הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה. ועיין בהרב המגיד שכתב ראיה לזה שאין בארוסה איסור תורה ממנהג יהודה שהיו מיחדים קודם כניסה לחופה. ולי נראה ראיה מבוררת מסוגיא דסוטה ריש פרק ארוסה (סוטה דף כ"ד ע"ב) דפריך למה לי קרא למעט ארוסה שאינה שותה דתיפוק ליה דלא קדמה שכיבת בעל לבועל ומוקי לה שבא עליה ארוס בבית אביה ושמע מינה דאין בזה איסור תורה דאל"כ אכתי תקשי דלמה לי קרא למעט אפילו בכהאי גוונא דתיפוק ליה שאינו שותה משום דזה אסור מן התורה וא"כ אינו מנוקה מעון. ובשלמא אי אין בזה איסור תורה אע"ג דמדרבנן איכא איסורא שפיר איצטריך קרא למעטה כיון דמן התורה הוא מנוקה מעון. ועיין במל"מ בזה בהלכות סוטה פ"ב אבל אי הוה בזה איסור תורה תקשי כנ"ל:

ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו וכו' עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה וכו' וזה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין. והר"ן בריש כתובות כתב בשם אחרים דפליגי על רבינו וס"ל דחופה לאו היינו יחוד והביאו ראיה מדאמרינן לקמן דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה ואע"פ שעדים מעידים עליה שלא נסתרה וכו' אלמא דחופה לאו יחוד הוא. ובס' חלקת מחוקק סי' נ"ה החזיק הרבה בראיה זו ע"ש שכתב דבהדיא קרי לה נשואה אע"פ שלא נתייחדה. [ובס' בני אהובה כתב דאיירי בקידשה אביה וכנסה בפחות מבת ג' ואינו מחוור דהא נמי לא הוי חופה הראויה. ועוד דלכו"ע לא הוי חופה בפחותה מבת ג' כמ"ש בספר שער המלך]: ואני אומר ליישב דעת רבינו דאין לשון הברייתא מכרחת כלל די"ל דבאמת לא קרי נשואה בלא יחוד. וכן כניסה לחופה לא מקרי בלא יחוד אך בברייתא דלקמן (בדף י"א ע"ב) איתא בזה הלשון כנסה ראשון לשום נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה וכו' אין השני יכול לטעון טענת בתולים ולשון זה איכא לפרושי דאיירי במסר האב לשלוחי הבעל וכדמצינו בפרק נערה (כתובות דף מ"ט) דמפרש הא דתנן בסוף פרק הנחנקין הבא על אשת איש כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין אף על פי וכו' דאיירי אפילו לא נכנסה לחופה אלא שמסרו שלוחי האב וכו' ונכנסה לרשות הבעל בעלמא. אלמא דאע"ג דקתני ג"כ לנשואין מיהו כיון דלא קתני נשאת סתמא אלא נכנסה וכו' לנשואין מפרשינן לה בשמסרה לו האב. [וכן הא דתנן בפרק בתרא דנדרים (דף פ"ט) המשיא את בתו ונתאלמנה וכו' מפרש לה הטור יו"ד סי' רל"ד בשלא נכנסה לחופה אלא שמסרה האב וכו' וכמ"ש הבית יוסף שם. וגדולה מזו כתב הרשב"א בחידושיו לגיטין (דף פ') דאפילו קידושין לפעמים קרי נשואין בגמ' רק בלשון בני אדם לא סבירא להו כמ"ש בתשובה הובא באה"ע סי' כ"ז. וכן דעת רדב"ז ח"ד סי' מ"ג. ואיכא דסבירא להו אף בלשון בני אדם כמ"ש ביו"ד סי' רי"ז. וכן הובא בס' בית מאיר באה"ע סי' נ"ג וס"א. ועיין מל"מ ריש הל' מכירה. ובנדרים (דף ס"ח) משמע דארוסה אקרי אשתו. וכן משמע במכילתא שהביא הכס"מ ריש פ"ג דהלכות עבדים ובספרי פרשה ראה ומקרא מלא הוא בכי תצא בפרשת נערה המאורסה. וא"כ ודאי איכא לפרושי הא דקתני תנא כנסה ראשון לשום נשואין ויש לה עדים שלא נסתרה דהיינו שלא נכנסה לחופה כלל אלא שמסרה האב לשלוחי הבעל ונתאלמנה בדרך וסבירא לן דבכהאי גוונא נמי אין לה אלא מנה מן הכונסה אחרי כן כמו הנושא בתולה אלמנה מן הנשואין]: הכי נמי כאן בברייתא דקתני כנסה לשם נשואין ולא קאמר נשאה סתם ואיכא לפרושי שכנסה לרשותו ע"י שמסרה לו לשם נשואין. וסבר האי תנא דמסירה מהניא לענין שתהא כתובתה רק מנה מן השני והכי סבר ריש לקיש בפרק נערה (כתובות דף מ"ח ע"ב). ואע"ג שכתבו תוספות שם דשמואל דקאמר התם דמסירה מהני לירושתה ממעט הא דקאמר ר"ל לכתובתה אפשר דהיינו משום דסבר דברייתא דמייתי התם דקתני גבי מסירה דאב דמהני במה דברים אמורים לירושתה וכו' אתא למעוטי להא דר"ל פליג אהך ברייתא דפרק קמא דסברה דמסירה דאב מהני להיות כנשואה לענין כתובה. ולכך לא פסק כוותה. אבל מכל מקום הברייתא סברה כוותיה דר"ל כיון דאיירי במסירה כמ"ש: ומה שהקשה הבית שמואל בסי' ס"א לשיטת רבינו דס"ל דחופה היינו יחוד מאי מבעיא בש"ס פרק אף על פי פירסה נדה מהו אי מהני החופה. והא פשיטא דלא מהני דהרי אסור להתייחד עמה ואיך סלקא דעתין דקונה אותה ביחוד של איסור הא כתב הר"ן בפ"ק דקידושין דאין קונה בקירוב של איסור והכי נמי אינו קונה ביחוד של איסור. ואני אומר שאין דברי הר"ן מוכרחים בזה דמה שהביא ראיה דבביאת דאיסור אינו קונה מהא דאמרינן בפרק ארבעה אחין (יבמות דף כ"ט) גבי אחות זקוקה אפילו למאן דאמר מאמר קונה קנין גמור מאמר דהיתרא קני מאמר דאיסורא לא קני. ויש לדחות דשאני התם דאהני קרא דדרשינן ביה ויבמה ביאה גומרת בה ולא כסף ושטר להכי דאי הוה דאיסורא מיהא לא קני וכהאי גוונא איתא בתוס' שם. אי נמי יש לדחות על פי מ"ש התוס' שם (בדף י"ח ע"ב) אההיא סוגיא (דבדף כ"ט) דאיירי שעשה היבם שליח שיעשה מאמר. ולפ"ז משום הכי קאמר דמאמר דהיתרא קני ולא דאיסורא דהוה שליח לדבר עבירה לעשות מאמר באחות זקוקה וקי"ל דאין שליח לדבר עבירה ואם שלחו בטל השליחות. וכמ"ש התוס' בפ"ק דב"מ (דף י' ע"ב) גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דבטל השליחות ולא חלין הקידושין. ונראה דגם באיסור דרבנן בטל השליחות שהרי אף בדרבנן אמרינן אין שליח לדבר עבירה. וכמ"ש המשנה למלך בפ"ב דהלכות רוצח. וכן כתב בפ"ה דהלכות מלוה. וכן הוכיח בשו"ת נודע ביהודה חלק אבן העזר סי' ע"ה ופ"ב. [וכן משמע בסנהדרין (דף ע') דאיתא התם דדרבנן הוי בכלל אינו שומע בקולו של מקום א"כ שייך לומר בזה דברי הרב וכו'. וזה דלא כמ"ש בשו"ת טור האבן סוף סימן ל"ה דבאיסור דרבנן לכו"ע אין השליחות בטל. וגם דלא כמ"ש בס' שושנת העמקים כלל כ"א דהוי ספק]. וא"כ אין מההיא דפרק ארבעה אחין שום ראיה דלא ליקני ביאה או יחוד של איסור ע"י עצמו: ואדרבא יש להביא ראיה דקונה מהא דתניא ביבמות (דף כ' ע"ב) גבי יבמה שהיא חייבי לאוין אם וכו' קנו ופסקוה הפוסקים. וכן ביאת נדה קונה ביבמה כמ"ש התוס' והרא"ש בריש יבמות. וכן חופה קונה בחייבי לאוין ושניות ליורשה ולהפר נדריה. וכמו שפסק רבינו לקמן בפרק כ"ב ובהלכות נדרים. וא"כ שפיר מאי דסלקא דעתין בפרק אע"פ דחופת נדה גם כן קונה. וההיא דמאמר דאיסורא לא קני תירץ דהיינו טעמא דהתם על ידי מה שקונה אחות זקוקתו הוא עושה האיסור ומשום הכי דין הוא שנאמר דקנין זה אינו מועיל ובזה הוא מוצל מאיסור אחות זקוקה ע"כ. אך לא יתיישב בזה מה שכתבו התוס' ביבמות (דף י"ח ריש ע"ב) והרא"ש בפרק החולץ דאם עבר וקידש ונשא אחות זקוקתו מותר לבוא אליה לכתחילה. וכן פסקו באה"ע סי' קנ"ט. הרי דאהני ליה הקידושין והחופה שעשה באיסור אף להתיר הקירוב. ולפי דברי ס' שער המלך תקשי מהא דמאמר דאיסורא לא קני דכיון דלא מהני לקנות כדי להנצל מהאיסור אמאי מהני להתיר לו לבוא אליה. אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר דקושטא דמהני קנין באיסור בעלמא וההיא דמאמר טעמא כדכתיבנא. [אך צריך טעם דהתינח לאביי דסבר אם עביד מהני. אבל לרבא אמאי קונה באיסור. ויש להביא ראיה דקני מע"ז (דף מ"ב)]:

כיון שנכנסה הארוסה לחופה וכו' הרי היא אשתו גמורה לכל דבר וכו' אע"פ שלא קרב אליה. משמע דאע"פ שיש עדים שבודאי לא קרב אליה הרי היא אשתו גמורה ונקראת נשואה לכל דבר. וגם התוס' כתבו כן בכתובות (דף מ"ט). ועיין מה שאכתוב בעניין זה לקמן בפרק י"א לעניין כתובה ובהלכות איסורי ביאה פרק י"ט גבי חללה:

והוא שתהא ראויה וכו' אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין. ועיין בלח"מ שהר"ן הקשה על רבינו מהא דקיי"ל שיש חופה לפסולות. ותירץ הוא דלא מהני החופה דפסולות רק למפסלה מתרומה אבל לעשות קנין גמור אינו מועיל. וגם בס' פני משה בפירושו לירושלמי כתב כן. ולא הועילו בזה דהרי מדברי רבינו עצמו לקמן בפרק כ"ב מבואר דהנושא אשה האסורה לו אם מתה יורשה. ובפרק י"א מהלכות נדרים כתב דאם הפר נדריה מופרין. אלמא דאף לקנות קנין גמור מהני חופה אסורה שאינה ראויה. לכך נראה דהעיקר הוא כמ"ש שיש לחלק בין חופת נדה לשאר איסורים דהתם איכא מיהת חיבת קירוב דאדעתא דהכי נסבה שיקרב אליה באיסור. משא"כ בנדה דלא נסבה אדעתא שיקרב אליה בנידותה באיסור וליכא חיבת קירוב. וחילוק זה כתב ג"כ בס' בית שמואל בסי' צ' ס"ק ט"ו: וראיתי בספר בית מאיר שהקשה על הב"ש ואין דבריו מוכרחים כלל. גם מה שכתב טעם לחלק בין חופת נדה לחופת חייבי לאוין דנדה לכולי עלמא לא חזיא עתה אבל חייבי לאוין אסורה רק לזה אינו מחוור דמי לא עסקינן גם מחייבי לאוין שאסורין לכל ישראל. גם מה שכתב דחייבי לאוין החופה קונה משום שהקידושין קונין. הוא תמוה דאטו נדה מי לא תפסי בה קידושין ואפילו הכי דעת רבינו דחופה אין קונה בה אלא הטעם כמו שכתבו הב"ש והלח"מ. ועוד י"ל כמ"ש בס' קרבן נתנאל דפירש כוונת רבינו דאיירי שלא ידע שהיא נדה אבל אי ידע מודה דקנה חופתה בדיעבד. וכבר כתב כן גם הבית שמואל בסי' ס"א. וכהאי גוונא מחלקין המרדכי והגהות אשרי לעניין קנין תוספת כתובה. ולפ"ז לא קשה קושיית הר"ן מההיא דיש חופה לפסולות דהתם איירי בשידע מפסולן: ועפ"ז יש ליישב גם כן מה שהקשה בספר הפלאה על מה שפסק רבינו בהלכות אבל פ"ו אם מתה אשתו ולא קיים עדיין פריה ורביה יכול לכנוס אשה מיד ולא וכו' עד לאחר ל' יום. והשתא הא הוי חופה שאינה ראויה. ושוב הקשה מסוגיא דפ"ק דכתובות גבי הא דמיבעיא ליה לתלמודא בתולה נשאת ברביעי ומתיחדת ברביעי או נשאת ברביעי ומתיחדת בחמישי. ולפי דברי רבינו הא ודאי מתיחדת ברביעי דאי הוי איסור לקרב אליה ברביעי היאך היא נשאת ברביעי הא לא קניא החופה דהוה ליה חופה שאינה ראויה לקירוב. ולפי מה שכתבו הבית שמואל והקרבן נתנאל לדעת רבינו אתי שפיר ולק"מ דהא התם יודע שאסור לקרב אליה ברביעי וכן גבי אבל יודע. ובכהאי גוונא קני גם כן חופה שאינו ראויה גם לדעת רבינו: וכן אתי שפיר מה שהקשה בס' שער המלך מסוגיא דפ"ק דיומא (דף י"ג) גבי כהן גדול ביוה"כ שמתקינין לו אשה אחרת. והרי לדעת רבינו לא הוה חופת שניה כלום שהרי אינה ראויה לפי מה שפסק בהל' איסורי ביאה שאין כהן גדול נושא שתי נשים לעולם. וכל שכן דקשה להירושלמי דנושא השניה ביוה"כ דודאי חופתה אינה ראויה עתה. ולפי דברי הקרבן נתנאל והבית שמואל לק"מ דהתם נמי הרי יודע שאסור לקרב אליה: וראיתי בספר עצי ארזים באה"ע סי' ס"ד שחולק על הבית שמואל והביא ראיה מסוגיא דיומא דחופה דלא חזיא לקירוב לא מהני אע"פ שיודע שאסור הוא לקרב אליה. והוא מדדחיק לאוקמא דמתקינין לו אשה אחרת לכהן גדול מערב יוה"כ ומחמת כן צריך לומר דמגרש על תנאי כדי שלא יהא שתי בתים ביוה"כ ואמאי לא קאמר דביוה"כ גופיה יקדש ויכנוס השניה כשתמות הראשונה וכדאמר בירושלמי דהכי עביד. ואי משום שבות דקונה קנין ביוה"כ אמר התם דאין שבות במקדש. אלא ודאי היינו טעמא דגמרא דידן דלא קאמר הכי משום דסבירא לן דבעינן חופה הראויה וביוה"כ הא אינה ראויה לקירוב. וא"כ מוכח דגם כשיודע נמי לא מהני דאל"כ הדרא הקושיא לדוכתא דאמאי לא קאמר נמי בש"ס דידן דמקדש וכניס לה ביוה"כ עכ"ד. והנה לא הרגיש דלדעת רבינו בלאו הכי אי אפשר לומר כן דמהאי טעמא לא קאמר דקדיש וכניס לשניה ביוה"כ משום דאז הוי חופה שאינה ראויה דא"כ מאי הועיל עתה דמקדש וכניס לשניה בערב יוה"כ הא ג"כ אינה ראויה לקירוב מחמת שתי נשים. וא"כ על כרחין זה מכריח לומר כמ"ש הבית שמואל דאם יודע מאיסור קירוב מהני החופה. ומלבד שאר הרבה ראיות שכתבתי. וכי תימא דא"כ תקשי אמאי לא קאמר בגמ' דידן דמקדש וכניס ביוה"כ וכדאמר בירושלמי. יש לי ליישב בטוב טעם ודעת דגמרא דידן סברה דכאן לא אמרינן להתיר לקדש ולכנוס ביוה"כ מטעם דאין שבות במקדש דהיינו דוקא שבות שלא היה אפשר מאתמול אבל שבות שאפשר מאתמול לא הותר בשבת אף במקדש. וכמ"ש הכס"מ בסוף הלכות בית הבחירה וכן משמע מפירוש רש"י בערובין (דף ק"ג ע"ב). ואי"ה בהלכות בית הבחירה יתבאר דכך מוכח ג"כ בגמ' דידן בפסחים (דף ס"ו ע"ב) וה"נ אפשר לקדש מאתמול. אך הירושלמי דקאמר ביומא אהא דמקדש השניה ביוה"כ משום דאין שבות במקדש ס"ל דאף שבות שאפשר מאתמול שפיר דמי במקדש בשבת ואזיל לטעמיה שכך סבר הירושלמי בפסחים פרק האשה הלכה ג'. ועוד כתבתי בעניין זה בחידושי ליומא בס"ד: [ואם תאמר לפי מש"כ דאי יודע הוא שאסור לו לקרב אליה הוי חופה אף שאינה ראויה א"כ אמאי כתב רבינו בסמוך דין ז' דצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה. ופירש הרב המגיד הטעם מפני שהוא סובר דבעינן לכתחילה חופה הראויה והתם יודע הוא דאסור הוא לקרב אליה קודם כתיבת הכתובה. אך יש לדחות דאין דברי הרה"מ מוכרחים די"ל דהתם היינו טעמא דצריך לכתוב הכתובה קודם כניסה לחופה משום דקיי"ל דאסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה וכמ"ש לקמן ואם יכנוס לחופה קודם כתיבת הכתובה הרי שוהה עם אשתו בלא כתובה: והנה בס' קרבן נתנאל כתב להקשות על דברי רבינו מדפריך בקדושין (דף ג') לרב הונא דאמר חופה קונה מניינא דתני האשה ניקנית בשלשה דרכים בכסף ובשטר וכו' למעוטי מאי הא איכא למימר דמניינא אתי למעוטי חופה דאינו קונה בשעת נדתה דאילו הני שלשה קנו אפילו בעת נדתה דקידושין תופסין בנדה ע"כ. נראה דלק"מ דעד כאן לא תני תנא מניינא למעוטי אלא מילתא דפשיטא ליה דאינו קונה דאילו משום מילתא דמספקא ליה אי קנה לא הוה ליה למתני מניינא אלא הוה ליה למתני סתמא האשה נקנית בכסף ובשטר וכו' דמשמע הכי ומשמע הכי. ומדתנא מניינא שמע מינה דפשיטא ליה דדוקא הני שלשה קנו ותו ליכא וא"כ לא הוה מצי למימר לרב הונא דאתא תנא למעוטי חופת נדה דלא קנה דא"כ הוה משמע דלא קני כלל ואנן מספקא לן בפרק אע"פ אי קונה חופת נדה כחופה דטהורה. וא"כ לרב הונא דחופה דטהורה הוו קידושין ודאי חופת נדה הוו קידושי ספק וצריכה גט. והאיך נמעטיה תנא לומר דודאי אינה מקודשת: ועוד נראה דקושית הקרבן נתנאל מהא דרב הונא לק"מ דקושטא דמשום קנין קדושין גם לדעת רבינו היה מהני דגבי קידושין לא בעינן ראויה לביאה דכל קדושין דכסף ושטר אינן ראוים לביאה בשעת קידושין רק קנין גמור דחופה דעלמא הוא שכתב רבינו דלא מהני. וזהו שכתב רבינו לא גמרו הנשואין דמשמע דגמר לא מצו למיעבד אבל תחילת קנין מצו למיעבד לרב הונא. דהא עדיף לרב הונא חופה בקידושין מבגמר כמ"ש התוספות]:

תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים וכו'. משמע דסבר רבינו דמצות שמחה דחתן אינו מן התורה אלא מתקנת חכמים. והפוסקים נחלקו בזה כמ"ש הרא"ש בריש כתובות. ורבינו משמע דסבר דאינו מן התורה. וכן משמע ממה שכתב בריש הלכות אבל דמשה תיקן לישראל שבעת ימי המשתה ושבעת ימי אבילות ותקנת משה לא מקרי דאורייתא כמ"ש הפוסקים גבי קריאת התורה בשבת ויו"ט דהוי תקנת משה ואינה דבר תורה. והנה הרב כס"מ לא הראה מקור לדברי רבינו בהלכות אבל הנזכר. ובס' בית הלל כתב שחפש ולא מצא. והוא באמת מפורש בתלמוד ירושלמי פ"א דכתובות. וגם הרמב"ן שכתב לשון זה בפשיטות בס' המצות. ובפירוש החומש פרשת ויצא ושם יישב הא דיליף בירושלמי במסכת מו"ק דאין מערבין שמחה בשמחה מקרא שנאמר מלא שבוע זאת (כמ"ש רבינו בסמוך) וכתב דסמך בעלמא הוא ממנהגי הקדמונים קודם התורה. וכהאי גוונא כתבו התוס' בגיטין (דף מ"ז ע"ב) גבי תקנת פירות דאשה לבעל ומזונות האב לבת. וכן המל"מ כתב כהאי גוונא בפ"א דהלכות נערה בתולה גבי כתובת בתולה ועיי"ש: וא"ת דא"כ דשמחת חתן אינו מן התורה אמאי כתב רבינו בהלכות סוכה פ"ו דהשושבינין וכל בני החופה פטורים ממצות סוכה דהוי מן התורה. וי"ל דעל כרחך איירי שהנשואין היו קודם הרגל דהא אין נושאין ברגל וא"כ כבר נתחייבו במצות שמחת חתן קודם חיוב דסוכה וגם מסתמא התחילו לעסוק בשמחת החתן מקודם ומשום הכי פטירי ממצות סוכה שבאה אח"כ דקיי"ל דעוסק במצוה אפילו דרבנן פטור גם ממצוה דאורייתא והכי מוכח בכמה דוכתי כמ"ש בחידושי לברכות: ומה שכתב בס' פני יהושע בקונטרס אחרון לכתובות להביא ראיה דשמחת חתן הוא מה"ת מדתניא בפ"ק דמו"ק גבי ראיית נגעים דכתיב וביום הראות בו יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל דברי ר' יהודה. ומשמע דדייק לה דשמחת חתן הוי מן התורה מדמעט ליה מקרא דאין רואין לו נגעו. ואין זה ראיה דאיכא למימר דר' יהודה לשיטתו דאית ליה בפ"ב דסוכה (דף כ"ג) גבי סוכה שאינה ראויה לשבעה מחמת גזירה דרבנן כגון העשויה על גבי אילן ובהמה שאין עולין עליה ביו"ט משום גזירה נמי ממעטינן ופוסלין אותה מדכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים שתהא ראויה לשבעה וכל שאינה ראויה לשבעה אף מדרבנן ממעטינן לה. והכי נמי כל שצריך לשמוח אף מדרבנן ממעטינן שאינו בכלל יום הראות רק דבר הרשות לגמרי. ועוד דאיכא למאן דאמר התם דאף לדבר הרשות ממתינין לו וא"כ אף לרבי יהודה דבעי דבר מצוה סגי בדרבנן. ולעיל בהלכות יו"ט הוכחתי דעל כרחך צריך לומר כן לדעת התוס' ורבינו דשמחת הרגל בזמן הזה דרבנן. ועל כרחך בזמן הזה איירי מדקתני וכן ברגל דמשמע דרגל לא עדיף מצות שמחה דידיה טפי מחתן ואלא איירי בזמן הזה דאינו מן התורה. וא"כ י"ל דהכי נמי הוי שמחה דחתן רק מדרבנן:

[ואין צריך לומר שאסור לישא אשה בשבת. כתב הרב המגיד ירושלמי הלין דכנסין ארמלין צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהו כקונה קנין בשבת. הנה הרב ז"ל הניח ידו מלפרשה והפוסקים נחלקו בביאורו הובא בבית יוסף באו"ח סי' של"ט ובאה"ע סי' ס"ד. ויש מי שסובר דכניסה זו היינו ביאה דוקא דכל שלא בא אליה מבעוד יום אסור לקרב אליה בשבת וטעמא משום דסבירא ליה דחופה שהוא יחוד אינו קונה באלמנה וכן פסק הב"ח. אבל על כרחך אין דעת רבינו כך שהרי לא חילק בין בתולה לאלמנה. וכ"כ הבית שמואל דרבינו לא ס"ל כהירושלמי בזה. והט"ז כתב להתיר להיות עמה בלילה ראשונה בשבת אם הלך הבעל עמה מבית אביה לביתו דזה קונה אפי' באלמנה. וכן נראה דעל כרחך יש היתר להיות עמה לילה ראשונה בשבת ויו"ט כדמוכח להדיא בגמ' פ"ק דכתובות (דף ה') גבי הא דאמר איכא בינייהו יו"ט שחל בערב שבת ופירשו תוס' דלמאן דאמר התם אלמנה נשאת בחמישי ומתיחדת בשישי משום שנאמר בו ברכה לאדם הא נמי מתיחדת בששי. אלמא שיש היתר לבוא על האלמנה ביאה ראשונה דבלא ביאה קנה. ודלא כהבית שמואל שכתב על הט"ז דאין נראה. וכבר האריך בזה הבעל מגיה ליישב קושיית בית שמואל: ועיין בתשובת שבות יעקב סי' ס"ז שכתב דאף לפירושם יש היתר להיות עמה לילה ראשונה בשבת ע"ש. ובס' פני יהושע בכתובות (דף נ"ז) כתב דדוקא חופה שבהינומא ליתא באלמנה אבל חופה שעל ידי יחוד איכא ג"כ באלמנה וכן כתב בקידושין (דף ה') וכבר כתב כן בשו"ת משאת בנימין סי' צ'. וא"כ לפי דבריהם ג"כ יש ליישב ההיא דכתובות (דף ה'). אבל אין מזה ראיה לדחות לגמרי דברי הפוסקים המחלקים בין אלמנה לבתולה. וכמ"ש בס' חדש משכנות יעקב באו"ח סי' ק"ז. ושוב ראיתי דעל כרחך גם להירושלמי איכא היתר להיות לילה ראשונה עם אלמנה בשבת וכדמוכח בירושלמי גופיה פ"ב דברכות ודלא כהאוסרים]: