וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא. וכתב הכ"מ שכתב הרב מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ"ל. משמע דקאי אמ"ש רבינו דצריך להשמיע לאזנו פי' לכתחילה ואהא קאמר דהיינו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו. מיהו אם עבר ולא השמיע לאזנו היינו נמי שלא חתך קריאתו בשפתיו אלא שהרהר בלבו יצא בדיעבד. וכן יש ללמוד מדברי הב"י שכתב בטור או"ח סי' קפ"ה דרבינו פסק כרבינא דאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף כ') הרהור כדיבור דמי. וא"כ מוכח דגבי ק"ש נמי סבר רבינו כן שהרי רבינא קאי התם אמתניתין דבעל קרי מהרהר דאיירי בק"ש. אך קשה דא"כ אמאי לא כתב רבינו כאן בפירוש הך רבותא ומדכתב אם לא השמיע לאזנו יצא משמע דמ"מ הוציא בשפתיו דאי איתא דסגי בלב הו"ל לומר בכאן כלשונו שכתב בפ"א דברכות דין ז' גבי ברכות אם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו ובין שברך בלבו. ודוחק לומר שסמך כאן אמ"ש שם דהא יש לחלק בין ק"ש לשאר ברכות דבהו לא כתיב דיבור אלא בק"ש דכתיב בה דיבור אפשר דמשו"ה אין הרהור בכלל. וכ"כ באמת השאגת אריה בסי' ו' ובסי' כ"ד שכך הוא דעת רבינו וביאר דפסק כרב חסדא דאמר בפ' מי שמתו הרהור לאו כדיבור דמי וס"ל דרב חסדא לא פליג אדרבינא אלא בק"ש מהאי טעמא דאמרן דכתיב בה דיבור אבל בשאר ברכות מודה דבהו הרהור כדיבור דמי. ועיי"ש שהביא ראיה לזה ממ"ש רבינו בפכ"ד מהלכות שבת דאסור לאדם שידבר בחפיציו בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו' ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר אלמא דהרהור לאו בכלל דבור דקרא. ולדידי ראיה זו אינה מכרחת לכאן דאיכא למימר דשאני ההיא דשבת דהתם כתיב ב' פעמים דבור וכן פירש הרי"ף בעין יעקב בפרק ואלו קשרים דמדכתיב ב' פעמים דבור הוא דממעט הרהור. וא"כ גבי ק"ש דלא כתיב רק פעם אחת דבור אפשר דלא ממעטין הרהור. ונראה דזו היתה דעת ריא"ז דגבי ק"ש פסק כרבינא דהרהור כדבור ובשבת פסק דהרהור מותר. ותמה עליו בשאגת אריה דדבריו סותרים זה את זה. אמנם לפי מ"ש נסתלקה התמיה ואין בדבריו סתירה כלל וזה ברור בדעת ריא"ז. ומ"מ דעת רבינו נראה כדברי הש"א דכל היכא דכתיב דיבור ממעט הרהור. וכן יש להוכיח מסוגיא דשבת פרק שואל (שבת דף ק"נ) דאף היכא דכתיב פעם אחת דיבור הרהור מותר עיי"ש וכ"כ האחרונים באו"ח. וכן יש ללמוד מדקדוק לשון רבינו לקמן בפ"ג דין ט"ז דגבי ערוה לא כתב רק דאסור לקרות כנגדה אבל לא כתב דאסור להרהר בד"ת כנגדה כמ"ש גבי בית הכסא ומרחץ בדין ד' ש"מ כדאמרן. וא"כ מזה נמי יש ללמוד בק"ו דאם ממעט הרהור מדבור להקל כ"ש דממעט הרהור מדבור להחמיר שאינו יוצא ידי חובת ק"ש. והנה ראיתי לבעל פר"ח בספרו מים חיים שעלה ג"כ על דעתו לחלק בין שאר ברכות לק"ש דכתיב בה דיבור ודחה חילוק זה מסוגיא דפרק מי שמתו (ברכות דף כ"א) דפריך התם אדרב חסדא מברכת המזון ומשמע דדמי לק"ש וכי היכי דסבר ר"ח גבי ק"ש הרהור לאו כדיבור דמי הוא הדין בשאר ברכות. ולדידי דיחוי זה חוזר ונראה די"ל דשאני התם גבי בעל קרי דאיירי התם שאי אפשר בדיבור ובכה"ג קושטא דלא מחלק ר"ח בין ק"ש לשאר ברכות דדיבור מעכב בהו דהו"ל אינו ראוי לבילה דקיי"ל דבילה מעכבת בו. ורב חסדא לטעמיה שפסק (דף ט"ו ע"ב) כר' יהודה משום ר' אלעזר בן עזריה דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו וכיון שאינו ראוי לכך מעכב ואפשר דס"ל דצריך להשמיע לאוזנו מהתורה. אבל רבינו איירי במי שהיה אפשר לו לדבר וקרא או ברך בלבו ובכה"ג דמקרי ראוי לבילה דקיי"ל שאינה מעכבת שפיר איכא לחלק בין שאר ברכות לק"ש אליבא דר"ח דבק"ש לא הוי כדבור משום דמיעט בה קרא דכתיב דיבור ובשאר ברכות דליכא מיעוטא אין דיבור מעכב בהן ואף בהרהור יצא כל שראוי מיהא לדיבור. ועוד יתבאר בזה בהלכות ברכות בס"ד.

ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. וכתב הכ"מ שפסק כר' אלעזר דסבר ק"ש דאורייתא ולא כשמואל דסבר ק"ש דרבנן ונתן טעם לזה מדאשכחן כמה ברייתות דדייני דיני דק"ש מקראי ומשמע דראיה גמורה נינהו ולשמואל נצטרך לומר דאסמכתות הם. וכבר כתבו התוס' בכיוצא בזה בסוטה (דף ל"ב ע"ב) ועיי"ש שכתבו דדוחק לומר דכל הני דמשמע מינייהו דמדאורייתא הוי אסמכתא בעלמא. דאין שיטת הגמרא לדייק כל כך על אסמכתא עכ"ד. וזה אינו הכרח כל כך דהא כתב הרא"ש בחולין פרק גיד הנשה דעל אסמכתא גמורה דרך הגמ' לדקדק כמו על דרשא גמורה וא"כ אין מזה ראיה דק"ש דאורייתא. ותוס' גופייהו כתבו במנחות (דף מ"ג ע"ב) דדרשא דהתם מקרא דוראיתם אותו וזכרתם לעניין התחלת זמן ק"ש משיכיר בין תכלת ללבן אסמכתא בעלמא הוא דק"ש דרבנן. ובמעדני יו"ט כתב דמוכח דקיי"ל כמ"ד ק"ש דאורייתא מסוגיא דסוכה (דף ל"ח) וכוונתו מדמפרש התם טעמא דמתניתין דפ"ק דשבת גבי לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא לאכול וכו' ואם התחילו אין מפסיקין דהוא משום דתפלה דרבנן אבל בדאורייתא כגון לולב ביו"ט ראשון מפסיקין. וא"כ לפ"ז על כרחך ק"ש ג"כ דאורייתא דהא תנן התם דמפסיקין לק"ש ואי הוי דרבנן אמאי מפסיקין. אך באמת זה אינו ראיה כלל דלפי דבריו תקשי מתני' דפ"ק דשבת למ"ד ק"ש דרבנן דא"כ אמאי מפסיקין לק"ש טפי מלתפלה. אמנם בירושלמי איתא אמוראי דמפרשי טעמא דמתניתין דשבת דק"ש זמנה קבוע ותפלה אין זמנה קבוע (ופירושו הוא דתפלה יש לה תשלומין בזמן תפלה שאחריה אבל לקריאת שמע אין תשלומין וכהאי גוונא פירש המעדני יו"ט לפירוש רש"י בברכות (ריש דף ט"ו) עיין לקמן בפרק ג' שהארכתי בזה אבל מ"ש בקרבן העדה הוא דחוק ועיין שם). ועוד איתא שם טעם אחר דק"ש א"צ כוונה ותפלה צריכה כוונה. והני טעמי שייכי אף למ"ד ק"ש דרבנן. וא"כ הא דנקט בסוגיא דסוכה דלולב חמיר מתפלה מפני שהוא דאורייתא טעמא דפסיקא נקט דמפני שהוא דאורייתא ודאי צריך להפסיק אבל אינו מכריח שיהא טעם זה דוקא נמי גבי ק"ש דהתם איכא טעם אחר דמפסיקין לה אפילו אי הוי דרבנן כנזכר ועוד איכא למימר דגבי ק"ש מפסיקין אפילו הוי דרבנן משום שיש בה קבלת עול מלכות שמים וכ"כ בשאגת אריה בסי' א'. ולפ"ז אין מסוגיא דסוכה ראיה דק"ש דאורייתא. אלא י"ל דהיינו טעמא דפסק רבינו והפוסקים כר' אלעזר דספק קרא חוזר וקורא ולא כשמואל ע"פ מ"ש לעיל בפ"א דמשמע התם דר' יוחנן נמי ס"ל כר"א ולא פליג עליה במאי דאמר דספק קרא חוזר וקורא אלא במאי דקאמר דבתפלה אין חוזר מספק אבל בק"ש לא פליג עליה. ויש ראיה לזה ג"כ מהירושלמי וכמ"ש. ועוד ראיה מהירושלמי דריש ברכות דמסיק התם דספק קרא חוזר וקורא ודייק כן מברייתא עיי"ש. ושוב ראיתי בס' יראים סי' י"ג שהעתיק הגירסא רבנן דבי ר' חנינא סברי ק"ש דאורייתא וכתב דקיי"ל כר"ח דקם ליה רב יוסף התם בשיטתיה. ועוד כתב דסוגיא דשמעתא פ' מי שמתו כר"ח אזלא.