שם (ה"ג) כתוב א' אומר ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו וכתוב א' אומר וישרפו באש. ר' יוסי בן חלפתא ורבנן ר' יוסי בר חלפתא אומר מה שהי' של מתכת וישאם דוד ואנשיו ומה שהי' של עץ ויאמר דוד וישרפו באש ורבנן אמרי מה שהי' אתי הגיתי מבטל וישאם דוד ואנשיו ומה שלא הי' מבטל ויאמר דוד וישרפו באש מה מקיים ר' יוסי בר חלפתא וישאם דוד ואנשיו נטלום בשפייו (ופי' הפ"מ מה שהי' של מתכת ולא הי' שייך בשריפה וישאם דוד כו') מה מקיים ר' יוסי בר חלפתא וישאם הרי אסורין בהנאה הם נטלום בשפייו כלומר דר"י בן חלפתא נמי ס"ל שלא נטלו אלא לאחר שביטלום אותו ושברם לשפויים קטני' אלא הא דקאמר מה שהי' של מתכות וישאם משום דאותן הוי חשיבי וא"ל לאיתי לבטלם ושל עץ לא הי' חושש ואמר לשרפם לקיים ביעור:

והנה פירושו דחוק מאוד דא"כ לבתר דמסיק דנטלם בשיפוי' א"כ ר' יוסי נמי מודה לחכמים דשל עץ הי' שורפם ושל מתכת הי' איתי הגיתי מבטלם ורבנן אמרי דבכל ע"ג קידם שביטלם איתי הגיתי כתיב וישרוף באש ולאחר שבא איתי הגיתי בטלם ועוד מה שייך זה לפלוגתא דר' יוסי ורבנן דמתניתין דר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח ואמרו לו אף הוא נעשה זבל וכתיב לא ידבק בידך מאומה כו':

ע"כ נראה לי שהוא ט"ס בירושלמי ונתחלפו התיבות (וכצ"ל) כתוב א' אומר ויעזבו שם אה עצביהם וישאם דוד ואנשיווכתוב א' אומר וישרפו באש ר' יוסי בר חלפתא ורבנן ר' יוסי בן חלפתא אומר (והוא ט"ס וצ"ל) רבנן אמרי מה שהי' של מתכת וישאם דוד ואנשיו ומה שהי' של עץ ויאמר דוד וישרפו באש (והוא להטעם שהחילוק בין של מהכת ושל עץ הוא משום החשיבות כדמשמע מתוס' בע"ג (ד' מ"ד) בד"ה כאן קודם שבא איתי הגיתי כו' כבר כתב ע"ז היפה מראה שאינו מבין מה חילוק יש בין של עץ או של מתכות לענין ביטול אלא דהטעם הוא כמו שאמרו חכמים אף הוא נעשה זבל ולא ידבק בידך מאומה א"כ כל החשש שלא יהי' שוחק וזורה לרוח הוא משום שנעשה זבל וא"כ מצמיח ע"י הזבל. אך זהו דווקא בשל עץ אבל אם של מתכת א"כ אין נעשה זבל דהא אינו מצמיח וכמו דאמרינן בחולין (ד' פ"ח) וכסהו בעפר כו' יכול שאני מרבה אף זבל הגם כו' ושחיקת כלי מתכות ת"ל בעפר כו' מרבה אני את אילו שהן מין עפר ומוציא אני את אילו שאינם מין עפר ופירש"י דהני מין עפר שמגדל צמחין משא"כ הני אין מגדל צמחין וא"כ שחיקת כלי מתכות אינו מגדל צמחין. וע"ז אמר דכתוב א' אומר ויאמר דוד ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו וכתוב א' אומר וישרפם באש ע"כ אומר ר' יוסי בן חלפתא ורבנן רבנן אמרי (כצ"ל) מה שהי' של מתכת וישאם דוד ואנשיו (פי' ששחקן וזרה לרוח דזה הי' של מתכות דבשל מתכות אינם נעשים זבל ע"כ לקחם לזרות לרוח):

[ולשיטת הירושלמי הוא דלא כמו שכתבו התוס' בחולין (ד' פ"ח) דבפני עצמו אינו מגדל צמחים אלא שמועיל לזבל אלא כמו בתירץ ר"ת דאינו מגדל צמחים רק אם שורפן אבל אם שוחקן וזורה לרוח אינו מגדל צמחים עיין שם והא שכתבו התוס' שם דסתם עבודת כוכבים בשריפה היינו בעבודת כוכבים של ישראל כמו דמי תי התם מהא דהעגל ומנחש הנחשת אבל גבי דוד שנטלו מעובדי כוכבים ע"כ בשל מתכות הי' שוחק וזורה לרוח):

ואח"ז ורבנן אמרי (והוא ט"ס וצ"ל) ר' יוסי בן חלפתא אמר מה שהי' איתי הגיתי מבטל וישאם דוד ואנשיו (פירוש דהיינו שנשאם לעצמו) ומה שלא הי' מבטל ויאמר דוד וישרפו באש וא"כ אין מזה הוכחה שאין לשחוק לזרות לרוח משום שנעשה זבל דכאן קודם שבא איתי הגיתי ומבטל ע"כ כתיב וישאם דוד כו' ולאחר שבא איתי הגיתי בטלום כתיב וישרפם באש:

ואח"כ אומר מה מקיים ר"י בן חלפתא (והוא ט"ס וצ"ל) מה מקיימין רבנן וישאם דוד ואנשיו נטלום בשיפויו (פירוש שמקשה על רבנן דאמרי דבשל מתכות כתיב וישאם דוד דהיינו ששחקן וזרקן לרוח דמאי משמע מהא דכתיב וישאם ששחקן וזרקן לרוח דהא וישאם משמע שנטלם לעצמו ע"ז אומר נטלם בשיפוי' (פי' דמתחילה שברו ואח"כ נטלם פי' שנטלם לרוח) והוא כמו דאיתא בע"ג (ד' מ"ד) ומאי משמע דהאי וישאם דוד כו' דזרויי' היא כדמתרג' רב יוסף תזרם ורוח תשאם ומתרגמינן תזרם ורוח תטלטלינון ע"ז אומר דלרבנן הא וישאם לא שנטלם לעצמו כמו שהם לאחר ביטול כמו דאמר ר' יוסי אלא דהאי וישאם היינו שנטלום בשיפוי' (פי' לאחר ששברם זרם ברוח וע"כ מקשו קראי אהדדי ומתרצי דוישאם הוא משל מתכות והוא כמו שביארתי דכל מתכות לא נעשה זבל אבל של עץ וישרפו באש והוא משום דנעשה זבל ע"כ שרפם באש משא"כ לר"י שאינו סובר הא דנעשה זבל ע"כ מתרץ דכאן קודם שבא איתי הגיתי וביטלה ע"כ כתבו וישרפם באש וכאן לאחר שבא איתי הגיתי ובטלה ע"כ כתוב וישאם דוד ואנשיו דהיינו שנטלן לעצמו ודו"ק:

שם (ה"ה) ר' זירא ריב"ח כתוב א' אומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם כו' מה עליהם דבר שהוא מיוחד להם תכשיט הוא להם כו' ר' יוחנן בשם ר' ינאי כל שהכניסו לפנים מן הקנקלין אסרו כגון כיסים של מעות כו' ר' בא בשם רב יהודה אפי' מים ומלח מלח לשוף מים לדיח ואהן אפי' אלא כגון מים ומלח (ופי' הפ"מ ואהן אפי' מסקנא דמילתא היא דהאי אפי דקאמ' לא בא לרבו' אלא דברים שהן כמו מים ומלח והן נכנסין לצורך תקרובות כמו מים ומלח:

והוא תמוה דלמאי קאמר וההן אפי' אלא כגון מים ומלח ובש"ס דילן בעבודת כוכבים (ד' נא) כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפי' מים ומלח אסור ולמה קאמר הירושלמי ההן אפילו אלא כגון מים ומלח הנעבד ע"כ נראה לי שנתחלפו השורות וצריך לגרוס אח"כ וכמו שאבאר:

עוד שם הנעבד איה תניי תני בין שלו בין של חבירו אסור ואית תניי תני כלו אסור ושל חבירו מותר מאן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור ר"י מאן דמר שלו אסור ושל חבירו מותר ר' יוסי ור"ש ר' יוסי בשם ר' אילא דברי הכל היא כמה דתימר תמן דבר שיש בו רוח חיים אף עפ"י שאינו נאסר להדיוט נאס' לגבוה ודכותה דבר שאינו שלך אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה (כצ"ל):

עוד שם ר' בון בר חייא אמר אפי' סולת שלו אסור ושל חבירו מותר מה כמאן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור (פי' בתמי' דלמאן דאמר בין שלו ובין של חבירו בוודאי אסור (או שצ"ל) מה כמאן דמר שלו אסור ושל חבירו מותר) לא אתפלגון בדבר שאין בו רוח חיים אתא ר' בון בר חייא מימר לך בדבר שיש בו רוח חיים היא מתניתא בין מה דאתפלגון בדבר שאין בו רוח חיים הא דבר שיש בו רוח חיים אסור ודבר שאין בו רוח חיים לא כל שכן הוי שלא תאמר כמה דאת אמר תמן דבר שיש בו רוח חיים אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכוותה דבר שאינו שלך אעפ"י שאין נאסר להדיוט נאסר לגבוה:

והנה הפ"מ פי' דהא דקאמ' ר' בון בר חייא אפי' סולת שלו אסו' ושל חבירו מותר לפי המסקנא ר' בון אהאי ברייתא דקתני הנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר קאי כדלקמן וקמל"ן דלאו דווקא בנעבד בעלי חיים קסבר האי תנא דאין אדם אוסר את של חבירו לגבוה אלא אפי' במחובר דאינו נאסר להדיוט כדקתני במתניתין אבל לגבוה אסור דיש נעבד במחובר לגבוה והשתא קאמר דאפי' בהאי דינא דקאמרה הברייתא דשלו הוא אסור ושל חבירו מותר ופירושו דחוק מאוד:

ע"כ נראה לי לבאר דקאמר ר' בון בר חייא אמר אפי' סולת שלו אסור ושל חבירו מותר וע"ז אומר מה כמאן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור (פי' בתמיה) דלמאן דאמר בין שלו ובין של חבירו אסור ודאי דבכל חבירו נמי אסור) אמר לא אתפלגון בדבר שאין בו רוח חיים (פי' שאומר ר' בון דבדבר שאין בו רוח חיים לא אתפלגון) אתא ר' בון למימר בדבר שיש בו רוח חיים היא מתניתא (פי' הברייתא דתני דבין שלו ובין של חבירו אסור מיירי בדבר שיש בו רוח חיים וכמו שיתבאר לקמן וע"ז אומר דבין מה דאיפלגון בדבר שאין בו רוח חיים הא דבר שיש בו רוח חיים אסור נראה שצ"ל בין מה דאיפלגון בדברים שאין בהם רוח חיים הא דבר שאין בו רוח חיים אסור (פי' להברייתא דתני נעבד בין שלו בין של חבירו אסור (וצ"ל) בין מה דאיפלגון בדבר שיש בו רוח חיים דבר שאין בו רוח חיים לא כש"כ (פי' דקשי' בין אי אמרינן דאיפלגו בדבר שאין בו רוח חיים א"כ לר' יהודה דאדם אוסר שלו ושל חבירו א"כ בודאי דאסור ובין אי אמרינן דאיפלגו בדבר שיש בו רוח חיים וא"כ ודאי בדבר שאין בו רוח חיים דאסור דהא בדבר שיש בו רוח חיים אינו נאסר להדיוט כלל אעפ"כ נאסר לגבוה וא"כ דבר שאין בו רוח חיים דשלו נאסר אפי' להדיוט א"כ כש"כ שנאסר בשל אחרים לגבוה:

ע"ז או' הוי שלא תאמר כמה דאת אמ' דבר שיש בו רוח חיים אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכוותה דבר שאינו שלך אעפ"י שאין נאסר להדיוט נאסר לגבוה (פי' שאומר שע"ז משמיענו ר' בון בר חייא דאף בדבר שיש בו רוח חיים נאסר בשל אחרים ג"כ). והטעם דאעפ"י שלא נאסר להדיוט נאסר לגבוה היינו דווקא בדבר שיש בו רוח חיים שאינו נאסר רק לגבוה ע"כ אוסר בשל חבירו ג"כ דהא אינו מפסידו רק שנאסר לגבוה דהא הוא דבר שיש בו רוח חיים וכה"ג אמרינן בב"ק (ד' צח) אמר רבה הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מ"ט כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וע"כ פטור מלשלם וה"נ אף שהוא אינו שלו אפי' הכי נאסר לגבוה ולהדיוט בלאו הכי לא מיתסר מחמת דהוי דבר שיש בו רוח חיים אבל דבר שאין בו רוח חיים א"כ אם הי' נאסר בשל חבירו א"כ הי' נאסר להדיוט ג"כ. אך שאין אוסר של חבירו כר' שמעון דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ כיון שאינו יכול לאסור כל חבירו להדיוט ע"כ אינו נאסר לגבוה ג"כ כיון דהא שהוא נעבד בטל אצל הדיוט מחמת שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממילא אינו אסור לגבוה ג"כ:

וע"כ אומר ר' בון בר חייא אפי' סולת שלו אסור ושל חבירו מותר פי' דבהכי מיירי הברייתא דקתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר) והוא דכיון דסולת נאסר להדיוט ג"כ ולהדיוט אינו יכול לאסור ממילא שאינו נאסר לגבוה ג"כ והברייתא דתני נעבדבין שלו בין של חבירו אסור מיירי בבעלי חיים ובבעלי חיים שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודו"ק:

אך הא דאמר ר' בון בר חייא אפי' סולת שלו אסור וא"כ לפי מה שביארתי היינו דווקא סולת אבל לא דבר שיש בו רוח חיים וא"כ מאי אפילו דקאמר:

ע"כ נראה לי שבכאן צריך לגרוס הא דלעיל והאי אפילו כגון מים ומלח (פי' דזה קאי לענין מים ומלח דמים ומלח בודאי אינו נאסר דסתמא קיימא להדיוט דלקרבנות מלח בא משל ציבור כמו דאמרינן במנחות (ד' כ"א) ומים לא הוי נמי לגבוה ועיין פרשב"ם בבא בתרא (ד' ע"ט) בד"ה מים כו' ואם כן קיימי רק להדיוט וע"כ אינו אוסר בשל חבירו ג"כ אפי' לגבוה ע"ז אמר אפי' סולת דהא סולת איפשר להקדישו למזבח. וע"ז אמר ר' בין בר חייא אפי' סולת שלו אסור ושל חבירו מותר והוא משום דסולת קיימי להדיוט ג"כ וע"כ אינו אוסר בשל חבירו אפי' לגבוה ג"כ. ובזה יתיישב הרמב"ם (פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ה) שסמך ע"ז הירושלמי דאם הוא לגבוה לחוד כגון בבעלי חיים אוסר אפי' דבר שאינו שלו והא דתני דאינו איסר שאינו שלו מיירי בדבר שאינו בע"ח כמו הסולת או מים ומלח כמו שביארתי ודו"ק:

שם (ה"ה) אגוז של ערלה שנטעו כו' הנה בספרי נועם ירושלמי ספ"ק דערלה ביארתי שם הא דאמר ר' יוסי אומר נוטעים יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה אמר ר' יוחנן עבר ונטעו מותר עבר והרכיב אסור ועיין במהרא"פ. ודבריו תמוהים. (והנה בספרי שפת הנחל ביארתי שהפי' הוא אם עבר ונטע מותר דזו"ז גורם מותר בדיעבד אבל עבר והרכיב אסור ומיירי שיש בה פירות ור' יוחנן לטעמי' בש"ס במנחות (ד' ס"ט) דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות אפי' הוסיף מאתים אסור עיי"ש בתוס' וכיון שיש בה פירות אין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ו מה' מ"ש):

אבל כעת לא נראה לי כן והוא דכל זה הוא לשיטת רש"י דס"ל דזה מקרי זה וזה גורם הנטיעה ומה שגדל ע"י קרקע ועוד דהירושלמי ס"ל דבאים רי הנאה אסור זה וזה גורם וכמו דאמרינן ביר ושלמי (ספ"ב דערלה) ר' הילא בשם רשב"ל ירדו לחמצן של עובד כוכבים כר"א פי' דזה וזה גורם אסור כו' א"ר מנא קומי ר' יוסי האיך מה דאת אמר תמן הלכה כר"א וכא הלכה כר"א א"ל ולכל דבר ופי' המפרש דזה וזה גורם בחמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה משא"כ בתרומה כו' וא"כ שיטת הירושלמי דלא כשיטת הש"ס דילן אלא דזה וזה גורם אסור בדבר שאסור בהנאה):

ע"כ נראה לי דעבר ונטעו מותר הוא משום דנטיעה ע"י אגוז הוי דבר שזרעו כלה ודב' שזרעו כלה ס"ל להירושלמי דאפי' במידי דאסור בהנאה נמי מותר ולא כמו שכתבו התוס' בע"ג (ד' מ"ט) לשיטת הש"ס דילן דערלה כיון שאסור בהנאה ע"כ אסור אפי' בדבר שזרעו כלה. אלא כיון שזרעו כלה אפי' בדבר שאסור בהנאה נמי מותר אבל עבר והרכיב דהרכיב ערלה באילן אחר א"כ הוי דבר שאין זרעו כלה ע"כ ס"ל דאפי' זה וזה גורם נמי אסורה:

ובזה יתבאר הירושלמי שאח"כ אגוז של ערלה שנטעו וכן ביצת עובד כוכבי' שנעשה אפרוח ר' חגי בשם ר' יאשי' אתפלגון חזקי' וכהנא כהנא אמר מותרת חזקי' אמר אסורה על דעתי' דחזקי' איך איפשר לביצת עובד כוכבי' שנעשית אפרוח (פי' דלחזקי' דמיבעי' לי' בעבודת כוכבים (ד' מ"ו) דבעי חזקי' זקף ביצה להשתחות לה מתו כו' וקא מיבעי' ליה האי זקיפתא אי הוי מעשה או לא כו' ובירושלמי (פ"ג דעבודת כוכבים ה"ה) אמרינן השתחווה לביצה חזקי' אמר לא אסרה ר' יוחנן אמר אסרה (ודלא כפי' המפרש שנא ידע שזה הקושי' הוא דווקא לחזקי') וע"כ אמרינן שם בעבודת כוכבים וכן הכא על דעתי' דחזקי' דהאיך איפשר לביצת עובד כוכבים שתעשה אפרוח אם כשפחסה אין כאן אפרוח אם כשהכניסה לפנים מן הקנקלין תא חמי אלו השתחווה לה לא אסרה ומפני שהכניסה לבנים מן הקנקלין אסרה א"ר יודן אבוי דר' מתני' תיפתר שגידר בה לעבודת כוכבים (פי' וע"כ הוי תפיסת יד אדם) והנה המפרש מהרא"פ פירש שכהנא ס"ל שאין גדירה תפיסת יד גמורה כיון שלא פחסה:

והנה שגה בזה מאוד דהא אינהו פליגי באגוז של ערלה שנטע כן בביצה שנעשה אפרוח. וע"כ נ"ל דפליגי באגוז של ערלה שנטע והוי זרעו כלה אך דהוי איסורי הנאה וכן בביצת אפרוח דחזקי' ס"ל דאסורה דכיון דהוי איסורי הנאה ע"כ אסור אפיל בדבר שזרעו כלה וכמו שכתבו התוס' בעבודת כוכבים (ד' מ"ט) וכמו שכתב הר"ן בנדרים (ד' נ"ד) דגידולין בדבר שזרעו כלה באיסורי הנאה דמי לחליפין וכיון דחליפין אסור א"כ לא גרע גידולין בדבר שזרעו כלה מחליפין וכהנא אמר מותרת דס"ל דבדבר שזרעו כלה אפי' במידי דהוי איסורי הנאה נמי מותר וכמו דאמר ר' יוחנן לעיל באגוז של ערלה דעבר ונטעו מותר (והא דקאמ' עבר ונטעו הוא משום דלכתחילה ודאי אסור דהא הוי איסורי הנאה וא"כ איך יטע לכתחילה ליהנות מאיסורי הנאה אלא דאם עבר ונטע בדיעבד מותר אפי' בערלה דהוי איסורי הנאה כיון שהוא דבר שזרעו כלה) ודו"ק:

ובזה יתבאר הירושלמי דהכא אגוז של ערלה שנטע וכן ביצה הקדש שנעשית אפרוח ר' יוסי אתפלגון כהנא ור' יוחנן כהנא אמר אסורה ור' יוחנן אמר מותרת א"ר זעירא קומי ר' יוסי הא ר' יוחנן אמר מותרת אף הוא פודה אותה בזמן זרעה. ר' חנינא ור' יונה ר' אלעזר בשם כהנא פודה אותה בזמן זרעה כך הוא הגירסא בערלה (פי' וא"כ במאי פליגי דהא אפי' לר' יוחנן דאמר מותרת אעפ"כ פודה אותו בזמן זרעה. וכמו דתנן במתני' דתרומות (פ"ט) גידולי הקדש ומ"ש חולין פודה אותם בזמן זרעם (ואיפשר לומר דהטעם הוא דאף דגידולין מבטלין העיקר אעפ"כ בדבר שיש לו מתירין לא בטל וא"כ כיון שאיפשר לפדות לא בטל: בל יותר מכדי זרען אינו צריך לפדות דלענין לפדות יותר מכדי זרעם הוה ליה הוצאה מרובה וכל שההוצאה מרובה לא הוי דבר שיש לו מתירין וכמו שכתבו התוס' בב"מ (ד' נ"ג) דאם רחוק מירושלים הרבה לא הוי דבר שיש לו מתירין וא"כ כיון דר' יוחנן סובר דפודה אותה בזמן זרעה ורב כהנא סובר דפודה אותה בזמן זרעה וא"כ במאי פליגי:

וע"ז אומר ר' חנינא בשם ר' פנחס אמר מתקנתא (פי' שהוא אמר מתקנתה שכן צריך להיות) כהנא אמר אסורה ופודה אותה כמו שהיא ר' יוחנן אמר מותרת ופוד' בזמן זרעה (פי' דכהנא אמר שצריך לפדות כמו שהיא) והוא משום דסובר דגידולין לא מבטלי להעיקר. ור' יוחנן סובר דפודה אותה בזמן זרעה שר' יוחנן סובר דגידולין מבטלין להעיקר. אלא דאינו בטל מחמת דהוי דבר שיש לו מתירין וע"כ פודה אותה בזמן זרעה ולא יותר משום דהוי הוצאה מרובה אבל לפדות בזמן זרעה אם כן אינו פודה יותר רק מהא שנפלה והא דאיתא בתמורה (ד' ל"א) ע"כ לא פליגי רבנן עלי' אלא ברימה דפרשא בעלמא הוא אבל ביצה דמגופה דתרנגולת אפי' רבנן מודו א"ל אביי אדרבא כו' ע"כ לא פליג ר"א אליבא דרבנן אלא ברימה כו' אבל גבי ביצה אימת גדלה לכי מסרחה עפרא בעלמא הוא זהו דווקא בביצת טריפה דלא הוי רק איסורי אכילה אבל בביצת הקדש נמי אסור לר' יוחנן פודה אותה בזמן זרעה ולרב כהנא פודה אותה כמו שהיא]:

(ה"ו) ר"ע אמר לתועבה דנדה הוקשה מה הנדה מטמא במשא כו' ורבנן אמרי לתועבה שבשרצים הוקשה מה השרץ מטמא בהיסט נראה לי דהאי היסט הוא משא והוא ט"ס וצריך להיות מה השרץ אינו מטמא בהיסט אף כו' אינה מטמאה היסט (כצ"ל) ודלא כהפ"מ אי מה השרץ מטמא בכעדשה יכול אף כו' תטמא בכעדשה ר' זעירא כו' ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה המת מטמא בכזית אף כו' תטמא בכזית אי מה המת מטמא משיכניס ראשי אצבעות כו גמר מבית המנוגע כו' א"ר חנינא זאת אומרת שאין טומאת כו' מחוורת דלא כן מקישה לקלים ואינה מקישה לחומרין. א"ר מנא מחוורת היא למה הוא מקישה למת ולשרץ ללמד מינה לקלים שבה הדא דאת אמר בעבודת כוכבים שבורה אבל בעבודת כוכבים שלימה כל שהיא דמר ר' יוסי ב"ר בון בעל כו' ובאפין הוי כו' והנה הפ"מ נדחק בזה במה שאומר ולמה הוא מקישה למת ולשרץ ללמד ממנה לקלים שבה דמנין מוכח דללמד לקלים שבה ע"כ נראה לי לבאר והוא שאמר ר' מנא זאת אומרת שאין טומאת כו' מחוורת (פי' שאינה מדאורייתא דלא כן מקישה לקלים ואינו מקישה לחומרין) אין הקושי' דליקיש לחומרי' לשרץ שמטמא בכעדשה שה ולמת לטמא טומאת משא בכעדשה דהא זה לא מצינו בכל הטומאות דשרץ מטמא בכעדשה אבל אינו מטמא במשא והמת שמטמא במשא אינו מטמא בפחות מכזית אלא דפריך דליקיש לחומרא (אי הטומאה מחוורת) דהיינו שאם הוא בכעדשה פחות מכזית לטמא במגע כשרץ ואם הוא בכזית לטמא במשא כמת וע"ז אומר ולמה היא מקישה למת ולשרץ ללמד ממנה לקלים שבה וע"ז אומר הדא דאת אמר בשבורהאבל בשלימה כל שהוא וא"כ כיון דמטמא בכל שהוא א"כ איזה טומא' יש לה אם כמת או כשרץ. דבשלמא במה שצריך שיעור איפשר לומר דנותנים לה שני החומרות דבכעדשה מטמא במגע וכזית מטמא במשא ובאוהל אבל בשלימה דמטמא אפי' בכל שהוא א"כ איך יהי' הטומאה אם במגע או במשא דהא בשרץ אפי' בשלם אינו מטמא רק במגע ומזה מוכח דמקישה לקלים ואינה מקישה לחומרין וכל זה הוא לשיטת הירושלמי דבשלימה מטמא בכל שהו אבל לשיטת הש"ס דילן הא דשלימה בכל שהוא הוא רק לענין איסורא אבל לא לטומאה וכמו דאיתא בשבת (ד' פ"ג) בעי רב אחדבוי בר אמי כו' פחותה מכזית מהו מתקיף לה רב יוסף למאי אילימא לענין כו' לא יהא אלא זבוב בעל עקרון כו' אלא לענין טומאה מאי אלמא דלענין טומאה אפי' שלימה נמי אינו מטמא רק בכזית וע"כ פריך דילמא לחומרא למאי הילכתא איתקש לשרץ דמטמא בכעדשה (ובכעדשה לא יטמא רק במגע) לנדה לטמויי באבן מסמא אקשה רחמנא למת לטמויי באוהל ודווקא בכזית מקשינן (אך איפשר דהש"ס דילן מקשה דליתן לה כל החומרות דשרץ ודמת וא"כ אפי' בכעדש' מטמא באוהל. וע"כ משני דהטעם משום דטומאת כו' דרבנן הוא וע"כ מקשינן לקולא ודו"ק):

שם ותנינן אבניו ועציו ועפרו כו' בכאן צריך להביא מה שביארתי (פ"ט דשבת ה"א) ובזה יתבאר לקמן ה"ז) והוא דאמר ר' עקיבא מניין כו' מתניתין כמאן דאמר כו' דנדה ומשמשי' כנדה ותנינן אבניו ועציו ועפרו מטמאין כו' תיפתר שהשהחווה לבית ואח"כ בנאו. והא תנינן ג' בתים הן תיפתר שהשתחוה לבית ואח"כ חידשו והנה המפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו בזה ולי נראה שהוא (ט"ס וצ"ל) תיפת' במשתחוה לבית עצמו (והא שאמ' תיפתר שהשתחוה לבית ואח"כ חידשו (צ"ל) תיפתר במשתחוה לביה עצמו) דאמר ר' זעירא ר"ה בשם רב המשתחווה לבית אסרו (וכן איתא בפ"ג דעבודת כוכבים) ר' אבהו בשם ר' יוחנן המקדיש את הבית אין מועלין בו א"ר זעירא הוי רבנן פליגא מד"א אסרו מועלין בו (פי' מאן דאמר אסרו סובר דבית הוי כתלוש וע"כ מועלין בו) ומ"ד לא אסרו אין מועלין בו (והוא ט"ס וצ"ל ומ"ד אין מועלין בו לא אסרו) פירוש ר' יוחנן שסובר דאין מועלין בו ואם כן סובר דהוי כמחובר וע"כ לא אסרו) ובכאן (צ"ל) והא תנינן אבניו ועציו ועפרו מטמאין כו' פי' וא"כ קשי' לר' יוחנן דכיון דאמר אין מועלין בו א"כ לא אסרו) תיפתר שהשתחוה לבית ואח"כ חידשו. התיב ר' חגי קומי ר' יוסה מתניתא פליגא על רב השוקת שבסלע אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין כו' ואינה פוסלת המקוה מפני שחקקה ואח"כ חיברה הא אם חיברה וא"כ חקקה לא. וההן בית לאו כמו שחיברו ואח"כ חקקו (פי' וא"כ ה"ל כמחובר ואמאי אמר רב דהמשתחוה לבית אסרו) פתר לה סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן (פי' וא"כ הוי כמו שחקקו ואח"כ חיברו):

שם (בירושלמי) ולית הדא פליגא על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר עבודת כוכבים שנשברה כו' והנה יש ט"ס בהגירסא שבכאן וצ"ל כמו דאיתא (בפ"ג דעבודה כוכבים) לית הדא פליגא על ר"ל דאמר עבודת כוכבים שנשברה מותרת וכן סבר מימר אם בעתיד להחזירן לכליין ד"ה אסור וגם שם (ט"ס וצ"ל) ומר ר' יודן אבוי דר' מתני' אם היו מונחין במקומן לא כמו שעתיד להחזירן לכליין הן ואילו במקומן הן (פי' ובהא מודה ר"ל שאסור) ואח"כ צריך להיות ואפילו על דר' יוחנן לית הדא פליגא דר' יוחנן אמר עבודה כוכבי' שנשברה אסורה לא כן סברנן מימר אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין ד"ה מותר (פי' והכא כמו שאינו עתיד להחזירן לכליין) ואין לתרץ כמו דאמר תחילה דכיון שמונחין במקומן הוי כמו שהוא עתיד להחזירן לכליין מ"מ תהא פליגא על ר"ל דהא להאי לישנא פליג ר"ל אפי' בעתיד להחזירן לכליין ובכאן צריד לומר תיפתר שנשתחווה לכל אבן ואבן (וא"כ לא הוי עבודת כוכבים שנשברה כלל) וכן כתבו התו' בשב' (ד' פ"ב) בד"ה אבניו כו' ואפי' למ"ד כו' שנשברה מותרת הא מוקי לה בירושלמי כגון שהשהחווה לכל אבן ואבן ודו"ק:

שם תיפתר במשתחוה לזמורה ואח"כ נטעה ובכאן חסר וצ"ל כמו שהגירסא הוא בשבת (שם) ר' בא בשם רב המשתחווה לבית אסרי לאילן לא אסרי' והא תנינן שלש אשירות הן תיפתר שנשתחווה לזמורה ואח"כ נטעה והחילוק הוא כמו שכתבו התוס' בחולין (ד' ט"ז) דאילן שנשתרש ויוצא מן הקרקע הוי מחובר טפי כו' עיי"ש ועוד לפי מאי דמשני בירושלמי דהא דלא דמי לשוקת שחיברו ואח"כ חקקו דהוי מחובר הוא משום דסיתותן של אבנים זהו גמר מלאכתן וע"כ הוי כמו כשנעשה כלי בתלוש משא"כ באילן:

(שם) ר' יוחנן פתר מתניתא בגר ועובד כוכבים שירשו את אביהם כו' ולמה לא פתר לה כשבאת כו' א"ר יוסי מתניתא אמרה כן הי' שלו ושל עבודת כוכבים ידון מחצה למחצה. [פי' דר' יוחנן פתר מתניתא בגר (בימים הקדמונים) ועובד כוכבים שירשו את אביהם ומקשה דאמאי לא מוקי בנסמך כו' וע"ז משני שם אך אמאי לא מוקי כגון שבנאום בשותפות ואח"כ נפלו אבניו ונתערבו וע"ז אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן הי' שלו ושל עבודת כוכבים ידון מחצה למחצה ומשמע שאינו יכול להכיר האבנים איזהו שלו ואעפ"כ מותר מטעם דסובר ר' יוחנן דמתניתין כמאן דאמר דיש ברירה אך אימתי הוי ברירה באם שלא הוכר חלקו מעולם אבל אם הוכר חלקו תחילה לא תלוי בברירה ואין ברירה וכמו שכתבו התוס' בתמורה (ד' ל') וע"כ מוקי לה בירושה דא"כ לא הוכר חלקו והוי כל הבית לזה ולזה ולא בשבנאוהו מהשותפות א"כ הוכר חלקו של כל א' מתחילה וע"ז אומר אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן הי' שלו ושל עבודת כוכבים ידון מחצה למחצה וא"כ משמע דנתערבו ואינו יכול להכיר האבנים וא"כ מותרים הם מחמת ברירה וא"כ צריך לומר בגר (בימים קדמונים) ועובד כוכבים שירשו את אביהם ועיין בריש ב"ב במה שתירצתי ע"ז קושי' התוס' רע"ק על המשניות דאיך תלי בברירה) אך כל זה הוא לגירסת הירושלמי במתניתין דתנן כונס לתוך שלו ובונה הי' שלו ושל כו' ידון מחצה למחצה צרי' לפרש דקאי על הכותל וע"כ צריך לאוקמי דמיירי בירושה כמו שביארתי אבל לפי גירסת הש"ס דילן במתניתין בעבודת כוכבים (ד' מ"ז) כונס לתוך שלו ד' אמות ובונה א"כ הא דתנן שלו ושל כו' ידון מחצה למחצה לא קאי רק על הכניסה דהיינו שאותו של העובד כוכבים אינו עולה לו בהכניסה וכמו שפירש"י שאם הי' עובי' ב' אמות מונה האמה שלו ועוד ג' אמות ע"כ לא מפרש הש"ס דילן כמו דמפרש בירושלמי

מתניתין שלשה בתים הן בית שבנאו מתחילה לשם עבודת כוכבים כו' רב ור' יוחנן תריהון אמרין בכניסתן לארץ היא מתניתא על דעתי' דרב דאמר המשתחוו' לבית אסרו בגין כן הוא פתר לה בכניסתן לארץ היא מתניתא [פי' דבכניסתן לארץ היו בונים את הבתים לעבודת כוכבים ולרב מיירי בלא השתחווה וכמו דאיתא בש"ס דילן בעבודת כוכבים (ד' מ"ז) אמר רב המשתחוה לבית אסרו אלמא קסבר תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי והאנן בנאו תנן בנה אע"ג שלא השתחוה אעפ"י שלא בנאו על דעתי' דר' יוחנן דאמר המקדיש את הבית אין מועלין בו וא"כ אם בנאו לעבודת כוכבים לא נאסר אלא במשתחוה לבית ואח"כ בנאו וכמו דמשני לעיל (פ"ט דשבת ה"ב) תיפתר שהשתחוה לבית ואח"כ בנאו וא"כ כיון דאפי' בבית שבנאו נמי צריך לומר שהשתחוה ואח"כ בנאו וא"כ למאי קאמ' בכניסתן לארץ כיון דבעי השתחואה נמי וע"ז משני דהא דקאמ' בכניסתן לארץ היא מתניתא הוא משום דאין להבית ביטול וכמו דאיתא בע"ג (ד' י"ג) א"ר אלעזר כתחילה של א"י דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש כו']:

שם ר' בא בשם רב המיותכים כו' נאסר מיד מיחלפא שיטתי' דרב עיין לקמן (פ"ד ה"א) ר' שמואל כו' אבני מרקוליס שנתפזרו אין להם ביטול לעולם משום עבודת כוכבים ושם יתבאר

שם (הי"ב) נטל ממנה עצים כו' הסיק בהן את התנור אם חדש יותץ ישן יוצן ובגמ' א"ר חסדא בסתם חלוקין מה אנן קיימין אם להסיק דברי הכל מותר אם לעשן דברי הכל כו' אלא כן אנן קיימין בסתם (פי' הפ"מ דרב חסדא מפרש דהא דקתני נתערבה באחרות אעצים קאי שנתערבו עצי אשירה בעצים של היתר והשתא קאמר דבסתם חלוקין הם ר"א ורבנן והוא דחוק ע"כ נראה לי דקאי אתרי ברייתות שמביא הש"ס דילן בפסחים (ד' כ"ו) ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן כו' והא תנינן בין חדש ובין ישן יוצן ומשני לא קשי' הא רבי והא רבנן וע"ז אמר רב חסדא בסתם חלוקין מה אנן קיימין אם להסיק דברי הכל מותר (פי' דאפי' חדש יוצן דהא הוי זה וזה גורם ורב חסדא סובר דזה וזה גורם מותר ומה שפירשתי לעיל בערלה היינו טעמא דנטע ערלה לא הוי זה וזה גורם וכמו שכ' התוס' במסכת עבודת כוכבים (ד' מ"ט) בד"ה דאם נטע דזה וזה גורם לא הוי אלא בששניהם מענין א' כו' אבל אגוז וקרקע שני ענינים הן ואם לעשן ד"ה כו' והוא מפני שהעישון הוא ע"י התנור בלבד והוי גורם א' אלא כי אנן קיימין בסתם וקאי על מחלוק' דחדש יותץ או יוצן וכמו שביארתי: