שבת עולה אבילות מן המנין ואינה מפסקת. ר"ל אם אירע שנת בימי אבלו עולה למנין שבעה. אבל אינה מפסקת דלאחר שבת צריך להשלים שבעת ימי אבילות עם השבת והכי איתא להדיא במ"ק דף יט במתני׳ הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל בטל ממנו גזרת שבעה מפני שאמרו שבת עולהי ואינה מפסקת:

רגלים מפסיקין כו׳ פירש רש"י מפסיקין דכי קבר מתו שלשה ימים קודם הרגל מפסיק האבילות לגמרי ולאחר הרגל אינו משלים כלום. ואין עולין דכי קבר מתו בתוך הרגל דלא בטלה ממנו גזירת שבעה אין ימי הרגל עולין למנין שבעה אלא לאחר הרגל צריך לישב ז ימי אבילות:

ר"א אומר כו׳. פרש"י שאיו לעצרת תשלומין כל שבעה ואינו אלא יום אחד ודינו כשבת שעולה ואינה מפסקת:

רשב"ג אומר ר"ה כו'. ובמתני' דמ"ק גרסי' רבן גמליאל אומר ר"ה ויוה"כ כרגלים מיהו אנן קי"ל דבכל הרגלים וגם ר"ה ויוה"כ אפי' לא נהג אבילות אלא שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה וכ"כ הטור והשו"ע סי' של"ט ובאו"ח סימן תקמ"ה:

מפסיד כו'. כצ"ל ה"ז מפסיק את כל הרגל ר"ל שאינו נוהג אבילות ברגל ומונה ששה ימים אחר הרגל להשלים שבעת ימי אבילות עם יום אחד שנהג קודם הרגל והיינו כסתם מתני' שהבאתי לעיל דדוקא בקובר מתו ג' ימים קודם הרגל בטלו ממנו גזירת שבעה דעיקר אבילות הוא שלשה ימים אבל בקובר מתו יום א קודם לרגל צריך להשלים ששה ימים אחר הרגל:

ר"א אומר כו' עירבוב דברים יש בהלכה זו וכצ"ל אינו צריך כפיית המטה אחר הרגל דברי ר"א וחכ"א אפי' יום אחד אפי' שעה אחת אר"א בר"ש הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה שב"ש אומרים שלשה ימים ובה"א אפי' יום אחד. וכ"ה נמ"ק דף כ ע"א:

בטל ממנו גזירת ל׳. הואיל שהתחיל יום אחד מימי השלשים אין צריך לשמור כלום לאחר הרגל דין שלשים אלא מותר לאלתר בתספורת וגיהוץ ובכיבוס:

לא סיפר כו׳. זהו דעת ת"ק כגמרא דף יט דקאמר התם להדיא שמנה ימים קודם לרגל בכולו ממנו גזירת ל׳ ומגלח ערב הרגל אם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל ופי׳ רש"י דכי בטלו גזירת ל׳ ואיבעי ליה לגלוחי ערב הרגל ולא גילח אסור לגלח אחר הרגל עד לאחר שלשים אבל אבא שאול פליג התם ואמר אע"פ שלא גילח ערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל. ונ"ל שכצ׳׳ל כאן דלפי גירסא דהכא לא פליג אבא שאול מידי ומאי שייך הלכה כדבריו ע"כ נראה דגרסי׳ הכי אבא שאול אומר הקובר את מתו כו' ואם לא גלח ערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל וחכ"א אסור לגלח אחר הרגל וע"ז שייך שפיר לומר והלכה כא"ש והכי קי"ל:

שני ימים בתוך הרגל. כצ"ל אם קבר מתו שני ימים בסוף הרגל מפסיק ברגל ומונה כל השבעה אחר הרגל כדאמרינן בריש פרקין די"ע אינו עולה:

ומתעסקין עמו ה׳ ימים אחר הרגל. אינן צריכין לנחמו אחר הרגל רק חמשה ימים שכבר נחמוהו שני ימים בתוך הרגל והכי איתא בגמרא דף כא כל שהוא משום עסקי רבים אין רגל מפסיקו פרש׳׳י תנחומי אבילים אין רגל מפסיקו שיהא צריך להשלים ולעסוק בו אחר הרגל אלא מתעסקין בו ברגל. ואפשר לקיים גי׳ דהכא שני ימים בתוך הרגל. ר"ל כשמת לא נשארו רק שני ימים מן הרגל כגון שמת ביום ששי וכיון שנחמהו ב׳ ימים בתוך הרגל מתעסקין עמו רק ה׳ ימים לאחר הרגל:

ז׳ ימים בתוך הרגל. כלומר שקבר מתו בתחלת הרגל א"כ כבר נחמוהו כל ז׳ ימי הרגל ולכן אין הרבים מתעסקין עמו כלום אחר הרגל לנחמו. ובגמרא גרסי׳ בהדיא הכי הקובר מתו בתחלת הרגל מונה שבעה אחר הרגל ואין רבים מתעסקין בו שכבר נתעסקו בו ברגל:

לא עבדו ולא בהמתו כו׳. הכי איתא שם בגמרא קברו בתחלת הרגל מונה שבעה לאחר הרגל ומלאכתו נעשית ע"י אחרים ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעה בתוך ביתו. והטעם שמותר לעשות מלאכה ע"י אחרים כתב הטור סי׳ שצ"ט כיון דכבר נתבטל בשבעת ימי הרגל ממלאכה אע"פ שלא נתבטל מחמת האבל אלא מחמת הרגל סוף סוף נהג כדין אבילות במלאכה הלכך אין להחמיר בו כמו בשאר אבילות ומלאכתו נעשית ע"י אחרים:

הרגל עולה למנין שלשים. אם קבר מתו איזו ימים קודם לרגל שלא בטלו ממנו גזירת שלשים או קבר מתו בתוך הרגל שלא בטל ממנו אפי׳ גזירת שבעה אפ"ה הרגל עולה למנין שלשים. גם בזה כתב הטור בסי׳ הנ"ל הטעם שהרי דין שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת נוהג ברגל שהרי מתורת רגל מותר ללבוש כלים מגוהצים חדשים וכן בבא ממדינת הים או מבית השביה ושאר שמנו חכמים מותרין לספר ולכבס ומדין אבילות נוהג בכולם כמו בחול משו"ה עולה הרגל למנין שלשים:

אבל במועד כו׳. כלומד אע׳׳פ שאבל במועד כאילו אינו אבל אפ"ה דבר שבצנעה נוהג:

כללו של דבר (כו׳) כל שעסקו עם הרבים. כגון תנחומי אבלים הרגל עולה למנין שבעה כדקתני לעיל לפי שמנחמין אותו לכן א"צ לנחמו אחר הרגל אבל כל שאין עסקו עם הרבים כגון דברים שהן משום אבל שאינן נוהגין ברגל אין הרגל עולה למנין וחייב בהן אחר הרגל:

שלשים יום לאבל כו׳. איידי דאיירי מדין שלשים של אבל נקט הכא כמה דברים מדין ל׳ והדר תנא ומפרש כל חדא וחדא:

מתחת המכבש. משמע ישינים היוצאין ממכבש אסורין ועיין בטור סי׳ שפ"ט אי בעינן בחדשים נמי יוצאין מתחת המכבש או לא:

חדשים. כלומר אפי׳ בלבנים אינן אסורין אלא חדשים אבל שמקים לבנים מותר ובגמ׳ איתא בהדיא הכי בשם ר"א בר"ש לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד:

מותר בפינדא. כצ"ל מוהר בפונדא ובפסיקיא וכו׳. ר"ל אע"פ שהן מגוהצין מותר לאבל לצאת בהן שכלים הללו אינן חשובין וכ"כ הב"י בסי׳ שפ׳"ט:

מותר להוליך כלים. אע"פ שאסור ללבשן בתוך ל׳ אפ"ה מותר להוליך כלים לגהץ בתוך למ"ד כדי ללבשן אחר למ"ד:

לתספורת כיצד. הלכה זו משובשת אבל הרא"ש בפ׳ א"מ סי׳ נג הביא הגי׳ הנכונה וז"ל תניא באבל רבתי לתספורת כיצד אסור בנטילת שער אחד ראשו ואחד שפמו ואחד זקנו ואחד כל שער שיש בו ואשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה ע"כ וכצ"ל כאן וכן נראה מדברי הכ"מ פרק ה׳ מהלכות אבל על הא דכתב הרמב׳׳ם אשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה כתב הכ"מ וכן מבואר באבל רבתי פרק ז׳ מזה מוכח דגרסי׳ הכא כמ"ש:

עד שישלמו ל׳ יום. במס׳ מכות דף ג׳ ע"ב ילפי׳ מקרא שנאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ממשמע שנאמר קרבה שנת השבע איני יודע שהיא שנת השמטה ומה ת"ל שנת השמטה לומר לך יש שמעה אחרת שהיא כזו ואיזו זו המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום דאמר מר שלשים יום בשנה חשוב שנה:

כיצד ליפת תואר כו׳. ט"ס יש כאן וכצ׳"ל כיצד ליפ"ת וחשקת בה ולקחת לו לאשה וגלתה את ראשה ועשתה את צפרניה מגלחת ראשה ומעברת צפרניה דברי ר"א ר"ע אומר מגדלת כו׳ וכ"ה במסכת יבמות דף מ"ח ע"א. ועיקר פלוגתייהו בקרא דעשתה את צפרניה דר"א סבר דהוי פירושא לשון העברה שמעברת צפרניה ור׳׳ע סבר דהאי ועשתה הוי פירושא לשון גידול שתגדל את צפרניה:

ר"א אומר נאמר מעשה בראש. בגמ' דיבמות גרסי׳ הכי נאמר עשיה בראש פרש"י כלומר נאמר שם תיקון מצוה בראש דכתיב וגלחה וכו׳ מה מעשה האמור בראש נטילת שער אף מעשה האמור בצפרנים נטילת צפרנים ור"ע יליף הכי מה מעשה האמור בראש ניוול מטילת שער הוי ניוול אף מעשה האמור בצפרנים היינו גידול צפרנים דהוו ניוול:

לא עשה את רגליו. פרש"י לא עשה את רגליו לא קצץ צפרני רגליו. ולא עשה את שפמו לא גילח שער שפמו אלמא עשיה קרי להעברה וזהו ראיה לדברי ר"א:

ראיה לר׳׳ע כו׳. במסכת יבמות כל זה ליתא. אבל במדרש ילקוט פרשת כי תצא הובא מאמר זה וגרס הכי ד׳׳א שעריה כנשרין והנה הלשון דבר אחר אין לו שחר ועיין בזית רענן שדחק עצמו ליישב אבל לפי גרסא להכא שמביא מזה ראיה לר"ע א׳׳ש והכי פירושו דשם איירי בנבוכדנצר כשנתקיים הנבואה עליו ונעשה כחיות כשדה וכתיב בהא שעתא מלתא ספית על נבוכדנצר ומן אנשא טריד ועשבא כתורין יאכל ומטל שמיא גישמיה יצטבע עד די שעריה כנשרין רביה וטפרוהי כצפרין הרי שהכתוב מגנה אותו בגידול צפרנים א"ב מוכח דגידול צפרנים הוי ניוול וה"נ הך ועשתה צפרניה היינו גידול צפרנים:

ואת אמה וודאי. כלומר אביה ממש ואמה ממש ור"ע סבר דאין אביה ואמה האמורים כאן אלא עבודת כוכבים וכתבו תוס׳ ביבמות דלמסבר קראי פליגי א"נ נ"מ אם מתו אביה ואמה או נתגיירו:

ירח זה ירח כו'. מכאן עד בד"א כולו משובשת ויש בזה טעיות רבות והגרסא האמיתית היא כך. ירח ימים ירח שלשים יום רשב"א אומר תשעים יום ירח שלשים ימים שלשים ואחר כן שלשים והכי איתא ביבמות דף מח ע"ב. והא דקתני הכא ושאר כל הנשים שלשה חדשים מלתא אחריתא היא וה"ק אע"ג דהכא איכא למ"ד דמותר ביפ"ת לאחר ל׳ יום אבל בשאר כל הנשים שמתו בעליהן צריכין להמתין מלהנשא לאחר עד שלשה חדשים כדי לידע אס הוא בן שבעה לראשון או בן תשעה לאחרון כדאמרינן ביבמות. ובדוחק אפשר ליישב גירסא שלפנינו וה"פ ירח זה ירח כלומר סתם ירח שלשים יום. ופאר כל הגשים שלשה חדשים. אע"פ שיפ"ת מותרת לאחר ל׳ יום אבל בשאר כל הנשים בעינן שלשה חדשים. דברי ר׳ רע"א ובכתה את אביה ואת אמה ירח הרי אחד. ימים משמע עוד חודש הרי ב׳ חדשים ואח"ב תבוא אליה ובעלתה לרבות חודש השלישי הרי ג׳ חדשים והיינו כדעת רשב"א בגמרא דיבמות:

בד"א כו׳. ר"ל אם אינה רוצה להתגייר הא דפליגי אי מותר בה לאחר ל׳ יום או לאחר ג׳ חדשים אבל אם רוצה להתגייר מותר בה מיד לאחר טבילה ושחרור:

רשב"א כו׳. ט"ס הוא וכצ"ל רשב"א אומר אע"פ שלא קבלה עליה להתגייר כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד והכי אמרי׳ בהדיא ביבמות דף מז ע"ב:

וכל כך למה. קאי אדלעיל לרשב"א דס"ל דצריך להמתין שלשה חדשים ולמה כך ע"ז אמר כדי שלא יתערב זרע קודש כו׳ דג׳ חדשים הוא שיעור הבחנה ואם היא מעוברת מעובד כוכבים ידעינן אי הוי מעובד כוכבים. או מישראל והכי איתא להדיא במדרש ילקוט פרשת כי תצא. ועוד י"ל דקאי אעיקר מלתא למה החמירה התורה שתהא בוכה את אביה ואמה ועשתה את צפרניה וכל הדברים האמורים לעיל למה כך ע"ז אמר כדי שלא יתערב זרע קודש בעמי הארצות דהיינו שלא יהא ישראל נושא עובדת כוכבים ומש"ה החמירה התורה לעשות בה כל המעשים האמורים בענין אולי תתגנה עליו ולא ישאנה והך פי׳ השני נראה יותר דלפי' הראשון קשה א"כ כשרצתה להתגייר אמאי מותר בה מיד דהא בעינן הבחנה אע"כ כאן לא חששה התורה להבחנה והא דקתני כדי פלא יתערב פירושו כמ׳׳ש בפי׳ השני:

מוטב כו׳. כצ׳׳ל וכ׳׳ה בקדושין דף כא מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה ואל יאכלו בשר תמותות נבילה פרש"י מוטב שיאכלו בשר שחוטה אע"פ שהיא מסוכנת ואל יאכלו בשר נבילות וכצ"ל כאן. וה"פ כיון דחסה התורה שלא יתערב זרע קודש בעמי הארצות א"כ למה התירה התורה כלל יפת תואר ע"ז משני מוטב שיאכלו כו׳ כלומר לא דברה התורה אלא כנגד יצה"ר שאם לא התירה התורה ישאנה באיסור וכפרש"י בחומש פ׳ כי תצא ובקדושין דף כא:

אביו או חמיו. במסכת כתובות דף ד׳ מפרש הגמרא דוקא כשמת אביו או חמותו דליכא אינש דטרח דאביו של חתן טרח עצמו בצרכי הסעודה ואמו של כלה טרחה עצמה בתכשיטי כלה אבל איפכא לא:

ופורש לאחר שבעה. במס׳ כתובות גרסי׳ הכי בועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות משמע דצריך לפרוש עצמו תיכף לאחר בעילת מצוה:

אבל אין לו בנים. במס' מ"ק דף כג מפרש הש"ס באין לו בנים מותר משום מצות פריה ורבים וביש לו בנים קטנים מותר משום פרנסתן וכדמייתי לקמן ממעשה של ר׳ טרפון:

של ר"ט. בגמרא גרסי׳ אשתו של יוסף הכהן אבל הגי׳ דהכא היא כגי׳ הירושל׳ ועיין מזה בתוס׳ פ׳ א"מ דף כג וביבמות [דף מג] ובכתובות דף ד וברא"ש פ׳ א"מ סי׳ מח:

בתוך ל׳ יום כו׳. אם בתוך למ׳׳ד יום טען טענת בתולים כגון שאמר עדיין לא בעלתי אותה עד עתה נאמן אבל אחר ל׳ יום אינו נאמן וביבמות דף קיא מפורש הטעם דעד ל׳ יום מוקי אינש אנפשיה ולא בעיל:

כיצד לאלמנה כו׳. הלכה זו משובשת מאד ועוד שהעיקר חסר שאין מפרש לענין מאי הוי שלשים יום לאלמנה דהא עלה קאי ואקדים גמ' דכתובות נותנין לבתולה י׳׳ב חודש משתבעה הבעל לפרנס עצמה. וכשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס עצמו. ולאלמנה שלשים יום. ופרש"י לבתולה נותנין י"ב חודש להכין עצמה בתכשיטין. ולאיש נותנין כדי לפרנס עצמו בצרכי סעודה וחופה. ולאלמנה ל׳ יום שאינה טורחת כ"כ בתכשיטים שכבר יש בידה ותו איתא התם במתני׳ הגיע הזמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ופרש"י ולא נשאו שהבעלים מעכבין אוכלת משלו ואם כהן הוא אוכלת בתרומה דמשעה שהגיע הזמן חייב במזונותיה ע"כ. ומעתה יובן כמה שגיאות נפלו בהלכה זו וכצ"ל כיצד לאלמנה נותנין לה ל׳ יום לפרנס עצמה. וכשם שמתנין לאשה כך נותנין לאיש היא תובעתו והוא מעכבה אוכלת משלו ואוכלת בתרומה. וזהו דקתני הוא תובעה והיא מעכבתו מיותר דאם היא מעכבתו מ׳׳ט תהא אוכלת משלו. ויותר נראה לקיים גירסא שלפנינו ע"פ דאיתא שם דף נז ע"ב המארס את הבתולה בין שתבעה הבעל והיא מעכבת ובין שתבעה היא והבעל מעכב מתנין לה י"ב חודש משעת תביעה. וא"כ י"ל לענין אלמנה נמי דינא הכי בין שהוא תובעה והיא מעכבתו כו׳ נותנין לה ל׳ יום משעת תביעה:

היבמה שאמרה כו'. פירוש בתוך ל׳ יום שכנסה אמרה לא נבעלתי ליבם והוא אמר בעלתיך ודייך בגט כופין אותו לחלוץ דהיא נאמנת דעד תלתין יומין מוקי אינש אנפשיה ולא בעיל אבל לאחר ל׳ אין כופין אותו לחלוץ וביבמות גרסי׳ מבקשין ממנו שיחלוץ לה. דלאחר ל׳ יום היא נאמן דיותר מל׳ יום לא מוקי אינש אנפשיה מלמבעל מיהו איהו לא משתרי דשוויתה נפשה חתיכה דאיסורא ובעי חליצה ומשו"ה מבקשין ממנו שיחלוץ אבל לא כופין דהא הוא אמר שבעל והא דכופין אותו לחלוץ תוך ל׳ יום ומבקשין אותו לאחר ל׳ ולמה אין כופין ומבקשין ליבם. משני בגמ׳ כגון שגט יוצא מתחת ידה שכיון שנתן גט לזיקתו נפסלה עליו מיהו בעי חליצה למשרייא לעלמא כ"כ הרע׳׳ב בפ' י"ג דיבמות:

המדיר את אשתו כו׳. שנדר שהיא לא תהנה ממנו:

עד ל׳ יום יעמיד פרנס. בכתובות ריש פרק המדיר מפרש (רש"י) [הש"ס] לא שיעמיד שליח דהא שלוחו של אדם כמותו אלא שאומר כל המפרנס אינו מפסיד והטעם דדוקא עד ל׳ יום מבואר שם בגמ׳ דעד ל׳ יום לא שמעי אינשי וליכא זילותא טפי מל' יום שמעי אינשי ואיכא זילותא ומשו"ה יוציא ויתן כתובה:

בתחילת ל׳ יום. הלשון דחוק. ונ׳ל שכצ"ל בין שאמר הריני נזיר סתם ובין שאמר הריני נזיר ל׳ יום נזיר ל׳ יום ור"ל דבכל ענין שאמר הוי נזיר ל׳ יום והכי איתא במתני׳ מזיר דף ה׳ וילפינן מקרא דכתיב בנזיר קדוש יהיה יהיה בגימטריא תלתין:

והרי שהשלים כו׳. צ׳׳ל הרי שהשלים נזירתו ומלתא באפיה נפשיה היא כדאיתא בסוף פ׳׳ג דנזיר וסוף פ"ד דעדיות מי שהשלים נזירהו ואח"כ בא לארץ בש"א נזיר שלשים יום ובה"א נזיר בתחלה. פירוש כמנין הימים שקבל עליו צריך למנות בא"י וכל הימים שמנה בחו׳׳ל אין נהשבין שאין הנזירות נוהג רק בא"י אבל לא בחו"ל מפני טומאת ארץ העמים וב"ש סברי דאינו צריך למנות בא"י רק שלשים יום כמנין סתם נזירות:

הדר בא"י כו׳. כל הלכה זו משובשת וה"ג במנחות דף מד ע"א הדר בפונדק בא"י והשוכר בית בחו"ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב אבל השוכר בית בא"י חייב מיד משום ישוב א"י וכן הביא הרא"ש בה"ק והטור יו"ד סי׳ רצא וכן צ"ל הכא אבל הגירסא שלפנינו א"א ליישבה:

הלוקח כו׳. פי' שלוקח הוולד והתנה עם הלוקח שיתן לו האם עד שתניק הוולד כמה חייב להניח לו האם וקאמר ת"ק בדקה צריך להניח לו האם להניק ל׳ יום ובגסה נו"ן יום ור"י סבר בדקה ג׳ חדשים. והנה דין זה לא מצאתי בגמרא ושו"ע ואפשר שנלמד דין זה מדין הבכור האמור לקמן:

טיפולי הבכור. ר"ל עד כמה ישראל חייב להטפיל בבכור להתעסק בגידולו קודם שיתנהו לכהן בדקה ל' יום ובגסה נ׳ יום ובמסכת בכורות דף כו ילפינן מקרא דכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי וסמיך ליה כן תעשה לשורך ולצאנך ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם וצאנך המאוחר לבכור בניך שהוא מאוחר. מלאתך ודמעך שהן הביכורים קריבין לחמשים יום שהתבואה מתבשלת בפסח ואין מביאין בכורים עד עצרת דנתיב וחג הקציר בכורי מעשיך וכמו שאתה עושה למלאמך ודמעך שאין מביאין אלא לסוף נ׳ יום כן תעשה לשורך שלא הביאנו עד נ׳ יום וכדרך שאתה עושה לבכור בניך דכתיב ביה ופדויו מבן חדש תפדה כן תעשה לצאנך שלא הביאנה עד ל׳ יום עכ"ל הרע"ב במס׳ בכורות ור׳ יוסי פליג התה וס"ל בדקה ג׳ חדשים לפי שטיפולה מרובה ששיניה דקות ואין יכולין לאכול עשב ואם לא תהיה עם אמה תמות. ונ"ל הא דקהני לעיל גבי הלוקח בהמה להניק ר"י אומר בדקה שלשה חדשים צריך להיות כאן גבי בכור דהכי קתני להדיא במתני' דבכורות והך דינא דלוקח נלמוד מדין דבכור:

סוכה הישנה. היינו שעשאה קודם לחג ל׳ יום כדקתני בסיפא ולא פירש שהיא לשם חג:

ב"ש פוסלין. דבעו סוכה לשמה וזו סתם נעשית ואלו תוך ל׳ לחג הוי כיון דשואלין בהלכות החג קודם לחג ל׳ יום סתם הוא לשם חג אבל קודם ל׳ סתמא לאו לחג:

וב"ה מכשירין. דלא בעינן סוכה לשם חג:

עד שיתחדש כו׳. הכי איתא בירושלמי הובא בתוס׳ דסוכה דף ט׳ ע"א דלב"ה בעינן עכ"פ שיחדש בה דבר:

והפרגין. כעין רמון מלא זרע:

מתעשרין לשעבר. כמעשר שנה שעברה אם היה שנה ראשונה ושניה של שמיטה נוהג בהן מעשר שני ואם שנה שלישית נוהג בהן מעשר עני:

ומותרין בשביעית. אם השרישו בשנה הששית לפני ר׳׳ה של שביעית מותר ין בשביעית ואין בהם משום קדושת שביעית דכיון שהשרישו לפני שביעית ובהנהו אזלינן בתר השרשה:

ומתעשרין לשנה הבאה. היינו כשנת לקיטתן כיון דבאותה השנה נשרשו ואם היה שנה השביעית כשנלקטו אין מתעשרין כלל ויש להן קדושת שביעית ובמס׳ שביעית פ׳׳ב מפורש הטעם דאזלינן בהנהו בתר השרשה כיון דאין נלקטין כאחד לא אזלינן בהו בתר לקיטה כשאר ירק אלא בתר השרשה דהא נשרשו בזמן אחד:

שזרעו לזרע. להוציא מהן הזרע ולא לאכילה כיוצא בו אזלינן נמי בתר השרשה כמו באורז ודוחן בין לענין מעשר בין לענין שביעית:

גמלנין. פי׳ גסין ובמשנה דשביעית גרסי׳ אפונין גמלנין:

שנתמלאו שנתגמלו. כלומר אם כבר נתמלאו ונתגדלו לפני ר"ה אז מתעשרין לשעבר ובמשנה גרסינן אפונין הגמלנין משתרמלו פי' שהוקשו ונעשה כעין כיס. והא דקתני האי מלתא הכא נ"ל דמשום סיפא נקט לה כיון דתני בסיפא דהך מתני׳ בצלים הסריסים כו׳ שמנע מהן מים למ"ד יום לפני ר׳׳ה כו׳ דדמו לכל הנך דקתני לעיל דהוי הדין של שלשים יום משו"ה קתני כולה הך מתני׳ הכא:

בצלים סריסים. כלומר בצלים שאין עושין זרע כשאר בצלים ומשו"ה נקראו סריסים:

שמנע מהן למ"ד יום. כצ"ל שמנע מהן מים יצאו מתורת ירקות הגדילין על כל מים ונעשים כשדה בית הבעל המספקת במי גשמים הלכך מתעשרין לשעבר:

אם עלתה כו'. כצ׳"ל עלתה להן שנה ומותר לקיימן בשביעית כלומר שכיון שמנע מהם מים ל׳ יום קודם ר"ה א"כ עיקר גידולן היה בשנה שעברה משו"ה מתעשרין לשעבר ואם היה ל׳ יום לפני שנה שביעית מותרין לקיימן בשביעית דכבר גדלו בששית. ובמשנה דשביעית גרסי׳ הכי בצלים הסריסים כו׳ לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין לקיימן בשביעית וכתב הר"ע מברטנורה הא דקתני הכא פול המצרי מיירי שזרעו לירק דאי זרעו לזרע הא תנן לעיל דאזלינן בהו בתר השרשה אפילו לא מנע מהם מים:

המבריך. היינו שכפף זמורה של גפן בארץ וכסהו בעפר:

והמרכיב. שהביא ענף של אילן והרכיב אותו באילן אחר שהוא מינו:

עלתה לו שנה. כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה למנין שני ערלה אבל פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה עד תשרי הבא אם אינו ערב שביעית ואם ערב שביעית היא אסור לקיימו משום תוספת שביעית:

ר"י אומר כו׳. כתב הרע"ב בפ"ב דשביעית במסכת ר"ה מוכיח דהנך ל' דקליטה לת"ק וג׳ ימים דר"י ושתי שבתות דר"ש ור"י צריכין קודם ל׳ דתוספת שביעית דבעינן שתקלוט הנטיעה קודם תוספת שביעית וכולהו ס"ל דתוספת שביעית ל׳ יום הלכך לת"ק דאין קליטה פחות משלשים בעינן למ"ד דקליטה ולמ"ד דתוספת ולר׳ יהודה דאמר בג׳ ימים הוי קליטה צריך ל"ג ימים ולר"י ורבי שמעון דשעור קליטה ב׳ שבתות בעינן מ"ד יום:

פירות של נטיעה זו כו׳. פרש"י סירות נטיעה זו אע"פ שאמרנו עלתה לו שנה אם חנטו בו פירות לאחר ראש השנה של שנה שלישית מיד עדיין אסורין משום ערלה עולמית שאע"פ שתשרי ר"ה לנטיעה ט"ו בשבט ראש השנה לאילן וזה כבר נעשית אילן לפיכך אין שנתו מתחיל לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט אבל משם ואילך אם יחנטו בה פירות תורת רבעי עליהן ועיין ברא׳׳ש בהלכות קטנות ובב"י סי׳ רצ"ד: