שם (ה"ד) תני והעדים שאמרו מעידין אנו על פלוני שסימא שתי עיניו כאחת שהפיל שתי שיניו כאחת אינו נותן לו כלום זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני' ר' אבהו בשם ר' יוחנן זאת אומרת שמין לעבדים בושת. עיין מה שהקשה בגליון וכבר ביארתי הירושלמי בספרי נ"י (ס' כ"ב) ובספרי נועם ירושלמי (פ"ד דגיטין ה"ד) וביארתי שם שבד' דברים שישנן בעבד נמי אלא שתחילה הי' לרבו משום דכל מה שקנה עבד קנה רבו וע"כ כיון דיצא לחירות בראשונה אף דמחוסר גט שיחרור אפ"ה הוי לעצמו כמו מעשה ידיו אבל בושת דלא שייך בעבד כלל למ"ד אין לעבדים בושת וע"כ תלוי זה בקנין הגוף וכמו שהארכתי שם. וא"כ אמאי נותן לו דמי שני' דהיינו הבושת ג"כ וע"ז אומר זאת אומרת שמין לעבדים בושת וא"כ הוא כמו כל הד' דברים וא"כ כיון שיוצא לחירות אף שמחוסר גט שיחרור אעפ"כ צריך לשלם לו הבושת [ועי' בספרי נועם ירושלמי (פ"ד דגיטין) שביארתי שם דר' יוחנן סובר דהמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור ודמי חבלה אינו שייך לרבו דאי הוי שייך לרבו א"כ השתא חבלו בי' אחרינא יהיב לרבי' חבל בי' רבו גופי' יהיב לדידי' וכמו דאמרינן בגיטין (ד' מ"ד) וכמו שכתבו התוס' שם אע"ג דמעשה ידיו לעצמו כיון דקנסא לרבו חבלא נמי לרבו דמה לי קטלי' כולה מה לי קטלי' פלגא ועיי"ש שהארכתי בזה]:

עוד שם ר' לא בשם ר' יוחנן המקדיש מעשה ידי עצמו כולן קודש וחזר ותנא המקדיש מעשה ידי עבדו יוציא לו מהן פרנסתו והשאר קודש הכא את אמר השאר קודש והכא את מר כונו קודש אמר ר' אחא מצווים ישראל לפרנס בני חורין יותר מעבדים (פי' וע"כ במקדיש מעשה ידי עצמו כולן קודש משום דיתפרנס מאחרים והא דאמרינן המקדיש מעשה ידי עבדו יוציא לו מהן פרנסתו והשאר קודש הוא משום דעבדים אינן מצווין ישראל לפרנסו) לא כן אמר ר' יוחנן הקוטע ידי עבד חבירו רבו נוטל נזקו צערו ריפויו שבתו ובושתו והלה יתפרנס מן הצדקה אמר ר' אחא מצווין ישראל לפרנס עבדים קטעין יותר מן השלימין והא ר' יוחנן אכיל קופד ויהיב לעבדי' שתי חמרא ויהיב לעבדי' וקרי אנפשי' הלא בבטן עושני עשהו אמרי תמן במדת הדין הכא במדת הרחמים ועיין בספרי נועם ירושלמי בכתובות (פ"ה):

עוד שם (ה"ה) תני והעדים שאמרו מעידין אנו על פלוני שסימא עין עבדו והפיל שינו שכן הרב אומר כן ונמצאו זוממין משלמין לעבד כו' מן ההיא עובדא מימר כן א"ר נסא ואינון דמרין כן מעידין אנו על פלוני שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול בשתים יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני' והנה כתבתי בספרי נועם ירושלמי (פ"א דסוטה) שהפ"מ נדחק בזה מאוד בפירושו שם וביארתי שם שהפי' מן אהא עובדא מימר כן. והוא כמו דאמרינן בבבא קמא (ד' ע"ג) ועוד שהרי הרב אומר כן הרב מי ניחא לי'. וע"ז פריך מן אהא עובדא מימר כן (פי' איך אמר שהרב אומר כן הרב מי ניחא לי') וע"ז אומר ואינון דמרין כן מעידין אנו על פלוני שנכנס ת"י שלם ויצא חבול בשתים יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני' (פי' דהא דקאמר שהרב אומר כן דהיינו שהיו שני עדים שאמרו תחילה שנכנס ת"י שלם ויצא חבול בשתים ואינם יודעים אם שהפיל את שינו תחילה וצריך לשלם דמי עינו או שסימא עינו תחילה וצריך לשלם לו דמי שינו) וע"ז אומר שכן הרב אומר כן (פי' שסימא את עין עבדו והפיל את שינו) והוא כמו שהקשו התוס' בד"ה א"ל אביי כו' וא"ת אי בב' כיתות מוקמית לרישא אמאי משלם דמי עין לעבד תקשי לי' כדפרכינן לעיל בתר דמפקי' לחירות דמי עין בעי לשלומי לי' ויכולים לומר לטובתו באנו כדאמר בסנהדרין (ד' מ"א) דיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו וי"ל דלמאי דמוקי השתא במיפך והזמה מסקינן דמיירי כשעמד כבר בדין ומסתמא כבר נתפרסם הדבר שיצא לחירות והרב בעצמו מודה כדקתני שהרב אומר כן שעמד בדין וכל עיקר שבאו לדין עכשיו לפי שהעבד תובע דמי עינו ומזמין את הרב לדין ורבו מודה לו דמי שינו לכך כי אתו סהדי לא אתו אלא לגרע כחו של עבד כו' וע"ז משני בירושלמי כשהיו עדים אחרים שאמרו שנכנס ת"י שלם ויצא חבול ואינם יכולים לומר לטובתו באנו וע"ז אומר שכן הרב אומר כן וע"כ משלמין העדים:

וכעת נראה לי דהא דאמר תני והעדים שאמרו צריך להיות קודם המשנה של חרש שוטה כו' ונדפסה בטעות אחר המשנה והוא שמביא ראי' למה דאמר בתחילה מצווין ישראל לפרנס בני חורין יותר מהעבדים וע"ז מביא ראי' תני העדים שאמרו מעידים אנו על פלוני שסימא את עין עבדו והפיל שינו שכן הרב אומר כן ונמצאו זוממין משלמין לעבד כו' מן ההין עובדא מימר כן והוא כמו שביארתי דפריך דלמאי אומר הרב שסימא עין עבדו והפיל אה שינו וכמו דפריך בב"ק (ד' ע"ג) ועוד שהרי הרב אומר כן הרב מי ניחא לי' וכן פריך בירושלמי וע"כ רצה לאוקמי מתניתין דמיירי בשני בצורת ואין מספיק מעשה ידיו וכמו דאמרינן בגיטין (ד' י"ב) לימא כתנאי רשב"ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות וחכ"א הרשות ביד רבו מאי לא בהא קא מיפלגי כו' אלא הכא במאי עסקינן דאמר לו צאי מעשי ידיך למזונותיך ובשני בצורת לא סיפק רשב"ג סבר או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכא דחזו לי אינשי ומרחמין עלי ורבנן סברי מאן דמרחם אבני חרי אעבד נמי רחומי מרחמי וע"כ אומ' תני והעדים שאמרו מעידין אנו על פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו שהרי הרב אומר כן מן ההיא עובדא מימר כן וכמו דאמרינן בב"ק (שם) הרב מי ניחא לי' אלא ודאי מיירי בשני בצורת ומעשה ידי לא סיפק וכמו דאמרינן בגיטין (ד' י"ב) עבדא דנהום כריסי' כו' למרי ולמרתי' למאי מתבעי. וע"כ רוצה רבו שיהי' משוחררו (וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דקדושין ה"ב) שמא תבוא שנת רעבון ויחזור בורבו) וע"כ כיון שהעידו העדים שסימא עין עבדו והפיל את שינו שכן הרב אומר כן (פי' שלרבו ניחא לי' בהעדאת העדות) והוא משום דמיירי בשני בצורת וכמו דאמר ר' אחא תחילה מצווין ישראל לפרנס בני חורין יותר מהעבדים. וע"כ לא רצה רבו להודות תחילה דא"כ יהי' מודה בקנס ולא יצא לחירות כלל וע"כ העידו עדים שמעשה הי' שסימא עין עבדו והפיל שינו וע"ז אומ' שהרי הרב אומר כן (פי' דניחא לי' בהעדאת עדים בכדי שיצא לחירות וכמו דאמרי' בגיטין (ד' י"ב) דכל זמן שאינו משוחרר אין ישראל מצווין לפרנסו וע"כ ניחא לרבו דהא אם יודה מעצמו יהי' מודה בקנס ומביא ראי' מזה להא דאמר ר' אחא מצווין ישראל לפרנס בני חורין יותר מהעבדים. וע"כ אף שהם אומרים שסימא את עין עבדו והפיל את שינו ומחוייב לשלם בעד השן אעפ"כ ניחא לי' כדי שישתחרר דהא מעצמו אינו רשאי לשחרר שכל המשחרר עבדו עובר בעשה):

וע"ז אומר א"ר נסא ואינון דמרין כן מעידין אנו על פלוני שנכנס ת"י שלם ויצא חבול והעבד תובע בעד העין שאומר שתחלה הפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו ואח"כ באו עדים שאמרו שסימא את עינו ואח"כ הפיל אה שינו וע"ז אומר שהרי הרב אומר כן דניחא לי' לרבו דכיון שהעידו עדים תחילה שנכנס ת"י שלם ויצא חבול ע"כ ניחא לי' לרבו בעדים האלו וע"כ אם הוזמו משלמים דמי העין לעבד וכמו שביארתי לעיל:

[אך עדיין צריך לבאר דמאי הפסידו לו להעבד. דהא תחילה שהעידו השנים שנכנס ת"י שלם ויצא חבול ג"כ לא הי' העבר יכול ליטול מאתו רק דמי השן ואפי' אם נאמר שהעידו שלא עשה בבת אחת אעפ"כ אין יכול ליטלו רק הפחות דהיינו דמי השן וא"כ מאי הפסידוהו העדים ואמאי משלמין דמי העין לעבד ואיפשר לומר בתחילה הי' יכול לתפוס והירושלמי סובר דתפיסה לאחר הספק מהני ובפרט שהוא טוען ברי ועל כן צריך לשלם אם הוזמו. ויהי' מזה ראי' למה שפסק הרמב"ם (בפכ"א מעדות) העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו והוזמו משלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו וכ' הראב"ד והוא כתב בפ' החובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו אמאי משלמין וכתב הכ"מ דהרמב"ם סובר דלכך משלמין העדים משום דבקל יכול לתפוס וכן כתב במגדול עוז והביאו הקצה"ח (ס' ל"ח) משום דחייבינהו רחמנא מכאשר זמם ולא כאשר עשה ע"כ משלמין משום דבקל יוכל לתפוס.. ובזה איפשר לבאר הירושלמי (ספ"ק דסוטה ה"א) עידי קינוי שנמצאו זוממין את אמרת לוקין עידי סתירה שנמצאו זוממין את אמרת לוקין מהו שישלמו לא מכחן היא מפסדת כתובתה או ייבא כיי דמר ר' בא ר' יהודה בשם שמ ואל אין למידין דבר מדבר בעדים זוממין והוא כמו דאיתא בש"ס דילן (בפ"ד דשבועות ד' ל"ב) והכל מודים בעדי סוטה שפטו' בעדי קינוי דהוא גורם דגורם ומחלוקת בעידי סוטה בעידי סתירה מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי וחייב ומ"ס דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ופטור וע"ז אומר דבעידי סתירה שנמצאו זוממין לוקין מהו שישלמו כתובתה ואע"ג דהא איפשר לה לשתות אעפ"כ איפשר שלא תשתה מיראת המים וע"ז אמר אין למידין דבר מדבר בעדים זוממין אע"ג דהכא אמרינן דמחוייב לשלם מחמת שגרמו לו היזק בעדותן דהא יכול לתפוס אע"ג שזה אינו בודאי שיתפיס וא"כ התם נמי צריכין לשלם דאולי הם גורמין לממון שלא תשתה מיראת המים וא"כ גרמו לה היזק או ייבא כיי דמר ר' בא רב יהודה בשם שמואל אין למידין דבר מדבר בעדים זוממין וע"כ אף שצריכין הכא לשלם מכח שיכול לתפוס והוי גורם לממון אעפ"כ איפשר דבעידי סתירה פטורין מחמת שיכול הי' לשתות ואין למידין דבר מדבר בעדים זוממין].

שם (ה"ח) האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב ע"מ לפטור חייב קרע את כסותי שבר את כדי חייב ע"מ לפטור פטור ובגמ' האומר סמא עיני שמזיקתני חייב ע"מ לפטור חייב אמר ר' אלעזר בהן שהוא כלאו היא מתניתא אבל הן שהוא כהן פטור מילתי' דר"א אמר משום פגם משפחה (ופי' הפ"מ בהן שהוא כלאו היא מתניתא דהיינו שאיפשר לפרש שכוונתו בלאו הוא דהיינו שאמר בדרך תימא ע"מ לפטור אבל בהן שהוא כהן שאמר בניחותא פטור אפי' ברישא דהרי הן ממש קאמר) ר"ל אמר בהן שהוא כהן היא מתניתא אבל בהן שהוא כלאו חייב מילתי' דר"ל אמרה ששמין לקרובים בושת (פי' דבהן שהוא כהן היא מתניתא דאפי' בהן שהוא כהן נמי חייב) והא שאומר מילתי' דר"ל אמרה ששמין לקרובים בושת (ופי' הפ"מ כלומר דר"ל לא ס"ל דהטעם משום פגם משפחה שהרי איפשר לשום הבושת שיש להן בשביל זה ואותם הדמים יתן להם אבל עיקר הטעם משום צער גופו הוא ובדמי הצער אנו קאמרינן דלעולם אין אדם מוחל על צער גופו ואפי' אמר הן בניחותא חייב והוא דחוק מאוד:

ע"כ נראה לי דהא שאמר מילתי' דר"ל אמרה ששמין לקרובים בושת הפי' הוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' פ"ו) בעי ר' אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו מאי קא מיבעי' לי' אמר רב זביד הכי קא מיבעי' לי' משום כיסופא כו' רב פפא אמר הכי קא מיבעי' ליה משום כיסופא דידי' והא מיית לי' או דילמא משום בושה משפחה ת"ש חרש וקטן יש לו בושה שוטה אין לו בושת אי אמרת בשלמא משום בושת משפחה היינו דקתני קטן אלא א"א משום כיסופא דידי' קטן בר בושת הוא כו':

וע"ז אומר דר"ל סובר דאפי' אומ' בפירוש הן נמי היא וא"כ הטעם הוא משום בושת משפחה אע"ג דהוא עצמו לאו בר בושת הוא כיון דאמר בפירוש הן שיקטעו ידו א"כ לית לי' כיסופא א"כ אין לו בושת כלל ואמאי צריך לשלם הבוש' דנהי דיכול לחזור בו דזה אינו מצד מחילה אלא מצד נתינת רשות וכמו שכ' הרא"ש בפ"ק דב"ב וע"כ יכול לחזור אבל אעפ"כ אמאי חיי' בושת כיון דאמ' בפירו' לעשו לו הבושת א"כ לא קא מכסיף. אלא ודאי הטעם משום בושת דבני משפחה וע"ז אומר מילתי' אמרה ששמין לקרובי' בושת (פי בהני בעיות כגון ביישו ישן ומת מהו דהא לא הי' לו כיסופא אך כיון שאמר ר"ל דאפי' בהן שהוא כהן היא מתניתא וצריך לשלם הבושת) ע"ז אומר זאת אומרת ששמין לקרובים בושת (פי' אפי' במידי דלית לי' כיסופא כגון ביישו ישן ומת) והוא דלא כשיטת הש"ס דילן דמסיק בב"ק (שם) דמשום כיסופא הוא וע"כ ביישו ישן ומת פטור ולר"ל ביישו ישן ומת חייב:

ועוד הי' נראה לי להגיה הא דאמר בתחילה מילתי' דר"א אמרה משום פגם משפחה (הוא ט"ס וצ"ל) משום צערו שצער הגוף לא ניתן למחילה (וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ק דקדושין) והא תני נושא הוא אשה ומתנה עמה ע"מ שלא יהא עליו לא שאר כסות ולא עונה ניחא שאר כסות ועונה לא תנאי גוף הוא א"ר חייא בר אדא תיפתר בקטנה) ואח"כ צריך לגרוס ריש לקיש אמר בהן שהוא כהן היא מתניתא אבל בהן שהוא כלאו חייב ובכאן צריך לומר מילתי' דר"ל משום פגם משפחה. ואח"כ וצ"ל) מילתי' דר"ל אמר ששמין קרובים בושת ופי' שמזה יהיה מוכח ששמין לקרובים בושת ופי' דכיון דבהן שהוא כהן היא מתניתא וא"כ לית לי' כיסופא ואעפ"כ תנן דצריך לשלם הכל משמע אפי' בושת מזה מוכח ששמין לקרובין בושת אפי' בקטן דלית לי' כיסופא) ועיין בסנהדרין (ד' פ"ה) דגריס ר"ת והא אמר רב ששת ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי וה"נ הוא משום כיסופא דבני משפחה ודו"ק