שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטלו ואין ידוע לאיזה בית נכנס [וכו'] אינו צריך לבדוק פעם שניה. משמע דאפילו באו שני בעלי בתים לשאול בבת אחת מורין להן להקל בבדיקה אע"ג דגבי טומאה מחמירין בכהאי גוונא. וכתב הכסף משנה דטעמו של רבינו דבדיקת חמץ דרבנן. והמל"מ הקשה דאף בטומאת ככרים דרבנן אזלינן לחומרא כשבאו לשאול בבת אחת. וכבר הקשה כן הפר"ח ותירץ דבדיקה לא דמיא לטומאה דאם יאמר לשניהם כשבאו בבת אחת טהורים אתם מחזי כשיקרא אבל כאן לא מחזי כשיקרא אם יאמר שאינם צריכים לבדוק. אך עדיין קשה מה שהקשה בשו"ת רב משולם סי' י"ג בשם החכם צבי דגם באיסור דרבנן לא מקילין בספק אלא א"כ יש במה לתלות להקל אבל אם אין דבר לתלות בו לא מקילין בספק כדמוכח בפ"ב דמקוואות ובכמה דוכתי ואסרינן תרווייהו כמו גבי ב' קופות או ב' קדירות שנפל איסור דרבנן לאחד מהן ואינו ידוע לאיזו דמאי חזית לאקולי בזה יותר מבזה והכא נמי כשבאו בבת אחת איך ניקל בתרווייהו דממה נפשך איכא חמץ. וכהאי גוונא כתב הר"ן פ' ערבי פסחים ומביאו המל"מ בהל' מגילה ע"ש. מיהו י"ל לפי מש"כ הב"י בסי' תל"א לדעת רבינו דס"ל שאין לבדיקת חמץ עיקר כלל בתורה ובדבר שאין לו עיקר בתורה אף בבת אחת מקילין. וכמ"ש הפרישה גבי ערוב בסי' שצ"ג ושצ"ד הובא בפמ"ג שם. וזה דלא כשו"ת נודע ביהודה סי' ס"ה שהניח בצ"ע גבי ערוב. אך לפמ"ש בחידושי ריטב"א בספ"ו דערובין אין מהתם ראיה לכאן דשאני התם גבי אמרו צא וערוב עלינו בין השמשות כו' שאין סותרין זה את זה דבין השמשות יש בו מן היום ומן הלילה משא"כ היכא דסותר זה את זה וממה נפשך איכא איסורא גבי חד מינייהו לא שמענו להקל אף באיסור שאין לו עיקר בתורה. לכך נראה דהעיקר כמ"ש הכס"מ בתירוץ השני דטעמו של רבינו כאן משום דהוי ספק ספיקא דעל כל אחד איכא למימר שלא נכנס העכבר לתוכו אלא לחבירו ואם תמצי לומר שנכנס לתוכו איכא למימר דאכליה. וכ"כ רדב"ז סי' ש"א קע"א. ואף בגדול יש לתלות דהרבה עכברים אכלוהו כמ"ש הט"ז סי' תל"ט. והא דמדמה לה הגמ' לשני שבילין היינו אם לא היה עכבר אלא תינוק נכנס כמ"ש רדב"ז שם: ומ"ש המל"מ דאין צריך לטעם דספק ספיקא אלא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפי' בבת אחת תולין להקל כדמוכח בכתובות גבי עיר שכבשוה כרכום ויש שם מחבואה אחת דאמרינן דכל הנשים מותרות לכהונה והגמ' בעא לדמויי התם לשני שבילין דבבת אחת טמאין ודחי התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאיטמי והכא נמי בדיקה זו אין חיובה אלא מחמת ספק חמץ דאימור אכלתיה על כן יש להקל לתלות כל הבתים בחזקת בדוקין ותמה על דברי הטור שפסק דבבת אחת צריכין שניהם לבדוק. ובס' פני יהושע תירץ דגבי בדיקה אין להקל כשבאו בבת אחת משום דבידו לבדוק משא"כ התם גבי כהנות אין לאסור כולן מספק. ועוד יש ליישב קושית המל"מ מסוגיא דכתובות ע"פ מ"ש הריטב"א שם דמי יימר דאיטמי היינו דבקושטא אמר הכי דבשבויה הקילו ולפ"ז אין ראיה לומר דהיקלו בבת אחת בספק איסור בעלמא. ומה שהקשה מהר"ש בס' מרכבת המשנה חלק ב' דאמאי הוי ספק ספיקא הא הספק דבדיקה דנתקן מחמת ספק דאורייתא לא מצטרף לספק ספיקא דכיון שאסרוהו חכמים והצריכו לבדוק מחמת ספק חמץ נעשה הספק כוודאי וסברא זו כתב בהגהת מרדכי פ"ב דעבודה זרה ובס' איסור והיתר גבי איסור גבינות דלא אמרינן בה ספק דרבנן לקולא כיון דמחמת חשש איסור תורה אסרוה לכן לא הוי ספק ספיקא. וי"ל דהתם לא נולדו שני הספיקות בפעם אחת דספק השני נולד בגבינה זו לאחר שנאסרה כבר מחמת שהיא של עובד גילולים ויש בה חשש איסור תערובות תורה משא"כ כאן גבי ספק דכניסת עכבר נולדו שני הספיקות על שני הבתים ביחד דמיד שנולד ספק כניסה נולד ג"כ ספק דאכילה ועדיין לא נאסר הבית מחמת ספק דכניסה כלל. וחילוק כזה כתב ג"כ בעל פמ"ג בס' שושנת העמקים כלל י"ג. ונהי דבדיקת חמץ דעלמא לא נתקן רק מחמת ספק היינו ספק דמחמת שימוש של כל השנה ואין בכלל זה ספק דכניסת עכבר כמ"ש בס' מקור חיים. ועוד דכאן בלאו הכי ליכא משום ספק דאורייתא בבדיקה דאף אם נשאר החמץ באחד מן הבתים שנכנס העכבר לתוכו אם אינו שלו אלא של חבירו אינו עובר ואע"פ שלא ביטלו וכמ"ש בעל מרכבת המשנה בעצמו וחולק אמ"ש המל"מ כאן דאם לא ביטל הוי ספק דאורייתא וכתב עליו דזה אינו דאם החמץ של אדם אחד השני אינו עובר דקיי"ל שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. והנה גם מדברי השאגת אריה סי' פ"ג משמע כן. אלא דבאמת זה אינו מוסכם דדעת הרבה פוסקים דעובר על חמץ של ישראל אחר ולא ממעטינן אלא חמץ של אינו יהודי כמבואר בס' פני יהושע בריש פ"ק דפסחים והוכיח כן מהמכילתא ומסוגיא דגמ' פרק ראשית הגז עיי"ש. איברא דמטעם אחר אינו עובר כאן בבל יראה מן התורה אותו שנכנס העכבר עם החמץ לביתו משום שאינו רוצה לזכות בו וסגי בגלוי דעת שאינו רוצה שיקנה לו ביתו וכמ"ש הפני יהושע (בדף ט') וכ"כ הצל"ח שם גבי גרירת חולדה חמץ מחצר לחצר וסיים דכיון דכבר בדק גלי דעתיה דלא ניחא ליה בחמץ: