ישראל וכו'. עיין בכס"מ דרבינו פסק כסלקא דעתא דרבא עיי"ש. ויש לי להביא ראיה לזה מפ"ק דמגילה (סוף דף י"ד) מהא דיהושע נסב לרחב לאחר שנתגיירה. והקשו התוס' דאיך נסבה הא אמרינן בפרק הערל וכו'. ולפי הנ"ל ניחא ונסתלקה קושיית התוס'. ומ"ש שלא היתה משבעה עממים הוא נגד הספרי בהעלותך: ומ"ש דאיך פסק רבינו כר' שמעון דדריש טעמא דקרא ולא קיי"ל הכי. תירץ הרדב"ז (שו"ת ח"ו סימן אלפיים קלא ד"ה תשובה כבר) דלכך הביא רבינו סיוע מעזרא ובזה מתרץ דאמאי היה לוקה כאן על כל מסירים דנפקא מרבויא והא קיי"ל דאין חייבין על רבויא:

השפחה אסורה לבן חורין. ואל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה וכו' הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש וגו'. הנה הבית שמואל כתב באה"ע סוף סי' ט"ז שדעת רבינו הוא דאיסור שפחה אינה אלא מדברי סופרים ולא ס"ל כאונקלוס שכללו בכלל לא יהיה קדש דא"כ הו"ל לומר דחייב מן התורה. ואין לומר דרבינו נמי ס"ל כאונקלס והא דלא הוי מחייבין עליה הוא משום דהוי לאו שבכללות דיליף מלאו זה ג"כ איסור פנויה בזנות. דא"כ קשה למה כתב בריש הל' אישות דהיה חייב על הפנויה. וגם בשו"ת נודע ביהודה כתב כן במהדורה תניינא חלק אה"ע סי' ס"א. [וכן הוא דעת מהרשד"ם ושם כתב דאיסור עבד לישראלית לכו"ע הוא מן התורה ודלא כהרדב"ז. ובס' שער המלך מביא ראיה לזה דאיסור עבד לישראלית דאורייתא ולי נראה להביא ראיה מהא דאמר בפרק החולץ (יבמות דף מ"ה) ועבד (בזמן הבית) שהיה בא על בת ישראל הולד כשר ופגום לכהונה מק"ו דאלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום. וא"כ משמע שיש איסור דאורייתא מיהת בעבד כמו באלמנה לכה"ג. ובשלמא הא דחשיב תו התם אע"ג דאיסור ביאתו לאו דאורייתא איכא למימרא דאגב עבד תני ליה כמ"ש התוס' סוף פ"ק דיבמות (דף ט"ז) אלא עבד אי לאו דאורייתא הוא למאי נקיט ליה אלא על כרחך ש"מ דיש בביאת עבד איסור דאורייתא משום שיש בו לאו דלא תהיה קדשה וכן משמע בתוס' שם.] ואין זה מחוור דהא ודאי איסור שפחה לבן חורין הוא דאורייתא כמו שהוכיח במל"מ פ"ג מהלכות עבדים עיי"ש. וכן יש לי להביא ראיה מסוגיא דיבמות (דף נ"ה סוף ע"א) וכן פרש"י שם בהדיא שפחה חייבי לאוין היא דכתיב לא יהיה קדש. וכן משמע בס' החינוך. וכן משמע בגיטין (דף מ') גבי הא דאמר מי איכא מידי דלעבדים לא מעבד איסור פי' להשיאו בת חורין ואיהו עביד איסור שנשא שפחה. וכן משמע מהא דתמורה והעתיקו רבינו פ"ד דהל' איסורי מזבח דין ח' וי' עיי"ש: ועל כן נראה דרבינו נמי ס"ל כאונקלוס דהוא בכלל לא יהיה קדש ומ"ש דאין לוקין עליו מן התורה הוא משום דהוי לאו שבכללות דנכלל בו איסור פנויה. והא דהיו לוקין על פנויה ולא חשיב ליה לאו שבכללות י"ל דס"ל דעיקר קרא להכי אתא ולכך לא חשיב לאו שבכללות אף שנכלל בו ג"כ איסור שפחה. וכה"ג כתב הרב המגיד לעיל בסוף פ"א מהלכות אלו גבי לאו דלא יוכל בעלה הראשון עיי"ש. וכ"כ הכס"מ בשלהי הלכות עבודת אלילים. וכבר כתבו ג"כ התוס' סברא זו ביומא (דף ל"ו ע"ב). וא"צ למ"ש בקרבן העדה שהתרגום אינו דרשא גמורה רק אסמכתא. דאף אם הוא דרשא גמורה אתי שפיר דאין לוקין כמ"ש. ולפ"ז דאיסור השפחה הוא מן התורה לרבינו אתי שפיר מ"ש רבינו לקמן בפט"ו דין ה' גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש אותו הולד אין תקנה. ולא קשיא מ"ש הבית שמואל בסי' ד' ס"ק כ"ח דיהא מותר בשפחה משום תקנת הבנים כמו שכתב רבינו בפרק הנזכר דין ד' גבי ממזר דלא גזרו שלא ישא שפחה משום תקנת הבנים. ולפי מ"ש לק"מ דהא ס"ל דאיסור שפחה הוא דאורייתא לכשר ועל כן לא הותר בה ולד של חציו עבד שבא על אשת איש שאותו צד כשר הוא משא"כ כשהוא כולו ממזר מן התורה מותר בשפחה לגמרי דלא יהיה קדש כתיב והוא קדש כבר ועומד כמ"ש הר"ן. והא דהוצרך לטעם דתקנת הבנים הוא משום דמהאי טעמא לא אסרוהו חכמים בשפחה כמו שאסרו ממזרת לינשא לעבד וכל שכן שלא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים אבל מדאורייתא בלא"ה מותר מטעם הר"ן. ועל כן גבי ולד דחציו עבד וכו' שלא שייך טעם הר"ן לא התירו איסור דאורייתא מפני תקנת בנים. וכי תימא כיון שאיסור שפחה לבן חורין מן התורה אמאי התירה לעבד (עברי) עיי' הטעם בתשובת רדב"ז (סי' ש"א קל"ד) [ח"ד סימן קפח ד"ה תשובה הדבר וח"ו סימן אלפיים קלד ד"ה תשובה קושיא]: וזה דלא כספר בית מאיר באה"ע סי' ד' שכתב דההיא סוגיא דיבמות (דף מ"ה) לא אזלא אליבא דהילכתא לדעת רבינו דלדידיה ליכא לאו בשפחה ועבד ואיך עביד להו ק"ו מאלמנה אלא על כרחך דס"ל להנהו אמוראי כהתרגום אונקלוס ולא קיי"ל. ולפי מ"ש י"ל דגם הני אמוראי דעבדי הק"ו ס"ל דהוי לאו שבכללות אלא דס"ל דלוקין עליו ולא קיי"ל. ומה שהקשה שם אמ"ש המל"מ פי"ג דרבינו אפשר דס"ל הק"ו והרי לדידיה איכא פירכא יתבאר בסמוך:

חוץ מד' עממין בלבד. ומדלא חשב רבינו עמלק משמע דבכלל כל האומות היה שהיו מקבלין אותן בימים הקדמונים כשמתגיירין. וכן יש ללמוד ממ"ש הכס"מ לדעת רבינו בריש פ"ו דהלכות מלכים. ולכאורה קשה דאמאי לא פסק רבינו כהמכילתא סוף פרשת בשלח והובא בילקוט דאסור לקבל גר מעמלק ודריש ליה מדכתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ויש לפרש על פי מ"ש בס' שמע שלמה דדייק מדכתיב מדר דר חסר ותרגום גר הוא דייר ועל כן דרשו דגם עם גר הוא מלחמה לה'. ולפ"ז לא אתיא רק למ"ד אם למסורת והיינו דבמכילתא איתא כן בשם ר' אליעזר ואזיל לשיטתו דס"ל אם למסורת בקידושין ולפרש"י שם לא קיי"ל כוותיה. דר' עקיבא ות"ק פליגי עליה וזהו דעת רבינו: