דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות. וכתב הכס"מ דבפרק כיצד צולין איפליגו תנאי בטומאה אם דחויה היא בצבור או הותרה ומשמע בגמרא דהלכה כמאן דאמר דחויה וכך פסק רבינו בהלכות ביאת מקדש. ומשמע דכי היכי דאיפליגו בטומאה ה"נ איפליגו בשבת לגבי חולה אם דחויה או הותרה וקיי"ל כמאן דאמר דחויה וכ"כ הרשב"א והר"ן שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה ע"כ. וקשה לי על זה מסוגיא ערוכה דסוף פרק ד' דיומא (דף מ"ו ע"ב) דמחלק התם בין טומאה בצבור לשבת דטומאה דחויה ושבת הותרה בצבור במקדש וא"כ כי היכי דעדיפא שבת מטומאה לעניין עבודת צבור במקדש ה"נ עדיפא לענין חולה שיש בו סכנת נפש דחמיר. וא"כ היאך ילפינן לומר דשבת דחוי גבי חולה מטומאה דאדרבא נילף דהותרה שבת גבי חולה כמו בצבור במקדש וכן מצאתי בס' לוית חן פרשת אחרי. ושוב ראיתי שכבר הרגיש בזה בס' התשב"ץ בחלק ג' סי' ל"ז והוכיח מהא דיומא דשבת הותרה אצל פיקוח נפש דחולה וא"צ להדר בתר היתר כלל ועוד כתב דהוא הדין גבי מילה אמרינן דהותרה בשבת ולא דחויה. ומיהו יש ליישב דעת רבינו והפוסקים דסברי דשבת לעניין חולה דמי לטומאה בצבור ולפי דעתם הוא הדין שבת לענין עבודת צבור וכן לגבי מילה דחויה כמו טומאה. דאיכא למימר דלא קיי"ל כסוגיא דיומא מכח הסוגיא דפ"ק דיבמות (דף ה' ע"ב) דמוכחא דסברה דשבת דחוי הוא לגבי עבודת צבור וכן לגבי מילה ולא הותרה שהרי בעא למילף דעשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת מהא דעשה דמילה ופסח ותמיד דוחין שבת. ואי איתא דהותרה הא לא שייך למילף מינייהו לעלמא לעניין דחית עשה ללא תעשה אלא ש"מ דהני נמי מטעם דחיה. וכן התוס' בברכות (דף כ') דקדקו כהאי גוונא מלשון דחיה דאמר בפסחים (דף ס"ט ע"ב) גבי מילה ותמיד דלאו היתר הוא. ונראה דהך מילתא תליא בדרשא דאיתא בספרי פרשת פנחס אקרא דכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת. והשתא למאי איצטריך הא בהדיא כתיב וביום השבת וכבר הוקשה כן לבעל זית רענן ותירץ דאתא לעומר ושתי הלחם ואינו מובן דהרי יליף להו מקראי אחריני בסוף פרק ו' דמנחות אלא י"ל דאתא לומר דקרבן ציבור הותר ומאן דאמר דהוי דחוי דרש מקדשי תיראו למורא מקדש לעולם דגמר משבת כדאיתא ביבמות (דף ו'). וכ"כ רבינו בפ"ז דהלכות בית הבחירה וא"כ אזיל כאן לטעמיה ואתי שפיר. והנה על דרך זה יש ליישב פירש"י שם בברכות שכתב דגבי מת מצוה הותר לגמרי לכהן ונזיר לטמאות ולא מטעם דחיה והתוס' הקשו עליו דמאי שנא מכל מצות עשה שדוחה לא תעשה וכן מילה ותמיד דאמרינן שדוחין שבת פירוש ולא הותר. ולפי מ"ש י"ל דשאני מת מצוה דאיכא תרי קראי דכתיב מעמיו להוציא מת מצוה ב' פעמים ולכך אמרינן דהותר וכי היכי דאמרינן גבי קרבן ציבור בשבת למאן דאית ליה ב' קראי ומאן דלא סבר התם הותרה הוא משום דלית ליה ב' קראי להכי וכמ"ש: [והנה אף דרבינו משמע דס"ל דשבת דחויה אצל פיקוח נפש נראה דהיינו דוקא מלאכה גמורה דאורייתא אבל שבות דרבנן מודה דהותר לגמרי דלפי מה שנתבאר דתליא בדין עבודה דבמקדש וכל שהותר שם הוי כל שכן גבי פיקוח נפש וא"כ הרי כתב רבינו בפירוש בריש הלכות קרבן פסח דשבות היתר הוא במקדש ולפ"ז הוא הדין דהותר גבי פיקוח נפש. ועי' מ"ש בהלכות מאכלות אסורות דאפשר דגם לרבינו מן התורה הותרה שבת במקדש והוא הדין אצל פ"נ ומה שכתב כאן שהיא דחויה היינו מדרבנן ועיי"ש. וכן משמע לפמ"ש באורחות חיים הבאתיו בהלכות תמידין ומוספין. אלא דקשה לפ"ד רבינו וסייעתו דפיקוח נפש דחויה בשבת וכל שכן עבודת צבור וא"כ אמאי שחיטת קרבן ציבור דוחה שבת הא אפשר ע"י שנים לפמ"ש רבינו ריש הלכות פסולי המוקדשין דשנים שוחטין זבח אחד. ומיהו סוגיא דיבמות ל"ק די"ל דאתיא אליבא דמאן דאמר דשנים אין שוחטין זבח אחד אי נמי כמ"ד דזה יכול וזה יכול חייב אבל לרבינו קשה]:

ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואע"פ שהוא צד הדגים עמו וכו'. ננעל דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו ואע"פ שהוא מפצל אותה כמין עצים שראוין למלאכה. ותמה הלח"מ שלא הזכיר רבינו דאע"פ שהוא מכוון לפצל וכו' שרי וכמו שאמרו בגמרא דיומא דאע"ג דקמכוון למיתבר בשיפי. וכתב דסבר רבינו דאם עשה כן בכוונה אסור ומפני כן לא הזכירו בגמ' כוונה גבי נפל לים ולבור. ומה שאמרו גבי ננעל דלת אע"ג דקמכוין למיתבר מפרש הוא ז"ל דאינו מכוון לכך ממש אלא דמעשיו מוכיחין דדעתו לעשות עצים למלאכה וכו'. והנה מלבד שדבריו דחוקין. אלא אף זו דאישתמיט מיניה הא דאיתא בירושלמי בהדיא בסוף פרק האורג וז"ל ר' יוסי ברבי בון בשם רב הונא ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר ועוד איתא שם היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. והובא ג"כ בר"ן שם ופירש שבענין פיקוח נפש אפילו נתכוין למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פ"נ מותר וכיוצא בזה אמרו בגמ' דילן ביומא. והטעם כדי שלא ימנע בשום ענין מפיקוח נפש המוטלת חובה עליו עכ"ד ומבואר מדבריו דגם לפי גמ' דילן מותר נמי במתכוון כמו שמפורש בירושלמי והכי קיי"ל ודלא כמ"ש הלח"מ וכן אישתמיט לבעל ס' מעשה רוקח שכתב ג"כ כהלח"מ וע"ש. ומאי שהוקשה לו לבעל לח"מ דאי שרי לכוין הו"ל להזכיר בגמ' דיומא כוונה בכל החלוקות. וגם תמה על רבינו שלא הזכירו כלל יש לי ליישב דלשון הגמ' הוא גבי מצודה ואע"ג דקצייד כוורי וכן לשון רבינו שכתב ואע"פ שהוא צד הדגים עמו משמע שזהו בודאי לו שאי אפשר בלא צידת הדגים ואפילו הכי שרי לפרוש המצודה בשביל הצלת התינוק ואע"ג דקצייד כוורי בודאי וא"כ לא איצטריך לאשמועינן דמותר אע"פ שהוא מתכוין לצידת הדגים כיון דאשמועינן דפסיק רישא שרי בזה הוא הדין למכוין דכל שהוא פסיק רישא יש בו ג"כ חיוב מן התורה כמו במתכוין בכהאי גוונא דמסתמא ניחא ליה בצידת הדגים וכמבואר מדברי התוס' בפרק כירה (שבת דף מ"א ע"ב). והא דגבי ננעל דלת נקט בגמ' כוונה ולא סגי ליה במה שהוא פסיק רישא למיתבר בשיפי י"ל דהיינו שפירש רש"י שם בד"ה למיתבר בשיפי נסרים שצריך להם. דנראה דמפרש דקמכוין דנקט לאו דוקא כוונה ממש אלא כלומר שצריך לנסרים דאי אין צריך להם לא מחייב במה שהוא פסיק רישא דהא מקלקל הוא וקיי"ל דכל המקלקלין פטורין ואינן חייבין אלא על מנת לתקן דהיינו שמתוך הקלקול בא לו התיקון הצריך לו כגון חובל וצריך לדם ומבעיר וצריך לאפרו וסותר על מנת לבנות במקומו. וא"כ גבי שבירת דלת דסותר הוא אין איסור דאורייתא אלא א"כ שצריך לאותן הנסרים של השבירה. וקושטא דאף שאינו מכוין לכך אלא שצריך להם והוא פסיק רישא אסור מן התורה ולא נקט לשון כוונה אלא משום דסתם מכוין הוא צריך לאותו דבר שמכוין. וגם רבינו דנקט גבי שבירת דלת ואע"פ שמפצל אותם כמין עצים שראויין למלאכה איירי שהוא פסיק רישא וצריך לאותן עצים למלאכה כדי שלא יהא מקלקל בשבירת הדלת ולא הוצרך לפרש כאן דסמך על מה שביאר בכמה מקומות דין המקלקל שאינו חייב אלא א"כ שצריך להקלקול כדי לתקן. ולפ"ז על כרחך דמ"ש כאן שמפצל אותה כמין עצים שראויין למלאכה כדי שלא יחשב מקלקל איירי בשצריך להן דאל"כ אכתי מקלקל הוא אבל כוונה אין צריך כל שהוא פס"ר: