[מי שפיתה בתולה היה משלם (בזמן הבית ע"פ סנהדרין) חמשים שקלים וזה מצות עשה של תורה וכו'. ולא חשיב נמי למצות עשה חמשים שקלים הכתובה בתורה דאונס ומאה של מוציא שם רע. י"ל על פי מה שהשריש בשרשיו לס' המצות שאין לחשוב בענין המצות דינין פרטים שיש בהמצוה. וא"כ כיון דחשב גבי אונס וגבי [מוציא] שם רע מצות עשה דנשואין שנאמר ולו תהיה לאשה לא חשב תו למצות עשה מה שמשלמין דהוי מדיני מצותן. משא"כ מפתה דליכא ביה עשה דנשואין חשיב לעשה דחמשים שקלים]:

כל כו' הרי זו בחזקת וכו'. והקשה בשו"ת חכם צבי סי' קמ"ו דאמאי היא נאמנת לטעון אנסתני בשדה וכי לא יוכל להיות מפותה בשדה והרי מעשה דיהודה ותמר בשדה הוי וכן עובדא דאביי בסוכה. ולק"מ דשאני הכא גבי בתולה דאמרינן דמסתמא לא מחלה נזק בתוליה דהא קיי"ל בחו"מ סי' שפ"ב גבי מזיק הטוען אתה הרשיתני להזיקך אינו נאמן דמסתמא אין אדם מוחל על נזקיו. [ואע"ג דבפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ט) כתבו התוס' גבי מפותה דמחמת הנאת בעילה הוי כאלו מחלה בפירוש היינו כשידוע שנתפתתה אבל בסתמא לא אמרינן שנתפתתה ומחלה]. ועוד דקל וחומר כאן דיש לה חזקה דכשרות והיא עדיפא מחזקת ממון כמו שמבואר מדברי התוס' והרא"ש פ"ב דכתובות (דף כ"ב). ואמרינן דמסתמא לא נתפתתה דעבדה איסורא: וזה דלא כמ"ש המפרש בתרגום יונתן פרשת תצא דגם בשדה הוי ספק והא דלא היו קטלינן לה היינו מספיקא דשמא היתה אנוסה אבל מכל מקום אפשר שנתפתתה מרצונה ולכך פירש תרגום יונתן דאסורה לבעלה. וזה אינו לדעת רבינו דהיא בחזקת אנוסה. אלא כוונת התרגום יונתן דחייש לשמא היתה סופה ברצון וסבר כמו אבוה דשמואל בכתובות (דף נ"א ע"ב). ונראה דגם למאן דאמר דחשיב רצון אינו רק לגבי איסור לבעלה אבל לא חשיב ליה רצון לפטור הבועל מצער פסוק רגלים דקדם לביאה:

עיין במל"מ מ"ש בפירוש התוספתא דכהן אינו מטמא לחלוצה ומטמא לשניה. וכבר כתב בזה הרשב"א בחידושיו בפרק האשה רבה דחלוצה כיון דמרבינן לה מגרושה הוה לאינשי כמו גרושה דאסורה מן התורה ולא חשובה כמת מצוה משום דיורשה דאפילו הכי קריא וענו לה לקוברה. ורק בשניה דרבנן הוה כמו קידושי קטנה דרבנן דאמרינן דכיון דיורשה מתקנתן קריא ולא ענו לה לקוברה הוי כמת מצוה עכ"ד:

והמגורשת מן הנשואין ועדיין היא נערה בתולה אין לה חמשים שקלים הכתוב בתורה. וכתב הכס"מ דהיינו מדתנן פ"ק דכתובות בתולה מן הנשואין כתובתה מנה ואין לה טענת בתולים וא"כ היא בחזקת בעולה ואין לה חמשים שקלים. וכ"כ התוס' יו"ט. אמנם בס' אליה רבה הניח בצ"ע דמדברי התוס' ריש פרק אלו נערות מוכח דבתולה מן הנשואין יש לה חמישים שקלים. ועדיפא מינה יש לי לתמוה על רבינו מהירושלמי דפ"ק דכתובות דשם מבואר כדברי התוס'. וז"ל אמר ר' יודן וכי בחמישים שקלים הדבר תלוי פירוש כתובה והרי בתולה מן הנשואין יש לה חמישים שקלים וכתובתה מנה וזה אישתמיט לכולהו. וכן לבעל ספר הפלאה שתמה על התוספות דמנין להן שיש חמישים שקלים לבתולה מן הנשואין והרי בירושלמי מבואר כן. וקשיא על רבינו. ואח"כ מצאתי לבעל קרבן העדה שהרגיש בזה והניח בצ"ע על רבינו מהירושלמי הנזכר: ושוב ראיתי שיש ליישב דעת רבינו ז"ל והוא די"ל דלא קיי"ל כההיא דר' יודן דירושלמי דפ"ק דכתובות מכח הא דאיתא בירושלמי דיבמות פרק בית שמאי וז"ל על דעתיה דר' יהושע דאמר דנשואי קטנה היא כאשתו לכל דבר מהו שתמאן בו ותטול חמישים שקלים מאחר. ועל כרחך איירי שהיא בודאי עדיין בתולה דאל"כ לא שייך חמישים שקלים ואפילו הכי לא מבעיא ליה רק בקטנה שמיאנה שעוקרת נשואיה למפרע וכאילו לא נשאת ומשום הכי סלקא דעתיה שיש לה חמישים שקלים וא"כ משמע דאילו בגדולה בכהאי גוונא שנתגרשה מן הנשואין והיא בתולה לא מבעיא דודאי אין לה חמישים שקלים. ושמע מינה דליתא לדר' יודן דפ"ק דכתובות דלדידיה דיש חמישים שקלים לבתולה גדולה מן הנשואין ליכא למבעי בקטנה: ואפשר דגם התוס' מודים להלכה לרבינו ואין כוונתם בריש פרק אלו נערות רק ליישב מתניתין דהתם למאן דאמר דיש לה חמישים שקלים דהוי מצי למימר מחזיר גרושתו משניסת שיש לה חמישים שקלים אלא דתני ושייר אבל מודים דלא קיי"ל כן. שהרי בעצמם כתבו (בדף מ"ט) דנשואין משוו לה בעולה לכל דבר וא"כ אין לה חמישים שקלים. ובהכי אתי שפיר דלא סתרי התוס' דבריהם כלל ונסתלק תמיהת בעל שער המלך בקונטרס חופת חתנים ובפ"ג דהלכות אסורי ביאה:

[היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה מחייבי כריתות וכו' אם לא היתה שם התראה וכו' הרי זה משלם חמשים שקלים. בס' נודע ביהודה סוף חלק אה"ע הקשה בשם חכם אחד דאמאי כתב רבינו סתם דמאנס חייבי כריתות בלא התראה היה משלם חמישים שקלים ולא חילק בין אם היה יכול להציל באחד מאיבריו או לא דאם לא היו יכולין להצילה מידו באחד מאיבריו של רודף ניתן להצילה בנפשו ומפטר מחמישים שקלים דקים ליה בדרבה מיניה וכמבואר בסנהדרין (דף ע"ג). ותירץ דרבינו ס"ל דלא קיי"ל כההיא סוגיא דסנהדרין אלא כמ"ש תוס' ביבמות (דף נ"ט) דלרבנן לא היה אונס מתחייב בחמישים שקלים רק בגמר וכו' עיי"ש. ומשום הכי לא היה מפטר מתשלומי חמישים שקלים כיון דקדים ליה בזמן הבית חיוב עונש אחר. וכבר הקדימו בס' שער המלך בה' שבת. ולכאורה יש לתמוה דא"כ אמאי פטר רבינו מחמישים שקלים אם היתה שם התראה משום דהיה נענש ומש"ה היה פטור מתשלומין הא אינן באין כאחד כנזכר לעיל דגם גבי חיוב מלקות בזמן הבית כתב בריש פ"ג דגניבה דאם היה בא קודם חיוב דתשלומין לא היה מפטר וכן קשה הא דפטר גבי חייבי מיתות. וי"ל דהיינו דוקא אם כבר נסתלק החיוב בשעה שהיה בא חיוב דתשלומין משא"כ גבי חייבי לאוין וכן חייבי מיתות דנהי דאינהו קדמי ואתא עליה מ"מ לא נסתלק חיוב זה גם אחר זמן בשעה שבא עליו חיוב דתשלומי חמישים שקלים ומשום הכי מפטר מתשלומין וחשוב כמו שבאו בבת אחת. וסברא זו כתב בשער המלך שם ובהלכות גניבה ובהקדמת פני יהושע וע"ש שמיישב בזה דלא תקשי על דברי תוס' דיבמות מסוגיא דכתובות. ולפ"ז אתי שפיר דעת רבינו כאן דלא פטר חייבי כריתות מחמישים שקלים מחמת שהיה עליו חיוב מדין רודף דחיוב זה נסתלק אחר שהערה בה ופגמה כמ"ש רבינו בהל' רוצח פ"א ובשעת גמר ביאה שבא עליו חיוב חמישים שקלים פקע מיניה חיוב מיתה ומשום הכי משלם. אך מ"ש רבי עקיבא איגר בתשובה סי' קס"ד בישוב דעת תוס' דיבמות הנ"ל אינו עולה לדעת רבינו כלל. דלפי דבריו תקשי קושית בעל נוב"י הנזכר ע"ש אלא כמו שכתבנו: ומה שהקשה חתן בעל ספר פני יהושע שם לפי דברי התוס' דיבמות דלא מחייב חמישים שקלים בהעראה רק בגמר ביאה ולפ"ז הא דפריך בפרק אלו נערות דאמאי מחייב חמישים שקלים הבא על אחותו הא קיי"ל דלא היה לוקה ומשלם הוא משום דחשיב באין כאחד אע"פ דחיוב מלקות קדים מכל מקום איכא נמי בשעת גמר ביאה. וא"כ אכתי התמיהה קיימת על עולא דמשני מתניתין דאלו הן (היו) [ה]לוקין באחותו בוגרת דליכא חמישים שקלים ומשמע דבנערה דמשלם חמישים שקלים ליכא מלקות כיון דממונא היה משלם מילקא לא לקי והרי גם באחותו נערה איכא מלקות בזמן הבית משום דכבר נתחייב במלקות משעה שהערה בה וחמישים שקלים לא מחייב אלא בגמר ביאה. ולדידיה ליכא למימר דלפטר מחמישים שקלים על גמר ביאה משום דעדין איכא עליה חיוב מלקות דהא ס"ל דחיוב מלקות לא פטר מממון. והניח קושיא זו בצע"ג. ולי נראה דיש ליישב על פי מ"ש בחידושי הריטב"א בשלהי קדושין (דף ע"ז) דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה וחייב היינו כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר דעתו על גמר ביאה וע"ש. וא"כ י"ל דנהי דאנן לא קיי"ל הכי מ"מ עולא הכי ס"ל כסברת הריטב"א. והשתא אתי שפיר דלא משכחת לדידיה מלקות באחותו נערה כלל דנהי דחיוב חמישים שקלים לא בא עד שעת גמר ביאה מ"מ אין לחייבו מלקות על העראה דכיון דגמר ביאתו לא מחייב על העראה כלל: ונראה דלענין חמישים שקלים מודה רבינו לחילוק של הריטב"א הנ"ל וא"כ הא דלא מחייב רבינו חמישים שקלים רק בגמר ביאה היינו כשגמר ביאתו אבל כשלא גמר רק הערה בה ופירש חייב חמישים שקלים. ובהכי אתי שפיר דלא תקשי על דבריו מהא דאיתא בירושלמי הערו בה עשרה ועדיין היא בתולה כולן בחמישים שקלים והביאו תוס' בסנהדרין (סוף דף ע"ג): ועל פי זה תתיישב קושיא גדולה שראיתי שעמד בה אחד מגדולי זמנינו בס' מעיין גנים דלסברת התוס' הנזכר דהעראה לא נתרבה לעניין חמישים שקלים א"כ היאך מצינו שיתחייב כלל חמישים שקלים הא לא נתחייב רק בגמר ביאה ועל זה ליכא עדים שלא יוכלו לידע שגמר ביאתו כדמוכח ברפ"ג דכריתות והאריך הרבה בישובה. ועל פי מה שכתבנו לק"מ דממה נפשך חייב חמישים שקלים דאם לא גמר ביאתו חייב משום העראה לחודה]:

היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה אחת מחייבי כריתות וכו' או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלם חמישים שקלים שאין אדם לוקה ומשלם. וכתב הכס"מ דידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי עולא דסבר דאפי' התרו בו היה משלם ולא היה לוקה. ותמה בס' פני יהושע דבכתובות (דף ל"ג) משמע דרבא סבר נמי כעולא דהיה משלם משום דיליף גזירה שוה תחת אשר עינה דאונס מתחת דחובל בחבירו דמשלם דר' יוחנן קאמר התם דלא יליף גז"ש משום דמבעיא ליה קרא דאונס לבושת ופגם כאביי ורבא יליף בושת ופגם מקרא אחרינא וא"כ סבר כעולא דיליף גז"ש וא"כ הו"ל לרבינו למפסק כעולא ורבא. וכן הקשה בס' מעיין החכמה. והנה כבר נתבאר אצלי בעז"ה בחידושי דאין מהסוגיא ראיה כלל דרבא סבר כעולא. דנהי דר' יוחנן אי הוה סבר כרבא דלא מבעיא ליה תחת אשר עינה לבושת ופגם הוה יליף גז"ש היינו משום דסבר בעלמא דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין וכדמוכח בכמה דוכתי וכמו שזכרתי מזה ג"כ לעיל בהלכות יבום. אבל רבא סבר בריש פרק הנשרפין דמשיבין קושטא דלא יליף הגז"ש דתחת אע"ג דלא מבעיא ליה קרא דאונס לפגם מכל מקום אינו אלא מופנה מצד אחד דאילו הצד דחובל אינו מופנה כמו שהוכחתי שם וא"כ משיבין כדאיתא שם. ואף לפי מה שכתבתי בהלכות יבום דרבינו סבר דמופנה מצד אחד למידין ואין משיבין מ"מ אתי שפיר דפסק כאן כר' יוחנן ולא יליף הגז"ש דאזיל לטעמיה שכתב דרשא אחרינא מקרא דתחת אשר עינה בריש הלכות חובל ע"ש. וא"כ לדידיה אין כאן שום הפנאה: [ולכאורה יש להביא סעד לפסק רבינו מהסוגיא דפרק מרובה (בבא קמא דף ע"א) דפריך אהא דתנן טבח ביוה"כ משלם ארבעה וחמשה נהי וכו' וקיי"ל דלא היה לוקה ומשלם ודחיק לאוקמא מתני' כרבי מאיר דלית הילכתא כוותיה דאמר היה לוקה ומשלם ומחמת כן נדחק התם (בדר"ש) [ברישא] דמתניתין ואי איתא דעולא עדיפא הוה לן לתרוצי דמשום הכי חייב בארבעה וחמשה דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא היה משלם מלקי לא היה לקי. אלא על כרחך מדלא מוקי הכי שמע מינה דס"ל לתלמודא דליכא מאן דס"ל כעולא. ומיהו לפמ"ש התוס' דדוקא באונס ומפתה ס"ל לעולא דממונא היה משלם אבל בעלמא מודה דמלקי היה לקי אינו ראיה: ומ"ש בנו של המחבר בשו"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא חלק או"ח סי' צ"א ובחלק יו"ד סי' ע"ז דרבינו פסק כעולא דממונא משלם שגגה גדולה היה בידו ואפשר שנמשך אחר חות יאיר סי' קצ"ג שכתב כן אך לא עיין בדברי רבינו כאן ובהל' חובל דמבואר בהיפך כנ"ל. ושוב ראיתי שהרגיש בעצמו כן בנו של בעל נוב"י בספרו שיבת ציון סי' ק']: ומ"ש בשו"ת שיבת ציון שם דרבינו סותר עצמו מדבריו דכאן לדבריו שכתב בהלכות סנהדרין דכל לאו שניתן לתשלומים לא היו לוקין עליו ומשמע דהיינו כעולא. ונראה מדברי ספר הנזכר דרבינו לא פסק דמשלם ואינו לוקה רק גבי לאו דגזל וגניבה משום דבהו רבי קרא בפירוש לתשלומין. וכבר קדמו בזה בעל פרי חדש בספרו מים חיים. אך אינו נכון. דודאי איכא כמה לאוין דסבר רבינו דמשלם ולא היה לקי כגון אונאה בפרק י"ג דהלכות מכירה. וכן גבי מאחר שכר שכיר כתב רבינו בפי"א דשכירות דאינו לוקה משום דחייב לשלם. והתם לא גלי קרא דלשלם היכא דאתרו ביה. וכן הוקשה לבעל שער המלך בהלכות חמץ: אמנם אתי שפיר על פי מ"ש הפני יהושע בריש פרק אלו נערות לחלק בין אונס ומפתה חייבי לאוין היה לוקה ואינו משלם דהלאו אינו מחמת הפקעת הממון של חבירו משא"כ היכא דהלאו בא מחמת שהוא מפקיע ממון חבירו דמי לגזל דמשלם ואינו לוקה לכו"ע. ועל פי זה אתי שפיר ההיא דאונאה ומאחר שכר שכיר ואין סתירה כלל בדברי רבינו. וכן אתי שפיר לפ"ז מ"ש בשער המלך אדברי הראב"ד בפ"א דהלכות גזילה גבי חימוד וע"ש: