נגעי הראש והזקן כו'. כתב הראב"ד מהתוספתא נראה כו'. ולי נראה דמתני' בפרק עשירי דנגעים אתיא כתורת כהנים דתנן כיצד מגלחין את הנתק מגלח חוצה לו ומניח שני שערות סמוך לו כדי שיהא ניכר אם פשה ואם כדברי התוספתא שיש שינוי בעור הנתק אף שאינו מניח שתי שערות הרי ניכר אם פשה כמו כל מראות נגעים שניכר בהם הפשיון אלא ודאי דס"ל למתני' דליכא שינוי בעור ומשום הכי מניח ב' שערות סמוך לו כדי שיהא ניכר אם פשה:

ואפילו היה נזיר ה"ז מגלח. עיין במ"ש רבינו בפ"ז מהלכות נזירות דין ט"ו טעם לנזיר שמותר לתגלחת מצוה ואותו הטעם לא שייך כאן שהרי כתב דימי חלוטו אינם עולין לו כו' והכא מיירי בימי הסגרו דעולין לו וכמ"ש רבינו שם דין ט'. אך לפי מ"ש שם הראב"ד דשאני עשה ולא תעשה דנזיר דקילי משום דאיתנהו בשאלה טעם זה שייך נמי לתגלחת דימי הסגרו אלא שאני תמיה בזה דמלישנא דת"כ דמייתי מרן ז"ל משמע דדרשי מקרא דכתיב והתגלח ולא כתיב וגלח שבא לרבות אפילו נזיר ולרבינו ניחא דאיצטריך קרא משום דמיירי בימי הסגר ועולין לו. אך לטעמא דהראב"ד למה לי קרא תיפוק לי דעשה ול"ת דנזיר קילי ודחי להו עשה דמצורע ואולי עשה זה דוהתגלח לא חשיב עשה שהרי לא מנו אותו מוני המצות בכלל העשין ואינו אלא הכנה כדי לידע הפשיון ולא דמי לתגלחת מצוה דכתיב וגלח שהוא עשה גמור וכמו שמנו אותו מוני המצות ומש"ה איצטריך הכא לרבות מקרא דנזיר לתגלחת וצ"ע ועיין ברכת הזבח (דף ל"ד ע"א) ודו"ק: