השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה וכו'. ועיין בלח"מ שתמה דרבינו פוסק כשמואל דאמר דשוחט אינו חייב אלא משום נטילת נשמה והו"ל למפסק כרב באיסורי דסבר דחייב אף משום צובע. וכדמפרש טעמא בגמרא דניחא ליה דלתווס בית השחיטה בדמא כי היכי דלחזוה אינשי וליתו ולזבוני מיניה. ונראה דיש להוכיח דסוגיא דשמעתא בעלמא לא אזלא כרב בכמה דוכתי בשבת (דף ס"ט ודף ע' ודף ע"ג) גבי הא דפריך אליבא דריש לקיש ורבינא ורבא דהיכי משכחת לה דלחייב ארבעים חטאות חסר אחת בעושה כל ל"ט מלאכות בזדון שבת ושגגות מלאכות דבמאי ידע ליה לשבת ואי איתא לדרב הא משכחת דידע ליה לשבת במלאכת צביעה ממש אלא דשגג דסבור דבמלאכת שחיטה ליכא משום צביעה ובאמת איתא. וא"כ משכחת דעשה כל הל"ט מלאכות ובתוכן גם צביעה וכולן בהעלם אחד וגם ידע ליה לשבת. ומדלא קאמר הכי ש"מ דקושטא הוא דבמלאכת שחיטה ליכא צביעה ומשום הכי לא משכחת ל"ט חטאות אלא א"כ ששגג במלאכת צביעה ממש ושפיר פריך דידע ליה לשבת במאי. [וליכא למימר דמשום הכי לא קאמר הכי דמילתא דרב לא שייך רק למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב דהא גם רבינא ס"ל הכי כמ"ש בספר המאור בדף מ"ב אלא על כרחך דלא קיי"ל כרב]:

הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו כו' חייב. הרב המגיד תמה על רבינו שלא ביאר דזה אינו אלא בקוטם בסכין. ובס' קרבן נתנאל פ' חביות תירץ דרבינו סמך עצמו אמ"ש בסמוך דשרי לקטום עצי בשמים להריח. ועל כרחך דלית ביה חיוב חטאת כלל בקוטם ביד. דאל"כ אף להריח היה אסור ע"כ. ואין זה הכרח כלל דהא אף במחובר שרי להריח ולא גזרינן שמא יגוז ואמאי נגזור בתלוש שמא יקטום. וכ"כ הר"ן פ' ערבי פסחים. ועל פי מ"ש הכס"מ פכ"ג דין ו' י"ל דלדעתו ז"ל לכך לא פסק כרב אשי דאמר דטעמא דאסור להניח עלה של הדם בתוך הנקב של חביות כדי שיקלח את היין הוא משום דגזר שמא יקטום דכי קטים מאי הוי וכ"כ בבית יוסף סי' שט"ו. א"כ שמע מינה דבקוטם ביד לית לן בה וכן משמע בפכ"א דין י"ט. וזה דלא כמ"ש בספר חמד משה דלרבינו קושטא דמחייב בקוטם ביד. וכ"כ בספר נ"א ונדחק בדברי רבינו דפרק כ"ג ואינו מוכרח דיש ליישב כמ"ש:

המעביר דיו על גבי סיקרא חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק. הרב המגיד הביא הסוגיא דפ"ב דגיטין דאיתא שם המעביר דיו על גבי סיקרא ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו היה חייב שתים כו'. ולכאורה קשה דהא מסיק בסוגיא שם בעא מיניה ר"ל מר' יוחנן אי הוי דיו על גבי סיקרא כתב לעניין גט ואמר לו ר' יוחנן דאינו כתב. ופריך ליה ר"ל והלא לימדתנו רבינו דהוי כתב לעניין שבת ואמר לו ר"י וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ופרש"י שאם היה בא מעשה נמי לעניין שבת בזמן בית המקדש לא היה סומך על דבריו להביא חולין בעזרה ע"כ. ולפ"ז לא הו"ל לרבינו למפסק דחייב שתים בסתמא דמשמע דמביא ב' חטאות בשוגג והרי למעשה לא סמך ר' יוחנן על זה. ומצאתי שהרגישו בזה בעל פר"ח בספרו מים חיים ובעל יד אהרן בספרו מרכבת המשנה ופירשו לדעת רבינו דלא כפירוש רש"י דגבי שבת לא היה עושה מעשה להקל ולהביא שתים מספק חולין בעזרה אלא דאגט לחודיה קאי שלא היה עושה בו מעשה להקל ולהכשיר דכי מפני שאנו מדמין גט לשבת נעשה מעשה דבאמת לא דמי גט לשבת דהתם הוא דהוי כתב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא אחשבה משא"כ גבי גט. ועוד דאפשר דמחמירין בו מדרבנן משום חומרא דאשת איש. ויש לי להביא ראיה לפירוש זה דלפרש"י קשה דאי איתא דר' יוחנן לעניין שבת קאמר שלא היה עושה מעשה להביא חולין בעזרה. דא"כ אמאי קיבל מיניה ריש לקיש דבשלמא ר' יוחנן לא היה עושה מעשה בזה להקל אזיל לטעמיה דסבר חולין בעזרה הוא דאורייתא וכדמוכח בקידושין (דף נ"ז ע"ב) דאמר ר' יוחנן משום ר' מאיר אמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך. וכן בכמה דוכתי. אבל ר"ל הא אית ליה בנזיר (דף כ"ט) דחולין בעזרה לאו דאורייתא וא"כ אמאי לא סמך איהו להקל במילתא דרבנן והרי ר"ל גופיה אמר בעירובין (דף ס"ה ע"ב) גבי הא דמבעיא לן אי שרי למיגר רשות ממשכיר דנשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להן ופירש רש"י נשכור דספק דדבריהם להקל. אלמא דמיקל ר"ל בדרבנן בספיקא דדינא. אלא ש"מ דכי קאמר ליה ר"י בגיטין וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וקיבל ר"ל ממנו לא קאי אשבת ומשום חולין בעזרה רק לעניין גיטין. ושוב מצאתי הדבר מפורש באר היטיב בירושלמי פרק הבונה דאמר ר' יוחנן בזה הלשון מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת אנו מתירין אשת איש. משמע להדיא דגט לשבת הוא דלא רצה לדמות אבל בשבת קושטא דמחייב ר' יוחנן שתי חטאות. ועוד איתא התם דר' יצחק בשם רבנן תמן מחייב שתים משום מוחק ומשום כותב. ומוכח התם דקאי על דיו על גבי סיקרא. ומסתמא מחייב ממש קאמר ועל זה סמך רבינו שהעתיק כן להלכה:

הרושם רשמים וצורות בכותל כו' כדרך שהציירין רושמין הרי זה חייב משום כותב בשבת. עיין מ"ש הרב המגיד. ולי נראה שיצא זה לרבינו מהירושלמי דאיתא שם בפ"ז הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע. עוד איתא שם דאם חיסר בה אבר אחד ובא אחר וגמרה חייב משום מכה בפטיש ורבינו שלא כתב זה כאן הוא משום שכן משמע ממה שכתב בפ"י דין ט"ז דהגומר הצורה חייב משום מכה בפטיש. ועל כרחך דכאן איירי שאותו שרשם לא גמר הציור אלא הנותן הסממנין אח"כ. אלא דצ"ע דאמאי השמיט זה ולא כתב חיוב דצובע: