ריב"ל אמר אין מוסיפין חומש אלא על תחילת הקדשות אמר ר' אלעזר ותני כן אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך מה בהמה טמאה מיוחדת שהוא תחילת הקדש ומוסיף חומש. אף כל שהוא תחילת הקדש מוסיף חומש ר' שמואל ב"ח בר יהודא בשם ר' חנינא שלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו ופודיין מוסיף חומש ר' שמואל ב"ח בר יהודא בשם ר' חנינא שלמים שלקחן מדמי פסח הוממו ופודיין מוסיף חומש א"ר יודן הדא צורכה והדא לא צורכה א"ר מנא פסח צורכה ושלמים לא צורכה שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים כהקדש אחר הוא ואינו מוסיף חומש אמר רב הונא טעמי' דר"ש דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה. הימר בו עודהו פסח מימר בו עודהו שלמים. א"ל ר' מנא ולא דמיי הוה רבי מדמי לה:

והנה הפי' הוא כמו דאמרינן בתמורה (דף ט') אמר ריב"ל הקדש ראשון מוסיף חומש ואין הקדש שני מוסיף חומש כו' בעי ר' אבין הפריש אשם להתכפר כו' מהו שיוסיף עליו חומש כו' מאי קא מיבעי לי' אי שני גופין וקדושה אחת כו' וע"כ אומר ר' שמואל בר יהודא בשם ר"ח שלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו ופודיין מוסיף חומש (פי' דלא אמרינן דשלמים שלקחן בכסף מעשר הוי כהקדש ב' ועל הקדש שני אינו מוסיף חומש) וע"ז אומר שלמים שלקחן בכסף הוממו ופודיין מוסיף חומש דהא שלמים הוי כהקדש ראשון וע"כ מוסיף חומש וכן אמר ר"ש בר"י בשם ר"ח שלמים שלקחן מדמי פסח הוממו ופודיין מוסיף חומש (פי' לענין שלמים שלקחן מדמי פסח נמי לא אמרינן דהוי כהקדש שני ועל הקדש שני אינו מוסיף חומש) וע"ז אומר ר' יודן הדא צורכה והדא לא צורכה ומפרש ר' מנא איזה צורכה ואיזה לא צורכה וע"ז אמר ר' מנא פסח צורכה ושלמים לא צורכה שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים כהקדש אחר הוא ואינו מוסיף חומש. (פי' כיון שמצינו בפסח עצמו שמשתנ' לשם שלמים א"כ קדושת שלמים באה מפסח גופי'. א"כ הוה אמינא דהוי כהקדש שני ואינו מוסיף חומש). וע"כ אמר פסח צורכה שלא תאמר הואיל ופסח משתנה לשם שלמים כהקדש אחר הוא ואינו מוסיף חומש אבל במעשר לא מצינו שיהא המעשר עצמו משתנה לשם שלמים אלא שבדמי מעשר לוקחין שלמים א"כ לא מצינו דמעשר עצמו הם שלמים. וא"כ אין השלמים באים מקדושת המעשר גופא וע"כ הא דשלמים שלקחן בדמי מעשר הוי כקדושה אחרת. וא"כ הוי כתחילת הקדש וע"כ בודאי מוסיף חומש. אבל פסח צורכה (פי' שצריך לאשמועינן דהואיל ופסח עצמו משתנה לשם שלמים דשלמים לאחר הפסח שלמים נינהו. וע"כ כיון דקדושת שלמים באה מקדושת הפסח בעצמו ע"כ הוה אמינא כהקדש שני ואין מוסיף חומש וע"כ צריך להשמיענו דאעפ"כ הוי כהקדש ראשון ומוסיף חומש):

וע"ז אומר רב הונא טעמי' דר"ש דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה הימר בו עודהו פסח מימר בו עודהו שלמים וכבר הבאתיו בספרי נ"י ובס' א"ה (דרוש ל') מה ששגה בזה המפרש מהרא"פ שכתב דטעמא דר"ש הוא ר"ת רבי שמואל וקאי אהא דאמר לעיל רבי שמואל שלמים שלקחן כו'. והוא טעות והר"ת ר"ש הוא ר' שמעון והוא ר"ש דתמורה (דף ט') דס"ל דאין ממירין וחוזרין וממירין. וע"ז אמר טעמי' דר' שמעון דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה (פי' דאין הפסח עושה תמורה שני פעמים והיינו דאין ממירין וחוזרין וממירין. אעפ"כ המיר בו עודהו פסח ואח"כ מותר הפסח בא שלמים וע"כ כיון שנשתנה הקדוש' אעפ"י שהוא גוף אחד אעפ"כ כיון דהוי ב' קדושות היינו שתחילה היה פסח ואחר כך נעשה שלמים על כן ממירין וחוזרין וממירין: וע"ז אמר רבי מנא ולא דמיי הוה רבי מדמי לה (פי' הענינים של הוספת חומש שעל הקדש ראשון מוסיף חומש ועל הקדש שני אינו מוסיף חומש וכן לענין שאין ממירין וחוזרין וממירין. וע"כ כיון שאמר רב הונא לענין תמורה דטעמא דר"ש דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה הימר בו עודהו פסח מימר בו עודהו שלמים. וא"כ כיון דהוי לענין תמורה כהקדש ראשון וע"כ עושה תמורה א"כ ה"נ לענין הוספת חומש דאם הפסח משתנה לשם שלמים ה"ל כקדושה אחרת ומוסיף חומש. דב' הענינים שוים הם לענין הוספת חומש וכן לענין תמורה וכמו דאמרינן בש"ס דילן בתמורה (דף ט') ומשמע התם ג"כ דהענינים הם דומים זה לזה. אך מהא דאמר ר' מנא ולא דמיי הוה רבי מדמי לה משמע דחולק על רב הונא.

ע"כ נראה לי דצריך לגרוס בירושלמי אמר רב הונא טעמי' דר"ש דו אמר אין הפסח עושה תמורה ושונה הימר בו עודהו פסח אין מימר בו עודהו שלמים (וכן הגיה הגר"א) פי' דלדברי ר"ש בתמורה (דף ט') דאין ממיר וחוזר וממיר. ע"כ אפילו הימר בו עודהו פסח אין מימר בו עודהו שלמים ופי' כיון דהוי גוף א' אעפ"י דהוי ב' קדושות ע"כ אין חוזר וממיר בו כיון דהוי גוף א'):

ולפ"ז צריך לחלק הא דרב הונא על הא דאמר לעיל שלמים שלקחן מדמי פסח הוממו ופודיין מוסיף חומש פי' שצריך להוסיף חומש משום דהוי כהקדש ראשון. וא"כ איך אמר טעמא דר"ש דאין ממיר וחוזר וממיר בו. ע"כ אפי' הימר בו עודהו פסח אין מימר בו עודהו שלמים ואמאי הא הוי קדושה אחרת אך התם אמר ר' שמואל בשלמים שלקחן בדמי פסח א"כ הוי כמו ב' גופים שבהדמים לקח שלמים. וע"כ צריך להוסיף חומש משום שהגופין מחולקים ע"כ אעפ"י דהוי קדושה אחת אעפ"כ ה"ל ב' גופין וקדושה אחת. אבל אם הפסח עצמו בא שלמים א"כ ה"ל גוף א' ע"כ הימר בו עודהו פסח אין מימר בו עודהו שלמים:

וע"ז אמר ולא דמיי הוה רבי מדמי לה דאין חילוק בין גוף א' לב' גופין ולדברי שמואל דאמר לעיל דשלמים שלקחן בדמי פסח הוממו ופודיין מוסיף חומש. אלמא דס"ל דלא הוי קדושה א'. וע"כ צריך להוסיף חומש וע"כ לדברי ר"ש אם המיר בו עודהו פסח יכול לחזור ולהמיר בו עודהו שלמים דכיון שהקדושה הוי קדושה אחרת ע"כ אפי' בגוף א' נמי יכול לחזור ולהמיר. דאין נ"מ בב' קדושות אם היה גוף א' או ב' גופין:

ועיין בספרי א"ה מה שהבאתי דברי הרמב"ם (פ"ז מה' מעשר שני ה' י"ח) לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה ממנו קדושת מעשר שני ופודה אותה ואין הדמים מעשר ואעפ"כ אם פדאה לעצמו מוסיף חומש. וכתב ע"ז הראב"ד א"א מאי אעפ"י אטו שלמים דעלמא שהוממו ופדאן מי לא מוסיף חומש בשביל הקדשים עכ"ל. וכתב ע"ז הכ"מ וז"ל וי"ל דרבנן ה"ק אעפ"י שאין בו חומש משום מעשר יש בו חומש משום פודה קדשים עכ"ל. ועדיין הוא דחוק דלמה לו להרמב"ם לכתוב זאת דאטו שלמים דעלמא שהוממו ופדאן מי לא מוסיף חומש כמו שכתב הראב"ד:

אבל לפי מה שביארתי ניחא שפיר עפ"י הירושלמי (פ"ג דמ"ש) שהבאתי לעיל הא דאמר ר' שמואל בשם ר' חנינא שלמים שלקחן בכסף מעשר הוממו ופודיין מוסיף חומש ולא הוי כהקדש שני שאין מוסיף חומש וכמו שפסק הרמב"ם (פ"ז מה' ערכין ה' ז') דעל הקדש שני אינו מוסיף חומש ועיי"ש מה שכתב הלח"מ דהרמב"ם פוסק דאפי' בשני גופין ושתי קדושות הוי ג"כ ספק ואינו מוסיף עליו חומש וא"כ בלקח בהמה ממעות מ"ש כיון דהוי הקדש שני ע"כ הוה אמינא שאינו מוסיף (ועיי"ש במה שפסק הרמב"ם דאם המיר בקדשי מזבח אינו מוסיף חומש על התמורה משום שהוא הקדש שני) וע"ז כתב הרמב"ם דמוסיף חומש ממעות מ"ש דהוי כמו שמקדיש שלמים מעיקרו ומוסיף חומש וא"כ טובא קמ"ל וא"כ לא קשה מה שהקשה הראב"ד מי גרע משלמי' דעלמא דהוה אמינא דשלמים שלקחן בכסף מ"ש הוי כמו הקדש שני וע"ז כתב דצריך להוסיף חומש וכמו דאמרינן במנחות ש פ"ב) המתפיס מעות מ"ש לשלמים כשהוא פודן מוסיף עליהם שני חומשין כו' אלמא דצריך להוסיף חומש אלא דהרמב"ם כתב דפקעה ממנו קדושת מעשר. אעפ"כ צריך להוסיף חומש בשביל שלמים ולא הוי כהקדש שני וכמו שמבואר בירושלמי. אך שאכתי אינו מדוקדק שלמאי כתב הרמב"ם לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה ממנה קדושת מעשר ופודה אותה ואין הדמים מעשר. ואעפ"כ אם פדאה לעצמו מוסיף חומש דמה תלוי בזה במה שפקעה ממנו קדושת מעשר. דאעפ"כ אם פדאן מוסיף חומש אך איפשר לומר דאם הוה מעשר ולא פקעה ממנו קדושת מעשר א"כ הוי עדיין כח של בעלים הראשונים איתא בגוה. דהא יש עדיין לקדושת מעשר. אבל אם פקעה ממנו קדושת מעשר ונתחללה אותה קדושה על שלמים וא"כ הוה אמינא דהוי כמו מתפיס בקדושה אחרת ואינו מוסיף חומש. וע"כ אומר דאעפ"י שפקעה ממנו קדוש' מעשר אעפ"כ צריך להוסיף חומש בשביל השלמים:

ובזה יתבאר הירושלמי (שם) ר' זעירא ור' הילא תרוייהון בשם ר"י בר"ח חד אמר שלמים שלקחן בכסף מעשר פקעה מהם קדושת מעשר. תרומה שלקחה בכסף מעשר לא פקעה ממנה קדושת מעשר (פי' שפקעה מהם קדושת מעשר שהי' בתחילה ואין ע"ז רק קדושת שלמים) ועיין במנחות (ד' פ"א)]:

ע"ז אומר משנה שוברה (פי' שמהמשנה מוכח שאין הדבר כן שא"כ שוברת לזה ההלכה) משיבין דבר שפקעה ממנו קדושתו על דבר שלא פקעה ממנו קדושת מעשר. (פי' דמקשה הירושלמי דא"כ איך תנן במתניתין (שם) אין לוקחין תרומה בכסף מ"ש מפני שהוא ממעט באכילתו ור"ש מתיר אמר להם ר"ש אם הוקל בזבחי שלמים שהוא מביאן לידי נותר פיגול וטמא לא נקל בתרומה (פי' שמביא ר"ש ראי' מזבחי שלמים שלוקחין בכסף מעשר אעפ"י שממעט באכילתן שמביאן לידי נותר פיגול וטמא ואפ"ה לוקחים. וה"נ לתרומה שלקחה בכסף מעשר. והשתא אם איתא דשלמים שלקחן בכסף מעשר פקעה מהם קדושת המעשר לגמרי. ע"כ לוקחן אעפ"י שמביאן לידי פסול. משא"כ בתרומה שלקחה בכסף מעשר דלא פקעה ממנה קדושת המעשר). וחרנא אמר לית הדא אמרה וצ"ל לית הדא סברה (פי' שאין ראי' מהמשנה משיבין דבר שפקעה ממנו קדושתו על דבר שלא פקעה ממנו שהוא אומר לו אבד על טבילה אחת). והנה התיבות האלו תמוהים. הא שאומר לו אבד על טבילה אחת. ע"כ נראה לי שהוא ט"ס וצ"ל שאומר לו אבדת קדושתו על אכילה אחת. ופי' שמביא ר"ש ראי' שמביאין קדשים לבית הפסול. דהא מביאין ממ"ש שלמים אעפ"י שממעט באכילתן שמביאן לידי פיגול ונותר וטמא. ואעפ"י שאם לוקחים שלמים מכסף מעשר פקעה ממנו קדושת מעשר אפ"ה היא גופא קשי' מאבדין קדושת מעשר בשביל אכילה אחת של שלמים. דבשלמא אם לא פקעה ממנו קדושת מעשר הוה מקיים בשלמים ב' אכילות של מצוה אבל כיון שפקעה ממנו קדושת מעשר א"כ לא נשאר רק אכילה אחת של שלמים. וא"כ איך מפקיעין הקדושה של מ"ש. אלא ודאי דמותר בשביל קדושת שלמים אעפ"י שמפקיען מקדושת מעשר והכא נמי מותר ליקח תרומה בכסף מ"ש אעפ"י שהוא ממעט באכילתו:

דף ו' ר' חנינא ור' יוחנן ור' יהושע עלו לירושלים ונתמנו להם פירות וביקשו לפדותן בגבולין אמר לון חד סבא אבוכון לא עבד כן. אלא מפקיען חוץ לחומה ופודין אותו שם סבתא הוה סברה מימר רואין את המחיצות כאלו הן עולות. ואילין רבנן הוי סברי מימר אין רואים את המחיצות כאלו הן עולות. סבתא הוה סברה מימר כר"א. ואילין רבנן הוי סברי מימר כרבייהושע רבי פנחס הוה מסאב לה ופדה לה דו חשש לדין ולדין. ר' יעקב בר אידי וריב"ל הלכה כדברי תלמיד עכ"ל:

והנה בספרי א"ה (דרוש כ"ד) ביארתי הירושלמי וכתבתי שם שנראה ני שצריך לשנות בהיפוך סבא הוה סבר מימר כר"י. ופי' שאומר דרואים את המחיצות כאלו הן עולות דר"י אומר שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית. אוכלין קדשי קדשים אעפ"י שאין קלעים בשבועות (ד' ט"ו) וכן בזבחים (ד' ק"ז). וע"כ אמר שאין פודין בירושלים דהוי בקירוב מקום. אלא מפקיען חוץ לחומה ופודה איתן. ואילין רבנן פי' שאמרו שיכול לפדות בירושלים סברי מימר כר"א שאמר שמעתי כשהי' בונים בהיכל עשו קלעים להיכל וקלעים לעזרות כו' וע"כ כיון דסברי כר"א שאין רואים את המחיצות כאלו הן עולות. ע"כ הי' פודין אפי' בירושלים. וכבר ביארתי בספרי ע"י (ס' ט"ו) דלכאורה למאן דסבר דרואים את המחיצות כאלו הן עולות ע"כ סובר דמפקיען חוץ לחומה. וא"כ קשה דאמאי לא יאכלו בירושלים. כיון דרואים את המחיצות כאלו הן עולות:

וביארתי שם עפ"י מאי דאמרינן במכות ד' י"ט) ר' יוסי אומר יכול יעלה אדם מ"ש ויאכל בזמן הזה בירושלים כו' מקיש מעשר לבכור מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית. ומסיק שם בגמ' דלעולם קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל. והכא בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית כו' ומקשינן בשרו לדמו. מה דמו במזבח אף בשרו במזבח והכריחו התוס' שם שהגירסא היא לעולם קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל. וישבתי שם דברי הרמב"ם דבאמת קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל ואפ"ה אמרינן דאם אין מקדש ירקב משום דבעינן מזבח משום דגמר מבכור ובכור איתקש בשרו לדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח. והמפרש מהרא"פ פירש שם משום דספיקא מספקא לי' אם קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל או לא. ושגה בזה. אלא כמו שביארתי דאפי' אי אמרינן קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל אפ"ה אין לאכול מ"ש בירושלים:

וע"כ אמרינן שם ר' פנחס הוה מסאב לה ופדה לה דו חשש לדין ולדין. (פי' שסובר דרואין את המחיצות כאלו הן עולות. וע"כ לא יכול לפדותן. ולאוכלן נמי אי איפשר משום דמקשינן לבכור. ולהפקיען חוץ לחומה נמי אי איפשר משום דקלטינהו מחיצות ואפי' ליתנייהו. וכמו דאמרינן בב"מ (ד' נ"ג) ומאי יצא דנפול מחיצות והאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור רבנן כי איתנייהו למחיצות כי ליתנייהו למחיצו' לא גזרו רבנן ומשני לא פלוג רבנן בין איתנייהו למחיצות בין ליתנייהו למחיצות). אך עכ"ז אלולי מסתפינ' הייתי גורס בירושלמי סבתא הוה סברה מימר כרשב"י ואילין רבנן הוי סברי מימר כת"ק. (פי' דתנן במתניתין פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מ"ש שלהם ויאכל בירושלים. ושלא נגמרה מלאכתן סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה. בש"א מ"ש יעלה ויאכל בירושלים. וב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום. ר"ש בן יהודא אומר משום ר' יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על פירות שלא נגמר מלאכתן שיפדה מ"ש שלהן ויאכל בכל מקום. ועל מה נחלקו על פירות שנגמרה מלאכתן. ב"ש אומרים יחזור מ"ש שלהם ויאכל בירושלים. וב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום:

וע"כ אומר דסבא הוה סבר מימר רואים את המחיצות כאלו הן עולות. וע"כ לא הי' יכול לפדותן בירושלים. ואעפ"כ לא שרי לאכול דהוקש לבכור ובכור איתקש בשרו לדמו ובעינן מזבח. ואילין רבנן הוי סברי אין רואים את המחיצות כאלו הן עולות. וע"כ היו פודין בירושלים כמו בגבולין. וע"ז אמר וביקשו לפדותן בגבולין דהיינו כגבולין. וא"כ עדיין אינו מיושב דא"כ דסבתא הוה סברה מימר דרואים את המחיצות כאלו הן עולות. וע"כ אין פודין בירושלים א"כ קלטינהו מחיצות נמי. וכמו שהבאתי ראי' מהא דב"מ (ד' נ"ג) דאפי' כי ליתנייהו למחיצות נמי גזרו רבנן. ולא פלוג רבנן בין איתנייהו למחיצות בין ליתנייהו למחיצות. א"כ איך אמרה דאבוכון לא עבד כן אלא מפקיען חוץ לחומה וע"ז אמרה דסבא סבר כרשב"י שאמר על מה נחלקו על פירות שנגמרה מלאכתן שיפדה מ"ש שלהם ויאכל בכל מקום. דסובר דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין:

ואיפשר לומר שהוא כשיטת הש"ס דילן במכות (ד' כ') אמר רבה מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן. וכי גזור כי איתא בעיני' בטיבלי' לא גזור רבנן. וע"כ אמר לון חד סבא אבוכון לא הוה עבד כן אלא מפקיען חוץ לחומה כו'. אבל ר"ח ור"י דהיו פודין בגבולין הוי סברי דאין רואים את המחיצות כאלו הן עולות כלל. וא"כ מותר לפדותן כמו בגבולין. אבל הא דמפקיען חוץ לחומה לא ס"ל דאי אמרינן דרואים את המחיצות כאלו הן עולות. א"כ לא הי' פעולה במה דמפקיען חוץ לחומה דאינהו סברי כת"ק דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי'. ואמרינן בזה דקלטינהו מחיצות. אך שהיו פודין משום דהם סברי דאין רואים את המחיצות כאלו הן עולות (פי' דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל):

וע"ז אומר ר' פנחס הוה מסאב לה ופדה לה. דו חשש לדין ולדין. (פי' חשש לזה דרואין את המחיצות כאלו הן עולות. וע"כ אין פודין בירושלים. (ואעפ"כ לא שרי לאכול דליכא מזבח) וגם חשש לדין דילמא הלכה כת"ק דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וקלטינהו מחיצות. ואע"ג דליתנייהו למחיצות. ע"כ הוה מסאב להו ופדה להו דהא כיון דמסאב להו מותר לפדותן אפי' בירושלים. אך לפי"ז לא יתיישב קצת הא דאמרינן ר' יעקב בר אידי וריב"ל הלכה כדברי תלמיד דהיינו רשב"י. דלא אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין א"כ איך אמר תחילה דרבנן סברי כת"ק והני רבנן ר"ח ור' יונתן וריב"ל דסברי כת"ק. ואיפשר לומר דחזר אח"כ כששמע דאבוהון הוה מפקיען חוץ לחומה:

ולכאורה הי' איפשר לבאר הגירסא סבתא הוה סברה מימר כר"א (צ"ל כר' יהושע) ואילין רבנן סברי מימר כר' יהושע (צ"ל כר"א) והוא דקאי אהא דאמרינן בר"ה (דף ל"א) כרם רבעי הי' לו לר' אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי וביקש ר"א להפקירו לעניים א"ל תלמידי' כבר נמנו עליך חביריך והתירוה והא דביקש ר"א להפקירן לעניים פי' רש"י שישאו שם פירות ויאכלום שם שהי' עליו טורח להעלותן. והקשו התוס' בר"ה (דף ל"א) וא"ת אם לא קידשה לע"ל מה היו מרויחים העניים הרי לא יכלו לאכול בירושלים אם בטלה קדושה. ויש לומר דיכולים לחלל על שוה מנה על שוה פרוטה כו' וא"כ משמע מהתוס' דאעפ"י שלא היו אוכלים הפירות בקדושת רבעי אעפ"כ קיים התקנה להעלותן לירושלים שהוא כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות:

וא"כ הי' איפשר ליישב הגירסא סבתא הוה סברה מימר כר"א (צ"ל כר' יהושע) ואילין רבנן סברי מימר כר' יהושע (צ"ל כר"א) פי' דע"כ לא הפקיען חוץ לחומה והוא משום דסברי כר"א שאפי' לאחר החורבן אין לפדות חוץ לירושלים מהלך יום אחד לכל צד וע"כ הי' פודין אותו כגבולין משום שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל וע"כ יכול לפדותן אבל אין להפקיען חוץ לחומה מחמת דסברי כר"א דכיון דתקנו שמהלך יום א' לכל צד שצריך להעלות לירושלים לא נתבטלה התקנה לאחר החורבן וע"כ הי' פודין ואעפ"י שהי' אוכלין לא בתורת מ"ש אעפ"כ הי' אוכלים אותם בירושלים וא"כ מקיים התקנה דכדי לעטר שוקי ירושלים בפירות וכמו שכתבו התוס' על ר' אליעזר שביקש להפקירן לעניים דמה יעשו העניים ותירצו שהי' מחללן על שו"פ אלמא דאע"ג שלא הי' אוכלים בתורת רבעי אעפ"כ הי' מקיימים התקנה וע"כ אמר ר' חנינא ר' יונתן וריב"ל עלו לירושלים וביקשו לפדותן בגבולין ואעפ"כ לא הי' מפקיעין חוץ לחומה דסברי כר"א דכרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד וסבתאשאמרה אבוכון לא הוה עבד כן אלא מפקיען חוץ לחומה משום דסברה כר' יהושע דהיינו חבירו של ר"א וכמו שאמרו לו תלמידי' כבר נמנו חביריך דאי ריב"ז רבו הוה וא"כ מסתמא הוא ר' יהושע הוא שהתיר וע"כ אמר סבתא הוה סברה מימר כר' יהושע וע"כ אמרה דהוי מפקיע חוץ לחומה דהיינו כר' יהושע שביטל התקנה:

וע"כ אמר הירושלמי ר' פנחס הוה מסאב לה ופדה לה דו חשש לדין ולדין והיינו שחשש אולי הלכה דרואים את המחיצות כאלו הן עולות וא"כ אין לפדות בירושלים (ולאכול נמי אי איפשר משום דליכא מזבח ואיתקש לבכור ובכור איתקש בשרו לדמו) ולהפקיען חוץ לחומה חשש דילמא הלכה כר"א שסובר דהתקנה במקומה עומדת וא"כ צריך לאוכלן בירושלים ולא להוציאן חוץ לחומה:

וע"ז אומר ר' יעקב בר אידי וריב"ל אמרו הלכה כדברי התלמיד ולכאורה הי' איפשר לבאר דהלכה כדברי התלמיד היינו כמו שאמרו לו תלמידי' רבי כבר נמנו עליך חביריך והתירוה. אך לפי"ז לא יתיישב דהא אמרינן תחילה דרבנן סברי כר"א וא"כ ריב"ל שהוא נמי מן רבנן סובר כר"א ע"כ נראה לי לפרש דהלכה כדברי התלמיד דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין והא דפודין בירושלים הוא מחמת התקנה דמהלך יום א' לכל צד אך באמת לא נתקנה התקנה אלא ברבעי ולא במעשר שני וכמו שכתב התויו"ט (פ"ה) ומעשר שני פודהו סמוך לחומה כדלעיל פרק ג' משנה ז' ח' ודוק:

[והנה במ"א ביארתי על קושי' התוס' בסוכה (דף ל"ה) ואמר רב הונא תנא ב"ש אומרים אין מאכילים את העניים דמאי והקשו התוס' דטעמא דב"ש קאמר ע"ש וביארתי עפ"י מאי דאמרינן בפסחים (דף ל"ה) יוצאין בדמאי כו' דמאי הא לא חזי לי' כיון דאי בעי מפקיר לנכסי' הוה עני ואוכל דמאי השתא נמי חזי לי' דתנן מאכילים את העניים דמאי ואמר רב הונא תנא בש"א אין מאכילים את העניים דמאי כו' וב"ה אומרים מאכילים. ולכאורה יש לדקדק דאמאי בסוכה (דף ל"ה) הביא התנא פלוגתא דב"ש וב"ה ובפסחים (דף ל"ז) לא הביא הפלוגתא דב"ש וב"ה במתניתין רק סתם כב"ה דתנן יוצאין בדמאי אך איפשר לומר כמו שהקשו התוס' בסוכה (דף ל"ה) בד"ה אתי לחם לחם כו' תימא הא קאמר בפ' כל שעה (דף ל"ה) דאין יוצאים ידי מצה בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל טבל תיפוק לי' משום דבעינן מצה משלכם וטבל לא חשיב לכם כדמוכח הכא גבי אתרוג דעד כאן לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בדמאי משום דאי בעי מפקיר נכסי' והוה עני וחזי לי' אבל בטבל ודאי כולהו מודו וי"ל דלא דמי דהא דאין יכול לצאת באתרוג של טבל דהוי כמו אתרוג דשותפין שיש לכהן וללוי בו חלק ודמי לאחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית כו' אבל גבי מצה כשאכל ממנה כמה זיתים אם יש משלו כזית יצא כו' ע"ש וא"כ הא דאינו יוצא באתרוג הוא משום דמעורב בחלקו של כהן וא"כ הוי כמו אתרוג השותפין. ולכאורה הא דאינו יוצא בטבל משום דמעורב בה חלקו של כהן היינו דווקא אי אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אבל אי אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין א"כ אמאי אינו יוצא באתרוג של טבל כיון שאין לכהן עדיין חלק בו דהא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין ועיין בקדושין (דף נ"ח) ובנדרים (ד' פ"ה) הגונב טבלו של חבירו ואכלו משלם לו דמי טבלו ריב"י אינו משלם אלא דמי חולין שבו כו' אלא הכא במתנות שלא הורמו קא מפלגי כו' ודוק:

והנה לדברי ת"ק פליגי ב"ש וב"ה במתנות שלא הורמו היינו בפירות שלא נגמרה מלאכתן כמו דתנן במתניתין פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזור מ"ש שלהם ויאכל בירושלים ושלא נגמרה מלאכתן סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה ב"ש אומרים מ"ש יעלה ויאכל בירושלים וב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום ואמרינן בירושלמי (פ"ג דמעשר שני) הא סלי תאנים וסלי ענבים לאכילה גמר מלאכה הן אמרו להם בית הלל לב"ש וכו' אין אתם מודים לנו בפירות שלא נגמרה מלאכתן שהוא יכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות כו' א"כ כל הטעם דסברי ב"ה אליבא דת"ק דבפירות שלא נגמרה מלאכתן כיון שיכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות ע"כ הוי מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי' אבל בפירות שנגמרה מלאכתן שאינו יכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות ע"כ הוי לכ"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין (אליבא דת"ק):

וא"כ בדמאי דיכול ליתן לעניים א"כ לב"ה מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין דהא יכול להפקיע מן המעשר אע"ג דבאמת לא הוי הפקעה גמורה דהא רק לעניים הוא אעפ"כ לא הוי כמי שהורמו אבל לב"ש דפליגי וסברי דאף בפירות שלא נגמרה מלאכתן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וע"כ אפי' הי' סוברים ב"ש דמאכילים את העניים דמאי אעפ"כ הא סברי ב"ש דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי' אפי' בפירות שלא נגמרה מלאכתן לדברי ת"ק אעפ"י שיכול להפקירן וע"כ אינם יוצאים אפי' בדמאי ג"כ ואע"ג דתנן והדמאי נכנס ויוצא ונפדה וכן תנן בפ"ג דדמאי והדמאי כו' ונכנס לירושלים ויוצא היינו משום דמחיצה לקלוט הוי דרבנן ולא גזור בדמאי כמו שכתב הר"ש שם וא"כ לפי"ז דפליגי ב"ש וב"ה אם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי' בדבר שיכול להפקיע מיד מעשר דב"ה סברי דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי' בפירות שלא נגמרה מלאכתן והטעם משום שיכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות וא"כ הכא נמי בדמאי אעפ"י שנגמרה מלאכתן יכול להפקיע וליתן לעניים]:

וע"כ סברי ב"ה דיוצאין בדמאי משא"כ ב"ש סברי דאפי בפירות שלא נגמרה מלאכתן אעפ"י שיכול להפקיע אעפ"כ מתנו' שלא הורמו כמי שהורמו דמי'. ע"כ סברי דאין יוצאין בדמאי:

וא"כ בזה היה מתיישב במה דלא פליגי בפסחים (דף ל"ה) דהא התם אין הטעם משום דלא הוי לכם. דהא יכול לאכול כמה זיתים אלא הטעם כדר"ש משום דיצא זה שאין איסורו משום בל תאכל טבל אלא משום בל תאכל חמץ או משום דהוי מצוה הבאה בעבירה [ועיין במה שכתב הש"א (ס' צ"ו) דבטבל שהוא במיתה לא אתי עשה דמצה ודחי ל"ת וכמו שאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת הכא נמי לא דחי ל"ת שיש בה ק וע"כ מודים ב"ש דיוצאים בדמאי משום דב"ש איפשר דסברי נמי דמאכילים את העניים דמאי. ומגו דאי הוה בעי הוה מפקיר נכסי' והוי עני ע"כ יוצא בה נמי עכשיו משא"כ לענין שמעורב בה חלקו של כהן וא"כ לא הוי לכם ע"כ לא אמרינן דהוי ממונו משום מגו דאי בעי מפקר נכסי' וא"כ אי אמרינן דהטעם דב"ה הוא משום דסברי דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי' בדבר שיכול להפקיע וא"כ היה תלוי בפלוגתא אי אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי' א"כ לפי מה דקיי"ל דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי' לפי"ז אף בטבל גמור היה יכול לצאת כיון דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי' וכמו דאמרין בירושלמי (פ"ג דמ"ש) ר' יעקב בר אידי וריב"ל אמרו הלכה כדברי תלמיד א"כ פסקו דהלכה כרשב"י דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי' אפי' בפירות שנגמרה מלאכתן. ואף דרב הונא סובר דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי' וכמו דאמרינן בקדושין נ"ז) בעי מיני' ר' חייא בר אבין מרב הונא טובת הנאה ממון כו' א"ל ולאו מי אוקימנא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אתו כהן כו' אלמא שסובר דמתנות שלא הורמו כנוי שהורמו דמי' היינו דווקא במטא ליד כהן. וכמו דאמרינן בחולין א ק"ל) ת"ש מניין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלין כו' ת"ל ולא יחללו את קדשי ב"י אשר ירימו אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך הא משעת הרמה ואילך מיהא משלם אמאי ליהוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן הכא נמי דאתי לידו בטבלייהו וקא סבר האי תנא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין היינו דווקא במטא ליד כהן. אבל בסתם מתנות סובר ר"ה ג"כ דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין [אך לפי הירושלמי משמע דפסק דאפי' במטא ליד כהן דהא אם קלטינהו מחיצות לענין מ"ש הוי כמו דמטא ליד כהן. ואפ"ה אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי' אך ר"ה סבר דאם לא מטא ליד כהן אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי'] וא"כ היו יוצאים באתרוג של טבל:

וע"כ אמרינן בסוכה (ד' ל"ה) ושל דמאי מ"ט דב"ה כיון דאי בעי מפקיר נכסים והוה עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה והשתא נמי לכם קרינא בי' דתנן מאכילים את העניים דמאי ואת אכסני' דמאי ואמר רב הונא תנא ב"ש אומרים אין מאכילים את העניים דמאי וב"ה אומרים מאכילים את העניים דמאי ואת אכסני' דמאי. וא"כ פליגי בזה דב"ש סברי דאין מאכילים את העניים דמאי וב"ה סברי דמאכילים את העניים דמאי. אבל אין הטעם משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וא"כ מתורץ קושי' התוס' דרב הונא קמ"ל בזה טעמא דב"ה נמי:

אך שעדיין צריך ליישב דבאמת מ"ט לא פליגי ב"ש וב"ה בפסחים כמו דפליגי בסוכה אך איפשר דאי הוי פליגי בדמאי א"כ הוה משמע דבטבל שניהם שוים ובאמת אין שוים אפילו בטבל אליבא דרבא דאמר ביבמות (דף י"ג) דרבא אמר טעמא דב"ש דאין איסור חל על איסור תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי כו' ועיין בספרי נ"י (ס' א') דב"ש ס"ל דאין אחע"א יותר מר"ש דס"ל לב"ש דכמאן דליתא כלל. א"כ אינו יוצא מטעם מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ כו' וא"כ אפי' אם אין לו אחר נמי אינו יוצא. משא"כ לב"ה דס"ל דאחע"א כמו דקיי"ל דאיסור חל על איסור בכולל או במוסיף או בבת אחת. וא"כ הוי איסור חמץ איסור כולל א"כ חל. וא"כ הא דאינו יוצא הוא רק משום מצוה הבאה בעבירה. וא"כ היינו דווקא אם יש לו מצה אחרת. אבל בלא"ה אתי עשה ודחי ל"ת. וא"כ כיון דעשה דחי ל"ש וא"כ בטבל של מ"ש ומ"ע אינם שוים וע"כ לא הביא תנא דמתניתין הפלוגתא דב"ש וב"ה בדמאי משום דאפי' בטבל נחלקו:

ולפי מה שבארתי בספרי ע"י (ס"ק) דלכך לא אמר גבי מצה שאינו יוצא בטבל משום דלא חשיב משלו כמו גבי אתרוג דהתם כיון שיש בזה חלקו של כהן או של לוי ע"כ לא הוי לכם אבל גבי מצה של טבל כיון דאם לעסו קני ואינו מתחייב אלא דמים ע"כ הוי שלו וע"כ אינויוצא רק לר"ש משום מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל או משום מצוה הבאה בעבירה אבל לא מטעם דלא הוה לכם כמו גבי אתרוג דכיון דלעסו קני זה לא הוי נמי רק לב"ה אבל לב"ש דס"ל שינוי אינו קונה ב"ק (ד' צד) וא"כ אינו יוצא לב"ש אף בלא טעם דמצוה הבאה בעבירה וע"כ לאביי לא תנא בפסחים פלוגתא דב"ש וב"ה בדמאי משום דא"כ יהא משמע דבטבל שוים ובאמת אף בטבל אינם שוים כמו שביארתי ולרבא דמחלק שם דשאני התם משום דלגבוה הא רבא ס"ל דב"ש סוברים דאין אחע"א כמו ר"ש וכמו שביארתי וא"כ בטבל נמי אינם שוים ע"כ לא תנא הפלוגתא דב"ש וב"ה בדמאי]:

והנה צריך עוד לבאר הירושלמי שאומר דרבי פנחס הוה מסאב לה ופדה לה דו חשש לדין ולדין דהא אסור לטמא מעשר שני וכמו דאמרינן בירושלמי (פט"ז דשבת ה"ג) תני אף מטמאין להציל והתני בכל קודש לא תגע לרבות התרומה היא תרומה היא מ"ש א"כ אסור לטמאות מ"ש. אך זה יתבאר עפ"י מה שביארתי הירושלמי (פ"ח דתרומות) דר' שמעון לית לי' תלוי' דכיון דסוף כל סוף אזלה לאיבוד ע"כ מותר לטמא והכא נמי כיון שאם לא היה מטמא אזיל לאיבוד דלאוכלה אי אפשר חדא דליכא מזבח ואיתקש מעשר לבכור ועוד דילמא אין רואין את המחיצות כאלו הן עולות וקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לע"ל. ולפדות' אי איפשר דילמא קדוש' ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל ורואין את המחיצות כאלו הן עולות. ולהפקיען חוץ לחומה אי איפשר דילמא קלטינהו מחיצות וע"כ מותר לטמאות. כיון דבלא"ה אינו ראוי לאכילה כלל:

ובזה איפשר לבאר הירושלמי (שם) תני אף מכבין להציל מתניתא דר"ש דו אמר אין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקודש. והתני אף מטמאין להציל. והתני בכל קודש לא תגע לרבות התרומה היא תרומה היא מעשר שני מאי כדון כו'. ונראה לי לבאר שאומר דהא דתני אף מכבין להציל מתניתא דר"ש דו אמר אין לך דבר עומד משום שבות בכתבי הקודש. וע"כ כיון שסובר ר' שמעון דמלאכה שא"צ לגופה מותר. ע"כ מותר בכתבי הקודש. וע"ז אומר והתני נ"ל דצריך לגרוס דתני אף מטמאין להציל והתני בכל קודש לא תגע לרבות התרומה היא תרומה היא מ"ש (פי' וא"כ אמאי מטמאין להציל הא אסור לטמאות התרומה וכן מ"ש בידים אלא ודאי דר"ש היא וכבר ביארתי (פ"ח דתרומות דלר"ש תלוי' מותר לשרוף דסוף כל סוף אזלה לאיבוד והכא נמי אתי כר"ש וע"כ סבירה לי' דמטמאין להציל כיון דבלא"ה תשרף לגמרי ע"כ מטמאין להציל וע"כ מביא ראי' דהך ברייתא ר"ש היא וע"כ ס"ל ברישא נמי במכבין להציל דאתי כר"ש דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה אסור מדרבנן ואין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש וע"כ מכבין להציל):

[והא דאיתא בש"ע יו"ד (סי' של"א ס' קל"ה) לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה אלא מוציאין הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישן שם בזמן הזה ירקב בד"א במעשר שני שלא נטמא אבל אם נטמא פודין אותו בירושלים וכתב המ"א בזה מתורץ מה שכתב הטור שמותר להכשירו שיהיה טמא והרמב"ם שמביא אח"כ פסק שירקבו אלא דהרמב"ם מיירי מטהור שלא נכשר עד אחר המירוח והובא לירושלים שאז אסור לטמאותה אע"פ שאם לא יטמאו אותה ירקב הוא משום דקיי"ל דלא כר"ש אלא דתלוי' אסור לשורפה אע"ג דמ"מ לאיבוד אזלה וע"כ כתב הרמב"ם דירקבו ובמ"א יתבאר):

מתניתין צבי שלקחו בכסף מעשר שני יקבר ע"י עורו ר' שמעון אומר יפדה לקחו חי ושחטו ונטמא יפדה ר' יוסי אומר יקבר לקחו שחוט ונטמא הרי הוא לו כפירות כו' ר' יוסי בשם ר' יוחנן צבי עשו אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה ר' ירמי' בעי קומי ר"ז בהמה טמאה מהו שתטעון העמדה והערכה א"ל אלולי דאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן חי' טהור' אינה טעונה העמדה והערכ' בהמה טמאה לא א"ר הילא ותני כן ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ומה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה ומוציא את שאמר ה"ז הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיון לשעת הקדישה:

והנה הירושלמי הזה ביארתי בספרי נ"י (ס"ט) ובס' א"ה (דרוש ל') שר' יוסי בשם ר' יוחנן מפרש טעמא דמתניתין דצבי שלקחו בכסף מעשר שני יקבר ע"י עורו ולא אמרינן דיפדה הוא משום דצבי עשי אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה (פי' אעפ"י שצבי אינו ראוי למזבח ואמרינן בתמורה (דף ל"ב) דד"ה בעל מום מעיקרו לא בעי העמדה והערכה וכן אמרינן התם ור' יוחנן אותה למעוטי מאי למעוטי בעל מום מעיקרו ולתנא דבי לוי דאמר הכל הי' בכלל העמדה והערכה ואפי' בעל מום מעיקרו כו'):

וע"ז אמר ר' יוחנן דזהו דוקא לקדשי מזבח אבל קדושת מעשר דמי לקדושת ב"ה וכמו שהארכתי בזה בס' א"ה (שם) מה שהוכיח השעה"מ ברמב"ם (פ"א מה' איסורי מזבח) דצבי הלקוח מכסף מ"ש דינו כקדשי בדק הבית דאי הוה כקדשי מזבח א"כ מ"ט דר"ש דאמר יפדה הא בקדשי מזבח מודה ר"ש דבעינן העמדה והערכה אלא ודאי דהוי כקדשי בד"ה וע"כ אפי' צבי נמי דבקדשי ב"ה ליכא חילוק בין חי' לבהמה ובין בעל מום מעיקרו דבעי העמדה והערכה וכן כתבו התוס' בתמורה (שם) דדוקא בקדשי מזבח בעל מום מעיקרו לא אבל בקדשי בד"ה אין חילוק בין תם לבעל מום וע"כ אומר צבי עשו אותו כקדשי בד"ה לטעון העמדה והערכ' וע"כ אמרינן שם ר' ירמי' בעי קומי ר' זירא בהמה טמאה מהו שתטעון העמדה והערכה:

[ואיפשר לומר דמיבעי ליה אפי' בקדשי בד"ה נמי אם בהמה טמאה בעי העמדה והערכה או דמיבעי לי' בקדשי מזבח וע"ז אמר לי' אלולי דאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן חי' טהורה אינה טעונה העמדה והערכה (פי' אי לאו ר' יוחנן דאמר דצבי עשו אותו כו' הוה אמר דחי' טהורה אינה טעונה העמדה והערכה א"כ מכש"כ בהמה טמאה לא דבבעל מום מעיקרו או בחי' או בבהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה [ואיפשר דאי לאו ר' יוחנן הוה מפרש מתניתין דהא דקתני צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר ע"י עורו והוא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים (וכמו דאמרינן בירושלמי פסחים (פ"א ה"ג) אמר ר' יוסי לא מסתברא דלא חלופין הקדישו אינו מוקדש כו' שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים [וע"ש בק"ע שכתב וקשה דהא בקדשי ב"ה הכל מודים שאינה בכלל העמדה והערכה ואם מתו יפדו וחמץ בשעה חמישית לא הוקדש אלא לבד"ה ולכ"ע פודין לכלבים כשאר מטלטלין עכ"ל) ויש בזה שיבושים הרבה מה שכתב דבקדשי בד"ה הכל מודים שאינם בכלל העמדה והערכה הא פליגי בזה דרבנן סברי דקדשי בדק הבית בעי העמדה והערכה וגם מה שייך הקדש מטלטלין שאינם בע"ח להעמדה והערכה גם מה שהקשה דלכ"ע פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הא אמרינן בפסחים (דף כ"ט) דאפי' בקדשי בד"ה אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים] וע"כ איפשר לומר דהא דר' יוחנן מפרש טעמא דת"ק דאמר יקבר משום דצבי עשו אותו כקדשי בד"ה לטעון העמדה והערכה ואינו מפרש הטעם משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים איפשר לומר משום דהוי קשי' לי' דא"כ אמאי אמרינן דיקבר ע"י עורו הא בקדשי ב"ה פודין את העור וכמו דאיתא בפ"ק דשבועות (דף י"א) אמר מר מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אמר רב משרשי' משום עורה וכתבו התוס' שם דבקדשי ב"ה פודין אותה משום עורה (וכן הקשה השעה"מ הבאתי' בס' א"ה (דרוש ל')] וע"כ אמר ר' יוחנן דצבי עשו אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה]:

וע"ז אומר אמר ר' הילא ותני כן ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ומה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה (פי' שאינה ראוי' בתחילה למזבח) אף אני ארבה, את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה (פי' שאינה ראוי' מעיקרא למזבח וע"כ אינה טעונה העמדה והערכה) ומוציא אני את שאמר ה"ז הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדישה (פי' שכיון שבתחילה היתה ראויה למזבח ע"כ אפי' מתה אח"כ תקבר משום דבעי העמדה והערכה):

ולפי"ז הפירוש משמע דהטעם דהקדיש מתה תפדה כשאר מטלטלין בלא העמדה והערכה הוא מפני שבתחילה אינה ראוי' למזבח וזהו לשיטת הירושלמי דמשמע דס"ל דאפי' בקדשי בד"ה ס"ל נמי דהמקדיש בהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה אבל לשיטת הש"ס דילן בתמורה דבקדשי ב"ה אפי' טמאה נמי כמו שכתבו התוס' בתמורה (ד'ל"ב) דמוכח כל הסוגיא הכי וא"כ הטעם בקדשי ב"ה דהקדיש מתה נפדה כשאר מטלטלין הטעם כיון דהקדיש לאחר מיתה א"כ הוי כמו מקדיש מטלטלין ולא בעי העמדה והערכה דאין לומר הטעם משום דאין ראוי למזבח דהא בקדשי בד"ה לפי שיטת הירושלמי לא בעינן ראוי למזבח.

והנה בספרי א"ה (שם) תירצתי על הרמב"ם שכתב (פ"י מה' ערכין ה' י"ב) כל המקדיש בהמה בחיי' בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית בין קדשי מזבח שנפל בהם מום או תמימה הראוי' ליקרב כמו שיתבאר ה"ז צריכה העמדה בב"ד שנאמר והעמיד הבהמה לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה אין פודין אחר שמתה אלא תקבר אבל אם הקדיש שחוטה או נבילה לבד"ה ה"ז תפדה כשאר מטלטלין והנה הא שכתב כל המקדיש בהמה בחיי' בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית בין קדשי מזבח זה דווקא קאי על קדשי בד"ה ובקדשי בד"ה אין חילוק בין טהורה לטמאה ובין חי' אבל הא שכתב הרמב"ם בין קדשי מזבח שנפל בהם מום או תמימה הראוי' ליקרב כמו שיתבאר. בקדשי מזבח ודאי בעינן שלא יהיה בעל מום מעיקרו וכן שלא תהא חי' או בהמה טמאה דהא בתמורה (ד' ל"ג) משוה להו אהדדי דהא אמרינן התם ולתנא דבי לוי דאמר דאפי' בעל מום מעיקרו היה בכלל העמדה והערכה דתני לוי הכל היה בכלל העמדה והערכה ואפי' בעל מום מעיקרו וכן תני לוי במתניתין ואפי' חי' ואפילו עופות וא"כ כיון שבקדשי מזבח בעל מום מעיקרו לא ע"כ חיה ובהמה טמאה נמי לא קדיש וע"כ כתב הרמב"ם אח"כ אבל אם הקדיש שחוטה או נבילה לבדק הבית ה"ז תפדה כשאר מטלטלין וכתב ע"ז הראב"ד דאפי' בקדשי מזבח והכ"מ כתב אומר אני שמ"ש לבד"ה אורחא דמילתא נקט דאין דרך להקדיש למזבח לא שחוטה ולא נבילה:

ולי נראה שבדקדוק נקט הרמב"ם דווקא קדשי ב"ה ושהרמב"ם משמיענו דהעמדה והערכה בעי דווקא מחיים אבל אם הקדיש שחוטה או נבילה הוי כשאר מטלטלין ולא בעי העמדה והערכה וזהו חידוש רק בקדשי בד"ה אבל בקדשי מזבח אין זה חידוש דלא גרע מבעל מום מעיקרו כיון דלא קיימי להקרבה לא בעי העמדה והערכה והכא כיון שמתה והקדישה אח"כ בוודאי לא בעי העמדה והערכה דלא עדיפא מבעל מום מעיקרו ואפי' חי' או טמאה דלא קיימי להקרבה נמי בעי העמדה והערכה ע"כ הוי חידוש דאפ"ה אם הקדיש שחוטה או נבילה לא בעי העמדה והערכה אבל בקדשי מזבח אין זה חידוש:

אך לכאורה מוכח בהרמב"ם דס"ל דלקוח בכסף מ"ש דומה לקדשי מזבח דהא הרמב"ם כתב דיקבר ע"י עורו וכתב השעה"מ ברמב"ם פ"א מה' איסורי מזבח וזה לשונו ודע שכתבנו לעיל דבקדשי ב"ה כיון דאין פודין מדרבנן מותר לפדות משום עורו וכמ"ש התוספות פ"ק דשבועות (ד' י"א) ומדברי רבינו והרע"ב נראה דחלוקים בזה ממ"ש פ"ג דמ"ש דתנן צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר ע"י עורו ר"ש אומר יפדה כתבו וז"ל ר"ש אומר יפדה ובהא קמיפלגי דת"ק סבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ור"ש סבר פודין הרי מבואר דס"ל דאפי' בקדשי בד"ה אין פודין אותו משום עורו וליכא למימר דצבי הלקוח בכסף מ"ש דינו כקדשי מזבח דא"כ קשה מ"ט דר"ש דקאמר יפדה הן לו יהי' דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים אפ"ה לא תפדה מטעמא דבעי העמדה והערכה וכן מפורש בירושלמי הביאו הר"ש. וכיון שכן קשה טובא דמה יענו לההיא דפ"ק דשבועות (ד' א דמבואר בהדי' דבקדשי ב"ה פודין אותו משום עורו ובשלמא להר"ש שפי' דה"ט דיקבר משום דבעינן העמדה והערכה שפיר ניחא וא"כ מוכח מזה דהרמב"ם סובר הלקוח בכסף מעשר דומה לקדשי מזבח:

אך באמת צריך לומר לשיטת הרמב"ם דס"ל דצבי הלקוח בכסף מעשר שני דומה לקדשי מזבח דאל"כ לא יתיישב מה שפסק הרמב"ם (פ"ח מה' מ"ש ה"ו) צבי שלקחו בכסף מעשר שני ומת יקבר בעורו לקחו חי ושחטו ונטמא ה"ז יפדה כשאר פירות שנטמאו דכיון שפסק הרמב"ם (פ"י מה' ערכין ה' י"ב) דבין קדשי מזבח ובין קדשי בד"ה בעי העמדה והערכה וא"כ איך כתב הרמב"ם שאם לקחו חי ושחטו ונטמא ה"ז יפדה כיון דבעי העמדה והערכה [וזו קושי' גדולה על בעל שעה"מ איך הוה ניחא לי' פיסקא דהרמב"ם וא"כ מוכרחין אנו לומר דסובר הרמב"ם דצבי הלקוח בכסף מ"ש דמי לקדשי מזבח ובקדשי מזבח חי' ובעל מום מעיקרו לא בעי העמדה והערכה ועיין בס' א"ה (דרוש ל' ושם):

עוד שם בירושלמי א"ר יוסי מתניתא אמרה כן חמורה מועלין בה ובחלבה וחלב לאו כמתה היא וכל שהוא טעון פדיון מועלים בו [והוא ט"ס וצ"ל וכל שאין לו פדיון אין מועלין בו (פי' שמוכיח מן המשנה שבהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה ואפי' בקדשי בד"ה נמי] דהא אמר מועלין בה ובחלבה וא"כ כיון דחלב לא הוי בר העמדה והערכה וא"כ לא שוי מידי ואמאי מועלין בו כיון דאינו יכול לפדותה דהא בעי העמדה והערכה דהא בא מבע"ח וכן הקשו התוספות במעילה (ד' ט"ו) אמר עולא אר"י קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת במאי אילימא בקדשי בד"ה אפי' כי מתו נמי לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדק הבית לאו אית בה מעילה והקשה רבינו חיים הכהן הגדול מי דמי אשפה ראוי' לפדות אבל האי בר פדיון דלאו בר העמדה והערכה אלא ודאי דכיון דהוי בהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה [ואפי' בקדשי בד"ה נמי].

[וע"ז אומר אין תפתירנה לשם הלכות מיתה לית יכול דתנן חמורה (והדברים אין להם מובן כלל ועיין מה שביארתי בספרי (נ"י ס"ט) שנראה להגיה וצריך לומר לשם חליבות פי' ששמה מתחילה עם החלב שעומדת לחלוב וכה"ג הקשו התוספות בחולין (ד' קל"ה) לימא בשהעריך אח"כ וע"ז דחי הא חמורה וחמורה אינה עומדת לחלוב כמו דאמרינן בב"ב (ד' ע"ח) בשלמא פרה איכא לחלבה קא בעי אלא חמור מאי ובספרי א"ה ביארתי והגהתי אין תפתירנה לשם הלכות מיתה צ"ל לשם חליבות מתה פי' החלב שנמצא בקיבתה לאחר מיתה שזה אינו מחובר לבעלי חיים דהא הוא כנוס במעי' וכמו דתנן בע"ג (ד' כ"ט) דקדשי מזבח חלבה הנמצא בתוך הקיבה מותר וכמו דאמרינן שם והלא קיבת עולה חמורה כו' אמרו כהן ששעתו יפה שורפה חי' וע"ז אמר חמורה מועלין בה ובחלבה וע"כ מועלין בה ובחלבה דההיא לא בעי העמדה והערכה דהא הוא כנוס בתוך מעי' וע"ז אומר לית יכול דתנן חמורה דא"כ למאי תני חמורה דמשמע נקיבה היה יכול למיתני בחמור והחלב הנמצא בקיבתו מועלין בה אלא ודאי מדתני חמורה מועלין בה ובחלבה היינו חלב של נקיבה שהיא מחיים]:

וע"ז אומר א"ר חנינא קומי ר' מנא תיפתר כר"ש (פי' דר"ש ס"ל דקדש. ב"ה לא בעי העמדה והערכה כמו דאמרינן בתמורה (ד' ל"ב) אבל לעולם לרבנן דס"ל דקדשי ב"ה בעי העמדה והערכה אפילו בהמה טמאה נמי ועל זה אומר הירושלמי אין כר"ש למה לי חמורה (פי' דאי כר"ש דקדשי ב"ה לא בעי העמדה והערכה א"כ למאי תני דווקא חמורה אלא ודאי משום דאתי ככ"ע ובבהמה טמאה לא בעי העמדה והערכה):

ובזה יתבאר הירושלמי דלא כהק"ע (פ"ד דשקלים ה' ח') ר' אייבא ב"ר נגרי אמר ר' אילא בשם ר' יוחנן טעמא דהדין תני' ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' מה ת"ל טמאה אלא אפי' טמאה באותו השם (פי' טעמי' תנא דאמר אליבא דר"ש המפריש נקיבה לעולה ולאשם ולפסח אינו עושה תמורה כמו דאמרינן בתמורה (ד' כ') ר"ש אומר ועולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אינו עושה תמורה שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב (דכל מידי דלא חזי לגופא לא נחתא לי' קדושת הגוף א"כ לא בעי העמדה והערכה דהוי כמו בעל מום מעיקרו דלא נחתא לי' קדושת הגוף) ר' זעירא בשם ר"א לא אמר כן אלא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' כל שאינה ראוי' ליקרב לא כאן ולא במקום אחר והא הם עושים תמורה א"ל אף אני לא אמרתי אלא טמאה ממש וקשי' בדא כתיב והעמיד והעריך וכתב הק"ע ה"ג בהדא כתיב סיומא דתירוצא דר"ז הוא כיון דקרא אייריבטמאה ממש צריכה העמדה והערכה ובש"ק כתב וז"ל כתב המהרא"פ דס"ל דטמאה אינה צריכה העמדה והערכה ודבר תימא הוא שהרי מפורש כתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך וע"כ לא מוקמינן להך קרא ואם כל בהמה כו' בבעל מום אלא באם אינו ענין לטמאה ממש אבל לומר דאין טמאה בעי העמדה והערכה ודאי ליתא עכ"ל. ודבריו תמוהים מאוד דאיך כתב בפשיטות דבהמה טמאה בעי העמדה והערכה הא כל הסוגי' דהכא (פ"ג דמ"ש) שקיל וטרי בזה אם בהמה טמאה בעי העמדה והערכה ואיך כתב בפשיטות דבעי העמדה והערכה ויתבאר במ"א: