שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כו' חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו וכל הנלוים אליו שנאמר ושמחת בחגך. אע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד בראוי לו כו' אע"פ שהאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה. והנה השאגת אריה בסי' ס"ה הוכיח מדברי רבינו הללו דיוצא ידי חובת מצות ושמחת בחגך מן התורה בכל מיני שמחה וא"כ אף בזמן הזה דליכא קרבן הוי מצות שמחה ביו"ט מן התורה בשאר שמחות ודלא כמ"ש התוספות בריש פ"ג דמועד קטן דשמחת הרגל בזמן הזה דרבנן דושמחת היינו בשלמי שמחה דוקא. והביא ראיה לדחות דברי התוס' מפסחים (דף פ') וגם הוכיח שכן הוא דעת הרי"ף והגאונים בפרק אלו מגלחין. וכבר נתבאר אצלי בספרי באר אברהם בחידושי לברכות שאין ראיה כלל מדברי הרי"ף והגאונים ע"ש. וגם מסוגיא דפסחים דחה באור חדש דהתם קאי אליבא דעולא דבעי זביחה בשעת שמחה ולדידיה צריך לומר דסגי בשאר דברים ולא קיי"ל כוותיה. וגם בלאו הכי אין דברי השאג"א מוכרחים שכתב דשמחה חייב בכל יום ומשום הכי עדיפא היה לו לומר שם בסוגיא בפסחים דאי נטמא ערב פסח במת מבטל מצות שמחה. והיינו משום דאזיל לטעמיה שכתב בטורי אבן דאין תשלומין לשמחה. אך לפי מ"ש התוס' דיש תשלומין וכ"כ הלח"מ לדעת רבינו פ"א דחגיגה א"כ מהאי טעמא לא קאמר שמחה בסוגיא דפסחים דכל מאי דאיתא בחגיגה איתא בשמחה ונקט חגיגה והוא הדין שמחה ומשכחת לה תשלומין בשמחה כמ"ש בחידושי. ותדע דעל כרחך בפסחים משום תשלומין לא קאמר שמחה דאי לא מהני תשלומין לשמחה אלא צריך לשמוח בכל יום תקשי דאפי' נימא דסגי בשאר דברים מ"מ כשמשלחין אותו לדרך רחוקה הרי מבטל מצות שמחה מביתו אלא שמע מינה דיש לו תשלומין: ונראה דגם מדברי רבינו כאן אין ראיה כלל דסבר דמן התורה הוי מצות שמחה בכל דבר די"ל דמה שכתב דיש בכלל ושמחת לשמוח כל אחד בראוי לו היינו דרבנן אסמכוה לשאר שמחות בכלל אותה שמחה דבקרא אבל מן התורה אפשר שאין שאר שמחות בכלל ושמחת בחגך רק בשלמים. וכן מ"ש בסוף דבריו שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה היינו נמי מדרבנן. ועוד י"ל בכוונת רבינו שכתב דאכילה ושתיה מצות עשה קאי על מ"ש לעיל בסמוך דמקרא קודש שנאמר גבי יו"ט פירושו כיבוד ועונג אבל מ"מ אינו בכלל שמחה. ותדע שהרי לא מנה רבינו בהלכות אלו מצות שמחה ברגלים רק בהלכות חגיגה גבי שלמים ושמע מינה דאינו בזמן הזה: ועוד יש לי להביא ראיה דעל כרחך כן הוא דעת רבינו דלפי מ"ש השאג"א תקשי לדידיה קושיית הגמרא על רב אשי בחגיגה (דף ח') דקאמר התם דמושמחת נפקא שאין יוצאין ישראל ידי חובת שמחה ביו"ט בעופות ומנחות שאין בהן שמחה ולא כתנא דברייתא דמפיק מבחגך מי שחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן ופריך ורב אשי האי בחגך מאי עביד ליה ומשני דמבעי ליה לכדניאל בר רב קטינא דדרש בחגך ולא באשתך לומר שאין נושאין נשים במועד. ורבינו לקמן בהלכות אלו ובהלכות אישות כתב שאין נושאין נשים במועד מטעם שאין מערבין שמחה בשמחה. ובהלכות חגיגה כתב להא דרב אשי. וא"כ לא דריש בחגך כלל לא כתנא דברייתא ולא כדרב אשי. והשתא תקשי קושית הגמרא דמאי דריש ביה בקרא דבחגך. אמנם אי אמרינן דשמחת הרגל בזמן הזה אינו מן התורה י"ל דקושטא דרבינו נמי איצטריך ליה דרשא דבחגך לדרב אשי שאין נושאין נשים במועד. דאי משום דאין מערבין שמחה בשמחה זה אינו מן התורה. ואף דבירושלמי יליף לה מקרא דכתיב מלא שבוע זאת והעתיקו רבינו בהלכות אישות אפשר דאינו אלא אסמכתא בעלמא. וכן נראה דהא אין למידין מקודם מתן תורה וכדאיתא בירושלמי גופיה הביאו התוס' במועד קטן (דף כ'). וא"כ איצטריך קרא דבחגך לאסור לישא בחג מן התורה. והא דאיצטריך לסמוך אקרא דמלא שבוע זאת הוא משום דמקרא דושמחת בחגך לא שמעינן רק בזמן המקדש דבהכי איירי אבל משום דאין מערבין שמחה בשמחה אסור נמי בזמן הזה דשמחה דרבנן: ואחר שביררתי שדעת רבינו הוא כמ"ש התוס' במועד קטן ומעתה אביא ראיות לדעתם ז"ל דעיקר שמחת הרגל מן התורה רק בשלמים אבל בשאר דברים ואפילו שמחה דאכילה ושתיה אינו מן התורה בכלל מצות שמחה כלל והוא מדתניא בפסחים (דף ס"ח ע"ב) ובריש פ"ב דביצה רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש ואמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם ר"א סבר או כולו לה' או כולו לכם ור"י סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ומסוגיא זו מוכח דמן התורה ליכא באכילה ושתיה ביו"ט משום מצות שמחה. ולא מבעיא לר"א דסבר רשות ואי בעי לא אכיל כלל דלדידיה ודאי ושמחת אינו אלא בשלמים ובזמן הבית. אלא דאף לר"י דסבר דלא סגי דלא אכיל היינו מקרא דלכם. [ואפילו בשבת דלא כתיב שמחה מ"מ בעינן לכם לכולי עלמא]. ושמע מינה דאילו מקרא דושמחת לא שמעינן שאר שמחות מן התורה. [ועוד דמדאיצטריך ליה לרבי יהושע למילף ביו"ט מלכם ורבי אליעזר סבירא ליה דלא בעינן לכם דוקא אלא או יושב ושונה כל היום אם רוצה שמע מינה על כרחך דאין אכילה ושתיה ביו"ט מן התורה בכלל ושמחת דזה אינו רק בשלמים דאי איתא דהוי נמי בזמן הזה קשה דאיך אמר ר"א דאם רוצה יושב ושונה ור"י נמי לא צריך למילף מלכם דתיפוק ליה מושמחת]: ועוד יש לי להביא ראיה מדתניא בפ"ק דמועד קטן (דף ז' ע"ב) גבי נגעים דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד לו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. ואיכא למידק דמאי וכן ברגל דנקט דמשמע דרגל גריע מחתן הא אדרבא רגל עדיף דשמחה שלו הוא מן התורה ומסתבר טפי דנותנין לו משבעת ימי המשתה דחתן שאינו מפורש בתורה וכל עיקרו אינו אלא תקנת משה וכמ"ש רבינו בריש הלכות אבל. וכן הוא בירושלמי פ"א דכתובות וכמו שיתבאר שם. וא"כ קשה דכיון דקתני ברישא דנותנין לחתן אין צריך לומר דנותנין לכל אדם ברגל דמצות שמחה שלו מפורש בתורה אבל אי אמרינן כמ"ש תוס' במועד קטן דבזמן הזה הוי שמחת הרגל מדרבנן אתי שפיר לשון וכן ברגל לומר דאף בזמן הזה נותנין. ואל תתמה דהיאך התירו להמתין ראיית נגע מחמת מצוה דרבנן. דאטו דבר מצוה כתיב בקרא הא סתמא כתיב ומסרה הדבר לחכמים דיש יום שאי אתה רואה בו והם אמרו דגם בשביל מצות שמחה דרבנן אי אתה רואה. וגדולה מזו איכא [מאן] דס"ל התם דאף לדבר הרשות ממתינין. וא"כ אף למאן דאמר דבעי דבר מצוה מודה דסגי בדרבנן. ובמ"ש נדחין דברי ס' פני יהושע בקונטרס אחרון ריש כתובות וכמו שיתבאר בהלכות אישות בס"ד: