Nachalat Ya'akov on Tractate Kallah Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מהר סיני. ממי ששכן בהר סיני ודכוות׳ איתא בריש מס' אבות משה קבל תורה מסיני ופירשו המפרשים ממי ששכן שמו בהר סיני:
לא ינקה רע. פרש"י אפילו הוא כמשה רבינו שקבל תורה מימינו של הקב"ה לא ינקה רע וקרא באשה משתעי ובעירובין דף י"ח מפורש יותר וז"ל יד ליד ר"ל המרצה מיד ליד אפילו הוא כמשה שקבל תורה מיד הקב"ה לידו לא ינקה רע:
הרי הוא אומר כו׳. במלחמת מדין כתיב כששבו מן המלחמה:
בירית. פרש"י כמו אצעדה שהוא בזרועו ובירית הוא צמיד שבשוק להחזיק בתי שוקים שלא יפלו ויראה שוקיה:
לקלקולכם הראשון. פרש"י של מעשה שטים לזנות את בנות מואב שמא כך עשיתם עכשיו במדין והם השיבו לא נפקד ממנו איש פירש רש"י לא נחסר מדת יהודית:
טבעת למה. פי' למה מנה הכתוב בהנהו תכשיטי מדין טבעת הלא טבעת הוא תכשיט שבחוץ ומשני ללמד שכל המסתכל באשה כו׳ ובמס' שבת איתא בהדיא למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ דהיינו טבעת עם תכשיטין שבפנים דהיינו כומז. לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה שבאשה כאילו הסתכל במקום התורפה:
שתבעה למטה כו׳. ר"ל שתבעה לתשמיש והיא אינה מתרצה לו כ״כ הטא"ח סימן ר"מ ובטור אה"ע סימן כ"ה ובספר מנורת המאור סימן קע"ט מביא בשם מסכת כלה וגרס הכי מפני שתבעה לתשמיש ואינה נתבעת:
אנוסה אני. ואעפ"כ מתרצית קצת וכתב הטור בסימן הנ"ל דאיכא בינייהו רוצה ואינה רוצה ר"ל לר״א אינה מתרצית כלל ולר"י מתרצית קצת:
בשעת טהרתה כו׳. ר"ל בשעת תשמיש אמרה לבעלה טמאה אני כדי לצערו ובספר מנורת המאור סימן הנ״ל גרס בהדיא שאמרה בשעת תשמיש טמאה אני:
שנאת חנם. פרש״י בשבת דף ל״ב שלא ראה בו דבר עברה שיהא מותר לשנוא אותו ואפ"ה שונאו זהו שנאת חנם:
מריבה רבה. מדה כנגד מדה לפי שהוא עשה מריבה לפיכך מריבה רבה בתוך ביתו:
ובניו ובנותיו כו'. היינו נמי מדה כנגד מדה שאהבתו ניטל' ממנו:
יראתו על פניכם כו'. היינו הבושה שניכרת בפנים וכתיב בתריה לבלתי תחטאו. ר״ן בנדרים:
סחו לי מלאכי השרת. בנדרים מפרש אמימר מאן מלאכי השרת רבנן ואמאי קרי להו מלאכי השרת דמצייני כמלאכי השרת ופי' הר״ן שהן מצויינין ומובדלין משאר בני אדם כמה"ש וכדאמרינן בהגדה מלמד שהיו ישראל מצויינין שם כלומר שהיו עם בפני עצמן ולא נתערבו במצרים:
שהופכין שולחנן. ולפי ששינה בירך לוקה בירך. ר״ן:
שמספרין בשעת תשמיש. ולפי שחוטאין בדיבור ובשמיעה נעשו חרשין שאינן שומעין ואינן מדברין:
בשעת תשמיש כו׳. בנדרים לא גרסינן ובשעת תשמיש מהו אצלך אלא ה״ג שאלו את אימא שלום מפני מה בניך יפין ביותר:
לא במשמרה ראשונה. שליש הראשון של לילה ולא במשמרה האחרונה היינו שליש השלישי של לילה אלא בבינונית דהיינו באמצע הלילה והטעם לפי שבתחלת הלילה ובסוף הלילה הנשים הולכות בשוק וירא פן בשעת תשמיש יתן דעתו על אשה אחרת:
מגלה טפח. פרש"י לא היה מגלה רק טפח מהאשה ואותו טפח היה תיכף מכסה שהיה ממהר באותו ענין. ור"ן פי׳ במסכת נדרים דאמרינן בפרק מ״ש שהתירו (לה לאשה) [לו לאיש] לגלות טפחיים לקטנים והוא מגלה טפח מאותן טפחיים ומכסה טפח כלומר וטפח שני נשאר מכוסה:
ודומה כמי שכפאו שד. פי' רש"י שבא עליה בכח ודומה כמי ששד כופאו ואית דאמרי שמתכסה כולו כמו אדם שמפחד מן השד. ועי' בטור אורח חיים סימן ר״מ ובטור אבן העזר סימן כ״ה הרבה פירושים על הא דמגלה טפח ומכסה טפח והקשה הטור לפ"ז שהיה ממהר באותו ענין א״כ לא היה משהה על הבטן ואמרו חכמים [נדה דף ע״א] שכר פרי הבטן בשכר שמשהין עצמן על הבטן עד שיזרעו נשותיהן תחלה הוויין להו בנים זכרים. ותירץ כי כל לבבות דורש ה׳ וכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם מי שיודע בעצמו שיוכל לעשות המעשה ולא תכנס בו מחשבה אחרת והוא משהה עצמו כדי שתהנה האשה מן המעשה ותזריע היא תחלה מכוון לעשות מצוה ועושה אותה הקב"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים ומי שאינו בטוח בעצמו וממהר כדי להנצל מן החטא גם הוא עושה מצוה והקב״ה משלם לו שכרו בבנים זכרים ע״כ:
כל כך למה. למה קבעת הזמן באמצע הלילה דוקא ובמהירה כל כך והשיב שלא תעלה על דעתו באשה אחרת והוי הבנים קרובים להיות ממזרים:
בני אמה. במסכת נדרים גרסינן בני אימה ופי' הר"ן שמטיל אימה עליה ונזקקת לו שלא ברצונה אבל הרא׳ש גורס שם אמה כמו הכא דהיינו שפחה משוחררת לפי שרגילה להיות שטופה בזימה. אבל הכא ע"כ א"א לפרש כפי׳ הרא"ש דהא קתני הכא בני שפחה וא״כ היינו בני אמה דשם בגמרא לא קתני בני שפחה אע"כ דהכא גרסינן אימה וכפי׳ הר״ן:
בני שפחה. כבר פרשתי שהוא שפחה משוחררת:
בני שנואה. ששונאה בשעת תשמיש ומתוך כך נותן דעתו באשה אחרת:
בני נדה. בגמרא ובכל הפוסקים לא קחשיב נדה אבל באמת אין זה סתירה דקי"ל הבא על הנדה אין הוולד ממזר (מן התורה) ואם כן קאמר הוי כממזר ואינה ממזר:
בני נידוי. שבא עליה כשהוא או היא מנודה:
בני תמורה. שבא על אחת מנשיו וכסבור שהיא צרתה:
בני מריבה. אע"פ שאינה שנואה אלא שהיה מריבה ביניהם לפי שעה:
בני שכורה. שמשמש בשכרות דביאתו לאו ביאה גמורה אלא כביאת זנות שאין מתכוון אלא לבעול בעלמא:
בני גרושת הלב. שגמר בלבו לגרשה אע״פ שאינו שונאה מתוך שגמר בלבו לגרשה דעתו ומחשבתו על אחרת:
בני ערבוביא. שהיה לו נשים הרבה ואינו יודע על איזה מהן בא. והנה כאן חשיב עשר מדות ובמסכת נדרים קתני בני תשע מדות וכ״כ כל הפוסקים בני תשע מדות. אמנם אין זה קושיא דבאמת במס׳ נדרים קחשיב בפרט נמי עשר אע"פ שבכלל קתני תשע ושם בגמ׳ נותן סימן אסנ"ת משגע״ח והיינו תשע וכתב שם הר״ן דאימה ואנוסה קחשיב כחד דדמיין להדדי. ומהרש״א כתב דאות אל"ף של אסנ"ת מורה על ב׳ דברים על אימה ועל אנוסה וא"כ לפי הסי' המה רק תשע אבל בפרטן עשרה הן. ובזה מיושב קושי׳ אא"מ זצ"ל בפרשת כי תצא על בעה"ט שכתב בני עשרה מדות והקשה אא"מ זצ"ל דבמסכת נדרים קחשיב רק תשע אבל למ"ש לק"מ:
בני ישינה. שבא עליה כשהיא ישינה דאסור והיינו ישינה ממש אבל נים ולא נים מותר כדאיתא בנדה דף י"ב:
שלא בכתובה. דקי"ל אסור להתייחד עם אשתו שלא בכתובה כמבואר בשו"ע אה"ע סימן ס"ה:
ויתקין. ר״ל חלשות כדמפרש לקמן וכן פי׳ רש״י במס' נדה:
חולשת כו׳. ר"ל מי שיש לו בנים חולשות אלו בני נדה בועלי נדות ומכוערים היינו בני ספק טהרות:
ויתקין חולשות. פרושי קמפרש מאי ויתקין חולשות:
בעלי ראתן. שיש להן שרץ במוח כדאיתא במס' כתובות:
שלא טעמו כלום. כלומר שלא טעמו כלום לאחר הקזה: