וכל שלא שהה ח' ימים ה"ז כנפל ולא היו לוקין עליו. ופי' הרב המגיד משום שאין לוקין על הספק ומשמע דבאכילה מיהא אסור מן התורה וכ"כ הב"ח. והקשה בס' בינת אדם דאמאי לא נזיל בתר רוב ולדות שאינן נפלים. ובהל' בכורות כתבתי ליישב ע"פ מ"ש בשו"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא דגבי נפל איכא חזקה לאיסור דבהמה בחייה בחזקת איסור שאינה זבוחה. ואמרינן סמוך מיעוט נפלים לחזקת איסור שאינה זבוחה ואיתרע לה רוב שאין נפלים מן התורה כיון דהמיעוט מצוי. ובסברת הנוב"י אתי שפיר מ"ש ביו"ד סוף סי' ט"ו דאין נאמן במסיח לפי תומו לומר שהן בני ח' יום. והקשה בס' כרתי ופלתי הא איכא רוב להתיר ואמאי אין נאמן ולפי מ"ש אתי שפיר דהא איכא חזקה לאיסור עם מיעוט המצוי:

האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן השליא שלהן אע"פ שהוא אסור ה"ז פטור. מכאן קשה על הש"ך שכתב ביו"ד סי' פ"א דשליא של כל בהמות טמאות מותרות וכן הקשה המנחת יעקב ובפר"ח הביא ראיה דחשיבא אוכל מסוף פ' המקשה. ויותר יש לתמוה על הש"ך שנראה כסותר דברי עצמו שכתב בסי' פ"ז סי' ז' על מ"ש השו"ע שם המבשל שליא או עור בחלב פטור דאיסורא מיהא איכא אלמא דלעניין איסורא לא אמר דהוי כפירשא אלא חשיב בשר וכיון דחשיב בשר לענין איסור בבשר בחלב הוא הדין לעניין איסור נבילה וטריפה וטמאה: ועיי' בספר כרתי ופלתי דמסיק דבשליא דכל בהמה טמאה דעת הטור להתיר דלאו בשר היא אבל דטהורה אסורה משום אבר מן החי לכו"ע כשיצא מקצתה דחשיבא אוכל וכל היוצא מהחי אסור אע"ג דלאו בשר הוא כמו חלב וביצים משא"כ בטמאה ליכא איסור דאבר מן החי רק משום בשר והיא לא חשיבה בשר. אבל התערובות של טעמה אינה נותן טעם לאסור כפירשא אף דטהורה ע"כ. אך מדברי רבינו דפ"ט והובא בסי' פ"ז משמע דאוסר אף תערובות משום בשר בחלב:

נודע שהוא פטור מסקילה וכו' כגון שהוזמו עדים יצא וירעה בעדר. לא כתבו מקור לדין זה. והוא מבואר במשנה דפ"ו דכריתות שור הנסקל אם עד שלא נסקל נודע שלא הרג יצא וירעה בעדר ואם משנסקל נודע מותר בהנאה: