כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחת מדמיו כגון כלים המוקצים לסחורה כו'. היינו שמחמת שעומדים לסחורה מקפיד עליהם שמא יפחתו משום הכי הוי מוקצה אבל משום שעומדים לסחורה לחוד לא הוי מוקצה וכמ"ש הרה"מ לקמן בסוף פרק כ"ו והכ"מ פ"א מהלכות יו"ט ובב"י ריש סימן ש"ח:

כל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות נאסר לכל השבת אע"פ שהלך הדבר שגרם לו האיסור. ועיין בדברי התוס' בביצה (דף ל"א ע"ב) דמבואר דאפי' בדבר הראוי לאכילה אמרינן הכי דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא ואפילו לא היה מחוסר אלא מלאכה דרבנן אלא א"כ שנסתלק המוקצה ואינו בעולם כלל ולא היה מחוסר מלאכה דאורייתא דאז מותר בדבר הראוי לאכילה כמו המעשר בשבת. ונראה דגם רבינו יודה בזה והא דנקט כאן בלשונו כלי הוא משום דאז אסור אפילו במחוסר רק מלאכה דרבנן וגם נסתלק המוקצה לגמרי ואינו בעולם כלל אבל בדבר הראוי לאכילה שרי בכהאי גוונא שהרי הביא דין המעשר בשבת בשוגג יאכל בפכ"ג שמע מינה דלא אמר בו מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא מהאי טעמא דנסתלק המוקצה לגמרי וגם אינו אלא מדרבנן. וא"ת דאי איתא דגבי כלי אוסר רבינו בכהאי גוונא אמאי כתב שם גבי המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן ולמה לא נימא מיגו דאיתקצאי בין השמשות כו' אע"ג שנסתלק המוקצה מן העולם וגם אינו אלא מדרבנן. וי"ל דגבי כלי טמא לא שייך לומר דאיתקצאי בין השמשות דהא הוה חזי בין השמשות להשתמש בו חולין. וכל זה דלא כמ"ש בעל פמ"ג באו"ח סי' ש"י דמידי דחזי לאכילה ולא היה מחוסר אלא מלאכה דרבנן לא נאסר לכל השבת משהלך האיסור ומשמע דאע"פ שלא נסתלק מן העולם לגמרי רק מן המאכל. ומה שהביא ראיה מחיטין שזרען ולא השרישו דמותר לטלטלן אם נתלשו בשבת ולא אמר דהוו מוקצה משום דהיה בהן איסור תלישה מדרבנן בין השמשות [ונמשך אחר הפרישה שכתב כן אבל בס' אליהו זוטא הניח בצ"ע] ואין זה ראיה לפי מ"ש בס' קרבן נתנאל וס' נשמת אדם דהתם ליכא איסור תלישה כלל. [ואפי' אם נתכוין לזריעה ולא דמי ללפת וצנונות דאסורים אם נתכוון לזריעה שמתוספים מחמת לחלוחית. ומיהו י"ל דשאני התם שאינו אלא משום היתר טלטול. ועוד כתב הריטב"א דדוקא היכא שיש בו צד מצוה כההיא דערובין]:

בהמה שנפלה לבור כו' מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה כו' ואע"פ שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לבור לתוך המים מפני צער בעלי חיים לא גזרו. וכתב הרב המגיד ז"ל באור דברי רבינו שאינם ראוים להשתמש בהן בעודן המים עליהן אבל רש"י פירש מפני שכשהן תחת הבהמה אינו יכול לטלטלן. והנה כדברי רבינו מבואר בסוגיא דפ' מי שהחשיך (שבת דף קנ"ד ע"ב) דפריך גבי בהמתו של רבן גמליאל שהיתה טעונה דבש ויתיר חבלים ויפלו שקים ומשני מיצטרו זיקי פירוש הנודות יתבקעו ופריך ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן ומשני מטנפי וקמבטל כלי מהיכנו והאיכא צער בעלי חיים קסבר צער בעלי חיים דרבנן ושמע מינה דלמאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא מותר לבטל כלי מהיכנו בכהאי גוונא שנתבטלה הכלי מתשמישה שאינו ראוי לו בשבת: אך ק"ל דלא דמי דהתם בעידנא דנתבטלה הכלי מתחיל הצלת הבהמה מצער משאה ושפיר אתי צער בעלי חיים דאורייתא ודחי לביטול כלי דרבנן ולא העמידו דבריהם אע"ג דיש כח בידם לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאמר ביבמות הא כתב ה"ר אליהו מזרחי דזה אינו אלא היכא דבעידנא דעבר אדרבנן אינו מקיים לעשה דאורייתא אבל אם מקיים עשה דאורייתא בעידנא דעבר אדרבנן לא העמידו דבריהם לבטל כלל אף בשב ואל תעשה וה"נ הוי בעידנא. ואף שהפר"ח בהל' שופר הקשה על דברי הרא"ם כתבתי ליישב ומכאן ראיה להרא"ם. אבל לפירוש רבינו כאן לא הוי בעידנא דעובר אדרבנן מקיים לדאורייתא דהכלי נתבטל מיד כשבאה למים ועדיין לא התחיל הצלת הבהמה ובכהאי גוונא לא אמר דאתי דאורייתא ודחי לדרבנן אלא דאדרבה יש כח בידם לבטל בשב ואל תעשה. וי"ל דס"ל לרבינו דכהאי גוונא מיקרי בעידנא דמיד שמשליכן לכרים וכסתות בתוך המים הרי עוסק בהצלת הבהמה והוי כמו שהתחיל בהצלתה. וכהאי גוונא כתב הנמוקי יוסף סוף פ"ב דב"מ בשם הר"ן גבי כהן שנכנס לבית הקברות ליקח אבידה להשיבה לבעליה דהוי בעידנא משנכנס למקום האבידה ועוסק בהשבתה והכי נמי משמכניס הכרים למקום הבהמה מקרי עוסק בהצלתה: