מאן תניתה ר' יעקב דתני זה הכלל שהי' ר' יעקב אומר גזילה שהיא קיימת בעיניה ולא נשתנית מברייתה אומר לו הרי שלך לפניך והגנב לעולם משלם כשעת הגניבה וכתב ע"ז הפ"מ ובודאי לענין הקרן לא מתפרשא שאין חילוק בין גנב לגזלן בזה כו' והנה האריך שם בדחוקים וכבר ביארתי לעיל (ר"פ מרובה) דהטעם משום דהירושלמי סובר דיאוש לחודי' קני וסתם גניבה הוי יאוש בעלים וא"כ קנאו ביאוש וע"כ לא יוכל לומר לו הרי שלך לפניך וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ס"ו) איתבי' רב יוסף לרבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך והאי כיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש ואי יאוש קונה אמאי אומר לו הרי שלך לפניך דמי מעלי' בעי שלומי א"ל כי קאמינא זה מתייאש וזה רוצה לקנות כו' וא"כ כיון דהירושלמי סובר דסתם גניבה הוי יאוש בעלים וא"כ קנאו ביאוש וע"כ לא יוכל לומר לו בגניבה הרי שלך לפניך וע"ז אומר והגנב לעולם משלם כשעת הגניבה ודלא כמו שכתב הפ"מ ודו"ק:

שם (ה"ב) גזל בהמה והזקינה עבדים והזקיני משלם כשעת הגזיל' ר' מאיר אומר אומר לו בעבדים הרי שלך לפניך רב הונא אמר בשגזל עגל ונעשה שור אבל גזל שור והזקין אומר לו הרי שלך לפניך שמואל אמר אפי' גזל עגל ונעשה שור אומר לו הרי שלך לפניך (פי' הא דקאמר אפילו הוא משום דרב הונא אמר כשגזל שור והזקין אומר לו הרי שלך לפניך משום דלא הוי שינוי גמור רק בעבדי והזקינו הוי שינוי דבאדם הוי שינוי ועוד דהא אינו שוה כלום דלמלאכה קא בעי לי' אבל בבהמה לא הוי שינוי רק בעגל ונעשה שור' וע"ז אמר שמואל אפי' גזל עגל ונעשה שור נמי אומר לו הרי שלך לפניך רק בהזקינו וכן צריך לפרש לקמן (ה"ה) רב הונא אמרשהקדיחו סממניה כו' שמואל אמ' אפי' הקדיחו סממנים אומר לו הרי שלך לפניך דלא קאמר אפי' רק לגבי רב הונא:

וע"ז אומר תני רב קרנא ואפי' גזל עגל ונעשה שור וטבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' עגל (פי' וא"כ מוכח כשמואל דבגזל עגל ונעשה שור לא הוי שינוי דאי הוי שינוי לא הי' מתחייב תשלומי ד' וה' משום דכי קא טבח דידי' קא טבח דכיון דהוי שינוי בעצם אפי' קודם יאוש נמי הוי שינוי אלא ודאי דלא הוי שינוי) והא דקאמר אפי' גזל עגל ונעשה שור כו' יש לדקדק דהא דגזל אינו מתחייב בתשלומי ד' וה' רק בגניבה ע"כ נראה לי דהא דקאמר גזל עגל ונעשה שור כו' ואפ"ה מתחייב בתשלומי ד' וה' והוא כמו שביארתי בפרק מרובה ה"ד) על הא דקאמר שם א"ר אלעזר שחט שור שחור כו' דאפי' בגזילה נמי מתחייב ד' וה' דהיינו אם מיטמר מבני אדם וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ע"ט) אמר ר' אלעזר ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' כו' וכיון דראוהו גזלן הוא כיון דקא מיטמר מינייהו גנב הוא וביארתי שם דאפי' גזלו מהבעלים אפ"ה כיון דמטמר מבני אדם גנב הוא וע"כ תני רב קרנא ואפי' גזל עגל ונעשה כור וטבח ומכר כו' דאי בגנב לא הוי חייב תשלומי ד' וה' כיון דסתם גניבה הוי יאוש בעלים וכבר ביארתי דהירושלמי סובר דיאוש לחוד קני וא"כ בגנב דסתם גניבה הוי יאוש בעלים א"כ כי קא טבח דידי' קא טבח ולאו דמארי' קא טבח וע"כ אמר דגזל בפני הבעלים ומיטמר מבני אדם א"כ לגבי טביחה ומכירה הוי גניבה ואעפ"כ לא מתייאש וכמו שפירש"י בב"ק (ד' קי"ד) של גזלן אין כו' דלאו דידי' הוא דכיון דידע מאן שקלי' מיני' לא מייאש וא"כ כיון שגזלו בפניו לא מייאש וא"כ אינו קונה ואפ"ה מתחייב בתשלומי ד' וה' דאעפ"כ הוי גניבה כיון דמטמר מבני אדם:

שם (ה"ג) ר' יודן לא נחת לבית וועדא קם עם ר' מנא אמר מה חידוש הוה לכם כו' א"ל ולא מתניתא היא תרומ' ונטמאת כו' כבר ביארתי זה בריש ב"ק עיי"ש:

עוד שם חילפי אמר נשבע לו קודם הפסח אחר הפסח משלם לו חמץ יפה אמר ר' מנא כו' הכל מודים בחמץ שמשלם לו חמץ יפה כבר ביארתי זה בספרי נחלת יהושע (ס' ד') על מה שכ' הפ"מ דנראה דמרוב פשיטות דין זה לא הביאוהו במקום אחר דכשנשבע לו קודם הפסח דמים הוא דחייב לו וחייב להחזיר מקודם ופשיטא שישלם לו אחר הפסח שצריך לשלם מה שיכול להנות כדאמר הש"ס בפשי' ולא הביא מה שכ' הרש"ל בים של שלמה שהשיב ע"ז בפשיטות וגם דברי המ"ל בפ"ב מה' גניבה וכתבתי שם שאין הטעם משום כפרה אלא דהטעם הוא כיון שזה תבעו והוא נשבע עלי' א"כ כבר קנאו ביאוש דהא כיון שכפר לו ונשבע אינו יכול להוציא בדיינים עוד ועיין בש"ע חוה"מ (ס' שס"ב סעי' א') הגוזל את חבירו אף על פי שכפר בו הואיל ולא נשבע כו' אבל אם נשבע על שוה פרוטה ומעלה חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם כו' מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינם באים עוד לתבוע ועיין בקצה"ח מה שתירץ על מה שתמה הש"ך דלמה המציא הרמב"ם טעם חדש דהא בש"ס משמע להדי' דטעמא כיון דנשבע ובעי כפרה לא סגי עד דמטא לידי' (ועיין מה שכתב הקצה"ח על זה) וא"כ כיון שזה נתייאש אינו שלו ואיך יכול לומר לו הרי שלך לפניך וכמו שביארתי תחילה דכיון דהירושלמי סובר דיאוש לחודי' קני וא"כ אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך דהא זה מתייאש וזה רוצה לקנות וע"כ לא יכול לומר לו הרי שלך לפניך ושם תירצתי עוד דלא תקשי מהא דאמרינן בב"ק (ד' ק"י) בעי רבא כהנים בגזל הגר יורשין הוי או מקבלי מתנות כו' דרבא לטעמיה שסובר דיאוש כדי לא קני (ועיין במ"ל שהאריך בזה אם יש נ"מ בין גזל חמץ ונשבע לו קודם הפסח או שנשבע לו אחר הפסח) וכמו שכתבו התוס' בב"ק ד' ס"ד) בתוס' ד"ה רבה אמר מהכא קרבנו ולא הגזול וע"כ לא קני ואפי' אי גרסינן בהא רבה וכמו שכתבו התוס' בב"ק (ד' ק"י) בד"ה למאי נ"מ לגזל חמץ ועבר עליו הפסח תימא אמאי לא פשיט מדידי' דאמר ג"ל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל א' וא' לא יצא מ"ט אשם קרי' רחמנא אלמא מקבלי מתנות הוו כו' ונראה דבחד מנהון גרסי' רבה ואפי' אי גרסי' בהא רבה הא רבה אמר בבבא קמא (ד' קי"ד) בידוע נמי מחלוקת ואם כן לרבנן דסברי דאין יאוש בגזילה א"כ לא מהני אפי' בזה נמי אך איפשר דבזה מודה כיון דאינו יוכל לתבוע כלל:

[עוד ביארתי בספרי נועם ירושלמי על זרעים (פ"י דשבועות) דהירוש' אזיל לטעמי' דסובר כרב דאמר בב"ק (ד' ק"ו) דשבועה קונה ועוד איתא בב"ק (ד' ק"י) והא אמר אילפא שבועה קונה שבועה הוא דקני אבל כפירה לא כו' וא"כ סובר אילפא דשבועה קונה א"כ קנה קודם הפסח והא שצריך לשלם חמץ יפה הוא ממה שחייבתו התורה בתשלומין ע"כ צריך לשלם לו דמי חמץ יפה וע"כ אזיל אילפא לטעמי' דמשלם לו חמץ יפה. אך לפי מה שביארתי במקום אחר דזהו דווקא אם ליתא בעיני' וכמו דאמר רבא בב"ק (ד' ק"ו) אמר רבא כו' במלוה דליתא בעינא אבל פקדון דאיתא בעיני' לא וא"כ הכא איתא בעינא וא"כ לא קנאו ע"כ צריך לפרש כמו שביארתי דהטעם הוא משום יאוש כמו שביארתי]:

שם (ה"ה) תני הנותן מעות לחבירו ליקח לו חיטים ולקח לו שעורים אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו לו ותני חורין אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לשניהן מאי טעמא דר' יודן שלא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות כו' (פי' הפ"מ מאי טעמא דר' יודן מיפשט פשיטא לי' להש"ס דברייתא בתרייתא כר' יהודה אתי' דס"ל שינוי אינו קונה כו' ואם פיחתו לא בעי טעמא משום דמצי אמר לי' לתיקוני שדרתיך כו' אלא אאם הותירו הוא דבעי מ"ט דכיון דלא קני השליח הכל למשלח הוא כו'.

ולי נראה דהירושלמי אינו סובר כשיטת הש"ס דילן דתלי בהא דשינוי קונה ואינו קונה ועיין תוס' ב"ק (ד' צ"ה) דר' יהודה סובר נמי דשינוי קונה אלא דהטעם הוא כמו דאיתא בירושלמי (פ"ו דדמאי) ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק כו' לוקח סתם פטור מתניתין דר' יוסי היא דתנן לוקח סתם פטור אתי כר' יוסי דאמר אין צריך לעשר מה אנן קיימין אם כשאמר צא ולקח לי שלוחו הוא צא וקח לך שלו הן (פי' דשייך לשליח) אלא כי אנן קיימין בסתם ר' יהודה אומר לא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח ר' יוסי אומר לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות לפיכך אם נתן אחת יתירה ר' יהודה אומר של לוקח (פי' דר' יודא סובר דלא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח). ר' יוסי אומר של שניהם מחלפא שיטתי' דר' יוסי תמן הוא אומר לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות וכה אמר הכין (פי' וא"כ הי' צריך שיהי' הכל לבעל המעות) כאן ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה שניהם חולקין ובש"ס דילן בכתובות (ד' צ"ח) מחלק בין דבר שיש לו קצבה ובין דבר שאין לו קצבה דדבר שיש לו קצבה חולקין ודבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות וכבר ביארתי שם שהוא דלא כשיטת הש"ס דילן בעירובין (ד' ל"ז) דמפרש טעמא דר' יוסי דאמר דא"צ לעשר משום דיש ברירה וא"כ מיירי אם לקח החבר לעצמו ג"כ וע"כ אומר ר' יוסי דא"צ לעשר משום דיש ברירה וחכמים סוברים דאין ברירה ולא ניחא לי' להש"ס דילן לפרש כמו הירושלמי דפליגי למי נתכוין המוכר לזכות אם לבעל המעות ואם כן אם נותן לו דמאי הוה כמו שנותן לו את שלו. ואם נתכוין לזכות ללוקח הוי כמו שנותן לו השליח משלו וא"כ צריך לעשר ופליגי באם לקח לבע"ה בלבד והוא כמו דאמרי' בב"ק (ד' ק"ב) מחכו עלה במערבא וכי מי הודיעו לבעל החיטי' שיקנה חיטין לבעל המעות כו' שאני חיטין וחיטין דשליחותי' קא עביד ואם כן אם קעבד שליחותי' הוא לבעל המעות וכן אמרינן הכא בירושלמי אמר ר' נסא בשעה שקיים שליחותו מתכוין המוכר לזכות לבעל המעות לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח והירושלמי סובר דכיון דאמר לו ע"ה המשלח צאי וקח סתם א"כ לא עשאהו שליח בפירוש וגם לא אמר לו קח לך דא כ לא עשאו שליח כלל אלא בסתם וא"כ כיון שהוא בסתם ע"כ פליגי בזה ר' יוסי ור' יהודא אם נתכוין לזכות ללוקח או נתכוין לזכות לבעל המעות:.

ובזה יתבאר הירושלמי שאומר מ"ט דר' יודן והנה לפי מה שביארתי (צ"ל) מאי טעמא דר' יוסי (ואי גרסינן הכא ר' יודן א"כ צריך להחליף שם הגירס' בירושל' וצ"ל דר' יודן סובר דנתכוין לזכות לבעל המעות) וכן אמרינן בעירובין (ד' ל"ז) אהא דתני' ע"ה שאמר לחבר כו' א"צ לעשר דברי ר' יוסי וחכ"א צריך לעש' ואמרי' שם איפוך עיי"ש ולמה אינו חולק עמו שאסור ליהנות מחבירו (נ"ל שנתחלפו השורו' ובכאן צ"ל הא שאומ' אח"כ) ולמה חולק עמו (פי' כיון שנתכוין המוכר לזכו' לבעל המעו' א"כ למה חולק עמו (הואיל ובא לו הניי' מתחת ידו אף הוא חולק עמו והוא כמו דאמר שם בירושלמי(פ"ו דדמאי) מיחלפי' שיטתי' דר' יוסי תמן הוא אומר לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות וכא הוא אמר הכין (פי' בהוסיפו לו אחת יתירה דר' יוסי אומר של שניהן) כאן ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה שניהם חולקין:

וע"ז אומר מעתה אפילו (צ"ל אילו) אמר לו ליקח חטין ולקח לו חיטין לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות ובשעה שאמר לו ליקח חיטין ולקח שעורין לא נתכוין מוכר לזכות אלא ללוקח וקים לי' בידי' (והוא ט"ס וצ"ל וקסמי' בידי') (וכמו דאית' (פ"א דנדה ה"ג) וקסמי' בידי' ע"ש) וע"ז פריך וקסמי' בידי' וע"ז אומר בשעה שקיים שליחותו לא נתכוין המוכר לזכות לבעל המעות (והוא ט"ס וצ"ל נתכוון המוכר לזכות לבעל המעות לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח ולמה חולק עמו הואיל ובא לו הניי' מתחת ידו אף הוא חולק עמו כבר כתבתי שהוא (ט"ס וחילוף השורות ובכאן צ"ל) ולמה אינו חולק עמו שאסור ליהנות מחבירו (פי' דקאי אהא דאם קיים שליחותו נתכוין לזכות לבעל המעות) ולמה אינו חולק עמו (פי' דנאמר ג"כ דאם קיים שליחותו יחלוק בעל המעות עם השליח הלוקח מאחר שבאה לו הניי' מתחת ידו) וע"ז אומר שאסור ליהנות מחבירו (פי' כיון שקיים לו שליחותו הרי הוא של בעל המעות לגמרי והוא לא הוי רק שליח ואמאי יחלוק עמו שזה אינו רק אם לא קיים שליחותו א"כ לא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח (וע"כ אמרינן בזה דחולקין) וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ד דדמאי ושם) כאן ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה חולקין אבל אם קיים שליחותו הרי הוא של המשלח לגמרי והוא אינו רק שליח ע"כ הריוח כולו של המשלח:

והנה כל זה הוא לר' יוסי דאמרינן שלא נתכוין המוכר אלא לזכות לבעל המעות אבל לר' יהודה דאמר לא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח א"כ אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו ג"כ ללוקח אינו סובר הטעם דחולקין משום שבא לו הניי' על ידו כיון דסובר דבכל שליחותו לא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח וע"כ סובר דאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו אם שינה (ולפי"ז איפשר לומר דהא דפריך ולמה אינו חולק עמו קאי על הברייתא שסוברת דאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו והטעם משום דלא נתכוין המוכר לזכות אלא ללוקח ואמאי אינו חולק עמו וע"ז אומר שסובר דאסור ליהנות מממון חבירו:

עוד נראה לי דב' הברייתות מתורצים אליבא דר' יוסי (או אליבא דר' יודן לפי מאי דמשני בעירובין (ד' ל"ז) והוא דהא דאמר דאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו ולא לשניהם היינו משום דכיון דלא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח והא דאין חולק עמו מיירי בשלא לקחו במעות של המשלח אלא במעותיו של עצמו וא"כ כיון דלא נתן לו מעות וגם שינה ג"כ א"כ שייך הכל לשליח המשנה דכאן אין כאן מעותיו של המשלח וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ו דדמאי) כאן ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה שניהם חולקין וכן אמרינן התם תני רשב"ג אומר אם החליף את המעה צריך לעשר (פי' כיון שהחליף את המעה א"כ הוי המעות של זה הלוקח א"כ אינו שייך רק להלוקח) אמר ר' יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן ואבדו חיים באחריותן (פי' דמזה מוכח דאם החליף את המעות הוי כמעותיו. וע"כ צריך לעשר משום דהוי כאילו נותן משלו) וא"כ מוכח מזה דאם החליפן ואבדו חייב באחריותן וה"נ מיירי באם החליפן וע"כ הוי המעות שלו והוא נתכוין לזכות לבעל המעות והכא הוא בעל המעות נמי. וע"כ אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו:

עוד שם התיב ר' שמואל בר בא קומי ר' יוחנן והתנינן א המקדיש וא' המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ובניו (פי' וא"כ קשה דהטעם הוא משום שהצובע כונתו להקנות לאשתו ובניו וא"כ קשה דמי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה. והכא אין כאן בעל המעות וא"כ כונתו לזכות להבעל שנותן הצבע. וא"כ אמאי אין לו בכסות אשתו ובניו בשלמא בכל השליח אם אינו משנה ואינו קונה במעות המשלח א"כ קונה הוא ומקנה להמשלח. אבל הכא אי אפשר לבעל להקנות דהא הוא הקדיש נכסיו וא"כ צריך לומר שהקנהו הצבע מתחילה לאשה וא"כ קשה מי הודיעהו לבעל הצבע שיקנו צבעו לאשה וכמו דאמרינן בב"ק (ד' ק"ב) ואמאי לימא ה"נ מי הודיע לצבע שיקנה צבעו לבעל האשה. אמר לו (ט"ס וצ"ל לא) עלת כו' לומר (ט"ס וצ"ל) ליסר בכסות אשתו ובניו (פי' לא הי' כונתו מתחילה להקדיש כסות אשתו ובניו והוא כמו דמשני בב"ק (שם א"ר אבא לא כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו ופריך והא תנינן ערכי עלי כיון שאמר ערכי עלי לא קבל על עצמו אלא נ' סלע (פי' דפריך והא בערכין החמשים סלע הוא לא משום דקבל על עצמו רק נ' סלע אלא דזהו דין תורה דהאומר ערכי עלי יתחייב נ' סלע. וא"כ בערכין אין תלוי בכונתו וכן פריך בב"ק ושם) מתקיף לה רב הושעי' והלא חייבי ערכין שנו כאן ותנן חייבי ערכין ממשכנין אותם כו') ומשני האומר ערכי עלי ע"מ שלא לסדר מה שעל אשתו ובניו (פי' דהוי כמו שהתנה מתחילה שלא לסדר מה שעל אשתו ובניו).

עוד שם ר' נסא בשם ר' בון בר חייא האומר ערכי עלי ע"מ שלא לסדר מחפץ פלוני אין מסדרין לו מאותו החפץ רב הושעי' בשם ר' שמואל בר אבא זאת אומרת שאין שמין ערכין מן המטלטלין דבר תורה:

[והנה בספרי נועם ירושלמי (פ"ד דמגילה) כתבתי שם לתרץ על מה שהקשה כאן הפ"מ על הירושלמי הלא משנה שלמה שנינו בפ"ק דסנהדרין הערכין המטלטלין בשלשה ר' יהודה אימר א' מהן כהן אלא דלר"י כהן הכתוב בפרשה אמטלטלין נמי קאי ולרבנן אקרקעות דווקא דקתני התם ולכולי עלמא שמין ערכין מן המטלטלין דבר תורה וכתבתי שם דלי נראה דלא קשה מידי דאע"ג דאינו גובה מן המטלטלין דבר תורה מ"מ תובעין אותו דרמי מצוה על גופי' לקיים נדרו אלא דאין הנכסים משועבדין ואינו יכול למשכנו וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ג דחגיגה ה"א) אמר ר' בא בר ממל מחלוקת שמואל ור' יוחנן דתנינן תמן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשין חטאתה שמואל אמר במפורשת ר"י אמר אפי' אינה מפורשת מאי בינייהו אם בשירשו קרקע כו' ומה נפקא מביניהן ירשו קרקע על דעתי' דשמואל לתבוע אין תובעין (צ"ל תובעין) ולמשכן אין ממשכנים (פי' משום דשמואל סובר שיעבודא לאו דאורייתא אך אעפ"כ לתבוע תובעין משום מצות כיבוד אב ואין כופין משום דאין ב"ד שלמטה מוזהרין עלי') על דעתי' דר"י אף למשכן ממשכנים משום דס"ל שיעבודא דאורייתא ע"ד דר"י לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנים על דעתי' דשמואל אף לתבוע אין תובעין (פי' דלשמואל שסובר דשיעבודא לאו דאורייתא וא"כ אפי' מיני' לא היו יכולים לתבוע רק משום חיוב שעל גופי' אבל הנכסים אינם יכולים למשכנו ע"כ ליכא על היתומים אפי' מצוה דכיבוד אב אבל לר' יוחנן שסובר דשיעבודא דאורייתא ע"כ מיני' גבי אפי מגלימא דעל כתפי' משום שיעבודא דאורייתא וע"כ אם נפל לפני יורשין תובעין וע"כ כיון דאין גובין מן המטלטלין דבר תורה מהני התנאי ע"מ שלא לגבות דלשיטת הירושלמי אפי' מיני' דידי' אין גובין מן המטלטלין ועיין תוס' בב"ק (ד' קע"ו) בד"ה דבר תורה. אבל לשיטת הש"ס דילן גבי מיני' דידי' דאפי' מגלימא דעל כתפי' והא דאינו גובה מכסות אשתו ובניו הוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' ק"ג שם) אלא אמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה להן כסית אשתו ובניו ועיין בתוס' כתובות (ד' פ"ו) בד"ה פריעת חוב.

ובזה נראה לי כעת לבאר הירושלמי (דפ"ט דנדרים ה"ה) פותחין לאדם בכתובת אשתו מעשה בא' שנדר מאשתו הניי' והי' כתובתה ארבע מאות זוז ובא לפני ר"ע וחייבו ליתן לה כתובתה כו' אמר לו ר' עקיבא אפי' אתה מוכר שער ראשך את נותן לה כתובתה כו' ופריך וגובין מן המטלטלין אמר ר' בא אע"ג דתימר גובין (והוא ט"ס וצ"ל) אין גובין אומרים לו שיתן והנה הפ"מ פירש שהוא כשיטת הש"ס דילן דמשני בנדרים (ד' ס"ו) דפריך מטלטלי מי משתעבדי לכתובתה ומשני הכי קאמר אפי' אתה מוכר שער ראשך ואוכל (פי' שהיא תגבה מן הקרקע ולא ישאר לך אלא שער ראשך למכור ולאכול). ושגה בזה אלא שהפי' הוא שאעפ"י שאין גובה כתובתה מן המטלטלין היינו דלא רמי שיעבוד על הנכסים אעפ"כ אומרים לו ב"ד שיתן פי' דרמי החוב על גופי' בלא שיעבוד נכסים המטלטלין כו' תמן אמרין מן חבנא לא גבאי ומגופי' גבאי ונדחקו בזה הק"ע והפ"מ. אבל לפי מה שביארתי הפי' הוא דתמן (פי' בבבל) חולקים על זה התירוץ דאיזה שיעבוד יש על הגוף בלא שיעבוד נכסים. וא"כ איך איפשר שאפי' מיני' דידי' אין השיעבוד על המטלטלין רק על גופי' הא האדם אין לו לפרוע אלא מן הנכסים וא"כ מן חבנא לא גבאי ומגופו גבאי (פי' דאם אין הנכסים ערבין לי' להתפרע מהן) ומגופי' גבאי (פי' בתמי') וע"כ מתרץ הש"ס דילן תירוצא אחרינא דהיינו אפילו את מוכר שער ראשך ואוכל ולא כמו שתירץ ר' בא דאע"ג דאין גובין אומרים לו שיתן וע"כ מתרץ הכא בירושלמי דנעשה כאומר ערכי עלי ע"מ שלא נסדר מחפץ פליגי ובש"ס דינן מתרץ בב"ק (שם) דנעשה כמו שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא ודו"ק ובמ"א יתבאר באופן אחר:

שם (ה"ו) הגוזל את חבירו שוה פרוטה כו' נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש ה"ז משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה ובגמ' כיני מתניתא עד שיתמעט חומש האחרון פחות משוה פרוטה א"ר יונתן בנתינת החומש נעשה החומש קרן וע"כ ניחא הא שאומ' עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה

עוד שם לא אתי אנא בשעת העדים ובשעת הקרבן והנה המפרשים המהרא"פ והפ"מ נדחקו בזה הירושלמי מאוד.

ע"כ נרא' לי לבאר במאי דאמרינן בירו' (פ"ג דב"מ ה"ט) השולח יד בפקדון ב"ש אומרים ילקה בחסר ויתר וב"ה אומרים כשע' הוצאה ר' עקיבא אמר כשעת התביעה ובגמ' כיני מתניתא כשעת תביעתו בב"ד רב ירמי' בשם רב הלכה כר' עקיבא אפי' בית הלל חולקין עליו ר' בון בר חייא מעשה הוה והורה רבי כר' עקיבא א"ר הושעי' בשאין עדים אבל יש עדים כל עמא מודו על הדא דר' עקיבא והנה התוס' כתב בב"מ (ד' מג) בד"ה ר"ע אומר כו' לכך נראה לב"ש דאמרי ילקה בחסר ויתר מיירי אף ביוקרא וזולא דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ואם הוזלה משלם כשעת הגזילה וב"ה לא פליגי נמי בהא והיינו כרבה (פי' דאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שוי' זוזא השתא שוי' ד' תברה או שתי' משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא מ"ט כיון דאי איתה הדרה למארי' בעינא ההיא שעתא דקא שתי לי' או דקא תבר לה מיני' גזלה ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה כו') ור"ע פליג אזול ויוקר דאמר משלם כשעת התביעה בין הוזל ובין הוקר:

וע"ז אומר בירושלמי לא אתי אלא בשעת העדים ובשעת הקרבן (פי' דמדייק מהא דתנן הגוזל את חבירו שוה פרוטה וא"כ מיירי דגזל שוה פרוטה וא"כ איך תנן ה"ז משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה דהיינו החומש כיון שאין בגזילה רק שוה פרוטה) וע"ז אומר לא אתי אלא בשעת (צ"ל כשעת) עדים וכשעת הקרבן (פי' דמתניתין מיירי שצריך לשלם כשעת העדים דע"ז כתיב לאשר לו יתננו ביום אשמתו דהא הירושלמי סובר דהלכה כר"ע וביש עדים כולי עלמא מודו דעיקר הגזילה הוא כשעת העדים ואם אין עדים הוא כשעת התביעה בב"ד) וע"ז אומר לא אתי אלא כשעת עדים וא"כ כיון דהלכה כר"ע (או דכ"ע מודו בזה) א"כ אם הוקרה צריך לשלם אח"כ כשעת העדים או אם אין עדים והוא כפר והודה א"כ בשעה שהודה ונתחייב קרבן ע"ז כתיב ביום אשמתו וכמו דאמרינן בב"מ (ד' מג) ומודה ר"ע במקום שיש עדים מ"ט דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו וכיון דאיכא עדים מההיא שעתא הוא דאיחייב לי' אשמה ופירש"י מ"ט דר"ע דא' כשעת התביעה דאמר קרא ביום אשמתו בדמים של אותו יום שהוא מתחייב לו והיכא דתבעו והודה דעל פיו הוא מתחייב העמדתו בדין והודאתו הוא יום אשמתו אבל אם יש עדים משעה שראוהו שגזלה הוא אשם לו ולשיטת הירושלמי באם הודה פליגי בה ב"ש וב"ה ור"ע אם מתחייב כשעת הגזילה או כשעת הודאתו דאיפשר דכיון שאם הודה הרי מתחייב למפרע אבל אם יש עדים כולי עלמא מודו להא דר"ע ואם הגירסא הוא כמו דאיתא בירושלמי סובר הירושלמי דאי איכא עדים משעה שמעידין בב"ד אז הוא עיקר החיוב (וכמו דאמרי' בירושלמי (פ"ג דסנהדרין) וכן הוא הגירסא שצ"ל לעולם מוסיפים דיינים עד שיגמר הדין והדיינים יכולין לחזור בהן נגמר הדין אין יכולים לחזור בהם):

וא"כ לפי מה שביארתי לגירסת הירושלמי דביש עדים כל עמא מודו להדא דר"ע היינו שהחיוב משעה שמעידין ולא פליגי אלא בהודה מעצמו אם החיוב הוא כשעת הגזילה או שהחיוב הוא ביום שהודה הוא דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו: וע"ז פליג ר"ע ואמר כשעת התביעה בב"ד:

וע"ז אומר לא אתי אלא כשעת עדים (פי' הא דתנן הגוזל את חבירו שוה פרוטה ואח"כ תנן עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה) ע"ז אמר לא אתי אלא כשעת העדים דהיינו אם יש עדים שמעידים והוא הודה אח"כ דבכה"ג נמי מתחייב קרבן וחומש וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ח דשבועות ה"ג) א"ר יוחנן ותני כן טענו טענת אבוד ונשבע לו והודה בין עד שלא באו עדים ובין משבאו עדים משלם קרן וחומש ואשם ואם כן מיירי שהוקרה בשעת העדאת עדים דבזה כ"ע מודו לשיטת הירושלמי דמחייב קרן וחומש כשעת העדים ובשעת) (צ"ל וכשעת) הקרבן (פי' אי מיירי בלא עדים אתי כר' עקיבא דמחייב כשעת הקרבן דהיינו בשעה שהודה שאז הוא יום אשמתו

**[**אבל הש"ס דילן לא מדייק בזה דתחילה תני שוה פרוטה איפשר שהוא להשמיענו דאפי' נשבע ע"י עצמו נמי חיי' וכמו שכתבו החו' בד"ה הגוזל ע"ש ועוד איפשר לומר דלשיטת הש"ס דילן נמי איפשר דתחילה הי' שוה פרוטה ואח"כ הוקרה וכגון דתברה או שתי' וכמו דאיתא בב"מ (ד' מ"ד) אמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' מעיקרא שוי' זוזא והשתא שוי' ד' תברה או שתי' משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא וע"כ צריך לשלם ד' זוזי וא"כ ניחא שפיר אבל הירושלמי מפרש אליבא דר"ע שסובר דהלכה כר"ע והש"ס דילן מפרש אליבא דרבא דפסק בב"מ (ד' מ"ג) דהלכה כבית הלל ודו"ק]:

שם (ה"ז) תני אין מקבלין פקדון מנשים כו' וכולן שאמרו בשעת מיתתן ינתנו לפלוני שהו שלו יעשה פירוש לפירושו ר' זביד בשם ר' בא בר ממל ובלבד בעדים (פי' הפ"מ שימסור לפלוני שאמרו בפני עדים) והוא תמוה דמאי קא משמע לן:

[ע"כ נראה לי לבאר והוא דאיפשר לומר דאין צריך עדים ואפי' אם הניחה יורשים והוא אמר אח"כ נמי נאמן דהא בידו למסור בעצמו לאותו פלוני וא"כ יהא נאמן שהיא אמרה לו כן אך הירושלמי לטעמי' דלא אמרינן מיגו בממון וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ו דשבועות ה"א) אמר ר' יודן אין אומר בממון מאחר מאחר דיכול מימר לי' לא הלויתני יכול מימר לי' הלויתני ונתתי לך חצים וע"כ כיון שהירושלמי סובר דא ין אומרין מיגו בממון וכמו שיתבאר ע"כ לא מהימן במה שיכול בעצמו למסור לאותו פלוני: ני:

וכן יש לבאר בזה הירושלמי (פ"ז דכתובות ה"ו) אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית הודית ואיזהו דת משה מאכילתו שאינו מעושר כו' ובגמ' כולן בעדים פלוני ראה כתמן פלוני קצה חלתה כי' וכתב הפ"מ הרא"ש הביא לזה וכתב משמע דאין המתקן נאמן לומר לא תקנתי לה אם היא מכחישתו כו' אבל מדברי הרמב"ן נראה שהכהן והחכם נאמנים וכן הדין בכל עד מפי עד אם בא האחד וכפר אין השני האומר משמו נאמן ואיפשר דמאי דקאמר וכולהון בעדים לא קאי אמאי דאמר כהן כו' עיי"ש ולי נראה שאין ראי' מהירושלמי והוא משום דבס' שב שמעתתא (שמעתתא ו' פי"ד) כתב הטעם דהראשון נאמן משום דיכול לומר מבודה הייתי דכל זמן שלא נתבררו העדי' יכולין לחזור בהם וע"כ כיון שהטעם הוא משום מיגו שיכול לומר מבודה הי תי ע"כ זהו לשיטת הש"ס דילן דאמרינן מיגו אבל לשיטת הירושלמי דאין אומרים מאחר בממון וא"כ אינו נאמן מחמת מיגו וע"כ אמרינן שם בירושלמי וכולהון בעדים וכן ה"נ אומר שאם הניחה ביד אחר אינו נאמן שהיא אמרה כך משום מיגו והירושלמי שלמי לטעמי' דאין אומרים בממון מאחר ובמ"א יתבאר זה בארוכה.

שם (ה"ח) האומר לבנו כו' ובג' א"ר ירמי' חמי האיך תנינן הכא עיין בספרי נועם ירושלמי (פ"ה דנדרים ה"ג):

שם (ה"ט) הגוזל את הגר ונשבע לו ומת ה"ז משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח כו' חילפי וריב"ח אמר דר"י הגלילי היא כו' במה הכתוב מדבר בגוזל את הגר כו' רב ור"ל אמרי ר"ע היא דאמ' תושב אשמה בכל מקום והנה לעיל ביארתי דקאי אמתני' (ה"ז) אהא דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת ה"ז משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו ולא מהני מחילה לנפשי' וא"כ אמאי תנן לעיל מחל לו על הקרן כו' וכמו דמקשה הש"ס דילן בב"ק (ד' ק"ט) אמאי ונימחלי' לנפשי' מי לא תנן מחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש אלמא בר מחילה הוא וע"כ חילפיי וריב"ק אמרו דר"י הגלילי היא והוא כמו דמשני בש"ס דילן אמר רב ששת הא והא ר"י הגלילי כי אמר ריה"ג דמצי מחיל לאחרים אבל לנפשי' לא מצי מחיל. וע"כ הא דתנן מחל לו על הקרן הוא מחילה דאחרים אבל הכא בהגוזל את אביו דהוי מחילה לנפשי' לא מהני (דאי הוי מהני מחילה לנפשי' א"כ האיך אפשר שיהי' גזל הגר לכהנים כיון דלנפשי' מצי מחיל ג"כ ולר"ע בין לנפשי' בין לאחרים לא מהני) רב ור"ל אמרי תושב אשמה בכל מקום (פי' דלר"ע מחלקין בין מחילה דנפשי' למחילה דאחרים וא"כ מתניתין דמחל לו על הקרן אתי כר"ע ג"כ משום דהוי מחילה לאחרים אבל הכא מחילה דנפשי' לא מהני. אבל לריה"ג אפי' מחילה לנפשי' נמי מהני) והא דגזל הגר דצריך ליתן לכהנים הוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' ק"ט) אלא גזל הגר דקאמר רחמנא נתינה לכהנים כו' אמר רבא הכא במאי עסקינן כשגזל את הגר כו' והודה לאחר מיתה דבעידנא דאודי קנאו השם ונתנו לכהנים ומתניתין כר"ע אתי והא דאוקמי כר"ע הוא כמו דאמר רבא בב"ק (ד' קט) כי אמר ר"ע דלא מצי מחיל לנפשי' אבל לאחרים מצי מחיל ולר"י הגלילי אפי' לנפשי' מצי מחיל. ועוד דהירושלמי רוצה לאוקמי מתניתין דמחל לו על הקרן כר' עקיבא והוא כמו שביארתי לעיל (ה"י) על הא דקאמר לא אתי אלא בשעת העדים ובשעת הקרבן והוא כר' עקיבא כמו שביארתי: ועוד דאיפשר לומר דהא דרב ור"ל אמרי ר"ע היא דאמר תושב אשמה בכל מקים דר"ל אזיל לטעמי' והיא כמו דאמרינן בירושלמי דתרומות (פ"ו) דאתפלגון גזל תרומה משל אבי אמו כהן ר' יוחנן אמר משלם לשבט ור"ל אמר משלם לעצמו וא"כ לר"ל מהני מחילה אפילו לנפשי' וא"כ צריך לומר לר"ל דלר"ע מהני מחילה לאחרים ולנפשי' לא מהני מחילה ולר"י הגלילי מהנו מחילה לנפשי' ג"כ וא"כ איפשר לומר דר"ל יהי' סובר כריה"ג וע"כ בגזל תרומה מאבי אמו כהן מהני מחילה לנפשי' אע"ג שהיא כפרה באכל תרומה בשוגג אבל לחילפיי וריב"ח דאמרי דריה"ג היא וא"כ ריה"ג נמי סובר דלא מהני מחילה לנפשי' ור"ע סובר דלא מהני אפי' מחילה דאחרים א"כ בגוזל תרומה משל אבי אמו כהן לא מהני לכולי עלמא אך הא לא דמי והוא דהתם בהפרשה תלוי' וכמו דפליגי החם אי הפרשתו מקדישתו. וע"כ כיון שמפריש מהני מחילה אפי' לנפשי' דהא עיקר הכפרה הוא בהפרשה וכמו שכתבו התוס' בכתובות (ד' ל') בתוס' ד"הזר כו' גבי שתי ולדות שנתערבו שצריכין להפריש מספק וכמו דאמרינן שם בירושלמי רבי יוחנן כרשב"ל כראב"ש (פי' דאמרינן התם ונתן לכהן את הקודש מתנתו מקדישתו ואין הפרשתו מקדישתו דברי רבי ראב"ש אומר אף הפרשתו מקדישתו לחייב עלי' חומש ועיין בהר"ש (פ"ב דתרומות) וע"כ ר' יוחנן סובר דרבי דאמר דנתינתו דווקא מקדישתו וע"כ אינו מועיל במה שמפריש ומעכב לעצמו בתורת ירושה מאבי אמו כהן דהא בהפרשה עדיין לא עביד ולא מידי ולא קיים התשלומין ור"ל דאמ' דמשלם לעצמו סובר כרשב"ל דאמ' הפרשתו מקדישתו וע"כ מכיון שהפרישו קדשי ויוצא בהפרשה בלחוד ומעכב לעצמו אבל הכא בגזל הגר אמרינן לעיל (ה"ו) א"ר יוחנן בנתינת החומש נעשה החומש קרן וע"כ פליגי בזה אי מהני מחילה לנפשי' או לא ולחילפיי וריב"ח דמוקמי כר"י הגלילי א"כ לר"ע אפי' דאחרים נמי לא מהני ודו"ק):

שם (ה"י) נתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעי' יצא אשם ליהויריב וכסף לידעי' אם קיים האשם יקריבו בני ידעי' ואם לאו יחזור ויביא אשם אחר שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו יצא אשמו עד שלא הביא גזילה לא יצא ובג' ר' חזקי' אמ' בשתי שבתות פליגין ר' יוסי אמר בשבת אחת מאן דמר בשתי שבתות כו'

והנה בירושלמי הזה יש ט"ס וע"כ צריך להגיה ולבאר והוא דפליגי בזה דאמרינן בב"ק (ד' קי"א) ת"ר נתן אשם ליהויריב וכסף לידעי' יחזיר כסף אצל אשם דברי ר' יהודא וחכמים אומרים יחזיר אשם אצל כסף. הכי דמי אילימא דיהיב אשם ליהויריב במשמרתו דיהויריב וכסף לידעי' במשמרתו דידעי' זה זכה בשלו כו' ופירש"י ונהי נמי לרבנן דקנסו ליהויריב דקבל אשם מקמי כסף אלא לר"י מ"ט דקניס לידעי' אמר רבא הב"ע דיהיב אשם ליהויריב במשמרתו דיהויריב וכסף לידעי' במשמרתו דיהויריב דר"י סבר כיון דלאו משמרתו דידעי' היא לידעי' קנסינן לי' הילכך יחזיר כסף אצל אשם ורבנן סברי שלא כדין הוא עבוד בני יהויריב דקיבלו אשם מקמי כסף הילכך לדידהו קנסינן להו ויחזיר אשם אצל כסף וא"כ לפי"ז פליגי דלמי קנסינן יותר דלר' יהודה קנסינן יותר לבני ידעי' שהם עברו יותר במה שקיבלו הכסף במשמרתו דיהויריב ולרבנן קנסינן טפי למשמרתו דיהויריב במה שקיבלו האשם תחילה:

ובזה יתבאר הירושלמי דחזקי' סבר בשתי שבתות פליגין דהיינו ששניה' עשו שלא כהוגן דנתן את האשם ליהויריב במשמרתו דידעי' ואת הכסף לידעי' במשמרתו דיהויריב. וא"כ שניהם עשו שלא כהוגן במה שקבלו כל א' במשמר של חבירו (וזהו בב' שבתות פליגין) אך יהויריב עשה עוד שלא כהוגן במה שקבלו האשם מקמי כסף ועל כן סברי רבנן דיחזיר אשם אצל כסף שבזה עשו שניהם שלא כהוגן וקבלו כל א' במשמר של חבירו וא"כ כיון שקיבלו כל א' במשמר של חבירו ע"כ סברי חכמים דיחזיר אשם אצל כסף שמשמרת ידעי' לא חטאו אלא באחת ומשמרת יהויריב בשתים ור' יהודה סובר דאעפ"י דמשמרת יהויריב חטאו בשנים אעפ"כ לגבי משמרת יהויריב ליכא חטא בזה במה שקיבלו האשם שלא במשמרתם דכיון דאשם הוא בא לכפרה והכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין ע"כ משום חביבותא דמצוה קבלו את האשם שלא במשמרתם וזכו בהאשם. אבל בני ידעי' שקיבלו את הכסף שלא במשמרתם הא הכסף הוא ממונו של כהן ועיין בזבחים (ד' מ"ד) אהא דאמרינן התם ישיבו זה גזל הגר לך הוא שלך יהי' אפי' לקדש בו את האשה והקשו התוס' שם דהא אמרינן דמשולחן גבוה עי"ש ואף דאמרינן בב"ק (ד' ק"י) דכסף מכפר מחצה וכתבו התו' מכאן נראה דאין הכהן יכול למחול אעפ"כ חולין הם (ועוד איפשר דהירושלמי סובר דלא אמרינן כסף מכפר מחצה והא דתנן נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין יכולים להוציא מידם הוא מגזירת הכתוב דכתיב ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה. וא"כ הא דקבלו שלא במשמרתם את האשם אין מוציאין וחכמים סברי כיון שחטאו בשתים שקיבלו אשם מקמי כסף אף שבני ידעי' נמי קיבלו שלא במשמרתם מ"מ כיון שלא קיבלו האשם תחילה ע"כ יחזיר אשם אצל כסף:

וע"ז אומר בירושלמי ר' חזקי' אמר בשתי שבתות פליגין ר' יוסי אמר בשבת אחת מ"ד בשתי שבתות נתן את הכסף והוא ט"ס וצ"ל האשם) ליהויריב במשמר ידעי' ואשם לידעי' צ"ל כסף לידעי' במשמר יהויריב יצא וע"ז אומר רבי אומר אם כדברי ר' יודן אם הקריבו בני יהויריב את האשם לא נתכפר להן אלא יוליך הכסף מבני ידעי' אל בני יהויריב ויקריבו בני יהויריב את האשם ויתכפר להן דכ"ז שהאשם קיים יוליך הכסף מבני ידעי' אל בני יהויריב אבל אם כבר הקריבו בני יהויריב את האשם אז יקריבו בני ידעי' ויתכפ' להו וכמו דאמרינן בב"ק (ד' קי"א) לדברי ר' יהודה אם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם יחזי' ויביא אשם אחר ויקריבו בני ידעי' ובכאן נתחלפו השורות וצ"ל אח"ז זאת אומרת אנשי משמר שזכו במשמר שלא בשבתן מוציאין אותן מידן (והוא ט"ס וצ"ל) אין מוציאין אותן מידן (פי' זאת אומרת שאנשי משמר אם זכו בקרבן שלא במשמרתן אעפ"כ אין מוציאין והוא משום חביבותא דמצוה להיות אוכלים בשר אשם שהוא לכפרה וכמו דאמרי' בחולין (ד' קל"ג) דאמר אביי מריש הוי חטפנא מתנתא אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה. והוא דפליגי בזה דר' יודא סובר דאע"ג דקבלו שלא במשמרתן ועוד שקבלו האשם תחילה אעפ"כ יחזיר כסף אצל אשם. והוא דקניס לבני ידעי' שקבלו הכסף שלא במשמרתם אע"ג שבני יהויריב נמי קבלו שלא במשמרתם אך הם קבלו האשם שהוא בתורת כפרה ולא הכסף. והא דחכמים פליגי הוא משום דהם סברי דצריך לקנוס להן משום שקיבלו אשם מקמי כסף אבל מה שקיבלו שלא במשמרתם לא הוי קנסי להו:

וע"ז אומר זאת אומרת אנשי משמר שזכו שלא בשבתן אין מוציאין אותן מידן וזהו כמ"ד בב' שבתות פליגין שבני יהויריב קבלו האשם במשמרת ידעי' ידעי' קבלו הכסף במשמרת יהויריב:

וע"ז אומר מאן דמר בשבת אחת פליגין (פי' שהוא כמו דאמרינן בש"ס דילן בב"ק (ד' קי"א) דאמר רבא הכא במאי עסקינן דיהיב אשם ליהויריב במשמרתו דיהויריב וכסף לידעי' במשמרתו דיהויריב דר"י סבר כיון דלאו משמרת ידעי' קנסינן וזה גרוע יותר מבני יהויריב שקיבלו אשם מקמי כסף וחכמים סברי דזה גרע יותר בהא שקיבלו אשם מקמי כסף אבל מ"מ קיבלו במשמרן) וע"ז אומר מאן דמר בשבת אחת פליגין נתן את הכסף (צ"ל האשם) ליהויריב במשמר ידעי' אשם לידעי' במשמר יהויריב לא יצא (פי' דבזה לא אמר ר' יהודה דיחזיר כסף אצל אשם כיון שגם בני יהויריב לא עבדי כדין שקבלו האשם שלא במשמרתו וע"ז אומר זאת אומרת אנשי משמר שזכו שלא בשבתן אין מוציאין (צ"ל) מוציאין אותן מידן:

עוד שם ואם עיבר משמר בני יהויריב (פי' דתני ואם עיבר משמר בני יהויריב לא ליצא והפי' הוא אם הקריבו דלא יצא וכמו דאמרי' בב"ק (ד' קי"א) תני' אמ' רבי לדברי ר' יהודה אם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם יחזור ויביא אשם אחר ויקריבוהו בני ידעי'. אך כל זה הוא לשיטת הש"ס דילן דבשבת אחת פליגין: אבל אי אמרינן דבשתי שבתות פליגין ובני יהויריב עבדו שלא כדין בזה נמי שקבלו האשם במשמורה שאינה שלהן) ע"ז אומר ואם עיברו כיני מתניתא ואם הי' שעיבר לאחר ימים זכו בני יהויריב את האשם לא נתכפר להן אלא יוליך את הכסף מבני ידעי' צ"ל מבני יהויריב אצל בני ידעי' ויקריבו בני ידעי' את האשם ויתכפר להן זאת אומרת אנשי משמר שזכו בקרבן בשבתן (צ"ל שלא בשבתן) ונתעצלו ולא הקריבוהו מוציאין אותם מידן והוא כמו הברייתא שמביא הש"ס דילן בב"ק (ד' קי"א) תני' אמר רבי לדברי ר' יהודה אם קיים אשם יחזיר אשם אצל כסף והא ר' יהודה יחזיר כסף אצל אשם אית ליה הכא במאי עסקינן דנפק משמרתו דיהויריב כו' דאחולי אחלי גבי'.

וע"ז אומר כיני מתניתא ואם עיבר דהיינו שלא הקריבו מיד לאחר משקבלו בני ידעי' את הכסף לא אמרינן בזה דאנשי משמר שזכו בקרבן שלא בשבתן אין מוציאין למ"ד בשתי שבתות דכל הטעם דבאשם מחבבין את המצות וזכו אפי' שלא במשמרתן. אבל אם עיברו דהיינו שעבר כמה ימים ולא הקריבו בשתי שבתות יש בידם תרתי לגריעותא דעבדי שלא כדין שזכו שלא במשמרתן ועוד שהקדימו האשם תחילה ואי משום דר' יהודה סובר דלמשמרת יהויריב לא קנסינן בזה הא שזכו שלא במשמרתן ואנשי משמר שזכו שלא במשמרתן אין מוציאין (וזהו דווקא באשם כמו שביארתי) אך היינו דווקא אם לא עברו הימים שהיו יכולין להקריבו אבל אם עברו הימים שיכולין להקריבו ועכ"ז נתעצלו א"כ מוציאין מבני יהויריב ויקריבוהו בני ידעי' (ואיפשר שזהו הפי' של הברייתא תני' אמר רבי לדברי ר' יהודה אם קיים האשם יחזיר האשם אצל כסף דהיינו שנתעצלו ולא הקריבו ולשיטת הירושלמי) ובש"ס דילן דלא מפרש אח"כ הוא שרבא מתרץ כשיטת ר' יוסי בירושלמי דבשבת אחת פליגין א"כ נטלו בני יהויריב במשמרתן. אך שעשו שלא כדין שקבלו מקמי כסף ובזה אין לומר שרצו לחבב המצוה דכיון שהי' במשמרתןוקבלו אשם הי' להם לבקש הכסף תחילה ע"כ מתרץ הש"ס דילן דהאי ואם קיים האשם דהיינו מדלא תבעו אחולי אחלי גבייהו אבל לשיטת ר' חזקי' בירושלמי דמפרשי דבשתי שבתות פליגין ובני יהויריב עבדו שלא כדין במה דקבלו שלא במשמרתן והטעם של ר' יהודה הוא משום שאנשי משמר שזכו במשמר שלא בשבתן אין מוציאין מידם וע"כ אם עיברו הזמן שהיה להם להקריב ונתעצלו ולא הקריבוהו ע"כ ר"י נמי מודה דיחזיר אשם אצל כסף ודו"ק: