Nachal Eitan on Mishneh Torah, Blessings Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה וכו' וכן מד"ס לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה והוא שישתה רביעית ויאכל כזית. וכ"כ עוד רבינו בסוף פ"ג דאכל פחות מכזית ושתה פחות מרביעית לבסוף אינו מברך כלל. ושם כתב הכ"מ דטעמו דמשקין שיעורן ברביעית מדאשכחן בעלמא לעניין אכילת איסור דחייב בשתיית משקין אסורים ברביעית דומיא דאוכלים בכזית. והנה הכ"מ סתם דבריו ולא ביאר המקום אשר יאמר כי הוא זה שבו מבואר דחיוב שתיית משקין אסורים ברביעית. אמנם יש ללמוד כן מדברי רבינו בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות (דין ט') ומשם מתבאר דלאו דוקא משקה ממש הויא שיעורא ברביעית אלא דהוא הדין לאוכלין שהמחן ועשה מהן משקין שיעורא ברביעית. וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קל"ו שהקשה על זה והביא ראיות לסתור דעת רבינו והכ"מ כאן לעניין שיעור משקין באיסורין וברכה. ובאמת דבריהם נכונים ויתבאר אי"ה בריש הלכות חמץ דבאמת חד שיעורא הוא דלח רביעית הוא כזית ביבש וכדאמר רב יוסף בשבת (דף ע"ז) [ובזה נדחה מה שהביא ראיה דשיעור משקה בכזית מהא דאמר התם המשקין היוצא מהפירות כמותן. דאפי' תימא דמשקין שיעורו ברביעית הוי בכלל כמותן כיון דכזית ביבש הוי רביעית בלח ונמצא דאידי ואידי חד שיעורא הוא. וכן נדחה עפ"ז מה שהביא ראיה דגבי דם שיעורו בכזית ודם הוי משקה כדאיתא בירושלמי. ואינה ראיה לפי מ"ש דהתם נמי שיעור כזית אינו אלא כשהוא יבש וקרוש אבל כשהוא לח הוא ברביעית ותדע שהרי בסוף פ' חרש איתא בהדיא דדם שיעורו ברביעית והוא לכאורה סותר לכריתות דאיתא התם דדם שיעורו בכזית. אך לפי מ"ש אתי שפיר ואדרבא מכאן ראיה לדעת רבינו. וכן יש לפרש הא דאיתא בתוספתא דתרומות והעתיקה רבינו בהל' תרומות כשם שאכילתה בכזית כך שתייתה בכזית היינו כזית ביבש כאכילתה ובשתיה קושטא דהוי רביעית. וכך יש לפרש התוספתא דפסחים גבי חמץ ודיומא גבי יום הכפורים ובכריתות גבי חלב] ומזה קשה לי אמ"ש בס' גן המלך דאכילה ושתיה אינן מצטרפין משום דאין שיעורן שוה דזה בכזית וזה ברביעית. ומה שהביא ראיה ממ"ש תוס' בזבחים (דף ק"ט) י"ל דאיירי שם אליבא דר' מאיר ואיהו אפשר דסבר כסברת אביי בשבת שם אבל קיי"ל כר"י. וכן פסק בעצמו בספר גינת ורדים. והטעם מבואר בהל' חמץ.
ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. ועיין בכ"מ שנראה מדבריו שעד רביעית דנקט היינו עד ולא עד בכלל דדוקא פחות מרביעית א"צ ברכה אבל רביעית בעי ברכה. וכך נראה ג"כ מדברי המעדני יו"ט פ"ב דברכות וכ"כ בצל"ח שם. ואינו מחוור דעל כרחך רבינו עד רביעית ורביעית בכלל קאמר מדנקט שא"צ ברכה לאחריה משום מטעמת ואי בפחות מרביעית בלא"ה א"צ ברכה לאחריה כמו שמבואר לעיל בסמוך. אלא ודאי דברביעית קאמר דא"צ ברכה לאחריה משום מטעמת והוא הדין לפניה בכה"ג נמי א"צ ומה שהקשה בס' עטרת ראש על דעת הפוסקים שמפרשים הא דאיתא בגמ' רב אמי ורב אסי טעמי עד שיעור רביעתא דהיינו עד ועד בכלל. ואמאי פירשו להקל הא קיי"ל דכל שיעורי חכמים הוא להחמיר והא ודאי לק"מ דדוקא במילתא דתנאי במשנה או ברייתא קיי"ל להחמיר אבל במימרא דאמוראי לא פסיקא לן וכמ"ש התוס' בפ' אלו טריפות (ריש חולין דף מ"ו) אלא הא קשיא לכאורה דמ"מ מיבעי לן התם במילתא דאמורא וא"כ ה"נ איכא לספוקי כאן. וזה כבר הוקשה לבעל מעדני יו"ט עיי"ש. ובאמת גם זה לק"מ דגבי ברכה דרבנן קיי"ל לקולא גם בספק דאבעיא שלא נפשטה כמ"ש הרי"ף והרא"ש בסוף פ"א דברכות. ולפי מ"ש הרשב"א והר"ן אההיא דכל שיעורי חכמים להחמיר דאינו אלא באיסור דאורייתא דוקא אבל בכל איסורי דרבנן מקילינן. ולפ"ז מעיקרא לק"מ קושיית המעדני יו"ט וספר עטרת ראש הנ"ל. [אלא דקשה לי מסוגיא דעירובין (דף י"ב) גבי הא דאמר התם רב אחלי עד ארבעה פי' דמבוי שהוא יותר מארבעה עד ארבעה צריך לחי וקורה ומוכח התם דעד בכלל וארבעה צריך אא"כ שהוא פחות מד' א"צ ואע"ג דהוא דרבנן ובמימרא דאמורא ואמר לחומרא. ומיהו לתירוץ ראשון שכתבתי אתי שפיר דגבי מחיצות דערוב מחמירין בספק בעיא דלא איפשטא כמ"ש בס' קרבן נתנאל בערובין אבל להרשב"א קשה. אך בריש פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ב) משמע כהרשב"א דהא משני התם אליבא דרב אסי דהא דתניא קטן יוצא בערוב אמו עד בן שש היינו עד ועד בכלל והוא לקולא. ומיהו י"ל דגבי ערוב מקילין טפי מבשאר שיעורי דרבנן. ועוד י"ל דהתם איכא נמי חומר דהא מפסיד מצד אחר ובכה"ג אמר עד ועד בכלל כדמוכח בריש פ"ד דברכות (דף כ"ח) ועיי"ש בתוס' (סוף דף כ"ז)].
כל הברכות כולן אם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו. והנה הכ"מ הראה מקום להא דתניא בפרק היה קורא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא. ולפי מ"ש הרא"ש בפ' מי שמתו לאו ראיה היא שכתב דלמ"ד הרהור לאו כדבור דמי מפרש דבלבו היינו שלא השמיע לאזנו אבל הוציא בשפתיו. ומיהו מדברי הב"י מטור או"ח סי' קפ"ה נראה דטעמו של רבינו שכתב כאן דאם בירך בלבו יצא ואע"פ שלא הוציא בשפתיו הוא משום דפסק כדאמר רבינא בפ' מי שמתו דהרהור כדבור דמי. ולפ"ז צ"ל דגם גבי ק"ש סבר רבינו כן שהרי רבינא קאי שם אמתני' דבעל קרי מהרהר בלבו דאיירי בק"ש. וכבר כתבתי בהלכות ק"ש דזה אינו דא"כ הו"ל לרבינו לכתבו בהל' ק"ש דיוצא בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו ומדלא כתבו שם רק כאן גבי ברכות משמע דמחלק ביניהן והוא כמ"ש בשאגת אריה דשאני ק"ש דכתיב בה דבור ובזה הוא דפליג רב חסדא ואמר דלאו כדיבור דמי. ושם נתבאר דנהי דהראיה שהביא השאג"א מדברי רבינו פכ"ד מהלכות שבת איננה מכרחת מ"מ יש להוכיח כן ממ"ש רבינו בפ"ג דהלכות ק"ש וגם מסוגיא דשבת (דף ק"נ) יש להוכיח דכל היכא דכתיב דבור ממעטינן הרהור ורק גבי ברכות דלא כתב דיבור הוא שיצא בהרהור לחוד. ועפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשה בצל"ח על דברי רבינו דכאן פסק דהרהור כדבור ובהלכות שבועות ונדרים פסק דצריך הוצאת שפתים. ולפי מ"ש לק"מ דשאני התם דכתיב בשבועה לבטא בשפתים. ועוד כתיב ככל היוצא מפיו יעשה. [והיינו טעמא שפסק באו"ח סי' מ"ז דמהרהר בדברי תורה א"צ לברך דהתם נמי ילפינן לה מקרא דכתיב כי שם ה' אקרא ואין הרהור בכלל קריאה וכ"כ השאג"א בסוף סי' כ"ד. ובזה נסתלק קושיית הגר"א שם וז"ל צ"ע וכי ליכא מצוה בהרהור והא כתיב והגית בו יומם ולילה דמשמע בלב. וע"פ דברי השאג"א לא קשה מידי דמ"מ לא מצינו שחייבה תורה לברך אלא הקורא ולא המהרהר וכה"ג כתבו ג"כ התוס' בפ' מי שמתו (סוף ברכות דף כ') עיי"ש. ובס' נשמת אדם כתב די"ל דסתם הגיון לא הוי בלב אלא דיבור כמו אמת יהגה חכי. ובאמת נמצא הרבה כזה כמו (ישעיהו נ״ט:ג׳) ולשונכם עולה תהגה וכן (איוב ל') והגה מפיו יצא ובילקוט שם אין הגה אלא תורה וכמה דאת אמר והגית בו משמע דוהגית הוי דבור דומיא דהגה מפיו יצא. ונראה שזהו כוונת הגמ' בפ"ב דברכות (דף ט"ו) דקאמר הסכת ושמע ישראל בדברי תורה כתיב פי' שד"ת צריכין להשמיע לאזנו ועיין במסכת ערובין. וכן משמע בס' פני יהושע שפירש כן דאינו יוצא בד"ת אם לא השמיע לאזנו וא"כ אין לברך על זה. ובזה נדחה מ"ש הצל"ח דאין חיוב ברכת התורה מדאורייתא מדאינו מברך בעל קרי שמהרהר בק"ש למ"ד הרהור כדבור ולפי מ"ש שאני ברכת התורה שאין מברכין אהרהור]. ועוד נתבאר שם בהלכות ק"ש דכי אמרינן בשאר ברכות הרהור כדבור דמי היינו במי שראוי לברך בדבור ולהשמיע לאזנו. ומשו"ה אין דיבור מעכב בו אבל במי שאינו ראוי לברך בדבור ולהשמיע לאזנו אינו יוצא בהרהור. ויישבתי בזה קושיית בעל פר"ח מסוגיא דבפרק מי שמתו ועיי"ש. וכן יש ליישב בזה מה שהקשה הפר"ח מסוגיא דפ' ג' שאכלו (דף נ') גבי שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה דתני דפולטן ומוקי ליה במידי דלא ממאיס אבל במידי דממאיס מסלקן לצד אחד ומברך והא דתני בולען בלא ברכה מוקי לה במשקין וכן פסק רבינו בפ"ח ואמאי לא יברך בהרהור אי הרהור כדיבור דמי. ולק"מ דשאני התם דאינו ראוי לברך בדבור כשהמשקין בפיו ומשו"ה לא מצי לברך בהרהור בלבו. וכן יש לתרץ עפי"ז מה שהקשה הפמ"ג בפתיחתו להלכות ברכות דלמה אם נסתפק אם ברך ברכת המזון חוזר ומברך בפה יהרהר בלבו ודיו לדעת רבינו כאן דיצא בדיעבד אף בבהמ"ז ומשום ברכה שאינה צריכה עובר לדידיה בלא תשא דבר תורה. ונהי דבהמ"ז הוי מן התורה וספקו לחומרא והאיכא חומרא לא תשא וטוב לברך בהרהור דליכא לא תשא עכ"ד. ולפי מ"ש לא קשה מידי דעל כרחך צ"ל דמשום מצות בהמ"ז ספיקו דוחה לספק איסור לא תשא מטעם שיתבאר לקמן בפרק שני. דאי איתא דאיכא איסור לא תשא לברך בפה א"כ גם בהרהור לא יצא בכה"ג דאינו ראוי לברך בפה וכיון דגם בהרהור אינו יוצא אא"כ ראוי לברך בפה על כרחך צ"ל דבספק ג"כ ראוי לברך בפה וליכא משום לא תשא כלל. ומשו"ה כיון דרשאי לברך בפה מוטב משיברך בהרהור. ושוב ראיתי לבעל פמ"ג בעצמו בסי' קצ"ט שכתב סברא זו דאף למ"ד הרהור כדבור היינו דוקא בראוי לדבר. וזה דלא כמ"ש בס' גן המלך דאדם שנסתפק בברכה יברכנה בלבו ויוצא בה ממ"נ שאף אם לא ברך יוצא בהרהור ואם ברך אינו עובר משום לא תשא בהרהור ולא הרגיש בקושיית הפר"ח ובעל פמ"ג. ועל כן אינו יוצא ידי חובה בהרהור בכה"ג שמסופק ואינו ראוי לברך בדבור. [ומיהו כתיבה הוי כדבור מטעם שכתב בשב יעקב סי' מ"ט דיכול לקיים ושננתם לבניך וללמד לאחרים ע"י כתיבה. ודלא כמ"ש בשו"ת חוות יאיר סי' ט"ז. ומ"מ בעלמא היכא דבעינן דבור י"ל דכתיבה נמי לאו כדיבור דמי וכמ"ש השב יעקב. וכן משמע בתוס' גיטין (דף ע"א) אך מה שהביא חכם אחד בתשובת ר"ע אייגר סי' כ"ט ראיה לזה מהא דתנן אלם לא יתרום וטעמא מפני שאינו יכול לברך ולא אמרינן דיברך בכתב ואין זו ראיה כלל דשאני אלם שאינו ראוי לדבר והו"ל כמו שאינו ראוי לבילה והכי איתא ביבמות (דף ק"ד) גבי חליצה. וכן נדחה מה שרצה בסי' ל"א להביא ראיה מתוס' במנחות (דף נ"ה) שלא כתבו דהפרשה יכול להיות באלם ע"י כתב ש"מ דלאו כדיבור דמי. וליתא דשאני אלם כמ"ש. וכן משמע מדברי תוס' בסוף פ"ד דסוטה (דף כ"ז ע"ב). אלא דמ"מ הדין אמת כמ"ש בשו"ת שב יעקב הנזכר. וכ"כ רדב"ז ח"ג סי' תר"ה. ועיין בנודע ביהודה חלק ג' יו"ד סי' ס"ו ובשו"ת שער אפרים סי' ע'].
כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו וכו'. וכתב הכ"מ בפרק כיצד מברכין אמר רב טול ברוך א"צ לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך ור' יוחנן אמר אפי' הבא מלח הבא ליפתן א"צ לברך גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי א"צ לברך וכו' ופסק רבינו כרב ששת דבתרא הוא ע"כ. וראיתי לבעל הצל"ח שהקשה על דברי הכ"מ הללו דהא לא קיי"ל כבתרא רק מאביי ורבא ואילך אבל קודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב. וא"כ אמאי פסקו כאן כרב ששת נגד רב ור' יוחנן דקדמו. ויש לי ליישב דברי הכ"מ דטעמו הוא לשבח ע"פ מ"ש בחידושי הרשב"א (דף קמ"א) אהא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב קודם אביי ורבא היינו היכא דאיכא אמר ליה התלמיד לרב דחשבינן ליה כיושב לפניו אבל כשנחלקו כשני חולקים דעלמא הלכה כבתראה עכ"ד. והביאו הרב המגיד פ"ב דשבת וגם הכ"מ זכרו בהלכות מילה. ולפ"ז אתי שפיר דפסקינן כרב ששת שהוא בתרא נגד רב ור"י שהרי נחלק עליהם כחולק בעלמא בלשון רב ששת אמר וכו' ולא בלשון אמר ליה רב ששת. וראיה לזה מדברי התוס' בע"ז [עב: ד"ה אמר] שכתבו שם אדרב ששת דר"ת פסק כוותיה דבתרא הוא נגד רב הונא ורב חסדא והמעדני יו"ט הקשה שם על דברי התוס' כקושיית הצל"ח על דברי הכ"מ כאן. ולפי מ"ש ליישב דברי הכ"מ גם דברי התוס' אתי שפיר דהתם נמי לא פליג רב ששת בלשון אמר ליה דנחשב ליה כתלמיד היושב בפני רבו. אלא אמר מילתא בפני עצמו אמתניתין ועיי"ש. וכן י"ל בזה מה שהקשה מהרש"ל על דברי התוס' בפ"ק דביצה (דף ט') שכתבו דהלכה כרבה דבתראה הוא נגד אבוה דשמואל דכלל זה אינו רק מאביי ורבא ואילך דהתם נמי חלוקין כשני חולקין בעלמא עיי"ש. וכן יש ליישב עפ"ז מה שהקשה הרא"ש על הרי"ף דפרק ר' אליעזר דמילה סי' ה'. וגם מה שהקשה אהראב"ד בפרק אלו מגלחין סי' ס"ז עיי"ש.
כל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהא המברך חייב באותה ברכה. וכתב הכ"מ דאתא לאשמועינן דאע"ג דענה אמן צריך שיהא המברך חייב באותה ברכה. והנה יש ללמוד כן גם ממ"ש רבינו לקמן דין ט"ו דהעונה אמן אחר הקטן לא יצא ידי חובתו. אך מ"ש הכ"מ כאן ושם מקור לזה מדתנן בסוף פ' ראוהו בי"ד כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם אינו ראיה כלל לנידון זה דעניית אמן. דהתם גבי תקיעת שופר איירי ואפשר דעניית אמן עדיפא ויוצא בענייתו אף אחר המברך שאינו מחוייב בדבר וכמו שהוא באמת דעת הרא"ש והובא באו"ח סי' רי"ט. ונראה דטעמו של רבינו שיצא לו כן מסוגיא דפרק מי שמתו (ברכות דף כ' ע"ב) דפריך אהא דתניא בן מברך לאביו קטן בר חיובא הוא. ולא משני דאיירי שענה האב אמן ובפרט לדעת רבינו קושטא דמפרש דאיירי בשענה אמן וכמ"ש הכ"מ לקמן בסוף פ"ה. וא"כ לשיטתו גופיה מוכח מדלא משני הכי ש"מ דכל שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא המחוייב אע"פ שענה אמן. וכן פסק בתשובת לחם רב הובא בעטרת זקנים סי' רט"ו וכדעת רבינו ודלא כהרא"ש. ודע שיש לי מקום הצ"ע לדעת רבינו מדגרסינן בריש פ' הרואה (ברכות דף נ"ד ע"ב) רב יהודה חלש ואיתפח עול לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן אמר להו פטריתון יתי מלאודויי. ופריך והא איהו לא קמודי ומשני דעני בתרייהו אמן. וקשה לדעת רבינו מאי מהני דעני אמן אחר הודאתן הרי לא היו מחוייבין בהודאה זו וכי היכי דהשמיעה לא אהני אע"ג דשומע כעונה בלא עניית אמן התם נמי לא אהני מהאי טעמא כיון שלא היו המברכין מחוייבים וכמ"ש הטור בסי' רי"ט א"כ ה"נ מהאי טעמא לא הוי ליה לאהני מה שענה אמן לפי דעת רבינו. ויש לי לומר דרבינו לא היה גורס כגירסא הנזכרת שלפנינו בגמרא אלא גרס כמו שהעתיק בעל עין יעקב דפריך הכי והא בעי לאודויי באפי עשרה ואהא משני דעני בתרייהו אמן. ועיין ברי"ף שבע"י ובס' בכור שור מ"ש בפירוש גירסא זו. ומשמע דלפי גירסא זו לא אכפת לן כלל במה שלא היו מחוייבים בברכה זו ואם היו עשרה מלבד המודה שפיר היה יוצא י"ח בשמיעתו אף בלא עניית אמן כמו בעלמא היכא שהמברך מחוייב. והטעם י"ל דשאני ברכה זו דהגומל משאר ברכות הנהנין דמי שלא נהנה ולא נתחייב אינו יכול להוציא לנהנה ונתחייב. דטפי איכא לדמויי ברכת גומל לברכת המצות דקיי"ל דאף אותו שכבר נפטר ואינו מחוייב עתה יכול לברך ולהוציא את המחוייב עתה משום דכל ישראל ערבין זה בזה במצוות. וה"נ ברכת הגומל לא באה מחמתו רק נתחייב בה בידי שמים לכך אף מי שלא בא לידי חיוב עתה יכול לפטור למחוייב מטעם ערבות כיון דמ"מ הוא גדול וראוי להתחייב בו. וגדולה מזו כתבו הפוסקים בשם ר"י והובא בב"י סי' קפ"ו וקצ"ו דאף בברכת המזון שנהנה יכול מי שלא אכל ולא נתחייב עתה להוציא למי שכבר אכל ונהנה ונתחייב בה כבר ובס' פמ"ג כתב דהוא הדין לכל ברכות אחרונות שכבר נהנה ונתחייב בהן שייך דין ערבות. וא"כ ק"ו לברכת הגומל שלא באה מחמת הנאתו שיכול להוציאו אף מי שלא נתחייב ומשו"ה מהני נמי עניית אמן של המודה שיצטרף גם לעשרה. וקושטא דגבי ברכת הנהנין שלפניה וכה"ג היכא דלא שייך לפטור מטעם ערבות כגון באשה וחרש שוטה וקטן שאינן בני חיובא כלל אין יכולין להוציא המחוייב אף שענה אמן.