יש ציצין המעכבין את המילה כיצד אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גובהה של עטרה הרי זה ערל כמו שהיה. ומיהו נראה שאינו חייב כרת רק על עיקר המילה כשלא מל כלל ולא על ציצין המעכבין דהא כרת גבי ערל זכר אשר לא ימול כתיב וציצין לאו מהאי קרא משתמע כלל רק מרבויא דהמול ימול כדאיתא ביבמות (דף ע"ב) וכבר הוכיח המל"מ בפ"ג דשגגות שאין עונשין כרת על רבוי עיי"ש. ונראה שזהו כוונת רב אשי דקאמר בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל"ג ע"ב) גדול בהדיא כתיב וערל זכר אשר לא ימול דמשמע רק שלא ימול כלל. ובזה נסתלק מה שהקשו התוס' שם. ודע דכה"ג פירש בס' צדה לדרך בפרשת משפטים אהא דאיתא בקידושין ובמכילתא הרי כבר אמור דהיינו דנאמר שם בהיפך מדכאן עיי"ש וה"נ דקאמר בהדיא כתיב. וכן נסתלק מה שהקשה בס' קקיון דיונה דאימא דקמ"ל דאף על ציצין חייב כרת. ומ"ש בס' הנזכר דציצין דומין לפריעה דתנן מל ולא פרע כאלו לא מל אין הנדון דומה לראיה. דלא פרע כלל הרי שלא עשה שום מעשה ממצות פריעה. משא"כ במל וחתך העור ועשה מעשה ממצות חיתוך אלא שנשאר ציצין אפשר דאינו חייב כרת. ואם נאמר כן לחלק בין פריעה לציצין תתיישב תמיהת התוס' בסוף פ' ר' אליעזר דמילה דמאי צ"ל מל ולא פרע כיון דתנא בשר החופה וכו' מעכב. ולפי מ"ש אתי שפיר דבשר החופה אע"ג דמעכב לעניין שלא קיים מצות עשה דמילה ואסור בתרומה אבל אינו חייב כרת להכי תנא דלא פרע הוי כאילו לא מל וחייב כרת. ומצינו דלשון עכבה לא הוי ממש כמ"ש תוס' ביבמות (דף מ' ע"א) וזבחים (דף ק' ע"ב). ואע"ג דלמ"ד ביבמות (דף ע"א ע"ב) שלא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו וכל עיקר של מצות פריעה יליף לה מקרא דדברי קבלה דכתיב גבי יהושע ושוב מול את בני ישראל. א"כ אין לחייב כרת גם על לא פרע את המילה י"ל על פי מ"ש הריטב"א דגם משה רבינו ע"ה נצטוה שיעשה כן כשנכנס לארץ ונגמר הדבר ע"י יהושע. ואף לפי מ"ש התוס' התם דפריעה הוי הלכה למשה מסיני ויהושע אסמכיה אקרא מ"מ אין לחייב כרת על הלכה. י"ל דמצינו כה"ג דמחייבין מיתה בידי שמים מקרא דברי קבלה ואמרינן דגמרא גמיר לה ואסמכיה הנביא אקרא בסוף פ"ב דסנהדרין וכן בהלמ"מ מצינו כה"ג כמ"ש הר"ן בשבת שבא הלמ"מ לפרש מ"ש בקרא וה"נ באה ההלכה לומר דלא פרע כאלו לא מל לגמרי כמ"ש התוס' יו"ט וא"כ ממילא חייב כרת כשלא פרע כלל ומצאתי בירושלמי אהא דלא פרע וכו' דמסיים תני וענוש כרת. ועוד נראה דלא קיי"ל כותיה דההוא מ"ד דיבמות דס"ל דלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו. ויש לי להוכיח כן מהסוגיא דפ"ק דיבמות (דף ה') גבי הא דאמר מה למילה שדוחה שבת שכן ישנה לפני הדבור. ואי איתא דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו הרי לא נאמרה לפני הדיבור רק מצות חיתוך בשר בלא פריעה ומצוה זו לבד לא דחי שבת לדידן דלא הוי רק פלגא דמצוה וכדמוכח בשבת (דף קל"ב ע"ב) ומאי דדחי שבת לדידן הוא מילה עם פריעה דוקא וא"כ לא הוי עשה דקודם הדבור כלל כיון דמצות פריעה שהוא עיקר הדוחה לשבת לא ניתנה לאברהם אבינו אלא ודאי ש"מ דס"ל לסתמא דגמ' דמצות פריעה ג"כ ניתנה לאברהם אבינו וא"כ אפשר לחייב כרת עליה. וכן יש להוכיח ממ"ש רבינו בהל' מלכים דבני קטורה חייבים במילה והוא מקרא שנאמר לאברהם אבינו כדאיתא בפרק ד' מיתות ואי איתא דפריעה לא ניתנה לאברהם אבינו הול"ל דגם בני קטורה לא נצטוו עכשיו בפריעה ומדסתם רבינו משמע דחייבין במילה ופריעה וש"מ דלא קיי"ל כרב דאמר לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו וטעמא כדאמרן. וזה דלא כנראה מדברי השאגת אריה סי' מ"ט דליכא דפליג אההיא דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ובני קטורה אינם חייבים בפריעה לכו"ע וליתא. וכן בירושלמי יבמות ובבראשית רבה דריש המול ימול לפריעה הרי דס"ל דניתנה לאברהם אבינו.

המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין ובין על ציצין שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר ועל ציצין שאין מעכבין אינו חוזר. והיינו אפי' בחול אינו מחוייב לחזור על ציצין שאין מעכבין כשפירש אלא דבשבת איסורא נמי איכא. וכ"כ הכ"מ לקמן בדין ו'. אלא שמ"ש שם שיצא כן לרבינו מברייתא דאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל"ג ע"ב) כלשון רבינו ומפרש לה בין בחול ובין בשבת לכאורה לא משמע כן בסוגיא שם וכבר הרגיש בזה השאגת אריה בסי' נ'. והאריך בזה ליישב הסוגיא דשבת לדעת רבינו. והוא דס"ל דלרבנן דר' יוסי במנחות גבי לחם הפנים דאמרי אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה משום שנאמר לפני ה' תמיד. משמע דכל שפירש ואינו עוסק תו במצוה הויא אתחלתא אחריתא כשחוזר עליה משום דבר שאינו מעכב. וכיון דהוי אתחלתא אחריתא אין בו משום התנאה לפניו במצוות אא"כ עדיין עוסק ולא פירש מהמצוה ויש לי להביא ראיה לזה מדתניא בפרק החולץ (יבמות דף מ"ו) גבי נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו שנייה. משמע דדוקא על ציצין המעכבין הוא דחוזרין הא על שאינן מעכבין אינו חוזר כשפירש. והא ודאי בחול איירי ולעניין חיוב לחזור או לא. דאילו בשבת ולענין היתר לחזור או לא על כרחך לא איירי התם שאין מילתו דוחה שבת כלל. וא"כ ש"מ דגם כן בחול ליכא חיובא לחזור על ציצין שאינן מעכבין.