מתניתין נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדרי' הפר האב ולא היפר הבעל היפר הבעל ולא היפר האב אינו מופר ואין צריך לומר אם קיים א' מהן ובגמ' כתיב ואם היו תהיה לאיש מה אנן קיימין אם בנשואה כבר כתיב אם בית אשה נדרה ואם בפנויה כבר כתיב ואשה כי כו' מה ת"ל ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה ואיזו זו נערה מאורסה שאבי' ובעלה מפירין נדריה עד כדון בנדרים שנדרה משנתארסה נדרים שנדרה עד שלא נתארסה ונדריה עליה לרבות שבא בידה מבית אביה תני בשם ר' אלעזר אם היו תהיה לאיש בבוגרת ארוסה הכתוב מדבר חברי' אמרי יאות אמר ר' אלעזר וקשי' על דרבי אלעזר מכיון שבגרה לא כבר יצתה מרשות אביה יתומה שמת אבי' מי מיפר לה וקשי' על רבנן אם עד שלא נכנסה לרשותו הוא מיפר נכנסה לרשותו לא כ"ש מה מקיימין רבנן ונדריה עליה מה אנן קיימין אם בנדרים שנדרה עד שלא נתארסה ונתארסה כבר נראה לאב ולבעל להפר אלא כי אנן קיימין בנדר שנדרה עד שלא מת אביה והיא בוגרת:

[והנה הפ"מ פירש דהא דקאמר וקשי' על דר' אלעזר דהיכי קאמר דקרא איירי בבוגרת שהאב והבעל מפירין לה בשותפות הא מכיון שבגרה לא כבר יצתה מרשות אביה והוי כיתומה שמת אביה ומי מיפר לה ודאי הבעל מיפר וה"נ בבוגרת כו' והוא תמוה דהא לר"א בבוגרת ודאי הבעל לחודיה מיפר וכמו דאמרינן לקמן בירושלמי (ה"ב) שהבעל מיפר בבגר מתניתא דר"א דתני בשם ר"א אם היו תהיה לאיש בבוגרת ארוסה הכתוב מדבר והוא בעצמו כתב שאין זה קושי' דהא מסקינן דלר"א בבוגרת הבעל מיפר לחודיה ופירושו כולו בדחוקים גם הק"ע הגיה וקשיא על דרבנן מכיון שבגרה לא כבר יצאת מרשות אביה יתומה שמת אביה מי מיפר לה הבעל מופר וא"כ ה"נ יפר הבעל לחודיה אפי' לרבנן ומחלק שם בין אם נדרה כשהיא בוגרת ובין אם נעש' בוגרת אח"כ דבנדרה כשהיא בוגרת כולי עלמא מודו והקשה שם לפי פירושו על הרשב"א שכתב בתשובה (ס' תקס"ו) שאם נתארסה ואין לה אב אין הבעל יכול להפר ומביאו בש"ע (ס' רל"ד) והקשה שם לפי פירושו דבזה כולי עלמא מודו דהבעל מיפר לחודי' אם נדרה כשהיא בוגרת או כשהיא יתומה ופירושו דחוק ג"כ מאוד]:

ע"כ נראה לי שיש בירושלמי (ט"ס) וחילופי השורות וצריך להגיה (וכצ"ל) תני בשם ר' אליעזר אם היו תהי' לאיש בבוגרת ארוסה הכתוב מדבר וקשי' על דר"א מכיון שבגרה לא כבר יצתה מרשות אבי' יתומה שמת אבי' מי מיפר לה הבעל מיפר חברי' אמרי יאות אמר ר"א מה אנן קיימין אם בנדרים שנדרה עד שלא נתארסה עד שלא מת אבי' ומת אבי' כבר נראה לאב ולבעל להפר אלא כי אנן קיימין בנדר שנדרה והיא בוגרת וקשי' על רבנן אם עד שלא נכנסה לרשותו הוא מיפר לה נכנסה לרשותו לא כ"ש מה מקיימין רבנן ונדרי' עלי':

והכי פירושו וקשי' על דר"א מכיון שבגרה לא כבר יצתה מרשות אבי' וא"כ איך יכול הבעל לחודי' להפר יתומה שמת אבי' מי מיפר לה (פי' וא"כ לר"א יתומה שמת אבי' נמי הבעל מיפר (בתמי') והא זהו מתשע נערות דתנן בנדרים (דף פ"ט) תשעה נערות נדרי' קיימין נערה שלא בגרה והיא יתומה כו') וע"ז אומר חברי' אמרי יאות אמר ר"א (פי' דיאות אמר ר"א ולא קשי') מה אנן קיימין אם בנדרים שנדרה עד שלא נתארסה (והוא ט"ס וצ"ל שלא בגרה) (פי' אם בנדרים שנדרה עד שלא בגרה ובגרה כבר נרא' לאב ולבעל להפר) בודאי דאין הבעל מיפר לחודי' מחמ' שנרא' לאב ולבעל להפר וכן עד שלא מת אבי' ומת אבי' היינו נמי משום דכבר נראו לאב ולבעל להפ' וע"כ אעפ"י שמת אבי' אעפ"כ לא נתרוקנ' רשו' לבעל אלא כי אנן קיימין בנדר שנדר והיא בוגרת (פי' לאחר שבגרה דאז לא נרא' לאב ולבעל להפר דפליגי רבנן ואמרי דאין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו ואפי' אם נדרה כשהיא בוגרת והוא מחמת שאין הארוס מיפר אלא בשותפות ואין לו כח להפר לחודי' אפי' אם בגרה ואפי' אם מת אבי') וע"ז אומר וקשי' על דרבנן אם עד שלא נכנסה לרשותו הוא מיפ' לה (פי' אם הבעל יכול להפ' אפי' נדרי' שלא נכנס' לרשותו דהיינו שנדר' עד שלא נתארס') נכנס לרשותו לכ"ש וא"כ אם נדרה בעודה ארוסה ואח"כ בגרה מ"ט אינו מיפר בשותפות דכיון דהיפר האב תחילה א"כ אם בגרה או מת אבי' לאח"כ מ"ט לא יפר וכי גרע אם נכנסה לרשותו שיוכל להפר חלקו שהי' תחילה צריך להפר בשותפות מה מקיימין רבנן ונדרי' עלי' (פי' וא"כ כיון דאין הבעל יכול להפר אעפ"י שכבר הי' ברשותו אפ"ה אין יכול הבעל להפר וא"כ לא יוכל הבעל להפר בשותפות עם האב נדרים שנדרה תחילה קודם שנתארסה וא"כ מה מקיימין רבנן ונדרי' עלי' (פי' שמזה למד בירוש' שמופר אפי' נדרים שנדר' עד שלא נתארס'):

[והא דמקשה דוקא לרבנן ולא לר"א אפשר ששיטת הירו' דלר"א לא יוכל להפר מה שנדרה תחילה. והוא דר"א לטעמיה כמו דתנן לקמן בירו'(פ"י דנדרים ה"ד) מיסבר סבור ר"א דבמזונות הדבר תלוי קידש אשה על מנת לזון הבעל מיפר לה נשא אשה על מנת שלא לזון האב מיפר לה וא"כ לר"א עיקר הטעם שהוא מיפר הוא משום דכל הנודרת כו' וא"כ אם נדרה בתחילה קודם שנתארסה א"כ לא נדרה אלא ע"מ אם ירצה האב ולא על הבעל וא"כ איך יפר נדרים שנדרה עד שלא נתארסה (אבל רבנן לא סברי הכי) ובזה יתיישב נמי מה שהקשה הק"ע דלר"א מנ"ל הא דתנן לקמן נדרה והיא ארוסה נתארסה בו ביום נתגרשה בו ביום אפי' למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ואמר ר' הילא היו תהיה אפילו מאה הויות אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה דלר"א שאמר דהטעם משום דכל הנודרת כו' וא"כ בארוס שהאב מיפר בשותפות א"כ מסתמא היה כוונתה דאיזו ארוס שיהיה א"כ לא צריך קרא לזה אלא דצריך קרא להורות שבארוסה היא נודרת אם ירצו האב והארוס. וכמו שכתבו התוס' בנדה (דף מ"ו) וכן הר"ן בנדרים (דף ע"ג) דממה שאמרה תורה שהבעל יכול להפר מזה ידעינן טעם התורה שעל דעת בעלה היא נודרת אבל כיון שגילתה לנו התורה שהאב והארוס יכולים להפר א"כ יכול להפר אפי' מה שנראו לארוס ראשון משא"כ לחכמים לשיטת הירו' סברי דגזירת הכתוב היא (ולא כשיטת הש"ס דילן בנדה (ד' מ"ו) דאפי' חכמים נמי סברי לזה וכמו דמשני התם על נישואי קטנה אע"ג שהוא מדרבנן אפ"ה יכול להפר כדרב פנחס משמיה דרבא דאמר רב פנחס משמיה דרבא כל הנודרת כו' וא"כ מוכח דאפי' נמי סברי הכי) אבל לשיטת הירו' רבנן פליגי עלי' וע"כ לא משני בירושלמי ביבמות (פי"ג ה"ב) שאומר וקשי' דר"י על דר' יהושע נישואין דרבנן הפר נדר' תורה ואת אמר הכין א"ר זעירא לית כאן הפר נדרים מן הדא דר' יוחנן על דר"י ולא משני כמו דמשני בש"ס דילן כדרב פנחס משום דסובר דרבנן לית להו הא דר"א וע"כ א"ר זעירא לית כאן הפרת נדרים:

ובזה יתבאר הא דאיתא לקמן בירושלמי (פי"א דנדרים ה"ב) מפני מה הוא מיפר חברי' אמרו מפני נדרי עינוי נפש שלה ר' זעירא ור' הילא תריהון אמרין מפני נדרי עינוי נפש שלו (ובפ' י"א) הגירסא מפני מה הוא מיפר חברי' נדרי עינוי נפש שלו והיינו אי אמרינן דהטעם של הפרה הוא משום דכל הנודרים כו' אפי' לרבנן נמי א"כ הא דאמרה התורה שיפר נדרי עינוי נפש הוא משום קפידא דבעל דמסתמא אינו רוצה א"כ תלוי בענוי נפש שלו אבל אם הוא גזירת הכתו' שהבעל מיפר א"כ הוא משו' נדרי עינוי נפש ע"כ אפי' משו' נדרי עינוי נפש דידה נמי מיפר וא"כ צריך להיות הגירסא כמו שהגירסא הוא לקמן דחברי' אמרי מפני עינוי נפש שלו כמו דאמרי יאות אמר ר"א וקשי' על דרבנן וגזירת הכתוב דהאב והבעל מפירין וע"כ איפשר שזהו משום עינוי נפש שלו ור' זעירא ור' הילא אמרי דמפני נדרי עינוי נפש שלה]:

עוד שם ואין צריך לומר שקיים א' מהם איתא חמי היפר האב אין מופר ואת אמר הכין (פי' למאי תני ואין צריך לומר שקיים א' מהם ומאי קמל"ן דהא אמר היפר האב ולא היפר הבעל אינו מופר וא"כ ודאי שאם קיים א' מהם אינו יכול להפר) וע"ז אומר לא על הדא אתאמרת אלא על הדא היפר האב את חלקו לא הספיק הבעל להפר עד שמת האב מיפר חלקו של בעל אמר ר' נתן זו דברי ב"ש אבל דברי חכמים אין צריך להפר בשלא הקם אבל אם הקם אינו יכול להפר (פי' וע"ז אומר וא"צ למר אם קיים א' מהם דקאי אהא דהיפר האב ולא היפר הבעל דאם לא הפר הבעל ומת נתרוקנה רשות לאב אבל אם קיים לא נתרוקנה רשות לאב והנה שיטת הירושלמי הוא דלא כשיטת הש"ס דינן דלשיטת הש"ס דילן בנדרים (ד' ס"ט) הוא דלב"ה אינו יכול להפר והוא משום דלב"ה מקליש קליש ע"כ אין בכחו להוריש זכותו לאב אבל לשיטת הירושלמי הוא דלדברי חכמים מכיון שמת אם כן ממילא אין צריך להפרתו:

וע"ז אומר פשיטא דא מילתא לא היפר האב את חלקו ועברה על נדרה לוקה היפר האב ולא היפר הבעל מהו שתלקה או מאחר שאם ימות הבעל מתרוקנת אצל האב אינה לוקה ניחא כמ"ד אין מיתה בהפרה ברם כמ"ד יש מיתה בהפרה וכן מכיון שאינו מיפר לה ועברה על נדרה לוקה:

הנה מה שכתב והגיה כאן הק"ע הוא דחוק והפי' הוא כמו שכ' הפ"מ והיינו שאומר דאם עברה על נדרה והיפר האב ולא היפר הבעל אינו לוקה והוא מאחר שאם ימות הבעל מתרוקנה רשות אצל האב אינו לוקה (דהא אפשר שימות וא"כ נתרוקנה רשות אצל האב וע"כ אינו לוקה) וע"ז אומר ניחא כמ"ד חין מיתה בהפרה (פי' דהיינו למ"ד שנתרוקנה רשות אצל האב ואינו צריך הפרה) ברם כמ"ד יש מיתה בהפרה (פי' הפ"מ אבל לב"ש דשייכא הפרה אף במיתה שאפי' מת הבעל צריך לחזור ולהפר חלקו וא"כ הפרת האב לבדו לאו מעלייתא היא אפי' לענין מיתה וכאן מכיון שאינו מיפר לה הבעל ועברה על נדרה לוקה לב"ש וליכא למיבעי' לדידהו:

והנה לפי פירושו עדיין הוא דחוק הא דקאמר כאן מכיון שאין הבעל מיפר לה דכיון שמת איך יפר לה והו"ל למימר וכא מכיון שלא היפר הבעל לוקה ועוד דכמו שאומר כמ"ד אין מיתה בהפרה (פי' וע"כ אינו לוקה). א"כ למ"ד מיתה בהפרה היא א"כ אמאי לוקה דהא אפשר שיפר לה. ע"כ נראה לי דזה ודאי אם אכלה קודם הפרה ואח"כ היפר לוקה וכמו דאיתא בנזיר (ד' כ"ב) דבעל מיגז גייז וע"כ אם עברה על נדרה והיפר לה הבעל לוקה וא"כ אין הפרה שאח"כ מועיל אך אם מיתה אינו בהפרה ונתרוקנה רשות לאב וא"כ הפרת הבעל אינו רק אם ישנו לבעל אבל אם מת הבעל סגי בהפרה קמייתא לחוד ע"כ אינו לוקה) ברם כמ"ד יש מיתה בהפרה (פי' לב"ש דאמרי דיש מיתה בהפרה ואפי' לאחר שמה הבעל צריך האב להפר חלקו) וע"ז אומר וכאן מכיון שאינו מיפר לה (פי' שאין הפרת האב מועיל למה שכבר עברה דהא הפרה הוא רק מיגז גייז וא"כ אם יפר לה האב חלקו של הבעל אינו רק מיגז גייז אבל אינו מועיל לענין מלקו') וע"ז אומר וכאן מכיון שאינו מיפר לה ועברה על נדרה אינו מיפר לה (פי' דלא מהני מה שהיפר לה האב וע"כ לוקה) דלא מהני הפרת האב שהוא במקום הבעל רק על להבא אבל לא למה שכבר עברה על נדרה וע"כ לוקה ודו"ק:

[גם בזה חלוק שיטת הירו' משיטת הש"ס דילן דלשיטת הש"ס דילן בנדרים (דף ס"ח) אי אמרי' בעל מיגז גייז ע"כ אם אכלה מב' זיתי' לוקה אבל אם אכלה זית א' אינו לוקה אבל אי אמרינן דבעל מיקלש קליש ע"כ אפי' אכלה משני זיתים אינו לוקה ולשיט' הירו' שלא מחלק בזה משמע דאם הפר האב ולא הפר הבעל ועברה על נדרה לוקה אלמא דכיון דהפרת הבעל היינו דוקא עם הפרת האב ע"כ אינו מועיל זה בלא זה וע"כ לוקה (ועי' בספרי נ"י (סי' י"א) ודו"ק]:

עוד שם תני היפר האב את חלקו ולא הספיק הבעל להפר עד שמת הבעל האחרון מיפר חלקו של ראשון א"ר יוסי מתניתא אמרה כן אבי' ובעלה האחרון מפירין נדריה (פי הפ"מ מתניתא אמרה כן וממתניתין דלקמן שמענו כן דקתני נדרה והיא ארוסה ונתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אפי' למאה אבי' ובעלה האחרון מפירין נדרי' והוא הדין אם מת הראשון ונתארסה בו ביום דחד טעמא אית להו). והוא דחוק:

ולי נראה דהא שאומר תני היפר האב את חלקו ולא הספיק הבעל להפר עד שמת הבעל האחרון מיפר חלקו של ראשו (פי' שמביא ראי' להא דתני תחילה דמיפר האב את חלקו ק בעל ולא שאינו צריך הפרה כלל כמו שאומר ר' נתן דדברי חכמים אין צריך להפר) וע"ז מביא ראי' מהא דתני היפר האב את חלקו ולא הספיק הבעל להפר עד שמת הבעל האחרון מיפר חלקו של ראשון (פי' וא"כ מוכח מזה דיש מיתה בהפרה והאב צריך להפר חלקו של הבעל ולא כר' נתן שאומר דחכמים אומרים דאינו צריך הפרה ולפי שיטת הירושלמי דאם אינו צריך הפרה א"כ איך תני שהבעל האחרון מיפר חלקו של ראשון דהא כיון שמת הבעל ח"כ סגי בהפרה קמייתא של האב ואינו צריך להפר אלא ודאי דיש מיתה בהפרה כת"ק והיינו דהאב צריך להפר וע"כ הבעל האחרון צריך להפר:

וע"ז אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן אבי' ובעלה האחרון מפירין נדרי' והוא דתנן לקמן (ה"ג) נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום נתארס' בו ביום אפי למאה אבי' ובעלה האחרון מפירין נדרי' אלמא דלא סגי בהפרת האב לחוד אם נתגרשה:

שם (ה"ב) מת הבעל נתרוקנה רשות לאב הוי בעי מימר כשהיפר הבעל את חלקו אבל לא היפר הבעל את חלקו ומת לא נתרוקנה רשות לאב נשמעינה מן הדא נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום נתארסה בו ביום אפי' למאה אבי' ובעלה האחרון מפירין נדרי' הדא אמרה אפי' לא היפר הבעל חלקו ומת נתרוקנה רשות לאב (ופי' הפ"מ דהא הכא לא הפיר הבעל ואפ"ה הבעל האחרון מפיר חלקו וכיון דהבעל האחרון מפיר חלקו אעפ"י שלא הפר הבעל הראשון ה"נ האב מיפר חלקו אעפ"י שלא הפיר הבעל את חלקו):

ולי נראה שהירושלמי מדייק דלמה תנא נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום נתארס' בו ביום אפי' למא' אבי' ובעלה האחרון מפירין נדרי' ואמאי תנא בו ביום הא אפי' נתארסה אחר כמה ימים אבי' ובעלה האחרון מפירין נדרי' אלא ודאי דנקט בו ביום משום דאם נתארסה אח"כ א"כ כיון שלא הפירהבעל א"כ אמאי לא הפר האב דהא אפי' לא הפר הבעל חלקו מכיון שגירש נתרוקנה רשות לאב וא"כ הא שלא הפר הוי כמו שקיים א"כ אין יכול הבעל האחרון להפר אבל אם לא הפיר הבעל לא נתרוקנה רשות לאב מחמת שכבר נראה לשניהם להפר והבעל לא הפיר א"כ הי' יכול לשנות ונתארסה אחר כמה ימים (וכמו דאיתא בנדרים (ד' ע"ב) ת"ש נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אפי' למאה אבי' ובעלה האחרון מפירין נדרי' ש"מ גירושין כשתיקה דמי דאי כהקמה דמי מי מצי מיפר נדרים דאוקים ארוס ראשון הבמ"ע כשלא שמע ארוס ראשון א"ה מאי אירי' בו ביום אפי' לאחר כמה ימים כשלא שמע הארוס ושמע האב דבו ביום הוא דמצי מיפר אבל לאחר כמה ימים לא) וע"כ מוכיח מזה הירושלמי דמצי מיפר דאל"ה למאי תנא בו ביום:

[ואף דאיפשר לומר דנקט בו ביום משום שמיעה דארוס וכששמע הארוס וגירושין כשתיקה דמי אך הירושלמי לטעמיה אזיל וכמו שביארתי בספרי נחלת יהושע (ס' ב') דשיטת הירושלמי דשעה שאינה ראוי להפרה אינו עולה מן המנין וכמו דאיתא לקמן בירושלמי (ה' ח') נשתתק וחזר לדיבורו על דעתי' דריבר"י נותנים לו כ"ד שעות על דעתין דרבנן אין לו אלא אותו היום בלבד כו' והרא"ש כתב בפ"י דנדרים (ד' ע"א) איבעי' להו גירושין כשתיקה דמיא אי כהקמה דמי למאי נ"מ כגון דגרשה ואהדרי ביומא אי אמר כשתיקה דמי מצי מיפר אי כהקמה דמי נא מצי מיפר לה וכ' הרא"ש ובארוסה מיירי דאין הבעל מיפר בקודמין כדמסיקנא ובלא אהדרה נמי מצי למימר דחי כשתיקה דמי נתרוקנה רשות לאב ומיפר והא דנקט אהדרה לאשמועינן דוקא דאהדר' ביומ' אבל אם עבר היום לא מצי מיפר לה אפי' גירושין כשתיק' אע"ג דלא היה תחתיו בסוף היום ומיהו בירושלמי דפרקין לא משמע הכי דגרים בירושלמי גבי פלוגתא דריבר"י ורבנן אי הפרת נדרים הוי מעל"ע או עד שתחשך דוקא נשתתק וחזר לדיבורו כו' אלמא שעות שאינה ראויה להפר אינו עולה מן המנין כלל וכן כתב הר"ן ואהדרה ביומא להכי נקט ביומא דחי אהדרה למחר פשיטא דלא מצי מיפר כיון שעבר יום של שמועה ואע"ג דבסוף ליתא ברשותא דבעל וע"כ איתא בנדרים (ד' ע"ב) ת"ש נדרה והיא ארוסה ונתגרשה ונתארסה בו ביום אפי' למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ש מ מגירושין כשתיקה דמי דאי כהקמה דמי מי מצי מיפר ארוס אחרון נדרי דחוקים ארוס ראשון הבמ"ע כשלא שמע ארוס ראשון א"ה מאי אירי' בו ביום אפי' לאחר מאה ימים נמי (וא"כ משמע דאי אמרינן בששמע ארוס ראשון ניחא דתני בו ביום משום דלאחר מעל"ע הוי כהקמה וע"כ לא מצי מיפר ארוס אחרון וחם כן זהו דוקא לשיטת הש"ס דילן אבל לשיטת הירושלמי דכיון דהוי שעה שאינה ראויה להפר אינו עולה מן המנין וא"כ כיון דגרשה אינו עולה מן המנין וא"כ הא דנקט בו ביום הוא משום הפרת האב וא"כ מוכח דאפי' לא הפיר הבעל את חלקו נתרוקנה רשות לאב דאלו לא הוי מצי מיפר א"כ אפי' אם גרשה ונתארסה אפי' לאחר כמה ימים נמי יכולים להפר דכיון דלא היה יכול להפר תחילה אינו עולה מן המנין לשיטת הירושלמי אלא ודאי דיכול להפר ולקמן יתבאר עוד בזה ודו"ק]:

שם (ה"ה) שומרת יבם בין ליבם א' בין לשני יבמין ר"א אמר יפר ר' יהושע אומר לא' אבל לא לשנים ר"ע חומר לא לאחד ולא לשנים על דעתיה דר' אליעז' מי מיפר לה והן דמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן אפי' קידושי מאה תופסין בה מי מיפר לה ויי דמר ר' יעקב בשם ר' יוחנן מיעדה לבני קטן מי מיפר לה ויי דמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ור' הילא בשם ר"א אפילו אשם תלוי אין לה מי מיפר לה ועיין בס' נחלת יהושע (ס' י"ט) שהבאתי מה שנסתפק הר"ן בפ"י דנדרים (ד' ע"ה) דכיון דיבם נח מצי מיפר לה אב במקום יבם מן האירוסין מי מצי מיפר או לא עיי"ש והיינו בעי' דירושלמי דכיון דיבם לא מצי מיפר אם יכול האב להפר לחודיה ואיפשר דגרסתם היה על דעתיה דר' אליעזר מי מיפר לה היינו במקום שני יבמין (ועוד איפשר לומר דהא דקאמר על דעתיה דר"א היינו כמו דאיתא ביבמות (ד' כ"ט) בעי רבה מאמר לב"ש אירוסין או נישואין עושה אמר ר' אמי הבמ"ע כגון דעבד בה מאמר וב"ש הוא דאמרי מאמר קונה קנין גמור חי אמרת בשלמא נישואין עושה משום הכי מיפר לה אלא א"א אירוסין פושה היכי מצי מיפר והתנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה כו' ולר"א דאמר מאמר לב"ש אינו קונה אלא לדחות לצרה לבד אמאי מיפר בשותפות כו' ולרב נחמן בר יצחק מי קתני מיפר יפר קתני אלא הכא במאי עסקינן שעמדה בדין ופסקו נה מזונות משלו וכדר' פנחס משמיה דרבא דאמר ר' פנחס משמיה דרבא כל, הנודרות כו':

וע"ז אומר על דעתי' דר"א מי מיפר לה (פי' דקאי על הא דקתני יפר ואיך יפר לחודיה ואפי' ב"ש דאמרו קונה אעפ"כ הא אינו קונה קנין גמור לשיטת הירושלמי וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ג דיבמות ה"ד) שמא מאמר דב"ש כזיקת ר"ש על דעתין דרבנן דתמן אמרין המאמר קונה ומשייר כן ר"ש אומר קונה ומשייר וא"כ כיון דלב"ש מאמר קונה ומשייר א"כ בודאי דצריך להפר בשותפות וא"כ איך קתני יפר וע"ז אומר ע"ד דר"א מי מיפר לה (פי' לחודיה ומיירי כגון שפסקו מזונות משלו). ור"א לטעמיה דקאמר תחילה בירושלמי (ה"ד) מיסבר סבר ר"א במזונות הדבר תלוי קידש אשה ע"מ לזון הבעל מיפר נשא אשה ע"מ שלא לזון (כצ"ל) האב מיפר וע"כ אומר על דעתיה דר"א וכמו שביארתי ריש פרקין דלשיטת הירושלמי רק ר"א הוא דאית ליה דבמזונות הדבר תלוי וע"כ אומר על דעתיה דר"א משא"כ לשיטת הש"ס דילן רבנן נמי מודו לזה וכמו שכתבו התוס' בנדה (ד' מ"ז) והר"ן עיי"ש:

עוד שם והן דמר ר' יעקב בשם ר"י מייעדה לבנו קטן מי מיפר לה עיין בס' נ"י שהשגתי שם על הק"ע שכתב והאי דאמר ר' יוחנן דאמה העבריה מייעדה אפי' לבנו קטן דכתיב ואם לבנו ייעדנה כל דהו אפי' קטן במשמע וקסבר דיעוד נישואין עושה אפי' להפרת נדרים ומספקא ליה במייעד לקטן אם האב יכול להפר או דילמא דינו כנשואה והוא תמוה דאם יעוד נשואין עושה א"כ איך איפשר שיפר האב כיון דכבר יצתה מרשותו לגמרי ועיי"ש שהבאתי ראיה מפ"ק דקידושין (ה"ג) שהירושלמי סובר דיעוד אירוסין עושה עיי"ש אלא דמיבעי' ליה דלר' יוחנן דמייעד לבנו קטן כיון שאינו יכול להפר דהא הוא קטן ע"כ יוכל האב לחודיה להפר או דילמא דכיון דיעוד אירוסין עושה ע"כ אעפ"י שהוא קטן ואינו יכול להפר אעפ"כ אין האב יכול להפר לחודיה (וכמו שנסתפק הר"ן ביבם מן האירוסין אי מצי האב לחודיה להפר או לא):

ומה דקאמר שם ויי דמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ור' הילא בשם ר"א אפי' אשם תלוי אין לה מי מיפר לה עיין (שם) בספרי נחלת יהושע שהשגתי שם על הק"ע ששגה בזה שמפר דאפי' אשם תלוי אין לה מי מיפר לה קאי אהא דהאומר לאשה הרי זה גיטך אם מת מחולי זה וניסת לאחר אמר ר"מ בעילתה תלוי' ואמרינן בגיטין (ד' ע"ד) מאי איכא בין ר"מ ובין ר' יוסי לר"מ לא מייתי אשם תלוי וע"ז בעי מי מיפר לה אע"ג דר"מ סובר דמגורשת משעת נתינה אם ימות ואפ"ה בעי מי מיפר לה אם יכול להפר אע"ג דלר"מ הוא מגרש על תנאי עיי"ש שהשגתי בזה על הק"ע דאם מגרש על תנאי כיון שהיא מגורשת למפרע לא מצי מיפר כו'

[והנה שם ביארתי דהירושלמי קאי אהא דא"ר יוחנן ר' הילא בשם ר' אליעזר אפי' אשם תלוי אין בה מי מיפר לה וע"כ מיבעי' ליה אי מצי האב לחודיה להפר. וכן פי' הפ"מ הואיל וקידושי חרש לאו כלום היא וע"כ בעי חם יכול האב להפר לבדו וליכא למימר דמיבעי' ליה אם האב מיפר לחודי' אי שחרש נמי מיפר לה דהא איתא בנדרים (ד' עג) חרש מהו שיפר לאשתו (פי' הרא"ש בחרש דקרא קאי שמדבר ואינו שומע אבל חרש דרבנן ברמיזה לא מצי מפקע נדרים דאורייתא ועוד שדינו כשוטה אלא ודאי דמיבעיא ליה אם יכול האב להפר לבדו כיון דקידושי חרש דרבנן וע' בס' נחלת יהושע (סי' פ') שהארכתי בזה:

ועוד אפשר לומר דמיבעיא ליה דלמ"ד אפי' אשם תלוי אין בה איתא שם בירו' (פי"ד ה"א) ר' הילא בשם ר' אלעזר אפי' אשם תלוי אין בה מכיון דאת אמר אפי' אשם תלוי אין בה בא אחר וקידשה נתפסו בה קידושי שניהם גירשה מותרת להנשא לראשון וא"כ היא מקודשת לחרש מדרבנן ולאחר דהוי קידושי דאורייתא ע"כ בעי מי מיפר לה אם סגי שהשני יפר עם האב דהא לשני היא מקודשת מדאורייתא או כיון שמדרבנן היא מקודשת לחרש ג"כ א"כ צריך החרש להפר והחרש אינו יכול להפר ע"כ אינם יכולים להפר עם האב (וע' שם ביבמות פי"ד ה"א מה שביארתי בזה) ודו"ק]:

שם (ה"ח) מתני' הפר נדרים כל היום ויש בדבר להקל ולהחמיר כו' תני ר"י ב"ר יודה ור"א ב"ר ר"ש אומר הפר נדרים מעל"ע מ"ט דרבנן ביום שמעו מ"ט דר' יוסי ב"ר יודא מיום אל יום כו' נשתתק וחזר לדבורו על דעתי' דריבר"י נותנים לו כ"ד שעות על דעתין דרבנן אין לו אלא אותו היום בלבד נשתתק וחזר לדבורו על דעתי' דר' יוסי בר"י מצטרפין לו כ"ד שעות על דעתין דרבנן לעולם מיפר והולך והפ"מ כתב על דעתי' דריב"י מצטרפין לו כ"ד שעות כלומר אפי' אותם שעות שנשתתק ואינם ראוין להפר' מצטרפין לכ"ד שעות כו' ושגה בזה והפי' הוא דלריבר"י דאמר בנדרי' (ד' ע"ג) דהפרת נדרים מעל"ע ע"כ אינו תלוי בסוף מעל"ע אלא דבעינן שיהא כל מעל"ע ראוי להפרה אבל לרבנן דאין לו אלא אותו היוםבלבד וא"כ אם נדר בתחילת היום הוי הזמן עד שחשיכה וכן אם נדר באמצע היום הוי נמי הזמן עד סוף היום ע"כ מוכח דהעיקר הוא סוף היום וע"כ צריך שיהא ראוי להפרה בסוף היום ועל זה אומר על דעתי' דריבר"י מצטרפין לכ"ד שעות (פי' מצטרפין הכ"ד שעות אותם שהיו ראוין להפרה אבל לרבנן העיקר הוא שיהא סוף היום ראוי להפרה):

[והנה הק"ע תמה על שלא הביאו הפוסקים לזה הירושלמי והוא תמוה דהא הרא"ש הביא להירושלמי דהכא וכמו שהבאתי בריש פרקין הא שכתב הרא"ש על הא דאיתא בפ"י דנדרים (ד' ע"א) איבעי' להו גירושין כשתיקה דמי או כהקמה דמי למאי נפקא מינה כגון דגירשה ואהדרה ביומא א"א כשתיקה דמי מצי מיפר לה ואי כהקמה דמי לא מצי מיפר לה וכתב ע"ז הרא"ש ובארוסה מיירי דאין הבעל מיפר בקודמים כו' והא דנקט ואהדרה לאשמועינן דווקא דאהדרה ביומא אבל אם עבר היום לא מצי מיפר לה אפי גירושין כשתיקה אע"ג דלא היה תחתיו בסוף היום ומיהו בירושלמי דפרקין לא משמע הכי דגרס בירושלמי גבי פלוגתא דריב"י ורבנן אי הפרת נדרים הוי מעל"ע או עד שתחשך דווקא נשתתק וחזר לדיבורו כו' אלמא שעה שאינה ראוי' להפר אינו עולה מן המנין והקשיתי שם בספרי נ"י (ס' ג') על הטור שכתב ביו"ד הלכות נדרים (ס' רל"ד) קיים נדרי אשתו או נדרי בתו ונתחרט נשאל לחכם על הקמתו ומתיר לו ויש לדקדק אם צריך לשאול ביום שמעו דאיכא למימר דגרע משתיקה. ומיהו נראה מכיון שאינו יכול להפר הוי כמו שאינו יודע שיכול להפר שאין שתיקתו קיום ומיפר אפי לאחר כמה ימים. והקשיתי שם דהא לשיטת הש"ס דילן אפי' שעה שאינה ראוי' להפר עולה מן המנין וע' בספרי נחלת יהושע (סי' ב') שהארכתי בשיטת הירו' דשעה שאינ' ראויה להפר שאינו עולה מן המנין ודו"ק]:

עוד שם ראשוני' היו נשאלים מהו שישאל אדם על הקמתו האיך עבידא כו' עיין מה שביארתי בספרי א"ה (דרוש ח') ודו"ק: