אילו היו חוטי הציצית משאוי היה חייב היוצא בה כו' שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת. הכי מסקינן בפ"ק דיבמות בסוגיא דעליה דאין מצות עשה גרידא דוחה לא תעשה שיש בה כרת ומשמע התם דאפי' חיובא איכא מדפריך התם דלמה לי קרא דעליה למיסר חייבי כריתות ליבום ולא קאמר דאתו לחייב. ולאו דוקא מ"ע שאין בה כרת אינו דוחה שבת וחייב דהא מילה שלא בזמנה דאית בה כרת וחייב כשמל שלא בזמנה בשבת כדמוכח בשבת (דף קל"ז) ובדברי רבינו פ"ב דשגגות. והא דהוצרך רבינו גבי ציצית לטעם שאין בה כרת הוא משום דלא דמי למילה שלא בזמנה שאפשר אח"כ אבל ציצית כל שעתא זמנו כדאמר בשבת (דף קל"א ע"ב). ואע"ג דאמר התם דגבי ציצית לא דחי שבת הואיל דבידו להפקירו ופירש רש"י ונפקא מרשותיה ולא עליה רמיא חובתיה י"ל דזה אינו רק לר' אליעזר דאליביה מכשירי שופר ולולב דוחין שבת אע"פ שאינן אלא עשה גרידא ועל כרחך לדידיה ליכא למימר טעמו של רבינו וצ"ל טעמא דהואיל אבל רבינו דאיירי לעניין המצוה גופיה לא הוי מצי למימר טעמא דהואיל דבמצוה גופה לא אמר הך סברא כמ"ש בהל' מילה בס"ד:

המוצא תפילין ברה"ר וכו' לובשן כדרכן. בשאגת אריה סי' מ"א הקשה על רבינו דאמאי מתיר ללובשן ולהכניסן משום בזיון תפילין הא [איכא] איסור דאורייתא לדידיה שפסק בהלכות תפילין דלילה וכן שבת לאו זמן תפילין דהיינו כר' יוסי הגלילי דדרש מקרא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות מימים ולא כל ימים פרט לשבתות ויו"ט ולדידיה קאי אזהרת ושמרת ג"כ על שבתות ויו"ט ולא כרבי עקיבא דס"ל דליכא איסור להניח רק שאינו חייב. ולק"מ די"ל דרבינו ס"ל כמ"ש המג"א בסי' כ"ט דליכא איסור להניח תפילין בשבת רק כשמכוון לשם מצוה ומשום אות דבזה מגרע לאות של שבת אבל בלאו הכי אין איסור עכ"פ מן התורה להניחן בשבת וא"כ אתי שפיר דמתיר להניחן כדי להצילן מבזיון [ועי' מ"ש בס' החיים בזה]. ומיהו אי לאו משום הכי ודאי דאוסר רבינו להניחן אפי' שלא לשם מצוה על כל פנים מדרבנן וכמו שיתבאר בעז"ה בהלכות יו"ט ודלא כמ"ש בס' שער המלך והצל"ח ע"ש:

מותר לצאת בתפילין ערב שבת עם חשיכה הואיל וחייב אדם למשמש בתפיליו בכל עת אינו שוכחן. וקשה דאמאי הוצרך רבינו לטעם דהואיל כו' דתיפוק ליה דאין לאסור לצאת בתפילין בערב שבת משום דאף אם ישכח ויצא בהן משחשיכה ברה"ר לא עביד איסורא דאורייתא וכמ"ש בדין י"ד דהיוצא בתפילין פטור. וא"כ אין לגזור ערב שבת אטו חשיכה דהו"ל גזירה לגזירה ורבינו הא פסק כרבא דלא גזר גזירה לגזירה. וכדמוכח ממ"ש גבי דין המחט וכמ"ש הרה"מ בהדיא. והא דבגמרא איתא טעם זה דהואיל וחייב אדם למשמש בתפילין אפשר דהיינו למ"ד דגזר גזירה לגזירה אבל לרבינו קשה. ושוב ראיתי שהקשו כן הב"י וט"ז סי' רנ"ב. ומ"ש שם בביאורי הגאון דאף לרבא הוצרכו לטעם זה דהא מודה דגזרינן גזירה לגזירה היכא שקרוב לבוא לידי פשיעה וכו'. כבר הקדימו בזה בחידושי הרשב"א. והוא הביא ראיה לזה ממה שאמרו דכל שאסור לצאת בו לרה"ר אסור ג"כ בחצר. אך אין זה ראיה לפי מ"ש הרה"מ לדעת רבינו לעיל בפרק זה דין ח' דהתם במוציא לחצר שאינה מעורבת איירי דכולא חדא גזירה היא. וא"כ אין ראיה מינה לעלמא דגזרינן גזירה לגזירה כלל אף היכא שיכול לבוא לידי פשיעה וכדהכא גבי תפילין בערב שבת. ואכתי למאי הוצרך רבינו לטעם דהואיל כו'. אלא נראה דיש ליישב ע"פ מ"ש השאגת אריה בסי' מ"א דהסוגיא דשבת (דף ס' ע"א) דמוכחא דליכא חיובא דאורייתא בהוצאת תפילין עליו בשבת לרה"ר היינו אליבא דרבי עקיבא דממעט הנחת תפילין בשבת מפני שהוא עצמו אות ואין צריך לאות דתפילין ולדידיה ליכא איסור להניח תפילין בשבת רק שאינו חייב. וכיון דאיסורא ליכא משום הכי לא הוו משאוי כשהוציאן לרשות הרבים כדרך הנחתן. אבל למאן דאמר דממעט הנחת תפילין בשבת ויו"ט מדכתיב ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ולא כל ימים. ולדידיה איכא אזהרה שלא להניחן וא"כ אתי איסור הנחה ומשווי עליה כמשאוי. וכהאי גוונא כתב רש"י בר"פ המוצא תפילין גבי מניח ב' זוגות דאתי איסור בל תוסיף ומשווי כמשאוי. וכבר נתבאר בסמוך דלרבינו נמי איכא איסור דאורייתא במניח תפילין בשבת לשם מצוה אלא דאי אינו מכוון למצוה לא אסר. ולפ"ז הכי נמי לעניין לחייבו על הוצאתן ברה"ר תליא בזה דאי הניחן לשם מצוה דעושה איסור בהנחתן מחייב כשהוציאן לרה"ר אבל אם לא כוון בהנחתן לשם מצוה לא מחייב על הוצאתן לרה"ר. והשתא אתי שפיר דהוצרך רבינו טעם להתיר לצאת בתפילין ערב שבת משום דהואיל דחייב למשמש בהן אינו שוכחן ולא סגי ליה במ"ש דאם יצא בהן בשבת פטור בדין י"ד דהתם איירי שהניחן שלא לשם מצות תפילין דומיא דקמיע דאיירי התם. אבל אם הניחן לשם מצוה מחייב על הוצאתן ומשום הכי הוצרך להתיר לצאת בתפילין ערב שבת מטעם הואיל כו' לומר דמטעם זה מותר אפילו הניחן לשם מצוה ואם יצא בהן בשבת מסתמא על דעתו הראשונה שהניחן לשם מצוה וא"כ עביד איסורא דאורייתא ואפילו הכי מותר משום הואיל דחייב למשמש בהן אינו שוכחן: [ועל דרך זה יש ליישב ג"כ מה שהקשה בשאגת אריה סוף סימן מ"א על דברי רש"י דערובין מפרק הקומץ דמשמע התם דאליבא דר' ישמעאל דס"ל דד' ציציות הן ד' מצות פטור אם יצא לרה"ר בג' ציציות והרי עובר בבל תגרע וא"כ ליתיה איסור זה ולשווי עליה כמשאוי אלא על כרחך דמשום איסור לא משווי כמשאוי ע"כ. ולפמ"ש י"ל דהתם בשלא מכוון לשם מצוה איירי דליכא בל תגרע אלא כשמכוון למצוה כמו בבל תוסיף למ"ד מצות צריכות כוונה כמ"ש בספר טורי אבן שלהי ר"ה. ועוד כתבתי ליישב פרש"י בענין אחר בחידושי שם]: