שכיב מרע שצוה ואמר יטול פלוני כל נכסי כו'. בתשובת מהרשד"ם סי' רע"ג כתב על שכ"מ שאמר לפלוני מנה ולפלוני מנה כו' וטרח לבעל המתנה מפני שעדי הצוואה היו קרובים. ואני תמיה דמה צורך לזה הא אעיקרא דמלתא לית במתנה זו ממשא כיון דלא כתיב בה שום לשון מתנה דמה שאמר לפלוני כך לאו לשון מתנה הוי ודלמא בהלואה קאמר. כתב הנ"י דהני לישני דמספקא לן בשכ"מ אבל בבריא בקנין מהני וכדאמרינן דהאומר דין ודברים אין לי על שדה זו וקנו מידו מגופה של קרקע קנו מיניה. ויש להסתפק שהוא הביא אח"כ דברי הראב"ד ז"ל שאמר דוקא שאמר נכסי לפלוני שיהנה בהם שלשון זה סותר מה שאמר תחלה שנכסי לך משמע לגמרי וכשאמר יהנה משמע דוקא עמיה הא לאו הכי הוי כאילו אמר ידור פלוני בבית זה ולפי זה כי קנו מידו בבריא מאי הוי וצ"ע:

אבל שכ"מ שצוה ליתן לעכו"ם מתנה כו'. מדברי רבינו הללו יש לדון בשכ"מ שנתן מתנה בנכסים מועטים דקי"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דאין מתנתו כלום כיון דאיסורא קא עביד דאמרינן רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים ובמקום איסורא כתב רבינו דלא אמר כלום ואם ירצה הבעל דין לחלק הנה מצינו שכתב הר"ן ז"ל בתשובה סימן מ"ו על הא דתקנו חכמים מקח וממכר לפעוטות במטלטלין משום כדי חייו דאם מכרו הפעוטות בנכסים מועטים לא עשו כלום דכיון דתקנת חכמים היא במקום איסורא לא תקון. וה"נ איכא למימר בשכ"מ כיון דמתנתו מדרבנן היא במקום איסורא לא תקון. וליכא לחלק בין ממון דידיה לממון דבנות דלאו דיליה דרבינו יוכיח (א"ה עיין בס' מוצל מאש סי' ז"ך).ואני שמעתי בבית מדרשו של שם הוא הרב הכולל כמהר"ר חיים קמחי נר"ו משמו של הרב המחבר ז"ל דהוה אקהי אקהתא על דברי הר"ן הנזכר מהא דאמרינן בפ' יש נוחלין (דף קל"ז) ונתבאר בטח"מ סי' רמ"ח האומר נכסי לך ואחריך לפלוני לכתחלה אסור לראשון למכור הנכסים לאחר ואם מכר מה שעשה עשוי דקי"ל כרשב"ג ואמרינן התם ומודה רשב"ג דאם נתנם במתנת שכ"מ לא קנה מ"ט מתנת שכ"מ אינה אלא לאחר מיתה ולפי דברי הר"ן תיפוק לי משום דמתנת שכ"מ אינה אלא מדרבנן ובכה"ג דעביד איסורא לא תקון. וניחא ליה דלא אמר הר"ן ז"ל אלא דוקא גבי ההיא דפעוטות דאי לאו תקנת חז"ל שממכרן ממכר במטלטלין לא היה כח בהם למכור אבל במתנת שכ"מ לא בא מכח תקנת חז"ל דהרי היה יכול ליתנה במתנת בריא לאחר מיתה אלו דבריו. ועיין בתוס' מציעא (דף כ') ד"ה שובר דמוכח מדבריהם דאפילו במקום איסור תקנה לא זזה ממקומה אע"ג דמכח התקנה דעדיו בחתומיו זכין לו עבד איסור וכן נראה מדברי מרן הב"י א"ה סי' ד' סי"ב יע"ש וצריך ליישב אמאי לא הקשה על הרמב"ם מההיא דרשב"ג כי היכי דהקשה על הר"ן:

שכיב מרע שחזר במקצת חזר בכל כו'. כתב הנ"י וז"ל והיכא שנתן מקצת נכסיו לאחרים והשאר ליורשיו דעת הרמב"ם דלא הוי חזרה לאידך כו' ונראה לי דהיינו בשנותן זה הנשאר שחזר בו לאחרים כו' אבל אם משייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו מתנת שכיב מרע יהיב אלא מתנת בריא ואם כן בלא קנין א"א כלל ע"כ. ולכאורה נראה דזה הוא הפך ממ"ש בשם אחד מהאחרונים וצ"ע:

שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו כו'. כתב מרן הב"י סי' ר"נ מ"ג וז"ל וכתב עוד שם. ומ"ש שקודם בא היורש החזיקו עניי עולם בחלקם אין זו חזקה אלא תקיפה במה שאינו שלהם שהרי היורש הבא לירש מחמת קורבה וירושה דממילא אלא ששניהם באים לזכות מכח הצוואה שהיא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי כו'. ועיין בפ"מ ח"א סי' צ"א שכתב שדין זה דהריב"ש אינו אלא במתנת שכ"מ אך במתנת בריא ויש ספק במתנה מהני תפיסה ועיין במ"ש בסי' צ"ג וצ"ע:

מתנה שהיא סתם כו' על המקבל להביא ראיה. אהא דאמרינן בפ' מי שמת א"ר נחמן שכ"מ שכתב כל נכסיו ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר כתב הרשב"א בתשובה סי' א' נ"ח דהא דחיישינן ומוציאין מיד הנותן היינו משום דע"כ בשקנו מידו איירי דאי לא הרי היא מתנת בריא ולא קנו וא"כ כיון שלא נהג נותן זה כמתנת שכ"מ שקונה בדבור משמע שיש לו נכסים אחרים, זהו כללות דבריו (א"ה כמו שנתבאר לעיל פ"ז מהל' אלו יע"ש).וקשה דהכא שהוא אומר שכ"מ הייתי והם אומרים בריא היה ע"כ בשקנו מידו הוא דאי לא היכי מצו קנו בבריא בלא קנין א"כ אמאי אמרינן דעל המקבל להביא ראיה שהיה בריא הא כיון שקנו מידו ע"כ לא נהג כשאר שכ"מ שמקנין בדבור ומעשיו מוכיחין שהיה בריא וכי היכי דהתם מהני טעם זה לדברי הרשב"א להוציא מהמוחזק למה הכא לא מהני האי טעמא לאוקומי בחזקת שהיה בריא אף שהוא להוציא: