Nachal Eitan on Mishneh Torah, Forbidden Foods Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורין ואפי' בנבילות וטריפות שלהן. כתב הרב המגיד מבואר בגמ' כמו שאזכור למטה. נראה שהבין בכוונת רבינו דכאן שבא לומר דאיסור גיד נוהג בנבילה וטריפה שבאה לאחר שנולדה דבהכי איירי בגמ' שהזכיר למטה. וקשה דא"כ אמאי איכפל רבינו להשמיענו זה בכאן הא זה מבואר מדבריו למטה בדין ו': [אלא נראה דהמכוון הוא בדברי רבינו דכאן דבא לומר דאיסור גיד חל על איסור נבילה וטריפה דקדם כגון שנוצרה כך דאיסור גיד אינו חל מיד כשנוצר שאינו על הכף וכדמוכח בגמ' פ' גיד הנשה גבי מוקדשין וגבי טמאה דאיסור גיד בא לבסוף וקמ"ל דאפ"ה נוהג. וכה"ג פי' הפמ"ג דברי רבינו שכתב ריש פ"ז גבי חלב וכמ"ש שם. ואע"ג דהתם הוי מגזירת הכתוב אבל הכא אמאי ליחול גיד אנבילה וטריפה הא אינו לא כולל ולא מוסיף. י"ל דהיינו טעמא דכיון דקיי"ל אין בגידין בנותן טעם לא היה בגיד איסור נבילה וטריפה מקודם משו"ה מצי אתי איסור גיד לבסוף כשנוצר על הכף דהכי מוכח בגמ' דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם נוהג איסור במוקדשין ולא הוה איסור חל על איסור מהאי טעמא. וכן בטמאה היה נוהג אי לאו דגלי קרא דלא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה מי שגידו אסור ובשרו מותר יצאת זו שגידו ובשרו אסור. וא"כ בטריפה מבטן אמאי לא לנהוג הא ליכא משום דאין איסור חל על איסור. ואי משום דבעינן שיהא גידו אסור ובשרו מותר וממעטינן מי שגידו ובשרו אסור היינו דוקא טמאה דמינו אסור משא"כ טריפה דמינו מותר לא ממעטינן. דכה"ג כתבו התוס' התם (דף ק"ג) גבי אבר מן החי דדרשינן נמי הכי לא תאכל הנפש עם הבשר כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכו' ולא ממעטינן אלא טמאה ולא טריפה. וכמו שמבואר בדברי רבינו לעיל בפ"ה עיי"ש. וא"כ ה"נ ליכא למעוטי טריפה מהאי טעמא. וכל זה דלא כמ"ש הפמ"ג ביו"ד סי' ס"ה דאיסור גיד אינו נוהג בטריפה מבטן דאיסור גיד בא לאחר מכן ואין איסור חל על איסור. וכבר נתבאר דליתא. ונפק"מ לדידן דגיד הוי בריה ולא בטיל. מיהו לפי מ"ש בסמוך דאיסור נבילה וטריפה איכא בגיד אף למאי דקיי"ל דאין בגידים בנותן טעם דברי הפמ"ג נכונים]:
האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה הטמאים פטור לפי שאינו נוהג אלא בבהמה שכולה מותרת. כתב הרב המגיד שפסק כת"ק דמתני' דאמר שאינו נוהג בטמאה. ובס' תפארת למשה הקשה דת"ק לטעמיה דס"ל יש בגידין בנותן טעם ואין איסור חל על איסור אבל אנן דקיי"ל אין בגידין בנותן טעם ואיסור טומאה ליכא וא"כ איכא איסור גיד ולא קיי"ל כר' שמעון דדריש התם מקרא מי שגידו אסור ובשרו מותר אלא כר' יהודה דפליג עליה ולא דריש הכי דר"י ור"ש הלכה כר"י ואף דבהא דמחייב משום טומאה לא קיי"ל כוותיה מ"מ במאי דמחייב משום גיד קיי"ל כוותיה. וי"ל דהא מצינו דחכמים נמי פליגי עליה דר"י וס"ל כדרשא דר"ש גבי אבר מן החי שאינו נוהג בטמאים מהאי טעמא מי שאברו אסור ובשרו מותר וכו':
האוכל גיד הנשה של נבילה או של טריפה או של עולה חייב שתים מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד. הרב כ"מ הביא שהרשב"א בתשובה הקשה על רבינו דבגמרא פ' גיד הנשה מוכח דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם אין איסור מוקדשין נוהג בו. ומאן דמחייב שתים על כרחך אית ליה יש בגידים בנותן טעם ורבינו פסק דאין בגידים בנותן טעם ופסק דמחייב ב' וקשיא דידיה אדידיה. ונראה דהך קושיא קשיא נמי אמאי דמחייב בגיד הנשה של נבילה וטריפה שתים דזה נמי אינו אלא למ"ד יש בגידין בנותן טעם דלדידיה הוי גיד בכלל נבילה אבל למ"ד אין בגידים בנותן טעם אין הגיד בכלל נבילה דהכי מוכח בריש פ"ב דפסחים דפריך אהא דמשני קסבר ר' אבוה כשהותרה נבילה בהנאה היא וחלבה וגידה הותרה הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם וכו'. ועוד שהרי רבינו בעצמו כתב בסמוך גבי בהמה טמאה שאין הגידים בכלל הבשר. ולעיל בפ"ד דין י"ח כתב האוכל מנבילה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן הגידים ה"ז פטור מפני שאינן ראויין לאכילה וא"כ אמאי מחייב כאן בגיד הנשה של נבילה. ונ"ל ליישב דעת רבינו ז"ל והוא דאזיל לטעמיה שפסק לקמן בפרק זה דין י"ד דגיד הנשה מותר בהנאה וכתבו הרב המגיד והכ"מ דס"ל כמ"ש הרמב"ן דלרוחא דמילתא איתמרא ההיא סוגיא דפסחים דקאמרה דלא הוי גיד בכלל נבילה אלא למ"ד דיש בהן בנותן טעם. אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' אם תמצי לומר אין בגידין בנותן טעם. ונראה דהיינו מטעמא דקאמר התם (דף כ"ג ע"ב) בסוף הסוגיא אליבא דר' יוסי הגלילי דס"ל גיד הנשה מותר בהנאה מק"ו דחלב ומה חלב דענוש כרת מותר בהנאה גיד לא כל שכן ופי' התוס' דמק"ו זה ילפינן דגיד הוי בכלל היתר נבילה וא"כ אפי' את"ל דאין בגידים בנותן טעם איכא למימר הכי. ולפ"ז כיון דזכינו דגיד הוי בכלל היתר הנאה דנבילה בקרא דלגר תתננה. על כרחך דהוי בכלל לא תאכלו כל נבילה דקאי עליה ומשו"ה שפיר דגיד הנשה דאיסורא מחייב עליה נמי משום נבילה אף שאין בו טעם: ועפ"ז אתי שפיר נמי קושיית הרשב"א דלפי שיטת רבינו דלקמן שכתבתי י"ל דה"נ הסוגיא דפ' גיד הנשה אזלא לפי הס"ד דסוגיא דריש פ"ב דפסחים דלא הוי גיד בכלל נבילה אלא למ"ד יש בגידים בנותן טעם. אבל לפי המסקנא דאית לן ק"ו דגיד הנשה הוי בכלל נבילה ילפינן מיניה נמי לענין שארי איסורים דאכילתו חשובה כבשר דהא כיון דחזינן דגיד הנשה דטהורה הוי בכלל נבילה אלמא דלא מעטיה רחמנא מנבלתה כמו שמיעטה רחמנא שאר דברים שאינן ראויים לאכילה כדתניא בסוף פ' המקשה (דף ע"ז ע"ב) בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות ולא בגידים. וכיון דעל כרחך לא מיעטיה רחמנא אמרינן דהוי כבשר נמי גבי שארי דברים מיהו גיד הנשה דבהמה טמאה דקיי"ל שאינו אסור משום גיד לא מצינו שיהא בכלל בשר דלא שייך גביה ק"ו הנזכר הוצרך אינו חייב עליו נמי משום טמא כמו בכל הגידים שאינן ראויין לאכילה ונפק"מ בכל זה נמי לדידן כגון לעניין הא דקיי"ל ביו"ד דאיסורין שאינן משם איסור אחד מבטלין זה את זה. ולפ"ז בנבילה וטריפה מבטן אינו חל איסור נבילה וטריפה קודם שנוצר הגיד כמו בבהמה טמאה וכשנוצר הגיד הרי באין כאחד וחייב ב'. ולזה נראה שנתכוון רבינו בתחלת הפרק ודלא כהפרמ"ג:
[חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה. וקשה דהיינו כדדריש ר' יוסי הגלילי בפרק כל שעה ור' עקיבא דריש התם לטהר מידי נבילה. ואילו בהלכות שאר אבות הטומאות מביא כר"ע. גם קשה על דברי רבינו שנראה מדבריו דאיסור סחורה בכל איסורי דברי תורה. וכן דעת התוס' בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ג ע"א). ולפ"ז היכי מוכח התם דאי כל האיסורים שרי בהנאה לא איצטריך קרא להיתר הנאה הא מ"מ איצטריך להיתר סחורה. וכן קשה לי בסוגיא דזבחים (דף ק"ו ע"ב) דהול"ל מה לנבילה שאסורה בסחורה משא"כ וכו'. ובעל נודע ביהודה בספרו דגול מרבבה ג"כ הקשה על רבינו דהרי גם גבי נבילה כתיב או מכור ואפ"ה אסרינן לסחורה ומוקמינן קרא בנזדמנו. ואי משום דגבי חלב כתיב לכל הא איצטריך לדרשא דר"ע. ומש"כ שהוציא בלשון הקדש וכה"ג כתב בפני יהושע. ושם הקשה הלח"מ דאמאי לא כתב פן תוקד אש. י"ל על פי מ"ש תוס' בחולין (דף קט"ו) עיי"ש ודו"ק]: