איזהו ר"ה מדברות כו'. עי' בכס"מ מ"ש בשם הר' אברהם בנו של רבינו שמפרש שבזמן שהיו ישראל חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורים בו היה לגבן כמו בקעה ושדה. ובעל פמ"ג באו"ח סי' שמ"ה כתב עוד טעם לזה משום שהיה אז מצמיח כמ"ש תוס' בחולין. וא"כ לא היה בו רשות להלך ולכך לא היה לו אז דין רה"ר. ועי' בחידושי מה שכתבתי קצת הכרח מה שהכריחו לרבינו לפרש בהפך מפירוש רש"י דלפירושו קשה דמאי דהוה הוה ואין צריך למתני: ודע דגם לדעת רבינו דוקא במדבר גופיה חוץ למקום חנייתם היה לו דין בקעה ושדה. אבל במקום חנייתם וכגון במחנה לויה ודאי היה לו דין רה"ר וכדאיתא להדיא (דף צ"ז). ובהכי ניחא דלא תקשי על דברי רבינו מכמה דוכתי דמוכח דהיה במדבר דין איסור הוצאה כדאיתא שבת (דף ה' ודף פ"ז) ועירובין (דף י"ז ע"ב). ויש להביא ראיה לרבינו מכריתות דקאמר גבי שעיר דיום הכיפורים שהכשרו בהוצאה ועל כרחך לא קאי אחלה דזה אינו קרוי הכשרו דאי לא חלה אין בו הוצאה אלא קאי אהא שהיה דוחפו מהר דהוי זריקה מרשות היחיד לרשות הרבים וש"מ דמדבר בזמן הזה רה"ר. וסוגיא דיומא סברה כדהכא:

בין העמודים הואיל ורבים דורסים ביניהם הרי הן רה"ר. הנה בגמ' (דף ז') איתא דר' יוחנן אמר דבין העמודים נידון ככרמלית ויהיב טעמא כיון דלא מסתגי להו להדיא ככרמלית דמיא ורב יהודה ס"ל דכרה"ר דמיא ופסק רבינו כרב יהודה. ובחידושי הרשב"א תמה דאמאי לא פסק כר' יוחנן שהלכה כמותו נגד רב וכל שכן נגד תלמידו רב יהודה והרב המגיד נתן טעם לרבינו דפסק כרב יהודה שהוא בתרא. והוא טעם לפגם דאין הלכה כבתראי רק מאביי ורבא ואילך. אלא נראה טעמו של רבינו הוא דעל כרחך מוכח דרבא ג"כ לא ס"ל כר' יוחנן דהא טעמא דר' יוחנן כיון דלא מסתגי בהדיא והיינו טעמא אינו לרבא דאמר (דף ח' ע"ב) דהילוך ע"י הדחק שמיה הילוך. וא"כ ודאי ס"ל לרבא כרב יהודה: