Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן כו' ומצותה כל הלילה. וכתב הרב המגיד שכן דעתו באכילת פסח כמו שפסק בפ"ח דהלכות קרבן פסח וכסתם מתני' דמגילה דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה וכרבי עקיבא דאמר הכי ופליגי דרבי אליעזר בן עזריה דאמר עד חצות וקיי"ל כר"ע מחבירו ואע"ג דאיכא סתמא נמי כוותיה דראב"ע בפסחים וזבחים הדרינן לכללין דהלכה כר"ע מחבירו עכ"ד. ולכאורה יש להקשות דטעם זה אינו מספיק דאיכא למימר דסתמא דפסחים וזבחים עדיף דהוה בדוכתא וכמ"ש בס' קרבן נתנאל סוף פסחים דמהאי טעמא הוצרך הרא"ש לומר דסתמא דמגילה עדיף משום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא ולדעת רבינו לא הוה ההיא דמגילה הלכתא פסיקתא שהרי תנא דהתם סבר דקצירת העומר דוקא בלילה ואם נקצר ביום פסול וכדדייק בסוף פ"ו דמנחות והובא ברא"ש שם ופסק כן ואילו רבינו פסק בהלכות תמידין ומוספין כסתם מתני' דמנחות (דף ע') דנקצר ביום כשר וא"כ לא הוה מתני' דמגילה הילכתא פסיקתא לדידיה. ובזה מיושבין דברי התוי"ט בפי"א דמנחות שכתב דהא דלא פסק רבינו בהלכות תמידין כר' יוסי שם גבי לחם הפנים דאפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד ואף דכוותיה סתם במגילה משום דסתמא דמנחות עדיף דהוה בדוכתא. והקשה עליו תורת חיים דהא כהאי גוונא הוי הילכתא פסיקתא. ולפמ"ש ניחא דלדעת רבינו לא הוה ההיא דמגילה הילכתא פסיקתא ולכך עדיפא סתמא בדוכתא. והא דפסק כאן כסתמא דמגילה צריך לומר דכלל זה דהלכה כר"ע מחבירו עדיף ליה מסתמא דדוכתא. אך מ"ש התורת חיים ליישב דעת רבינו בהל' תמידין על פי הסוגיא דשבת אינו נכון דהרי רבינו גופיה לא פסק התם כרבנן וע"ש, ויתבאר עוד בהל' תמידין ומוספין:
אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו לסטים לאכול יצא ידי חובתו. ועיין במגיד משנה והנה כאן לא מספק כלל בנוסחת רבינו אך בהלכות שופר פ"ב מספקא ליה דאפשר דצריך לומר גבי מצה לא יצא והוא משום דגבי שופר כתב שם דהמתעסק בתקיעה להתלמד לא יצא ידי חובתו כו' עד שיתכוון לצאת ידי חובתו ואיך יפסוק דיצא גבי אכילת מצה בלא כוונה. ואולי שהוא סובר דעדיפא אכילת מצה מתקיעת שופר שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואף התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כוונה. משא"כ גבי אכילת מצה שעושה מעשה. וסיים שלא ראה מי שחילק בין מצוה למצוה בדין הכוונה ע"כ. וכבר כתב בעל לח"מ מוצא לחילוק זה מדברי התוס' בפסחים (דף קט"ו) ועוד יש לי להביא ראיה ממ"ש התוס' ביבמות (דף מ' ע"א) גבי אכילת כהן לשיירי מנחה דיוצא בלא כוונה. ומשמע התם דליכא דפליג בהא. ולא זו דגבי אכילה אין צריך כוונה אלא דאף זו דגבי נטילת לולב דעביד מעשה זוטא כתב הרבינו יונה בסוף פ"א דברכות דעדיף ואין צריך כוונה רק במצוות דקריאה ואמירה דלא עביד מעשה כלל. ויש להביא ראיה לסברא זו ג"כ מדברי רבינו והרע"ב בפירוש המשניות דבפרק ב' דברכות גבי קריאת שמע פסקו דצריכה כוונה ואילו בסוף פ"ג דסוכה גבי הא דתנן ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות ופירשו דהוי טרוד בדבר מצוה וכתבו דאיירי בשהפך הלולב או שהוציאו בכלי דלא יצא בזה בנטילתו דאל"כ כיון שיצא ידי חובתו מיד בנטילתו כשהגביהו תו לא טריד בדבר מצוה ולא מפטר כשהוציאו לרשות הרבים. ותמה התוס' יו"ט דאפילו הכי הוי טרוד בדבר מצוה שלא יצא ידי חובתו בלא כוונה. אך לפי דברי הרבינו יונה בברכות לק"מ דשאני נטילת לולב דעביד מעשה טפי מקריאת שמע. וכן אתי שפיר בזה קושית תוס' בסוכה (דף מ"ב) על אביי ע"ש: ותדע דעל כרחין צ"ל כן שהרי הך אוקימתות דאוקי בסוכה בשהפכו אדר' יוסי קאי והרי ר' יוסי גופיה אמר בר"ה (דף כ"ט) גבי שמיעת קול שופר ומגילה דצריך כוונה ואפילו הכי גבי נטילת לולב משמע דיצא משהגביהו בלא כוונה. ואע"ג דבפרק ערבי פסחים (פסחים דף קי"ד ע"ב) דייק התם מדר' יוסי גבי אכילת מרור דבעי כוונה. ההיא הוכחה אינה מוכרחת וכמ"ש התוס' בר"ה (דף כ"ח סוף ע"א) ודלא כהרא"ש. ועכ"פ הסוגיא דסוכה מוכחת דסברה לחלק בין אמירה ושמיעה לנטילה דלולב. ובהכי אתי שפיר מה שנתקשה הרה"מ ושארי מפרשים מסוגיא דפ"ג דראש השנה דמשמע התם דרבה דסבר מצות אינם צריכות כוונה לא מחלק בין מצוה שיש בה מעשה או לא ורבינו מחלק ביניהם. די"ל דסמך על הסוגיא דסוכה דמוכחא דיש לחלק ביניהן. ושוב מצאתי לבעל פר"ח שהרגיש בסתירת הסוגיא אליבא דר' יוסי ובס' קרבן נתנאל נדחק מאוד ולפי דברי רבינו אתי שפיר: ועל פי זה יש לקיים ג"כ דברי הרבינו יונה בסוף פ"א דברכות שכתב לחלק בכך לפי הסוגיא דשם גבי נקט כסא דשיכרא בידיה וסבר דחמרא הוא ופתח וברך אדעתא דחמרא כו'. די"ל דההיא סוגיא סברה כסוגיא דסוכה אליבא דר' יוסי דמחלק בכך וכמ"ש. ובזה לא קשה מה שהקשה הטורי אבן בר"ה (דף כ"ח) דא"כ מאי פריך למאן דאמר מצות אינם צריכות כוונה מהיה קורא בתורה דאם לא כוון לבו לא יצא הא קריאת שמע שאני דתלוי בדיבור וצריכות כונה לכו"ע. ולפי מש"כ לק"מ דקושטא דרבה בראש השנה לא מחלק כלל וסבר דבכל מקום אינם צריכות כוונה ולדידיה הוא דפריך מהיה קורא אך אביי ורבא בסוגיא דסוכה ודאי מחלקי וא"כ שפיר י"ל דהכי נמי סברה סוגיא דסוף פ"א דברכות דמצוה דקריאה ודיבור צריך כוונה. ורק גבי מעשה אין צריך כוונה. ומה שיש לדקדק לפ"ז על דברי רבינו בהלכות שגגות שהשמיט אוקימתות דסוכה יתבאר שם טעמו בזה בס"ד: אך מ"ש הכס"מ בהלכות שופר בשם הר"ן דגבי אכילת מצה היינו טעמא דיצא בלא כוונה שכן נהנה. וכדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכיון שנהנה באכילתו לא מקרי מתעסק וחשוב כמכוון וכ"כ בבית יוסף הלכות פסח סי' תע"ה והובא במג"א שם. ואינו מחוור דהא ודאי אנוס גרע ממתעסק ופטור אפילו בחלבים ובעריות. וכדמוכח בסוף פ"ב דכריתות גבי שפחה חרופה וע"ש בתוס' ובדברי רבינו פ"ה ופ"י דשגגות ובהראב"ד והרה"מ פ"א דאיסורי ביאה. וא"כ כל שכן דלא חשיב אנוס כמכוון. ושוב מצאתי בס' פני יהושע שהרגיש קצת בזה והוקשה לו על רש"י שפירש בגמרא אהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא משום דנהנה ומדמה ליה למתעסק בחלבים ובעריות. וכתב דרש"י לא פירש כן רק לפי הסלקא דעתך דקאמר התם דהוה אמינא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל ולא לפי האמת דדייק רבה מיניה לשאר מצות שאינם צריכות כוונה על כרחך לא משמע ליה היינו טעמא לומר דבאכילת מצה יצא משום דנהנה דהא אינו רוצה ליהנות כיון שכפאוהו ואפי' בחלב ועריות לא שייך בהו חיוב חטאת עכ"ד. הרי שהרגיש במה שכתבתי דלא דמי אנוס למתעסק באמת. והשתא קשה על הר"ן והנמשכים אחריו שכתבו כן להלכה. ונראה דאין כוונת הר"ן לומר דגבי כפאוהו לסטים לאכול מצה יצא משום דהנאת אכילה חשיב כמו כוונה דודאי אונס הבא בידי אדם לא הוי כמו שמכוון לאכול מרצונו ואפילו ממתעסק בעלמא גרע לעניין חיוב רק כוונת הר"ן לומר דמועלת מיהא הנאת האכילה שתהא כאילו היה מתכוון לצאת ואע"ג דבאמת לא הוי הנאת אונס הנאה בעלמא כגון לחייבו עליה מכל מקום גבי מצוה קיי"ל דלאו ליהנות ניתנו ואין צריך בהו הנאה רק כוונתו לצאת ולעניין זה מחשב כוונה מחמת שנהנה באכילתו אע"פ שאנסוהו: ויש להביא ראיה דכהאי גוונא מצינו בסוגיא דב"ב (דף מ"ח) גבי קרבן עד שיאמר רוצה אני וקרינן ביה לרצונו משום דניחא ליה בכפרה וכן גבי גט מעושה בישראל חשוב נתינה ברצון משום דמצוה לשמוע דברי חכמים הרי דמחמת מצוה חשוב רצון מה שבא בכפיה והכא נמי חשבינן רצון כפיה דמצות אכילה דמצה. ונהי דהכא אין הכפיה בשביל שיעשה ויקיים המצוה מכל מקום מהני מיהא ההנאה דאכילה שיחשב הכפיה כאילו יש לו רצון וכוונה כדי לצאת ידי חיוב אכילת מצה: וע"פ מה שכתבתי בכוונת הר"ן נסתלק מה שהקשה בעל מג"א מדברי הר"ן הללו על מ"ש באו"ח סי' ר"ד גבי ברכת הנהנין דאין מברך כשאנסוהו לאכול והכא חשיב לה כוונה כיון שנהנה. ולפי מ"ש לק"מ דקושטא דהיכא דצריך הנאה לא חשיבה ככוונה והנאה ומשום הכי אין לברך עליה ברכת הנהנין ורק לעניין כוונה לצאת ידי חובת מצוה חשוב ככוונה מחמת חיבת המצוה אבל הנאה גמורה לא חשיבא באונס להתחייב עליה והוא הדין שאין ראויה לברך:
אין אדם יוצא ידי חובתו במצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל כו' זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצאין בו ידי חובתו. ועיין בלח"מ מה שנתקשה בדעת רבינו וגרם לו מפני שהוא סבור דטעמו של רבינו שאינו יוצא ידי חובה במצה האסורה הוא מפני דסבר כברייתא דפרק כל שעה דדריש הקישא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות כל שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצאין בו וכו'. וליתא דטעמו של רבינו הוא כמ"ש רש"י והר"ן דאינו יוצא במצה של איסור משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכ"כ בס' שער המלך. ויש לי להביא ראיה ברורה שכן הוא ודאי דעת רבינו ממה שכתב בפירוש המשנה במסכת נדרים פ"ב גבי נדרים שחלין על דבר מצוה לפי שהוא אסר גוף הדבר ולא יתקיים המצוה אלא בדבר מותר כו' כמו מי שלא ימצא בלילי הפסח אלא מצה שהיא אסורה עליו באכילה כו' לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה. ומשמע דאע"ג שאין לו מצה של היתר כלל אינו יוצא בשל איסור ולא אמר דתיתי עשה דמצה ותדחה איסורא. וכן יש לדקדק מדברי רבינו כאן שכייל כללא דכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אינו יוצא בו ידי חובת מצה. וא"כ אכילה דאיסור שאין מברכין עליה כמ"ש בהלכות ברכות הכי נמי דאינו יוצא בו. ומזה מוכח דס"ל לרבינו דאף איסור לא תעשה גרידא אין יוצאים בו. ואפשר דטעמו משום דסבר כמ"ש תוס' בקדושין (ריש דף ל"ח) בשם הירושלמי דעשה דמצה הוי עשה דקודם הדיבור ומשום הכי אינו דוחה לא תעשה שלאחר הדיבור. ואע"ג דבעל שאגת אריה בסי' צ"ו הקשה על זה מסוגיא דתלמודא דידן בפסחים (דף כ"ח ע"ב) גבי הא דפריך על ר' יהודה דלמה ליה קרא דכתיב במשנה תורה לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דלקובעו חובה בזמן הזה כתיב בערב תאכלו מצות ולא משני דאיצטריך קרא דמשנה תורה כי היכי דתהוי עשה דמצה נישנית לאחר הדיבור ותדחה לא תעשה ולכך לא סגי בקרא דבערב דנאמר לפני הדיבור. ומדלא קאמר הכי מוכיח דס"ל לתלמודא דידן דאין צריך קרא לשנות דאף עשה דקודם הדיבור דחי לא תעשה. ולי נראה דאין בהוכחה זו כדאי לדחות דברי הירושלמי די"ל דמטעם אחר לא בעי תלמודא לשנויי לרב יהודה דאיצטריך לשנות עשה דמצה כי היכי דתדחה לא תעשה. דדילמא סבר ר"י כמאן דאמר בפסחים (דף ל"ח) דבעינן מצה הראויה לשבעה ולדידיה ודאי אין יוצא ידי חובתו במצה האסורה שהרי אינה ראויה לשבעה וא"כ אפילו אי נשנית עשה דמצה לאחר הדיבור אינה דוחה ללא תעשה. והירושלמי דמצריך לטעם דהוי עשה דקודם הדיבור על כרחך הוא למאן דאמר דלא בעי מצה ראויה לשבעה. ובחידושי לפסחים (דף ה') הבאתי ראיה משם לדעת הירושלמי דעשה דקודם הדיבור אינו דוחה ללא תעשה וא"כ אפשר דקיי"ל כן. [גם אפשר דקיי"ל דבעינן מצה ראויה לשבעה ומ"ש בס' טעם המלך דתליא בפלוגתא דפליגי רבי אליעזר וחכמים בפרק הישן אי בעינן סוכה הראויה לשבעה והתם קיי"ל כחכמים דלא בעינן. וזה אינו לפי מ"ש בחידושי לסוכה דראויה לשבעה מצד עצמה לכו"ע בעינן ולא פליגי חכמים רק דעושין סוכה בחולו של מועד דראויה לשבעה מצד עצמה רק שאינה צריכה לשבעה משום שכבר עברו מהימים קודם עשייתה]: ומה שהקשה עוד השאגת אריה שם דאמאי לא חשבינן לעשה דמצה דהוי נשנית לאחר הדיבור כיון שנישנית הקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ואע"ג דאיצטריך לדרשא אחריתי מ"מ חשוב נישנית וכדאמרינן גבי מילה ופסח ותמיד שדוחין שבת משום שנישנו ג"כ לאחר הדיבור ואע"ג דאיצטריכו לדרשות אחרות אהני גם כן לאולמינהו שידחו לשבת והכי נמי ליהני מה שנישנית מצה בשביל דבר אחר לאלומה שתדחה לא תעשה. וי"ל לפי מ"ש בס' פני יהושע דמילה ופסח ותמיד נישנו בהדיא גבי דחיית שבת דעיקר מילתא דילפינן בהו דדחו שבת הוא מהנך קראי דלאחר הדיבור ולפ"ז י"ל דמשום הכי חשובים שנישנו. משא"כ במצה וכהאי גוונא דבר שלא נשנה גבי דחיית לא תעשה לא חשוב נישנית אלא א"כ שלא נישנית לשום דרשא רק לאלומה לעניין שתדחה לא תעשה. אבל אם נישנית לשום צורך לא מהני לאלומה לגבי דחיית לא תעשה. ומילה ופסח ותמיד שאני וכמ"ש: ועפ"ז אתי שפיר ולק"מ מה שהקשה מסוגיא דפרק ד' מיתות דלא חשיב מילה נאמרה ונישנית לענין לחייב בני נח משום דלמילתה אהדרא ואמאי חשוב חזרה לעניין דחיה. ולק"מ דשאני לעניין זה דהוא גופה מהאי קרא ילפינן שתדחה שבת. וקושטא דבעלמא לא דחי עשה דקודם הדיבור אע"פ שנישנית לאחר הדיבור ג"כ לדבר אחר. ובזה אתי שפיר ונסתלק ג"כ מ"ש הצל"ח דנימא דמצה נישנית לאחר הדיבור בפסח שני דכתיב על מצות ומרורים יאכלהו וממילא הוא הדין בראשון. ולק"מ דהא אצטריך קרא דפסח שני למעט שאין בו משום בל יראה ובל ימצא וכדאיתא בפסחים (דף צ"ה):
אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח שיהיה היכר לאכילתה בערב ומי שאכל מצה בערב הפסח היו מכין אותו מכת מרדות. ואין לו שיעור. לכאורה משמע דגם על מה שעבר ואכל קאמר דלא היה לו שיעור וזה לא נתבאר דמניין לו כן דאי משום דאיתא בירושלמי דנזיר ובתוספתא דמכות פ"ג דמכת מרדות לא היה לו שיעור עד שיקבל [עליו] איכא למימר דהיינו על להבא ואינו רוצה לקבל [עליו] אבל על העבר אפשר שהיה קצבה לדבר וכמ"ש התוס' בנזיר והר"ן בפרק נערה והריב"ש בסי' צ' והתשב"ץ ח"ב סי' נ"א. [וכן מ"ש רש"י בשלהי חולין (דף קמ"א ע"ב) אההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח"כ תפסה וענשו רב יהודה מכת מרדות וז"ל ואין לה שיעור קצבה אלא עד שיקבל עליו על כרחך התם נמי על להבא שלא היה רוצה לקבל עליו לשלחה אבל אשעבר מודה רש"י שהיה לה קצבה. וכן משמע שכתב הפר"ח באו"ח. וזה דלא כמו שנראה מדברי הבאר היטב באו"ח סי' הנזכר ובאבן העזר סי' ה' דלדעת רש"י לעולם לא היה לה קצבה וזה אינו]. וכן משמע מפירוש רש"י בכתובות (דף פ"ו) גבי מצות עשה ואינו עושה וכ"כ בחי' רשב"א שם דאם עבר זמן המצוה ולא עשאה לא היה חייב כלל. ושוב מצאתי לרבינו גופיה שכתב כן בספר המצות שלו בסוף שורש י"ד דעל להבא הוא דלא היה שיעור עד שיעשה אבל אם עבר ולא עשה ונסתלק זמנה לא היו מחייבין בזמן הבית אותו לאחר זמן על ידי סנהדרין על עבירתו. ודוחק לומר דעל עבירה שעבר על איסור דרבנן היו מחמירין כל כך הרבה מביטול מצות עשה דאורייתא דשם היה פטור כלל וכאן היה חייב באין קצבה ודיו אם היו מחייבים כשיעור של תורה כמ"ש הפוסקים שזכרתי. וכן יש ללמוד מדברי התוספות שכתבו בריש פ"ג דמכות גבי גרושה שהיא חלוצה דלא היה חייב רק כשיעור של תורה משום גרושה ולא היה חייב מכת מרדות דרבנן משום חלוצה ואם איתא דאין קצבה למכת מרדות אמאי מפטר במאי דנענש בשיעור של תורה דבשלמא אם שוין בשיעורן י"ל דעולה לכאן ולכאן אבל אם אינן שוים אמאי עולה כשיעור של תורה שהוא פחות למפטר שיעור גדול אלא שמע מינה דגם מכת מרדות אינו יותר משל תורה. [ואין לומר דהיינו טעמא דמפטר דכיון שהיא אסורה בלאו הכי משום גרושה מדאורייתא לא חשו חכמים למגזר בה משום חלוצה כיון דבלאו הכי אסורה וקיימא. וכהאי גוונא כתבו הב"י והש"ך ביו"ד סי' פ"ז גבי בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או איפכא ליכא אפי' איסור דרבנן כיון דבלאו הכי אסורה וקיימא משום בשר טמא או חלב טמא לא גזרו חכמים לאסרו משום בשר בחלב. דאי משום הכי התינח כשהיתה גרושה קודם שנעשית חלוצה. אבל אם נעשית חלוצה קודם על כרחך לא מפקע ואפילו הכי מפטר בשיעור ארבעים דאורייתא משום גרושה. ותדע דאי משום שנעשית חלוצה אח"כ לא איצטריך להתוס' לומר דמשום הכי פטור משום דסגי בחיוב דאורייתא דגרושה דתיפוק ליה דבכהאי גוונא ליכא כלל איסור דחלוצה כמו דליכא איסור בשר בחלב בטמא אלא ודאי דכוונת תוס' הוא אף שנעשית חלוצה קודם גרושין דאיכא איסורא דחלוצה ואפילו הכי מפטר דסגי בשיעור דאורייתא אגרושה ושמע מינה דאין יותר בזה מבזה ודלא כתוס' דנזיר דמספקא להו שמא הוא יותר משל תורה ושל תורה מיהא חייב כמ"ש פוסקים הנ"ל]. ובס' מרכבת המשנה כתב דגם רבינו כאן איירי על להבא ולא על שעבר דבזה שוה כשל תורה. [וכ"כ הרע"ב פ"ד דנזיר והתשב"ץ שם והריב"ש בשם התוס' והביא ראיה לזה מהא דאמר בקידושין פ"ק הקורא לחבירו ממזר היה סופג את הארבעים] : ויש לי להביא ראיה לזה מדאיתא בשלהי יומא (דף פ"ו ע"ב) גבי עובדא שהיה בזמן הבית שתי נשים שהיו לוקות בבי"ד אחת על שקלקלה פרש"י שזינתה והתרו בה ואחת אכלה פגי שביעית ואמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו על מה אני לוקה שלא יאמרו שעל מה שזו לוקה זו לוקה. והא ודאי דעל אכילת פגי שביעית ליכא חיוב של תורה רק מכת מרדות דרבנן שהרי אינו אלא לאו הבא מכלל עשה דכתיב לאכלה ודרשינן ולא להפסד כגון אכילת פגין. ואילו זו שקלקלה היתה חייבת מן התורה כיון דאיירי שהתרו בה וכפירוש רש"י וכגון שזינתה עם חייבי לאוין או חייבי כריתות דקיי"ל שחייבין. והשתא אי איתא דשיעור דרבנן אינו כשיעור של תורה האיך יאמרו דעל מה שזו חייבת זו חייבת הרי ניכרין הן בשיעורן אלא שמע מינה דשיעור מכת מרדות דרבנן שוין לשל תורה: והנה ראיתי לבעל מגילת אסתר בס' המצות בסוף חלק מצות עשה שהוקשה לו בההיא דיומא דאמאי היתה חייבת על שאכלה פגי שביעית דאינו אלא איסור דלאו הבא מכלל עשה דהוא עשה ורצה לתרץ דאיירי בשהתרו בה לענשה ויש לתמוה עליו דאטו אם התרו בחייבי עשה חייבין מן התורה. אך הנכון כמו שפרשתי דמכת מרדות קאמר דחייבין על עבירת איסור עשה בקום ועשה כמו על עבירת איסור דרבנן. ודוקא על ביטול מצות עשה בשב ואל תעשה הוא דלא היו חייבין כלל על העבר אבל בשעבר בקום ועשה היה חייב מדרבנן וכמ"ש רבינו בריש הלכות אלו גבי אכילת חצי שיעור דאסור מן התורה ועיי"ש והוא הדין בכל לאו ועשה שלא היו חייבין עליו מן התורה חייבין עליו מדרבנן וכ"כ הפר"ח באו"ח סי' תצ"ו. וכן משמע ממ"ש רבינו בריש פ"א הלכה ג'. ושוב ראיתי בגליון הגמ' שכתב כן בשם הריב"ש דחייבין על פגי שביעית מכת מרדות. וא"כ שמע מינה דהיו שוין לשל תורה וכנ"ל. ועי' בריש הלכות איסורי ביאה פ"א הלכה ח' דהבא על אחת מחייבי עשה היה ברשות בית דין בזמן הבית להכותו וא"כ ס"ל לרבינו כמ"ש דכשעבר בקום ועשה חייב מכת מרדות וכמ"ש בספ"א דהלכות אישות: