[עיין במ"ש בעל המגי"ה שבמל"מ דלדברי התוס' שכתבו ביבמות (דף נ"ב) אההיא דאמר ללבלר כתוב גט לאשה דעלמא ולכשאשאנה אגרשנה אינו גט. דטעמא כיון שאין בידו עכשיו לגרשה לא מצי משוי שליח. לפ"ז כל שצוה להם לכותבו ולמוסרו לידו והוא בעצמו יגרשנה שפיר דמי לדעת הפוסקים דסבירא להו דלא בעינן שליחות בכתיבה דוכתב לה לאו אבעל קאי אלא אסופר וא"כ לא איכפת לן במה שאין בידו עכשיו לגרשה לגבי שליחות דכתיבה. ולא סבירא להו כטעמו של רבינו שכתב בפ"ג דין ו' דמשום הכי אינו גט מפני שלא היתה בת גרושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גרושין דלפ"ז בכל גוונא מיפסל עכ"ד. ונראה דאישתמיט מיניה דברי המרדכי שכתב על דברי התוס' דיבמות הנזכר וז"ל ואע"ג דמשמע בגיטין דלא בעינן שליחות בכתיבת גט אפילו הכי דעת הבעלים בעינן משום דכתיב וכתב לה לשמה וכיון דאין כתיבתו אלא מדעתו הוה להו כשלוחיו לגבי האי מילתא דבעינן דבההיא שעתא מצי כתבי ע"כ. הרי דגם טעם התוס' הוא אף להפוסקים דלא בעי שליחות בכתיבה דאפילו הכי בעינן דבההיא שעתא מצי כתבי ואי לא לא מצי משוי שליח כיון דבעינן דעתו. וא"כ אף לפי טעם זה בכל גוונא מפסיל אפי' כתבו ומסרו לידו וגירשה בעצמו וכדעת רבינו: ומ"ש בעל מגיה בדין מי שאשתו שוטית גמורה שאינה ראויה להתגרש כגון שמשלחה וחוזרת אם יכול לצוות לסופר שיכתוב לה גט כשתשתפה וכתב דגדולי הדור הסכימו לאיסור מטעמא דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח כמ"ש התוס' בפ"ב דנזיר. אך האחרונים באה"ע ריש הלכות גיטין הסכימו להתיר אמנם לא הרגישו מההיא דנזיר. רק בספר בית מאיר הקשה אמה שכתבו דמזכין גט לשוטה הלא בשעת כתיבה אינה ראויה לעשות שליח כיון דעכשיו אינה בת גרושין. ומכל מקום לצוות לכתוב לכשתשתפה יש להתיר לפמ"ש מהרי"ט בחלק ב' לחו"מ סי' כ"ג לדעת הרמב"ם והטור דסבירא להו דלא אמרינן דלא מצי עביד כלל אלא מסתמא אין בדעתו של אדם לשוויה שליח אלא במאי דמצי עביד השתא ואמאי דלא מצי עביד השתא לא אסיק אדעתיה ולא שויה שליח אבל אי פריש בהדיא דמשויהו שליח שפיר דמי אף במילתא דלא מצי עביד השתא אלא א"כ במילתא דלא מצי עביד לגמרי לא מצי עביד שליח אף שיפרש אבל במילתא דאיכא שעתא דמצי עביד מצי משוי שליח נמי השתא אי פריש ובזה נסתלק קושית הגדולים שכתב בעל מגיה]: