ואחד אבר שאין בו עצם כגון הטחול והכוליא בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו ה"ז אסור משום אבר מן החי. והראב"ד חולק על זה דמאי שנא זה מן בשר מן החי שאין בו אלא משום טריפה. ונראה שיש להביא ראיה לדעת רבינו מהסוגיא דריש פ' המקשה (דף ס"ט) דקאמר וכל בהמה לרבות את הולד הנמצא בבהמה ופריך אי הכי אפי' חותך מן הטחול ומן הכליות נמי אלמה תנן חתך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. ומשני אמר קרא אותה שלימה ולא חסירה. ואי איתא דאיסור דחתך מן הטחול ומן הכליות הוא משום בשר מן החי שאיסורו משום טריפה לא ס"ד דלשתריא בשחיטת הבהמה דהא קיי"ל דטריפה אין לה היתר. אלא ש"מ מדפריך דלשתרי ואיצטריך קרא לאוסרה על כרחך דאיסורא דחותך מן הטחול וכליות הוא משום אבר מן החי שיש תקנה לאיסורו בשחיטה. אלמא דאפי' חתך מקצת מאבר שאין בו עצם אסור משום אבר מן החי ולא משום טריפה. ואף שלעניין טומאה ס"ל לר"ע ורבי בפ' העור והרוטב דהוי כבשר וכן פסק רבינו בהלכות אבות הטומאות היינו משום דממעט מקרא: ודע שיש נפקותא בזה נמי בזמן הזה כמ"ש הפמ"ג ביו"ד סי' ס"ב ומיהו לגבי בן נח אין נפק"מ לפי דעת רבינו בהלכות מלכים (פ"ט הי"א) דגם בשר מן החי אסור לדידיה משום אבר מן החי. וא"כ אפשר דאיצטריך קרא משום בן נח וראיתי להכרתי ופלתי שכתב דלא פליג הראב"ד רק לעניין מלקות בזמן הבית אבל מודה שאסור מן התורה משום אבר מן החי. אלא שלא היו חייבין על חצי אבר משום אבר כמו בחצי שיעור ולפי דבריו אין ראיה מפרק המקשה וצ"ע:

בשר המדולדל בבהמה ואבר המדולדל אסור ואין חייב עליו. משמע דאסור מדאורייתא קאמר. וכ"כ הרב המגיד לקמן דין י"א שכך היא דעת רבינו ודלא כהמפרשים שפירשו דאין בהן אלא מצות פרישה מדרבנן. והש"ך ביו"ד סי' ס"ב ס"ק ט' כתב כאותן המפרשים והפמ"ג הניח בצ"ע לדינא מאחר דרבינו סובר דהוה דין תורה אסור להושיטו וכן פסק בס' לבושי שרד דאבר המדולדל שאינו מעורה בגידין כלל אלא מחובר במקצת אסור מדאורייתא ונראה שכן עיקר. ויש לי להביא ראיה לזה דאמר בסוף פ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ט ע"א) דאבר ובשר המדולדלין בבהמה אינן מטמאין טומאת אוכלין לר' שמעון דדריש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים (ועיי' פירש"י ורע"ב) אינו קרוי אוכל ואינו מטמא. ואי איתא דאבר ובשר המדולדלין אין בהן אלא איסור דרבנן ואף אי נימא דמדרבנן אסור ג"כ לבן נח כמ"ש הכרתי ופלתי תיקשה דאמאי אינו מטמא משום שאינו יכול להאכילו לאחרים מדרבנן. וכה"ג כתבו תוס' בב"ק (ע"ז ע"ב) דאם מדאורייתא ראוי להאכילו מטמא טומאת אוכלין. וכן נראה דהיאך מצי אתיא איסור מדולדל דרבנן ומפקיע טומאת אוכלין דאורייתא דכה"ג אמר בנדה (דף מ"ו) דמדומע חייב בחלה משום דלא אתו דמוע דרבנן ומפקיע חלה דאורייתא. וכה"ג איתא בנזיר (דף כ"ט) ומנחות (דף ל"ט ע"ב). אלא ש"מ דאיסור מדולדל הוי דאורייתא ואף להאכילו לאחרים. והכי איתא בתוספתא מסכת ע"ז דאבר המדולדל בבהמה ואין בו להעלות ארוכה אסור להושיטו. והביאה ג"כ הרב פר"ח ביו"ד בסי' ס"ב. וזה דלא כמ"ש בשו"ת אמונת שמואל סי' י"ד דלגבי בן נח ליכא איסור כלל עד שיפול לגמרי מחיים. ומיהו היינו דוקא בשאינה מעורה כלל בגידין. אבל כשהוא מעורה קצת בגידין אינו אסור אלא מדרבנן. וכמ"ש בס' לבושי שרד: ובהכי אתי שפיר דלא תקשי אהדדי דברי הפר"ח דסי' ס"ב הנזכר למ"ש בסי' נ"ה דאבר המדולדל וכו' ואף לישראל אינו אלא מדרבנן. ובס' חגורת שמואל כתב דפסקיו סותרין זה את זה ולפי מ"ש אתי שפיר דבסי' נ"ה איירי בנשבר ואין עור ובשר חופין את רובו אבל מ"מ הוא מעורה בגידין קצת ולכך אינו אלא מדרבנן:

עצם שנשבר אם היה הבשר או העור חופה רוב וכו' ה"ז מותר. וכתב על זה המל"מ בשם תשובת הרשב"א דדוקא נשבר אבל נשמט לעולם שרי. ויש להקשות על הרב המל"מ כמו שהקשה הש"ך ביו"ד סי' ס"ב ס"ק י"ג על הרב בהג"ה שם שהעתיק דברי הרשב"א להלכה דהרשב"א לטעמיה אזיל דמתיר ביצים שנתלשו אבל רבינו הא לא ס"ל הכי כמ"ש בדין ז' שמט אבר וכו' אסור לאוכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקודם שהרי הוא דומה לאבר מן החי. וא"כ לא הו"ל להמל"מ להעתיק דברי הרשב"א על דברי רבינו כאילו הם שפה אחת ודברים אחדים וכבר נראה בעליל שזה אינו: