבי"ע שאחר הציצית מפרש מאמר זה בסוד שם ב"ן ע"כ. שמהן קדישין עילאין ביחודים שמסר שאין להזכירם בפה אלא במחשבה דוקא לאפוקי המתחכמים ומחברים לשונות של תפלה ביחודי הווי"ן ויו"דין ובפי' אמר בלא מלולא כלל.

ואית שמהן וכו' אלו בסוד היצירה דתמן רוח ממללא אבל צריך לחבר אליהם משיכו דמחשבה שאין הרוח נפרד מהנשמה אמנם גם יש שמות שהם בעובדא והם הנכתבים בקמיעים ואית שמהן אחרנין וכו' אלו הם בקליפת נוגה הוא ס"א המנגד לקדושה הסמוך לג' קליפות:

בר תרין ואלין וכו' דע דאיתא בס"הכ בתפלת שבת שאותיות שקר הם כנגד אותיות שדה שהיא המ' דהיינו ש כנגד נה"י דזעיר ששם מעמדה ועוד מקבלת עד הת"ת ואז היא ד בסוד תנה"י ואחר שמזדווגת ומקבלת מהו' היא ה דהיינו עוברה ולעומתם ש דשקר לנגד ש' דשדה שבע"וה יש לקליפה אחיזת ברגלים ר היא נגד ד שחסר מהר' העוקץ שה"ס יחוד ב' וו"ין כזה ו והראש של הו' הראשונה רומזת למוחין שבראשה. אבל ר' אינו כן. והנה אותה הר' לוקחת וגונבת לה הטבור שבתוך הה' ולא עוד אלא שמתפשטת למטה להועיל לחיצונים והיינו ק' כקוף בפני אדם. ואז הקב"ה ברוב רחמיו חוזר ולוקח ממנה אותו העיבור ונשארת ר' הרי שקר ע"כ תמצית הדברים ואיתא בל"ת על הסבא דמשפטים כי ק"ר גי' ש' אלא שנפרד היסוד מס"א דנ"ה דידה ומתקרר שאין לו חמימות להזדווג וז"ש שרי בחבורא הוא ש' דשקר וסיים בפירודא ק"ר דשקר ע"כ. דהשתא ניחא שלא באה אות ו' הרומזת ליסוד הזכר בין ק' דקרוב ה' לר' דרצון יריאיו יעשה מפני שהם מפורדי' גם תבין למה דוקא בין ק' לר' ולא בש' שהרי ש' רומז לקדושה שממנה נמשך הכח לקליפה בסוד נהירו דקיק וז"ש כאן:

וסמכין לה בסמיכו אתוון דשקר כלומר שיש לה סמ"ך מאות ש' והוא מ"ש בפ' בראשית ש' את קשוט וכו' מאן דבעי למימר שקרא יטול יסודא דקשוט. ומה שבאה בכאן אות ר' קודם לק' שאמר ואלין ר' וק' הוא מפני שזה דרכה שקודם היא ר' כנגד הד' ואח"כ לוקחת השפע ונעשית ק' אבל במזמור באו בדרך א"ב מפני שהקב"ה חוזר ולוקח העיבור מהק' ונשארת ר'. אשתמודען לגבייהו הן ב' אותיות ר"ק שהן האותיות שבהן רמז ממש לקליפה. משא"כ באות ש' שורש הקדושה וע"כ כתוב בבלעם ויקר אלהים אל בלעם ואז"ל שהיה חגר שהשקר אין לו רגלים כי אם רגל אחד שהוא ק' כמ"ש בס"הכ בכלהו כתיב ו' ר"ל שבשאר פסוקים יש ו' בין אות לאות באמצע הפסוק לבד אלו השנים ק' ר' שלא יש ו' ביניהם דה"ולל ולכל אשר יקראוהו באמת. ולא כמ"ש בספר כנפי יונה שכתב דמיירי בב' אותיות ק"ר הסמוכים במלת קרוב. ששכח ג"ד בפ' גדול ה' ומ"ש הוא נכון והר"מק הניחו בצ"ע אבל תמיה לי על הר"חו קודם שזכה לחכמת האר"י ז"ל שכתב בס' קרית ארבע משמו שמכאן נראה שיש שבוש בגירסתנו וצ"ל רצון יריאיו יעשה את שועתם ישמע:

דחה לקץ ימין יובן בהקדים מ"ש הרב בענין חטא קין והוא כי קין והבל העלו מ"ן מנוקב' לדכורא אלא קין בהיותו נוטה לצד הרע עקר אותו הרוח שבתוך הנוקבא שהוא שם ב"ן כנודע וכוין להחזירו לשורשו לזעיר המשפיעו בנוק' כנודע ובזה תהיה היא חסרה ולא ראויה לקבל מ"ד וממילא תתגבר הקליפה לקבל השפע וז"ש דחה לקץ הימין ה"ס אותו הרוח דשביק בה שהוא מסוד חסד ונק' בנימין גם שרשו ממזל נוצר חסד כידוע מכוונת ק"ש שעל המטה להרוג המזיקים והיינו ממש קץ ימין שהיא מדריגה אחרונה שאליה יגיע השרש הא' של החסדים שהוא מזלא עילאה:

ובדחייתו זו הקריב לקץ הימים היא הקליפה קץ כל בשר כמ"ש פ' נח ודניאל להיותו מושרש במ' שה"ס העשייה בסוד אל אד"ני דהיינו דניאל וכן דוד שרשו בנוקבא נתייראו שח"ו תתגבד עליהם כת המנגדת והוצרך דניאל שיפרש לו ה' לקץ הימין. באופן שכל כוונת קין היתה לקרב הקליפה ולדחות הקדושה. אבל הבל תקן מעוותו בקרבנו שהקריב צמר הכבשים שה"ס הארת היסודות כנזכר בדברי הרב והעלה מ"ן כהוגן שיתעוררו מ"ד ויושלם החבור הקדוש שאז נעשה הבירור והקדושה נוטלת הסלת והס"א מסתפק בפסולת ולהיות שענין שניהם שוה בכונת העלאת מ"ן לכן נאמר בהבל גם הוא אלא קין חטא במחשבתו לעקרם מן מ':

והבל עשה כהוגן להעלותם לעורר מ"ד ושישאר אותו הרוח במקומו כדי שתלד ותשפיע והבן אומרו מקץ ימים רזא איהו כי כל רזא הוא ביסוד: וגם קץ ימין הוא ביסוד הנקב' הקדושה. וקץ הימים הוא בשל הטמאה וקין דחה את המ' מאת פני הקדושה הפך סגולת הקרבן שהיא להקריב את המלכות וקין כיון לדחותה ולקרב חלילה הנכרי' היא קץ הימים. ובזה א"ש מ"ש מקץ ימים כי לא פירש כמה ימים. ועוד שכל ימיו של הבל לא היו כי אם חמשים יום כמש"זל וא"כ לא יצדק לומר מקץ ימים על זמן כ"כ מועט.

א"ל לאו קץ וכו' לפי הנמצא בדברי הרב ז"ל נשמת דניאל היתה ודאי גדולה ונפלה בחטא אד"הר למדרג' עמוקה בקליפ'. וכמו כן דוד כנודע. ולכן נתייראו שמא לא העלו כל בחינת נשמותיהם ושיצטרכו לחזור אל הגלגול ביסוד הנוקבא הטמאה לקבצם וע"כ כשא"ל ה' לדניאל לך לקץ שאל לאן קץ וכו' וה' הבטיחו ותנוח. דהא מס"א הוה כלא שהרי כל כוונתו היתה לחזק כח הס"א בעוקרו כח הקדושה וידוע מס' הגלגולי' שקין והבל היה להם נפש דאצילות שהורישם אביהם ולכן היה כח בקין לפגום פגם גדול דהיינו שחשב להעלות ההוא רוחא שהוא שם ב"ן אל מקורו הוא זעיר ולהכחיש כח המ' ולכן העלה פשתן הנק' פרי האדמה והוא ס"ת קרבן קו"ף רי"ש בי"ת נ"ון שכל עיקרו היה על מדרגות תחתונות. והנה שם ב"ן מתרב' בעצמו י"פ ו"ד הפ"ה ופ"ו הפ"ה עולה קפ"ו תסיר ממנו כללות ההוי"ה שהוא כ"ו ישאר קי"ן וחוה היתה רוצה לקרבו לקדושה ואמרה קניתי איש את ה' שרצתה להחביר אליו את ה':

אבל הוא נפרד מן הקדושה וכיון להמשיך כח לנוקבא הטמאה חוה ראשונה י"פ חו"ה גי' ק"ץ ולפי שכולה גבו' קשות לכן היא קץ הימים ועיקרה לילות כשמה. ונמצא שהעלה ב"ן לזעיר וז"ש אח"כ דיהיב חולקא לקב"ה וכו' אבל כל כוונתו על הס"א. אבל הבל גי' וי"ו ה"י כולו ימין שחבר ז"ון יחדיו במה שחזר והמשיך כח לדעת זעיר כדי שיחזור ליתן הרוחא בנוקבא כמ"ש בל"ת בפרשת קדושים ואמר גם הוא שכיון שרא' שנתעורר כח הס"א במנחת קין התחזק לתקנו אבל הוצרך לתת לס"א חלקו הם החלבים שיש בהם צד איסור ונמשכים מסטרא דלהון כמ"ש במרכבת יחזקאל ולכן היו נשרפים בקדושה כדי להכניעם. ואז זכה להמשיך ש"ע נהורין י"פ הב"ל מאריך בתיקון הדעת דאסהיד באנפין. אבל בקין כתיב ויפלו פניו:

באיוב מה כתיב הכוונה שאיוב מדה אחרת היתה בו והיא שלא היה רוצה לתת שום חלק לס"א והיה לו צורך לעשותו יותר משאר בני אדם מכמה טעמי' אחד שהוא הי' משורש הבל כמ"ש בל"ת בפ' וירא בפסוק ילדה גם "היא "בנים "לנחור ר"ת הב"ל. ב' שהיה גלגול תרח דרתח לקב"ה להכעיס והיה צריך שלא יקטרג אתו השטן. ג' מ"ש כאן והלכו בניו וכו' כי הקיפו ימי וכו' שהיה מרבים משתאות בחברת ג' אחיותיהם וכמ"ש הרב יפה תאר בפרשת צו גנאי היה להם להתערב עם הנשים המביא' לידי זמה וז"ש דדא איהו עיקרא לס"א והי' שם מקום תפיסתו של המקטרג במקום רבוי המשתאות ק"ו מסתם אכילת בני אדם דאיתא בינוקא דבלק ששם מזדמן תמיד ס"א וצריכין אנו לתת לה חלקה במים אחרונים וכ"ש בריבוי משתאות:

ולבתר אקריב עולות דתמוה והלא אשמות תלויים הו"לל כי שמא חטאו בפועל ועוד עולה איהו דכר כי דווקא בה כתיב ריח ניחוח משום דסלקא לגבוה ואין לזרים אתו ולכן עולה באה מן הזכרים דוקא כי אם בסתם זכר אחיזה לחיצונים וגם סלקא לעילא כידוע שמקשרת העולמות עד א"ס בכח מיתוק הדינים הנרמז בד' תיבות ריח ניחוח אשה לה' כמ"ש הרב וגם שעיקר העולה הוא בלאה שהיא מכנעת החיצונים כידוע מפ' לשפוט את הארץ. גם "לשפוט את "הר עשו ר"ת לא"ה וזהו הטעם שבאה מן הזכרים שהיא עלמא דדכורא כידוע: אבל נקראת בשם נקב' שכן היא נקבה. ולכל זה היה מכוין איוב לדחו' את החיצונים מכל וכל והשת' מ"ש במ"ר בפ' צו והעלה עולו' מספר כולם מספר כל העולו' שבתורה והוקשה להרב בעל י"ת כולם הוא לשון זכר. ועולות שם נקבה. ובזה א"ש שהי' מכוין לבחינת הזכרות והבן:

וקרבנא לא קריב לאכללא ליה וכו' ירצה שלא עשה עוד שום קרבן אחר שיהי' בו חלק לבני אדם. כדי שגם לחיצונים תהיה שום הנאה כי כן יסד מלכו של עולם עד יבוא זמן בלע המות לנצח לתת לס"א חלק הראוי לחיותו והראיה משעיר המשתלח כי בזה מתפרד מן הקדושה והולך לו למקומו בשיעור החיות המצומצם לו בגזירת עליון.

ות"ח דאלמלא וכו' כי בסגולות אותו החלק הניתן לחיצונים הם נכנעים לקדושה כעבד שאדוניו נותן לו ממותרי שלחנו שיודע שהוא חלקו לא יערב אל לבו להתגרות בבן רבו הנהנה משופרי שופרי. כי החיצונים חפצים בחלקם הנגזר להם מהתפשטות השפע הכולל לכל העולמות לפי מדריגתם שנאמר ומשביע לכל חי רצון לכן כל אחד עומד בשלו ולא תשאר עוד תביעה לחיצונים וז"ש מקטרגא לא יכיל ליה. אמאי אבאיש ליה קוב"ה ירצה מתחלה למה ה' גרה בו את השטן:

בגון דגרים לכסייא נהורא שקליפת נוגה עלתה להדבק בקדושה לתבוע חלקה וגרמ' עכוב לשפע מלירד בעולמות וגם האור בעצמו נתעלם מלירד כי חשש פן ידבק בה הס"א וזהו לכסיא מצד הקליפה. ולאתחפיא מצד האור המתכסה עצמו:

ואיהו לא קריב וכו' כל ימי חייו לא הקריב שום קרבן אחר מצורף עם העולות. איתזנת בחולקא ר"ל ניזונית ומתפייסת בחלק הניתן לה מהקדושה כי נחשבת בעיניה לחשובה כשאר הנמצאים. וגם היא שבעה בעצם כי כח בוצינא דקרדינותא מקטין בטנה שמסתפקת באותו חלק. משא"כ כשהיא לוקחת השפע וטורפתו בעון האדם כי אז לא אמר הון. אתעבר מעל מקדשא שלא להבדיל בין קדש לקדש:

ואיסתלק מניה הרחק מאד כי האור גובר ועיניו כהות וסטרא דקדוש' מ"ן וניצוצות העולות ממטה סליק לעילא עד רום המעלות להעשות הבירורים כנודע וגם עולמות בי"ע עולים לאצילות ופרצופי האצילות עולי' למעלה ע"ד שהוא בשבת: ובג"כ כל מה דנטיל לבתר מדידיה נטיל הכוונה כיון שזכה שלא נהנה ס"א ממנו לעולם לכן כל מה שזכה אח"כ אחר יסוריו שזכה לאחרית טובה וה' קראו עבדי איוב: משלו נתנו לו שכן היה עבד נאמן לקדוש':

וע"ד איוב גרים וכו' כלומר הוא זכה לרוב הטובות על טוב כונתו לסור מרע. אבל מ"מ בתחלתו נתייסר מפני שגרם לחפות הערלה ויובן במ"ש הרב ז"ל שהיכל לבנת הספיר שהוא יסוד דבריא' עד שם מתעלה הקליפ' וה"ס הערלה החופפות על הברית. פי' מפני שתובעת את חלק' מהקדוש' שע"כ קוברים הערלה בעפר כידוע דלא הוה אעדי מני' ירצה שלא היתה נבדלת מן הברית כי ישראל היו ערלים. נוסף על זה ענין איוב ואז היתה שואלת חלקה להדבק מאד. ובזה יש ישוב למאי דקש' שאיש אחד הוא איוב יחטא ועל כל הכולל יהי' קצף להדביק הערלה על הברית. והשתא ניחא שבלא זאת הי' רובץ החטאת לפתח עליון ואיוב הוסיף בו כח ונתעבה המסך.

איתער לההוא מקטרגא וכו' פי' עבדי איוב שלי הוא בכל מכל ואין לך חלק בו. כי אין כמוהו בארץ החומריות שיוכן כולו לקדושה לזה השיב השטן שכוונתו ע"מ לקבל פרס. וכשהשליטו ה' על איוב נתמלא חמה וקנא' ושמח הרב' כי איוב היה חסיד ובעל נפש. לכן צוהו אך את נפשו שמור והוצרך ה' להשפיע שפע גדול על איוב לקיום נפשו וממנו הורש' השטן ליהנות כל זמן ששלט עליו כי זהו חשק היצה"ר להחטיא האדם כמ"ש בס' הגלגולים:

רוחא קדישא דכליל בג' הוא הפנימיות שכל אחד מתלבש בחבירו ועילא מכולא נשמה פי' שכל תחתון מלביש לו"ק של חבירו העליון ונמצא כח"ב של הנשמה הם עליונים. דאיהו חילא עילאה וכו' כי היא כח השכל והיא מושפעת מחו"ב הכלולים בבריא' והוא לבד' ניתנה לישראל כי שם אין התגברות הרע על הטוב כביציר' ועשיי' ואדרבה שם הטוב הוא מרובה על הרע:

ההיא נשמתא וכו' כאן רומז למ"ש הרב חילוק עבירות הכעס משאר עבירות כי שאר עבירות אינן עוקרות הנפש רק פוגמות אות' ובתיקון מקביל צאות' עביר' יוסר ממנה הפגם ההוא. משא"כ בעון הכעס. וז"ש מסאיב לה פגם א' ונפיק מפולחנא דמארי' ויכול לשוב וליטהר:

בגין דתלת חילין וכו' נותן טעם כולל למ"ש ולמ"ש אח"כ שהרי אמר שהאדם מטמא נשמתו שנרא' דבר זר איך תשלוט הטומאה בעצם כ"כ רוחני ועליון שחוצב מכסא הכבוד היא בריאה לכן אמר כי טעם התייחסות טומאה לנשמ' כי מפני שנר"ן משתתפים יחד והיו לאחדים וכעין הפרצופי' העליונים שאע"פי שהם חלוקים במהותם כולם נקרא פרצוף א' מפני התלבשותם זה בזה וע"כ כיון שנפגמ' הנפש שהיא מהעשיי' ששם הרע מרובה על הטוב מזה מגיע הפגם עד נר"ן ע"ד הולך את חכמים וכו' ומינה דכיון שהנשמ' היא שלימה. ממנה יושפע אור לנ"ר שמשתתפים עמה ולהפך סיפא דקרא. ורועה כסילים ירוע:

ואי חזינן להאי ב"ן וכו' אחר שהקדים שבסתם עבירות מטמא' הנשמ' חזר לענין הכעס ודורש פ' חדלו לכם מן האדם שמדבר על הכעסן שאף על פי שהוא מופלג בחכמה ושראוי להקרא אדם נתחייב להתרחק ממנו. ונמשך ואמר שאם נראה אדם באלו הג' נר"ן שזה יודע ויתגלה בהיותו חכם גדול כאמור.

אבל עד לא קיימא בקיומי' פי' שאינו מוחזק לנו בחזקתו לדעת מה טיבו עד שיקרה לו מקר' לכעוס ובאותו זמן נדע אם יש מעצור לרוחו:

אי ההיא נשמתא וכו' שאין הכעס שולט בו בעצם ואין דעתו משתנ' ודייק לשבר כלים שבורים וכיוצא זה מעולם לא יעקור נשמתו מקדושת' כדי שיכנס בתוכו אל זר שהוא תחת כל ק"ך צירופי אלהים הקדושים למקום אלהים אחרים. וידוע כי ק"ך צירופי אלהים מתחילים מזעיר דבריאה ומסתיימים במ' דעשיי'. וזה בכעסו פוגם בכולם דהיינו בנ"רן שלו. וידוע מדרוש ג' עלמין שבשם אלהים נמשכים מבי"ע ג' אל ולכן אחר ק"ך אלהי' שמתחילי' אלילי' יש ג' אל אל זר אל אחר אל נכר ולכן אמר לקמן שאסור לפנות אליו כאיסור הפנייה לאלילים והוא טורף נפשו שטורפ' וממיתה ועושה אותה טרפה:

דא איהו עבדא דמארי' כמר"זל כל הכועס אפי' שכינה בינה עליונה אינה חשוב' כנגדו והענין שהכועס פוגם באהי"ה העולה כע"ס. ולעומתו גבר שלים בסוד מוח החכמה שהוא שלימות המוחין ונקרא אדם גדול חכמה כח מ"ה. אדם סודו ג"פ י"ה בסוד ג' מוחין מאירי' בחכמה יפ"ה נ' וג"פ נ' כע"ס ולפי שהוא שלימות המוחין אז"ל כל הכועס אם הוא חכם חכמתו מסתלקת:

ופסוק חדלו לכם מן האדם נ"ל כמ"ש הרב שהנשמ' החוזרת בשחרית אינה מתיישבת במקומה אלא עד אחר התפללו וזש"ה אשר נשמה באפו שעדיין היא באפו והטעם כי הרשימו של אור המוחין שנסתלקו בלילה ואין חוזרים להאיר ממש אלא עד שיתפלל ואור מועט שמאירים קודם תפלה במה נחשב הוא לכלום לערך מה שאחר התפילה. עוד פירש לעיל ואנא אוקימנא ענין זה דהמשכים לפתח חבירו בפ' מברך רעהו ומפר' לקמן דלאו איהו אסור עד דמברך ליה ברזא דקול גדול דאיהו עיקרא דשמא קדישא. וקול גדול הוא יסוד אימא שבדעת זעיר הנקרא מלכא דשלמא דילי' והיינו עיקרא דשמא קדישא כי בקו אמצעי הוא עיקר השפע. ולכן אסור להמשיך שלום לחבירו קודם שימשך לעליונים על ידי התפלה. ואע"ג דכולא שפיר וכל הפירושים אמת. עיקר פ' חדלו לכם וכו' הוא על המתכעס שעוקר נשמה שבאפו וכמ"ש:

ז' ימים דסכות דאינון עילאין: בג' בחינות קורא עילאין לימי הסוכות מפני שבהם נכנסים ז' מקיפים דז' תחתונות דאימ' וז' מקיפים וז' פנימיים דחסדים דזעי' בהתפשטותם משרשיהם שבדעת ובכל יום ויום נכנסת בחינת שלימה מכל הג' הנזכרים ולכן הוא הלל גמור. אבל בפסח הם למטה תתאין מפני שחסר כל בחינות עלמא דדכורא דהיינו ו' כדמפ' ואזיל. ומתחיל בשאלה גדולה לאמר כיון דהאי חג המצות אתקדש אמאי נחתא. פי' שידוע שבליל פסח יש כל בחינות המוחין עד גדלות שני בחג"ת דא"וא שאין כמוהו בשאר המועדים עד שלכן אומרים הלל בלילה. ואם כן איך ירר' אח"כ שאתה קוראם יומי תתאי ותירץ הא כתיב וכו':

וסוד הענין מובן במ"ש בס"הכ העומר ומתמצית הסוד הוא שבהיות ישראל במצרים היה זעיר בסוד העיבור והחסדים היו נעלמים בדעת ולא היו מאירים אלא עשר' לבושים חיצונים בסוד עשר אחורי שם אהי"ה בריבוע העולי' ד"ם והם מיני דם טמא כנגד ה' חסדים וה' גבורות והיו נאחזים החיצונים בדמי הטומאה אכן ברצות ה' לגאול את עמו הופיע והשפיע ברגע א' כל מעלות המוחין דזעיר ואז האיר האור המופלא בפתע ונכנעו כל החיצוני' וגבר' יד הקדושה אבל זה היה בחסד עליון בלי הקדמת מעשינו הכל לפי צורך אותו שעה עד שיצאו ממסגר אסירי ה' ואחרי גאולתם חזר הדבר לכמות שהי' בתחל' ונסתלקו המוחין וחזרו החיצונים להאחז באותם הדמים עד שע"י מעשינו וכוונותינו יחזרו המוחין לאט לאט מדי יום יום ביומו עד חג השבועות ונמצא שכל מה שנעשה ברגע בליל פסח חזר להיעשות במ"ט ימי הספירה שבכל יום ויום נכנס' בחינה אחד פרטית דהיינו חלק א'. בין במוחין בין בחסדים כגון גדלות אחת דאבא וחסד שבחסד וכע"זהד. וגם בענין זה נתעלו ימי סוכות על ימי פסח להיות שבכל יום מימי החג נכנס' בחינת שלמה ובפסח חלק אחד פרטי וא"ת א"כ מה נשתנו ימי הפסח ז' שהם מועד. משאר הימים שעד חג השבועות כבר נתיישב זה בס"הכ שאמר הטעם הוא מפני שבז' ימים הראשונים נכנסים ז' בחינות של המוח הגדול הוא סוד ע"ב וגם החסד הגדול שהוא חסד הראשון הנקרא יומם. וגם שאחרי שנכנסו כל המוחין דזעיר בליל פסח גם שחזרו להסתלק נשאר בו רושם גדול:

ואל כל זה כיון בכאן במ"ש האי דרגא שארי וכו' פי' שזעיר התחיל להתקדש באור המוחין וגם התחילו החסדים להתפשט בו ולצאת ממקום התעלמותם בגרון מפני כמה טעמי' ועתה התחילו לצאת בקדושה ונבלעו בו דמי הטוהר והיינו לכפרא עלי' וכל העיקר הוא לדחות משם אחיזת החיצונים בדמי הטומא'. וזה בסוד הבירור ובהארת החסדים להמשיך מיתוקם לגבורות דנוקבא וז"ש דנחית לתתא לקדשא ביתא היא השכינה אבל זה ע"י ישראל דוקא ר"ל שאינו כשל ליל פסח שהיה ברחמי שמים. כי עכשיו הוא על ידינו בכח מצות הספיר' שבה תטהר האשה לבעלה ומקבלת אור החסדים ואור המוחין עד כי בשבועות הם תאומים ושוים ולפי שזה כל תכלית הספיר' לכן אכן עבדין חושבנא בקיומא וכו' לטעם ב' הבחינות. אי מפני שאז הולכים ומאירים החסדים המתפשטים בחג"ת נה"י דידי' והיינו ירכין וגופא כחדא. לאפוקי בחינת הנוקבא שהיא כנגד נה"י דוקא שהם כלי הישיב' והיינו בנוקבא דאורחיה למיתב והטעם השני בגין שבתא דעלמא עילאה. ה"ס בחינת המוחין הנמשכים מאו"א עוד י"ל שידוע שבסוד הספירה נכנסין בזעיר אורות עליונים בח"בד חג"ת שלו ובשבוע ז' ה"ס המלכות שהיא דבוק' בת"ת זעיר באופן שהימים של הזכר הם ו' לבד. ועי"ל לפי שבכל יום נכנסת בחינה א' במוחין ונמצא שבשש ימי הפסח נכנסו ו' בחינות כי ז' של פסח ה"ס רשימו דגדלות שני דאבא. לכן אין בו הלל גמור ובפ' אמור דף צ"ה יש טעם אחר ע"ש:

פתח ההוא סבא וכו' דינא עילאה תקיפא וכו' ומובן במ"ש הרב כי בר"ה הוא בחינת הדורמיטא שמסתלקים המוחין דזעיר שהם חו"ב חו"ג ואמנם חכמה וחסדים נשארים מקיפים על ראש זעיר ובינה וגבורה הולכות דרך אחוריו לתת מציאות דינין לנוקבא דזעיר שלא על ידו. והם עליונים שבאים ממש בלי אמצעי ולכן הם תקיפים כי הניתנים לה ע"י זעיר נמתקים בחכמ' וחסדים שבו אבל עכשיו הם דינים גמורים בלי מיתוק ונתינת דינים אלו בנוקבא נקרא התעוררות כי זעיר ישן אז והיא נעורה.

וכד איהו אתער פי' באותו זמן שיש איזה התעוררות אז מתחזק ס"א שאז שולטות הגבורות החזקות. ובאותו זמן סליק וחפי לסיהרא ידוע שתחלת אחיזת החיצונים הוא מן החזה ולמטה מקום התחלת כתר רחל. והנה היא בר"ה דבוקה אחור באחור עם זעיר והכוונ' היא לתקנה בנסיר' ולהאיר לה מסוד החסדי'. אמנם המקטרג רוצה למנוע הארתה דהיינו שלא תנסר ולא יעור זעיר משנתו ע"ד מ"ש המן ישנו עם א' ואר"זל ישן הוא אלהיהם:

ועוד י"ל שרוצה השטן לחפות על יסודה שלא יאיר שם בחינת מרדכי כמ"ש בדברי הרב מסטרא דדינא הוא קו השמאל דאו"א הוד וחצי יסוד של הגבור' וחסר ממנה כל צד הימין שנשארו מקיפים על רישא דזעיר. אבל מוח בינה דזעיר שהוא בהוד דאו"א וחצי יסודם דהיינו הגבורות דדעת דזעיר שנסתלקו ממנו לגמרי. הם נכנסים בנוקבא וכמ"ש בסה"כ. ואז היא מלאה מסטרא דדינא וכיון שהדיני' ההם ירדו לנקבה גם שהם מאימא יש כח לחיציני' להתחזק ולקטרג שיושפע עליהם כח ועוז ושלא יהיה תיקון לעולמות הקדושה: כדין כל עלמא איהו בדינא עילאין ותתאין. אפי' ספי' אריך מגבורה שלו ולמטה וכמו כן המתים והאיים כמ"ש ופוקד כל יצורי קדם שגם המתים נידונים להעלותם למדרגה אחרת.

וכרוזא וכו' עניינו יתבאר בסמוך:

אתקינו כרסייא היא המ' הנקרא כסא דין לפי שכל בניינה הוא בדינין אבל בר"ה עיקר בניינה הוא מגבורות אימא שהיא מלך העולם: והכרוז מכריז שיכוונו לתיקונה של המ' שיהא בה כח לקבל גבורות הבינה וז"ש

דאיהו בעי למידן פי' אינו ככל שאר הימים שהגבורות נמשכות לנוקבא מבעלה שהן גבורות מתוקות אבל עכשיו איהו שהוא מלך העולם בעי למידן להשפיע הדינים. ועוד יש הפרש גדול והוא שבכל יום נעשה התיקון והיחוד לפי בחינות פרטיות הבירורין שנבררו באותו יום אבל בר"ה הוא לפי כללות כולל של כל השנה לעשות תיקון כולל לכל השנה הבאה לכן צריך שיהיה ע"י אימא שהיא מארי' דכולא. ודוק אומרו בעי למידן שנראה שתלוי ברצון. והענין דבשלמא תיקון של כל יום ויום שבכל השנה הוצרך להעשות הדין לפי פרטות של אותו יום. אבל בר"ה הוא כללות כל מה שעבר ולשנה הבאה יצדק בו לשון רצון וא"ת אמאי אתער דינא עילאה ביומא דא משא"כ כל הימים לז"א רזא הכא יתבאר לקמן:

ואתנהיר לן במדברא לפי הנ"ל ההוא סבא היה ראש לכל אותם שפירשו מן הישוב לילך לאותו מדבר לכפות להס"א ולהעלות ממנו ניצוני אורה ובכח תורתם ויחודיהם העלו כמה בירורים כל השנה וזכו שהאיר עליהם אור הבינה להבין הסוד שיבוא.

והוא אומרו אלא כל רזין וכו': רזין הם אורות הדעת שבו נגנז יסוד דאימא קדישין יקירין הם חו"ב וקראם יקירין לפי שהם סוד אחסנתא דאו"א והם בנ"ה שבח"וב דזעיר.

בשביעאה היא אימא בין בסוד דינה היוצאת מת"ת דאבא כמ"ש בספר א"י וכמ"ש בליקוטים בדרוש על שם תג"עץ. ובין בבחינת התבונ' שמוצאה מת"ת בינה ותמיד היא שביעית לחב"ד חג"ת. אבל פי' דבריו בפרטות ואמר וההוא שביעאה ה"ס התבונ' לפי שיש ג' בחינות תבונ' כנודע ולכן לא די לו שיאמר פעם אחת עילאה. דהוה משמע התבונ' השנית שהיא עליונה על הג' לכן חזר ואמר עלמא עילאה וכדי שלא תאמר שכוונתו על הבינה ע"כ אמר דאיקרי עלמא דאתי שה"ס התבונה עה"ב ונמשך לזעיר. אבל אימא נקרא לעתיד לבוא כמ"ש בספר א"י בדרוש שלוח הקן: ואמר

דמינ' נהרין כל בוצינין הם הכלים בענין נרות המנורה הבזיכין שבם נותנים השמן: קדושין הם חו"ב: וברכאן הם חו"ג וכמ"ש ברכות לראש צדיק. גם ברכות גי' ב"פ שד"י והם יסודות או"א שבהם חו"ג ואמנם צ"אל שיום ר"ה הוא בכתר דזעיר כמ"ש בס"הכ והוא נעש' מת"ת דאו"א. פי' ת"ת דאבא מתלבש בת"ת דאימא שהוא שביעאה. וכ"ז מיירי ביש"סות וידוע שבת"ת דתבונ' שם סיום יסוד או"א עילאין וז"ש לעיל רזא הכא. גם תבין ענין הכרוז הנ"זל כמ"ש בס"הכ בפסוק זכרנו לחיים שהוא בכתר דזעיר בסוד ע"ב קס"א מאו"א שמתפשט בנ' שערי בינה וז"ס יום הזכרון זכור היינו כרוז: ובכלהו רקיעין הם כתרי כל העולמות הנעשים מן ת"ת של העליון שעליהם:

בתרין נקודין אתפרשת מלכו שמיא סוד זה מפורש באוצ"ח באורך ותמציתו הוא כי כל נקודה ה"ס יסוד בין דזכר בין דנקבה. והנה בזעיר יש בו ב' נקודות א' נקודת הטיבור שה"ס יסוד אימא המסתיים בחזה דזעיר ומרוב ההארות בוקעות ויוצאות לחוץ במקום הטיבור. והיא נקודה טמירא שהיא אימא המתעלמת תוך זעיר וכנגדה הוא ג"ע של מטה שהוא אמצעות העולם הוא זעיר בעל ו"ק העולם. ומפני שהיא נעלמת והיא סוד עה"ב לכן שם מושב הנשמות. אך נקוד' שנית הוא יסוד זעיר המכוון כנגד רחל ר"ל שיסוד רחל היושבת באחורי זעיר הוא מכוין כנגד יסוד זעיר ולפי שכל קומתה דרחל הוא עלמא דאיתגליא לכן כל עולם זה הנקרא ארץ הוא מוכן לישיבת בני אדם. אבל העיקרי שבו הוא ארץ ישראל ובתוכה נקודה אמצעית בית קה"ק ואל כל זה קרא מלכו שמיא שכן הנקוד' הסתומ' היא בסוד לאה והנגלית היא בסוד רחל. שהרי לאה מסתיימת בסוד יסוד' עד כנגד הטיבור ורחל עד סוף התפשטות יסוד זעיר. ואמר סטרא דקדוש' דפי' אע"פי שמצבן מצד האחור מ"מ הוא צד הקדושה שהרי עומדת תמיד לחזור פנים בפנים. אבל נקוד' דחריבו ה"ס המותרות והשמרים היוצאים דרך האחור לס"א וה"ס פעור העומד תמיד באחורים ומקבל מסיגי העורף. ע"כ סוד תמצית הסוד בזה המאמר לפי הענין והוא פלא:

האמנם עוד יש לי מכ"י הר"חו זל"הה דבר נחמד לפרש המאמר ע"ד הפשט דהיינו ענין ג' נקודות כאן למטה וביאר והכריח מכמה ראיות שג' נקודות הן ג"ע התחתון והעו"הז וגהינם התחתון ואמר שבין ג"ע ובין גהינם הם חוץ לכיפת הרקיע שעלינו. ושים לג"ע רקיע יותר מעולה בפני עצמו משל העו"הז אבל הוא נוגע ודבק אל הכיפ' שעלינו. וכנרא' כל זה מפ' ויקהל: ואמר שגם על גיהנם יש רקיע תוהו וזהו נרמז בפ' בראשית. כללו של דבר שג' נקודות הנזכרות כאן הם עו"הז וג"ע וגיהנם התחתונים. והגיהנם לצד צפון של העו"הז. ואח"כ העו"הז שהוא באמצע. ואח"כ ג"ע וצריך שתדע שאל כללות כל הג' קורא בשם עולם שהוא כולל כל מה שעשה השי"ת למטה. ושל עו"הז קורא ישובא שהוא המתוקן ליישוב האדם. ולגיהנם קורא חריבו כשמו כן הוא. לכן תידוק שבנקודות העו"הז שהיא ירושלים אמר אמצעיתא דכל יישובא כי כן הוא האמת שאין ירושלים אמצע העולם אלא אמצע היישוב. אבל בנקודה טמירא אמר באמצעיתא דכל עלמא: וכך הוא צורתן צפון לדרום הג' ולפי שהגן # גדול מהעהו"ז גיהנ' עו"הז ג"ע חמשה פעמים # ועדן גדול מהגן ה' פעמים נמצא שהגן הוא באמצע כללות כל מה שנק' עולם והם ממש כמו זה #גהי"נם #עו"הז #ג"ע כשלש נקודות הנקרא קבוץ כל א' לפי מעלתו: {הגה"ה אמר המסדר המעתיק כתב הציור # ??ן דרום צפון ג"ע עוה"ז גיהנם בטעות וצ"ל כך # והציור של שלש נקודות צ"ל כך "עדן גן "עו"הז "גיהנם כמו קבוץ ר"ל גיהנם למטה ועולם הזה באמצע וג"ע עליונה והם האלכסון כמו קבוץ ולעולם מקום גהינם בצפון שהוא לשמאל האדם שפניו למזרח וימינו לדרו' מקום עדן והגן. דוק ותשכח בדברי הרמ"ז שכן הוא:}

ודע כי סביבות אלו השלש נקודין יש ח"י אל"ף עולמו' הנזכרות במעשה בראשי' וכן רבבות אוצרות הנזכרות בפרקי ר"א אוצרות ברכה וכו' ולא אאריך בזה שאינו מענייננו אם תשכיל היטב בג' ניקודין שציינתי תבין שג"ע הוא מושך לצד מזרח יותר מהעו"הז והוא הנאמר בפ' ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וגם ידוע מדברי רז"ל שעדן הוא גדול הרבה מאד מן הגן ולפ"ז נמצא שעדן הוא היותר ימיני והיותר מזרחי. והגן הוא צפוני לעדן. וז"ס מ"ש באותיות רע"ק באות ס' שג"ע הוא בצפון וכן כתב ר"א מגרמיזא בסודותיו על התורה וסמיך לי' מפ' וצפונך תמלא בטנם:

ומכאן יצא לו לר"ת ז"ל מ"ש בפ' י' יוחסין עד היכן הוא בבל וכו' שכתב שג"ע הוא בצפון העולם ובודאי שלמד כן מהנ"זל וצ"ל שמ"ש הכתוב גן בעדן מקדם משמע ליה קודם בריאת העולם כמר"זל ולא מצד מזרח. ומ"ש במסכת בתרא. שחמה מאדמת פנים בשחרית מאדמימות יורדי ג"ע. ובערב מחמת אור גיהנם. וא"ד איפכא דלכ"ע אחת במזרח ואחת במערב י"ל שדרכ' של חמה כמעט רוב השנה נוטה לצפון ולדרום כמ"ש הולך אל צפון וגם אנו צריכין ליישבו כן לשיטת הר"חו. אלא דיש חלוק גדול בין הר"חו לר"ת שלפי האמת צפון הנז' בדברי ר"ע ור"א הוא צפונו של עדן שהוא רוב הניכר מגודלו של עולם הכולל שהרי הוא ה' פעמים גדול מהגן גם הראיות שהביא התוספת בבכורות שג"ע במערב ממאי דאמרינן מטרא במערבא סהדא רבא פרת אין בהם הכרח שהרי הנהרות דרכם לפנות ולהמשיך מרוח לרוח ומה שהקשה בעל יפה תואר בב"ר ממ"ש בפ"רא ששערי גן עדן סמוכה להר המוריה אין זה קושי' שהכוונה שמתחת לארץ יש דרך מרווח ומקודש בקדושת ג"ע להגיע לשם וכמר"זל במערת המכפלה. כללו של דבר נקוט האי של הרח"ו בידך לאמת. שג"ע לדרום העו"הז ולצפונו של עדן. שהוא מיוסד ע"פי הסוד שעדן הוא חכמה וגן היא בינ' וכן בתחתונים עדן הוא חכמה שבמלכות והגן בינה שבמ' וההיא נקודה טמירא שבאמצע ג"ע הוא יסוד בינ' זו שבמלכות. וההוא עמודא הוא הדעת דבינה זו שממנו משך השפע ליסוד שלה והם ד' נהרות סוד ד' מוחין. ואמנם הארץ הלזו היא צפונית ונוטה למערב וה"ס מלכות שבמ'. והנקודה שבבית המקדש הוא יסוד שבמ' זו:

כגוונא דא דינא דנוקבא וכו' בס"הכ מיישב שנראה קשה עם מ"ש בספרא דצניעותא דדינין דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסופא והכא אמר שרישא קשה וסיפי' רך. ותירץ דהכא איירי בכח שיש לה בפעולת' שבתחלה פועלת דיניה באומץ מפני שהיא מלאה מן הכח שנתן לה זעיר. אבל אחר שמסתיים הכח שנתן לה. הולכת ומחלשת בפעולתם. אבל התם איירי בבחינת הדינים עצמם שמקבלת מנ"ה דזעיר והם מוחין בראשה אבל בסופא דילי' דהיינו נה"י שלה הם תקיפין שאינם נעשים מוחין עכ"ל ונל"עד דמעיקרא קושיא ליתא דהכא מפרש בפי' דהקושי הוא בר"ה והרכות בעצרת בחדווה שאז הוא זווג גמור כנודע. אך בס' דצניעותא איירי בדיני רחל בשאר הזמנים דנייחי ברישא מפני ששם גילוי החסדים מגעת לנ"הי שלה ודיני' קשים כנל"עד. אם לא שנאמר שהרב מפרש הא דר"ה ועצרת ענין שני לפי מ"ב ר"ך ושמ"ש בתחלה יומא דר"ה מ"ב וכו' לבתר ר"ך וע"ד תנינן ענין בפני עצמו ולא הוי כתני והדר מפרש בהא דר"ה ועצרת אלא שמ"ש בתחלה הוא מ"ש אח"כ ת"ח וכו' עד אבל דינא אחרא דלתתא שירותא קשה וכל מה דאזיל אתלחש עד דנהיר אנפין שנרא' שהוא החלוק הנ"זל מס"הכ:

ואמנם באוצ"ח בדרוש עקבי לאה המובלעים בכתר רחל: פירש שז"ס הנזכר בכאן דשירותא קשה משום דעקבי לאה הם תוקף הדינים כי עקב גי' ב"פ אלהים עכ"ל. וסוד הענין הוא כי בר"ה דקיימינן ביה כנסר כתר רחל היינו ר"ה וא"ש חילוק שאמר שיש בין דינא עילאה להאי דינא ור"ל שגם בר"ה ננסר כל פרצוף לאה והיא כולה דינים ויותר קשים הם בסופ' מבראשה שהרי כולה במקום סיתום החסדים ונה"י דידה בסוף וסתם נה"י יותר קשים דיניהם. עכ"ל הרמ"ז:

והרמ"ז כתב ריש פרשה זו וז"ל:

ר"מ פקודא וכו' יש לדקדק מה ענין ו' למחצית השקל שהוא י' ועוד לקמן אמר ממחצית השקל דהיינו י' ועוד דאמר דאבן המשקל היא י' ואם מחצית השקל הוא ו' איך ישקל ו' עם י'. ונראה שבא ליישב ב' קושיות אחד שהקדי' הפסוק מחצית השקל קוד' שהודיע מהו השקל השלם דהו"לל זה יתנו עשר גרה בשקל הקדש. קושיא שנית מ"ש אח"כ מחצית השקל תרומה לה' שנראה מיותר לכן בא ללמדנו שיש ב' בחינות של מחצית השקל אחת כוללת וסתמית מבלי נדע סך השקל והוא ו' שחוצה ומתמצע בין ב' הה"ין. ב' חצי העשרי' גרה שהוא י' ודוגמתו חצי ההין שחוצה בין ב' ההין וגם במדתו הוא ו' שהרי הין הוא י"ב לוגין חציו הוא ו' כן הוא מחצית השקל שסתמו על ה' מפני שחוצ' בין ב' ההין ובבחינת זו יצדק לקוראו בשם מחצי' סתם. וע"ז התחיל ואמר מאן מחצית השקל כלומר למי יכון לקוראו בשם מחצית קודם הודעת כמות השקל. ותירץ שהוא כמו חצי ההין כאמור והוא ו' הממוצע בין שניהם. ואח"כ פי' מחצית השני כפשוטה ואמר שהאבן היא י' והשקל הוא יו"ד שהוא כפל הי' וא"כ שים האבן שהיא י' בכף א' ותשקול לנגדה ו"ד והוא י' אחרי הודיע הכתוב שהשקל הוא י' חזר ואמר מחצית השקל תרומה לה' ירצה מחצה מעשרים גרה זה יהיה תרומה לה'. וסוד הענין נ"ל דס"ל דלא הוו צריכין ישראל לברכה תחלה וסוף כמש"ל דא"כ תינח בעשיית המשכן דהוצרכו לכפרה. אבל בשאר הזמנים יכתבו שמותם בפנקס וימנו אותם בברכות ולמה לא עשה כן יואב כששלחו דוד למנו' ישראל שבזה לא ישלוט בהם המות לכן פי' שלעולם יש כח בעין הרע לשלוט במנין אם לא יהיה ע"י השקלים. ובהם לא הוצרכו לברכות אלא די להם בכוונת סוד הדבר.

ויובן בהקדים שני הקדמות מ"ש הרב ז"ל אחד בפסוק מי מדד בשעלו מים ששם נתן כלל גדול שלעולם משקל הוא בסוד אור החכמה הנשקל ע"י הדעת שהוא לשון המשקל העומד באמצע ופי' משקל על סוד שם ע"ב דמילוי יוד"ין וכן פי' שם שקל כנודע. וגם קדש הוא ד' יוד"ן בכללות עשר דהיינו ת' וד' כוללים הרי קדש. הקדמה שנית שבהאיר אור אבא נדחה כל כח החיצונים כידוע. והנה ביסוד אבא יש ה' חסדים וה"ג ובהיותם תוך יסודו יש בחינת דעת בנתים המחברם והוא ו' הממוצע בין שני ההי"ן דקאמר שבו יוכר שווי השקל אם נוטה לאיזה צד ובודאי שכיון שי' זו היא הדעת מכריע ומחבר ב' ההי"ן הוא כלול מב' ויש בו בחינת ה' חסדים וה"ג ונמצא שהוא ו' והוא י' ודע שבהיות האור שם בדעת יש בו שני בחינות האחד אור העצמי והשרשי שזה לא נגלה לעולם בתוך זעיר כמ"ש ופני לא יראו. והשנית אור המתפשט בתוך זעיר שהוא בענפי השרש והנה האור העצמי הוא י' בסוד טיפת המוח והיא אבנא למשקל בה שהוא בדמות אבן וגולם. והאור המתפשט הוא מילוי היו"ד דהיינו ו"ד ולכן עשרים גרה השקל דא י' ונמצא שאבן השקל שהיא י' הפנימית שוקלת כנגדה י' אחרת להנתן לאחרים ונחלק לו"ד מפני שיש שני בחינות ליציאת יסוד אבא מתוך יסוד אימא אחת בהגיע יסוד אימא עד הת"ת בסוד רובצת על הבנים. ב' בהיותה בדעת זעיר והנה הו' ה"ס היותה בדעת שאז מאירים החסדים מגולים בכל הו"ק והשני בהרכינה את עצמה עד הת"ת שאז לא יש כי אם ד' מדות משם ולמטה שלכן נקרא רחל ד' להיות שאז אינה תופסת אלא ד' מדות דזעיר והוא מעין מ"ש בא"ז ונהר יוצא מעדן דא אימא. להשקות את הגן דא ו' ומשם יפרד והיה לד' ראשים דא ארבע. באופן שכל סוד השקלים הוא בסוד אבא:

ועוד הוסיף ענין גדול לחזק הסוד והוא מש"ה

העשיר לא ירבה דא עמודא דאמצעיתא וכו' והוא קבלה אמתית שיש בידינו מקבלת הר"י סגי נהור בן הרא"בד מפי אליהו כמ"ש בא"י שאין הכתר נכנס במנין עשר ספירות אלא התחלתם היא מחכמה וגם ידעת שכתר זעיר נעשה משליש החסד העולה מת"ת זעיר. ולפ"ז היה עולה על הדעת שיכנס במנין ספירות ואינו כן אלא מחכמה ולמטה וע"ז אמר העשיר שהוא עמודא דאמצעיתא שהוא עשיר מכמ' אורות שמתגלים בו לא ירבה מעשרה. וג"כ הדל שהוא יסוד שנקרא יתום מאמו שאין יסוד אימא מגיעתו. לא ימעיט סך עשרה לומר שאין בו כי אם בחינת יסוד. ואינו כן שהעטרה שלו היא בחינת המלכות: וכל זה בא בכח החכמה שבה מתחילין ובה מסיימין. שכן יסוד אבא מבריח ונכנס ע"ס כל היסוד כנודע. והרי שמכח החכמה שהיא עשר יש בזעיר עשר ולא אחד עשר. עשר ולא ט' גם שהיסוד דל מאמו. אינו כן מאביו. ולמדנו שעיקר כוונת השקלים היא להאיר אור אבא בזעיר בכל הבחינות ואז בזה נדחים החיצונים ולא ישלטו כלל ועיקר. והנה בסוד זה טעם נכון למה שכיון המן לבטל כח השקלים כמר"זל וזה מפני שכל מחשבתו לבטל כח הארת יסוד דאבא דמתמן מרדכי מר דכי כמ"ש בס"הכ ונגדו היה עומד זכות השקלים לכן חשב שיוכל לבטל כחם:

א"ל ר"מ מלאך אנת בשמים וכו' מתוך הדברים נראה שרש"בי היה המתחיל בענין זה והוא אמר לר"מ מאן מחצית השקל והוא בעצמו נמשך והגיד כל הסוד ואח"כ קלסו ר"מ וא"ל מלאך אנת בשמים שידוע שמדריגת רשב"י היא משל מרע"ה וז"ש מלאך אנת בשמים. ועוד רחים אנת ממארך שכן ר"ש הוא בסוד הדעת של החסדים כמ"ש בריש א"ר גבי אנן בחביבותא וכו' ולכן לית תווהא וכו'. מלין יקירין הם אורות הדעת היוצאות מברית הלשון שידעת שטיפת החסדים נקרא יקר וקי"ל דדעת גניז בפומא דמלכא דהא מאן דאיהו מלכא ה"ס אבא עילאה בתוך הבינה וברא דמלכא הוא יש"ס בתוך תבונה כי אבא סודו מ"ה וכל פרצוף כפול הרי ב"פ מ"ה גי' מל"ך. ויש"ס סודו ב"ן דמ"ה כמ"ש בס' א"י והיינו ברא דמלכא בן המלך. ורמז על שני המעלות שהיו למשה בקבלת שני לוחות כי יסוד אבא הוא פלא אל"ף ובראשונה היה בסוד א' רבתי ואח"כ בבחינת א' זעירא ומבחינת זו השנית הי' רשב"י ולפי שבין מלכא ובין בן מלכא סודם פלא לכן לגבי דידהו לית תווהא וכו'.

א"ל בריך אנת ר"מ וכו' כלומר משלך נתנו לך וברוך תהיה שכל שלי משלך מתמן ואילך אימא אנת ור"ש בקש מר"מ שיחדש חדושין יותר עליונין שהוא מסודות הדעת הנעלם שרק משה זכה אליו כמ"ש בספר א"י שה"ס משה משה ולכן א"ל דעילאין ותאתין נחתו למישמע מינך כי בך נכללו כל בחינות הדעות:

א"ל אשלים מלולך שיוסיף עוד בסוד השקלים באופן הנזכר לקמן לפי מה שפי' שם מחצית השקל היא מ' שמקבלת מן הקדש כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ וז"ש לו אשלים מלולך עד הגמר שכן במ' נגמר ונשלם הכל. ורש"בי השיב לו אית כען למימר רמז לו שאותו הדרוש היה חלק ר"א ורבי אבא שניהם יחד בזמן אחר. וכשהבין רש"בי שלא היה בדעת ר"מ לחדש מתמן ואילך לכן כשא"ל ר"מ אשלים מלולך שישלים דרוש השקלים משם ולמטה והוא השיבו שזה ראוי לזמן אחר לכן א"ל אימא אנת ובלום הסוד הנמשך אחר תשלום השקלים. לכן פתח ר"מ בסוד קידוש החדש שהוא משם ולמטה ואמר פקודא בתר דא לקדש וכו' יובן במ"של ג' מלין דרשימין באתוון דשמך מנור' שקלים החדש ולכן אחר שקלים באה מצות החדש וסוד הענין מבואר בס"הכ הסוד על ג' עליות שיש למ' לג' מקומות שבהם היא מושרשת:

והנה ה' של החדש הוא בחינת היותה תחת היסוד נקודה שאז היא ענין המולד שדרך היסוד שבו התולדה בא לה אור לצד עליון שבה שמתחילין להאיר ב' ראשיה חו"ב שלה מהארת נה"י דזעיר שמאירים מאור הת"ת וה"ס השמש המאיר על הלבנה בעת המולד. שקלים הוא עלייתה עד דרועי מלכא ועיין לקמן בסוד שקל ומחצית השקל. מנורה הוא עלייתה לשרשה העליון. ואם תשכיל ג' שמות אלו מנורה שקלים החדש תמצא בה כל צירופי שם מש"ה. כי ר"ת הוא מ"שה וס"ת המ"ש ולמפרע ממטה למעלה ר"ת הש"ם וס"ת שמ"ה. ור"ת וס"ת מנורה ור"ת שקלים מה"ש וכן הוא בס"ת שקלים ור"ת וס"ת החדש. וממטה למעלה ר"ת החדש מנורה ור"ת שקלים שה"ם וכן ר"ת שקלים וס"ת ור"ת מנורה שה"ם הרי כל ו' צירופין כנגד ו"ק דזעיר שבהם מאיר יסוד אבא דאיהו משה ומשם מאיר לנוקבא בג' שרשיה שבקו האמצעי דזעיר שבתוכו נכנס ומבריח יסוד אבא.

בגין דסיהרא קדישא וכו' איתא בס"הכ שמג' שמות שיש ללבנה הפחות שבהם הוא כתר שהוא בחינת עשייה והוא בחינת תחת היסוד באצילות ולכן קראה סיהרא קדישא לאפוקי סיהרא דעשייה התחתונה. שכל שבאצילות נק' קודש דתמן מקנן אבא שהיסוד נקרא כל והיא תחתונה נקרא כלה: וגם לפי מ"ש שם ב"ן וכללות נה"י גי' כל"ה:

דמתקדשת על פה ב"ד וכו' צריך ליישב איך ייחס הקדושה אל הגבורות שנראה הפך הכלל שיש בפ' תזריע קדוש מצד חכמה וטהור מצד בינה. ונל"עד בהקדים מ"ש בכ"מ שכשיש דינים חזקים בעולם צריכין אנו להמשיך כח משורש הדינין מלמעלה ובזה הם נכפים והרחמים גוברים וכמ"ש בכוונת השופר. ונודע שהדין העליון שבעולם האצילות הוא בחכמה סתימאה הנתקנת מגבור' דעתיק ושם שרשי מנצפ"ך שבמילואם יש י"ג אותיות מ"ם נו"ן צד"י פ"א כא"ף והם בסוד י"ג תיקוני דיקנא היוצאים מח"ס ומשם יורדים הדינים אל בינה שממשיכות אותם אל הנוקבא דרך יסודה אשר בת"ת זעיר והוא א' מהפי' שנוכל לומר במ"ש בסמוך ובמי מתקדשת וכו' רמז שקדושת' במי היא בינה אשר בת"ת ואז הבינה נקרא בית דין כשר גי' תע"ו שהוא מילוי של הי"ג אותיות דמנצפ"ך. ולפי שראשית ההמשכה בחזה היא מחכמה סתימאה וכל חכמה נקרא קודש לכן אמר מתקדשת. ובזה תבין אומרו בגין דתמן לואי דאיתמר וכו' שאין הכוונה ע"ש. שנתקדש והלא גם הכהנים כתיב בם וקדשתו גם ישראל קדושים הם:

אבל מובן במ"ש כי הנה הלוים שרשם בגבורה וצוה ה' למתק דיניהם בכח חכמה סתימאה וז"ש וקדשת את הלוים המשיך עליהם משרש הקדושה. ומפני טעם זה נקרא הכהנים הלוים להיות שמבחינת חכמה הם כהנים ומבחינת גבורה דעתיק אשר שם וגם מבחינת עצמם הם לוים באופן שיש שייכות ויחס גדול עם הלוים אל קדוש החדש ששניהם הם מקודשים. ומטעם זה ג"כ היו מקדשים ע"פ הראיה כי סודה בחכמה גי' גבו"רה ונודע כי נ"ה הם בחינת תרין עיינ"ין דאריך הנתקנים מנ"ה דעתיק והוא בסוד פנימיותם. וכמו כן מנ"ה דזעיר נמשכין ב' עיינ"ין לעולימתא שפירתא. ובבחינת חצוניות הם ב' עדים שכתוב בהם ועמדו ב' האנשים כי העמידה היא ברגלים ולפי דתרויהו חשיבי חד לכן בא בתור' עד לשון יחיד ופירשו שנים ובראית העדים נמשכה הראיה בלבנה ונעשו לה ב' קרנים מבחינת עצמם והדיין הנגזר מן הדעת אומר מקודש ואז אומרים הלל שהוא המשכת כח השיר ממקור הגבורה גם הלל גי' אד"ני שאליה בא האור והיא נגד נה"י שר"ת עולה ס"ה ג"כ:

ולבתר דאיתחזיא סיהרא דיאותו לאורה איתא בסה"כ שביום ז' היא עולה לת"ת שלו והיא מחצית השקל. ונל"עד כי מנין ז' הימים הוא עלייתה עד שרשה הב' שהוא בחזה שלו עד ב' שלישי הת"ת שהיא עד חג"ת נהי"ם של ת"ת זעיר ואז היא חצי מדת הזעיר ולכן חצייה מלאה ויאותו לאורה שכבר יש בה בחינת פרצוף להזדווג ולהשפיע. ולהיות ששם הוא פתח יסוד אימא לכן אז מברכין עליה דידוע ממ"ש בפ' עקב של ברכת הכהנים והמצו' הם לעלות תחלה בברוך אתה עד מלך העולם עד יסוד הבינה ואח"כ חוזר ויורד בשפע. אשר הוא ביסוד א"י שבת"ת ולכן דייק ר"מ להזכיר כל סנגון הברכה. במאמרו הוא מלכות בינה מאמר מלך העולם. ברא שחקים הם נ"ה כידוע שהם ב' רישי דסיהרא: וברוח פיו של מאמר זה היוצא לנוקבא דרך זעיר הוא בחינת הרוח כל צבאם הם י"ס פי' הנוקבא הנעשים מנ"הי דזעיר א"נ כל צבאם הוא יסוד בסוד צבא באות שלו. שהרי מנ"ה הפנימים נשפע צבא השפע והנשמות אל היסוד הכולל הכל והיינו כל צבאם. ואמר ברוח פיו משום דאין אור חו"ג דאימ' מגיע אלא עד הוד דאיתפשטת משם:

במי מתקדשת וכו' עכשיו הוא נותן טעם למה מיום ז' והלאה מברכין עליה ואמר הטעם הוא מפני שבין ראשית המשכת קדושתה בתחלת חדושה ובין גודלה וברכתה הוא מת"ת זעיר ששם עלתה ביום הז'. בגין דאיהי עטרת תפארת יש ב' פירושים א' שת"ת שלו נקרא עטרת תפארת לפי ששם שורש מלכות רחל. ב' שעטרת שביסוד נקרא כך מפני שהיא מגעת עד ת"ת דנוקבא והנה בתחלת קדושתה היתה דוקא בעטרה זו. ואח"כ כאשר עלתה עד הת"ת שם מקום כתרה וה"ס ז' ימים הנז"ל ומאז מתפשטת זעיר בתוכה ומגעת עטרת שלו עד ת"ת שלה וגם זה בחינת ז' ימים כחב"ד חג"ת. ובת"ת סוד הבטן בין בו ובין בה ושם מושרשין ישראל. ואין לקדשה אלא בלילה ממש שניכרת זריחתה ע"ג קרקע ונהנין מאורה כמ"ש בר"מ בפ' כי תשא דף קפ"ח ע"א: ולבתר דאתחזיא סיהרא דיאותו לאורה מברך עליה ואם התחיל לברך ונעלמה תוך הענן מצי לסיים:

קום וניהך שהיו פטורים מתפלה שתורתם אומנותם כמ"ש בגמרא:

דטורי נהורא הם הרים גבוהים שבמזרח שלרוב גובהם מאיר בהם אור השחר ולכן היושבים שם משתחוים לאותו האור להיותם נבדלים משרר החומות:

דהא כיון דנפיק וכו' וזה מפני שביציאתו נהנים לאורו וכמו כן אותם שבראשי ההרים הגבוהים עובדים לאותו האור.

וקראן להאי וכו' נפרש בסמוך

ואומאה דילהון ירצה שאע"פי שאותו האור בטל בצאת השמש מ"מ הם נשבעים בו כדי לקיים כחו חכמתא ידעי ביה נבארו בהקדים מה שידוע שמדת היום בזעיר שיש בו מוחין קדושים בשעת התפלה והרשימו שלהם כל היום:

אבל בלילי' מסתלק ממנו גם הרשימו שאז סוד הדורמיטא וגם אז מתעלם הרשימו שבראש רחל לתוך לבו של זעיר ובחצות הלילה יורד כתר שלה להיכל ק"ק דבריאה אמנם בהיות אור הבוקר עולה לאצילות ואז חוזר הרשימו לצאת חוץ לראש זעיר בסוד כחותם על זרועך כמ"ש בשער התפלין. ונראה שמזה האור מאיר אור הבוקר בעולמות. ובשעת התפלה שהיא עם הנץ החמה אז באים המוחין חדשים ואז הוא יום גמור והנה המלאך הממונה על השמש הוא המניע גלגלו והוא מקדים לצאת לפניו ועל ראש השמש אותיות הוי"ה בסוד התפילין.

ואמר רשימין על רישי' וכו' שקודם צאתו לעולם אין אור כי אם של הרשימו ואחר כך מאורות בו יותר מעולות. ואמר שאותו הממונה נכנס באותו האור של הרשימו ויושב שם עד שיצא השמש:

ואינון פלחין וכו' זו היא ע"ז שלהם שלאותו אור קורים אלוה דמרגלא דנהיר ונל"עד דסוד מרגלא זו היא כתר רחל שבלילה היא בבריאה בלתי אור ובבוקר עולה לאצילות ועומדת פ"בפ עם זעיר ואז היא מרגלא דנהיר וידוע שבכתר רחל מתחבר אור לאה. ורחל ולאה גי' מרג"לא: ולפי שמשם היא התחלת יניקת החיצונים לכן היו קודמים לעבור אותו הממונה כי משם אחיזת בלק ובלעם העולים ג"כ מרגלא ולכן היו בהררי קדם שהם המתחילים להאיר ובניקודין וסימנים וכו' הם צ"ו ניקודין של חכמת החול כנזכר בל"ת על פ' הואל הלך אחרי צו. והוא בסוד אל אד"ני. וגם נל"עד שהוא נגד צ"ו אותיות כ"ד צירופי אד"ני ובקדושה הם צ"ו אדנים לרגלי המשכן. ואמנם לעיל דף ל"ה שציין הרב ז"ל. אמר

שיש ע"ב נהורין לשמשא והוו חייבי דעלמא ידעי בהו והוו פלחי לשמשא פי' ולא לאור המאיר בו שהרי או"ה אינם מוזהרים על השיתוף כמ"ש בהג"ה אוצ"ח. ואמנם ענין הע"ב הוא כי אותם צ"ו נקודים מתחלקים לג' חלקים דהיינו כולם בי"ו בתים אמנם י"ב מהם שבהם ע"ב נקודין וד' מהם בד' ניקודין ואפשר שאלו הכ"ד הם לאור הבוקר והע"ב לשמש ממש וידוע שסתם אור כתר רחל הוא באדם ועליו נאמר ודלת ראשך כארגמן שהוא אדום ולכן משם האודם והזהב שאותו הממונה פקיד עליהם בכח הארתו מאור הבוקר כי אז כתר רחל בגבורה דזעיר ומצפון זהב יאתה. ואח"כ בע"ב נקודין של השמש היו משתמשים למצוא המטמונים:

הוו פלחין לשקרא וכו' איתא במרכבת יחזקאל שכשקליפת נוגה מתחברת אל הסמוכה לה שהיא אש מתלקחת אז נעשית רע. נג"ה א"ש גי' שט"ן ואז משפעת מן הטוב שבה אל הקליפו' ואז יש להן חיות לפעול וכעין צלם דנבוכד נצר שבכח השם אשר שמו בפיו היה אומר אנכי ה' אלהיך בכישוף גמור ולפעמים משביעים הקליפות בהוי"ות וכו' ע"ש. אמנם מה שקורא בכאן שקרא הוא לחלק הרע שבקליפה שסופו לכלות. אבל ניצוצי הטוב שבהם מכמה בחינות. מבחינת נהירו דקיק המחיה אותם. ומהניצוצות הנופלות בתוכם. עליהם אמר נהורא וזהרא דנהיר ודאי קשוט כי בסוף ישוב למקורו: וכן כוכבי רומא דרקיע ידוע שנמשכים מניצוצי חי"ג שביסוד שהוא רום הרקיע כנזנר שי"ב מזלות הם בסוד צירופי הוי"ה וכמה סודות יש בחכמת העיבור אי בטפישו וחסרונא מחמת חסרון שכלם שאינם יגעים לחקור כאברהם אבינו עליו השלום:

לא בעי וכו' ירצה כיון שהוצרך סוד השתלשלות לירד עד מדרגת העשיי' הנגלית והחיצונה ולכן גם שהטפשים נפתים וסרים אל החיצוניות התחתון אין ה' חפץ לאבד מעשה ידיו:

אבל לזמנא וכו' שאז יתעלו העולמות לא מפני זה ישתצון ככבייא ומזלי אלא יעלו במעלה דאינון שפת אמת כי לא נאמר אמת תכון אלא שפת אמת הם ישראל שבפיהם ובשפתם מכריזים ומודיעים האמת שכל העולמות מיוחדים בכח אדון היחוד וכולא איהו אמת מובן במ"ש בפ' שלח לך וז"ל ואלין תרין שמהן דשמע ישראל דאינון ה' ה' אלהינו אשתתף בהו ואיהו חותמא דגושפנקא אמת ופי' הרב ז"ל שהכוונה שכמו שזו"ן דאצילות מעלים מ"ן לאימא כן יצירה ועשיה לבריאה ואז ע"י יחוד זה ניתנים מוחין לזו"ן דאצילות. גם ניתנים מוחין לבריאה וידוע שאמת הוא באימא וכמו כן הוא בבריאה ונמצאו כל העולמות מיוחדים בראש תוך סוף וכמו שהם ג' אותיות אמת ראש תוך סוף דא"ב וז"ש וכולא איהו אמת. ועוד י"ל כי כשעולים זו"ן לאימא אז מאירים בסוד אימא שהיא שם אהי"ה שהוא סוד אמ"ת אהי"ה פ' אהי"ה. וגם ז"פ ס"ג שה"ס ו' אורות המושפעות ממנה שהם ו"ק דגדלות וזהו רזא דאמת שמושפעות מיסודה שם י"הו מלובש בשם אהי"ה וכל אחד עולה כאחד ואם תכה זה בזה יעלה אמת:

ואמנם הם ג' אותיות יה"ו העולים כ"א בר"ת יהו"ד אלהינו יהו"ד ומלובשות בג' אותיות אה"י שהוא ס"ת ידו"ה אלהינו ידו"ה. ומסיימי ה' אלהיכם אמת. הוי"ה אלהים מתרבים זה בזה עולים אמת כמ"ש בפ' תצוה וסוד הדבר לפי הענין הוא שסתם פנימיות הוא שם הוי"ה וסתם חצוניות שם אלהים ולהיות הכל של אדון הכל לכן ריבויים והתייחדם זה בזה עושים אמת. נמצא שבראש ק"ש עושים היחוד בבחינת הפנימיות ובסופה בחצוניות של הקדושה ודא איהו שפת אמת תכון לעד ר"ל מכח ב' ביאורים אלו מוכרח שישראל יהיו נצחיים בין בזמן הצלחה שהפנימיות גובר בין בהיותם בח"ל ששם השפע הוא מהחצוניות לעד יכונו כי כוונתם לאמונת האמת וכמ"ש ואף גם זאת בהיותם וכו'. ונתן טעם כי אני ה' אלהיהם. ויהא לי נייחא מפולחנא קשיא דעלי פי' השכינה אומרת שכאשר תרגיע מעבודתה הקשה שהיא לקט ניצוצי הקדושה מתוך הקליפה אז יכרת לשון שקר. ובמלת ארגיעה תמצא א' יתר על רפ"ח לרמוז שמרגוע השכינה יהיה כאשר רפ"ח ניצוצות של מת רפ"ח תהיינה מיוחדות בשרשן הראשון שהוא עולם היחוד וכן הוא שיעור הפסוק שפת אמת תכון לעד. ועד שאנוח תכון לשון שקר אבל בהרגיעי אז ישתצי לשון שקר:

לא כתוב אלא דמשמע עתיד דאפילו בימי שלמה לא נתכוננה אלא עתידה להתכונן:

זמין קב"ה למעבד לישראל וכו' מאי קמ"לן זיל קרי בי רב הוא וי"ל ע"פ הסוד כי הנה בזמן המשיח יבוא השפע מפנימיות עתיק וכמ"ש כאור שבעת הימים שהם ז' מדות עתיק ולפי גדולת אותו השפע כך נתנבאו הנבואות ואותו האור הוא אצור ומסוגל עד בוא זמן השפעתו וז"ש זמין קב"ה ולא אמר עתיד להורות שכבר הוא מזומן ומוכן ולא יחסר כי אם הכנת העולמות לזכות אליו. ועוד ירמוז זמין למר"זל שהיו סדר זמנים קודם לכן. ושורש סדר זה הוא בעתיק שהוא ז"ק בחי' זעיר ונוקביה שהם בחינת מ"ה וב"ן גי' זמ"ן וז"שה והי' אור הלבנה כאור החמה דהיינו שני מלכים יחזרו להיות מאורות גדולים ושוים. ואור החמה שהוא זעיר יהיה שבעתים ר"ל ב"פ שבעה דהיינו שעד עתה תכלית גדולתו היא עד גדלות שני שה"ס ז' קצוות דאו"א אבל אז יתוספו שמחות אור ז' הימים הוא עתיק. ואולם ידוע שעד זמן המשיח אין לנו כח לקבל כי אם עד חיצוניות עתיק כמ"ש במדריגות הק"ש. אבל אז יהיה מהפנימיו' וזהו אור ז' הימים: והנה אין ספק שעתה בקבלנו אור החיצוניו' מתעורר להאיר בו הפנימיות רק שאין אורה מאיר אלא ע"י החיצוניות ואז אותו האור משפיע בנשמותנו הכח להתקיים בגלות וזה כדי שיבוא לידי קיום הבטחותיו:

ודע שאור דעת דעתיק המאיר בז' קצוותיו ה"ס שם ס"ג כנודע מדרוש ג' רישין ומשם הושפע כח לנביאים שנתנבאו עתידות ימי המשיח וזה רמז באומרו ע"י נביאי קשוט כי נבי"א גי' ס"ג ואמת ז"פ ס"ג והרי סיבה העצמית לקיים ישראל בגלותם. עוד סיבה ב' באומרו.

וישראל סבלי עליהון וכו' פ' שכל עצם הגלות הוא להכנעת החיצונים ע"ד שלט האדם באדם לרע לו כי בזה מעלים מ"ן בהעלאת הניצוצות ומדי עלות נשמותנו בהם כשהם מקבלים התיקון והמיתוק מחדש ה' את נשמותנו להתחזק בתיקון העולמות כי בהתתקנם יבוא המשיח ובדין הוא שנוצר תאנה יאכל פרי' ובודאי המתקן הניצוצות מושרש בעתיק שהוא מקור השפע המתוקן לימות המשיח.

ואלמלא כל אינון טבאן וכו' כי גלות מצרים גם שהיה חמור לא הי' בעון ישראל אלא לתקן חטא אד"הר ולא היתה ירידה כ"כ עצומה. ובגלות בבל היו ביניהם נביאים משא"כ עתה שנסתם כל חזון וזמן הגאולה עד דמטו רגלין ברגלין ולכן אין כח בישראל לסבול הגלות אם לא בעזר וסיוע של פנימיות עתיק. וז"ש אלמלא כל אינון טבאן וכו' לא יכלין למיקם מן העפר וגם לא לסבול הגלות. וז"ס נפלה לא תוסף ואמ"רזל במערבא מתרצי לה הכי לא תוסיף עוד לנפול קום בתולת ישראל:

וק' דהול"ל קומי בתולת ישראל כמ"ש נפלה לא תוסיף' ומפני קושי זה מלאו לבו לחכם לומברוזו ז"ל לומר ולא יתכן ע"פ הדקדוק ואח"כ אמר בדרך אולי שבנפילה תתייחס לנקבה. ובקימה לזכר. ובאמ' שאחד מהדרכים שע"ד דרש הוא זה הגם שהוא ז"ל דחה אותו בשתי ידים. שכן אז"ל שכל השירו' שנאמרו עד עתה הם שירה נקבה. אבל לעתיד שיר זכר והענין שאין בעתיק בחינת נקבה שהרי כולו פנים כמ"ש הרב ז"ל והאמת שלא יוכל לומר קומי וכמ"ש הזוהר בפ' ויקרא מפני שקימתה זו לא תהי' מעצמה וע"י בניה הצדיקים כמ"ש בגאולה הא'. אמנם אין פי' קום צווי אלא מקור לרמוז שהקמתה תלוי' במקור העליון. והש"ס סבר לא תוסיף אנפילה קאי ור"ל שנפלה למעמקים שלא תוכל להוסיף עוד לנפול דהיינו מטו רגלין ברגלין ואז תקום ע"י העוז המופלא:

אן הוא אלהכון ע"ד מ"ש המן ישנו וכו' ור"ל תשש כח הקדושה:

אן אינון טבאן וכלום אין כל חדש תחת השמש כי מתי נראה עתידה אשה שתלד בכל יום וכיוצא.

חרדים תדיר אל דברו פי' חרדים על גלות השכינה הנקרא דברו של ה' וחוששים על צרתה שודאי כשצרות באות. דינים תקיפים בה. בני עשו שאין בקליפות יותר קרובה לקדושה בעשו והוא באצילות דקליפה והיינו אחרים. אנן בנוי דאל חי זה כלפי מה שאנו אומרים דאל אחר אסתרס. שאין לחיצונים אחיזה בקו האמצעי כי אם יעקב שהיתה מטתו שלימה לכן יש יחוד בבניו שכל היחוד הוא בדעת בסוד יב"ק. אבל החיצונים הם מהארת הרגלים מצד אחורי אברהם יצחק ואין עצם היחוד בימין ושמאל כמ"ש וכנפיהם פרודות. ונגד זה אומרים בני עשו שהם בני אל חי:

ועוד י"ל במ"ש שהמלכים דמיתו נק' רה"ר ועולם התיקון רה"י והוא ממש אל חי לאפוקי מלכין דמיתו ובני עשו אומרים שהם מהתיקון ויש בהם היחוד שאפילו ת"ל שהם מהגבורות הם גבורות מתוקנות שהרי אביהם עשו נקרא בנו הגדול של יצחק שהוא שורש הגבורית וז"ש אנן שלטונין שידוע שהעו"הז הוא עולם העשיי' היא כולה גבורות והם אומרים שהם מושלים בו בסגולת אביהם עשו וכדי שלא תחשוב שהוא מבחינת גבורות תחתונות לכן אמר שנקרא בנו הגדול להורות שיש לו כח יפה וגדול:

והאמת הוא שנקרא גדול לפי שהוא מעולם התהו כדר"זל עשו הא שוא שהוא הקודם לעולם האמתי ובשמא דא איקרי קב"ה גדול זוהי טענה אחרת ר"ל שגם זעיר נקרא גדול כשהוא בגדלותו ושגם הם בגדולה ושפע וזהו אות שיש לנו התייחסות עמו ושעשו אבינו מושרש במקום הגדולה. א"כ ודאי למען שמי שאני גדול והוא גדול יכבד ה'. יעקב בנה הקטן כתיב ר"ל תורתכם מעידה שפלותכם יעקב לשון עקב. בנה מיוחס לנקבה הקטן מיוחס לקטנות גמורה. וא"כ אן אלהכון וכו' כי מגדולתנו המושפעת לנו מאתו נראה שהוא בגדלות ואין לכם שייכות עמו ולפי שודאי הם אין מאמינים שתבוא שמחת ישראל לכן אומרים דרך לעג ושחוק מאן יתן ונראה בשמחתכם שאתם בודים מלבכם:

כמו הרה וכו' ר"ל הגם שיש קץ קצוב לגאולה מ"מ יכולה להתקרב דוגמת אשה הרה שסתם לידתה הוא לתשעה חדשים שהם ר"ע ימים בסוד ו"פ אדם ו"ק דזעיר. ואחר כך בבוא יום רע"א כמנין הר"יון נולד הולד שאז נתקבצו כל הניצוצות הצריכות להתתקן בבטן מלאה. אבל יש שאינם צריכים כ"כ לשהות בתיקון ונולדים אפילו ביום א' לחדש הט' והענין כמ"ש בספר א"י שלפי זכות האב ואם כך מבררין בירורין בקליפת נוגה שמהם נעשה לבוש לנפש הבן ויש ניצוצות יותר קלים להתברר מזולתם.

וכל צירין וכו' כי אז הולד נגמר והסיגים מתעוררים לצאת והוא זמן הדין ולפי ערך זה יחיש זמן הלידה או יאחר כי הולד שנתבררו ניצוציו ונגמר להוולד נוסף עליו עוז וכח לצאת מבטן אמו. וטעם היותו מן הסתם בט' חדשים הוא בסוד ג' מוחין מבחינת הניצוצות דהיינו חב"ד שלהם וכל מוח כלול מג' הרי ט' כי הנה הם מתפשטים מוח חכמה בח"תן וכל בינה בב"גה ולפי שב' קווים אלו סתומים ברגלים אין שם בחינות לידה. אבל בהתפשט האמצעי בד"תי נמצא חדש ט' ביסוד שהוא המוליד והיולד:

ואע"ג דלא אעבר עליה וכו' כי בהכנס החדש הט' שהוא ביסוד יש בו הוולד מתוקן ומיד יוצא ביום א' של ט' כיון שכבר נתברר אין לו לשהות עוד בבטן:

אוף הכי ישראל וכו' נודע שבחטא אד"הר כל הנשמות שהיו כלולות בו באזניו ובעיניו וכו'. נפלו בתוך הקליפה והוצרכו ישראל לגלות מצרים לבררם ונשלם הבירור במ"ת חרות על הלוחות. ובחטא העגל חזר להתערב טוב ברע ולפי שחטא העגל לא הי' עיקרו כי אם בערב רב אבל ישראל על שלא מיחו לבד. לפיכך לא נגזר עליהם לגלות מיד אלא וביום פקדי וכו'. וכשחטאו אח"כ חזרה ונפגמה קומת הפ' של אדם שכן כתוב אדם אתם והוצרכו לגלות לתקן הנשמות שבתוך אדם בליעל וע"ז נאמר אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף והוא של גוף אד"הר שנפלו תוך גוף אדם בליעל:

ואומרים כל הנשמות ירצה ל"מ המעולות אלא אפי' התחתונות שברגלים וכמ"ש בזוהר עד דמטו רגלין ברגלין וזה טעם ליישוב יהודים יחידים בכפרים ועיירות כי ההשגחה העליונ' מנהלתם שם כמ"שה אשר ינהגך ה' שמה כדי שכל אחד יתקן ניצוציו במקום שנדחו שמה כי טעם הגלות לברר הניצוצות שבתוך הקליפות והוא ממש כמו הרה שמתקרב זמנה תזעק בחבליה ע' קלין דיולד' והנה היולדת לט' חדשים שלמים אין לה כ"כ חבלים בעת לידתה כי בהמשך חדש הט' יש לה צירים שונים שבהם מתפתחים קשרי האם שלה וצירי דלתותיה מתרווחים משא"כ היולדות באחד לחדש הט' כי יש לה כל הצירים יחד כמצא שיש לה צד טוב וצד רע. כך ישראל כיון דאטעמו וכו' אי יהדרון בתיובת' בחרטות וסיגופים לעומת חבלי יולדה. אז יהיו דוגמת ר"א ן' דורדייא שקנה עולמו בשעה אחת העלה כל הניצוצות שנפגמו בעונותיו בשעה אחת עד יסוד המלכות ונתקנו שם שהרת' מהם והאירו על נשמתו כך יהיה לישראל אם תהיה תשובה שלימה יהיו נערכים סיגופיהם לערך משך כל התוכחות והקללות שבתורה כבזמן ארוך ובכח הבינה נמתקים הדינים לשעה קלה ומתקבץ השפע ביסוד שה"ס החדש הט' והיסוד הוא בחינת הגואל ויהיו ממש כמו הרה תקריב ללדת:

כשושנה וכו' כללות הענין שרצה הקב"ה להעלות את ישראל למעלת עליונים כמ"ש ואביא אתכם אלי ולתקנם ממש כעין עולם האלילות שיהיו מושרשים בספירות שהם כלים לעצמו' ולשפע שסודן ד' אותיות הוי"ה שהן א"וא וז"ון והן הן ד' מדרגות מעלות ישראל כלים שלהם כהנים בחכמה. לוים בבינה ישראלים בזעיר. ומלכים במ'. וגם כמ"ש הקדמונים כי ר"ת כח"ב חג"ת נהי"ם גי' ישר"אל והיינו ממש כגוונא דלעילא. ובסוד נשמותיהם נקרא אדם שה"ס פנימיות:

ולמהוי שושנה חדא וכו' ירצה וכמו כן רצה להמשיך השכינה למטה לעזרת ישראל ומגינם לצורך הבירורי' המתעלים בתורה ומ"ט של ישראל וז"ש רז"ל גלו למצרים שכינה עמהם. פי' משתתפת בחברתם לעוזרם לתיקון העולמות. ודע כי שושנה העליונה הוא מלכות דאצילות הנקרא רעיתי ואז"ל מפרנסתי מפני שכל הבירורין המתעלים מלמטה ע"י מלכות התחתונה עולים עד מ' דאצילות והיא מעלה מ"ן לבעלה ועל ידי כן יורד השפע לעולמות. ואמנם שושנה זו אמרו בפרשת בראשית וגם בפרשת פנחס שיש בה ה' עלין תקיפין דסחרין וי"ג עלין בעקרא חדא והכל מכוין לבנין הנוקבא ע"י ה' גבורות וי"ג מכילן דרחמי שהם שרש הגבורות המתוקות בסוד מדות של רחמי'. גם ידוע שיש שם אדנ"י בי"ג מדות כמ"ש בפסוק אם עונות תשמור יה אדני מי יעמוד בפ' בלק ולכן שושנה סודה שם אד"ני מלא מלבד אות היו"ד שהיא נקודה הנסתרת בסוד אסתר כמ"ש בכוונת פורים ויש בה ה' עלין ה' גבורות המושפעות לה מי"ג מכילן וה"פ י"ג גי' אד"ני שכל אחד מה' גבורות מאירה מי"ג מדות ולכן הזכיר מר"עה שם אד"ני אחר שאמר י"ג מדות ואמר אם נא מצאתי חן בעיניך אד"ני פירוש מלכות העליונה שנמתקה בי"ג מדות. ילך נא אדני בקרבנו היא התחתונה ההולכת עם ישראל שהם ס"ה משפחות כמנין אדנ"י:

ושושנה דסלקא ריחא וכו' נותן טעם למה נקרא מלכות תחתונה שושנה בין החוחים ואמר שבדרך טבע היא יותר חשובה להעלות ריח טוב והנמשל הוא במלכות התחתונה שהיא בין הקליפות שהם שרי ע' אומות שנחלקות לב' ל"ה לימין קליפות ישמעאל ל"ה לשמאל קליפות עשו וב' בחינות עשו וישמעאל הרי ע"ב גי' חוח"ים. והנה שושנה הקדושה גדלה מהם שלוקטת תוכיות הניצוצות המובלעים ביניהם. וע"ד

זרע ע' זוגין וכו' פי' שאין כח לשושנה לפרוח אלא בכח התחתונים ולכן ירדו למצרים ע' בני יעקב כנגד ע' אומות וכדי שיושלטו על כולם יהיו ממש כעין גרעיני הזרע שכל גרעין מצמיח גרעינין רבים וכן היה לישראל במצרים שגדלו בניצוצות שלקטו משם וצריך לדעת שרק בחינת הנפ' היא היורדת לקליפות שה"ס עשיה. נפש גימטר' ה' פ' אלהי"ם כנודע שה"ס ה' גבורות המעלות הניצוצות והם עלי השושנה ה"פ ע' גימטריא ש"ן ר"ת שבעי"ם כפ"ש:

ואינון חוחים מיד וכו' פי' שבאור קדושת הע' נפש התחילו החוחים לצמוח וה"ס המיצר לישראל נעשה ראש ושליטו על עלמא שכל הניצוצות הנפזרות בכל האומות נכנסו לקליפת מצרים: וכדין פרחת שושנה שלקטה כל כחם שה"ס רפ"ח ניצוצות פרחה אז מהם והוסרה חרפת מצרים מישראל:

מכאן ולהלאה אימא וברא יסבלון וכו' המ"דל ז"ל תמה דהא תניא גלו לבבל גלתה שכינה עמהם שנאמר למענכם שלחתי בבלה. ולא תירץ. ונל"עד דשאני גלות בבל עדיין היתה נבואה לנביאים ושם נגלה ה' ליחזקאל ובזה תדוק מה שהקשו קמאי שהפסוק אומר שלחתי בחי"רק הש' והכוונה שאמר ה' למענכם כדי שיהי' לכם קצת רווח לבלתי תחשבו כנשכחים ח"ו שלחתי שכינתי בבלה באופן שעוד היה כח בשכינה להיות אפטרופוס על ישראל משא"כ בגלות זה שנתמעט' והיתה בסוד נקודה כמ"ש הרב ז"ל:

מאן ראש ההרים דלא כתיב בראשי ההרים ומי הוא שיצדק קרותו ראש להרים דא אברהם סבא הכוונה על חכמ' וז"ש דא אברהם סבא שנתעלה למקום הזקנה דהיינו חב"ד הנקרא סבין כנודע. ועוד מחמת חשיבות פנימיותו ויובן במ"ש הרב ז"ל בפ' כי ההרים ימושו שפי' כמ"ש הסבא דמשפטים דאית הרים לעילא מהרים וגבעות לעילא מגבעות ופי' הרב שסתם הרים הם חג"ת דזעיר. אבל פרקין קדמאין דנה"י דאו"א שהם בחב"ד דזעיר הם הרים יותר גבוהים. וסתם גבעות הם נה"י דנוקבא אבל נה"י דזעיר הם גבעות יותר גבוהות והנה ידעת שכל סוד הכהנים הם מקו ימין וכ"ג הוא בחכמ' וסגן כהונ' בחסד וכהן הדיוט בנצח ולפ"ז צודק ראש ההרים בחכמה דזעיר לפי שפרקים עליונים דנצח דאו"א נכנסים בו וכבר אמרנו שנ"הי דאו"א נקראים הרים הגבוהים וכנגד זה אמר כהנא רבא. והטעם הוא במה שקיבלנו שתחילת מנין י"ס הוא מחכמה כי הכתר נבחן לשל מעלה הימנו. ולעומת כן אמר

ראש דכולא פי' של כל ספירות הפרצוף. וגם בענין זה יכון ראש ההרים מפני שאמת הוא שחג"ת הם הרים סתם. וחב"ד הרים גבוהים בסוד נה"י דאו"א אבל גם נה"י דזעיר נק' הרים בלווי כגון הר המוריה הר המור שה"ס יסוד דזעיר. ואולם כוונת פ' זה הוא להודיע שאז תהיה הנוקבא שוה לזעיר והיה אור הלבנה כאור החמה:

וצריך להקדים מ"ש בכוונת כוס קידוש ליל שבת שריש' דנוקבא הוא כוס של הקידוש דהיינו חב"ד מצד עצמם הם סוד אלהים גי' כו"ס שכן עיקר' של הנוקבא הן הגבורות. אבל פנימיות המוחין הוא הארת מוקי זעיר שאנו מורידים לה והם סוד יו"ד ה"י יו"ד ה"י י"ה גי' כו"ס ואחר שהורדנו לה אלו המוחין צריך לאחוז הכוס רק בצד ימין לכלול את כולם בימין בסוד והוכן בחסד כסא והנה בסוד זה יקרא ראש הנוקבא שפיר בשם הר בית ה'. וזה הר בסוד כוס דאיהו גימטריא אלהי"ם וכן ה"ר סודו שם אלהים בריבוע עם ה' אותיותיו כידוע. בית ה' ע"ש המוחין שבתוך הכוס וז"ש נכון יהי' י"ה י"ה סוד רישא דנוקבא והבטיחנו ה' יתברך שזה הראש יהי' נכון כאור הראש דזעיר וז"ש ובגין דאיהו ראש וכו' כלומר ראש יכון בראש: וא"ת והלא חב"ד הם שיוכנו בחב"ד ולמה נזכר רק אברהם הו"לל בראשי ההרים שהם חב"ד. לזה אמר כוס דברכה איצטריך וכו' וכמ"ש שתכלית הכוונה לתקנ' בימין. ובזה תדוק שחזר ואמר בראש ההרים דא אברהם סבא שהוא הטעם הא' שכתבתי שהוא לסוד שם ראש בחכמה ואח"כ קדמא' לשאר הרים הוא טעם ג' שכתבתי לעיל. אבל כהנא רבא לא חזר לפרש בפירוש אלא בטעמו דהיינו סוד הימין ולפי שהוא העיקר לכן הוקדם למטה דא ימינא אברהם סבא דאיהו ראש ההרים ודאי. שגם בו הוזכרו ג' הטעמי' אבל חזר הפסוק ואמר ונשא מגבעות שהוא מיותר שאם הוא על ההרים הרמים כ"ש שינשא מגבעות שהם נמוכות מן ההרים אלא שעיקר פירושן של דברים רמז אותו באומרו איצטריך למהוי זקיף וכו':

והענין הוא שזרת הוא ה' אצבעות בסוד ה' גבורות שבקצוותיה ופירש הרב שעולה ז"פ אלהים עם כללות ה' אותיות והיינו בסוד ה' גבורות וכללותם ביסוד וכללות כללותם במלכות. ודע כי ז' היכלות דבריאה נקרא הרי בתר שהרי נאמר ומשם יפרד. והלא אמרנו שבשבת אנו מורידים הארות לנוקבא שהיא כנגד נה"י דידי' ואז היא קרובה לבריאה וכדי שלא תחשוב שמ"ש הכתוב נכון יהיה וכו'. הכוונה שיובן עם ראש ההרים דהיינו עם המשכת המוחין מלמעלה. לכן פ' שאינו כן אלא שיהי' נשא ומתעלה ממש ויגיע עד ראש ההרים דהיינו חב"ד דידה שוים לחב"ד דידיה. ונמצא שאז יתנשא רישא דידה ז' מדות למעלה דהיינו חג"ת נהי"ם. ולא תהיה עד נגד נה"י דזעיר שנקרא גבעות אלא ונשא מגבעות. ואז יהי' בינה ובין בתולות אחרי' ריעותי' הן היכלות הבריאה. שעורא דזרת. וידוע שעולמות בי"ע נעשים מנה"י דנוקבא ולכן נקראו גם הם גבעות וגימטריא ה"פ א"ל אדנ"י. ועל סוד זה נאמר כוס ישועות אשא. פי' למעלה ממש. ואז ובשם ה' אקרא שהיא תשוה אליו:

באימא חאבו דכתיב קום וכו' ידוע מ"ש הרב על מאמר יתיב על כרסייא דשביבין שה"ס אורות מקיפי' חיצונים שמקיפים על אורות המקיפים הידועים שיש לכל ספיר' ואלו סוד שם אלהים והם מתפשטים עד למטה בעשיי' עד הקליפה שנקרא אלהים אחרים וכמ"ש הסבא דמשפטים. בפ' מלך אלהים על גוים שר"ל שמשם אלהים נמשך השפע לגוים אבל כשישראל חוטאים ח"ו אז מתעלים ונכללים דרגין בדרגין. ולפי בחינות החטא כך הוא הפגם ע"ש. אבל מה שצריך לענייננו הוא מה שנודע שבחטא העגל חזר וניעור חטא אד"הר שבא נחש על חוה ועניינו שבהתעלות הדיני' ממטה למעלה בהתכללותם זה בזה מחמת העון אז יש כללות אלהים אחרים בסוד ה"ג הקדושות שביסוד המ'. ואע"פי שאינם הם בעצמם חלילה. עכ"ז להיותם נכללים שם נחשב ממש כאלו הם עצמם שם ואז ח"ו יוצא השפע לחוץ. והנה עמא דלבר הם ערב רב כי ברע הוא שהיו אדוקים באלהים אחרים שהוא חוץ מהקדוש'. אבל הצרה היתה דאשתתפו ביה עמא קדישא המושרשים בקודש. שאלמלא כן אין חטא. אומות העולם נקרא חטא כמר"זל על פסוק חטא חטאה ירושלים אמנם אחרי שגם רבים מהם כשתתפו עמהם כנז"ל לכן אמר חאבו באימא היא מ' שבעון מחשבתם הכלילו שורש הקליפות ביסוד שלה:

אלהים ודאי פי' שלא אמרו אלהים אחרים אלא אלהים וכוונו לגבורות שביסוד שלה שנקרא כבוד ישראל שמשם נמשך האור החופף עליהם ונקרא מקום זה המקודש כבוד. והפכו ערוה. גם כבוד הוא לבוש הוא יסודה הקדוש הנקרא כסוי ולבוש ליסוד זעיר כמד"א אליך כסיתי. ואיפשר עוד שיש ביסוד אימא ל"ב נתיבות שה"ס ל"ב אלהים דבראשית. וכמו כן ודאי ישנם ביסוד אימא תתאה וגימ' כבו"ד אלהי"ם. ויש בהם ק"ס אותיות ומהם צל"ם אלהים וז"ש עשה לנו אלהי'. פי' אתה שאתה בעל החסד שהוא ממשיך כל מין שפע מלמעלה. המשך עד עשיי' לנו כח אלהים הם הגבורות ואהרן שהיה דעתו להפרידם מעל ישראל הסכים עמהם כי חשב שכוונתם להתנהג במדת או"ה ולא עלה בדעתו ששום ישראלי ישתתף עמהם:

אבל המה רמוהו שדעתם המרשעת היתה לעורר הדיני' התחתוני' של הקליפות ולטמא את מקדש ה' ועוד שעזרם שיתוף מחשבות ישראל ודא הוא רזא רזא ודאי הוא: יסוד אימא קדישא כבודם של ישראל כי לא נאוה לכסיל כבוד ואין לייחס כבודם לע"ז. שע"כ צריך לפרש כך שהרי שרשם של ע"ז היה התבנית שור כדלקמן. אלא ודאי כבודם דישראל ה"ס המ' שעליה נאמר בשמואל גלה כבוד. פי' האור המוצנע והמכובד גלה ונגלה ופ' זה נאמר על ארון הקדש שאחד מסודותיה הוא יסוד המ' כמ"ש בל"ת בפרשת תרומה וזהו שנתן טעם כי נלקח ארון האלהים:

במה בתבנית שור ירצה שלא היה צריך לכתוב זה שהרי הקדים יעשו עגל וכו' וישתחוו למסכה גימטריא קכ"ה קנטרין של זהב העגל והענין ק"ך צירופי אלהי"ם ועוד ה' אותיו' אלהי"ם דלפ"ד ירמוז לכללות הקליפות שהם אלהים אחרים שלכן עשהו אהרן בכוונה שיהנו המה משם כדרך או"ה וזהו מסכה שר"ל יציקה מלמעלה למטה. אבל ע"כ לא נגלה רשעם כי יכולני לומר שתפו ש"ש ודבר אחר וגם שנתאחזו בכללות הס"א אבל נאמר וימירו את כבודם המרה ממש כי בחלו בקדושה ובחרו בתבנית שור סוד תולע המרקיב את הכל יסוד הטומאה שהוא גו שמרים בתוכיות של התחתוניות שלהם ומה שהוא תחלה אדם ואח"כ נעשה שור תבין ממ"ש הרב בפסוק לעוות אדם בריבו דרשהו משם: מאן העם טעם שאלה זו מפני בפ' בשלח אמר שכישראל היו יחד עם ע"ר היו נקראים העם אבל בכאן לא יכון לומר כן מפני שאלו לא היו אלא ע"ר לבדם וכמ"ש כי שחת עמך כנזכר שם בפ' בשלח.

וכי לודים פי' שהם אומות פחותות שלכן ערבבם בשם ע"ר והלא מצרים הוו זהו ג"כ דעת רז"ל. וז"ל הכשרים שבמצריים באו ועשו פסח עמהם ומלו עמהם שנאמר וגם ע"ר עלה אתם: וממצרים נטלו ר"ל שאפילו היו מאומה אחר' היה ראוי לקרותם מצרים כמ"ש דואג האדומי יתרא הישמעאלי שלפי הפשט נקרא כן ע"ש שהיו דרים שמה:

עמא חד ולישן חד נודע שמדריגת מצרים היתה מאחורי הדעת גי' ער"ב ר"ב ודעת גניז בפומא דמלכא ומשם הדיבור א"ל קב"ה למשה לא תקבל לון ולא הודיעו הטעם ומשה חשב הטעם כדי שלא יתהנו מהנאות ישראל כיון שלא נשתתפו בצרתם וזהו פייוס גדול לישראל. לכן השיב משה שגדול כח פייוס שמו יתברך מהפסת דעת ישראל כי לא גרעו אלו מיתרו שהשכיל גדולת ה' ונתאמץ לבוא אצל ישראל וקבלוהו. וכן אלו דחמו גבורתאן וכו' שאינם באים מחמת שלחן מלכים אלא שראו והשכילו כח הקדושה דאלים גבר ורצו להתגייר יהיה כמו יתרו. וכשראה משה שה' לא חזר להשיבו קבלם. באופן שאלה היו מצרים ומן החשובים שבהם וא"כ יקשה למה קראם ע"ר אדרבה הם היו הסולת המובחרי של מצרים.

אלא כל חרשין וכו' ירצה שמקורם היה הדין החזק ר"ל בקליפה היונקת ממנו בהתחיל השמש לערוב כמ"ש רש"י ז"ל על בין הערבים.

חרשין עילאין וכו' מלבד הנז' לקמן בסוד רב וקטן עי"ל כמ"ש במרכבת יחזקאל שבהתחבר קליפת נוגה לקליפת אש מתלקחת הסמוכ' לה אז מתגבר הרע על הטוב שמשתמש בו להרע. והוא ענין העגל והצלם שהיו אומרים אנכי ה' אלהיך דהיינו אותה הבלועה בתוך הקליפה ואלו הם חרשין עילאין הנעשים בכח עליון הבלוע הנכנס בתוכו. ומתגברים במנח' גדולה שאז הדין חזק מאד וכן מתחזק הרע של נוגה להתגבר על הטוב. אבל ערב קטן ה"ס חרשין זעירין שבהגיע מנחה קטנה אז מתחיל כח הדין הרפה והקליפות התחתונו' מתחילת להתעורר. וכחם מצד אש מתלקחת שהיא קליפה גמור' וחרשין נקרא להטיהם שהיו מלהטים מאש מתלקחת. אש נוגה גי' שט"ן:

ותרי ערבי אינון וע"ד וגם ערב רב וכו' זה הגם מגומגם אם הוא כמובן משטחיות הפשט כי לא יכון להשוות עם הקודש והע"ר. אבל לפי הסוד יצדק שהכוונה דוקא להורות שע"ר היה מושפע מקליפת נוגה המעורב מטוב ורע והם מעירבוב ניצוצי זעיר דקדושה בתוך זעיר דקליפ' וכנז"ל שב' הערבים היו מן הדעת עד היסוד ולכן חשב משה שישתתפו לקדושה ויתמתקו כי חכמים היו וע"כ קבל אותם אבל הם נתחברו לצד הרע של נוגה וז"ש לו אהרן למשה אתה ידעת את העם כי ברע הוא. פירש שאתה ידעת שאלו נמשכים משלך הוא הדעת. אבל ברע הוא כלו' מעורבים עם הרע. ער"ב הפכוהו בר"ע ונעשו כולם רע והיתה כוונתם לתקן זעיר דקליפה לעומת מדריגת מר"עה שה"ס זעיר דקדושה ולזה תלו סיבת מחשבתם בהעדר משה לפי שטותם:

ואינון איסתכלו בשעתא דיומא נל"עד ששרשם של אלו הוא משפע המושפע אחר חצות ובסוד בין הערבים וגם הוא רמז שם ערב. והם הסתכלו בשני בחינות של היום ערב ובוקר. וכמו כן השכילו במדריגת משה והבינו שהי' כולל כל הו"ק כלולים אלו באלו וכמ"ש בסמוך ודרשו בשש משה באם למקרא ולמסורת בשש משה. פי' מדרגתו בו' שעות ראשונות. בשית דרגין עילאין אלו הם ו"ק עליונות שבדעת האחוזים בו במשה: ובכל סטרין בשית הוה ובעטרין ירצה שכשהי' משה למעלה היה גנוז בדעת שהוא ביסוד אימא והוא בבחינת היניקה שכל אחד מהו"ק כלול בו' וז"ש לא ידענו מה היה לו' בסוד לו' קצוותיו שהם היו יודעים שכשהאור מתרבה אז ו"ק דדעת העליונים משפיעים בכל הו"ק התחתונים וכן אמרו שהם חשבו שהיה משה מזומן להתחבר בעטרין של הו"ק שמשל הדעת ויהיו כולם מ"ב ועתה ראו כי בושש משה לרדת מן ההר הוא יסוד אימא. כי סברו שבחצות היום ירד משה מעוטר בו"ק העליונים וכשראו שלא ירד חשבו שתשש כח משה וכח החסדים שבהם נבנה זעיר הקדוש. ולכן נתעוררו לתקן את שכנגדו: אמאי על אהרן כי כיון שכוונתם לחזק כח הקליפ' מה להם אצל אהרן.

בגין לאתכללא וכו' ידוע ששם מ"ב הוא בגבור' ושם אבגי"תץ הוא חסד וכל בחינו' חסד הוא לאהרן וזהו סטר' דימינא שאב"גית"ץ הוא לצד ימין של הגבורה שבגבורה ושור גימטריא אבגי"תץ שהוא ראש הגבור'. ונותן טעם דהא אינון שמאלא וכו' כלומר דא"כ אין לומר שהיו רוצים חסד ממש מן החסד. אלא הכל מן הגבורה. ובגין דלהוי כליל. ידוע שסתם חסד נקרא יומא דכליל כולהו יומי והם רצו שכל השמאל יהיה כלול בימין דהיינו שחסד שבגבור' יתכלל ויתפשט בכל השמאל ולכן כולם שהיו מושרשים בכל מדות הגבורה נאספו ונקהלו על אהרן לקבל כולם הכח ממנו ואמרו קום עשה לנו וכו' כי אז היתה השעה הראשונה של הערב שאז הוא שליטת החסד של הגבורה לכן הבהילוהו שיקום מיד ולא יעבור הזמן המוכן להם כמ"ש לעיל דאית ערב זעירא מט' שעות ומחצה ואית ערב רב שהוא מו' ומחצה ומזל"ן שז"ס מנחה גדולה ומנחה קטנה הם ערב רב וערב קטן ומזמן ו' ומחצ' מתחיל שליטת לאה שמשם כחם וז"ס בין הערבים ב' מיני ערב רב וקטן. אח"כ מצאתי זה בל"ת בפ' מקץ ואמר שם שערב רב מסוד הדעת כי דעת גי' ער"ב ר"ב. וערב קטן מן היסוד:

אלהים ודאי בעו סטר שמאלא פי' הי' רוצים שיתקן להם מדת אלהים למעלה בצד שמאל של הקדושה ולכן לא אמרו עשה לנו פסל כי רצו להיות מושפעים מצד שמאל של הקדושה. מאי אשר ילכו. קושיא אחת אשר ילך מבעי ליה. קושיא ב' מאי אשר ילכו מה ענין הליכה זו ותירץ ילכו לפנינו כמה דאזיל קמייכו. ולקושיא א' מתרץ אלהים שית דרגין אינון שהם חג"ת נה"י מצד הגבורה כי בשם אלהים רמוזים ו' דהיינו א' דאלהים נקודא בש"בא סג"ול דהיינו גבורה וחסד שבגבורה. ל' ת"ת.. ה' נצח. י"ם הוד יסוד וטעם שאין נקודות כי אם עד ה' שהוא עד נצח. מפני שעד נצח הוא לזעיר.. ומהוד ולמטה לנוקבא כמ"ש בדרוש אורך הרצועות. דאי תימא הא ז' אינון. היינו משום הנ"זל שערב רב הוא מהדעת וערב קטן מהיסוד וא"כ ז' הם דעת חג"ת נה"י:

ההוא אלהים עילאה וכו' רוצה לומר לא היה להם כח דעת בשורשו כי אם מהתפשטותו בחג"ת נה"י. קשיא לפרעה דכיון שלא הזכיר שם אלהי"ם חסר ונמנע כח דפרעה ואדרבה היה מזכיר שם הוי"ה להכניע שלטון הדינים:

כספחת בבשר החי וכו' מובן במ"ש הרב בדרוש הצרעת שג' נגעים הם בסוד חסרון אור אבא מזעיר בכל ג' בחינות קו אמצעי שלו שהן דת"י: שאת כנגד החסרון המגיע ללאה שכנגד ד'. ספחת ובהרת כנגד ב' מקומות של אחיזת רחל ת"ת ויסוד. ספחת הוא בסוד אור הת"ת ששם יש שייכות ללאה ורחל בסוד עקב ענוה. והיינו ספחת שפעמים נספח ללאה ופעמים לרחל ועיין מ"ש בפ' תזריע. וידוע כי משם יוצאים אורות לחיצונים בסוד סחטה ענבים כמ"ש רז"ל והנה כל הגרים הם מסטרא דנוקבא ולהיות שאינם בקיאים בתורה כמ"ש ביבמות: לכן קשים לישראל שהם מחו"ג מא"וא כספחת שגורמים העלם אור אבא דמתמן התורה וח"ו אבא לא יסד ברתא. כ"ש אלין דלא הוו כדקא יאות שהיו מבחינת סיגי הדעת. בכי בלע זה בלעם שהי' יונק מהדעת. והיוקשים כמו שאת שהוא נגד לאה. ועיקר כוונתם היה להמשיך כחות דינים קשים מדיני לאה בסוד אלה אלהיך: כי ידוע שאחיזת מצרים בעורף ומלכם פרעה הערף לכן נקרא עם קשי ערף. ולהיות שלאה היא מ' תבונה ע"כ פרקו נזמי הזהב להמשיך הדין שה"ס זה"ב גי' מילוי אלה"ם שיש בו י"ג אותיות ע"ה זה"ב ולהיותו דמילוי הה"ין לזאת כתיב הזהב ה' זהב.

ויקח מידם ירצ' כל הפי' רומז לבחינות הדין ויקח מידם סתם יד היא שמאלית יד אותיות אל"הים ויצר סוד מילוי אלה"ים דהה"ין עם ה' אותיות גימטריא יצ"ר. חרט סוד אלהים מרובע העולה ר' ועם ט"ו אותיות י"רה ועם ב' כוללים של סך הרבוע והאותיות הרי חר"ט ועשאו תבנית שור. ש' סוד יצר ור' סוד חרט בסוד אלהי"ם מרובע וה' אותיותיה והכולל. תרי שלישי בידא דחד ושליש בידא דאחרא להבין סוד זה אקדים כמה הקדמות. אחד על מ"ש יש עולמות דתחות עלמא דאתי. פי' הרב ז"ל בריש שמואל על פ' מעשרה בנים שי"ש עולמות אלה הם בלאה גימטריא י"פ א"ל. הקדמה ב' על מ"ש הזוהר שאלו י"ש עולמות נחלקים לב' חלקים ב' שלישים לחלק אחד שסודם אור גי' ר"ז והם לצד ימין והחלק הב' שהוא ק"ג לשמאל. פי' הרב ז"ל שעיקרם בח"בד דזעיר אלא שנמשכים עד חג"ת דיליה שעד שם התפשטות לאה. וב' חלקים העולים אור ה"ס מילוי אחוריים דמ"ה שאם תקח ממנו השרש שהוא מ"ה נשאר פה. וממילויו קמ"ג תקח השרש שהוא כ"א ישאר קכ"ב פ"ה קכ"ב גימטריא או"ר. וק"ג נשארים בגבורה כמנין עג"ל:

אך לא מצאתי בשום מקום סוד ק"ג מהו ונל"עד שהם מסוד אחורי ס"ג דהיינו קס"ו הסר משם השרש שהוא ס"ג ישאר ק"ג ולפי שהם מס"ג הם בשמאל. הקדמה ג' מ"ש בל"ת בפ' וישלח כי ז"ס מנחה ששלח יעקב לעשו שאחיזתו מצד שמאל אבל עשו א"ל יש לי רב. רמז לו שבעונות ישראל ח"ו יש לו כח לינק גם מן האו"ר ויהיה לו כל הי"ש אלו דברי הרב ז"ל. ובמה שכתבנו תבין כוונת אותם הרשעים במה שחלקו הזהב לב' חלקים ביד האחד שכנגד הנצח היו ב' חלקים. וביד האחר שהוא נגד ההוד חלק השמאלי.

כגון דהכי איצטריך וכו': כי כוונתם להמשיך דיני לאה שבהכל הי"ש עולמו' וזה בפוגמם באנכי גימטריא כס"א וגם במ"ע דאנכי. ומל"ת דלא יהיה לך ששמעום מפי הגבורה הוא יסוד בינה לכן אחזו בב' הצדדים דחו"ג ולעומתכן עשו דכר ונוקבא שסתמם חו"ג ואז ערבו טוב של או"ר ברע של ק"ג ונעשה עגל מלא: עי"ן גי"מל למ"ד גימטריא טו"ב ר"ע. ובכח אותו הטוב הי' מדבר כעין צלם דנבוכד נצר. וזהו הטעם שהכריחו את אהרן להטפל בו כי כשמו כן הוא ברמז בעל ההארה. חסידא קדישא שהוא מבחינת שורש החסדים בסגולת כוונתו אהרן משיחא שמבחינת עצמו היה מצד אבא כמ"ש בסוד ע"ב קפ"ד והיינו דאלהא רבא ה"ס יסוד אבא שהוא רב וגדול ומתפשט בכל הזעיר. ולכן הי' משיחא בשמן שה"ס מוחין דאבא כמ"ש בפסוק שמן וקטרת ישמח לב.

בחסידותך נפלו וכו' כבר נזכר שבכח קבלת הע"ר מבחינת אור הימין עושה זעיר דקליפה שהוא שור ו' שר ג' אלפים שנפלו מעמא קדישא קדישא. לאפוקי הנגפים מהע"ר דכתיב ויגוף ה' את העם וזה שאמר

בחסידותך: פירוש מכח הארת חסידותך:

ואנת לא הוית ידע בא לתרץ קושיא גדולה והיא דק"יל שהחסדי' ממתקים הגבורות ונכנעים החיצונים וא"כ איך גבר הס"א בהעזרו מכח ימין. לזה תירץ ואנת לא הוית ידע ירצה שהיו מים גנובים שלא מדעתו שבזה יועיל לחיצונים וכמ"ש הרב בשתיית יין בפורים עד דלא ידע וכו'. דאלו אהרן הוה אסיק אדעתיה בודאי היה מבטל כחם בסגולת מדתו כי כל עצמו של כהן הוא לבטל הס"א וראיה מ"ש לקמן שאפילו אחר עשיית העגל איתחלש ס"א במה שבנה מזבח שאז כוון לתיקון ועלה בידו. אבל השתא מיהא לא ידע. כד מטו שית שעתין כמר"זל בושש באו ו'. והענין שעד חצות מאירים החסדים וכמ"ש לעיל כחום היום חולקא דאברהם. כחום היום הוא חצות כמ"ש בגמרא: ונראה שה"ס ו"ק של החסדים ומשם עד הלילה ו"ק של הגבורה ויומא הוה במתקלא. פי' שאז מסתלקים המוחין וזעיר הוא בסוד הרשימו אז הוא כעין שקול. כי אין החסדים מאירים וגם הגבורות עדין לא שולטות. ובכן נטלו ההוא דהבא התחילו בנטייה לצד שמאל וגם להקדים הכנה שיחולו עליהם אותם תתק"צה דרגין הנז"ל שהם כחות דינין תקיפין הנמשכים מדיני לאה מסיגי הדעת ושם אלה"ים דדינין העולה רצ"ה ובריבועו עולה אל"ף ובהסיר ממנו ה' אותיות השרש ישאר כך:

מ"ט בגין דמאן וכו' ירצה כיון שודאי לא הי' מעכב להוציא מחשבתם לפועל שיהי' הזהב דנזמי' דוקא אלא שלא יכלו להתמהמה וגם לא לחוס על הממון. כי עד שלא יבוא משה יוכלו להצלח:

ואיתפרקו מעול שמיא ותברו אודנייהו נתכוונו לב' דברים אחד למעלה לפגום באוזן העליונה ה"ס התבונה הנכנסת בזעיר שסודה ס"ג והוא הוא עול שמים שצוום משה והיינו ויתפרקו מעול ה' השני שעשו רושם ניכר בעצמם להורות שהם נפרדים ומובדלים מישראל ונתחרטו ממ"ש נעשה ונשמע:

מה עבדו פליגו תרווייהו וכו' אע"פי שכבר הזכיר זה למעלה חזר להסדיר כאן כל המעשה ואמנם כוונו לסוד י"ש עולמות שבהיותם בזעיר הם חלוקים לימין ושמאל. וחוזרת הארתם להתקבץ בלאה בסוד י"פ אל כנז"ל ואח"כ יורדת לנ"ה דידיה:

עבדו חרשייהו לנגד הנוקבא דלהון בחרשא דפומא נגד הדכורא וזה לעומת נעשה ונשמע וגם להמשיך כח הדיבור משרשם שהם באחורי הדעת דדעת גניז בפומא דמלכא ומשם כח בלעם שהיה כחו בפיו:

אדימו תרווייהו ידייהו מובן במ"ש באוצ"ח שסוד ידי זעיר בהיותם בשפלות שמגיעות עד יריכו אז יש אחיז' משם לחיצונים מבין הצפרנים. וכשהוא מגביהן אז יאיר לחו"ב דלאה וה"ס נשיאות כפים ולכן כוונו ב' הרשעים ההם להגביה ידיהם ע"י אהרן כדי להרים כחם שהוא מבחינת הרגלים דלאה שעד שם מגיעות ידי זעיר בהיותם משולשלות וכוונו להגביר כחם על כח אהרן להכפות החסדים לגבורות:

אלא מידם ר"ל יד אחד של ב' ולפי הנ"זל שזה נטל ב' שלישים בידא חדא דהיינו ימינא וזה נטיל שליש אחד בשמאל. א"ש ידם ע"ד הנזכר בפר' בשלח וישא אהרן את ידיו כתיב חסר משום דשמאלא אתכליל בימינא ושני ידות חשבינן חד והיינו ידם וה"ס ב' שמות דאלהים שסודם עק"ב שעליהם רמזו לנ"ו אלהי"ם גימטריא עק"ב ואלו ב' הרשעים היו בני בלעם שהיו מסיגי הדעת הכולל חו"ג שהם ב' ידות ימין ושמאל וידוע מכוונת פסח כי אחורי החו"ג הם י' דמים שהם מריבוע אהי"ה א' א"ה אה"י אהי"ה גי' ד"ם ועם י' אותיות הרי יד"ם ולפי שהם י' נרמזו במלת ידם י' ד"ם וי"פ ד"ם עם י' כוללים גימטריא יונו"ס יומ"ברוס הרי דתרווייהו רמיזי במלת ידם ולכן יצאה בת קול ואמרה יד ליד וכו'. פי' אע"פי שרצו להתחזק מטומאת הדמים ויצא מידם ליד אהרן שהיה זך ונקי. לא ינקה רע:

רזא דמלה אינון וכו' ידוע מ"ש הרב בסוד בלעם שהוא מבחינת הדינים הקשים היורדים מאחורי הדעת עד עקבי לאה המתבלעים בראש רחל ואמר שלבן נתגלגל בו ונל"עד שלבן הוא יותר גבוה מבלעם ושהוא מכנגד הדעת ששם הוא סוד ההוא חוורא דקודלא כמ"ש בא"ר והיינו לבן ובגימטריא ב"פ א"ס בסוד כ"ה דאימא ולכן יצאו ממנו לאה ורחל שהן נבנות מאימא. ואלו הב' רשעים היו שניהם בב' האורות היוצאות לחוץ כי בלעם הוא ממקום התבלעם. ולבן מן השורש העליון ואמנם עיקרם יותר מהארות אבא מקליפות הבל. ולכן רצו שיטפל אהרן עמהם כי היא שושבינא דמטרוניתא שמתקנה בחסדיו. והם חמו כוס של ברכה ה"ס ראש רחל ושם נבלעים ב' הארות של שרשם ורצו להמשיכם להם משם בתוקפם באור החסדים קודם הכנסם בכתר והוא ממש כחטאו של אד"הר כי חוה סחטה ענבים גימטריא עק"ב כנזכר בדברי הרב:

וצריך להקדים סוד התרפים ובו תבין ענין זה כי אליו כוונו אותם הרשעים בני בניו של לבן והובא באוצ"ח שסוד התרפים הוא שיסוד תבונה המתגלה בחזה זעיר ה"ס בית התורפה שר"ל גילוי ומשם יוצאת הארה לאחורי זעיר ששם כתר רחל שבתוכו נבלעים עקבי לאה ולפי שהם דינים תקיפים משם יש אחיזה לחיצונים ושם סוד בלק ובלעם. אבל כשיש זכות אז רחל גונבת את התרפים ונשאר לבן בלי דעת ותבונה. זהו תמצית הסוד הנזכר שם באורך. נמצא שתחלת אחיזת החיצונים הוא כנגד מקום גילוי החסדים. וע"כ רצו אותם הרשעים לשתף עמהם אהרן רישא דימינא ששם התחלת החסדים שרצו להמשיך להם אורם. וע"כ כיון דמטא ז' שעתין שהוא התחלת שליטת לאה והדינים. נתנו לאהרן הזהב: אי איהו הוה אמר לון שוו וכו'. סוד הענין הוא שרחל היא סוד קרקע עולם ולכן אלו ישליכו הזהב לארץ ה"ל כגניבת התרפים שתשלוט בהם רחל ולא תצא ההארה לחיצונים אבל אהרן לא נזהר ולקח מידם שה"ס לאה שעיקרה ביד שמאל דזעיר. ואז גבר כח הכשפים שהקדימו לעשות. מה שלא יצליח אם יושם בארץ כי יוחלש כחם ותתמעט הארתם ועוד רעה גדולה כי ויצר אותו:

בחרט וכו' וטמריה מעינא בישא באתר ביש. נלע"ד שה"ס יסוד לאה שהוא כנגד יסוד תבונה וה"ס תרפים שנים. והעיקר שהוא בכתר רחל כי הרב ז"ל. פירוש שאע"פ שעקבי לאה הם שנים מ"מ נקרא בשם עקב אחד להיותם נכנסים בכתר רחל ושם מתייחדים כאחד ואז הוא שמור. אבל נקרא מקום רע מפני ששם עיקר אחיזת בלעם כנ"זל. ועוד צא"ל שיש סוד עקב בבחינה אחרת ופירשה הרב ז"ל בפסוק עקב אשר שמע אברהם בקולי. וה"ס ב' בחינות דין היורדים מנ"ה דחכמה למוחי זעיר והם סוד ב' דמעות של עיני זעיר בעת הדין וידעת שלאה כתיב בה ועיני לאה רכות מכח בכייתה ולכן כשאלו הב' דינין יורדים לנ"ה דידה אז יש שם כח עין הרע וז"ש וטמרוה מעינא בישא שהוא ודם הבלעתם בכתר רחל ומשם נבלע באתר ביש הנזכר כי כל כוונתם לפגום ברחל ולהשלים בכתרה דינים קשים וכבלעם דבעא לאעקרא להאי כח כמובא בזוהר לעוקרה משורש החסדים בהשלים שם אלהי"ם שעם ה' אותיותיו עולה צ"א וידוע שכתר רחל הוא אדנ"י בריבועו העולה קכ"ו ועם צ"א שהוא אלה"ים עולה חר"ט ע"ה:

כדין סליק כולא לעובדא ויעשהו עגל ומסכה דכר ונוקבא דכר מצד לאה דאיהו מלכות דתבונה הנקרא עלמא דדכורא ונוקבא מצד רח"ל. עגל מסוד אחורי ס"ג כנזכר לעיל. מסכה ע"ה קכ"ו סוד כתר רחל:

ברא יחידאה הוא עם ישראל ששרשם מחו"ג מיוחדים בדעת שי"ר א"ל והם רמוזים בשם ב"ן בסוד העיקר והמילוי שהם חו"ג כנזכר בא"י ששם ב"ן זה לוקחו זעיר מיסוד אימא. רישא חוורא הוא זעיר הנקרא בן בסוד לבנונית ראשו באור כתרו מת"ת דאימא כמובא בספר א"י. מבשר דחמרי הם המצריים שהם מסיגי אחורי הדעת בסוד מצר הגרון. חמור עם ארבע אותיות גי' ג' אלהים שבגרון שהם ג' הורידין וג' שרי פרעה וגם סודו ג' אלהים כידוע. והנה אלה יטעון ליה בההוא וכו' שיטעו אותו ע"י אהרן שהוא המכניס מרגליות החסדים בזגם דדהבא שהן הגבורות. בלא דעתא דילי' כנ"זל שאין כח בהם לעמוד נגד הדעת הקדוש ולכן היה בלא דעתו:

קולמוסא דאנוש בסדר כתיבת התפלין כתב הרב ז"ל שקולמוס ה"ס אימא גם ידוע שענין הכתיבה הוא בסוד חג"ת שהם בסוד הידים הכותבות כמ"ש בכוונת ר"ה ולפ"ז נבין שיסוד התבונ' המתגלה שם הוא הקולמוס והוא נעש' מקנה שה"ס שם קנ"א אשר שם עם ד' אותיותיו א"נ מנוצה של כנ"ף קנ"א ע"ה וכתב הרב ז"ל ששם קולמוס הוא ארי"אל העולה קול"מו"ס: ואריה ע"ה גימטריא חר"ט. ואולם אנוש הוא מיסוד זה בו נתגלגל הבל והוא רצה להוציא הארת יסוד אימא לחוץ ובסוד התרפים כנז"ל. הוה רשים רשימין דכל דיוקנין שכן בינה ה"ס יוצר בראשית בשם אלהים דהה"ין שנקרא צור עולמים והוא ביסוד הבינה ואם תסיר ממנו העיקר שהוא פ"ו נשארו אותיות המילוי ל"ף מ"ד יו"דם עולים ר"ט ועם ח' אותיות גי' חר"ט וזהו ויצר אותו בחרט נקוד פת"ח בחרט הידוע והוא ההוא:

דאשתמורע פשוטו דקאי אחרט אנוש שהיה כבר נודע להם ועוד ירמוז מה שנודע שכל מקום שיסוד אימא מכוסה בזעיר נקרא עץ החיים כי אין משם שום אחיזה לחיצונים משא"כ במקום גילויו והודעתו דהיינו מהחז' ולמטה ששם עץ הדעת וזהו ההוא דאשתמודע. ודא הוא ברירו הם דברי רש"בי כלומר סוד מובחר וברור אבל וכולא הוה ודאי. הענין הוא מ"ש בסוד התרפים שהוא בחינת האורות היוצאים לחיצונים שתורף של תבונ' לעקבי לאה המובלעים בכתר רחל שה"ס הכיס ובסוד בלעם כאמור. באופן שבמלת חרט הודיע הכל שכל אותו מין כשוף נעשה בהמשך הארה מחרט דהיינו יסוד בינה. אל חרט דהיינו הכללות האור בעקב א' המתייחד בתוך כתר רחל וז"ש ודא הוא עובדא וכו'. עד טמירא וכסויא שכן עיקרו הוא אחר שנתגלה אור יסוד אימא ויטמן בעקבי לאה והיינו טמירו. ואח"כ שיכוסה בכיס הוא כתר רחל והוא כסוייא בקדמיתא דיתכסי מעינא וכו'. מפני שאין לחיצונים כח ליהנות מאורות יסוד אימא כשהם בתוך זעיר מגולים אלא שיתכסו מן העין בתוך רחל עולימתא שפירתא דלית לה עיינין.

ובתר יפוק אומנא פי' שיצא האור אח"כ מאחורי רחל אל החיצונים העומדים שם והיינו ובתר ומלה דאיצטריך:

כסויא לבתר חזר ושנה זה ליישב מאי דקשה והוא שכיון שכל עיקרם היה להמשיך אור לאה אליהם למה לא יעשו כן מלאה מבלי השתמשם בשני הבחינות שנרמוז בחרט לזה אמר כי כל דבר שצריך להתכסות אח"כ לשיוכלו החיצוני' לההנות ממנו איצטריך לגלאה בקדמיתא שם בחזה כדי שמשם יצא לחוץ דרך אחורי רחל שהיא נקרא פתח עינים משא"כ לאה מצד עצמה שהיא עלמא דאתכסיא שמכוסה בההוא חוורא דקודלא סוד נה"י דאימא החדשים ובזה נמתקי' דיניה ואין אחיזה לחיצונים בה בעצמה וכמ"ש בספר א"י ולכן משיח בן דוד בא ממנה ועתיד לעשות נקמה בגוים כי למ"ד אל"ף ה"ה גי' נקמ"ה ואומר ועלו מושיעים "לשפוט "את "הר ר"ת לא"ה:

השתא בני רחמאי קרא אותם כן מפני שהם מסוד החסדים כנזכר בריש א"ר אנן בחביבותא וכו' ולפי שרש"בי ה"ס היסוד שבהם לכן קראם בניו שהוא היה בסוד הדעת הכולל אותם וגם קראם:

רחימין דנפשא כי אלו הם רבי יוסי ורבי חייא כנ"זל והם בסוד ת"ת ויסוד והם בקו האמצעי מקבילים לדעת שה"ס רש"בי גם שעיקר הייחוד והארת המלכות שהיא סוד הנפש היא מהם. וגילה להם הסוד שעיקר אחיזת אותם הרשעים בעצם היתה בבי"ע ששם מתפשטים הכלים לזו"ן להיות נשמה לבי"ע אבל בנשמות של ישראל שהם מפנימיות דאצילות אין להם אחיזה. ואפילו בבי"ע עיקר אחיזתם והוא בחיצוניות וז"ש בסטר קדושה ההוא אלהים דקשוט וכו':

בדרך אחר י"ל שכוונתו על מ"ש באוצ"ח בדרוש השמות דבריאה כי ק"ך צירופי אלהים מתפשטים בב"יע ומתחילים מזו"ן דבריאה בסוד י' כלים החיצונים שלהם י' לזעיר וי' לנוקביה. וביצירה יש נ' צירופים באחורי כלי כל החמשה פרצופים. וכן בעשיה ומשם ולמטה הם אלהים אחרים. וז"ס מס"כה דהיינו שהמשיכו מכל הק"ך צירופים הקדושים בבבי"ע עם ה' אותיו' דאלהים אחרים והיו זכר ונקבה שכן בתחלה התפשטותם מזו"ן דבריא' שבהם נכנסים נה"י דתבונ' שהיא אלהים דקשוט ואינון מתערין מסטרהא ועל כן נשתמשו בשם יל"י כמ"ש הרב על פסוק "ישראל "ל"א "ידע וניקודו אל"ה עם יל"י. העולה מ"י הכל אלהי'. וז"ס הנמרץ. שכתבתי בקול הרמ"ז שלי ששם לילית יש בתוכו שם יל"י וכן בשם אלילים שרומז לזכר ושם זה במילוי יו"ד למ"ד יו"ד קי"ד וב"פ קי"ד גימטריא עג"ל מס"כה והשם כפשוטו עולה נ' וב"פ נ' עם ג' אותיות הרי עג"ל. ק' זה כנגד ק' אותיות שבעשרים אלהים שבזו"ן דבריאה והם כנגד ק' שמות אלהי"ם שביצירה ועשיה: נ"ל זה בפשט המאמר אבל ממה שהפליא רש"בי בהעירו את ר"י ור"ח השתא בני רחימאי וכו' נראה שה"ס כמוס ונסתר אשר לכן נל"עד שיורה לדבר א' יותר נעלם והוא הסוד שגילה באידרא רבא וביארה הרב ז"ל בדרוש ג' עלמין ואציג' לפניך תמציתו בקיצור: דע שמהתקון א' שה"ס פאה שעולה אלהי"ם ואית ביה א"ל קוצי משם יוצאים ג' עולמות של דינים תקיפים ונמשכים באחורי בינה ת"ת מלכות. ואח"כ יורדים לבי"ע ושם מתחזקים בדיניהם בג' היכלי זכות שהם הגבורה שבכל עולם ועולם ומהם נתהוו ג' נהרות דנור ואמנם ג' עולמות אלו הם קדושים אבל הם דינים חזקים ולזאת יש באחוריים אחיזה לחיצונים. וז"ש בסטר קדושה ההוא אלהים דקשוט וכו' ירמוז לכמה בחינות של שם אלהים אחד סוד חכמה סתימאה שבו שרש בוצינא דקרדינותא שנתקנה מכח גבורה דעתיק. ב' כי כל כללות הדיקנא הוא סוד אלה"ים א"ל בתיקון א'. י"ה בתיקון ו'. ם' בתיקון י"ב. ג' שבתיקון א' בפרטות הוא פאה גימטריא אלה"ים וכנגד בחינה זו שהיא העיקרית שממנה ג' עולמות אמר מלך על עלמא מפני שאותו תיקון הא' ה"ס מלכות של חכמה סתימאה כנודע בסוד י"ג מדות והיינו מלך וגם מפני שמקומה הוא העליון שבכל התיקונים וטעמו מבואר במקומו:

בתלת אלין אתתקף בבי"ע כי דוקא בהם מתגלה תוקף הדינים:

והא איתמר רזא וכו' היינו סוד ג' עלמין שגילה סוד כל אחד ואחד באידרא רבא. והנה אותם הרשעים רצו להמשיך כח מכל שרשי דינים אלה: אכן להבין מ"ש מלה דלא הוה שהם דברים בלתי מובנים אביא הקדמה מדרוש ג' עלמין והיא שג' עולמות אלו הם סוד ג' מלכין קדמאין. בלע יובב חושם. בלע סוד הדעת חושם יובב סוד ח"ג ועוד אמר שבלע נמשך עד הבריאה וכולל בתוכו שני' אחרי'. ואח"כ נתפשט יובב ביצירה וחושם בעשיה וידוע שבלעם הוא משורש בלע בן בעור וב' בניו הם משורש יובב וחושם וקראם לעיל בשם תרין חכימין לרמוז למ"ש שיובב וחושם שאמרנו שה"ס חו"ג הם בסוד חו"ב מפני שראש הקטנות הם חו"ג והרי שהם חו"ג והם חו"ב ולכן קראם בשם חכימין. והנה אמרנו לעיל שהמשיכו נפש לבן כנזכר בספר הגלגולים וכוונו להעלותו מבחינת צומח לבחינת בעל חי שור אוכל עשב. והנה לבן דהיינו בלעם מושרש מבלע שהוא בבריאה. ולכן קודם שעשו כשפיה' לא היה כח רוח באותו זהב אבל אח"כ כשלקחו מידם נתקנה קליפות בלעם וז"ש לקבל בריאה ויקח מידם. פי' הוא הכח שקיבל הזהב מלקיחתו אותם מידם ואז ניתוספה בו מלה מה דלא הוה ביה עד כען. כלומר נתחזק כח בלע שסודו בבריאה. וכן ויקח מידם גימנוריא בר"יאה:

ועוד ירמוז למ"ש שבלע כולל כולם באופן שגבורה זו של בריאה שם יש גם ב' גבורות דיצירה ועשיה והיינו מידם יד א' של כולם שהיא יד השמאלי' של כולם הנכללות ביד אחד. ואח"כ נשתלשל בשני עולמות תחתונים כדמסיק ויצר ויעשהו.

ולכן אמר מאן חמא חרשין וכו' פי' שהיה צלם כולל כל ג' עלמין שה"ס אותיות הו"ה שבהם מתגלים הדינים כאמור הפ"ה ופ"ו הפ"ה הרי אלהים. ודע כי איתא בדרו' ג' עלמין שבאלו הג' עולמות יש ג' אלהים דההי"ן כל אחד ואחד עם ה' אותיות עולה ש' ועם הכולל יעלה א"ש וגם הוא בסוד ג' שמות א"ל שאף הוא בסוד אש מפני שעיקרו מג' יוד"ין ואל"ף משם ס"ג וכל אחד מהיוד"ין יפ"י הם ק' הרי ש' ועם האל"ף הרי א"ש. והשתא דאתית להכי הבן כי יו"ד יו"ד אל"ף יו"ד גימטריא קע"א דהיינו ענן ע"ה. ומכאן היו רוצים להמשיך ב' עמודים שילכו לפניהם כנ"זל:

יהא לן מאן דיהך קמנא והם ממש זכר ונקבה כנזכר במאמר הפסיעות גם אל מלא גימטריא הק"ף שרצו גם הם להיות מוקפים כישראל. ולכן אמרו לאהרן שסודו ח"פ א"ל עם ח' הכוללים. קום עשה לנו אלהים כי ידוע שהתיקון האחד שהוא א"ל הוא כפול מב' הפאות. עשה גימטריא ב"פ א"ל מלא עם האותיות. לנו אלהים ב"פ פ"אה. אשר ילכו לפנינו כי הפנים גימטריא קפ"ה. ונתנו טעמם כי זה משה וכו' שמשה בקדושה סודו נגד בלע ועולה א"ל שד"י שהיא עולם האחד דבריאה. ולהיותו כולל גם השנים האחרים קראוהו איש שהוא ר"ת "אדנ"י "יהו"ד "שד"י שהם ג' עולמות. ובמה שנזכר תבין סוד תתקצ"ה דרגין הנז"ל שהם נמשכים מג' עולמות אל מאחוריהם כי ג' אלהי"ם דיו"דין תת"ק וג' א"ל צ"ג ועם ב' כוללים בסוד התכללותם בבלע הרי תתק"צה וכעין מספר זה כתוב בדרוש ג' עלמין לענין אחר ע"ש ולכן אמר לעיל שאלו תתק"צה דרגין היו משוטטים על כל אינון חרשין בחרשייהו שהרי משם מוצאם:

והנה על כל הסוד הזה נאמר ואשליכהו באש כי כל ההמשכות היו מיסוד נהר דינור שסודו שני שמות הנז"ל א"ל ואלהי"ם סוד כל אחד מהם הוא א"ש כאמור וב"פ א"ש גימטריא בת"ר דה"ס ההוא נחש דסיים בפירודא ובגי' ז"פ אלה"ים. וכן עולים עג"ל מס"כה מלאים כזה עי"ן גימ"ל למ"ד. מ"ם סמ"ך כ"ף ה"י שה"ס דכר ונוקבא והוא הוא ז"פ אלה"ים שהם זו"ן ז' מלכי אדום שנכללו בבי"ע ובגימטריא אל"ה אלהי"ך. וע"ה הוא עגל שהוא בן הפרה היא בינה שעליה כתיב ושם עירו דנהבה גימטרי' בי"נה שממנה יוצאות הדיני' וירדו לבי"ע ולכן התחילו מבריאה כנ"זל ולכן אמר מחילא דתרין אלין איתעביד והוא בכח המשכם מבריאה ויצירה אז ויעשהו בעשיה גימטריא שכינ"ה כי בה היה הפגם בעצם כי כפרו באנכי שהוא כתר רחל כנודע:

אמאי בתרין אלין כיון שכוונתם לזכר ונקבה למה בחרו בשני מינים שוני' ולא בזכר ונקבה ממין אחד וזוהי תכלית השאלה. אבל בתחלה שואל למה דוקא שור וחמור. ולזה התחיל לתרץ אלא שור הא אתמר הוא משרז"ל שגנבו פני שור במרכבה. א"נ מ"ש לעיל שהמלבוש הא' שמתלבש אותו המזיק הגדול הוא לבוש תבנית שור. ואח"כ חזר למ"ש שהוא תכלית הבעיא:

חמור אמאי פי' למה לא בחרו בפרה שהיא נקבת השור או אפשר ששואל שידוע שח"גת דקליפה הם שור כלב חמור סימן חש"ך והכלב הוא חשוב מהחמור שהוא באמצע. והפי' האחד עיקר. ותירץ שהטעם הוא מפני שהמצריים הם מצד החמור שהוא שמאל דקליפה הקליפה היותר תחתונה שלכן היו טמאים בכל התועבות. והא דלא בחרו באתון נראה שהיא לילית הרשעה אלא כשהיא מתגברת נהפכת לזכר כמ"ש בזוהר בפרשת ויצא בס"ת ואיתהדרת גבר תקיף. גם מצינו בלשון משנה חמור שבכרה כי שם חמור נאמר גם על הנקבה:

וע"ד כל אינון דישראל וכו' הטעם הוא מפני שאותם הג' אלפים שמתו היו מע"ר בני בנו' שמעון כשר"זל וע"כ מצא מין את מינו וניעור במחשבתו להדבק שם:

ובגין דהוו תרין וכו' האי דלא מייתי מאשר ילכו לפנינו שהם לשון רבים ג"כ משום דאיכא למימר שהם כוונו לכך ולא עלתה בידם. לכך מייתי מגופא דעובדא שאמרו אלה אלהיך ולא כתיב זה. אבל ממלת העלוך אין ראיה שכן מצינו שם אלהים מתייחס לו שם רבים כמ"ש אשר הלכו אלהים לפדות לו. אלהים קדושים הוא. אבל מדאמרו אלין תרין הוו כחדא היינו שני דיוקנין דשור וחמור מושכים עד שיכון להורות באצבע ולומר אלה. ומסוד מלת אלה מייתי דהוו כחדא כי סודה זו"ן כמ"ש מי ברא אלה ונעשה העגל גוף אחד ס"מ דכלילא ביה נוקביה העלוך גימטריא סמ"אל. והטס שנשתמשו בו שהיה כתובי בו עלה שור גימטריא סמא"ל לילי"ת:

דאהרן לא אמר מדי פי' לפי סברתו דאהרן דסבר טב איהו לאפרשא ע"ר מישראל כנ"זל הו"לל הא לכם מה שבחרתם וכיוצא. אלא הם דוקא שדבר מיד בצאת העגל אמרו אלה וכו'. והא דלא כתיב ויאמרו העם מפני שהם היו העיקר בעשיית העגל כמ"שה אשר עשו את העגל. אלא שלהיות שבאהרן ע"ה לא היתה שום אופן כוונה אלא שטחיות הפעולה לבדה. ובע"ר היתה הכוונה להמשיך מה שחפצו לכן הוו ע"ר ואהרן ח"ו כאדם אחד שפועל איזו פעולה שהגוף עושה הפעולה והנשמה משתתפת בכוונ' והכל נחשב כאחד. לכן בתחלה כתיב ויעשהו לרמוז לשיתוף המחשבה שלהם אל פעולת היחיד. ואח"כ כתיב ויאמרו להורות שע"ר נתפרדו עתה ממה שהשתתפו באהרן ויאמרו אלה וכו':

קכ"ה כבר אמרנו שהוא בסוד ק"ך צירופי אלהים ושם אלהים ה' אותיות התפשטות לחיצונים. ועי"ל שנתכוונו להמשיך כח מה"ג כל אחד כלולה מה' היינו כ"ה ה"פ כ"ה גי' מס"כה. ולפי שלא היה אפשר להם לקבל הכל בידם. נטלי מלי ידיהו נתכוונו לשרש הגבורות שהוא ה' אצבעות גם ה"ס ה' אותיות אלה"ים וכוונתם להורידם עד העשייה ששם מספר קטן:

ואז ההוא זעיר איסתלק וכו' ובחרו זהב העולה י"ד וכן אלהים במספר קטן י"ד ואז היה יד ליד לא ינקה רע כנ"זל כי הורידוהו עד מקום הטומאה והשליטו אותה הטומאה בכל אחיזתם בג' עולמות וז"ש באותו המעט איסתלק על כולא. ולא חשיב כן אהרן שהרי ב' הדברים שהם ויקח מידם ויצר אותו הרומזים לבריאה ויצירה היו חוץ מדעתו כנ"זל. אבל ויעשהו הי' מדעתו כי רצה להאחיז' בעשי' מקום הראוי להם וכיון שניתן להם אותו הנהירו דקיק המחיה אותם. לכן לקח אותו המעט מידם. והיינו דקאמרינן לעיל אחד לקח בידו ב' שלישים היינו סוד בריאה ויצירה ואחד שליש אחד כנגד עשייה. ואי איהו הוה אמר שוו לי' בארעא אז לא יתאחזו כי אם בעשיי' שהיא הארץ. אבל כיון דלא אסיק אדעתי' זה כי לא חשב שיהי' להם כח או ויעשהו קרי ביה ויעש ה' ו' דהיינו העולה ה' שהיא עשיה על ו' שהיא יצירה וז"ש דההוא זעיר איסתלק על כולא ונתפשט הרע בכל ג' עולמות כי ה"ו פ' ה"ו גי' קכ"א כחשבון אלי"לים א' יותר על ק"ך שהוא במדריגת הטומאה:

ת"ח מה כתיב ראיה למ"ש דלאו אדעתי' דאהרן איסתלק ההוא זעיר כמש"ה וירא אהרן כדמסיק מאי וירא אהרן ר"ל כיון שהוא רצה לעשותו להם להפרידם מתוך ישראל וכנ"זל א"כ מה נתחדש לו עתה שאמר וירא אהרן. ואמר חמא דס"א אתתקף מה שלא עלו על לבו שיתחזק כך. ולכן נתן נפשו וכל דעתו לתקן ולהגן על העולם ויבן מזבח לפניו נתחזק לתקן את המ' שנפלו אורות גבורותיה לצד האחוריים והוא נתאמץ ובנה אות' לפניו דאהרן שהחזיר' לצד הפני' והאיר לה מאור אבא שהוא שורשו ע"ב פק"ד גימטריא אה"רן כמספר נו"ר. ונתקנו קצת ג' עולמות כי לסוד בריא' שאמרנו לעיל שהתחילו מזעיר דבריאה איתא בס' א"י שסוד זעיר זה נמשך ממ' דאצילות והוא הבן שלה ובסוד הוי"ה דב"ן שה' אחרונ' היא בציור ד"ו וא"כ יו"ד ה"ה ו"ו הד"ו גימטריא מזב"ח. ולנגד יצירה ידוע ששה מאיר אל הוי"ה גימטריא מזב"ח ולעומת העשי' הוא סוד שם יו"ד ה"י ו"ו ה"ה. שה"ס שם הגבורה כנודע לנו בסוד נ"ו הנזכר בתפלת ר"ה הרי שבמזבח זה נתכוון לתקן ולייחד כל הבחינות שנפגמו באותו מעשה ובזה הי' קיום למלכות שה"ס העולם שאלמלא כן חס ושלום עלמא אתהדר לחורבנא. איתהדר דייקא שהי' חוזר לשבירת הכלים וחוזר העולם לתוהו ובוהו:

אחוד באסוותא מכוין למ"שה באליהו וירפא את מזבח ה' ההרוס כי רפא סודו יחוד הגבורות הנשרשי' בדעת כמ"ש בסוד אפ"ר דהיינו פ"ר אחד כי משם כח התיקון לגבורות ואז נמתק הדין ובאה הרפוא' עלידי רפ"אל שבו סוד הקדוש'. וידוע מסוד האל הגדול שמוח חכמה סוד' א"ל הוי"ה וגם לזה כיון בבנין מז"בח העולה ב"ן: ושוי לי' קמיה הוא מה שפי' בויבן מזבח לפניו שר"ל לפניו דאליהו:

כיון דחמא סטרא וכו' עד ויבן מזבח להבין סדר הדברים שנר' בלתי מסודר והוא כי מיד בהתעוררותו על הנזק הגדול שם עיני קדשו בדעת לתקנו תכף הוריד מהעינים העליונים לההיא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין ואז חמא סטרא בישא דיוקנא וכו'.

ואיתחלש תוקפי' כפל ב' מיני חוזק כנגד אחיזתו בבריא' ויציר' ואמר דהא איתתקף ר"ל כבר נתחזק מיד שראה אהרן שסייעוהו מלמעלה ונתעוררו אורות עליונים. אז בנה מזבח ומזבח זה של צד הקדושה איתגבר. ואיתחלש ס"א חזר לשנות זה להורות שבתחלה נחלש כחו בכח כוונת אהרן ואחר בנין המזבח נכנע גם הוא בעצמו בעשייה:

ת"ח מה כתיב ראי' שאין בנין המזבח לצורך העגל דס"דא הואיל ודעתו להפרידם מישראל בנה גם המזבח לע"ר. קמ"לן חג לה' מדהזכיר שם ה' בפי' ועוד דדחה החג למחר שיבוא משה ויתקדש ש"ש. ובפרט שהיה מצפה שיבא משה הלוחות. שאם היו זוכים שלא ישברם בודאי שאז יקבע חג וכמר"זל בילקוט בפ' פנחס בקש ה' ליתן לישראל מועד גדול בתמוז. וידוע שהלוחות סודם מנ"ה שמהם עיקר בנין המ' שבזה יגבר כחה לעשות דין במכעיסי' ודא אסוותא אקדים. פי' הקדימה קודם שהשתחוו וזבחו זבחיהם. שא"כ יגבר כח החיצונים מאד ולא יועיל אהרן בתקנתו לכן נתחכם להיות זריז מקדים מיד בראותו התחלת התחזק החיצונים: ולפי הפשט קרי לי' אסוותא כההיא דתנינן אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם:

ועכ"ד לא שכיך וכו' ששגגת תלמוד עולה זדון ודוק יושר משפטי ה' כי שורש הפגם היה בנ"ה דתבונה וזה בכל בחי' הנז"ל בין במה שכוונו להשליט כח הדינים שרשם מנ"ה דתבונ' בין בעיק' כוונתם להמשיך כח מעקבי לאה דהיינו נ"ה. הן בסוד ג' עולמות שהתפשטותם באצילות הוא באחורי הבינה ת"ת ומ'. ונ"ה הוא סוד החיצוניות של כל פרצוף כנזכר בספר א"י. הן בסוד ג' עולמו' בי"ע שהם מרגלי המ'. ולכן התאנף בו ה' להשמידו במיתת כל בניו כי ידוע שנ"ה הם הבנים וב"פ עק"ב גימטריא שמ"ד. וכל שם אלהי"ם מאותם הד' של ב' העקבים ה"ס שם ב"ן בסוד בני האלהים וכמ"ש הרבז"ל על פסוק כי ציד בפיו ועל פסוק צחק עשה לי אלהים. הרי שד' שמות אלהים העולים שמ"ד הם סוד בנים ולכן התאנף ה' להשמידו בכילוי בנים ד' והועילה תפלת מרע"ה שה"ס הגדלות. כי סוד הקטנות הוא שמ"ד שע"כ המומר נקרא משומד. ובתפילת מרע"ה. פייס דעת ה' ונותרו אלעזר ואיתמר שהם מנה"י דאבא ומתו נדב ואביהו שהם סוד נה"י דאימא כמ"ש הרב במקומו שעון נדב ואביהוא היה שרצו לתקן את המלכות בסגולת מקורם שהוא מנ"ה דאימא שמהם בנין הנוקבא. אך טעו במה שרצו לעשותו לבדם מבלי השתתף משה ואהרן ואלעזר ואיתמר ששרשם מאבא דאיהו יסד ברתא. פי' שהוא ממתיק ומתקן דיני אימא שיבוא אל רחל כהוגן ולא יהנו זרים מאורות אותם הדיני' ולכן כיון שנדב ואביהוא נתעוררו לבדם שלטו הדינים ונפגמה המ' וזה שאמר

שוו לס"א לפניו וסטר קדושה וכו' ר"ל שנתאחזו החיצונים באורות המתגלים בזעיר מן החזה ולמטה ששם עץ הדעת טו"ר והיינו לפני ה' שרצו לתקן את הנוקבא ולהכינה לפניו בהיות כח לחיצונים להתאחז שם והיינו אש זרה. אבל אהרן תקן מעוות שגגתו כי שוי לי' לההוא מזבח לפניו שלהיותו מסוד אבא הגין על השכינה והבריח החיצונים ונמצא שמעשה האב עשו הבנים לכתחילה כי הוא עשה מבלי דעת להשתתף עם מחשבת הזרים להמשיך דינים קשים לנוקבא. וכוונתו היתה לש"ש כי לא מבעיא שלא כוון לכך אלא אדרבה תשב להפריד הרע מן הטוב. ובניו עשו מדעת במחשבה טובה שחשבו שיהי' די בכחם לבנות הנוקבא:

חג לה' ולא לעגל פי' שלכן פרט את ה' כדי להכניע את כח העגל שכחו משם אלדים וכנז"ל כי משה במצרים שמא דאלהים לא אדכר אלא שם המיוחד שאין בו שום אחיזה לחיצונים משא"כ שם אלהים שהרי ממנו השתלשלות עד שמגיע כח לחיצונים ועיין לקמן דף ר"ו סוד פ' ויראת מאלהיך ומה שפי' הרב במ"ם דמאלהיך: ולסטר קדושה עבד כמו שבעגל נצטרפו דיבור ומעשה כן רצה אהרן לתקן המעוות בדיבור ומעשה: ועכ"ד לא שכיך כי כבר נפגמה המ' וחזרו רגליה לרדת מות:

תרין בנך יפלון פשוטו הוא שיפלו בטעות וגם ר"ל יפלו למטה שיוכלו החיצונים להאחז בנפשם:

ועל חובא דא וכו' שחטאם היה מעין שגגת אהרן כנ"זל לכן איתפסו בחובא דא כי כך היא המד' פוקד עון אבות על בנים אם הבנים חוזרים ומעוררים העון עצמו של אב. כי אז שולח אש קדוש ממרום על המזבח ואז התקוטטה אש זרה. והשכילה דעת נדב ואביהוא כי ניעור האש שהושלך בו העגל ורצתה הנוקבא להנקות מאותו פגם וזה בהמסר בני אהרן ביד החיצונים כי בזה משכן ה' ואם תעמיק בענין תמצא שתקנת הקדושה נמשכה מאותו קלקול שעשו במחשבתם: אהרן חשב דבין כך ייתי משה: מתרץ קושיא אחד שנראה שגם בתיקון שעשה אהרן בבנין המזבח היה פגם כעין של בניו. שהם חטאו במה שעשו לבדם ולא שתפו עמהם משה ואהרן כמ"ש הרב ז"ל וא"כ מה תיקון יוכל אהרן לעשות לבדו לזה השיב שאהרן נשתתף עם משה במחשבתו ונתייחד עמו בדעתו ומתרוייהו תסתיים מלתא לתקן המ'. כמה דחושבין שעשה כן לפייסם וגם לפי' רש"י שבצה מזבח לדחותם. מ"מ הרואים חשבו שנעשה לשם העגל. והכלי של תקרובת ע"ז חמור מע"ז עצמה וא"כ הו"ל למשה לנותצו קודם כל דבר ולא עשה כן דלא כתיב ויתוץ וכו'. פי' לא בתחילה ולא בסוף מפני שנעש' לש"ש ת"ח ויקרא זו ראיה על צדקו של אהרן ששרתה עליו רה"ק שסודו במ' כידוע שה"ס מזבח שבנה ובמצותה עשה דבר זה. לכן מביא ענין יונה שקריאתו היתה להתראת הדין במצות ה'. וג' דינין הוו על הסדר לפי מדריגתם כי דין אחד עשאו ה'. דין ב' עשאו משה בצווי ה'. דין ג' מדעתו של משה. החמור תחלת שהנהרגים ע"י בני לוי חטאו בעדים והתראה. ועל ידי ה' בעדים בלא התראה. וע"י משה בלא עדים ובלא התראה:

ומותיה הוה בס"א כדמשה דהוה שליט בה גרסי' ומותיה קאי ליהושע כמו למשה ובס"א ר"ל מיתתו של משה לא היתה כשאר בני אדם אלא באופן אחר כי גם שכל מיתה היא מצד המלכות היינו משום דאין מיתה בלא חטא ולכן יונק ממנה מלאך המות ומקבל כח להמית כ"א אבל משה הוה שליט בה ומונע כח החיצונים לקבל ממנה. וע"ד לא הוה בה רשו שכיון שנפגמ' בעון [מועד] לא יכלה לקיים את יהושע ולא לשום צדיק אחר כי לכן נקרא אהל מועד ע"ד בית מועד לכל חי. מועד גימטריא ק"ך צירופי אלהים עכ"ל הרמ"ז:

והר"מז כתב ריש פרשת ויקהל וז"ל

וקב"ה בכולהו קרבין וכו' ירצה למה הכניס הקב"ה עצמו לתגר זה לומר פקדתי ומייחד הדבר לעצמו הו"לל כדרך שאר מצות התורה זכור את וכו' ולא לומר פקדתי. ועוד מה שלא עשה כן לשום אומה מצרינו לחזור ולהזהיר על המעשה בקיום המצוה ותירץ אלא ודאי קרבא וכו' ואציע תחלה מגמת עמלק ומחשבתו כי נשתנה מיתר גויים אויבי ישראל שכולם היו רוצים בקיומם של ישראל. אבל השתדלו לשעבדם ולהכניעם תחתיהם להגדיל ממשלתם בשעבוד הבירורים ביניה' ולא מלאם לבם לחשוב מחשבות להרוס בנין הקדושה העל יונה רק הצר הגדול עמלק הוא היושב במארב לעשות קרבא:

בכל סטרין עילא ותתא דע ששורש עמלק היה מראשית עולמות הטומאה המתחילי' מכנגד אחורי היכל החיצון דבריאה כמ"ש בספר א"י. וטעם הדבר כי שם היה המקום הראשון שנפלו בו מלכין קדמאין כי כלי דעת דאצילות שם היתה נפילתו ולכן שם התחיל כח לתחלת השתלשלות העולמות דקליפה וגם ידעת שאח"כ ירד הדעת עד סוף הבריאה ששם היכל לבנת הספיר שהוא יסוד דבריאה וכו' בסוד העטרה: עוד נודע מ"ש בזוהר דעמלק מחובר בבלעם ובלק דהיינו עם מבלעם לק מבלק שהם מסיגי הבל וקין. מן ימין ושמאל כמ"ש שור וחמור כלבא בישא נפיק מתרוייהו שה"ס ו' מ"ו מתוך שור וחמור העולה כל"ב. וקראו כלבא בישא מפני שבלעם ובלק שהיו מסיגי הדעת היה בהם קצת לחלוחית ניצוצי טוב אבל עמלק הוא חלק הרע הגמור שלהם כמ"ש הרב ז"ל בפ' בלק וז"ש ראשית גוים עמלק. כי אמת הוא שעמלק הוא ראשית גוים שכן שורשו מראש עולם הקליפות. אבל אין בו שום חלק טוב כי אחריתו פירוש הוא שמו שיוצא מאחרית בלעם ובלק עדי אובד. ואם תמלא ו"ו מ"ם יעלה בל"ע הוא המלך הראשון מהקדמונים. ועוד אם תכה ו"פ מ' גי' עמ"לק וכן מפ"ו עמ"לק והוא כנגד עילא ותתא דהיינו היכל הרצון ולבנת הספיר והיכל הרצון כולל ששה היכלות וכן לבנת הספיר. בסוד ו' רבתי ו' זעירא. וז"ש בכל סטרין דהיינו ו"ק וזה לעילא ותתא: ואמנם מ' שבין הוו"ין הוא כנגד ד' היכלות שמהיכל הרצון ללבנת הספיר שהם אהבה זכות נוגה עצם השמים: הרי שהיה רוצה לסתור כל בנין הקדושה ולהסיר השפע לצד הטומאה:

והנה נותן טעם לאיזו סיבה נתעורר אותו רשע ואמר דהא בההוא זמנא אתתקף ירצה מרז"ל שרפו ידיהם מן התורה שה"ס יסוד דאבא שהוא הבריח התיכון היותר פנימי המבריח מן הקצה דלעילא בדעת עד הקצה דלתתא יסוד ומ'. שזה עצם תיקונם של ז"ון שהרי הוא במוח חוט השדרה שמעמיד כל בנין האדם ואם יפגם בעונות אז שדרתו נהפכת לנחש ולכן כשישראל רפו ידיהם מן התורה איתתקף חיויא בישא לעילא מכנגד הדעת. וקראו בישא מפני שיש נחשים שאינם כ"כ רעים שהרי גם קליפת נוגה נק' נחש ויש בה טו"ר אבל עמלק כולו רע כנז"ל. ויש לדקדק דלעיל קורא אותו כלב וכאן קורא אותו נחש. ויובן במה שידוע שיש ב' בחינת בדעת עליון ותחתון. וכן לעומת זה בס"א יש דעת למט' שה"ס חשך גמור חמור שור כלב ועל בחינ' זו נדרש לעיל פ' משלחי רגל השור והחמור שהוא חלק תחתון שלהם ע"ם מבלעם ל"ק מבלק כאמור. ויש עוד בחי' עליונה שהיא כוללת כל שני הצדדים והוא הנק' מלך ערד שכולל בלעם בלק והוא ערוד הוא נח"ש ר"ת "נחש "חמור "שור הרי נחש למעלה וכנגד זה אמר בכאן אתתקף שנתחזק ונתמלא כח להתפשט כנגד כל קו אמצעי דמות נחש ארוך ואחז בפיו למעלה ובזנבו למטה וע"ז נאמר ויזנב בך כל הנחשלים:

כמין על פרשת דרכים כדרכו של הנחש מחמת האיבה הגדולה שיש לו עם בני אדם וכן עמלק עברתו שמרה נצח הקדושה ועמד לו בשני היכלות העליון והתחתון ששם מעבר לעיקריות השפע שהרי הוא עומד באמצע העולמות וממנו מעבר לכל הקצוות. וגם במ"של שיש בכל אחד מאלו השני היכלות סוד ו"ק ואין לך פרשת דרכים גדולה מזו וז"ש אשר שם לו בדרך שידוע כי דרך הוא יסוד אימא שמושבו בקו האמצעי שדרך בו עובר השפע. קס"א ס"ג גי' דר"ך:

כמין לעילא כמ"ש אשר קרך לשון קרי שידוע כי קרי נמשך מהדעת והיתה דעתו לחזור ולעורר שבירת הכלים שהיה בסוד קרי לחוסר הנקבה. ומלאו לבו להשפיע טומאה על מקדש העליון מכח דכורא דקליפת נוגה שבו עון הקרי כמ"ש בא"י וכל זה מפני שחשב שבעון רפיון ישראל מהתורה חסר אור אבא הנק' יקר כד"א מה יקר חסדך. ולכן רצה להפוך יקר ולעשו תו קרי כנגד הדעת.

וגם כמין הוה לתתא וכו' היינו בהיכל לבנת הספיר שמשם השפע מושפע לישראל והוא חשב להמשיך שם הערלה ולהטות השפע מהקדושה אל הטומאה באופן כי בחושבו להדבק בדעת ולהכניס שם כח טומאתו הוה ליה קרי גמור ומה שחשב להאחז בצד מטה בזנבו כוון להמשיך הערלה בהיכל לבנת הספיר ולכך היה חותך מילות הנחשלים וזורקן למעלה ואומר טול מה שבחרת ולצד עילאה ימלל כלומר אתה חשבת לדחותני מעליך בכח המילה הרי עתה גדול כחי להחזיר הערלה למקומה ולי נאה למלוך וכוין להמשיך טומאת קרי על ישראל וזה לך כלל גדול שכל קרי הוא בקליפת נוגה ובפרט בהיות אחוזה ב"מ בחוט השדרה. ומייתי לה מאשר קרך כי אינו לשון מקרה. כי ויבא עמלק כתיב. גם במדרש דרשוהו לשון קרירות לאמבטי רותחת. וע"ד בבלעם ויקר לישנא דמסאבא כדבסמוך שהוא חשב להעלות מ"ן בצורת כלב שעל מזבחו ושבזה ימשיך טיפת המ"ד הנק' יקר:

מיד זמין לה וכו' שהקב"ה העיר והומיר לעומתו נוקבא דקליפה והיא העלתה מ"ן לגבי בעלה הטמא ואז נתקיים בו בני נכר יבולו. וכן ההוא חויא שהוא אחוז בקו האמצעי באחור בסוד ההוא נחשא דפרח באוירא וחשב להמשיך ולפשט טומאתו בכל הקצוות המסתעפים מן הדעת וז"ש לסאבא לך בכל סטרין ולכן הוצרך זכות משה למעלה בדעת וזכות יהושע בן יוסף למטה ביסוד כי כל תכלית כוונתו היתה לאעקרא אתקיימא מאתריה שישפיע לחיצוני' חלילה דינים וגבורות בהסתלק החסדים למעלה במקומם:

ובג"כ פקדתי פקידה "הס יסוד אבא המתפשט עד יסוד זעיר והוא רזא דאת קיימא קדישא כי תחלה אמר את קיימא סתם. שהוא יסוד זעיר אשר בתוכו את קיימא קדישא הוא יסוד אבא שסוד אחוריו הוא פקד ור"ל המשכתי כח פק"ד עד היסוד. כדי לפקוד על עמלק עונו:

ת"ח מה כתיב הכוונה כמ"ש בפ' יתרו כהן און חמוי דיוסף וכהן מדין חמוהי דמשה כולא רזא חדא ופי' שם הרב ז"ל כהן און הוא יסוד זעיר דקליפה. כהן מדין יסוד אבא דקליפה. נמצא שביאת יתרו לחסות תחת כנפי השכינה היה ממש לנגד רשעת עמלק. כי אז הכניע אל הקדושה עיקרה של הטומאה שבה היה עצם אחיזת עמלק לכן תמה ואמר מאן יהיב בני יתרו הכא איך חזרו להתערב עם עמלק שהיה המנגד שלהם ואין לומר שישראל דחו אותם מביניהם דהא ביריחו הוו שריין מקום משובח:

אלא הא כתיב וכו' מספר בשבחן שהמקשן אמר למה עלו מיריחו עיר אשר לא יחסר כל טוב בה והמתרץ תירץ שאדרבה היא הנותנת דאורייתא לא בעא תפנוקין כמ"ש בפ' נשא דעבדו קנא במדברא כעופא דא בגין למלעי באורייתא כי כך היא דרכה של תורה: ומתמן שרו בתחומא דעמלק כי היתה כוונתם להכניע קליפת עמלק בכח התורה אשר היא ביסוד אבא כנז"ל. אבל מ"מ לא טוב עשו להתחבר לרשעים וסרו משם לבלתי יענשו עמהם:

ההוא ערבובייא מדלא קאמר ערב רב כדבסמוך נראה שמכוין למ"ש בפ' פנחס שהרבה מע"ר נשאו נשים משמעון ושבהם ובבניהם היתה המגפה בעגל ובשטים וקראם ערבובייא שנתערבו יחד ישראל וערב רב ולכן נענשו ישראל על שהכניסו אותם בקהל ה' והיו לעם אחד:

ת"ח מה כתיב בקדמיתא ירצה מאחר שישראל הכניסום בקהל גם ה' רצה להקריבם ואמר מאת כל איש וכו':

במוחא וקליפה יובן במה שנודע ששורש ע"ר היה מאחורי הדעת פירש מבחי' ערבובייא דט"ור מבחי' הדעת כי ערב רב גי' דע"ת. לכן היה בחפץ עליון להכלל גם קליפת נוגה עם הקדושה:

לבתר סטא זינא לזיניה פירש צד הרע גבר בהם כמ"ש הרב ז"ל כי מאותם הר"פח ניצוצין נכללו ר"ב בחינות מהם והיו קרובים להתמתק ונשארו פ"ו השרשיות והחזקות. ואלמלא כוונה רעה של ע"ר בשעת מתן תורה היה הכל מתוקן: אבל הם גנבו שור מהמרכבה דתמן ביה שם אלהים גי' פ"ו וחזרו ליפול ר"ב וז"ש סטא זינא לזיניה ר"ב הלך לו אצל פ"ו ע"י ע"ר לכן נדחו מהקדושה וכמ"ש ויקהל משה את כל עדת בני ישראל דוקא:

ר' אבא פתח וכו' הוקשה לו יתור ויקהל משא"כ בכל התורה כמש"ה וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח וכיוצא וממילא שהקהילם להודיעם מצות ה' ומתרץ שבא להורות על שורש ישראל כללא דכולא שהוא בהיותם כולם מיוחדים כמו שהם במקורם שהוא בדעת זעיר בסוד ו"ק שבו כדבסמוך וכן הקהל את העם שיכוין להמשיך עליהם כח יחודם שבדעת וז"ש כללא דכולהו כי שם הם נכללים ומיוחדים בסוד ו"ק שבדעת דזעיר:

ומאן אינון ס' רבוא לרמוז שבדעת דזעיר נקבצים אורות כל הדעות העליונות עד דעת אריך שבו הרבבות כנודע ובו הוא המקום האחד ולכן קה"ל סודו ה' הוי"ות שבחגת"נה העולים ק"ל עם ה' כוללים ביסוד הרי קה"ל. ותמצית הענין הוא לפי שנפגמו ישראל בחברת ערב רב שעולה דע"ת ולא היו מיוחדים שהרע גבר עליהם כמ"שה כי ברע הוא אותיות ער"ב. לכן משה המשיך משלו כח יחוד על כל עד"ת צירופו ד"עת:

ר' אלעזר פתר קרא בישראל הוא כדמסיק בדף ב'. כיון דמחל קב"ה חוביהון דישראל הענין שבעון העגל נפגמו ז"ון וכמ"ש בסמוך וגרמו הסתלקות א"וא מז"ון ואח"כ כשנמחל להם עונם ביו"הך וחזרו א"וא לתוך ז"ון אז ויקהל משה שהוא מיסודות או"א שהם ע"ב ס"ג העולה קהל שחזרו ליכנס בז"ון וז"ש ויקהל משה כלומר ישראל שהם בני ז"ון היו נפוצים ופרודים משרשם א"וא ועתה הקהילם אליו יחד לשורשו העליון שהוא א"וא דלא איתפרשן לעלמין. כי ישראל בעון העגל ירדו מאצילות עד העשייה. ומשה ירד למדריגת מט"ט וז"ש כד נחת משה כי ירידה גדולה היתה לו בעו"ה. זוהי תכלית דעת ר' אלעזר.

ופרטות הענין הוא ומשה לא שמע וכו' שאם גם משה שמע היה די שיאמר ויאמר יהושע אל משה קול מלחמה במחנה. אלא לכך כתיב וישמע שלגבי יהושע היה חדוש כי לא ידע מאומה קודם לכן. עוד הקשה מאי ברעה הו"לל מריע או בתרועה ותירץ בה' כתיב לרמוז מדריגת הפגם שפגמו בעגל ויובן במ"ש באוצ"ח בפ' בעלותי ההרה והוא שאמת שפגמו בז"ון אלא שמתחילה לא ידע משה רק שפגמו בזעיר וע"כ כתיב בפרשת עקב שאמר ה' עשו להם מסכה שהוא כנגד קכ"ה כוחות הטומאה כחות זכרים ואח"כ כשירד אמר עשיתם לכם עגל מסכה כי עגל רומז לנוקבא ג"כ עכ"ל:

וקשה לי דאפי' לסברת משה שפגמו בזעיר: ודאי שמזה ימשך פגם לנוקבא המקבלת ממנו ונ"ל שיש חילוק בין פגם עצמי למקריי כי אם ח"ו הפגם בנוקבא היא יורדת למטה תחת היסוד בלי פ' ומזה נמשכה עוד פגימה שנוקבא דקליפה מתתקנ' בעצם כמר"זל אמלאה החרבה כנזכר בא"י. אבל כשהפגם הוא בזעיר אז אין כח בנוקבא דקליפה להתגדל אלא הזכר דקליפה לבד. ורחל חוזרת אחור באחור ואין לה זווג אלא ב"מ ז"ון דקליפה מזדווגים כי זכר דקליפה נותן משלו לנקבתו ואינה יתירה עליו ובזה אתרץ מאי דקשה שהרי בכי תשא אמר הקב"ה למשה עשו להם עגל מסכה. אלא ממ"ש בפ' עקב מסכה לחוד צ"ל שכשאמר ה' למשה עשו להם עגל מסכה חשב משה שר"ל תקנו ועשו יחוד לעגל עם מסכה פי' נתנו להם כח להזדווג. אבל סבר שהפגם לא היה אלא בזעיר לבדו:

ונלע"ד שמה' היתה זאת שאלמלא יבין גודל הפגם אולי יתיירא מלחלות ולהתפלל עליהם ועוד שלא ירצה להוריד הלוחות שאין ספק ששבירתם היתה תקנה לישראל ח"ו ע"ד משר"זל שפך חמתו על עצים ואבנים. ומשה לא הרגיש אלא בפגם הזכר שהוא שורשו אבל יהושע דהוה אנפוי דסיהרא ראה ושמע ברעה הוא פגם הנוקבא ואמר למשה קול מלחמה במחנה שה"ס השכינה שבה חניית כל השפע וז"ש לקמן יהושע שמע ומשה לא שמע כי מדריגתו בזכר. בההיא שעתא איתברו איתא באוצ"ח שמתחלה כשעלה משה למרום שעדין לא למד תורה נתנו לו לוחות אבנים שהיו מצד המ'. אח"כ הוסיפו לו לוחות הברית. מנ"ה דזעיר שהם מסוד בינה ר"ת בינה יסוד נצח הוד והם נה"י החדשים שלו ובעון העגל נסתלקו בחינת לוחות הברית ונשברו דשל אבנים שהיו לו בתחילת עלייתו להר: וזה היה באותה שעה שנתגלה לו שנפגמה הנקבה שאז נתגלו אורות הזעיר שה"ס נה"י החדשים ואז אין למלכות על מה להסמך ולכן איתיקרו על ידוי ונפלו וזהו משום דפרחו האותיות של לוחי אבנין דייקא:

ת"ח בד' סטרין וכו' איתא בליקוטים ד' תקופות השנה הם כנגד הוי"ה ד' אותיותיה: והם י"ב חדשים י"ב הוי"ות ג' צירופים מתחילים ביו"ד הן תקופות ניסן חסד. תקופות תמוז גבורה נגד ג' צירופים מתחילים בה'. כי אז ימי החום תקופות תשרי ת"ת ו'. תקופת טבת מ' ה' אחרונה שאז קרירות וגלידת המים. והם ד' אותיות המתלבשות בד' לבושי שק בסוד הגלות שהם תהו ובהו וחשך ותהום ואלו הד' קליפות מעוררות דין וקטרוג בד' תקופות וז"ש בפ' ויקהל בד' תקופין קלא איתער עכ"ל ואם תשכיל תמצא שאלו הד' הם סוד רפ"ח ניצוצין כי הם ד' ע"ב מסוד עס"מב ואיתא בל"ת בפ' במדבר שי"ב מזלות הם בין בדעת בין ביסוד וה"ס ד' מוחין עס"מב הנז'. גם שם אמר שכל סוד התקופות הן במ' לשון תוקף ודין ולפ"ז נמצא שד' תקופות הן בסוד ארבע אותיות אל"ף למ"ד נו"ן יו"ד שהם י"ב כנגד י"ב מזלות. גם כל תקופה היא ג' צירופי הוי"ה העולים ע"ח כמנין מזלא ועם י"ב אותיותיהם הם צ' כנגד צ' מעלות שיש בין תקופה לתקופה שהרי כל מעלות השמש הם ש"ס נמצא כל רביע צ' ובפ' יתרו אמר ד' תקופין בשתא קלא אתפסק וכדין דינין מתערין בעלמא. וקול זה הוא אור הדעת שמשם סוד הקול כי דעת גניז בפומא ונמשך עד היסוד שממנו יוצאים ז' הבלים שהם ז' קולות דמזמור הבו לה' וטעם פיסוק הקול בד' תקופות הוא מפני שבכל תקופה נגמר התפשטות מוח אחד מד' מוחין בסוד רפ"ק וכל גמר סודו במ' וזהו ענין תקופה במלכות. וסוד הדבר לע"נד הוא כי הנה התפשטות השפע הוא כעין שמרי היין ושיוריו שהוא הסוף והתכלית וזה ניתן לחיצונים לקיומם ע"ד דשן הקרבנות וכיוצא. ונודע שכל התחדשות שפע חדש מבחילת מחודשת צריך להעלאת מ"ן שהוא כח הדין ובסוד הדורמיטא ואז הוא זמן התעוררו' הגבורת לכן בכל א' מהתקופות קלא איתפסק רגע שהוא מה שבין סוף התפשטות שפע הנמשך כל אותה התקופה. וסיומו ע"י מלכותו בכל משלה. לבין התחלת שפע העתיד לימשך בתקופה הבאה ואלו הם ד' סטרין דהיינו רפ"ח שסודם בחג"תם שהם ממש דרום צפון מזרח מערב בד' תקופין שהם ד' אותיות אד"ני כנזכר:

קלא איתער זוהי קליפת נוגה הנק' קול דממה דקה כנז' בשער הקליפות ונק' דקה בבחי' נהירו דקיק והנה קליפה זו היא המקבלת שפע ליתנו לחיצונים שעל ידה הם ניזונים שהרי היא סביב הקדושה וכמ"ש באליהו שברוח רעש אש אמר שאין שם ה'. אבל בעבור קול דממה דקה אז הוציא ראשו וכו' אמנם ההוא קלא איתערותא דס"א איתער ביה היינו במה שנודע שקליפה זו מעורבת מט"ור כי לפעמים הי' נכללת בקדושה שמתפשטת מן הרע שבה. וצד הטוב דבק בקדושה:

אבל כשהיא רוצה להשפיע לחיצונים ולקטרג על הקדושה: אז מתעורר צד הטומאה והרע שבה והוא מ"ש איתער ביה פי' מניה וביה. וההוא איתערותא שהוא בחי' התעוררות הרע: עאל בין קלא לקלא. ידוע שסוד קול הוא סוד ז' חסדים או ז' גבורות. דהייגו ה' הוי"ות גי' קל וה' כוללים שביסוד וכולל הכולל שבמ' א' הרי קול. ומפני שיסוד ועטרה הם יחד והם באמצע לכן נרמזו יחד באות א' ובאמצעות שהיא ו'. והנה מילוי קול קו"ף ו"ו למ"ד גי' קו"ל וה"ס ז' גבורות היא מ' היוצאת מזעיר וה"ס בת קול. ועל כן כשנוגה מתעורר ועולה אז כח שורש הדין מפסיק בין קול לקול.

ואיתחשך נהורא ה"ס מניעת מיתוק הגבורות ע"י החסדים שהם האור הנזכר בפ' יהי אור נמצא שהפסק נוגה מחשיך האור ובגין דלא מטא וכו' זה רעה אחרת והיא כי כאשר נפגמה המ' ודיניה קשים שאינה יכולה לקבל שפע הזכר אז היא בחינת קר"י ב"מ כי הנקבה המרשעת מקדמת לקבל השפע בעו"ה והוא נחש דמפתי לאתתא הוא מש"זנ בא נחש על חוה לכן נכתב ברעה בה' שהיא בחי' נקבה ולפי שבא על חוה נקרא ברעו וידוע שכל ענין הקרי נק' רע. ונקבתו המקבלתו נקרא רעה וקול מלחמה הוא הפך השלום ומדתו. כי בטישת החסדים בגבורות היא להגביר החסדים על הגבורות והיה זה שלום. אבל של החיצונים היא לקטרג ולהלחם ונק' קליפת נוגה קול מלחמה מפני שדרכה לינק בחשאי כדי חיותה כשהחסד גובר ובסוד שני אנשים מרגלים חרש כמ"ש בל"ת ביהושע אבל כשהדין גובר אז מתעוררת להדיא ותחת היותה דממה דקה נעשית קול מלחמה:

עוד ידוע כי חש"מל סודו ח"ש הקליפה מ"ל הקדושה בסוד המילה כנזכר בא"י וכשהקליפה גוברת ונוטלת כל החש"מל גם בחי' חיות אש ממללות שהוא צד הקדושה ואז היא מלחמה ותרועה כי גם צד הטוב דנוגה נהפך לרע וכ"ז מפני שנפגמה המ'. וע"ד שמע יהושע ולא משה: ואיתא באוצ"ח שסוד יהושע ושרשו הוא באותו הבל היוצא מפי היסוד ע"ש וה"ס ז' קולות דמזמר הבו לה' כנז"ל. ולכן הרגיש שנפגם אותו האור שהיה אחוז בו:

ומשה דהוה אחיד בשמשא לא שמע כי קי"ל מש"ה סודו "משה "שת "הבל והבל הוא חלקו של יהושע דהיינו הבל היוצא מפי היסוד כנזכר בספר הגלגולים ומסיק שם שעיקר משה הוא על הבחי' העליונה שהוא בחי' אור אבא שבדעת זעיר וה"ס השמש. וישראל כולהו דייקא כולהו ר"ל כל בחי' אחיזתם בין בזעיר בין בנוקבא וז"ש בגין ההוא רעה דאתדבקת קרי ליה ההוא לשון זכר ואמר דאתדבקת לשון נקבה לרמוז לקרי ברעו וכתיב ברעה משום שאותה רעה לקחה סוד ה' דמשה סוד הבל דאיהו זכר. בריכו ברכתא מכאן נראה שא"צ להמתין עד הבוקר לברך ברכה זו כמ"ש הש"ע והטעם כתבתי בפ' בראשית. השתא הוא זמנא אין לומר שידע כן מקריאת הגבר שהרי כמה תרנגולים אינם מכוונים לחצות ועוד גם ר' יוסי שמע קול הגבר ואין צריך לומר לו. אלא ר' אלעזר רוח ה' היתה בו כמ"ש בכמה מקומות ונהרין ליה שבילי דרקיעא. אמאי משתעשע קב"ה ירצה מה טעם לשעשוע זה בחצות לילה:

בכה ר"א וכו' כי לולא החרבן היה השעשוע תדירי ועכשיו הוא בא אחרי צער ויגון מתגבורת הדינים שלכן צריך השעשוע לקיום העולם וכדבסמוך: ש"ץ רקיעין וסי' אלביש שמ"ים קדרות וסוד הענין כמ"ש הרב שבחצות לילה יורד כתר רחל לבריאה ונשארו למעלה ט' ספירות שלה להיות מלבוש ללאה המתארכת ותופסת מקומה דהיינו חב"ד חג"ת נה"י דרחל וכבר ידעת שחב" שלה הם נגד נה"י דזעיר והם בחי' ש' רקיעין והט' הם צ' ולהיות שכולם מאירים מיסוד אימא לכן נקרא רקיעין. וטעם הזדעזעם הוא כי רחל היא אבן שתיה ועקרת הבית וכל כוונת זעיר הוא עליה באופן שבירידת הכתר מזדעזעים בין הנ"הי דזעיר בין הט' ספי':

ובטש בהו כלו' שאין דעתו נוחה באותו גדלות של לאה: ובכה על חורבן בית עולמים שה"ס רחל שהיתה תופסת מקום לאה למעלה דקיימא סיהרא באשלמותא. והבכייה עניינה להוציא מקור הדינים לחוץ. ומבשרי אחזה כי קודם הבכי האדם מלא יגונות בפנימיותו ובבכייתו ירויח לו:

וארחיב הענין כי ב' דינים הם ש"ך ופ"ר ואמנם ב' עינים הם נ"ה דחכמה וכבר ידעת שבכל מציאות החכמה יש שורש דין שהרי חכמה סתימאה איתתקנת מגבורה דעתיק. ואמנם יש יתרון גדול בסוד הדמעות שלמעלה שהרי מלבד תחילת התיקון שלהם בצאתם לחוץ עוד יש תיקון מופלא והוא מ"ש ואוריד תרין דמעין ופי' הרב סודו המתקת ב' דינין באור או"א היוצא מיסוד אימא שהוא ים הגדול ובזה אנו מכוונים בעיני כל אליך ישברו שעיני רחל כשיורדים בהם ב' הדינים היא מייחלת שיתמתקו באור שני יסודות דאו"א וזהו לכל חי רצון ר"ת רח"ל גי' ב"פ דמעה שמתמתקים בפ"קד קס"א שהם שני היסודות גי' רצו"ן והנה אור זה הממתק ב' דמעות הוא מיסוד אימא ולמטה שה"ס ל"ז כנודע וגי' בכי"ה וז"ש ואדכר לבנוי מגו בכייה כי זכור הוא ע"ב קס"א ב' היסודות שבהם ממשיך ההמתקה לרחל שבה מושרשים בניו ישראל ואז מרחם עליהם כי נמתקות ב' דמעות שבח"וב שלה שהם בסוד י"ה וההמתקה היא באורות או"א שהם י"ה שבשם. ואחרי ההמתקה אז הוא זמן השעשוע שהוא שנמשך האור ההוא עד הבריאה שהוא ג"ע ששם נשמות ישראל הצדיקים:

לתלת סטרין מצאתי בדברי האר"י ז"ל שג' משמרות אלו הם כנגד ג' תפלות של יום שהתקינו ג' אבות שסודם בחינת הפנימיו' אבל של המלאכים הם בבחינת החיצוניות לחיות העולמו' וזה עושים בלילה וכנזכר בכללי הר"חו ז"ל ומעתה ג' סטרין הם ימין ושמאל ואמצע שהם כנגד ג' אבות חג"ת אבל של המלאכים הוא בחינת נה"י שה"ס החיצוניו' והקטנו' ונקרא לבר מגופא. ועוד בכל בחינת מלאך היא מצד המ' כמ"ש בערכי הכנויים ושלכן זמן שירתם בלילה בזמן שליטת המ' ולפ"ז ג' סטרין הם חב"ד דידיה שהם כנגד נה"י שלו. דשירותא דלילייא אמר כן כלפי הנז"ל דשעות הנוספות בלילות הארוכים הם מבחינת היום ודוקא כשמתחילות שעות הלילה אז מתחילים המלאכים שירתא שה"ס העלאת מ"ן מבחינת העולמות וז"ש לשבחא למאריהון. פי' להעלות התעוררות מ"ן להשביח ולהמשיך שפע למאריהון:

נראה שהסדר שלהם הוא ע"ד תפלות של יום ומשמרה ראשונה משבחת לאבא ומקבלת ממנו ולכן קליפתה למטה חמור נוער שהיא קליפת אא"עה. משמרה שניה מקבלת מן ההוד לכן בתחילתה על נהרות בבל כי באלף ה' היה כולו חרבן כמ"ש כל היום דו"ה והודי נהפך וכו'. וקליפתה כלבים צועקים היא עשו הנקרא כלב והביא כלב מצידו כמ"ש כי ציד בפיו וב"פ כלב הוא ציד ולכן אמרו כלבים צועקים לשון רבים משא"כ בראשונה שאמרו חמור לשון יחיד. משמרה ג' מקבלת מהיסוד ואין קליפה כנגדה כי יעקב מטתו שלימה. אך היא בסוד תינוק יונק שהוא מט"ט דיוקנא דיוסף ומשבחין עד הבקר שהוא יוסף הנק' כן:

ומאי קאמרי לה' הארץ ומלואה וכו' הטעם שכל זמן המשמרה האחד יש למעלה לאה רחל וסתם ולאה היא אימא שהיא כנגד הפרצוף הנק' ישראל: ומלואה לרמוז למה שהיא מתמלאת בהתפשטותה:

תבל היא רחל שהיא מתובלת מחו"ג ולאה היא במקום החסדים המכוסים:

ויושבי בה הם הנשמות של ישראל העולות אליה בלילה עד כל מקום קומתה:

על ימים יסדה הם היכלות הבריאה שרחל מעותדת בלילה לרדת שם והם ז' ימים

ועל נהרות יכננה הם ו"ק דזעיר הנקראים נחלים ונהרות:

מ"ע דא ירצה בשלמא ב' פסוקים ראשונים יש להם שייכות עם הענין והזמן אבל מי יעלה וכו' מה שייכות והשיב בגין דכד ליליא וכו':

פריש גדפוי יובן במ"ש בפר' אין דורשין גבי ז' רקיעים וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ופירש רש"י נכנס בתיקו והאור נראה. ויוצא ערבית מתיקו ומתפשט למטה מן האור והרי העולם חשוך ובודאי שבזה יתיישב מאי דק"ל שהנה אחר שקיעת החמה לערך שעה א' העולם חשוך לגמרי אמנם בבוקר יותר משעה א' קודם זריחת השמש המאיר פני המזרח אור מתפשט בכל העולם: אך הענין הוא שבלילה מתפשט זה הוילון ומונע ההארה אך בעלות השחר מסתלק והאור נראה. והנה התפשטות זה הוילון נקרא ליליא פריש גדפוי וכפי הסוד וילון הוא מ' דלית לה מגרמה כלום ורקיע הוא יסוד ובזמן שליטת המ' כל בני עלמא טעמין:

טעמא וכו' וענין זה הבנתיו מס' חסד לאברהם מעין ב' נהר י"ו באומרו שעסק התורה בתחלת הלילה עד חצות הוא מסוכן. והטעם מפני שמיד בתחלת הלילה מסתלקת מכל אדם בחי' הנשמה שלו. והיא כעין בני אדם שיש להם נפש ולא רוח או נפש ורוח בלי נשמה. ואפי' דה"עה שלא היה ישן היתה נשמתו מסתלקת. וכל התורה שלומד אז עולה למעלה אל נשמתו אשר עלתה. ואם נשמתו כשעלתה אינה נדחית גם תורה זו אינה נדחית. ואם להפך ב"מ. אבל אחר חצות הנשמה חוזרת לגופה טהורה ועסק התורה אז יפה מאד ע"ש ותבין למה בעת השינה אומרים בידך אפקיד רוחי ולא נשמתי מפני שהנשמה מסתלקת מאליה בלי שינה. ורק הרוח עולה בשינה. והנפש נכנסת לה לתוך הלב כמ"ש בס' א"י וז"ש כאן טעמין טעמא דמותא ונפקא נשמתייהו דוקא ולכן מיד המלאכים אומרים מי יעלה בהר ה'. ואין ספק שיש למלאכים הנאה גדולה בעליית נשמות ישראל:

שאם מתקבלות בפנים תרבה ההארה בעולמות וגם המלאכים המלוים את הנשמה משתתפים עם מלאכי מעלה והם נקראי' מלאכי שלום כנז':

דא הר הבית ראוי לשים לב שמזכיר החיצון שבכולם שהוא הר הבית ומשם דולג לעזרת ישראל ולא הזכיר כל מה שבנתיים. ויובן במ"ש במ' פסיעותיו של אא"עה שעזרת נשים היא סוד קומתה כנגד נה"י בבחינת עצמה. אך עזרת ישראל היא בבואה לצד פנים כנגד נה"י בסוד ג' רגלים להראות בעזרה אל פני ה'. ואמר שעד שם יכולות הנשמות לעלות וז"ש בסמוך. דתמן איתחזיין כל נשמתין דייקא איתחזיין שה"ס פב"פ. ולפ"ז נאמר שמהר הבית עד עזרת נשים הם בחי' פ' המ' והר הבית הוא מ' דידה ומשם מתחילות הנשמות ועולות כל קומתה וז"ש מי יעלה בהר ה' ולא אמר להר ה' אלא בהר שר"ל שיעלה בהר ה' בדרך המדרגות שלה עד כל קומתה. ואח"כ אמר מקום קדשו הוא בחי' האור המאיר מנה"י שלו למ'. והנה אלו החכמים לא נזכר שעסקו בתיקון חצות כי אלים גוברייהו בעסק התורה כי תורתם אומנותם והיא עיקר התיקון וכ"ש שהיו מכוונים לעסוק בסודות תיקון השכינה דבר הראוי לעניינו.

וא"ר אלעזר ואי אתוספן שעתי וכו' דיממא אינון ונל"עד דדוקא קתני שתוספת שעות של לילה הם של היום היינו משום דמוחין משל ערבית מתקיימים עד ג' שעות: אבל לילות הקצרים לא יתפשטו לתוך היום כי ישראל גוברים בהשכמתם לב"ה ובזה ישתקו המלאכים מלומר שירה ק"ו מהקמים בחצות לילה שהקב"ה משתיק המלאכים כמ"שה חברים מקשיבים לוקלך ונודע (דף קצ"ז ע"א) סודו. ולזה לא אמר ושל יום דמתוספן דליליא אינון:

אהדר לון כמלקדמין וכו' סברתו שמעשה המשכן שנצטוה בפ' תרומה היה קודם מעשה העגל. ועכשיו אחר שירד פעם אחרונה מההר חזר לצוות' כדק"יל מזהירין קודם המעשה ובשעת המעשה כולא כמה דאיתמר ר"ל הכל אמת בין מה שנאמר כאן בין מה שנאמר לעיל בדף קצ"ה דבעא קב"ה למעבד עובדא דמשכנ' מכל סטרין דמוחא וקליפה וכו' ובין מש"ל בדף קצ"ו שמפני העגל חזרה מיתה לעולם ושנתערבה עם הנשים לכן משה כניש גוברין לחודייהו. ובזה יכון הכל מה שחזר וצוה בשעת מעשה. וגם בני ישראל דוקא ולא ע"ר גם מ"ש בפי' שמשה הקהילם בכוונה להבדיל האנשים מהנשים ועובדא לא איתעביד ר"ל לא מבעיא שבנדבת הזהב ושאר דברים לא נצטרפו הע"ר אלא אפילו במלאכה המשכן לא נתעסקו ולא סייעו כלל אפילו החכמים שהיו בהם וז"ש מאינון ע"ר הנודע טבעם וחכמתם וכמ"ש במעשה העגל ודוקא כל חכם לב בכם ולא בע"ר:

בגין דאינון ע"ר אמשיכו וכו' הענין הוא כי כוונתם בחרשיהם היה בעגל לחזק כח זעיר דקליפה שהוא ממש נגדיי למקור מר"עה שהוא זעיר הקדוש שבו סוד החיים והטוב. ואלו הרשעים רצו לסתור הבנין ולכן המשיכו למלאך המות שהוא מושרש בזעיר דקליפה. וכיון דאיסתכל משה ביה שהוא מנגדו.

אשדי לאינון ע"ר וכו' כי אז היו מעורבים עם ישראל והבדיל אוכל מתוך פסולת כדי שלא יהיה מונע אל השכינה מלשרות עליהם ולכן פתח ר"ש מי עלה שמים וכו'. שסודו בזעיר דקדושה שבו נכללו ד' יסודות עליונים וכדבסמוך. והכא איהו רזא דרתיכא עילאה בד' סטרין דאינון יסודי קדמאי דכולא ועניינם שמים יסוד האש ורוח ומים וארץ ואם תעמיק תמצא שהוא בסדר נקודות ההו"יה כי שב"א הוא גבור' אש. חול"ם ת"ת רוח. קמ"ץ חסד כמ"ש בזוהר וקמץ הכהן מים וה' אחרונה אין לה ניקוד היא ארץ. וכולא בקב"ה הוא זעיר ועיין בפ' יתרו כי שם כתוב מה שמו חכמה. מה שם בנו ת"ת:

קחו מאתכם תרומה וכו' עניינו שכל אחד יקח משלו מה שיהיה תרומה לה' פירוש דבר הראוי להתרומם ולהתקבל לפניו ית'. כי ידוע שטעם ביאת הנשמה לזה העולם הוא לברר ניצוציה ולהרימם למקורה בקדושה וז"ש קחו מאתכם משלכם תרומה לה'.

ואי תימא וכו' ירצה שדבר זה קשה כי איך יוכל האדם חומרי להתעסק בעניינים רוחניים אלה. אם היה איפשר לעשות תכבד העבודה מאד. לכ"א כל נדיב לב כלו' יש לכם ב' סגולות עליונות רצון ושכלי שהן הן כוחות השכליים הפשוטים וזהו נדיב דהיינו חפץ: לב הוא השכל ומזה תשכילו שהדבר קל: מהו יביאה מלבד הייתור. למי יביאה או אנא יביאה: אלא וכו' הלא התפלה נקרא נדבה כמ"שה נדבות פי רצה נא ה' שהיא עבודה שבלב והיינו נדיב לבו וכן שנינו אל תעש תפילתך קבע שפי' שלא תדמה עליו כחובה המוטלת עליו אלא יעשה בנדבת הלב. וידוע שהתפלה היא יותר מסוגלת לתיקון העולמות מתמידין. ולכן בפ' זה מזהירם לתקן נשמותיהם בהעלות בירוריהם והעיקר בתפלה שהיא כוללת ענין זה יותר משאר מצות ובה יתבאר הפסוק כולו כי בתיקון העולמות ועלייתם היינו תרומה לה' התרוממות של הניצוצות והפרשתם מהקליפה יביאה. פי' ההכנסה בפנימיות: וזה תעשה עם תרומת ה' היא השכינה המתרוממת עד למעלה כדמפרש ואזיל:

רזא דצלותא סתם רזא הוא יסוד וידוע שיש עמוד בין כל עולם ועולם שבפנימיותו עולים העולמות והיינו ביאה בתוכיות בשירין ותושבחן שבהם השכינה מתוקנ' לעלות וה"ס קב"ה שבא לב"ה לעלות העליות שיפרש וצריך לבקש טעם לשבח למה מתחיל מעולם היצירה ולא הזכיר תיקון העשייה שהוא בקרבנות וכמ"ש בפ' במדבר בסופה. וי"ל דלא חשיב הכא אלא הבחינות והמדריגו' שבעולמות שיש בהם מצוה בתיקונם. ר"ל שכבר ידעת מסוד הכוונות שיש ד' בחינו' תיקון לד' עולמות. תחלה בפועל ומעשה ואח"כ בדיבור דהיינו טהרת גופו לתיקון עשייה וטלית גדול וקטן של יצירה. ותפלה של יד לבריאה ושל ראש לאצילו'. וכנגדם בסוד הדיבור דעד ברוך שאמר הוא בעשייה. ומשם עד יוצר ביצירה. והרי שלא יש מצוה חוביות מן התורה בתיקון מעשה לעשייה. אלא משל יצירה ואילך ולכן התתיל מחלק הדיבור שכנגדו יש מצוה בחלק המעשה ועי"ל דאינו מזכיר אלא מה שצריך להתאמץ בכוונת הלב שלא להפסיק כלל והוא מברוך שאמר ואילך כנודע. ומלאכין עילאין סגולתם לתקן הפנימיו' העולמו' וגם הם נרמזים בתואר נדיב לב כנז"ל.

סדורא דשבחן הוא מב"ש עד ישתבח שהוא מסודר על כל פרצוף היצירה וסודו לתקן נשמות של יצירה ופנימיותם וכנגד בחי' של המלאכים אמר קשיטת גרמהא. והם אורות פנימיים ומקיפים המושפעים על השכינה להתעלות עד לעולמו' העליונים. א"נ כעין כ"ד תכשיטי כלה שאמר בשער אריך. שלהיות הקליפו' הנקרא חשך סמוכות למ' ומחשיכות אותה לכן מאירים בה התכשיטין דוגמת תכשיטי הנשים. וז"ש כאיתתא דאיתקשטת לבעלה: ובסדורא דצלותא זהו מיוצר עד העמידה כי יש ביוצר סדר קדושה וקצת תפלות רחם עלינו אדון עוזינו וכו' וכן אהבת עולם רובה תחנונים:

עולימתהא הם ז' היכלות דזעיר דבריאה שכל היכלות הבריאה הם בחינת נקבות לגבי מלכות דאצילו'

וכל אינון דילה הם היכלו' מ' הנכללים ביום עם היכלו' זעיר דבריאה וזהו וכל פי' בהתכללו' דאיתתקן כולא אמר בקיצור לרמוז לכמה תיקונים שנעשים בק"ש בין באצילו' בין בבי"ע וכנזכר בפי' חותמא דגושפנקא דפרשת שלח לך:

ואיתסדרו ר"ל תיקון רמ"ח איברים דק"ש המסודרים מלמעלה למטה ויורדים אל היכל אהבה שהוא שמושל בו אברהם העולה רמ"ח:

איהי ועולימתהא חזר לומר זה לרמוז להיכלו' הכלולים בהיכל הרצון שהם אמת ויציב:

לגבי מלכא עילאה ה"ס הארה לישראל היורד להיכל הרצון שעליו אמרו בזוהר ישראל נחית לקבלה:

דמטו לגאל ישראל פי' לתחלתו דהיינו לאל עליון גואלם. ולכן אנו עומדים אז מפני שאותה הארה היא מהאצילו' וידוע שכל ענייני האצילות הם בעמידה:

מלכא קדישא עילאה פי' יסוד אבא שאז מתחיל לירד במסעיו תוך זעיר. ובגאל ישראל כבר התחיל ליכנס תוך רישא דזעיר ונמשכת הארתו עד יסוד זעיר ומשם מאיר למ' שבבריאה ועיין בס"הכ בסוד תהלות לאל עליון גואלם. וז"ש

ונפיק לקבלה פי' נפיק אורו היוצא לבריאה:

אמאי כניש לון משא"כ בפ' כי תשא בציווי השבת לא הקהילם ותירץ וכו' ודא איהו דלא נטרו ירצה בענין המן כמ"ש יצאו מן העם ללקוט שהם הע"ר. אבל לא פקדו בפומבי האומנם כיון דשמעו ביני ובין בני ישראל אמרו וכו' אין לנו חלק בשבת שה"ס כנסת ישראל מיד ויקהל העם וכו'. וידוע שאהרן נק' שושבינ' דמטרוניתא.

סגיאין אבתרייהו הכוונה כמ"ש בפ' פנחס שכל המתים בעגל היו מע"ר מבני בנות שמעון שנשאו לע"ר:

הה"ד ששת ימים וכו' פי' שהוא הלשון שבה נמסרה להם השבת בפ' כי תשא והענין שעיקר מצות שבת שנצטוו אז ישראל היה להזהירם שלא ידחה שבת מפני מלאכת המשכן ואע"פי שאותה מלאכה היתה נעשית מאליה מ"מ לא תדחה שבת:

רזא דרזין תואר זה עצמי לסוד השבת שסודו קודש שהוא אבא שהוא פנימיות של כל הפנימיו' דהיינו עצמות האצילו' והיינו חכמתא עילאה שאליו מתעלה חכמה תתאה היא המ' והוא הרזא דאוקמוה חברייא וידוע ביניהם: אבל רזא הוא הסוד שר"ל אח"כ והוא עדיין אינו גלוי לכולם רק לחכימי עליונין:

ביומא שתיתאה וכו' איתא בס"הכ שקליפת נוגה יודעת שבשבת העולמו' מתעלים ומקבלים שפע מן הקדושה: ולכן היא רוצה להתעלו' גם היא ולקבל ממנו והנה יום שישי סודו ביסוד ולכן לעת ערב שקרובה קדושת שבת לבא אז מתעורר אותו הכוכב הצפוני שהוא יסוד דקליפה יום הששי שלהם שבו נכללים ז' מלכים דמיתו שהם הע' כוכבים: וכיון שהקליפה רואה שהעולמות עתידים ליכלל זה בזה גם היא מתקוממת לעשות כן ועל כן בטש באינון ככבין ליתן בהם כח להתייח עמה כדי שתוכל לעלות אל הקדושה ולקבל שפע ב"מ: ובהתכללם מתרבה אש להבתם ונעשה הכל מדורה ר"ל שמתחזק כח גבורתם:

סחרנייהו דאלף טורין וכו' בזוהר הרקיע אמר שאלף טורין הם בבריאה ששם מאיר אל שד"י שבמילואו עולה אלף. ונלע"ד שכאן ירמוז להיכל לבנת הספיר שהוא יסוד הבריאה וגם יש בו שם אל שד"י בפרטות. והענין שכל חשק הקליפה להדבק בהיכל זה כנז' לקמן בסוד החש"מל. עוד נל"עד שאלף טורין הם ה"ג ובכל א' שם אלהים מרובע העולה ר' ועם ה' כוללים של הריבוע הרי ה"ר. גם עם ט"ו אותיות של הריבוע הוא טור ואלו הם אלף טורין.

גוונין אחרנין פי' מלבד גוונו שהוא גוון האש. וענין אלו הגוונים הם כעין אורות מקיפים סביב יסוד הבריאה וזו המדורה מתגברת ונכנסת לתוכם וכדבסמוך וסלקא לעיל לאעלא גו גוונין עד שמתקרבת קרוב ליסוד עצמו למיטל נהורא ואז יורדת שלהבת יה ומשפילה עד מטה מטה.

ועל ענין זה נאמר לא תבערו אש פי' לא תגרמו ח"ו שאותה המדורה תבער ותשלוט וזה בחלול שבת:

ואפי' בחד תיבה נראה דערבוב תיבה הוא כגון מלה שהיא בפ' אחת מלעיל ובאחרת מלרע. כגון מן הבתים שהיא בפרשת וארא מלרע. ובפ' בא מלעיל: ובאת חד כגון לחטאת שהוא בא' בכ"מ. ובפרשת שלח לחטת חסרה וכיוצא בזה שצריך להעמיד כל רתיכא באורותיו ובחינותיו שהן סוד התיבות והפסוקים והאותיו' כל א' בשלו:

איתעברת בוורא מז"לן ידוע שכל הבירורים נעשים בכח הדין כי בו כח ההבדלה בין קודש לחול וסימן מבדיל גי' אלהי"ם שבמילוי הה"ין עולה רצ"ה ועם ה' אותיות והכולל הוא אש. ומשם יוצאים ג' נהרי דינור שהם ג' היכלי זכות שבב"יע והם לליבון נר"ן ושרשם הא' הוא מתיקון א' דדיקנא עילאה שהוא מסוד אל שבה שורש הבירורין נהר אש גי' תיק"ון. וג"פ אל מלא שה"ס אל מאלהי' כנז' בדרוש ג' עלמין וגם אל מלא ע"ה גימטרא תיק"ון. והרע של הזוהמ' הנפרד מהנשמה בהתלבנה בנה' דינור הוא צואה רותח' מחמימו' האש.

א"ט ב"ח וכו' מז"לן טעם א"ב זו מובן כמ"ש בדרוש אט"בח שסוד על תיקון הנוקבא שה"ס ג"ע זה התחתון וידוע משם כ' אלו הד' זוגות א"ט ב"ח ג"ז ד"ו ה"ס כח"בד שהם העומדים לנגו תנ"הי ולפי שכתר חכמה הם בסוד הראש כמ"ש בכוונת ב' ימים שלי ר"ה לכן אמר אתוון בגלגולתא דאינון א"ט ב"ח:

אבל דע כי אותיו' אב"ג של א"ט ב"ת ג"ז ה"ס חלקים עיקרים של המ' טח"ז הם הבאים לה בתוספת כנז' באותו דריש ולכן בשעת הדין מתעלמות אותיות אב"ג. ואולם ד"ו שהוא בדעתה הוא להפך שהד' הוא הנוסף והוא הוא העיקר:

כי אמר באותו דרוש כי ו' זו ה"ס הגבורות ע"ש ולכן גם הוא נשאר גלוי עם טח"ז כי אבג"ד נעלם להיותו סוד העיקר ונשארו סוד הענפים שהם סוד ו' גבורות המתפשטת בחג"ת נה"י שלה:

עוד נרמז כאן סוד אחר שהובא באוצ"ח בסופו והוא בסוד ז' מקיפים שיש למ' דהיינו כי אריך יש לו מקיף לעצמו בפרטו' שה"ס א' של א"ט ועוד מקיף כולל שמקיף כל ט"ס שתחתיו והיינו א"ט:

וכן יש לאבא מלבד מקיף הפרטי שלו עוד יש לו מקיף כולל ח' ספי' שתחתיו וזהו ב"ח וגם לפי סוד זה א"ט ב"ח הם כתר וחכמה. והוא מ"ש אח"כ שהם אתוון בגולגולתא כי כתר וחכמה הם ב' ראשים הנכלני' בסוד הראש י' וקוצו. ולאימא יש שני מקיפים כוללי' ולזעיר מקיף א' כולל. וד' אלו אריך וא"וא וזעיר ה"ס א"ט ב"א ג"ז ד"ו ע"ש. ודע שגם למ' יש ב' מקיפים א' פרטי וא' כולל ונמצאו לה ז' מקיפים שה"ס ז' גלגלים שיש לרקיע. ונל"עד שסוד ב' מקיפי מ' ה"ס ה' הנשאר באט"בח בלי זווג. כי לעשות י' צריכה להשתמש בשלה דהיינו ה' ה'. וגם שיש לה ה' מקיפים משל מעל' כאמור. עכ"ל הרמ"ז זל"הה:

והרמ"ז כתב ריש פרשת פקודי דף ר"ך וז"ל אלה פקודי המשכן הוקשה לו דהו"לל אלה פקודי כלי המשכן דהיינו משקל כלי הזהב וכסף ונחשת וכו'. לכן פתח בפ' כל הנחלים הולכים אל הים ואמר האי קרא אוקמוה שפירשוהו בפ' בשלח ובפ' ויקרא. אבל כל הנחלים אלין וכו' שלכל הפירושים כל הנחלים ה"ס נחלים ומבועי כי מלת כל מרבה המבועין וה"ס שני יסודות או"א כי יסוד אימא סודו נחל בהסתיימו בחזה זעיר ששם א' של וא"ו דשם מ"ה שהוא רבוע של שם אהי"ה העולה מ"ד ומה שנשאר משם מ"ה גם הוא מ"ד וז"ס מי מדד פירוש ב"פ מ"ד גי' נח"ל. ולפי שיש ביסוד זה צינורות רבים לה' חסדים שבו לכן אמר נחלים לשון רבים. מבועין הם ביסוד אבא שה"ס היו"דין וכמ"ש בזוהר י' נביעו. ולהיותם יסודות קראם רזין. והקדים נחלים למבועין מפני שיסוד אבא מתארך יותר משל אימא ונמצא כאלו יסוד אימא קודם ליסוד אבא. ואין ספק שפ' זה מדבר בענין שפע העולמות המוכרח תמיד להחיותם ולקיומם.

לכ"א דאיתמליין פי' שתמיד הם מלאים. משא"כ בזווג הפנימיות דנשמות שהוא נפסק ולכן אמר הולכים תמיד לשון הווה. והאמנם נודע שתמיד אורות אבא מכוסים ושעיקרם הוא לאצילות ולא לעולמות התחתונים וא"כ יקשה איך הזכיר גם המבועין. לזה אמר ונפקין מבועין לאנהרא:

ויובן ע"ד מ"ש הרב ז"ל באוצ"ח שמהנה גילוי אבא למטה מן החזה לייחד ה' גבורות בדעת הנוקבא וכמו כן נאמר בכאן כי צריכה הארת אבא להמשיך המזון למטה ולייחדו ביסוד הנוקבא שהיא סוד ימא רבא וכנז"ל בריש פרשת חיי שרה. ואפשר שז"ס שם ים כי ם סתומה היא ביסוד דנוקבא כנודע שהוא ב' דלת"ין כמ"ש ויסך בדלתים ים והוא אור אבא המאיר בתוכה ולכן נק' ימא דחכמתא כנז' בפרשת אחרי מות וכיון דהאי ימא איתמלי מסטר' דאינון נחלין. פירוש שמקבל השפע מבחינת הנחלים ולא מן המבועין כאמור שאינם משמשים שם אלא לאנהר'. מלשון ונהרו אליו כל הגוים שר"ל ירוצו כי לכן נקרא נהר שהוא רץ ונמשך. כדין הוא אפיק מייא. ירצה שאז הופך פניו למטה להשפיע לתחתונים ואז אפיק מיא ויובן במ"ש הרב בסוד אור מים רקיע כי אור הוא מצד אבא ולפ"ז מלת לאנהרא תהיה כפשוטה. ומים מצד אימא וכבר אמרנו שאור אבא הוא לאצילות. והמים לבי"ע. א"נ יכוין למ"ש בפ' בראשית ובפ' וארא כי המים הבאים לנקב' מצד אימא נקפאים בסוד מבטן מי יצא הקרח ואח"כ מסטרא דררום משתרן ונגדין וז"ש אפיק מיא. וע"ז נאמר והים איננו מלא כמ"ש בפ' ויחי אמאי איננו מלא בגין דנקיט ויהיב ואעיל ואפיק. ובזה תבין פשט נעים בפ' וגם שייך לעניינו: דע כי יסוד מלכות מבחי' חיצוני: ותו הוא נקרא אלהים שמשפיע אל העולמות. וכל המזונות מצד הגבורה וכנ"זל והים משפיע לבריאה וידוע שהבריאה היא הכסא שעולה אלהי"ם וידוע שיסוד נקרא פה כמ"דא א כלה ומחתה פיה. ואם ח"ו לא יכנסו בה ב' אותיות י"ה ישאר אלם. אמנם אם ימלא מן הנחלים אז הוא אלהים שלם וז"ש הולכים א"ל הי"ם אותיות אל"הים. אבל כאשר פונה למטה להשפיע בודאי שאז אינו מקבל מב' אותיות י"ה שאז הוא מלא אבל איננו מלא מפני שאין מליאתו לעצמו כי מיד משפיע למטה ואשקי לכל חיון ברא הם חצוניות העולמות שהוא מזון הכולל וז"ש חיון ברא שאין אנו מדברים עכשיו בפנימיו' הנשמו': מה כתיב לעילא וכו' כי מעינים הם מבועין סוד עינים. ושניהם בין הרים יהלכון שהוא בין חסד לגבורה שנקרא הרים וביניהם הולכים הנחלים והמעיינים שני יסודות דאו"א. ולבתר ישקו כל וכו' הם כל ג' עולמות בי"ע כי בבריאה מאיר אל שד"י. גם ביצירה מט"ט שגי' שד"י. ישברו פראים סוד סנ"דל העולה פ"ר וע"ה פר"א. ולפי ששם שולטות הגבורות לכן אמר ישברו צמאם להורות שיש שם שרב וצמא:

דכד ימא נקיט לון ירצה כאשר הים העליון מקבל אותם הנחלים: ועיין בפ' וארא דף ל'

ולבתר אפיק מיין לס"א פירוש כשמקבל מסטרא דאינון נחלין כנז"ל אז הופך פניו לצד אחר הוא צד התחתונים ששם אינון רתיכין קדישין דלתתא ומחלק מזון לכולם איש איש לפי מדרגתו. וכולהו איתמנון על מלאכתם שאז מקבלים כח לפעול פעולתם: והיינו ענין הקראם בשם שהוא קבלת כל אחד השפע לפי בחינתו ושרשו. ובג"כ אלה פקודי. ענין המספר הוא קיבוץ אחדים ומציאותו העיקרי הוא במ' שבה מתקבצים כל האורות ונבחנים בבחינת חילוק והבדל וזה מכח הגבורות שבהם נעשה ההתחלקות וההבדלה כי על כן היתה הבדלה בשני וסימן מבדיל גי' אלהי"ם. ואמנם אמר הרב כל המספר הוא בדעת וגם במ' ופירש מ"ם של מספר ה"ס מ' אותיות שיש בעשר הויו"ת של עשרה חו"ג ס' הם ס' אותיות שיש במילוי העשרה הויו"ת הנז'. פר הוא י"פ כ"ח של מילוי המילוי של י' הויו"ת הרי יסוד מספר שתחלתו בדעת ונגמר במ' עוד אמר הרב שגם מספר הוא בלבו"ש ז"ון שהם מט"ט וסנדל דהיינו מ' מט"ט ס' סנד"ל: פר גי' סנדל"פון באופן שראש תתחלק המספר וקיבוצו הוא בדעת ועיקרו במ' ומשם ולמטה עולם הפירוד. והנה תמצא ענין המשכן ד' פעמים בתורה א' בתרומה. ב' בכי תשא ושניהם כנגד י"ה שבשם בסוד או"א: ג' בויקהל הוא כנגד ו' יסוד זעיר. ד' הוא בפרשה זו כנגד ה' אחרונה מ'. ולעומתה אמר אלה פקודי המשכן היא מ' משכן העדות כנגד הדעת הנק' עדות כנודע. ור"ת "משכן "העדות גי' מ"ה שבדעת. וס"ת י"פ מ"ה בסוד דמות העולה כן כנודע סודו:

דכמה נהורין וכו' הענין שיש ב' בחינות באורות א' הם אורות השרשיות בעצמם. ב' הוא חבור האורות זה בזה והתנוצצם אלו באלו שמזה יתהוו אורות רבות שונות. ועל הבחי' הא' אמר כמה נהורין ועל הב' אמר כמה עדונין שה"ס החבורים והוסיף לומר בההוא עלמא לענין גדול והוא שעכשיו וגם מאז מעולם מחבור האורות מתהוים אורות אחרות זו תחת זו כמ"ש בדרוש השמות שהמדריגות הולכות ויורדות עד עולם העשייה: אבל לעולם התחיה יתעלו העולמות אל האצילות ויהיו העידונין מבחי' אצילות רבי האיכו' ועד אין מספר. וזהו פשט הפ' מה רב טובך שאין מי יכילנו לגודל אורו וזה מפני שהוא צפון ליריאיו וכבר ידעת כי יראת הרוממות היא באבא דמקנן באצילות: ואחר שאמר הענין בכללות חזר לפרטו מה רב טובך והא אוקמוה. דאיתא בס"הכ בכוונת קונה הכל שאור הא' הוא מיסוד אבא שהיה מאיר בתחלה באצילות אור גדול וגנזו לצדיקים בתוך יסוד דזעיר ששם מתלבש והנה הוא סוד שם ע"ב שה"ס ע"ב מיני אורות וכשנעשה הזווג דיעקב ורחל. אז מאיר לתיקון פרצוף יעקב נ"ה אורות ונשארו י"ז כמנין טו"ב לצדיקים צדיק וצדק היינו לזווג ישראל ורחל שאינו רק בשבת כמ"ש בסוד זכר למעשה בראשית עכ"ל שם ולכן שבת נקרא טוב להודות לה'. באופן שרק בחי' טוב הוא הגנוז:

הה"ד וירא אלהים ר"ל כי בכל מעשה בראשית נאמר כי טוב על כל מעשה אותו יום בכללות אבל כאן נאמר את האור כי טוב לא נאמר כי טוב אלא על האור מפני שבו לבד יצדק שם טוב בעצם. ואם אח"כ נאמר כי טוב על שאר המעשים הוא מפני שבאותו האור היה מטיב לכולם כמ"ש בסמוך גבי פעלת בגין דההיא נהורא וכו'. ולכן לא יוכל לקרוא למעשה יום א' בשם טוב כשאר הימים מפני שהטוב שלהם נמשך ונפעל בזה האור שהוא הטוב העצמי ולפ"ז נאמר כי נוכל לפרש מלת טוב בשני בחינות הא' שם והב' פועל ע"ד מה טובו אהלך וכמ"שה וטוב לכם: וא"כ כי טוב האמור באור הוא שם עצמי. והאמור ביתר מעשה בראשית הוא פועל. ור"ל וירא אלהים כי היטב וזהו ממש פעלת. פי' שפעל ההטבה מכח הטוב העצמי. אך כי טוב האמור באור הוא תואר לאור הגנוז:

וכתיב אור זרוע פ' זה מפרש היכן נגנז אותו האור שהוא ביסוד דאיהו צדיק שבו בחי' הזרע ועוד ירמוז שידוע שבזמן העו"הז השפע הבא מלמעלה מתלבש בבחי' שונות כמבואר ביחוד שד"י דהיינו אור מים רקיע. אבל בעו"הב יהיה אור גמור בלי התלבשות וזהו אור זרוע בלי שום התעבות:

ועוד נימא ביה מלתא רבתי וגם נפרש סיום הפסוק וע"ד מה רב טובך ירצה שהוא גדול שבא מחכמה ומתפשט בעצמותו עד יסוד זעיר. כתיב הכא מה רב טובך עכשיו יפרש פרטיות הסוד והוא שאור זה נק' טוב ע"ש שהטוביות והמובחר של כל האור דאבא הוא י"ז אורות הנז"ל והוא אור הגנוז שעליו נאמר וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל: ונל"עד פי' נחמד והוא שידוע שכל אור מאורות האצילות נק' בשם הו"יה להיותו פרצוף שלם י' חכמה ה' בינה ו"ה ז"ון. והנה אור דאבא הוא שם ע"ב הנבחן לד' חלקים חב"תם וכל חלק הוא חי שהוא רביע האור: וג"פ ח"י הם ד"ן שה"ס בינה וז"ון דאבא. ולפי שא"א בלא אור חכמה דחכמה: לכן יצטרך הנ"ד בחי' אחד ממנה להאיר בם ואז הכל נ"ה וה"ס נ"ה אורות הנז"ל לתיקון יעקב ורחל. ולפי זה בחינת הטוב ה"ס חכמה דחכמה וז"ש את האור כי טוב שהוא הטוב שבכולם: ואין ספק שהאור הזה הגנוז ושיתגלה לעתיד אז יתרבה ויתפשט בסוד ע"ב דע"ב ואז יתבטלו ג' בחינו' הגרועות באור המופלא ההוא וזש"רזל עולם שכולו טוב. פירוש שכל אורו המופלא יהיה מגדולת של טוב: ולפי שלא תאמר שזה יהיה למעלה בא"וא.

לכ"א עולם שכולו ארוך: פירוש שיתארך יסוד אבא זה הנפלא בכל האצילות וזהו מה רב טובך ר"ל שיתרבה מניה וביה ויתארך וזהו ג"כ אור זרוע לצדיק ר"ל שהוא זרוע שם צומח ומתרבה הזרע. ולישרי לב שהם הצדיקים שמחה שישמחו ויהנו באותו האור זהו פשוטו:

ועי"ל בהקדים שכאשר ז"ון נהנים מאור זה הוא דוקא כשהם שוים בקומתם כמ"ש בכוונת זכר למעשה בראשית ואז ב' כתריהם מכוונים תחת א"וא ס"ת אשר צפנת ליריאיך כת"ר למפרע ורומז לכתר רחל שעולה ממטה למעלה. ואז שניהם מכוונים בת"ת שלהם זה למול זה: שאינו כשאר הזמנים שלב זעיר כנגד ראשה וזהו ולישרי לב. וגם שאז הם מיושרים בלב האצילות הכולל שמגיעים כתריהם עד לב אריך כנודע: ולב אריך הוא הלב והאמצע של כל האצילות שה"ס ת"ת דת"ת דאריך. שבהיות ז"ון משתמשים בכתר אחד אז הם מיושרים כנגד הלב הכולל הלזה: משא"כ יעקב ורחל וישראל ולאה שנוטים לצדדים. וכוונת הפסוק שיש אור גנוז לצדיק וממנו נמשכת השמחה הגדולה לז"ון כשהם ישרי לב בבחי' האמורות. עוד ירמוז למ"ש בעץ חיים בסוד נחל שה"ס חסד דעתיק המאיר במזל נוצר חסד ששם שורש אור אבא והוא שמור להאיר בזעיר שבו שם מ"ה דאלפין וזהו לאלפים וידוע שעיקר שם מ"ה הוא יאא"א גי' י"ג להורות שבו מאיר מזלא קדישא הכולל כולם ובפרט כשמגיע זעיר עד לבא דאריך שאז נהנה בעצם ממזלא ואם תסיר י"ג משם מ"ה נשאר לב ואם תמלא יו"ד אל"ף אל"ף אל"ף יעלה שמ"חה וז"ס ולישרי לב שמחה. בקדמיתא צפנת בתמיה שמתחלה היה לו לפעול ואח"כ יצפנהו. אלא וכו' הוא הנז"ל שתמיד הוא טוב שמטיב לעולם כמ"ש ובטובו מחדש בכל יום תמיד. ובב"המ ובטובו הגדול לא יחסר: וטעמו כי נ"ה אורות יוצאות ליעקב ומאירות מהמקור שהוא הטוב ולכן חותמים הזן את הכל. ולזה גם ביוצר ובב"ה אומרים כי לעולם חסדו ירצה שאפילו בעו"הז מאיר חסד הלז כאמור בהבראם באברהם וידוע שאברהם הוא מקור החסד וסודו אב"ר ה"ם. פירוש שמתפשטים בעצמו עד היסוד. ואיתא בזוהר דירכא דההוא אמה רמ"ח עלמין:

וכד בעא קב"ה למברי עלמא כוונתו להגיד כמה מיני בחי' שבהם העולמות מיוחדים זה בזה הא' הוא שכל העולמות הם בתמונה א' ובדמות א' זה משפיע לזה וזה מקבל מזה. וכל מה שיש בזה יש בזה עד שיומשך מסדר השתלשלות זה שיהיה בעו"הז החומרי מקום רוחני לנשמות שהוא בג"ע של מטה המכוון כנגד אימא עילאה הנק' עלמא דאתי ולא בבחינת היותה בתוך זעיר אלא בבחי' העליונה למעלה במקומה וז"ס עלמא דאתי דלעילא. והבחי' השנית לייחוד העולמות היא אבל אינון גוונין וכו': הוא התלבשו' עולם התחתון לעולם העליון ע"ד שידענו אימא מקננא בבריאה: זעיר ביצירה מלכות בעשייה: וכמו כן ג' כלים שלהם משתלשלים לפנימיות ג' עולמות בי"ע כנודע. והבחינת הג' שהעולמות נתהוו בסגולת התורה הכלולה בד' דרכי פר"דס שהם בסוד ד' עולמות. והבחי' הד' ששמו הקדוש מחיה ארבעת' דהיינו י' באצילו' ה' בבריאה ו' ביצירה ה' בעשיה ועוד ירמוז שעולם הגנוז ונסתר שהוא י"ה נגלה ע"י ו"ה וכמו כן הגידים והאברים הפנימיים הם עיקרים להמשכת האור והחיות ולכן נרמזים בשם י"ה. אבל האברים של בנין הגוף הם החיצונים. ולהיות שם זה כולו דיו"דין לכן קוראו שמא קדישא: ולהיותו רומז לתרי"ג מצות אמר שהוא כללא דאורייתא כיון לחכמה. חי"ת כ"ף מ"ם ה"י גי' תרי"ג ונאמר החכמה תחיה ואומר כולם בחכמה עשית בג' סטרין אחרי הקדימו התייחדות העולמות והתדמותם זה לזה בין בפנימיות בין בחיצוניות. התחיל לדבר בנמשך וכמר"זל שגם מעשה הצדיקים שהוא המשכן נעשה בכח האורות המקיימים העולם:

בזמנא דקב"ה יסגי שלמא וכו': ידוע שבין מחמת עולם התהו ובין מחמת העונות מתהוות הקליפות ומתערב טו"ר ואז יש מלחמה בעולם כי ב' ההפכים מתקוטטים זה בזה הסולת עם הפסולת שה"ס י"א שרשי הסיגים שירדו משם ס"ג שלכן שם ב"ן הוא השולט בזמן הזה בלתי שלימות. ומ' בית דוד נפגמה: אבל לעתיד שיתמו הסיגים ירבה השלום ויהיה הזווג דז"ון תדירי. שהוא ממש רוב שלום ואז יתקיים יהיה ה' כי ו"ה שה"ס י"א בחי' דשם ס"ג יעלו לי"ה: שרשא דאילנא דחיי יסוד אימא שה"ס עץ החיים והנה ישי סוד ומשם ב"ן יו"ד פ' ה"ה ו"ו פ' ה"ה גי' י"שי וזהו דוד בן ישי. ושורש ב"ן הוא ס"ג כנודע: וא"כ שרש ישי הוא שם ס"ג שביסוד אימא עד למעלה. ויהיו כל החסדים בגילוי גדול ולא ישוב לירד עד החזה וז"ש יתקיים שרשא כי ישאר למעלה בקיומו תדיר:

כד ברא קב"ה עלמא קב"ה היא אימא עילאה: עלמא היא זעיר בעל ו"ק העליונים עלמא דדכורא ועיין בפרשת ויחי ששם מעין מאמר זה. וכשרצה לבנות עולמות בי"ע אז אשדי חד אבנא וכו' ה"ס מ' שהיא תחת יסוד אימא שבחזה זעיר והוא ממש תחת כסא הכבוד: ומ' זו נק' אבן כי הוא ב"ן ומתחבר לה א' דוא"ו דשם ס"ג או א' דאהי"ה והכל עולה למקום א' ואז היא אבן. וכשרצה ה' לבנות עולמות הנוקבא שהם בי"ע המשיכה אורה משם עד ההוא תהומא שה"ס יסוד ומ' דבריאה הנק' לבנת הספיר: ונמצא שגם זה סוד י"ה דהיינו אצילות ובריאה שבהם י"ה דהוי"ה. וז"ש ורישא דההוא אבנא וכו' שהיא תופסת ב' עולמות בהתפשטותה: חד נקודה עילאה היא יסוד אימא שהיא באמצע זעיר שהוא עלמא הנז"ל ומתמן אתפשט לגדולה ולגבורה: ואתקיים שכן שם יסוד אימא בלב זעיר ונאמר כונן שמים בתבונה. וידוע שכל יסוד נוקבא קרוי נקודה:

וההוא אבנא וכו' עתה מדבר בהתפשטות מ' למטה ואמר שנקרא שתיה לשון שתיה ממש כעין באר מרים שהיתה אבן אחת וממנה ישתו כל ישראל וכמ"ש בפרשת ויחי ולזמנין נבעין מניה מייא ואתמליין תהומי וה"ס מ"ן שלה. או מלשון כי השתות יהרסון ר"ל יסודות וכמו כן היא יסוד כל עלמא דנוקבא. וזה שכבר אמרנו שהיא מתפשטת עד סוף הבריאה: ואמנם שני עולמות יצירה ועשייה הם בעו"הז התחתון דהיינו היצירה היא רקיעי ארץ ישראל והעשייה דח"ל כנודע ונודע שהיכל לבנת הספיר זה הוא מכוון ומשפיע על היכל קה"ק ששם אבן שתיה התחתונה המעמיקה ונוקבת בראשה התחתון עד התהום: באופן שאור המ' של בריאה מתפשט בכל יצירה ועשייה ושורה בהיכל ק"ק שסודו פנימיות יסוד מלכות דעשייה. ובזה תבין מ"ש תו שתיה ש"ת י"ה קב"ה שוי וכו'. פירוש לשון שומה כמו כי שת לי אלהים וכו' כי הושמה ליסוד עולם כי מקורה וראש' הוא ביסוד אימא דאצילו'. וסופה ביסוד מלכות דבריאה וזוהי העליונה. ומשם מתפשטת עד יסוד מלכות דעשייה ועוברת דרך יצירה ועשייה. ויצדק בה לשון שומה שהושמ' לעולם בארץ ליסוד שלה שממנה משוכלל העולם ולכן שתיה גי' י"א פ' אד"ני שכן מלכות דבריאה שהיא שם אדנ"י מתפשטת בכל ו"ה שעולים י"א והם ביצירה ועשיה. ואמר ש"ת י"ה מפני שכל סודה על שם י"ה. שהרי בחזה דזעיר ששם ראשה שם מאירים יסודות א' וא' שהם י"ה וגם התפשטותה באצילות עד סוף הבריאה היינו י"ה של שם. ולכן היכל האחרון דבריאה נק' לבנת הספיר שהיא האבן היקר' כנז"ל. ושתילו דכלא שכל העולם נשתכלל ממנ' ולכן היא לבדה נקרא בשם ארץ שהיא היתה ראשונה להתגלות במעשה בראשית ואז"ל למה נק' ארץ שרצתה לעשות רצון קונה וגם סגולת כל העולם כמוסה בה וממנה מסתעפים גידים גידים לכל העולם כמז"ל בקהלת רבתי וגם רש"י על פ' ונטעתי בהם עץ כל פרי:

הוה עשוי מההיא שעתא וכו' כוונתו לפרש מה ענין עשייה זו: שאין ר"ל הנעשה בו דהיינו הכלים שנעשו מהזהב דא"כ הו"לל העשוי במלאכה: ועוד למה אמר לשון פעול עשו הו"לל הנעשה. ומפרש שהכוונה על ענין מעשה שעשה בו והוא מ"ש בדף שאחר זה. וקב"ה אקדים לון דהבא דא לאסוותא. והענין שס"ל שפ' תרומה קודם מעשה העגל נאמרה ושמאז הקדישו ישראל כל זה גם למשכן וזו היא עשייתו שעשאוהו קודש ואמר עשוי ולא נעשה להודיע שהזהב שעשו קודש מההיא שעתא קודם העגל עמדה קדושתו בו ולא פרחה בעגל. ועוד רמז מש"זל בב"ר לא נברא הזהב אלא לבנין בה"מ: ואמרו בירושלמי על פ' וזהב הארץ ההיא טוב שנק' טוב שהוא בלי שום סיג שאינו חסר כלום כשצורפין אותו וז"ש כאן העשוי עשייה ממש בימי בראשית. ואתתקן בלי סיגים מקדמת דנא מתחלת הבריאה כי מלת עשייה נאמרת על התיקון כמ"שה וימהר לעשות אותו ונתקיים מתוקן עד היום ההוא שנעשית בו המלאכה והרי פי' העשוי בין מפאת ישראל בין מצדו ית' א"נ בין מזמן נדבתו בין מזמן בריאתו. והיתה לו עשייה מופלאת שקיבל מעלה והושפע בו רוחניות בפועל כשבא לכלל מלאכת הקודש ואין ספק שזהב ארון נתעלה ביתר שאת משאר כלים שבהיכל. והם מיותרים על של הקרשים וכיוצא:

מ"ט בגין וכו' פי' ולמה היה דוקא זהב בכל הנז' ולא כסף ומשיב בגין דבכל דרגא ודרגא וכו' נראה שכיון למ"ש בס' דצניעותא דינין דנוקבא נייחין ברישא והטעם מפני שכנגד תנ"הי דיליה ישנם לכח"בד דידה. ושם יש הארת יסוד אבא. והנה זהב סודו הגבורות שהן ז' בדעת ומתפשטות בח"גת נה"ים שלה וז"ס זהב סתם. אבל צ"ל שכל מה שקרוי משכן דהיינו העשוי במ"ח קרשים הוא בסוד כח"בד דילה. ולכן נק' היכל בשם קודש דהיינו אור אבא המאיר שם שלכן מלכות נק' רה"ק. ואור יסוד אבא הוא ו' שבסוף מילוי ע"ב והנה הוא מאיר בתנ"הי בזעיר. הרי ד' הארות של י' וכל א' סודו י"פי דהיינו ק' וד"ה עם העיקר שהוא י' הרי קדש וכנגדו נק' משכן דאיהו ג"כ קודש. ואומרו ועשו לי מקדש ושכנתי קרי ביה ושכן ת"י בתוכ' וא"כ זהו רחמי ודינא שהוא זהב הטוב ממותק ומזהיר באור החסד אשר שם. וע"ד דהבא הוא אזיל בכל מלאכת הקדש דוקא המשכן שהוא קדש היה בו זהב ומפרש בכל ההיא עבידתא. שלא ר"ל המלאכה שהי' עושה הקדש שאינו כן. אלא סתם מלאכה היא מ' גי' א"ל אד"ני: אבל לפי ששם נגלה הקדש הקדש גם היא נק' קודש ושם היה זהב המבורר דהבא בכולא זהו פי' למלת בכל וירצה שהכל היה מצופה זהב או של זהב לבדו כארון ומנורה וכו'. וזה לרוב מיתוקו ושלימותו שם:

דק"ה איתרעי בדינא כי הדין הוא קיום העולם כמ"ש מלך במשפט יעמיד ארץ כי בסגולת הדין העולמות מתעלים ונכללים זה בזה עד שמושרשים בשרשם. וז"ש לאתערבא דא בדאש ה"ס התכללות האמור אלה"ים גי' כו"לל. אריך דינא בחייבי שמאריך אפו להם. אמאי סליק ליה מחייביא כמש"ה מרום משפטיך מנגדו. טורין איתעקרו כמה אנשים גדולים נעקרו מן העולם בחקירה זו בראותם דרך רשעים צלחה. דינא בריר ה"ס הגבורות הממותקו' בתכלית המיתוק שהן יותר מעולות מהחסדים כנודע מסוד עו"הב וכמ"ש הרב שהן אורות עצומות. רשימו וחדוה וע"כ נק' יצחק שורש הגבו' ובו נאמר ואת בריתי אקים את יצחק. הגבורות הזכות מוליד חוט התלהבות התשוקה והיחוד ומכאן טעם נכון ליסורי הצדיקים שהכוונה בהם להתם העכירות מהם ויוכנו בזה להיות מושפעים מן הדין הברור ולהתייחד במקום עליון. אבל חייביא שגוברים בהם הסיגים והטומאה. דינא דלא איתרעי ביה קב"ה שהוא מתוקף מלכים דמיתו שה' אמר עליהם דין לא אהניין לי ונדחו מכל בירור וזהו דלא איתרעי דהיינו רצון העליון דנוצר חסד הממתיק דיני האלפים אין לו חפץ בהם ודוחק אותם מבלי יתאחזו חלילה ולכן לא בעי לאתערבא וכו' לחזור ולהופיע עליהם דין הצדק ולכן הרע גובר עליהם ואיזה ניצוצות שיש בהם פורחות מהם עד שנשארו סיגי הזוהמא וכלים ואובדים מעו"הב. כי אז לא יהיה כי אם דינא בריר וטהור. והמשל בעצם הצלחת הרשעים לעשב ולא לזרע כי הזרע יש בו סגולה להוציא פרי הכמוס בזרע: אבל עשב יבש וימל:

כד יהבו ישראל דהבא לעגלא ר' בנימין כהן נתקשה במאמר זה דמוכח מכאן שישראל נתנו זהב לעגל היא נגד מר"זל. גם כאן אמר הזוהר שבזמן עשיית העגל לא היה להם עוד זהב אלא מה שבאזניהם. ולעיל ריש דף קצ"ב אמר וכי לא הוה דהבא אחרא וכו'. שמכאן נראה שנתנו כל זהבם קודם לעגל. והוא כנגד הפסוק דדוקא בויקהל שהיה אחר יו"הך. וזאת היתה תשובתי אליו. דוק שהרב ז"ל ציין פה בדף קצ"ה וקצ"ו. וגם שם ציין בד' רכ"ד ללמדנו שאין מאמרים אלו סותרים זא"ז אלא שמכללות שלשתם יובן טעם הדבר וירצה שישראל הנז' כאן שנתנו זהב לעגל הם אותם הנז' בפ' פנחס שהיו אמותיהם משבט שמעון ואבותיהם מע"ר. ואמרינן בהחולץ כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה. וגופא דעובדא הכי הוה שלהיות שצפה הקב"ה שחלק מישראל נתנו זהב לעגל ושזה ודאי היה גנאי ועון לכללות ישראל שלא מיחו באחיהם דבנות שמעון. וכ"ש שבאותה שעה היו רבים שנשתתפו בהדייהו בלבא כאמור בפ' כי תשא. לכן הקדים דהבא לאסוותא. וענין רפואה זו היא שאם תזכור מה שפי' בדברי הזוהר בכל מעשה העגל תמצא שתכלית כוונת ע"ר היתה לתקן ז"ון דקליפה כנגד בי"ע. מתחילת התפשטות ק"ך צירופי אלהים עד הקליפה דעשייה וז"ש עשה לנ"ו אלהי"ם ב"פ אלהי"ם. וה' הקדים צווי תרומת הזהב לעשות מש"כן שה"ס ז"ון דקדושה ב' שמות אלה"ים בריבוע להקדים בזה התחלת תיקון לקדושה בגבורותיה. וצווי זה הקדים מ' יום הראשונים כנראה מסוף פרשת משפטים בפ' ונגש משה לבדו אל ה' וז"ל ובהאי שעתא איתבשרו למהוי בנייהו מקדשא וכו'. ואח"כ אמר ויבוא משה ויספר אל העם. וכשירד מר"עה גם שמצא שנעשה העגל אחר שעשה מה שעשה בהריגת העובדים. לא מנעם ממ"ש להם בתחלה מצות ה' בתרומה וכיון בזה שיהיה לכפרה. אלא שלא חלק בין ישראל לע"ר ואמר להם מאת כל איש הגם שה' צפה שע"ר יעשו העגל כל עוד שלא נעשה לא חלק ה' וביום מ"ת נגלה לכולם ואמנם תכף לצווי משה בפעם הא' מיד הרימו כולם ישראל וערב רב כל זהב שהיה להם והכינוהו בידם למעש' המשכן שהרי כלום נצטוו כמ"ש וכלהו איתפקדו:

וכן נר' מדף קצ"ו משה אהדר לון כמלקדמין עובדא דמשכנא משמע בפירש שכבר צוה אותם מתחיל' וזהו משמעות כל הזהב העשוי למלאכה ולא אמר במלאכה משמע שהיא ההכנה שהכינוהו לעשות בו המלאכה כל ישראל וגם ע"ר ולכן בזמן העגל א"ל אהרן שיפרקו הנזמים שהרי אין להם עוד זהב אחר. וז"ש ואומר להם למי זהב כלומר הלא אין עוד זהב. ורמז להם שיזכרו שהם מרצונם יחדו זהבם לקדושה למיתוק ותיקון הגבורות הקשות עד שנתייחדו עם שורשם היא אימא וזהו למי זהב וא"כ איך ירצו עתה להוריד אותה קדושה עד תכלית הקליפות. ורמז להם שיפרקו מהאזנים שהם באימא כלומר שאם ירצו בעגל צריכים ליפרק מהאזן העליונה שסודם באימא. ומה שהקשה בדף קצ"ב וכי לא הוה להו דהבא יובן בהקשות עליו ודילמא לא היה להם בבתיהם. ומ"ש ושאלה אשה משכנת' וכו' בישראל כתיב ולא בערב רב אלא הכוונה והרי באזניהם עצמם היה רואהו בעיניו וכמו שאח"כ פרקו אותם וא"כ מה לו לשאול של הנשים והבנים הו"לל פרקו נזמיכם: ואין שום סתיר' בזה למ"ש כאן. דודאי לא היה להם זהב בבתיהם דאל"כ לא יפרקו אזניהם כי הנז' תכשיטם. ואין לומר שעשו כן למהר עשיית העגל. כי מרז"ל ששאלוהו לנשיהם ולא רצו ליתן ואם איתא שהי' להם עוד בביתם למה יתקיטטו עם הנשים יקחו מביתם. ובודאי שלא מלאם לבם ליקח אותו המוקדש ומוכן למשכן כי יאמר להם אהרן אני רוצה לשנותו לדבר אחר הגם שעדין לא בא ליד גזבר שמיד עלה משה למרום ולא מינ' גזברים. ולכן נתאחר הדבר עד אחר יו"הך ואז הובדלו ישראל מע"ר דכתיב ויקהל משה וכו' וזהו החידוש שאע"פי שכולם הכינו הזהב לא רצה ה' בשל ע"ר כי נתחללה קדושתו במעשיהם הרעים. ולכן גם על ישראל הי' קצף על שלא מיחו בהם. לכן נצטוו ישראל לחזור ולהרים התרומה מחדש בכוונה מכוונת להבדילם מע"ר וזהו קחו מאתכם דוקא:

אמאי איקרי זהב התנופה משא"כ בכסף ולכאורה איפכא מסתבר' כי כסף זה הוא של השקלים שהיתה בו סגולה מעולה יותר מכל הדברים שבאו למלאכת המשכן:

אלא תרין אינון וכו' ירצה בהערה זו יתמעט תירוץ אחד שהיינו יכולים לתרץ דשאני זהב שנאמ' בו בפר' ויקהל תנופת זהב לה' משא"כ בכסף. וזה אינו כי נחשת יוכיח.

ותירץ בגין דאיהו אסתלקותא וכו' שידוע שהדין כשהוא בשרשו הוא זך ובהיר מעולה מהחסדים. וקי"ל אין הדינים נמתקים אלא בשרשם כמ"ש בכוונת השופר: והנה הז"הב ה"ס הגבורות שהן בדעת וה' בה"ק בחג"ת נ"ה וב' כוללים יסוד ומ'. וכשהם מתעלות למקורם הן זכות ובהירות. וכן מצפון זהב יאתה מפרשו לשון אור ולזה היתה הכוונה בזהב המשכן וז"ש דאיהו איסתלקותא דלעילא וכו': דהא אית הכי לתתא ר"ל שהרי יש זהב בעו"הז אבל לא בשל המשכן. והענין כי סתם זהב שבעולם ה"ס המשכת הדין למטה בסוד השתלשלות המדרגות עד שמתגשמים בסדר כל הנמצאים אבל הזהב שנדרו למשכן כוונו להעלותו למעלה לשורשו והורידו עליו משם בהירות קדושתו בלי עיבוי ע"י אמצעות המדריגות. וז"ש ולא לנחתא לתתא פירוש אינו כסתם השפע היורד לעולמות לקיימם ע"י מעשה הצדיקים שתחלה מעלים מ"ן למעלה ואח"כ ממשיכים אור ישר למטה על סדר ד' עולמות שהוא אור המתעבה מדי עוברו ממדריג' אל מדריגה. אבל זה הז"הב אינו יורד מקדושתו אלא תמיד דבק במקורו וז"שה כל הזהב העשוי וכו' שנעשה בו מעשה מופלא ולכך היה קיים שלא חסר כלום בהתוכו כי לא היה בו שום סיג:

איהו רזא דחושבנ' ר"ל שלסוד הנז' לכך נמנה סך הזהב להודיע שדוקא אותו זהב היתה בו סגולה הנזכר.

דכל אלין דרגין פירוש הארון והמנורה ושאר כלים הרומזים לכמה דרגין ורתיכין עילאין דכלהו קיימי בארמותא דא שכולם קדש קדשים קיימים לעולם:

ודא איהו דהבא פירוש לזה יכון לקוראו זהב באמת. אמר כל הזהב בה"א הידיעה משא"כ בכסף כי היה מצויין משאר המתכות והזהב שבעולם. אסתים חיזו אמר ג' דברים כנגד ג' עולמות בי"ע. א"נ חיזו הוא המראה כי ז' מיני זהב הם וטובו הוא מהותו ואיכותו. ונהירו היא בהירותו וזהרוריתו זהב טהור. ועליו נאמר וזהב הארץ ההיא טוב וטוב כולל כל מעלות טובות ורז"ל פירשו פי' פסוק זה על זהב של בה"מ:

ברזא דנהירו דיליה ר"ל שמקורו ביסוד החכמה הסתומה שבו שורש הדין המעול':

כל מה דאיתפשט לתתא פירש בפי' ספרא דצניעותא כי הימין אין ממנ' קליפה אבל השמאל עצמו בהתפשטותו למטה נעשה סיגים ואין קושיא מאברהם שהוליד את ישמעאל. כי הלא היה חלק הקליפ' שדבק בו מצד אבותיו ואח"כ נפרד ממנו ועוד כשהוליד אותו עדין היתה הערלה דבוק' בו. וכשנימול זכה לאות ה' שה"ס ה' חסדים. דא איתפשט לטב. שאפילו החיצונים צריכים לשפע להתקיים. וז"ס עשיית העגל ע"י אהרן וכדאיתא בספרא דצניעותא. אבל אין אור החסד משתנ' וכגון ההוא נהירו דקיק שהוא מקיים החיצונים. אבל הגבורות שמתפשטות. בתוכם נעשה קליפה וזהו פי' כפל מלות אלו דא איתפשט וכו'. ר"ל זה בצד זה:

ובג"כ דא איצטריך וכו' הוא הזהב צריך להעלותו למעלה שיהיה אדוק במקורו. ודא איצטריך וכו' הוא הכסף. והאמור בזהב התנופה שייך נמי להאמר בנחשת התנופה מפני שסודו בת"ת שהוא כלול חסד ודין. וצד הדין הוא שצריך להתעלו' למתקן בשורשו כאמור:

אר"א ודאי נשתתף בהדי שכינתא יובן במ"ש הרב בעשר' חברים בא"ר כי רבי אלעזר סודו בחכמת העשר' חסדים וגם בר"מ בפרשת פנחס אמר כי ר"א סודו העיקרי בחסד והיינו הך כי חסד נתעלה לחכמה ואמנם ר' חייא שהיה עם ר"א איתא בא"ר שהוא מיסוד ח"י העולמים ונוטריקין ח"י "חסד "יסוד או ח"כמה "יסוד שידוע שחסד מתגלה בפום אמה ולכן בין חסד ובין יסוד נקרא שושבינא דמטרוניתא ולזה השכינה מתאוה להם בסוד אל אישך תשוקתך וע"כ אמר רבי אבא נשתתף בהדי שכינתא ואמנם שם בא"ר כתב כי רבי אבא הוא מן בינה. ור' יוסי מן מלכות דזעיר אך רבי אחא לא נזכר שם ונל"עד שהוא מסוד ת"ת שסתמו נקרא אח אל המ'. ובלי ספק שעיקר חברה קדושה זו הם ר' אלעזר ורבי אבא שהם ב' ראשי צבא קדש זה שורש החסדים מימין וזה שורש הגבורות משמאל. ומפני זה אוריכו כולהו עד דמטו לגבייהו:

אר"א ודאי כתיב עיני ה' פירוש ודאי בכאן מתעורר סוד פ' זה כי ידוע הוא שח"וב הם סוד ב' עינים שהם שרשי החו"ג שהרי עין גי' ק"ל וב"פ ק"ל הוא ס"ר לראות כמ"ש הרב והם סוד שני צדיקים יוסף ובנימין. האי קרא קשיא כי ודאי הנה בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים. ומאי אל צדיקים בפרט. אלא ודאי שהוא דבר פרטי אל הצדיקים וכו':

אי הכי מאי עיני ה' אל צדיקים זו קושיא אחרת כי אפשר לתרץ קושיא ראשונה דקרא איירי בצדיק בן צדיק והיינו אל צדיקים והוא צדיק וטוב לו. אך קשה דהו"לל עיני ה' צופים או מביטים אל צדיקים או משגיחים. ותירץ אלא רזא הכא וכו' נודע שיסודות או"א שם בדעת זעיר ששם שורשי החסדים והגבורות והם בוקעים ב' נקבי העינים. ולפי שהם ב' יסודות נפרדים לכן בזעיר כתיב עיני ה' לשון רבים. אבל באריך שאין בדעתו אלא יסוד עתיק הגם שיש בו חו"ג הם כל כך ביחיד מופלא ע"ד שאמרו בא"ר שעליו נאמר עין ה' אל יריאיו. משא"כ בזעיר להיותם נמשכים משני יסודות או"א וז"ש רזא הכא כי ידוע שכל רזא הוא ביסוד. ומפרש הענין:

ת"ח כל אינון בריין וכו' רעים וטובים בין לסטרא דא ובין לסטרא דא שהרי ב' עינים ימין ושמאל הם שמשם השתלשלות עולם דקדושה ודמסאבא. אך דוק ותשכח שרומז למ"ש בא"ר שלצדיקים יש זכות ליהנות משני עינים ימין ושמאל שהגבורות נמתקות. אבל לרשעים הוא להפך שאפילו הימין הוא להם לשמאל וז"ש בין לסטרא דא ובין לסטרא דא וכו' ועתה מפרש תמצית דעתו ואמר לאינון דלסטר קדושה. ירצה אותם המתייחדים לסטר קדושה במעשיהם הטובים. אישתמודען לעילא לגביה. דע שב' סגולת הן אל העינים א' היא הראיה והכרה שהמובט מצטייר באישון בת עין. וכנגד זה אמר אשתמודען והענין מובן כמ"ש בשני האידרו' שבעת רצון אז מתפקחות עיני זעיר ורוחצו' בחלב:

ונל"עד שרומז לד' יודי"ן שיש בע"ב דזעיר כמנין חל"ב ואז ב' עיני זעיר נחשבים לאחת בכח מיתוק הגבורות. בהארת הסתכלות אריך שעליו כתוב הנה עין ה' וכו' ואמר בא"ר דאיירי באריך דשני עיינ"ין דידיה חזרו לחד ועליו פירשו שם פסוק כי עין בעין יראו שנכלל א' בא' והנה עין ה' גי' ו' הויו"ת גי' יוס"ף בסוד היסוד העליון שהוא בדעת של התחתון וממנו סוד שני עינים חו"ג וז"ס בן פורת עלי עין פירוש שה"ס ו' הויו"ת דהיינו הוי"ה א' יתירה על עין שסודו ה' הוי"ות. גם ר"ת כל הפסוק גי' יוס"ף כנגד עין הנכלל בעין והוה להו י"ב הויו"ת ושע"ז נאמר עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה דהיינו י"ב חדשים כנגד י"ב הויו"ת וידוע מדברי הרב ז"ל שסוד העין דזעיר הוא רבוע דמ"ה העולה עי"ן. והנה אותיות הפשוט גי' ע"ב שהם סוד עפעפים ר"ל כחות הדין הסותמות ראיית אישון העין שסודו מה שיש בתוך הריבוע פי' אותיות המילוי העולות חן ואמנם בשעת רצון גם עפעפי' נפתחים ונמתקים ומשמשים להישרת הראיה כד"א ועפעפיך יישירו נגדך. ואז הם סוד חסד כמ"ש ביוסף תחלה ויט אליו חסד ואח"כ ויתן חנו והיינו לחן ולחסד בעיניך וז"ש המיחלים לחסדו. פירוש של העין שגם ע"ב שעליו נאמר עבים סתרו לו. מיחלים להפכו לחסד. ובזה אישתמודע לעילא שצורת נשמתו מצטיירת בבת עינו של זעיר. ב' היא הסגולה ששולח ניצוצי אורו שיש בהם עצמיות גמור כמ"ש הרב ממשל בת היענה בסוד י' הניקודי' ולעומת כן אמר ואשגחותא דיליה תדיר עלייהו הוא אור ה' החופף עליהם.

אבל אינון דלסטר שמאלא וכו' שגורמים סתימת עיני ה'. אז נמשכת יכולת מהשתלשלות העינים לפקוח ב"מ עין העור איש רע עין. ושולט על אשר לו בשני הסגולות הנ"זל ובאתר דשלטא ההיא אשגחותא וכו' כי האור הגדול של הקדושה מסמא עיניו ק"ו מאור השמש: ולא יקרב לגביה כי הוא אור פנימי ויש עליו א"מ שהוא שומרו שלא יקרב שם ליהנות ממנו: ולא יכיל לדחייא שבכלל עלילות אז קטרוגים שיעשה לא יוכל לדחות אותה קדושה שהיא קבוע' שם ע"ד והיו עיני ולבי שם כל הימים. וע"כ עיני ה' אל צדיקים כלומר שאור עיניו ית' נתונים אל הצדיקים וזוכים בהם תמיד:

ת"ח ישראל איהו קדש וכו' להורות סו' נחמד וזה שיש להקשות התינח אם ישראל לא היו מושרשים כי אם ברחל שלכן לא יהיה כח בבחי' קדש שלה לדחות החיצונים. אבל כיון ששרשם הראשון ביסוד אבא בעצמו למה הוצרכו לכופר ולמה לא יגין עליהם בחי' קדש העליון וימנו לגלגלתם כי הלא נתינת הכופר נראה ח"ו כמחליש כח הקדושה של מעלה. לז"א כי ישראל הם בחי' קדש שאין בו חשבון בעצמו כי אין באבא בחי' מספר וחשבון יען כל חשבון הוא בחי' אחורים כמ"ש בדרוש רפ"ח. וא"כ אם ימנו לגלגלתם יפגום בשרשם שאין שם חשבון ולכן יתנו פורקן בחי' קדש דאיתגלייא. ואותו פורקן הוא הנמנה ולא הם ובזה מתוקן הכל כי במה שלא נמנו לגלגלתם נתקיים בהם כח שרשם העליון ובחינת כפרם נתקנה בחינת אחיזתם בקדש תחתון. ונתנו איש כפר נפשו נפשו דייקא מ"ט:

בגין דקדש איהו רזא וכו' נותן טעם למ"ש והכוונה שישראל הם דוגמא לשל מעלה כי קודש הוא יסוד אבא והוא רזא עילאה כי כל רזא הוא ביסוד והוא עליון כמ"ש מכוונים בתהלות לאל עליון. כי אבא היא עליון שבאצילו'. ואע"פי שהוא עליון וסליק על כולא מ"מ אית ליה לבר קדש אחרא היא רחל הנק' חכמה תתאה ואמר דקיימא תחותיה ירמוז לשרשה האחרון שביסוד זעיר ששם מסתיים יסוד אבא. וכנגדו הוא הדעת שלה ששם נכללות ה"ג בכח הארת יסוד אבא כמ"ש באו"צח בדרוש תיקון רחל. ולהיות גבורות ממותקו' עומדות בחשבון אוף הכי ישראל שהם מושרשים בחכמה קדש ישראל לה' ראשית דייקא:

ואינון יהבי וכו' הוא כופר נפש שלהם מצד אחיזתם ברחל כאמור לעיל:

ורזא דא ירצה כי יסוד דאבא שהוא הרזא הנז' יש בו ב' בחינות כנז"ל הא' עץ החיים שהוא אילנא לגו שכן הוא במקום הסתום ועליו נאמר ועץ החיים בתוך הגן מגין שלא יתאחזו בע"הד יותר מדאי והנה אז"ל שנתקשה משה וכו' וטעם קשויו הוא דאם ישראל מושרשים בחכמה ואינון קדש וכמ"ש ר' אבא. איך יעלו למנין. ואיך ישלוט בהם נגף אם ימנו לגלגלתם. וה' הראה לו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד היא רחל היוצאת תחת יסוד אימא שהיא כסא הכבוד. ומטבע שבה טבועים ומצויירים כל האורות העליונים והיא של אש שנבנית מן הגבורות וא"ל זה יתנו כלומר אין הכוונה על שרשם הצפון בעץ החיים אלא על הנגלה שהוא נק' זה. ולפי שהי' קדש תחתון ע"ש אבא המאיר בה לכן אמר זה לשון זכר. וסוד השקל ה"ס ד' יוד"ין דע"ב כל א' כלולה ממאה הם ת' ועם כ"ו דהוי"ה וד' אותיות. הרי שק"ל כמ"ש בשער אריך. והנה עד החזה דזעיר חצי יסוד אבא ה"ס יו"ד ה"י. ומשם ולמטה וי"ו ה"י הרי ב' יוד"ין בכל מחצה שסודם ר' ונשארו בשנים הראשונים ו"ד ה' עם ר' גי' רט"ו שהוא חצי מספר שק"ל עם שני הכרעות הכרעות הקלבון לשני חצאים. דף רכ"ו שורה כ"ג ואת קדמאה וכו' מזל"ן שהיא אות ב' דבראשית. ואיתפלג היינו לג' וו"ין ו"ו וידוע שיש ג' מלויים לאות ו' וי"ו וא"ו ו"ו העולים מ"ו כמנין הוי"ה אהי"ה ע"ה דהיינו הייחוד הרמוז בבראשית. והנה וי"ו פ' וי"ו גי' תפ"ד וא"ו פ' וא"ו גי' קס"ט ו"ו פ' ו"ו קמ"ד ושלשתם עולים תש"צו הסר האות שהיא ב' וכללותה מעשר הם ב' ישאר תש"עה:

בתר דסיים קאים על רגלוי יש מקשים שנראה מכאן הפך מ"ש בס"הכ שצ"ל הוידוי קודם הי"ג מדות. והתשובה אדרבה מכאן ראיה לס"הכ: חדא אומרו בתר דסיים לשון סיום לא שייך בדבר ארוך שיש בו המשך ויש בו התחלה וסיום משא"כ בי"ג מדות שהוא פסוק אחד: ועוד מה ר"ל קאים על רגלוי וכי עד השתא לא היה עומד. אלא דקאי אמאי דקאמר לעיל שבעושה שלום ישוי גרמיה וכו' וימאיך גרמיה קמיה וע"ז מוסב בתר דסיים קאים על רגלוי וא"ת למה הפסיק ביניהם במכילן דרחמי. י"ל בהדי דקאי ברזי דצלותא דאיהו רזא דנגידו דברכאן בכולא וכמ"ש הכא אשתלים כולא עילא ותתא. שהוא שבתיקון הנעשה בעמידה שאנו ממשיכים בה הטיפה מלמעלה. מראש זעיר אנו מחלקים אותה לזווג ישראל ולאה ולשל יעקב ורחל וזהו עילא ותתא ויתר:

רוחא דשמא קדישא וכו' ה"ס חלק האור שממנו נעשה דיקנא דזעיר כמ"ש ריש כוונת י"ג מדות:

ולהיות שאין ספק שחלק המאיר בדיקנא הוא היותר חשוב לכך קראו רוחא דשמא קדישא שהוא שם ע"ב שה"ס הטיפה הנמשכת מחסד דעתיק כנז' שם ואמר שרוח זה הפנימי שולט למעלה בראש זעיר בו. ומפני שטבע הטיפה הזרעית לימשך למטה צריך כח אמירת י"ג מדות ויעבור ה' כדי שבכוונתנו תעלה למעלה. לכן אמר שליטה שרומז לכח עצום. ובזה תבין טעם ההפסק האמור. ונלע"ד ללמוד מכאן כשהיחיד גומר תפלתו ויפטר בג' פסיעות יעמוד שם ויתודה וזה מכמה טעמי חדא שהוא דרך ענוה ונמיכות רוח כלומר איני הגון לעמוד לפני צורי מפני אשמתי. והשני לפי הסוד כי בג' פסיעות נכוין להתרחק ע"ס העולמות ושם הוא מקום השטן המקטרג וכל שוטרי הדין ונכון לסתום פיהם בשומעם ויחיינו: ועוד שאלמלא חטאנו לא היינו מתרחקים עד העשייה: שכשנזכה ותעלה הקדושה יהיה הבדל גדול בינינו למקום הקליפות כידוע מזמן בריאת האדם. והעונות שגרמו הריחוק ראוי להתוודות עליהם במקום ריחוקינו וזה נרמז במ"ש קאים על רגלוי פי' במקום שנפטר:

ואח"כ ויקום בקיומיה וכו' ר"ל שיחזור למקומו שעמד שם בעמידה להתברך מבית המלך בין בסוד י"ג מדות שהוא זווג ישראל ולאה ובין בנפילת אפים שהוא זווג יעקב ורחל ונראה שכל כוונת העמידה לייחדם. הוא בלחש. כי לא נזכר סוד הקדושה דנקדישך.

לעילא ותתא פירוש למעלה במקום זה שהוא נגד תחלת הבריאה ג"ע עליון. ותתא בגיהנם למסור הנשמות למחבלים והוא נגד ג"ע תחתון:

האי דומ"ה כי הוא היה שר של מצרים וה' הורידו והעבירו בנהר דינור בשפתא דימא רבא דהיינו מ' דבריאה כידוע ששם משך הדעת כנזכר בסוד המלך המרומם לבדו מאז. ולכן. השירה פתחה באז. וז"ש ומלכותו ברצון קבלו עליהם. ואז"ל ראתה שפחה על הים וכו' כי השגת יחזקאל ביצירה. וזו בבריאה: ואחוריה הוא היכל זה ששם הושלך דומה. ויורד עד גיהנם תחתון למסור נשמות למדורות גיהנם. ולהיות שישראל זכו אז להשיג מ' דבריאה לכן ראו שר של מצרים שנדחה להיכל זה הנגדיי: ועמו אז היה גוסס על שפת הים כמ"ש במכילתא מת ולא מתים. כדי שיראו ישועת ישראל כנזכר שם:

תושלבע