הזונה האמורה בתורה היא וכו' שקרב לה אדם שהיא אסורה להנשא לו. ועיין בבית שמואל באה"ע סי' ו' ס"ק ט"ז מה שתמה על רבינו וכבר כתבתי לעיל בפ"ב דלא קשיא מידי. וכן הרי"ף והרא"ש העתיקו סוגיא זו דקאמרה אשכחן לתרומה לכהונה מנלן ק"ו מגרושה וכו' וכי מזהירין מן הדין גלוי מילתא בעלמא הוא. ש"מ דסבירא ליה דהלכתא היא:

שבויה שנפדית אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה וכו' ואיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים לפיכך הקילו בשבויה. וכ"כ רבינו בסוף ה"כ ופ"ט דטומאת מת. ושם כתב הכ"מ שיש חולקין על רבינו וסוברים דאיסור כל הספיקות מן התורה. ויש להביא ראיה לדעת רבינו מסוגיא דפסחים (דף פ"ג ע"ב) גבי הא דאמר הכא במ"ע שהוכרו הגידין של ימין דאיסור ושל שמאל דהיתר אליבא דר' יהודה ולבסוף נתערבו דבאכילה אסורים ומשו"ה ניתותרו מפסח ושריפה בעי. ועל כרחך דמה"ת ראויין לאכילה דאל"כ למה לי שריפה נשדייה כדאמר התם גבי ודאי דאיסורא דלא הוי בכלל נותר וה"נ י"ל גבי ספק איסור אם אסור מה"ת:

כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה הרי זו לא ישאנה. ודע דבשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חלק אה"ע סי' ח' וסי' כ"ט נסתפק אם נשאה מהו שיוציא ועיי"ש. ונעלם מעיני הרב דאיתא בתוספתא פ"ב דיבמות בהדיא המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ע"כ. הרי מבואר להדיא דבדיעבד מהני אם נשאה: