מתני' ארבעה אבות נזיקין השור והבור כו' ובגמ' השור זה הקרן כו' תולדות הקרן נגיחה נגיפה כו' תולדות הבור כל פירקא תליתאי דתנינן בנזיקין רבי תני הניח גחלת ברה"ר ובא אחר ונתקל בה וצלוחיתו בידו נשרפו כליו ונשברה צלוחיתו חייב על הצלוחית משום בור ועל הכלים משום אש. וכתב הפ"מ במראה הפנים מה דפרישית בפנים הוא אליבא דרב דס"ל הכי כדאמר בבבלי כו' ושם ביארתי דלרב אע"ג דקרי לה בור מ"מ חייב בהם על הכלים בדלא אפקרינהו ורבי ס"ל כרב דהתם ואיפשר נמי לומר דהאי ש"ס לשיטתי' אזיל דבור בניזקין חייב בהן את הכלים כדאמר לקמן (פ"ד ה"ט):

והנה צריך לבאר הטעם של הירושלמי שסובר דבור של נזקין חייב בהם את הכלים והוא כמו דאמרינן לקמן בירושלמי (פ"ה ה"ו) כתיב כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור א' בור לנזקין ואחד בור למיתה א"ר יצחק אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקין שניהם ממקרא א' נתרבו וכשהוא בא לבור של מיתה את מר פטר על הכלים וכשהוא בא לבור של נזקין את מר חייב בהם על הכלים והענין הוא שהירושלמי סובר דהא דפטור על הכלים היינו דווקא בהבלו של בור שההבל הוא אתי ממילא וכמו דאמרינן בב"ק (ד' נ') שמואל אמר להבלו חייבה תורה (ופירש"י ואע"ג דהבלא ממילא אתי לי' וכש"כ לחבטו דאיהו עביד ליה חבטה) וא"ת דוקא לחבטו ולא להבלו כו' וע"כ שיטת הירושלמי דהא דפטור על הכלים היינו דווקא בבור של מיתה והוא שסובר כמו דאמרי' בב"ק (דף נ') תנן הי' פחות מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור מ"ט לאו משום דלית בי' חבטא לא משום דלית ביה הבלא אי הכי אם הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא אמרי אין הבל למיתה ויש הבל לנזקין וכן אמרינן התם איתיבי' רבא לר"נ הי' פחות מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור מ"ט לאו משום דלית ביה חבטא לא משום דלית ביה הבלא אי הכי הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא א"ל אין הבל למיתה ויש הבל לנזקין וע"כ סובר הירושלמי דפחות מעשרה כיון דלית ביה הבל למיתה אין הבל אפי' לנזקין נמי. וע"כ כי הוזק הוא רק משום חבטה וא"כ הוזק בקרקעו וכמו שאבאר לקמן דשיטת הירושלמי דמפקיר נזקיו פטור וכמו דאמרינן לקמן בירושלמי (פ"ג ה"ב) ולמה פטור כשעת נפילה (והוא ט"ס וצ"ל) ולמה פטור לאחר נפילה (דלא כהפ"מ) ומשני שכן אדם מפקיר נזקיו בר"ה והא דאמרינן לקמן בירושלמי (פ"ה ה"ו) וכי יש לו רשות להפקיר נזקיו בר"ה יתבאר לקמן ע"ש (ועיין תוס' ב"ק (ד' נ"ד) בד"ה בין לרבנן כו' דלר' יהודה דמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה פטור בבור ברכותי' קא משתעי קרא ועיין בב"ק (ד' כ"ח):

וע"כ כיון דלשיטת הירושלמי דהחיוב של בור הוא ברה"י וכמו שאבאר לקמן ע"כ חייב בבור של נזקין על הכלים ג"כ דהא נשברו הכלים בקרקעו שהוא ממונו (וכמו דאמרינן בב"ק (ד' כ"ח) ורב ה"מ היכא דאפקרינהו אבל היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא) דהא לא הוזק בהבלו כלל דשיטת הירושלמי דלחבטה אמרינן דאין חבטה למיתה אבל יש חבטה לנזקין אבל בהבל אין נ"מ דאי אין הבל למיתה אין הבל לנזקין וכמו דסבר רבא מתחילה בב"ק (שם) דרק בבור של מיתה יש הבל. וכמו שכתבו התוס' שם בד"ה אמרי והמקשה הי' סובר דלענין חבטה שייך שפיר אין חבטה למיתה אבל יש חבטה לנזקין אבל לענין הבל היה סובר דאי יש הבל למיתה יש הבל לנזקין ואי אין הבל למיתה לנזקין נמי אין הבל וע"כ פטור על הכלים דהבל הוא מידי דאתי ממילא (וא"כ לשיטת הירושלמי בור של נזקין הוא לחבטה ובור של מיתה הוא להבלא ודלא כשיטת הש"ס דילן שכתבו התוס' בב"ק (ד' נ"ד) בד"ה בין כו' דבהיזק הבל קא משתעי קרא מדדריש רב ונפל עד שיפול דרך נפילה וחבטה אתי בק"ו אפי' לר' יהודה דמיירי קרא בבור ברשותו):

ובזה יתבאר הא דאמרינן בירושלמי (פ"ה דב"ק ה"ז) נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים שמואל אמר כשהתריפו מחמת אוירו אבל אם נחבט בקרקעו חייב והוא דאם נאמר דהא דפטור על הכלים היינו דווקא בבור של מיתה משום דיש בו הבל אבל בבור של נזקין כיון שאין בו הבל רק בחבטה א"כ הוזק בקרקעו והוי כשור שחייב בו את הכלים אבל בבור של מיתה יש בו הבל. אבל אעפ"כ כיון דיש בו חבטה נמי א"כ נשברו בחבטה ג"כ וא"כ צריך להתחייב משום חבטה וע"ז אומר כשהתריפו מחמת אוירו (פי' שניכר שנתקלקלו מחמת ההבל) אבל אם נחבט בקרקעו חייב (וזהו דלא כהפ"מ שפי' שסובר דבור שחייבה עלי' תורה בין להבלו בין לחבטו ולפי מה שביארתי בחבטה חייב על הכלים דהקרקע הוי ממונו אלא דבהבלו פטור על הכלים) (והוא דלא כשיטת הש"ס דילן אליבא דשמואל בב"ק (ד' כ"ח) ע"ש):

אך אמרינן שם דר' יוחנן ור"ל תריהון אמרין אפי' נחבט בקרקעו פטור דרך נפילה פטרה תורה והוא משום דסובר דבין בבור של מיתה בין בבור של נזקין יש הבלא רק דבבור של נזקין לית בי' הבל למיתה אבל יש הבל לנזקין ובבור של נזקין נמי פטור על הכלים דבשניהם יש הבל רק דבבור של ט' לית הבל למיתה ור' יוחנן לטעמי' כמו שאבאר לקמן וא"כ צריך לומר דהוי מגזירת הכתוב (וכמו דמסקינן בב"ק (ד' נ') דבבור ט' נמי אין הבל למיתה אבל יש הבל לנזקין וא"כ כיון דהוי גזירת הכתוב דפטור על הכלים ע"כ אמרינן בירושלמי (פ"ז ה"א) אמר ר' יוחנן הניח אבנו ומשאו ברה"ר ובא אחד ונתקל בקרקע חייב על נזקי אדם ופטור על נזקי צלוחיתו מילתי' דר' יוחנן אמר בור של נזקין פטור על הכלים ואם בדרך הטחה הטיח על נזקי צלוחיתו חייב לי שהוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' כ"ח) מתיב רב אושעי' ונפל שמה שור או חמור כו' מכאן אמרו נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו כו' חייב על הבהמה ופטור על הכלים כו' ומה דומה לזה אבנו סכינו ומשאו שהניח בר"ה חייב לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן חייב כו' ולטעמיך תיקשי לך היא גופא רישא פטור וסיפא חייב אלא רב מתרץ לטעמי' ושמואל מתרץ לטעמי' רב מתרץ לטעמי' במה דברים אמורים כשהפקירן אבל לא הפקירן חייב לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב ושמואל מתרץ לטעמי' השתא דאמרת אבנו סכינו ומשאו כבורו דמי לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב:

וא"כ קשה הך ברייתא לר' יוחנן שאמר דבור של נזקין פטור נמי על הכלים וליכא לתרוצי דמיירי בשלא הפקירו וכרב בש"ס דילן (שם) שסובר דבור שחייבה עליו תורה היינו דווקאבדאפקרינהו דהא ביארתי דלשיטת הירושלמי אינו חייב רק בבור ברה"י וכמו שאבאר לקמן ולא מצי משני כר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור דזה לא הובא בירושלמי דר' יהודה מחייב על נזקי כלים בבור ע"כ אומר ר' יוחנן ואם בדרך הטחה הטיח על נזקי צלוחיתו חיי' כיון שבדרך העברתו הטיח לא הוי כבור דאלו בור דבתר דנייח הוא ובזה מתורץ הברייתא דתנא לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן חייב דהיינו שבדרך הטחה הטיח:

וע"ז אמרינן שם בירושלמי ר' יוחנן ור"ל תריהון אמרין אפילו נחבט בקרקעו פטו' דרך נפילה פטרה תורה (פי' ולא בדרך הטחה) (ובש"ס דילן אמרינן בב"ק (ד' נ"ג) ונפל עד שיפול דרך נפילה מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכרי' חייב לאחריו מקול הכרי' פטור ע"ש ודו"ק):

[ועוד אפשר לפרש הא דאמר ר' יוחנן ור"ל תריהון אמרין אפילו נחבט בקרקעו פטור דרך נפילה פטרה תורה (פי' שאומ' דבור פטור על הכלים אפי' נחבט בקרקעו) והוא כמו שיטת הש"ס דילן (שם) דשמואל אמר כל תקלה בור הוא ולא כשהתריפו מחמת אוירו וא"כ בור של נזקין פטור על הכלים נמי דאי איפשר שבור של נזקין דהיינו בור ט' יתחייב על הכלים וא"כ איך פטור בבור בעשרה בשהתריפו מחמת אוירו דהא כיון דנפל לבור של עשרה א"כ קידם שהגיע לתחתית הבור נפל בט' טפחים וא"כ הי' בור של נזקין וחייב על הכלים משום דאינהו סברי כשיטת הש"ס דילן בב"ק (ד' נ') דבור ט' אין הבל למיתה אבל יש הבל לנזקין וא"כ קודם שהגיע לטפח עשירי הי' בו הבל של נזקין וא"כ איך פטור בבור בעשרה הא תחילה עבר בבור של נזקין אלא ודאי דפטור על הכלים מכח גזירת הכתוב ואין חילוק בין בור של נזקין כו' ובור של מיחה וע"כ אפי' נחבט בקרקעו נמי פטור על הכלים]:

ובזה יתבאר הא דאמרינן הכא בירושלמי ר' תני הניח גחלת ברה"ר ובא אחר וצלוחיתו בידו נשרפו כליו ונשתברה צלוחיתו חייב על הצלוחית משום בור ועל הכלים משום אש משום דסובר דכיון דגחלת הוי ממונו חייב על נזקי כלים וע"כ חייב על הצלוחית משום בור ולקמן יתבאר עוד בזה וא"כ מוכח דרבי סובר דבבור של נזקין חייב על הכלים משום דחבטא דידי' הוא וע"כ חייב על הצלוחית משום בור ועל הכלים משום אש:

והא דלא מייתי מהך ברייתא תיובתא לר"י דאמרי' בירושלמי לקמן (פ"ג ה"א) מילתי' דר"י אמר בור של נזקין פטור על הכלים היינו משו' דתנאי פליגי בזה וכמו דאמרינן לקמן בירושלמי (פ"ג הלכה ה) הקדרין המהלכין זא"ז נתקל הראשין ונפל הראשון משלם לשני כו' ואם מחמת הראשון נפלו כולן הוא משלם ע"י כולן וחייבין על נזקי אדם ופטור על נזקי כלים ואיפשר דראשון נמי פטור על נזקי כלים אע"ג דגופו ודאי לא אפקיר וכמו דאמרינן בב"ק (ד' לא) הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא אלא לרב דאמר אי אפקרי' אין אי לא לא כו' ופירש"י דגופו לא מפקיר אינש וא"כ פטור על הכלים אף בנזקי גופו אע"ג דגופו לא מפקיר ולא הוי אדם המזיק רק בור וא"כ פטור על הכלים אע"ג דלא אפקרינהו ולאמוראי דסברי דבור של נזקין חייב על הכלים איפשר דמפרשי הברייתא בנזקי כלים בכלים וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ל"א) תרגמא רב אדא בר מניומי שהוזקו כלים בכלים אבל בנזקי גופו חייב על הכלים ולא מטעם אדם המזיק אלא אפי' אי הוי בור אפ"ה חייב על הכלים משום דגופו לא מפקיר אינש וכמו שביארתי על הא דבור של נזקין חייב על הכלים:

ובזה יש לבאר הירושלמי ושם) ר' יוחנן בעי מהו שיתן לראשון שהות כדי עמידה. א"ר יוסי פשיטא לי' לר' יוחנן ליתן לראשון שהות כדי עמידה לא מסתברת דלא מן השני' ואילך מהו ליתן לשני שהות כדי עמידה:

[ופי' הפ"מ דכיון שהשני ראה שנתקל הראשון הי' לו להזהיר ע"כ אין נותנים לו שהות כדי עמידה וחייב כו' ופשיט מהא דתני הראשון משלם לשני והשני משלם לשלישי אלמא דשניהם שוין לדינא דכל היכא דהראשון חייב השני נמי חייב כו' ופירושו הוא תמוה דא"כ השני מתחייב יותר מהראשון וכולי סוגי' דב"ק (ד' ל"א) מוכה דהראשון מתחייב יותר ואפשר דמתחייב מטעם אדם המזיק ולא השני וא"כ הראשון מתחייב יותר):

ע"כ נ"ל שהוא כמו דאמרי' בב"ק (ד' ל"א) אמר ר' יוחנן לא תימא מתניתין ר"מ היא דאמ' נתקל פושע הוא וחיי' אלא אפי' לרבנן דאמרי אנוס הוא ופטור הכא חייב שהי' לו לעמוד ולא עמד:

וע"ז אומר ר' יוחנן בעי מהו שיתן לראשון שהות כדי עמידה (פי' למאן דאמר נתקל אנוס הוא אפ"ה חייב מטעם שהי' לו לעמוד ולא עמד או שאינו חייב רק למ"ד נתקל פושע הוא אבל למ"ד נתקל אנוס הוא פטור) וע"ז אמר ר' יוסי פשיטא לי' ר' יוחנן ליתן לראשון שהות כדי עמידה שהראשון חייב מטעם אדם המזיק ע"כ הי' לו לעמוד אפי' נתקל אנוס הוא אפ"ה הי' לו לעמוד מהו ליתן לשני שהות כדי עמידה דאיפשר דהשני לא מתחייב רק מטעם בור וא"כ יכול לומר האי בירא לאו אנא כריתי' ולא מתחייב רק למ"ד נתקל פושע הוא וע"ז אמר נשמעינ' מהדא הקדרין המהלכין זה אחר זה נתקל הראשון ונפל ובא חבירו ונתקל בו ונפל הראשון משלם לשני והשני משלם לשלישי ואם מחמת הראשון נפלו כולן הוא משלם ע"י כולן וחייבין על נזקי אדם ופטורין על נזקי כלים כו' וא"כ מוכח שהשני נמי חייב ואפי' למ"ד נתקל אנוס הוא והוא דהא תנן וחייבין על נזקי אדם ופטורין על נזקי כלים וא"כ הראשון אינו חייב מטעם אדם המזיק דא"כ הי' חייב על נזקי כלים אלא ודאי דמתחייב מטעם בור ואפי' למ"ד נתקל אנוס הוא והוא מפני שהי' לו לעמוד וא"כ לא אמרינן האי בירא לאו אנא כריתי' דהא הראשון נמי נתקל אנוס הוא ומתחייב על נזקי אדם והוא הדין שני חייב נמי על נזקי אדם ולא יוכל לומר האי בירא לאו אנא כריתי' ודו"ק:

ובזה יתבאר הא שמביא הכא הא דרבי והוא שאמר תולדות הבור כל פירקא תליתאי דתנינן בנזיקין וא"כ פרק המניח דהיינו פירקא תליתאה מיירי בבור וא"כ תיקשי מתניתין דתנן בב"ק (ד' ל') השופך מים בר"ה והוזק בהן אחר חייב בנזקו דאמאי חייב אם על נזקי גופו הא אמרינן (שם וד' כ"ח) אמר ר' יהודה אמר רב לא שנו אלא שטינפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו והא דמחייב על נזקי כלי' פירש"י דכיון דהוי ממונו הוי כשורו וא"כ לא מיירי כל פירקא תליתאה בבור דהא כיון דמתחייב על שטינפו כליו והוא משום דכיון דלא אפקרינהו משורו למדנו וא"כ הוי שור וע"ז אומר הירושלמי רבי תני הניח גחלת ברה"ר כו' חייב על הצלוחית משום בור כו' וא"כ כיון דמיחייב רבי בבור של נזקין על הכלים וכמו שביארתי א"כ מתחייב על הכלים משום בור והוא שסובר דמשור לא ילפינן משום שכן דרכו לילך ולהזיק כמו דאמרינן בב"ק (ד' ו') מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק וא"כ החיוב הוא ג"כ מטעם בור וע"כ אומר דתולדות הבור כל פירקא תליתאה דתנינן בנזיקין:

ועוד דלשיטת הירושלמי לא ילפינן משור דשאני שור שכן דרכו לילך ולהזיק וע"כ לשיטת הירושלמי אמרינן לקמן (פ"ג דב"ק ה' ב') ר' זירא ור' לא תריהון אמרין מודה ר' יהודא לחכמים במפקיר שור שנגח בר"ה שחייב דאין דומה נזק עומד לנזק מהלך והוא דלא כשיט' הש"ס דילן בב"ק (ד' י"ג) רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר כו' וע' ברא"ש שכת' דאע"ג דפליגי רבנן עלי' דר' יהודה מוקי רבינא מתניתין כיחידאה משום דרבנן לא פליגי עלי' אלא בשור שהמית אדם אבל בשור שהמית שור לא פליגי עלי' כו' ולשיטת הירושלמי אפי' ר' יהודה מודה דנגח ואח"כ הפקיר חייב ועיין בירושלמי לקמן (פ"ד ה"ז) לענין נזקין תני ר' הושעי' לענין נזקין ר' מאיר מחייב ור' יהודה פוטר ובמקום אחר יתבאר:.

[ואיפשר לומר דע"כ ממעט לקמן אדם מדכתיב והמת יהיה לו יצא אדם שאין לו תניי' במותו ולא ממעט אדם מדכתיב שור ולא אדם דא"כ צריך למעט אדם מנזקין כיון שלשיטת הירושלמי הכתוב מיירי בין בבור של מיתה בין בבור של נזקין וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ה דב"ק ה"ו) כתיב כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור א' בור לנזקין וא' בור למיתה וא"כ כיון דכתיב שניהם בקרא א"כ אמאי לא ממעט אדם מנזקין ג"כ כמו שממעט כלים אי אמרינן דבור של נזקין פטור על הכלים כמו שבארתי לעיל ומה שכתבו התוס' בב"ק (ד' ב') בתוס' ד"ה לאו כו' ובירושלמי דריש דה"ל למיכתב כי יפתח איש כי יכרה איש בור למה כתיב בור בור אלא חד בור למיתה וחד בור לנזקין מ"מ לא ממעטינן אדם מנזקין דקרא דונפל לא ממעט אלא אמאי דכתיב בקרא בהדי' דהיינו בור י' ולא איתורא והוא דוחק לשיטת הירושלמי דחד בור למיתה וחד בור לנזקין וע"כ אומר דממעטינן אדם מדכתיב והמת יהי' לו יצא אדם שאין לו הניי' במותו וע"כ לא אימעט ק לענין מיתה אבל לא לנזקין ועי' תוס' (שם) ודו"ק):

ובזה יתבאר לקמן (פ"ג ה"ג) השופך מים ברה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו רב הונא אמר כשנחבט בקרקעו אבל אם נתלכלכו כליו חייב רב אמר אפי' נתלכלכו כליו פטור מילתי' דרב אמר הבור של נזקין פטור על הכלים והנה הפ"מ נדחק בזה ולי נראה שיש (ט"ס בירושל' וכצ"ל) רב הונא אמר בנחבט בקרקעו אבל אם נתלכלכו כליו פטור (והוא מחמת דבור פטור על הכלים וסובר דאע"ג דלא אפקרינהו והוא משום דבור של נזקין פטור על הכלים.וע"כ אינו חייב רק על נזקי עצמו דאדם לא אימעוט אלא ממיתה אבל לא מנזקין) רב אמר אפי' נתלכלכו כליו פטור (צ"ל חייב) והוא משום דסובר דבור של נזקין חייב על הכלים מילתי' דרב אמר בור של נזקין פטור על הכלים (והוא ט"ס וצ"ל) בור של נזקין חייב על הכלים והוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' כ"ח) אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שטינפו כליו במים כו' אך דלשיטת הש"ס דילן ילפינן משור דהוי ממונו ולשיטת הירושלמי בור של נזקין חייב על הכלים וע"כ אמר אפי' נתלכלכו כליו חייב (לפי הגהתי) או שצ"ל מילתי' דרב הונא אמר בור של נזקין פטור על הכלים והוא מדקאמר בשנחבט בקרקעו אבל נתלכלכו כליו פטור (לפי הגהתי) ודו"ק:

שם ר' ירמי' בעי הי' מהלכת ופולטת עשבים מהו כו' והנה הפ"מ נדחק בזה לפרש האיבעי' ולי נראה שזהו כמו דאמרי' בב"ק (ד' י"ז) בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופו הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו תפשוט לי' מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן לי' מנא תבירא תבר לרבה פשיטא לי' לרבא מבעי' לי' וע"ז קא מיבעי' לי' בירושלמי הי' מהלכת (פי' על גבי עשבים והעשבים גדילים מרחוק ופולטת מרחוק העשבים אי אמרינן בתר מעיקרא אזלינן וגופה הוי או דילמא כיון שפולטת העשבים ממקום שהם מחוברים מרחוק ע"כ הוי צרורות וע"כ פשיט לי' דבתר מעיקרא אזלינן וע"ז אומר אמר ר' יוסי מה אם המניח גחלת בר"ה עד מקום שהיא מהלכת היא מזקת (פי' ואם הדליק הגדיש חייב על כולה גדיש ולא אמרינן דלהלן הוי צרורות אלמא דבתר מעיקרא אזלינן) וע"ז אומר מאי כדון (פי' מהו הפשיטות מגחלת דהא לר' יוחנן שסובר דאשו משום חציו וע"כ הוי כמו שנעשה ההיזק מעיקרא וכמו שאבאר לקמן בירושלמי (פ"ב ה"ג) כלב שנטל את החררה ר"ל אמר במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת ר' יוחנן אמר נעשה כזורק את החץ ממקום למקום וכמו שפי' הפ"מ נעשה כזורק אה החץ ממקום למקום דס"ל לר' יוחנן אשו משום חציו הוא דחייב והכא חציו דכלב הוא וכשהניח במקום אחד הולך ממקום למקום וכשהצית בכולה גדיש. מתניתא מסייע לר"ל והוא ט"ס וצ"ל לר' יוחנן (דלא כהפ"מ שנדחק שם) הי' גדי כפות לו ועבד סמוך לו פטור אם את אומר שאינו כזורק לו את החץ ממקום למקום ועל שיבולת הראשונה חייב מיתה מכאן ואילך לתשלומין (פי' וא"כ הוא מסייע לר' יוחנן שאומר אשו משום חציו וע"כ הוי כמו שנעשה מעיקרא וכמו שאבאר לקמן וא"כ מהו הראי' מגחלת). וע"ז אומר א"ר יוסי ב"ר בון תיפתר במניח סכין סמוכה לרה"ר וחייב אפי' להלן ממקום הסכין וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ו') לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' ומסיק שם שזה נלמד מאש ומבור כמה דתימר תמן האש נגע מצד א' (וקרי לה אש משום שזה נלמד מאש ומבור) (ועיין בהרא"ש שכתב שם ויש מן הגדולים שכתבו דלא מיחייב אלא מה שמיחייב בשניהם ופטור מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור ומטמון כמו באש דכיון דאתי במה הצד יהבינן להו הקל שבשניהם ויש שנסתפקו בדבר ולי נראה דכל דין בור יש להם כו' וע"ז אמר כמה דאת אמר תמן האש (או שצ"ל הסכין) נוגע מצד א' ונתחלחל כולו:

וכמו שביארתי שהוא כמו בעי' דרבא אבל לא כמו שפירש הפ"מ דיש לפרש עוד הבעי' דהכא בענין זה כגון זה שפלטה העשבים ברשות הניזק והלכה בר"ה ואכלה כו' והוא כמו דבעי ר' ירמי' בב"ק (ד' י"ט) התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י מהו וזה אינו דזה בעי לה לקמן בירושלמי (פ"ב ה"ב) הי' טבלא מונחת ברה"ר דרסה עלי' והתיזה והלכה ונשתברה ברה"י אחר מי את מהלך אחר דריסתה או אחר שבירתה אין תימר אדריסתה פטור אשבירתה חייב וזו היא בעי' אחריתא וכמו שכתב הרא"ש ומסקינן דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ומתגלגל למקום אחר אסיקנא לעיל דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקו' שנעשה הנזק דגלי קרא וביער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק:

והנה הרא"ש הביא ברפ"ק מה שכתב הרי"ף שן ורגל פטורין ברה"ר דאורחי' הוא וכתב הרא"ש תמוה לי מה הוצרך לפרש טעמא דפטירי משום דאורחייהו הוא הא קרא כתיב וביער בשדה אחר ואמרינן ולא בר"ה ואיפשר שבא לפרש טעם הפסוק למה פטרתו התורה ברה"ר לפי שדרכו לילך ברה"ר ואי איפשר שילכו הבעלים אחריהן תמיד אבל קרן חייבת ברה"ר אע"ג שדרכן לילך שם כיון דאייעד ויודע שהוא נגחן הוי לי' למארי' לאנטורי' וחצי נזק קיי"ל דקנסא הוא כי היכי דלינטרי' לתורא ונפקא מינה מטעם זה שאם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברה"ר ומקצתו ברה"י ודרסה עלי' ברה"ר ושברה ברה"י כלים כיון שדרכו לילך ולדרוס פטורין ור' יצחק בר שמואל לא פי' כן לקמן גבי שור יוכיח שברשות:

והנה הפילפלא חריפתא שעל הרא"ש הביא מה שכתב השלטי גבורים ובודאי דהכי הוא סברת הרי"ף דבפ' כיצד הרגל השמיט בעי' דר' ירמי' לר' זירא דבעי מיני' התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י מהו ואסיקנא התם דחייב ורבינו השמיט מחמת דס"ל דלאו הילכתא הוא אלא התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י פטור דאורחי' הוא ע"כ. וכתב הפ"ח ואני מתמה מאד על זה דמניין להרי"ף לפרש טעמא דקרא מלבו ולהוציא דין מכח אותו הטעם שהוא דלא כמסקנא דהגמ' כו' עיי"ש:

ולי נראה שהרי"ף הוכיח זה מהא דאמרינן בב"ק (ד' ג') ואמאי קרי לה תולדה דרגל לשלם מן העלי' והא מיבעי' בעי רבא דבעי רבא חצי נזק צרורות מגופו משלם או מן העלי' משלם לרבא מיבעי' לי' לרב פפא פשיטא לי' לרבא דמבעי' לי' אמאי קרי לה תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר וכתבו התוס' וא"ת ואמאי פשיטא לי' טפי מלשלם מן העלי' וי"ל כיון דמן הדין הי' משלם נזק שלם ואתי הילכתא דלא משלם אלא חצי נזק א"כ אתי הילכתא להקל ולא להחמיר [פי' דע"כ פשיטא לי' דפטור ברה"ר דהלכתא לא בא אלא להקל וא"כ אם אתה מחייבו ברה"ר מחמת דהוי חצי נזק והא דמשלם חצי נזק הוא מחמת דאתי הילכתא שאינו חייב רק חצי נזק וא"כ יהי' חומרא מהלכתא וההלכתא לא בא אלא להקל משא"כ הא דמספקא לי' אי מגופו משלם משום דלא מצינו חצי נזק שישלם מהעלי' א"כ הוא להקל מכח ההלכתא. או דמעלי' משלם משום דלא מצינו כאורחיי' דמשלם מגופו וזה אינו מחמת ההלכתא אלא משום דהוי כאורחייהו משא"כ אם יהי' חייב ברה"ר מחמת דהוי חצי נזק א"כ יהי' חומרא מההלכתא וההלכתא לא בא אלא להקל):

אבל הרי"ף הוכיח מזה דע"כ פשיטא לי' לרבא לפוטרו ברה"ר יותר מהא דמגופו או מן העלי' והוא דהטעם דשן ורגל פטור ברה"ר הוא משום דהוי אורחי' וזהו טעמא דקרא וע"כ לא מספקא ליה לענין לפוטרו ברה"ר דכיון דצרורות הוי אורחי' א"כ ודאי פטור ברה"ר אלא דמספקא ליה אי מגופו או מן העלי' דזהו גזירת הכתוב דחצי נזק של תם מגופו ונזק שלם של מועד או של רגל מן העלי'. וע"כ מיבעי' ליה אי מגופו משלם או מן העלי' משלם וע"כ לטעמי' דהרי"ף אם היה עץ ארוך מונח מקצתו ברה"ר ומקצתו ברה"י ודאי פטור ולא כדבעי ר' ירמיה מר' זירא כיון שהוכיח זה מהא דרבא דלענין לפוטרו ברה"ר פשיטא ליה ולענין אי משלם מגופו או מן העלי' מספקא ליה א"כ מוכח דהטעם דהא דפטור שן ורגל הוא משום דהוי אורחי' וע"כ בודאי דצרורות פטור ברה"ר ורבא דהוא בתרא קיי"ל כוותי' לגבי ר' ירמי' אבל ר' ירמיה סובר דהא דפטור שן ורגל ברה"ר היינו מגזירת הכתוב וע"כ מיבעי' ליה אם התיזה בר"ה והזיקה ברה"י וכן בעי לה בירושלמי משום דסובר דזה תלוי בגזירת הכתוב:

[וע"כ אמרינן בירושלמי (פ"ב ה"א) ר' אלעזר אמר כל דבר שהוא חוץ לגופה לא חלקו חכמים בין רה"י לרה"ר דסובר דחצי נזק צרורות חייב בר"ה ג"כ והוא דכיון דהוי גזירת הכתוב ע"כ סובר דבזה שוה לקרן והא דהוי תולדה דרגל היינו לשלם מן העלי'. ולקמן יתבאר עוד בזה]:

שם ר' בון בר חייא בשם ר' שמואל כו' אם לא נאמ' שור הייתי למד שור מן הבור מה אם הבור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב שור שדרכו לילך ולהזיק לא כש"כ אי מה הבור משלם נזק שלם אף השור משלם נזק שלם או מה השור משלם חצי נזק אף בור משלם חצי נזק אילו לא נאמר שור הייתי למד שור מן הבור או אילו לא נאמר בור הייתי למד בור מן השור (פי' וא"כ כיון דחלוקים בהלכותיהן א"כ למה לי למימר הטעמים לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים) וע"ז אומר ולמה תניתה הכא דאית ליה סגין מילין [פי' הפ"מ דהיינו כמו שתירצו התוס' יגדיל תורה כו' ולי נראה דאיפשר לומר דאית לי' סגין מילין (פי' שיש לכל אב כמה תולדות) וע"כ כיון שהם חלוקים בהלכותיהם ע"כ רוצה התנא לאשמועינן הטעמים שיש בהן דהיינו שיש בהן רוח חיים וכן שדרכן לילך ולהזיק בכדי לידע התולדות מאיזה אב הוא אם מקרן או משן ורגל או מאש או מבור ועיין בב"ק (ד' ו') הצד השוה שבהן לאתויי מאי לאתויי אבנו סכינו ומשאוכו' וכתב הרא"ש ויש מן הגדולים שכתבו דלא מיחייב אלא מה שחייב בשניהם ופטור מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור ומטמון כמו באש כיון דאתי במה הצד יהבינן להו הקל שבשניהם ויש שנסתפקו בדבר ולי נראה דכל דין בור יש להם כו' הילכך נראה דעיקר תלמודא הוא מבור לחודי' כו' עיי"ש וע"כ ביאר התנא החומרות שיש בהם בכדי לידע במאי מדמינן התולדות להאבות והנ"מ הוא להלכותיהן) וכן מה שאומר אח"כ לא הרי משכב כהרי מושב כו' ולא פי' התנא והכא פירש החומרות והוא משום דאית סגין מילין וע"כ צריך לידע התולדות משא"כ במשכב ומושב דידוע הוא מה שדומה למשכב ומה שדומה למושב:

שם אמר ר' לא צריך הוא שיאמר לכל אחד ואחד והשור מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה דכתיב והמת יהי' לו תני ר' ישמעאל יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצא אדם שאין לו הניי' במותו. ובש"ס דילן בב"ק (ד' נ"ג) אמרינן ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם והנה התוס' הקשו בב"ק (דף י') בד"ה שהשור חייב בו פסולי המוקדשין משא"כ בבור כו' וא"ת למה ליה שור ולא אדם תיפוק לי' מוהמת יהי' לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המוקדשין דמת אסור בהנאה כו' ואי משום שהשער מותר כדאמרינן בערכין (ד' ז') ה"נ שער פסולי המוקדשין מותר כדאמרינן בבכורות (ד' כ"ה) ואפ"ה כיון שעיקרו אסור חשיב אין המיתה שלו:

[והנה איפשר לומר דהא דהירושלמי ממעט אדם מדכתיב והמת יהי' לו יצא אדם שאין לו הניי' במותו הוא משום דלשיטת הירושלמי השער ג"כ אסור בהנאה ודלא כשיטת הש"ס דילן בערכין (דף ז') דאמרינן שם האשה שנהרגה כו' ואמאי אסורי הנאה נינהו אמר רב באומרת תנו שערי לבתי אילו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה אמר רב בפיאה נכרית טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה היא ומיתסר והא מיבעי' לר"י ב"ח דבעי ריב"ח ושער נשים צדקניות מהו כו' קשי' ליה לרנב"י והא דומי' דבהמה קתני מה התם גופי' אף ה"נ גופי' אלא אמר ר"נ זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה ופירש"י לעולם שערה ממש ודקשי' לך איסורי הנאה נינהו לא קשי' דשער המת לא מיתסר בהנאה דלא דמי לשיער בהמה ש נהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה כו'. אבל הירושלמי סובר כתירוצא קמא דמיירי באומרת תנו שערי לבתי כמו דאמרינן בירושלמי (ספ"ו דגיטין ה"ה) ר' אלעזר שאל מתנתו כמתנת ש"מ ר' נחמן בר יעקב ארמני' מה דהיא צריכה לר' שמעון פשיטא לי' לריב"ח דתנינן תמן האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה אמר ריב"ח באומרת תנו כבנתי לבתי (פי' וא"כ מוכח דהיוצא ליהרג מתנתו כמתנת שכ"מ דכיון שהאשה יוצאה ליהרג א"כ אם אמרה תנו כבנתי לבתי צריך ליתן ונקנה באמירה וא"כ אינו אסור בהנאה). וא"כ איפשר לומר דשער המת אעפ"י שאינו נהרג בב"ד נמי אסור בהנאה וע"כ אומר והמת יהי' לו ולא אדם והוא משום דאפילו שערו אסור אבל לא למעוטי פסולי המוקדשין והמת יהי' לו דשור הוא לומר שהבעלים מטפלין בנבילה בהא ליכא למעוטי אדם דהא מתחייב בכופר):

עוד שם וכשהזיק חב המזיק אמר ר' יוסי הדא אמרה אדם שחבל בחבירו תחילה אעפ"י שחזר ונעשה ניזק חייב והנה הפ"מ נדחק בזה:

[ולי נראה דהא שאומר הדא אמרה אדם שחבל בחבירו כו' קאי אמתניתין דב"ק (ד' ל"ג) שני שוורין תמין שחבלו זה את זה משלמין כו' וכן שני אנשים שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם וכתב הרא"ש ונראה לי דמיירי שהתחילו בבת אחת כו' אבל אם הא' התחיל המתחיל משלם חצי נזק והשני פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור והוי כמו בעטה מהלכת ברבוצה דפטור לר"ל כו' וכן שני אנשים נמי מיירי שהתחילו כאחת אבל אם התחיל הא' השני פטור ואע"ג דלא שייך באדם כל המשנה ובא אחר ושינה דהא אפילו על עסקי ממון אמרינן כו' וה"נ אוקימנא לעיל וקצותה את כפה ביכולה להציל ע"י דבר אחר אבל אינה יכולה פטורה כו' כש"כ שהמוכה בעצמו פטור וע"ז אומר אמר ר' יוסי הדא אמרה אדם שחבל בחבירו תחילה אע"פ שחזר ונעשה ניזק חייב (פי' מדקאמר וכן שני אנשים א"כ הוי כמו בשני שוורים דהא דחייבים היינו דווקא שהתחילו בבת אחת אבל אם הא' התחיל המתחיל משלם חצי נזק והשני פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וה"נ בשני אנשים) ועיין בנימוקי יוסף שכתב (בפ"ג דב"ק) דלא אמרינן דלא אזקי' האחרון לראשון אלא אחר זמן אי נמי דאזיקו להדדי בבת אחת אבל אזקי' בשעת חימום כו' האחרון פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור כו' וכן כתב הרא"ש בב' אנשים שחבלו זה בזה אע"ג דלא שייך באדם כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור כו' אמר המחבר ונראה לי שהירושלמי מסייע לדבריו דאמר עלה דמתניתין הדא אמרין המזיק את חבירו והוזק בו פטור ומשמע לי' מלשון דנקט וכן שאיפשר שנשמע שהדין שוה כמו בשוורים כדעת הרב ע"כ לשון המחבר והנה בירושלמי שלנו ליתא לזה אמתניתין רק הירושלמי דהכא דאמר ר' יוסי הדא אמרה אדם שחבל בחבירו תחילה אעפ"י שחזר ונעשה ניזק חייב דכתיב מכה בהמה ישלמנה. ואגב דמביא לקרא אח"כ לענין שהבעלים מטפלים בנבילה ע"כ מייתי לה הכא:

עוד שם רב יהודא בשם שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן ולא לשואל אלא לנזקין ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי ומאן הוא אבא רב או אבא בר אבהו אמר רב חסדא נעשה עיקר טפילה ופי' הפ"מ נעשה עיקר טפילה בתמי' כלומר דר' חסדא מתמה על שמסתפק אם הוא רב או אביו פשיטא שעל רב מתכוין דאי על אביו וכי שייך לעשות מעיקר טפילה ואבא מודה לי והוא דוחק) גם מגיה בירושלמי ואני אומר אף לשואל שמין ובירושלמי איתא אין שמין:

וע"כ נראה לי להגיה רב יהודא בשם שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין (והא דאומר ולא לשואל הוא (ט"ס) והוא כמו דאיתא בש"ס דילן בב"ק (דף י"א) אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין) ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי (ובש"ס דילן איתא ואני אומר אף לשואל ואמרינן איבעיא להו היכי קאמר אף לשואל שמין ואבא מודה לי) ובירושלמי קאמר בהדי' ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי וע"ז אמר רב חסדא נעשה עיקר טפילה (פי' שסובר דבשואל יש לומר יותר דאין שמין מבגנב לגזלן):

[והוא כמו שכתבו התוס' בב"ק (דף נ"ו) בד"ה פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותו לכל מילי בהוציאוה לגוזלה איירי מתניתין כדמוקי לה בירושלמי וא"ת מנלי' דקיימא ברשותייהו אפי' להתחייב על מה שהיא מזקת דאהכי קאי דליכא למימר דכי היכי דמסרה לשומר חנם והשואל נכנסו תחת הבעלים הוא הדין גזלן דדילמא שומר הוא דמחייב אבל גזלן לא דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרה ובפירות שהרקיבו מקצתן מוכח בהגוזל קמא (דף צ"ח) דגזלן אומר לו הרי שלך לפניך משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו ופטור אפי' בפשיעה דלא קיבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשא דלא הדרא ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשא דהדרא ובהרקיבו מקצתם כיון דקיבל עלי' שמירה דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי ואפי' שואל דקייל"ן דאף לשואל שמין כו']:

וא"כ יש לומר דבשואל מתחייב יותר ואי משום דגזלן קונה בשינוי איפשר לומר דרב חסדא לטעמי' דאמרינן בב"ק (דף ס"ז) ואיכא דאמרי אמר ר' חסדא אמר ר' יונתן מניין לשינוי שאינו קונה שנאמר והשיב את הגזילה מ"מ ועיין בנתיבות המשפט (סי' שס"ג) שכתב הש"ך ותמה דאיך יהי' גנב וגזלן גרע יותר משומר וכתב ע"ז הנתיבות ותמוהין דבריו מאוד דהא כתבו התוס' בב"ק (דף נ"ו) ד"ה פשיטא דשומר חייב בכחשא דהדר ובהרקיבו מקצתן ובגזלן פטור דגזלן לאו שומר הוא אלמא דשומר חייב אפי' במקום דליכא שינוי ואפילו מאן דפוטר בבהמה בכחשא דהדר הוא מטעם שאין שבת בבהמה אבל בהיזק דהרקיבו מקצתן כשיש היזק אף דליכא שינוי חייב השומר ועוד דלמ"ד דשינוי אינו קונה ואומר הרי שלך לפניך אפי' היכא דאיכא שינוי ובשומר ודאי חייב אלמא דשומר לאו מטעם שינוי חייב:

וע"ז אמר רב חסדא על הא שאמר ר"י בשם שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין (והאי אלא לשואל הוא ט"ס) ואני אומר אף לשואל אין שמין (כצ"ל כמו דאיתא ולא כמו שהגיה הפ"מ דאף לשואל שמין אלא דאף לשואל אין שמין כמו דאיתא בירושלמי) וע"ז אמר רב חסדא נעשה עיקר טפילה דמאי דקאמר אף לשואל אין שמין כמו בגנב וגזלן ע"ז אומר נעשה עיקר טפילה משום דבשואל יש לומר יותר דאין שמין משום דקבל עליו שמירה לאפוקי בגזלן דיש לומר הרי שלך לפניך דרב חסדא לטעמי' שסובר דשינוי אינו קונה:

וע"ז אומר אתא ר' יהודה בשם שמואל וכתב הפ"מ דהאי אתא רב יהודא בשם שמואל הוי כאיכא דאמרי והוא דוחק אלא שאומר אתא רב יהודה בשם שמואל וביאר דבריו והוא שאומר אין שמין לא לגנב ולא לגזלן ולא לשואל אלא לנזקין והשומרים כנזקין הן (פי' אע"ג שהשומרים מתחייבים אף בכחשא דהדר אעפ"כ שמין להם והוא מחמת שאינם קונים בשינוי רק הגזלן שקונה בשינוי ע"כ אין שמין או מטעם דכתיב חיים שנים ישלם רק השואל דקני לה לאונסין הרי הוא כגזלן) והוא דלא כשיטת הש"ס דילן דבשואל שמין והירושלמי אזיל לטעמי' דמדמה שואל לגזלן וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ח דשבועות ה"א) תני וגונב מבית האיש ולא מבית השואל וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ס"ב) אין הגונב אחר הגנבמשלם תשלומי כפל והוא משום דכיון שהוא ביד הגנב לא הוי וגונב מבית האיש אבל בשואל חייב כפל וכמו דאמרינן בב"מ (ד' ל"ג) אמר אביי שואל עד שישלם כו' אלמא דבשואל חייב הגנב כפל. והטעם הוא אם הבעלים יכולים להקדיש ע"כ הוי עדיין של הבעלים וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ס"ט) ר"י סתמא אחרינא אשכח דתנן אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל אמאי בשלמא לגנב ראשון ולא משלם וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים נשלם אלא ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומאי חזית דאזלת בתר האי סתמא לעביד כסתמא דצנועין משום דמסייע לי' קרא ואיש כי יקדיש את ביתו קודש כו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וא"כ בשואל יכול להקדיש ג"כ (ועיין בס' ים של שלמה שכתב (בפ"ה דב"ק) דמטלטלים בתוך ימי השאילה נראה פשיטא שאינם דומים לפקדון ולא חל עליהם ההקדש והוא תמוה מה שכתב בפשיטות דהא מהרא"ש בב"ב (ד' פ"ח) מוכח דיכול להקדיש שכתב שם ובשלמא אי הוי לוקח משום הכי הוי דבר שאינו שלו אלא אי אמרת שואל אמאי אין משאיל יכול להקדיש מה שהוא שאול ביד אחרים מ"ש משוכר כו' אחר כך מצאתי להקצה"ח סי' רי"א שהקשה ג"כ מזה על היש"ש:

(ה"ב) כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו כו' תני ר' חיי' זה השור והבור והאש לא תנא אמר ר' ירמי' האש להכשר נזקיו (ופי' הפ"מ הך להכשר נזקיו אינו כעלמא דקרי לי' הש"ס לנזקי ממונו הכשר נזקיו וכדאמר הכא לעיל (ה"א) וכן בגיטין ר"פ הנזקין אבל כאן להכשר נזקיו הבא מכחו וכמ"ד אשו משום חציו כו') ולי נראה דאיפשר דגרסינן להפקר נזקיו (פי' דהאש לא הוי בכלל חבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו כמו השור והבור דהא השור אם מפקירו לא מחייב עליו) וכן הבור לשיטת הירושלמי שביארתי לעיל דדווקא בבור ברשותו הוא דחייב וכמו דאמרינן לקמן (פ"ג ה"ב) ולמה פטור בשעת נפילה (נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל אחר נפילה) שכן המפקיר נזקיו פטור משא"כ באש שחייב אפי' אם האש לאו ממונו הוא וכמו דאמרינן בב"ק (ד' כ"ב) איתמר ר' יוחנן אמר אשו משום חציו וריש לקיש אמר אשו משום ממונו ולפי פי' רש"י היינו דווקא אם הוא ממונו לאפוקי אי אדליק בגחלת שאינו שלו וא"כ לפירש"י לר' יוחנן שאמר אשו משום חציו א"כ אפי' אם הפקיר גחלתו חייב ולפי' התו' שכתבו אשו משום ממונו כלומ' חיוב ממונו יש בו ולא שיהא האש שלו דאפי' הדליק באש של אחרים חייב א"כ אפי' לר"ל חייב אפי' על אש של אחר אך הירושלמי משמע שסובר כשיטת רש"י כמו שאבאר וע"ז אומר האש להפקר נזקיו (פי' שאפי' הפקיר האש נמי חייב והוא מטעם דאשו משום חציו וא"כ הוי כמו אדם המזיק וא"כ אינו שייך כל שחבתי בשמירתו כו' שזהו מטעם פשיעה שלא שמרו וזהו מחמת אדם המזיק) וע"ז אומר אמר ר' יוסי ואין כיני האש להכשיר נזקיו (וצ"ל להפקר נזקיו) (פי' שאפי' הפקיר נזקיו נמי חייב מחמת אדם המזיק) מקבל עליו התרי' בדעת זו ולוקה (פי' וע"כ פטור אם הזיק אדם דחייב מלקות והחיוב הוא רק בשוגג דלא מחייב מלקות אבל בהתריי' לוקה) וע"ז אומר ואין כיני כו' מקבל עלי' התריי' בדעת זו ולוקה (פי' בתמיה) דהא בחובל בחבירו ריבתה התורה לתשלומין וע"ז אומר מקבל עלי' נזק צער ריפוי שבת ובושת והוא שמשלם ד' דברים כמו דאמרינן בב"ק (ד' כ"ג) אלא מאן דאית לי' חציו אית לי' נמי משום ממונו מאי בינייהו איכא בינייהו לחייבו בד' דברים:

והנה בש"ס דילן בב"ק (ד' ט') אמרינן ת"ר כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו כיצד שור ובור שמסרן לחש"ו והזיקו חייב לשלם משא"כ באש ופריך במאי עסקינן אילימא בשור קשור ובור מכוסה דכוותה גבי אש גחלת מאי שנא הכא ומ"ש הכא אלא בשור מותר ובור מגולה דכוותה גבי אש שלהבת משא"כ באש דפטור והא אמר ר"ל משמי' דחזקי' לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב ומשני לעולם בשור קשור ובור מכוסה ודכוותה גבי אש גחלת ודקא אמרת מאי שנא הכא ומ"ש הכא שור דרכי' לנתוקי בור דרכי' לנתורי' גחלת כמה דשביק לה מעמי' עמי' ואזלי ולר' יוחנן דאמר אפי' מסר לו שלהבת נמי פטור דכוותה הכא בשור מותר ובור מגולה מ"ש הכא ומ"ש הכא התם צבתא דחרש קא גרים הכא לא צבתא דחרש קא גרים וכתבו התוס' בשור קשור ובור מכוסה פי' כראוי ובתוס' ד"ה שור עביד לנתוקי פירש"י אפי' בלא חרש דרכו לנתוקי מאליו וכן בור דרכו לנתורי מאליו וקשה דע"כ בקשרו ובכסהו כראוי מיירי כדפי' ולקמן תנן כסהו כראוי פטור ונראה לפרש דדרכו לנתוקי ע"י חרש קאמר דגרע משום דמסר לחרש אבל גחלת לא גרע כ"כ דאין דרכו ללבות גחלת כמו שדרכו לנתוקי שור ולנתורי בור דכמה דשביק לה חרש מעמי' עמי' ואזלי ובתוס' ד"ה ולר' יוחנן דאמר אפי' מסר לו שלהבת פטור תימא מאי קשה לי' הא שלהבת לר' יוחנן כמו גחלת לר"ל ובשור קשור ובור מכוסה יכול להעמידו ומשום דחרש עביד לנתוקי ולנתורי כמו שאמר לר"ל וי"ל דמשמע לי' דטעמא דר' יוחנן דפטר משום שהקטן שומרו ואין הקטן עושה היזק אלא אדרבה עושה שמירה כו':

[וכל זה הוא לשיטת הש"ס דילן אבל לשיטת הירושלמי אמרינן לקמן בירושלמי (פ"ו ה"ד) השולח את הבעירה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כו' חזקי' אמר כשמסר לו גחלת אבל מסר לו שלהבת חייב אמר ר' יוחנן היא גחלת היא שלהבת וקשי' על דעתי' דחזקי' אילו מי שראה גחלתו של חבירו מגלגלת והולכת ואין כולה אותו שמא פטיר (והנה הפ"מ נדחק בזה מאוד שפי' וכי עליו מוטל החיוב לכבות גחלת של חבירו וא"כ מאי קמ"ל מתניתין דאי לפטורא לגחלת בודאי לא איצטריך דלאו שלו הוא ועיי"ש שנדחק בזה מאוד לפרש שם הקושי' והתירוץ) ע"כ נראה לי שאומר אילו ראה גחלת של חבירו מגלגלת והולכת ואין כולה אותה שמא פטיר (פי' שאומר דא"כ יהי' מוכח ממתניתין אלו מי שראה גחלת של חבירו מגלגלת והולכת שמא אינו פטור פי' מדפטר ל' במתניתין אם מסר לחש"ו ואמאי אינו פטור אם מסר שורו לחש"ו או בורו לחש"ו והוא מפני ששור דרכי לאנתוקי בור דרכי' לאנתורי' וא"כ אמאי פטור באש וא"כ יהי' מוכח דאילו מי שראה גחלתו של חבירו מגלגלת והולכת שמא אינו פטור דפטור הראשון והחיוב הוא על האחרון. וע"כ אם מסר לחש"ו פטור) (או שצ"ל) וקשי' על דעתי' דחזקי' אילו מי שראה גחלתו של חבירו ואינו כולה אותו שמא אינו חייב (פי' שהראשון חייב) והוא כמו דאמרינן בש"ס דילן בב"ק (ד' כ"ב) ת"ש השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דחרש הן אלא למ"ד אשו משום ממונו אילו מסר שורו לחש"ו ה"נ דלא מחייב וע"ז אומר בירושלמי וקשי' על דעתי' דחזקי' שאומר דבמסר לו גחלת אבל מסר לו שלהבת חייב דאמאי פטור על הגחלת שאלו מסר שורו לחש"ו ה"נ דלא מחייב וליכא למימר דצבתא דחרש קא גרים וע"ז אומר וקשי' על דעתי' דחזקי' אלו מי שראה גחלתו של חבירו מגלגלת והולכת שמא אינו חייב (כצ"ל) או שצ"ל שמא פיטר (פי' שפוטר אח הראשון) וע"כ אומר על דעתי' דחזקי' דלר' יוחנן שאומר דאשו משום חציו איפשר לומר דפטור משום דצבתא דחרש קא גרים וכמו דאמרינן בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דחרש הן ועיין בתוס' ד"ה חציו דחרש הן דלמ"ד אשו משום חציו לא מחייב אלא באש שיכול להזיק ברוח מצוי' הרבה כו' וע"ז משני אמרי תיפתר כשמסר לו גחלת הפקר אי נמי שלהבת הפקר (והא דמשני לר' יוחנן נמי היינו כדמסיק בב"ק (ד' כ"ג) דמאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו וע' בתוס' (שם) ד"ה צבתא דחרש כו' ודו"ק)

וא"כ לפי מה דמסיק בירושלמי דהא דהשולח את הבערה ביד חש"ו פטור היינו דווקא בשמסר לו גחלת הפקר או שלהבת הפקר אבל אם אינו מפקיר חייב כמו אלו מסר שורו לחש"ו וא"כ לא מצי לתרוצי כמו דמשני בש"ס דילן אהא דתני' כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו כיצד שור ובור שמסרן לחש"ו והזיקו חייב לשלם משא"כ באש דשור דרכי' לנתוקי ובור דרכי' לאנטורי' או כמו דמשני לר' יוחנן דהתם צבתא דחרש קא גרים דלמאי דמשני דאינו פטור רק אם הפקיר הגחלת או שלהבת דא"כ כה"ג בשור ובור פטור אי אמרינן דבור היינו דווקא בור ברשותו וע"ז משני בהפקר נזקיו (לפי הגהתי) (פי' דאם הפקיר נזקיו התם פטור לגמרי אבל הכא בהפקיר נזקיו חייב משום חציו. וא"כ הוא מכח אדם המזיק שחייב בד' דברים) וע"כ תני ר' חייא זה השור והבור והאש לא תנא והוא כמו שביארתי:

(שם) נכסים שאין בהם מעילה דתני הנכסים הללו נקנים עם נכסים שיש בהן מעילה וכתב הפ"מ לא נמצא זה במתניתין ולא בברייתא ולא דין בשום מקום והך נקנים אינו לשון קנין אלא לשון נמשכין ונקנין והכי פירושו דהש"ס מתמה על דקתני במתניתין נכסים שאין בהם מעילה ושייך בהן תשלומי נזק והלא נקנין ונמשכים הן עם נכסים שיש בהם מעילה כו' והיותר נכון דגרסינן עם נכסים שאין בהם מעילה ותוספתא היא בפ"ק:

ולי נראה דגרסינן דתני הנכסים הללו (והוא ט"ס וצ"ל שחיללו) דהיינו פסולי המוקדשין שנפדו במומן נקנין עם נכסים שאין בהם מעילה (כצ"ל) (פי' דמפרש דהא דקתני נכסים שאין בהם מעילה דאעפ"י שאסורין בגיזה ועבודה אעפ"כ לית בהו מעילה (וכמו דאמרינן בקידושין (ד' י"ג) מידי דהוי אפסולי המוקדשין דמעיקרא אית בהו מעילה ואסירי בגיזה ועבודה פרקינהו מעילה לית בהו בגיזי ועבודה אסירי) וע"ז אומר דנקנים עם נכסים שאין בהם (פי' דהם כנכסי הדיוט ונקנים במשיכה כנכסים שאין בהם מעילה) וכמו דאמרינן בקידושין (ד' נ"ד) לענין מעשר שני ת"ש משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן סלע ומשתכר בסלע ומ"ש שלו מני אלימא ר"מ אמאי משתכר בסלע ונתן את הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו ר"י היא (פי' דאמר דמ"ש ממון הדיוט הוא) וע"ז אומר דנכסים שחיללו נקניםעם נכסים שאין בהם מעילה דהיינו במשיכה וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ח מה' נזקי ממון ה"א) וכל הקדשים שחייבין בהן מעילה אין בהם דין נזקין ופסולי המוקדשין עליהם דין נזקין בין שהזיקו בין שהוזקו שהרי יצאו לפדיון ולהיותם חולין שלמים שהזיקו גובה מבשרן והוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' נ"ג) שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו מאי ניהו שור בכור דלא פריק לי' וכתבו התוס' דהיינו שור בכור דלא פריק לי' או בפסולי המוקדשין קודם פדיון אבל במוקדשין שנפדו ליכא לאוקמי דשור רעהו מיקרי אעפ"י שאסורים בגיזה ועבודה אבל לפי מה שביארתי הוא מהירושלמי דקאמר נכסים שחיללו נקנים עם נכסים שאין בהם מעילה וזהו פי' מתניתין דתנן נכסים שאין בהם מעילה. ואח"כ אומ' ר' יהודא בשם שמואל דריה"ג היא דתני' ומעלה מעל כו' להביא קדשי' קלי':

עוד נראה לי שצריך להגיה כך בירושלמי דתני נכסים הללו נקנין (והוא ט"ס וצ"ל נגבין) עם נכסים שיש בהן מעילה והוא כמו דאמרי' בב"ק (ד' י"ג) אמר רבי אבא שלמים שהזיקו גובין מבשרן ואינו גובה מאימוריהן פשיטא אימורין לגבוה סלקי לא צריכא לגובה מבשרן כנגד אימוריהן אליבא דמאן אי אליבא דרבנן פשיטא הא אמרי כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלמא מהאי ואי אליבא דר' נתן הא אמר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלמא מהאי כו' איבעית אימא ר' נתן התם הוא דאמר בעל השור לבעל הבור כו' אבל הכא מי מצי אמר בשר אזיק אימורין לא אזיק:

וע"ז אומר קתני הנכסים הללו נגבים (כצ"ל) עם נכסים שיש בהן מעילה (פי' דבקדשים קלים יש הבשר שאין בהם מעילה אבל האימורין יש בהם מעילה לאחר זריקת הדמים). ע"ז אומר דתני הנכסים הללו נגבים עם נכסים שיש בהן מעילה (פי' דהתם שמשלם חצי נזק יהיה על כל השור ולא נגבה נגד האימורין אפי' מהבשר) והוא כלשון א' שפירש"י בב"ק (ד' י"ג) (או שהפי' הוא בהיפוך דתני הנכסים הללו נגבין עם נכסים שיש בהן מעילה (פי' שצריך לגבות מהבשר דאין בו מעילה אף כנגד האימורין שיש בהן מעילה) וכמו דאמרינן בב"ק ושם) איבעית אימא רבנן ה"מ בתרי גופי אבל בחד גופא מצי א"ל מכל היכא דבעינא משתלמנא וכלשון אחרון שפירש"י וכמו דאמרי' לקמן בירושלמי (פ"ג ה"א) הניח אבנו ברה"ר ובא אחר והניח אחרת סמוכה לה ובא אחר ונתקל בה ונחבט בזו מי חייב בנזקי הראשון או השני נשמעינה מהדא שור שדחף לחבירו ונפל לבור בעל השור חייב ובעל הבור פטור ר' נתן אומר במועד זה נותן מחצה וזה נותן מחצה ובתם בעל השור נותן שני חלקים ובעל הבור רביע אמר ר' חנינא כיני מתניתא בעל הבור נותן ג' חלקים ובעל השור נותן רביע) וע"ז אומר הנכסים הללו נגבין עם נכסים שיש בהם מעילה דהיינו מאימוריהם ואף דאימורין לגבוה סלקי אעפ"כ גובה מהבשר כנגד האימורין כיון דהוי חד גופא ע"כ אפי' רבנן מודו בזה וכמו לשון אחרון שפי' רש"י דהא דקאמר לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אימוריהן שודאי גובה מבשרן כנגד אימוריהן דהאי גובה מבשרן דקאמר ר' אבא אפי' חלק האימורין קאמר:

[ובזה יתבאר הא שאומר אח"כ ר' יהודא בשם שמואל ריה"ג היא דתני' ומעלה מעל כו' ר' שמעון אומר א' קדשי קדשים וא' קדשים קלים קדשים שחייב באחריותן קורא אני בהן בעמיתו וכחש כו' רב הונא אמר א' קדשים כשרים וא' קדשים פסולים קדשים שחייב באחריותן אפי' הן לה' קורא אני בעמיתו וכחש כו' וצריך לבאר הא דקאמר רב הונא א' קדשים כשרים וא' קדשים פסולים קורא אני בעמיתו וכחש. ואיפשר דקאי אברייתא הא דתני הנכסים הללו נגבין עם נכסים שיש בהם מעילה. (פי' דלדברי ר"ש ג"כ אם נגח שור של קדשים שחייב באחריותן א"כ חייב לשלם אך כיון שמשתלם מגופו א"כ אינו יכול לגבות מהאימורין משום דאימורין לגבוה סלקא. וא"כ צריך לגבות מהבשר כנגד האימורין) וכל זה אי ר' שמעון קאמר אפי' בקדשים כשרים אבל אי אמר דווקא בקדשים פסולים היינו שנפל מום בהקרבן. וא"כ אינו שייך הא דתני הנכסים הללו נקנים עם נכסים שיש בהן מעילה דכיון שנפל בהם מום א"כ אינו קרב על המזבח וצריך לפדותו וא"כ אינו שייך להא דתני' נכסים הללו נגבין (לפי הגהתי) עם נכסים שיש בהם מעילה כיון שהם קדשים פסולים וכן איתא להא דרב הונא בירושלמי (פ"ו דשבועות ה"ו) ר"ש אומר א' קדשי קדשים כו' קורא אני בהן וכחש בעמיתו כו' רב הונא אמר א' קדשים כשרים וא' קדשים פסולין שחייב באחריותן כו' ואמאי לא קאמר אהא דתנן לקמן בב"ק (פ"ז ה"ז) ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי ד' וה' אך התם היינו דווקא בקדשים פסולים וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ע"ו) מכדי שמעינן לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראוי' כו' וריש לקיש אומר בשוחט בעלי מומין בחוץ וא"כ לריש לקיש לא מיירי רק בקדשים פסולים ויתבאר לקמן אהא דאמר התם ר' יוסטא בר מתון שאל הפודה כלכלה מיד הגיזבר כו' דמיירי בבעלי מומין מעיקרא עי"ש שהארכתי בזה וע"כ לא קאמר רב הונא א' קדשים כשרים וא' קדשים פסולים על ר"ש דהתם ודו"ק וע' בספ"ד דב"מ (ה"ו):

(שם) מנכסים המיוחדים ולא מנכסי הפקר עיין בפ"מ ולקמן (פ"ד ה"ז) יתבאר בזה עי"ש:

(שם) חוץ מרשות המיוחדת למזיק שהוא פטור נוהגין הן ברשות הניזק והמזיק אמר ר' ירמי' אלו תנא חוץ מרשות המיוחדת למזיק ושתק הייתי אומר א' חצר של שותפין וא' חצר שאינה לשניהן חייבת ולמה תנא נוהגין הן ברשות הניזק והמזיק אלא זה שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר אמר ר' יוסי מכיון דתנא חוץ מרשות המיוחדת למזיק אין אנו יודעין שהם נוהגין ברשות הניזק והמזיק אלא להוציא חצר שאינה של שניהם (פי' דפליגי בחצר שאינה של שניהם דלר' ירמי' חצר שאינה של שניהם נמי חייב והא דתני ורשות הניזק והמזיק בתשלומין היינו לרבות שומר חנם ושואל נושא שכר והשוכר ולר' יוסי הא דתנן ורשות הניזק והמזיק בתשלומין היינו להוציא חצר שאינה של שניהם) וכמו דאמרינן אח"כ אית תניי תני חצר של שותפין חייבת וחצר שאינה של שניהם פטורה אית תניי תני אפי' חצר שאינה של שניהם חייבת מאן דמר חצר של שותפין חייבת וחצר שאינה של שניהם פטורה דכתיב מיטב שדהו ומאן דמר אפי' חצר שאינה של שניהם חייבת דכתיב וביער בשדה אחר (וזהו דלא כשיטת הש"ס דילן בב"ק ד' י"ג) דפליגי רב חסדא ור"א אם חצר השותפין חייב על השן והרגל אבל בחצר שאינה של שניהם בזה לא פליגי כלל) וכמו דאמרינן בב"ק (ד' י"ד) מאי לא לזה ולא לזה אילימא לא לזה ולא לזה כלל אלא דאחר והא בעינן וביער בשדה אחר וליכא כו' ולשיטת הירושלמי פליגי בחצר שאינה של שניהם אבל בחצר של שניהם חייבת וכן כתב הרא"ש בפ"ק דב"ק דבירושלמי פליגי בזה תנאי וזהו בשן ורגל אבל בקרן חייב אפי' בחצר שאינה של שניהם: וכמו דאמרינן לקמן בירושלמי (פ"ה דב"ק ה"ב) הכניס קדירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ושברן פטור הוזק בהן פטור ונראה לי שיש בזה (ט"ס) ודלא כהפ"מ דהא כיון דתנא תחילה דבא שור ממקום אחר ושברן פטור מכש"כ דאם הוזק בהם פטור דכיון דהזיק השור פטור על הקדירות מפני שהוא שלא ברשות כש"כ דאם הוזק בהם השור פטור בעל הקדירות כיון ששניהם שלא ברשות אלא שהוא (ט"ס וצ"ל) הכניס קדירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ושברן חייב (פי' כיון שהזיק בכונה) הוזק בהן פטור (פי' כיון שהוא ממילא) (והוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' מ"ח) לענין נזקי אדם ואזדו לטעמייהו דאמר רבא ואיתימא רב פפא שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין וכמ"ש התו' ד"ה שניהם כו' כגון ברה"ר שלא ברשות כגון ששניהם רצין בר"ה וקשה דהיינו מתניתין דפרק המניח (ד' ל"ב) ונראה לפרש כגון שנכנס לחצר בעה"ב שלא ברשות או ברשות כו' דכמו שנתנו לו רשות נתן גם לאחר רשות או כמו שהוא נכנס שלא ברשות שמא גם אחר נכנס שלא ברשות) וע"ז אומר שם בירושלמי הדא אמרה הקרן פטורה (והוא ט"ס וצ"ל חייבת) בחצר שאינה של שניהם וע"כ אמרינן אח"כ (ה"ג) הכניס פירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ואכלן פטור הוזק בהם פטור הדא אמרה שהשן פטורה בחצר שאינה של שניהם:

עוד שם ר' יוסא בשם ר' יוחנן חצר השותפין חייבת א"ר יוסי אנא דאייתיתא מהדא דתני ר' הושעי' ארבעה כללות הי' רשב"א אומר משום ר"מ בנזקין כל מקום שיש רשות לניזק ולמזיק כגון פונדקי וחצר השותפים וכיוצא בהן על השן והרגל פטור על הנגיחה ועל הנגיפה והנשיכה והרביצה ועל הבעיטה והדחי' אם תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם מן העלי' לניזק ולא למזיק חייב בכל למזיק ולא לניזק פטור מן הכל והכל מודים בשאין רשות לא לזה ולא לזה כגון בקעה וכיוצא בה על השן והרגל פטור על הנגיחה והנגיפה כו' תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם מן העלי' והנה הוא תמוה דמאי מייתי ראיה דחצר השותפין חייבת מהא דהי' רשב"א אומר משום ר"מ כל מקום שיש רשות לניזק ולמזיק כגון פונדקי כו' על הכן והרגל פטור וא"כ הוא דלא כר' יוחנן שאומר חצר השותפים חייבת על השן והרגל:

ע"כ נראה לי דהוא (ט"ס וצ"ל) כל מקום שיש רשות לניזק ולמזיק כגון פונדקי וחצר השותפים כו' חייבת על הכן והרגל (ודלא כשיטת הש"ס דילן בב"ק (ד' י"ד) דתני' ארבעה כללות הי' רשב"א אומר כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל למזיק ולא לניזק פטור מכל לזה ולזה כגון חצר השותפין והבקעה פטר בהו על השן והרגל ומחלק שם הש"ס בין שהיא מיוחדת לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים בין שהיא מיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים ולהירושלמי גריס ברישא (לפי הגהתי) חייב בה על השן והרגל):

והא דתני' אח"כ לניזק ולא למזיק חייב בכל א"כ קשה דהא לפי הגהתי תני בתחילה ג"כ דחייב על השן והרגל אך איפשר לומר דחייב בכל היינו שחייב נזק שלם אפי' על קרן ג"כ וכר' טרפון וכמו דאמרינן בש"ס דילן (שם) חייב על הכל לא קתני אלא חייב בכל מני ר' טרפון היא דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם והא דתני והכל מודים בשאין רשות לא לזה ולזה כגון בקעה ורה"ר כו' השן והרגל פטור ועל הנגיפה כו' תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם מן העלי' היינו בשאין רשות לא לזה ולא לזה. וע"כ מביא מזה ראי' לר' יוחנן דחצר השותפין חייבת והוא דלא כשיטת הש"ס דילן:

[והענין הוא כמו שביארתי בספרי נועם ירושלמי על גיטין (רפ"ח הל' א') ובספרי נ"י (ס' כ"ב) על הירושלמי (פ"ה דנדרים ה"א) ולקמן (פ"ג דב"ק ה"ח) דמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי השותפין קונין זה מזה בחצר וחייבין זה בנזקי זה. והוא כמו שביארתי שם דהשותפין קונין זה מזה בחצר וחייבין זה בנזקי זה דהטעם הוא דבחצר השותפים בשעה שכל אחד משתמש הוי שלו וכמו שהאריך בזה הר"ן בנדרים (ד' מ"ה) וע"כ אמר ר' בון בר כהנא באומר צבור ואקנה אבל אם צבורין לא קנה עד שיטלטל דאם היו צבורין מתחילה ע"כ לא קנה מטעם חצירו דכיון שהראשון נשתמש בה מתחלה לעשות חצירו וא"כ איך יהי' חצירו של השני במה שזה מקנה לו חפציו והוא משתמש בה עכשיו ונעשית חצירו דכיון דלא הוי עדיין חצירו א"כ איך החפץ יקנה לו בזה ולא אמרינן דע"י החפץ נעשית חצירו דבשעה שמניח בה חפציו הוי שלו וע"כ קנה החפץ והוי כמו גיטו וידו באים כאחד דכל שהוא מטעם קנין לא אמרינן דבאים כאחת אבל אם אמר לו צבור וקנה וא"כ התחיל תחילה להכניס החפץ ונשתמש בה תחילה א"כ ממילא הרי החפץ ברשותו דבכל מקום שהוא מהלך או שמשתמש הוי שלו:

[וכל זה תנא לשיטת הירושלמי אבל לשיטת הש"ס דילן אמרי' (ד' פ"ד) דחצר השותפים קונים זה מזה ומוקי לה במודד לתוך קופתו ולא אמרינן דקונה מטעם דבשעה שהוא משתמש הוי שלו לגמרי וע"כ מחולקים הכא נמי דלהירושלמי חייב בחצר השותפים דכיון שהראשון נשתמש בו מתחלה בפירות א"כ הוי שלו לגמרי וע"כ חייב על השן והרגל (ואפי' לשיטת הש"ס דילן (ד' מ"ח) אמרי ברשות הוי לי' שן ברשות הניזק ושן ברשו' הניזק חייבת כו' ע"ש אעפ"כ סובר הש"ס דילן דבחצר השותפים פטור על השן והרגל שהם שותפים בכל. משא"כ לשיטת הירושלמי דכיון שהכניס פירות תחילה א"כ הוי כמו חצר הניזק וע"כ חייב על השן והרגל וכמו שביארתי על הא שאמר ר' יוחנן שהשותפים קונים זה מזה בחצר השותפין ודו"ק: