ואם בישל הלב ולא קרעו וכו' אם היה לב בהמה חייב כרת שהרי יש בו כזית מדם. כתב הרב המגיד יש מי שכתב דוקא כשאכלו קודם בישול אבל לאחר בישול לא דדם שבישלו אינו חייב עליו כדאיתא במנחות ולא נתבאר זה בדברי רבינו. ויש להקשות שהרי נתבאר זה ממ"ש רבינו לקמן בפ"ט דין ו' דהמבשל דם בחלב לא היו לוקין על אכילתו משום בשר בחלב דמשמע דלוקין מיהא משום אכילת דם ואע"פ שבישלו וכמ"ש הב"י והש"ך ביו"ד סי' פ"ז. וכן הוא דעת רש"י בפ' כל הבשר (חולין דף ק"ט דף ק"כ). ומה שהקשו התוס' על זה מהסוגיא דמנחות י"ל שסמך עצמו על הברייתא דתניא התם (דף ק"כ) הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב וס"ל דהיינו הקפה באור וכמו שפירש"י דהוי דומיא דחלב דאיירי שהמחהו באור דאי בחמה חי הוא ופטור עליה כדאמרינן בפסחים (דף כ"ד) דאוכל חלב חי פטור וכבר הרגישו התוס' התם ונדחקו התם דלצדדים קתני ועיי' בספר בינת אדם ונראה דאישתמיטתיה דברי התוס' דפסחים שזכרתי אבל רבינו ורש"י ז"ל לא ס"ל לומר כן ועל כרחך ס"ל דסוגיא דמנחות אתיא דלא כהילכתא וכמ"ש ב"י. ובחנם כתב הפר"ח סי' ס"ט שאינו יודע למה דחו הסוגיא דמנחות מהלכתא והוא מחמת הסוגיא הנ"ל ועיי' בכרתי ופלתי שהאריך ליישב דעת רבינו ורש"י מקושיית התוס' גם הביא ראיה לדבריהם מ"מ רוב הפוסקים מקילין בזה:

הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' ה"ז מותרת לבשל. מה שהקשה הכ"מ דאמאי לא כתב רבינו חתיכת שתי וערב כדאמרינן בגמ' י"ל דכוונת רבינו הוא שחתכה לשנים וכמו שפירשו התוס' בפסחים (דף ע"ד) הא דתניא חתכו ונתנו ע"ג גחלים דהיינו שחתכו לגמרי. ובכה"ג א"צ שתי וערב כמ"ש בהג"ה ביו"ד:

אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. כתב בהגהות מיימוני וז"ל ואם כותי או עבד (בזמן הבית) שם בשר בקדירה ולא ראה אם הדיחו או לאו יש להתיר אם יודעים מנהג ישראל והיה שם ישראל יוצא ונכנס. משמע דאפילו אינו עבדו של ישראל דינא הכי. וכן המרדכי בפ' כל הבשר סי' תשכ"ו לא כתב אלא ואם כותי שם בשר וכו'. וכ"מ בהגהות מיימוני פ"ב מהלכות תפלין ובארחות חיים סי' ל"ב. ומכאן קשה אמה שכתב הפמ"ג בשפתי דעת סי' ס"ט ס"ק מ"ב דמ"ש הטור והמחבר שם כותי משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדירה וכו' דוקא הוא לומר דבעבדו ושפחתו הוא דשייך מירתת וזה אינו לדעת הפוסקים הנזכרים וכן משמע מסתימת הגמרא והפוסקים בפ"ק דחולין גבי בדיקת סכין דכותי וגבי אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר דאפילו בכותי שאינו עבדו מהני יוצא ונכנס. וגדולה מזו כתבו התוס' פ"ק דע"א (דף י"ב) דאפי' ישראל וכותי אכסנאים שאין מכירים זה את זה שייך מירתת כשישראל יוצא ונכנס. והובא בש"ך סי' קי"ח. ומה שהעיד הפמ"ג כן בשם הש"ך שכן כתב בשם אפי רברבי. נוסחא משובשת נזדמנה לו בש"ך והעיקר הוא שכן צ"ל דבעבדו ושפחתו שייך מירתת לעולם. וכמו שהעתיק בספר לחם הפנים ור"ל דבעבדו ושפחתו שהיו קנויות לישראל שייך מירתת לעולם אפי' בלא יוצא ונכנס אבל ודאי דביוצא ונכנס שייך מירתת לעולם. ושוב ראיתי בס' הנדפס מחדש הנקרא חות דעת שהרגיש מההיא דחולין ונדחק לחלק בזה עיי"ש. אבל אכתי אפי' לפי דבריו תקשי ממ"ש התוס' בפ"ק דע"א גבי ישראל וכותי ששפתו ב' קדירות דלא מיתפס כגנב דיכול לומר להגיס תבשילך נתכוונתי ואפ"ה אמרינן דמירתת ואפי' באכסנאים משום דחזי ליה ותבע ליה בדינא. וא"כ ה"נ שייך מירתת מהאי טעמא: ובנידון אשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה הבשר. עיי' מ"ש בפ"ו מהלכות ברכות שהבאתי שם ראיה לדעת הט"ז שכתב ביו"ד סי' ס"ט ובאו"ח סי' ת"ט דיש להתיר. מטעם דרוב מולחין תחילה. דבזה נתיישבה קושיית המל"מ בפ"ד דבכורות שהניח בצ"ע אההיא דתנן ספק נטל ידיו טהורות מההיא דאו"ח בסי' הנזכר וכמו שכתבתי שם בס"ד. ומינה דבכל ספק איסור דרבנן אף שהיה לו חזקת איסור והספק הוא במעשה נמי אזלינן לקולא כל שיש רוב העושין המעשה של היתר. וכן בלא רוב כשהספק אינו במעשה אזלינן לקולא בספק איסור דרבנן אף שאיתחזק איסור כמ"ש המל"מ בהלכות בכורות והמנחת יעקב. והרב בס' אבן העזר פ"ב דשבת לדעת רבינו שמתיר בספק טבל ולא ס"ל כהרשב"א שמביא הש"ך ביו"ד סי' ק"י. ודלא כמ"ש בספר כרתי ופלתי והחזיק אחריו ספר ע"י בשו"ת סי' כ' דבאיסור אכילה רבינו נמי מודה להרשב"א דאזלינן לחומרא רק בספק טומאה דרבנן פסק להקל. דמניין לנו לחלק בכך דמה שהביא ראיה ממ"ש רבינו פ"ו מהלכות ערובין דאזיל לחומרא בספק טומאה בתרומה בזמן הזה דרבנן אישתמיטתיה מ"ש המל"מ פ"ז דתרומות דשאני תרומה בזה"ז משאר איסורי דרבנן לעניין ספק: גם דברי הצל"ח בחידושיו לברכות אינו מובן בזה כמ"ש בהל' תפלה. ומה שהביא ראיה בספר ב"א מהא דאמר בערובין (דף ל"ב) בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו ותיפו"ל דהוי ספק דרבנן אלא על כרחך איתחזק איסורא אסור. אשתמיטתיה שכבר הרגיש בזה המל"מ בהל' בכורות ותירצו:

דגים ועופות שמלחן זה עם זה אף בכלי מנוקב אסור. הרב כס"מ בסוף פ' ט"ו מהלכות אלו נסתפק בדעת רבינו אי ס"ל דאסור כל הדגים כמ"ש שם גבי בשר נבילה מלוח שנבלל עמו בשר שחוטה או אפשר דגבי דם לא אסר כולו דמשריק שריק ואינו מפעפע ואינו אוסר יותר מכדי קליפה. ולי נראה דמדכתב רבינו אפי' בכלי מנוקב הדגים אסורים דמשמע דכל שכן בכלי שאינו מנוקב ש"מ דכל הדגים אסורים קאמר דומיא דכלי שאינו מנוקב דהתם דודאי כולן אסורים דלא שייך התם משריק שריק. דאי איתא דבכלי מנוקב אין אסורים אלא כדי קליפה לא הו"ל למימר הכי: