המדליק צריך שידליק מבעוד יום. כתב הכס"מ דרבינו לית ליה תוספת בשבת כלל אפי' מדרבנן דאל"כ לא הו"ל להשמיטו. ואינו נראה דרבינו סמך עצמו אמה שכתב בסוף פרק זה ענין התקיעות שהיו תוקעין בכל עיירות של ישראל בערב שבת ומבואר הוא שהיו ממהרין התקיעות כדי להוסיף מחול על הקדש כמ"ש רש"י הביאו הרב המגיד שם. וכן משמע בפ"ח דיו"ט דאסור מן המנחה ולמעלה. וכיון שיש תוספת לשבת בכניסתו ק"ו ביציאתו דכבר איקבע איסורא דשבת. ובזה יש ליישב ג"כ מה שתמה הב"י באורח חיים סי' רס"א על הטור שם שהשמיט דין תוספת שבת די"ל שסמך אמה שכתב בסי' רנ"ו כנ"ל. ומ"ש הפמ"ג באו"ח ובספר מחנה ארון דטעמו של רבינו שלא הזכיר תוספת שבת הוא משום דס"ל דכל ספק שרי מן התורה וא"כ מה שאסור לעשות מלאכה בבין השמשות דשבת על כרחך משום תוספת הוא ולא משום ספק וזה דלא כמ"ש הרה"מ כאן ובהל' שביתת עשור ופ"ה דתענית. והנה כבר הוכיח כן הפר"ח באו"ח סי' תר"ח מדברי הר"ן ריש פרק המביא ע"ש. ויש ליישב בזה קושית תוס' בפסחים (דף נ"ד ע"ב) ובר"ה (דף ט') וכמ"ש בחידושי. אך דעת רבינו אכתי אין מתיישב בזה דהתינח שלא הזכיר תוספת גבי שבת בכניסתו אבל אכתי ביציאתו הו"ל להזכיר דהא ליכא למישמע מהא דאסר בין השמשות דמוצאי שבת דהתם שפיר י"ל דמשום ספיקא הוא דאסור שהרי כבר איקבע איסורא והיכא דאיקבע איסורא ס"ל דספיקו אסור מן התורה שהרי מביא אשם תלוי כמ"ש בהל' שגגות. ועוד דהלחם משנה דקדק שם מדברי רבינו דאף בין השמשות דערב שבת חייב באשם תלוי והוי כאיקבע איסורא. וכן משמע מפירוש רש"י בשבת (דף ל"ה סוף ע"א). וכן איתא בירושלמי ריש ברכות דחייב אשם תלוי על בין השמשות דערב שבת עיי"ש. ושמע מינה דלא ס"ל בזה דספקו שרי מן התורה אלא מטעם ספק אסור ולא משום תוספת וגם קרא לא אצטריך לאסור בין השמשות. וכ"כ בס' באר יעקב לדעת רבינו וביאר הטעם דבין השמשות הוי כמו ב' חתיכות דיום שלפניו הוי היתר בודאי ויום (שאחרון) [שאחריו] הוי איסור בודאי. אלא שפקפק בזה דאפשר דבין השמשות יש חזקת היתר. אך בספר מרכבת המשנה כתב די"ל דברי רבינו שם דלא כהלח"מ דאיירי שעשה בין השמשמות אלא דמסופק אי היה יום של שבת או של חול כשעשה. ומיהו י"ל דלא מהני כאן חזקת יום דעשוי להשתנות וכבר בא השינוי. ועי' בשו"ת שיבת ציון סי' מ"ו. ובהכי אתי שפיר דעושה בבין השמשות דמוצאי שבת אינו חייב חטאת:

כל מדינות ועיירות ישראל תוקעין בהן שש תקיעות בערב שבת. והנה במה היו תוקעין אלו התקיעות אי בשופר או בחצוצרות לא נתבאר כאן בדברי רבינו ונראה דסמך על מה שכתב בפ"ו מהלכות כלי המקדש גבי כ"א תקיעות שהיו תוקעין במקדש בערב שבת דהיו בחצוצרות. ומנה שם באותן הכ"א הנך שש דהיו להבדיל את העם מן המלאכה דנקט כאן וא"כ מוכח שהיו בחצוצרות. ואין נראה לחלק בין מקדש לשאר מדינות ועיירות ישראל. ושוב ראיתי הדבר מפורש בתוספתא שלהי סוכה גבי תקיעות של ערב שבת חזן הכנסת נוטל את החצוצרות ועולה לגג גבוה שבעיר וכו'. וכן איתא במדרש ילמדנו פרשת מטות והא דבגמרא דשבת איתא בברייתא דמייתי התם (דף ל"ה ע"ב) מקום צנוע יש לו לחזן בית הכנסת ששם מניח שופרו לפי שאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות ולשון זה משמע לכאורה דחזן בית הכנסת שתוקע בערב שבת היה בשופר מיהו הא מסיק התם (בדף ל"ו) אהך ברייתא דשופר דתני בה היינו חצוצרות. וחצוצרות דסיפא היינו שופר דאישתני שמייהו כו'. ולפ"ז אדרבא מוכח דחזן הכנסת היה תוקע בחצוצרות. ושופר דנקט התם היינו לאחר שנשתנה שם חצוצרות לשופר. וחצוצרות דנקט בתוספתא ובילמדנו הן שמם העצם. וראיתי לבעל טורי אבן בר"ה (דף כ"ו ע"ב) שהביא ראיה מתחילת הסוגיא דשבת דמשמע דבשופר כפוף היו תוקעין בערב שבת. ויש לתמוה על הרב שלא הרגיש במה שכתבנו דלפי המסקנא מוכח איפכא. גם לא זכר הך תוספתא והילמדנו שזכרתי: והנה לא נתבאר בדברי רבינו אם היו התקיעות ג"כ בערב יו"ט. ובס' קרבן נתנאל פ"ב דביצה כתב בפשיטות שלא היו. ונעלם ממנו מ"ש רש"י והרע"ב סוף פרק א' דחולין. ואי"ה בחיבורי לאו"ח יתבאר באורך:

התחיל לתקוע שניה נסתלקו התריסין וננעלו החנויות. ומשמע דאח"כ אסור פרקמטיא. וכ"כ במג"א ריש סימן רנ"א. דדוקא מן המנחה ומעלה אין איסור כשאר מלאכה עד תקיעה שניה ועי' בס' קרבן נתנאל פ"ד דפסחים. ולי נראה להביא ראיה דדוקא פרקמטיא דחנויות אסור מתקיעה שניה ואילך משום דהוא קבוע ומפורסם. ועי' במג"א סי' רנ"ו דראוי שיסגרו שערים קודם אבל אי איתרמי ליה למכור ולקנות דבר שרי אפי' סמוך לשקיעת החמה וכן נראה כוונת המג"א. ובזה נסתלק מה שהניח בצ"ע בס' באר יעקב דאיך מביא ראיה להתיר מפרש"י דשבת גבי חנויות דהרי רש"י כתב שם לאסור משא ומתן גבי חנויות. אך כוונתו דדוקא חנויות אסור דהוי מפורסם וקבוע. והכי מוכח בפ"ק דע"ז (דף ט"ו) דאתמר גזירה משום נסיוני דזימנין דמזבני לה נהליה סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא כו'. ובפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) מייתי הש"ס עובדא דמשתעי ההוא מרבנן אפניא דמעלי שבתא הוה והוי יתיבנא ואתא ההוא גברא וקאי אבבא אמר ליה אית לך שומשמי לזבוני כו' ואי איתא דאיכא איסור למזבן לא הו"ל להש"ס לאתויי הך עובדא. וגם ההוא מרבנן הו"ל להדורי לההוא גברא דאסור למזבן ומדהשיב לו דאין לו משמע דאי הוה ליה הוי מזבן ליה ואע"ג שמשמע שהיה סמוך לחשיכה: