Noam Yerushalmi on Orlah Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תני פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של חולין וכן חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכותשל חולין לא יעלו. ר' יהודא אומר יעלו מ"ט דרבי יהודא שה אחת מן הצאן ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל וקשיא כתיב מאתים ור"י אומר מאה. כתיב חיים ור"י אומר שחוטין. מה בין חיים לשחוטין ר' חנינא אומר חיים עשו אותן כדבר שדרכו להמנות כו'.
והנה בש"ס דילן ביבמות (ד' פ"א) איתא חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה כו' אבל חתיכה של חטאת טהורה. וכן פרוסה של לחם הפנים טהור שנתערבה במאה פרוסות של חולין טהורות ד"ה לא תעלה. ורש"י פירש שם משום דאיפשר למוכרן לכהן בהפסד מועט ד"ה לא תעלה. והתוס' פירשו שם משום דהוי חתיכה ראוי' להתכבד. ולפי גירסת הירושלמי פליגי בזה ת"ק ור' יהודא. ואפשר לומר דלפי שיטה הירושלמי ת"ק ר' מאיר הוא דאית ליה כל שדרכו למנות לא בטל. וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דערלה) ר"י ורשב"ל חד אמר דברי ר"מ עשרה דברים מקדשים. וחרנא אמר דברי ר"מ כל הדברים מקדשים (פי' כל שדרכו למנות) וא"כ איפשר לומר דת"ק דר' יהודא הוא ר"מ דאית ליה כל הדברים מקדשים [ועיין ביבמות (ד' פ"א) קתני מיהת רישא תעלה כו'. קשיא לר"ל דאמר כל דבר שדרכו למנות שנינו כו' עיי"ש] ורבי יהודא סובר כמו חכמים דר"מ שסוברים דאין מקדש אלא ששה דברים בלבד. וע"כ סובר שתעלה. והא דכתיב מאתים היינו דווקא בחיים. כמו דאמרינן בירושלמי רבי חנינא אמר חיים עשו אותן כדבר שדרכו להמנות:
ולפי"ז צריך לומר לשיטת הירושלמי דבע"ח גריעי מששה דברים שהם מקדשים בכל שהוא וליכא למימר דהתם דווקא באיסורי הנאה וכמו דאמרינן בע"ג (דף ע"ד) האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וכן אמרינן בירושלמי (פ"ה דע"ג ה' י"ב) ולמה לא תנינן נבילה עמהם אמר ר' יוסי ב"ר בון לא מתני אלא דבר שאסור בהנאה והכא אינו אסור בהנאה בחתיכה של חטאת טהורה וכמו דמשמע מהתוס' דיבמות) (דף פ"א) בד"ה ד"ה כו' דע"כ נקט אבל חתיכה של חטאת טהורה אע"ג דלא הוי איסורי הנאה דהא בששה דברים לא בטילי אע"ג דלא הוי איסורי הנאה והכי משמע בירושלמי דאמרינן התם (פ"ג דערלה) למה לינן אמרינן הראוי לתרומה א"ל ר' יוסי תרומה נוהגת בכל ערלה אינה נוהגת בכל ולא שייך למיתני הראוי לתרומה תרומה ואם איתא דששה דברים אינם רק באיסורי הנאה א"כ מאי פריך והרי תרומה דהא תרומה אינה אסורה בהנאה רק בהנאה של כילוי וא"כ משמע דהא דקאמר הירושלמי בע"ג דלא מתני אלא בדבר שאסור בהנאה היינו דהתנא לא תני אלא בדבר שאסור בהנאה אבל מ"מ הוי כל שדרכו להמנות (ועיין בר"ש שכתב דהוה מצי לתרוצי משום דתרומה לא הוי איסור הנאה) ועיין בזבחים (דף ע"א) דאמרינן הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר. וכן כתבו התוס' בזבחים (דף פ"א) וא"ת הא קתני שור הנסקל ובפ' התערובות (דף ע"ב) משמע דשור הנסקל וחטאות המתות לא חשיבי אפילו כחבילי תלתן ואומר ר"י דדווקא מחטאות מתות כשהם כבשים קטנים פריך בהתערובות דלא חשיב דבר שבמנין לפי שרגילים למכור כל העדר יחד אבל שור הנסקל שהוא גדול חשוב הוא אליבא דרבנן כו' א"כ ניחא הא דמשני בירושלמי דחיים עשו אותן כדבר שדרכו להמנות ואעפ"כ בטל במאתים דהא שה הוא מכבשים קטנים וע"כ אעפ"י שהוא חשוב אעפ"כ בטל במאתים (אך בתוס' כתבו שם ובירושלמי מוקי ההיא דפ' בתרא דעו"ג כשור הנסקל שחוט שהוא ראוי להתכבד בו עכ"ל) והכא משמע להו להיפוך שסובר ר"י דבחתיכה של חטאת תעלה במאה והא דכתיב מאתים ע"ז אומר שה עשו אותו כדבר שדרכו להמנות וא"כ בע"ח חמירי טפי [ועיין בע"ג (פ"ה ה' י"ב) ר' יוסי בשם ר"א איסורי הנאה מהו שיבטלו בצירוף והא תנינן שור הנסקל תיפתר בחתיכות איפשר לומר דלאו דווקא חתיכות אלא דהמקשה הי' סבור משום דאיסורי הנאה לא בטל בצירוף מחמת דמ"מ מתהנה וע"כ פריך משור הנסקל דמשמע דהטעם משום דהוי איסורי הנאה וע"כ לא בטל ע"י צירוף ע"ז משני תיפתר בחתיכות דהיינו שהם ראוים להתכבד אבל בשלם נמי לא גרע מחתיכה ראוי' להתכבד כמו דמשמע הכא בירושלמי:
והנה הירושלמי הזה שסובר דת"ק ס"ל דפרוסה של לה"פ שנתערבה במאה פרוסות של חולין וכן חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין לא יעלו ור"י ס"ל דיעלו והוא כמו שביארתי דת"ק ס"ל דכל הדברים מקדשים דהיינו כל שדרכו למנות ע"כ ס"ל דלא תעלה ור"י דהוא חכמים דר"מ סבר דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ע"כ ס"ל דתעלה והוא בהיפוך מהש"ס דילן דגריס בהיפוך דחתיכה של חטאת טמאה כו' תעלה ור' יהודא אומר לא תעלה אבל חתיכה של חטאת טהורה ד"ה לא תעלה אזלי לטעמייהו דאמרינן בירושלמי (פ"ד דתרומות) ליטרא קציעות שנדרסה עפ"י חביות ואינו יודע היכן דרסה כו' ר"א אומר אם יש שם מאה ליטרין תעלה. ואם לאו לא תעלה רבי יהושע אומר אם יש שם מאה פומין תעלה ואם לאו הפומין אסורין והשולים מותרי' דברי ר' יהודא ור"מ אומר ר"א אומר אם יש שם מאה פומין תעלה ואם לאו כו' ר"י אומר אפילו יש שם שלש מאות פומין לא תעלה כו' ואמרינן שם הדא אמרה פומין עשו אותן כדבר שדרכו להמנות כו' הדא מסייעא למ"ד דברי ר"מ כל הדברים מקדשים כו' וא"כ ס"ל לר"מ כל הדברים מקדשים דהיינו כל שדרכו להמנות ור"י ס"ל דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד דהיינו חכמים דר' אבל הש"ס דילן סובר דר' יהודא ס"ל דכל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל דאמרינן בביצה (דף ד') ליטרא קציעות כו' ר"מ אומר ר"א אומר רואים את העליונות כאלו הם פרודות כו' ר"י אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו כו' ר' יהושע אומר אפי' יש שם שלש מאות פומין לא יעלו וא"כ סובר ר' יהודא דכל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל ועיי"ש בתוס' ד"ה ר' יהודא אומר לא תעלה משום דקא סבר מין במינו לא בטל ואינו נראה דדווקא בדבר המתערב אית לי' לר' יהודא דמין במינו לא בטיל כמו שאפרש בסמוך אלא השתא טעמי' דר' יהודא דקא סבר כל שדרכו למנות לא בטיל דר' יהודא לטעמיה דאמר דליטרא קציעות לא בטלה בריש התערובות ובריש מס' ביצה כו' עיי"ש:
ועיין בזבחים (דף ע"ג) בד"ה ר"מ אומר שהקשו תימא לר"ל דאמר לעיל גבי חבילי תלתן לר"מ כל שדרכו קשי' דר"מ גופי' קא סבר דליטרא קציעות בטילה אע"ג דהוי כל שדרכו מיהו בפ' הערל (דף פ"א) משמע דלא אמר ר"ל כל שדרכו מקדש אלא בתרומה דאורייתא כו' אבל לשיטת הירושלמי ניחא דר"מ אית לי' כל שדרכו למנות (למ"ד דאית לי' כל הדברים מקדשים) ור' יהודא לית לי' כל הדברים מקדשים וע"כ ניחא גירסת הירושלמי (פ"ד דתרומות) וגירסא דהכא (פ"ג דערלה) ואזיל לטעמי' ודוק:
עוד בירושלמי שם עד כדון דבר שהוא מעלה ומתיר להדיוט דבר שהו' מעלה ומתי' לגבוה נשמעינה מהדא ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא יש לך קדשים שאינו אוכל בהם פרט לעירובין ליתר ממאה כו' משקה קודש במשקה קודש מנין ת"ל מן הקדשים ריבה ר' אבין בשם ר' יוחנן תיפתר בלוג שמן של מצורע שנתערב במותר רקיקי מנחת נזיר (פי' דזהו באכילת כהנים) ופריך והא תני משקי שנים (משמע אפי' בלגבוה) א"ר חנינא הדא אמרה עולות בעולות אבל חטאות בעולות הרי יש כאן ודאי בל"ת והגיה המפרש הדא אמרה עולות בחטאות אבל חטאות בעולות הרי יש כאן ודאי בל"ת האיך סבר ר' יהודא אי כר' אליעזר אי כר' יהושע אי כר"א מעלה ואוכל אי כר' יהושע מעלה ושורף כו'.
והנה המפרש מהרא"פ וכל מפרשי הירושלמי נדחקו בפי' הירושלמי הזה בהא דקאמר האיך סבר ר' יהודא אי כר' אליעזר אי כר' יהושע. אי כר"א מעלה ואוכל. אי כר' יהושע מעלה ושורף. והנה לכאורה הי' אפשר לפרש שזהתלוי בהפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע במנחות (ד' כ"ו) דנטמאו שירי' אבדו שירי' כמדת ר"א כשירה וכמדת ר' יהושע פסולה כו' ואמרינן בירושלמי (פ"ג דפסחים) על דעתי' דר' אליעזר כו' אם אין קומץ אין שירים. אעפ"י שאין שירים יש קומץ. על דעתי' דר' יהושע כו' אם אין קומץ אין שירים. אם אין שירים אין קומץ. ואמרינן במנחות (ד' ט') איתמר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה ר' יוחנן אמר מקטיר קומץ עליהן. ר"ל אמר אין מקטיר קומץ עליהן אליבא דר"א כ"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דר' יהושע דתנן נטמאו שירי' אבדו שירי' כמדת ר"א כשירה. וכמדת ר' יהושע פסולה כו' איתיבי' ר' יוחנן לריש לקיש עד שלא פרקה נפרס לחמה הלחם פסול ואין מקטיר עליו את הבזיכין ואם משפרקה נפרס לחמה הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין כו' א"ל הא מני ר' אליעזר היא. וע"כ אומר הירושלמי האיך סובר ר' יהודא אי כר' אליעזר אי כר' יהושע. אי כר' אליעזר מעלה ואוכל. דאע"ג דנתבטל הלה"פ בחולין ואין שירים. אעפ"כ אותם שמעלה א' ממאה לכהן אע"פ שהוא בתורת לה"פ. וא"כ לר"א מעלה ואוכל דלר"א יכול להקטיר קומץ אעפ"י שאין שירים. ואי כר' יהושע כיון דאין שירים א"כ לא יוכלו לאכול הא' ממאה שמעלה. וע"כ מעלה ושורף (ואע"ג דכל ההעלאה ההוא משום גזל השבט. וא"כ כיון דשורף למה יעלה. אך הוא כמו דתנן (בפ"ה דתרומות) סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים ר"א אומר תירום ותשרף. ואע"ג דתשרף אפ"ה אמר שתירום ותשרף משום לא פלוג. אך א"כ צריך לומר דלא הקטיר הבזיכין:
אבל קשה דאי לא הקטיר לכ"ע אסורין השירים. דשירים שחסרו אין מקטירין קומץ עליהם. כמו דאמרינן ביומא (ד' ע"ז) וכמו שכתבו התוס' שם דאפי' לר' יוחנן דאמר בפ"ק דמנחות (ד' ט') מקטיר קומץ עליהם מודה הוא דאותם שירים אסורים באכילה כו' עיי"ש. וא"כ לכ"ע אין השירים מותרים אלא כשלא חסרו בין קמיצה להקטרה. ועיין במנחות (ד' ס') איתיבי' ר"י לר"ל עד שלא פרקה נפרס לחמה הלחם פסול ואין מקטיר עליו את הבזיכין ואם משפרקה נפרס לחמה הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין כו' א"ל הא מני ר"א היא. א"ל אנא אמינא לך משנה שלימה ואת אמרת ר"א היא. וא"כ הירושלמי הזה צריך ביאור (דמה שכתב המפרש האיך סובר ר"י בהא חתיכה שמעלה בלה"פ ובחטאת דהא ע"כ צריך להעלות א' מהם בתורת לה"פ ובתורת חטאת כמו תרומה שנפלה לחולין. דהא התם איכא נמי גזל השבט. וא"כ איך יתנהג הכהן בחתיכה שמעלה לר"א דס"ל היא שנפלה היא שעלתה אוכלה בתורת לה"פ ובתורת חטאת בעזרה כדכתיב ואכלוה במקום קדוש כי קודש קדשים הוא לו. והיא מ"ע אכילת קדשים במקום קדוש אבל לר' יהושע דס"ל דלא אמרין היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה. ע"כ אותה שתעלה שורפה דלאוכלה בעזרה א"א דע"כ צריך לאוכלה לשם קדשים וה"ל חולין בעזרה. ובחוץ אין רשאי לאוכלה דהא דין לה"פ ניתן לה ודין חטאת שהרי בתורת לה"פ ודין חטאת העלום ואסורים לזרים כמו תרומה שעולה בק"א וכן כתב הר"ש ז"ל בתרומות דסאה העולה מתוך מאה אסורה לזרים וא"כ ע"כ שורף אותה עכ"ל. ודבריו דחוקים דהא ר"א שאומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה הוא רק לחומרא וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ה דתרומות) אי נאמר לא אמר ר' אליעזר אלא מפני גדירה (פי' לחומרא) וכן כתבו התוס' בזבחים (ד' ע"ד). ועוד כמה דחוקים בפירושו]:
ע"כ נראה לבאר הירושלמי האיך סובר ר' יהודא אי כר' אליעזר אי כר' יהושע אי כר"א מעלה ואוכל אי כר' יהושע מעלה ושורף ונראה לי שיש ט"ס וכצ"ל אי כר"א מעלה ושורף אי כר' יהושע מעלה ואוכל והענין הוא שהירוש' סובר דהא דפליגי ת"ק ור' יהודא בפרוסה של לה"פ שנתערבה במאה פרוסות של חולין וכן חתיכה של חטאת כו' מיירי בלה"פ קודם הקטרת הבזיכין והוא משום דהירושלמי ס"ל דהטעם הא דלא בטל הוא משום דהוי כל שדרכו למנות כמו דאמרינן ביבמות (ד' פ"א) והירושלמי ס"ל דתרתי בעינן דהיינו דרכו למנות ואיסורי הנאה וכמו דאיתא בירושלמי בע"ג (פ"ה ה"ב) ולמה לא תנינן נבילה עמהם א"ר יוסי ב"ר בון לא מתני אלא דבר שאסור בהנאה ואפשר שסובר דוקא דבר שבמנין ואיסורי הנאה הא דפרוסה של לה"פ מיירי בודאי קודם הקטרת הבזיכין דאי לאחר הקטרת הבזיכין אינו אסור בהנאה לזרים רק באכילה כמו דמשמע מהתוספות דיבמות (ד' פ"א) בד"ה ד"ה כ' דכיון דנפיק ממעילה ליכא איסור הנאה רק איסור אכילה אבל קודם הקטרת הבזיכין איכא איסור הנאה:
וע"כ אומר הירושלמי האיך סובר ר' יהודא אי כר' אליעזר אי כר' יהושע אי כר"א מעלה ואוכל אי כר' יהושע מעלה ושורף (והוא ט"ס וצ"ל אי כר"א מעלה ושורף אי כר' יהושע מעלה ואוכל) ויבואר עפ"י מאי דאמרינן במנחות (ד' ט') איתמר שירים שחסרו בין קמיצה להקטר' ר' יוחנן אמר מקטיר קומץ עליהם ור"ל אמר אין מקטיר קומץ עליהם אליבא דר"א כולי עלמא לא פליגי כי פליגי אליבא דר' יהושע דתנן נטמאו שירים אבדו שירי' כמדת ר"א כשירה כמדת ר' יהושע פסולה מאן דפסל כר' יהושע ומאן דמכשיר ע"כ לא אמר ר' יהושע אלא היכא דלא אשתייר אבל היכא דאשתייר אפילו ר"י מודה כו' איתיבי' ר' יוחנן לריש לקיש עד שלא פרקה נפרס לחמה הלחם פסול ואין מקטיר עליו הבזיכין ואם משפרקה נפרס לחמה הלחם פסול ומקטיר עליו הבזיכין ואמר ר' אלעזר לא פרקה ממש כו' א"ל הא מני ר' אליעזר היא א"ל אמינא לך משנה שלימה ואמרת לי את ר' אליעזר ומסיק שם דזה ודאי דמקטיר עליו את הבזיכין כיון דנשתייר אבל מ"מ הלחם אסור באכילה אם נפרס קודם הקטרת הבזיכין וכמו דאמרינן שם לדברי האומר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהם אותם שירים מה הן באכילה אמר זעירא אמר קרא והנותרת ולא הנותרת מן הנותרת וא"כ הא דמקטיר קומץ עליהם היינו שכשר להקטיר אבל השירים אסורין וכן בלה"פ כיון שנפרסה קודם הקטרה ע"כ אסור לאכול רק שמקטיר הקומץ:
וע"ז אומר הירושלמי דהא דאמר ר' יהודא דפרוסה של לה"פ שנתערבה במאה פרוסות של לה"פ דתעלה היינו שמעלה א' ממאה לכהנים וכמו בתרומה משום גזל השבט וע"ז אומר האיך סובר ר' יהודא אי כר"א מעלה ושורף דהא לר"א שאומר דהיא סאה שנפלה היא סאה שעלתה וכמו שסובר ר"א בסאה תרומה טמאה דתירום ותשרף וא"כ איך מעלה לכהנים הא כיון שנפרסה לה"פ שוב אין מועיל ההקטרה להתיר לה"פ ע"כ מעלה ושורף כמו שסובר בסאה תרומה טמאה שתירום ותשרף והא דצריך הרמה איפשר לומר משום דלא פלוג אי כר' יהושע מעלה ואוכל (כצ"ל) פי' אי כר' יהושע ואי ס"ל לר' יהודא כר"י א"כ מעלה ואוכל דהא ר"י לא ס"ל דהיא סאה שנפלה היא סאה שעלתה וא"כ יכול לעלות א' ממאה לכהנים וכ"ת דאיך אוכלה כיון שאין לה"פ מתירה אך אף על פי כן הא יש במה שמעלה נמי חולין לבטל מה שנתערב מלה"פ בחולין ע"כ לר"י מעלה ואוכל אבל לדברי ר"א שאומר דאמרינן היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה א"כ איך יאכלו הכהנים כיון דאין הבזיכין מתירין את לה"פ וע"כ לר"א מעלה ושורף ולר' יהושע מעלה ואוכל ועיין בירושלמי (פ"ה דתרומות) חומר הוא בסאה שעלתה מתוך מאה או אינו אלא א כו' דאמר ר' יוחנן כו' ודוק:
והנה עדיין צריך לבאר דמה מיבעי לי' בירושלמי עד כדון דבר שהוא מעלה ומתיר להדיוט דבר שהוא מעלה ומתיר לגבוה (ופי' המפרש דמיבעי ליה אי מעלה לגבוה בא' ומאה. ולכאורה לפי הש"ס דילן פשיטא לי' דלגבוה נמי בטיל כמו דאמרינן בפסחים (דף מ"ח) ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטילה במאתים ופי' רש"י דאי לאו בשאיסור מעורב בו אמאי מצריך מאתים אלמא דלגבוה נמי בטל וכן אמרינן בזבחים (דף פ"ח) אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה כו' מן המדומע והרי נסכים הוא כולו לגבוה והוי כמו דבר הקרב למזבח ואפ"ה דווקא מן המדומע אבל אם בטל יותר מותר לגבוה ועיין תוס' זבחים (דף ע"ז) בד"ה הא עבר כו' ובמנחות (דף כ"ב) נתערב קומצה בקומץ חברתה כו' ותוס' זבחים (דף ע"ז) בד"ה רואים אותו כאלו הוא מים כו':
אך איפשר לומר דמיבעי לי' לענין ביטול אם לגבוהבטלי כגון איברי חטאת באיברי עולה אם הוא בטל ומותר להקריב ואין בזה משום כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו והא שהקשיתי מהא דפסחים (דף מ"ח) מן המאתים ממותר ב' מאות שנתערבו בבור וכן מהא דזבחים (דף פ"ח) אין מביאין מנחות ונסכים כו' מן המדומע אבל אם בטל יותר מותר לגבוה דהתם אינו אסור לגבוה רק משום דאסור להדיוט ובעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל בזה ודאי כשר לגבוה כיון דמותר לישראל:
וע"כ איפשר לומר דזה כוונת הירושלמי עד כדון דבר שהוא מעלה ומתיר להדיוט דבר שהוא מעלה ומתיר לגבוה (פי' עד כדון לא אמרינן שהוא בטל אלא בדבר שהוא מעלה ומתיר להדיוט דהיינו דבר שהוא אסור לגבוה מחמת שאסור להדיוט דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל וע"כ כיון דלהדיוט מותר ממילא מותר לגבוה. דבר שהוא מעלה ומתיר לגבוה דהיינו שאינו אסור לגבוה מחמת הדיוט אלא מחמת קדשים גופא כיון שנתערב חטאת בעולה וא"כ עובר משום כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו אם בטל לגבוה:
ודע דלכאורה אי אמרינן דהאי ברייתא מביא לר' יהודא משום דסתם ספרא הוא ר' יהודא (כמו שמפרש מהרא"פ) א"כ תקשה דהא משקה במשקה בלא"ה אינו בטל דהא ר' יהודא סובר דמין במינו לא בטל וא"כ איך קאמר תיפתר בלוג שמן של מצורע שנתערב ברקיקי מנחת נזיר בשלמא בחתיכה של לה"פ שנתערבה מיירי ביבש וכמו שכתבו התוס' במנחות (דף כ"ב) בתוס' ד"ה ור' יהודא עיין שם שהאריכו. ואיפשר לומר דהא דקאמר משקה קודש במשקה קודש היינו בנתערב כוס בכוסות א"כ הוי דומי' דיבש ביבש אבל לא לח בלח ועיין בירושלמי (רפ"ה דפסחים) ואית ליה לר' יהודא דם מבטל דם כמה דלית לי' והוא מקבל מנהון כו' ודוק. וזה דוחק:
[ע"כ נראה לי דלא אתי כר' יהודא והא שמביא מזו ראיה דאפי' לגבוה נמי תעלה הוא משום דחכמים לא פליגי עלי' דר' יהודא בלחם הפנים שנתערב רק משום דסברי כל שדרכו למנות שנינו. וע"כ אמר נשמעינה מהדא ואחר יאכל מן הקדשים דאפי' לגבוה נמי בטל. [ובזה יתבאר הא דאמרינן שם אמר ר' חיננא הדא אמרה עולות בעולות אבל חטאות בעולות הרי יש כאן ודאי בלא תעשה. והנה המפרש מהרא"פ מגיה הדא אמרה עולות בחטאות כו' פירושו מדדייק הש"ס מסיפא ולא מרישא דתני אוכלי קודש באוכלי קודש ש"מ דמיירי איברי עולות באיברי חטאות ואין כאן היתר לגבוה. דאי באיברי חטאות הרי ע"כ לגבוה קאמר דאי לכהנים הרי יש כאן לכהנים ודאי בל"ת דאחר הביטול נעשו גם איברי חטאות לעולה וכל חדא וחדא יש בל"ת לכהנים וע"כ לגבוה מיירי ותפשוט בעייתו אלא ודאי דמיירי איברי עולות באיברי חטאות ולאחר הביטול מותרין כולם לכהנים ואין כאן הוכחה דמיירי לגבוה ולהכי דייק מסיפא ולא מרישא עכ"ל אבל עכ"ז הוא דחוק דאי מיירי באיברי חטאות שנפלו לתוך איברי עולה בודאי דהביטול הוא לגבוה ואסור לכהנים ומה הוא דקאמר הרי יש כאן ודאי בל"ת. ואלולי מסתפינא הייתי גורס בירושלמי אמר ר' חיננא הדא אמרה חטאות בעולות אבל עולות בעולות הרי יש כאן ודאי בלא תעשה. (והוא ט"ס וצ"ל בלא תעלה) פי' שאומר דהא דאמר דאוכלי קודש באוכלי קודש דבטל היינו דווקא חטאות בעולות דבטל לגבוה לפי מאי דפשיט מהברייתא אבל עולות בעולות כיון דהוי תרוי' עולות א"כ בודאי דלא תעלה וכמו דאמרינן בזבחים (דף ע"ז) אמר ר' יהודא לא נחלקו ר"א וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה שיקרבו כו' על מה נחלקו על איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי בעלת מום שר"א אומר יקרבו כו' וכתבו התוס' שם בד"ה הא כו' וזה אין לפרש דאיברי בעלי מומין בתמימים לא בטלו מן התורה דמאיזה טעם לא בטלו אי משום דאין עולין מבטלין זה את זה הא בעלי מומין לא עולין נינהו ועוד דאפי' עולין נראה דלרבנן מדאורייתא מבטלין זא"ז בדבר שאינו מתערב כמו מין במינו לר' יהודא שאינו מתערב דלא הוי כדם כו' ועיין בכר"ו ביו"ד (ס' ק"י) שכתב דכיון דאם יתבטל תעלה א"כ יהיה כעולין וע"כ לא בטל. גם כתב ובעולין לא בעינן לרבנן שיהא דווקא לח בלח ע"ש:
וע"ז אמר ר' חיננא הדא אמרה חטאות בעולות אבל עולות בעולות (כצ"ל הרי יש כאן ודאי בלא תעלה (פי' דבעולות בעולות ודאי לא תעלה דעולין אין מבטלין זא"ז וע"כ אמר הרי יש כאן ודאי בלא תעלה ולא קאמר בקצרה דלא תעלה משום דעולין מבטלין זא"ז. אך הא איפשר לומר כיון שהם פסולין לא מקרי עולין אך אם נאמר דתעלה א"כ הם עולין בעולין) וע"ז אומר הרי יש כאן ודאי בלא תעלה. משום דאם תעלה ותהיה העולה נקרבת א"כ יהיה עולין בעולין ע"כ יש כאן ודאי בלא תעלה ודוק ובמ"א יתבאר]:
הערלה וכלאי הכרם עולין בא' ומאתים מנין שהם עולין כתיב מלא מליאה מה מליאה שנאמר להלן עולה אף כאן עולה אי מה להלן מאה אף כאן מאה לפי שכפל הכתוב איסורו שינו חכמים חיובו עד כדון כלאי הכרם ערלה מנין מה זו איסור הניי' אף זו איסור הניי' מה זו עולה אף זו עולה עד כדון כר"ע כר' ישמעאל ופי' המפרש מהרא"פ דהאי ג"ש דהמליאה איתא בספרי וסתם ספרי ר"ש ואליבא דר"ע:
ולי נראה שהוא עפ"י מאי דאיתא בירושלמי (פ"ק דקדושין ה"ב) ובשטר ניחא בכסף דכתיב ויצאה חנם אין כסף בשטר מנלן עברי' למידה מבת חורין פי' שנקנית בשטר דכתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מקני' בשטר ועברי למד מעבריה נמצא למד מלמד עד כדון כר"ע דאית ליה למד מן המלמד כר' ישמעאל דלית ליה למד מן המלמד כו' אלמא דפליגי אפי' בחולין דר' עקיבא אית ליה דלמידין למד מן הלמד ור' ישמעאל לית ליה אפי' בחולין דלמידין למד מן הלמד וע"כ אומר עד כדון כר' עקיבא כר' ישמעאל מניין דהא הכא למד מן הלמד הוא דכלאי הכרם ילפינן מתרומה מהא דמליאה מליאה וערלה ילפינן מכלאי הכרם וא"כ הוי למד מן הלמד ור' ישמעאל סובר דלא ילפינן למד מן הלמד אפי' בחולין וע"ז אומר עד כדון כר"ע כר' ישמעאל (פי' דמנין יליף ר' ישמעאל דהא ס"ל דאין למידין למד מן הלמד):
ובזה יתבאר דלא כמו שכתבתי בספרי ע"י (סי' ט"ו) בהירושלמי ורפ"ח דיבמות קדשים מהו שיהיו אסורין בישראל ערל ללמוד מן הפסח אין אתה יכול שאין בו שבירת עצם ולא מן התרומה שהוא למד מן הלמד פי' שתרומה עצמה ילפינן מפסח והפ"מ פי' משום דתרומה קודש אקרי וכתבתי שם בספרי שטעה בזה דהא במ"ש אמרינן במכות (דף י"ז) דמעשר דגן חולין הם כש"כ בתרומה דהא בקדושין (דף נ"ג) ס"ד דמ"ש איקרי קודש יותר מתרומה ע"ש [ועיין בשילהי מוע"ק (דף כ"ז) ולא קודש אקרי] אבל לא לענין שאין למידין למד מן הלמד כמו בקדשים וכתבתי שם דהטעם הוא דבתר מלמד אזלינן והמלמד הוי קדשים ע"ש שהארכתי בזה:
אבל לפי מה שביארתי כעת נראה בפשיטות דהא בירושלמי (רפ"ח דיבמות) שם קאי לר' ישמעאל דאמרינן התם איש איש לרבות את הערל ואמרינן שם עד כדון כר"ע כר' ישמעאל מאי תני ר' ישמעאל אומר נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה ואח"כ אומר קדשים מהו שיהא ערל אסור בהם (וכן כתב הפ"מ שזה קאי לר' ישמעאל ע"ש מה שהקשה מזבחים (דף מ"ח) ולר' ישמעאל אין למידין למד מן הלמד אפי' בחולין ג"כ וכמו דמוכח מהירושלמי (פ"ק דקדושין) וכמו שביארתי:
וכן אמרינן בירושלמי (פי"א דיבמות) עד כדון לאזהרה לעונש מנין ואמר ר' שמואל ב"ר רבי יצחק הנה מהנה זימה מזימה וקאמר עד כדון כר' עקיבא כר' ישמעאל מאי תני ר' ישמעאל אותו מאתהן ופי' הפ"מ זו היא שיטת ר"ע דיליף הנה הנה זימה זימה כר' ישמעאל (פי' אבל לר' ישמעאל מצינו ברייתא דלא יליף הכי והנה הפ"מ לא כיון בפירושו והעיקר הוא כמו שפירש הק"ע דהיינו כמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דקדושין ה"ב) עד כדון כר' עקיבא דאית ליה למד מן הלמד כר' ישמעאל דלית ליה למד מן הלמד כו' וא"כ הא דאמר דאתי הנה מהנה וזימה מזימה הוי כמו למד מן הלמד וא"כ לר' עקיבא ילפינן מהא דהנה מהנה זימה מזימה אבל לר' ישמעאל דלא ילפינן למד מן הלמד ליכא למילף מן הנה מהנה זימה מזימה עי"ש. ובמ"א הארכתי בזה
דף ו' שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ ואח"כ נפלה שאור של תרומה או של כלאי הכרם ויש בו כדי להחמיץ אסור ור"ש מתיר תני חנינא בשם ר' יוחנן אף הראשונה במחלוקת (פי' אפי' בראשונה דהויכמו השביח ולבסוף פגם דהא לא נתחמצה עדיין מהחולין וא"כ כשהשביחו שניהם השביחו וכשפגמו שניהם פגמו והוי כהשביח ולבסוף פגם ואפ"ה אף הראשונה במחלוקת דר"ש מתיר אפי' השביח ולבסוף פגם א"ר יונה הוין סברין מימר מה פליגין כשזה החמיץ כל כחו וזה כל כחו ונפל שאור של חולין תחילה אבל אם נפל שאור של תרומה תחילה כבר נתחמצ' כל העיסה:
הנה המפרש מהרא"פ פי' כל הסוגי' בדחוקים כמו שירא' המעיין וע"כ ראיתי לבאר והפי' הוא שאומר דהוין סברין מימר שאם מחמיץ תחילה מחמיץ בכל כחו פי' שאינו משייר כלום מן החימוץ. וע"כ כשנתחמצה תחילה בחולין ואח"כ נפלה התרומה הוי פגם מעיקרא וכן אם נתחמצה תחיל' בתרומה אסור משום דנתחמצה בתרומה. וא"כ החולין אינו מועיל כלום (וע"כ אמר הוין סברין מימר כו' משום דלבסוף מסיק חזר ר' יונה ומר האשה הזאת אינה מחמצת כל צרכה משיירת היא כל שהוא כו' וכמו שאבאר לקמן וע"כ אמר הוין סברין מימר כו'):
וע"כ הביא הפלוגתא דר"י ורשב"ל והוא דתני' כל נותני טעמים בין לפגם בין לשבח אסור דברי ר"מ ר"ש אומר לשבח אסור לפגם מותר רשב"ל אמר מה פליגין בשהשביח ואח"כ פגם. אבל אם פגם והשביח אף ר"מ מודה. (והוא כמו דאמר עולא בע"ג (דף ס"ח) אמר עולא מחלוקת שהשביח ולבסוף פגם אבל פגם מעיקרא ד"ה מותר) ר' יוחנן אמר לא שני' היא השביח היא פגם היא פגם היא השביח היא המחלוקת (פי' אפי' בפגם מעיקרא נמי מחלוקת וסובר ר"מ דנותן טעם לפגם אסור תמן תנינן שעורין שנפלו לתוך הבור של מים אעפ"י שהבאישו מימי' מותרים הדא מתניתין מה היא ר' יוחנן אמר במחלוקת ופי' דלר' יוחנן שסובר דפליגי בפגם מעיקרא. ואפ"ה סובר ר"מ דנותן טעם לפגם אסור וא"כ אתי ההיא מתניתא במחלוקת ורשב"ל אמר ד"ה דס"ל דפגם מעיקרא לכ"ע מותר. וע"כ אתי ככ"ע. ר' יוסי ב"ר בון אילין שמועתא הדא ר' יוחנן אמר במחלוק' ורשב"ל ד"ה. ופי' שר' יוסי ב"ר בון אמר דעיקר מחלוקת של ר' יוחנן ורשב"ל נאמר על ההיא ברייתא דר' יוחנן אמר במחלוקת דס"ל דפליגי בפגם מעיקרא ורשב"ל אמר ד"ה דכ"ע מודו דפגם מעיקרא מותר):
אמר ר' יונה צריכא להדא דר"ל לא כן סברין מימר מה פליגין כשזה החמיץ כל כחו וזה כל כחו ונפל שאור של חולין תחילה אבל אם נפל שאור של תרומה כבר נתחמצ' העיסה. ואפי' נפל שאור של חולין תחילה נעשה כמו שהשביח מעיקרו ואח"כ פגם ונראה לי שהוא ט"ס וכצ"ל ואפי' נפל שאור של חולין תחילה נעשה כמו שפגם מעיקרא. (פי' שאומר דצריכא להדא דר"ל פי' דהא דר"ל צריכא רבה לתרץ על הא שסובר דפגם מעיקרא ד"ה מותר. וא"כ אמאי שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחימצה. ואח"כ נפל שאור של תרומה ושל כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור. הא לר"ל בפגם מעיקרא ד"ה מותר. (וכה"ג מקשה הש"ס בע"ג (דף ס"ח) נפל של חולין ואח"כ נפל של תרומה ושל כלאי הכרם אסור ור"ש מתיר והא הכא דפגם מעיקרא ופליגי וכ"ת הכא נמי כדר' זירא דשאני עיסה הואיל וראויה לחמץ בה כמה עיסות אחרות כו' אבל הירושלמי לא ניחא ליה בתירוץ זה):
וע"כ אומר חזר ר' יונה ומר האשה הזאת אינה מחמצת כל צרכה משיירת היא כל שהוא. אותו כל שהוא יעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם. וע"כ סובר ת"ק דאסור משום דהיא משיירת כל שהוא אם כן השבח של תרומה הוא שהחמיץ באותו כל שהוא. ואם כן באותה שעה הוי עדיין לשבח. רק שאח"כ מחמיץ והוי לפגם וע"כ הוי כמו השביח ולבסוף פגם. וע"כ פליגי דת"ק אוסר בהשביח ולבסוף פגם ור"ש מתיר בהשביח ולבסוף פגם כמו שסובר ר"ל אבל בפגם מעיקרא מודו כ"ע שמותר כמו שאמר ר"ל מה פליגין כשהשביח ואח"כ פגם אבל פגם ואח"כ השביח אף ר"מ מודה דמותר (וברישא בשאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי לחמץ. ואח"כ נפל שאור של תרומה או של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור בודאי ניחא לר"ל דזה הוי כמו השביח ולבסוף פגם ובזה ר"ל סבירא ליה נמי כר"י דאף הראשונה במחלוקת]:
וע"ז אמר שם בירושלמי וקשי' אלו השביח ולבסוף פגם שמא כלום הוא (פי' שמקשה על דחזר ר' יונה ומר האשה הזאת אינה מחמצת כל צרכה משיירת היא כל שהוא אותו כל שהוא יעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם) (פי' דע"כ תנן במתניתין דשאור של חולין שנפל לתוך העיסה וחימצה ואח"כ נפל שאור של תרומה כו' ויש בו כדי לחמץ אסור ור"ש מתיר דלא הוי כפגם מעיקרא (דלר"ל כ"ע מודו בזה שמותר) הוא משום שאפי' נתחמצה מעיקרא ע"י חולין אעפ"כ האשה הזאת אינה מחמצת כל צרכה ומשיירת היא כל שהוא ע"כ הוי מה שנתחמצה ע"י שאור של תרומה כמו שהשביח ולבסוף פגם וע"ז מקשה דהא מ"מ כיון דהשיור מה שנתחמצה ע"י תרומה הוי רק כל שהוא וא"כ אם לא הי' מחמיץ אח"כ יהי' אותו השבח מתבטל בהעיסה כיון דאין השיור רק מעט וא"כ אפילו פגם אח"כ והשביח ולבסוף פגם אסור לת"ק אעפ"כ לא הוי כהשביח ולבסוף פגם וע"ז אומר וקשי' אלו השביח ולא פגם שמא כלום הוא (פי' אם לא היה נותן טעם עוד בודאי היה מתבטל אותו כל שהוא וא"כ כין שאותו כל שהוא מתבטל בפני עצמו א"כ איך מצטרף אם נתן טעם לפגם אח"כ להיות הוי כמו שהשביח ולבסוף פגם) ודוק:
שם בירושלמי ר' יונה בעי מה בין שבח מזה ומזה. ומה בין פגם מזה ומזה. שבח מזה ומזה אסור. ופגם מזה ומזה מותר. א"ר מנא שבח מזה ומזה את רואה ההיתר כמו שאינו. אותו האיסור אין בו כדי לאסור (ט"ס וצ"ל יש כדי לאסור) פגם מזה ומזה את רואה ההיתר כמו שאינו אותו האיסור אין בו כדי לאסור (פי' שמקשה מה בין שבח מזה ומזה ומה בין פגם מזה ומזה. והפי' הוא כמו שכתבתי שזו"ז גורם מותר. אך אם יש בתרומה כדי להחמיץ. אע"ג שנתחמץ ע"י שניהם אפ"ה אסור. וכמו דתנן ברישא דמתניתין שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי לחמץ. ואח"כ נפל שאור של תרומה כו' אסור. ואע"ג דזו"ז גורם מותר אך כיון שיש בכל א' כדי להחמיץ. א"כ חזינן דלא אזלינן בתר המעשה שנתחמץ משניהם אלא אזלינן בתר הכח. וע"כ כיון שיש בכחו של תרומה להחמיץ בפני עצמו. ע"כ אע"פ שבפועל נתחמץ משניהם אסור. א"כ לא אזלינן בתר המעשה אלא במה שיש כח בו. וע"כ מקשה ר' יונה מה בין פגם מזה ומזה שמותר. הא הפגם הוא ע"י שאור שיש בזה. אבל אם הי' הכל של תרומה לחוד הי' אסור וא"כ כיון דחזינן דאזלינן אחר מה שיש בו בכח. והכא נמי אי לאו החולין לא הי' פוגם כלל א"כ אמאי מותר. אפי' לר"ש דס"ל דנותן טעם לפגם מותר:
וע"ז מתרץ ר' מנא שבח מזה ומזה רואין את ההיתר כמו שאינו. אותו האיסור יש בו כדי לאסור. (פי' דהא השביח ע"י החולין וע"י התרומה. וא"כ אם תסלק ההיתר הי' בו כח להשביח לגמרי. וע"כ אסור למ"ד השביח ואח"כ פגם אסור. אבל אם פגם מזה ומזה בתחילה א"כ אפי' אם תראה את ההיתר כמו שאינו אך כיון שלע"ע פוגם אין בו כדי לאסור דהא מ"מ לע"ע פוגם הוא. והאיסור אין בו כדי לאסור דהא הוא פגם. ע"כ לא אזלינן בתר הכח שיש בו. אבל ברישא דהשביח אעפ"י שזו"ז גורם אעפ"כ אם תאמר רואים את ההיתר כמו שאינו. א"כ משביח לחוד. וע"כ אמרינן כיון שיש בו כדי להחמיץ ואינו צריך לההיתר ע"כ אמרינן רואין את ההיתר כמו שאינו. אבל אם פגם מזה ומזה אע"ג דהפגם הוא ע"י שניהם. ואלולי ההיתר לא הי' פוגם. אפ"ה מ"מ פגום הוא. ואפי' אם תאמר רואין את ההיתר כמו שאינו. הרי מ"מ פגום הוא:
ועוד אפשר להגיה בירושלמי ר' יונה בעי מה בין שבח מזה ומזה ומה בין פגם מזה ומזה שבח מזה ומזה מותר. פגם מזה ומזה אסור. [והפי' הוא ששבח מזה ומזה אם אין בכל א' כדי להחמיץ ונתחמץ ע"י שניהם זה נקראשבח מזה ומזה דלא פגם כיון שאין בכל א' כדי להחמיץ ומותר מחמת דהוי זו"ז גורם] ומה בין פגם מזה ומזה [פי' דפגם מזה ומזה הוא אם יש בכל א' כדי להחמיץ דתנן ברישא דמתניתין שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ ואח"כ נפל שאור של תרומה או של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור אעפ"י שנתחמצה ע"י שניהם אפ"ה אסור וע"כ פריך דשבח מזה ומזה הוא מותר ופגם מזה ומזה אסור לדברי ת"ק אע"ג דת"ק ס"ל דנותן טעם לפגם אסור אעפ"כ מי גרע משבח מזה ומזה) א"ר מנא שבח מזה ומזה את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אין בו כדי לאסור (פי' אם שבח מזה ומזה דהיינו דאין בכל א' כדי להחמיץ ע"כ מותר מפני שאפי' אם את רואה ההיתר כמו שאינו אותו האיסור אין בו כדי לאסור דהא אין בכל א' כדי להחמיץ וע"כ הוי זו"ז גורם ומותר משום שאין באיסור לבד כדי לאסור] פגם מזה ומזה (פי' אם יש בכל א' כדי להחמיץ) את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור יש בו כדי לאסור (כצ"ל) פי' אם את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור יש בו כדי לאסור וע"כ אסור לת"ק דס"ל נותן טעם לפגם אסור והוא כמו שכתבו התוס' בע"ג (דף ס"ח) בד"ה לר' שמעון כו' דזו"ז גורם לא הוי אלא אם אין בכל א' כדי להחמיץ אבל אם יש בכל א' כדי להחמיץ לא הוי זו"ז גורם והטעם הוא כמו שאומר הירושלמי דאם אין בכל א' כדי להחמיץ אם את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אין בו כדי לאסור משא"כ אם יש בכל א' כדי להחמיץ אם את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור יש בו כדי להחמיץ ודוק:
שם מצטרפין זה עם זה בין לאיסור בין להיתר כדי ליתן טעם דברי רבי מאיר. ר' שמעון אומר אין מצטרפין. ר"א אומר מצטרפין בנ"ט לאיסור. הנה בס' שנות אלי' גריס דכצ"ל. בין לאיסור בין כדי ליתן טעם דר"מ ור"ש אומר אין מצטרפין. ר"א אומר מצטרפין בנותן טעם אבל לא לאיסור (ולכאורה הי' איפשר לומר דצ"ל כדי ליתן טעם בין לאיסור בין להיתר. והאי להיתר צ"ל להתרי' (דבירושלמי ביבמות ובכמה מקומות איתא הלשון התרי' על התראה) והוא דלכאורה אף אם מצטרפין בנ"ט אעפ"כ לענין התראה ולמלקות איפשר דמבטלין זא"ז. וכמו דאמרינן בזבחים (ד' ע"ח) אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור. אי איפשר שלא ירבה מין א' על חבירו ויבטלנו. ועיין בתוס' ד"ה הפיגול והנותר כו' שבללן כו' וא"א לכוין שלא יהא מין א' בטל בחבירו יותר ממה שבטל מין חבירו בו ונמצא שאין באותו המין כשיעור דבצר לי' שיעורו. ואנן לא ידעינן הי מינייהו דבצר לי'. וכי מתרינן בי' לא ידעינן משום מאי מתרינן בי' וע"כ קאמר בין להיתר (וצ"ל להתרי' וכמו שכתבו התוס' בע"ג (ד' ס"ו) על הא דאמרינן שם ואפי' למ"ד לאו שבכללות אין לוקין עליו. ה"מ כגון עלין ולולבין כו'. אבל היכא דהאיסור מפורש כל א' לבד כגון בכל איסורי דעלמא אי אמרינן מהכא שמצטרפי לא חשבינן לי' לאו שבכללות ועיין במה שכתבו התוס' בשבת (דף פ"ט) בד"ה אסורין תבלין ב' וג' שמות ממין א' או מב' מינים אסורין ומצטרפין זע"ז וכתבו התוס' אסורין ומצטרפין לכאורה נראה דמדתני אסורין ותנא תו מצטרפין דאסורין היינו לאסור את הקדירה ומצטרפין למלקות ואע"ג דלענין חיוב חטאת אמרינן כו' ור"ש מפרש דאסור' ומצטרפת הכל מיירי להצטרף לאסור את הקדירה ולא למלקות א"נ אסורין בנתינת טעם אם נפלו בקדירה ומצטרפין לאסור בתערובות ע"ש וכל זה הוא לרבנן אבל לר' מאיר מצטרפין למלקות ולהתרי' נמי:
[עוד איפשר לומר כמו שכתבו התוס' בע"ג (ד' ס"ו) ורבא אמר לך הא פני ר"מ היא וא"ת א"כ מאי אירי' מיני מתיקה דאמר חזקי' אפי' בלא מיני מתיקה נמי מצטרפין משום דכל מה שתיעבתי לך כו' לכן נראה לרבא דמוקי לה כר"מ איתא לחזקי' ואע"ג דאמר ר"מ כל איסורים שבתורה מצטרפים ואפי' בלא מיני מתיקה משום דדריש כל מה שתיעבתי לך כו' ה"מ באיסורים בעין אז ודאי מצטרפין חצי זית מזה וחצי זית מזה לחייב אפי' אינם שוים במתיקה אבל כשהם מעורבין בתבשיל שאינם בעין כי ההיא דתבלין שנים וג' כו' מיירי שמתבל בהם הקדירה אפי' ר"מ מודה לחזקי' דדווקא במיני מתיקה מצטרפין כגון שיש למתק הקדירה אבל אם אינם שוים במתיקה לא מצטרפין כיון דאין שוין בנתינת טעם ואיפשר דע"כ אמר מצטרפין בין לאיסור בין כדי ליתן טעם (והיינו דווקא במיני מתיקה וכמו דאמר בירושלמי (פ"ב דערלה) ניחא שני שמות ממין א' שני מינים משם אחד ר' אבהו בשם ר"א במיני מתיקה אין בין בהתרי' (פי' למלקות דלא בעי שיהא דווקא מיני מתיקה לפי מה שכתבו התוס' אך העיקר כגירסת שנות אלי'):
דף ז' חתיכה של ק"ק ושל פיגול שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים ר"ש מתיר לזרים ולכהנים כו' ואמרינן שם תני של פיגול ושל נותר ושל קדשים קלים (צ"ל של קדשים קלים) א"ר יונה לא אמר אלא קדשים קלים פיגול ונותר לאחר זריקה לא כלפני זריקה הם לא אמר אלא פיגול ונותר דבר שאין זריקתו מתירתו בקדשי קדשים הא בקדשים קלים הואיל והם מותרים לאחר זריקה אפילו לפני זריקה אין לוקין עליהם משום זרות אמר ר' יוסי לא אמרו אלא קדשים קלים פיגול ונותר לאחר זריקה לא כלפני זריקה הם לאיזה דבר נאמר פיגול ונותר להוציא קדשים קלים לאחר זריקה הא לפני זריקה הואיל ואסורין בקדשים קלים לוקין עליהם משום זרות א"ר אבין לישן מתניתא מסייע לר' יוסי נדבותיך זו תודה ושלמים שאם אכל מהם לפני זריקות דמים לוקה עכ"ל:
הנה המפרש מהרא"פ פירש בדחוקים ע"כ צריך לבארו. והנה בספרי א"ה (דרוש א') ביארתי שם הירושלמי עיי"ש וכעת נבאר קצת באופן אחר והוא דתנן חתיכה של קדשי קדשים ושל פיגול שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים ור"ש מתיר לזרים ולכהנים (פי' דרבנן אסרו לזרים מפני שס"ל דב' וג' שמות מצטרפין לאסור ור"ש לטעמיה דס"ל דאין ב' שמות מצטרפין ע"כ אינו מצטרף חתיכה של ק"ק עם הפיגול לאסור לזרים וע"כ החתיכות של חולין מבטל הפיגול והק"ק משום שאין מצטרפין:
ובזה יתבאר הירושלמי תני של פיגול ושל נותר ושל קדשים קלים אמר ר' יונה לא אמר אלא קדשים קלים ופיגול ונותר לאחר זריקה לא כלפני זריקה הם כו' והוא דצריך לבאר דמ"ט תני של פיגול ושל נותר של קדשים קלים דמשמע דבקדשי קדשים הפיגול והנותר מצטרפין לאיסור קדשים והטעם משום דבנותר של ק"ק אע"ג דאיכא איסור נותר אעפ"כ כיון דתחילה היה אסור לזרים משום וזר לא יאכל כי קודש הוא א"כ לא פקע איסור זרות וא"כ מצטרפין הלאו דאיסור זרות ללאו דזרות של קדשים אבל בקדשים קלים כיון דתחילה היה מותר לזרים ע"כ כיון שנעשה נותר לא חל עליו רק איסור נותר בלבד ע"כ אין מצטרפין להקדשי קדשים וע"כ ניחא הא דתני ברייתא בנותר בשל קדשי קלים דבקדשי קדשים ודאי מצטרף הנותר מחמת שיש בזה הלאו דזרות ג"כ:
אך בפיגול צריך לבאר דמ"ש דווקא בקדשים קלים דלכאורה אי אמרינן דבחטאת אם אכל לפני זריקת דמים לוקה עליהם משום זרות ודלא כמו דאמרינן במכות (ד' י"ח) אמר רב גידל אמר רב זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור מ"ט דאמר קרא ואכלו אותם אשר כופר בהם כל היכא דקרינן ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינן בי' וכל זר לא יאכל קודש וכל היכא דלא קרינן ואכלו אותם אשר כופר בהם לא קרינן בי' וכל זר לא יאכל וא"כ כיון דקודם זריקה ליכא הלאו דוכל זר לא יאכל קודש משום דלא קרינן בי' ואכלו אותם אשר כופר בהם ולא קרינן בי' וכל זר לא יאכל קודש א"כ לאחר זריקה בפיגול נמי ליכא לאו דוכל זר לא יאכל קודש וליכא רק האיסור של פיגול וא"כ אפילו בקדשי קדשים לא מצטרפי אלא ודאי דבקדשי קדשים אמרינן דאיכא קודם זריקה הלאו דוכל זר לא יאכל קודש וע"כ לאחר זריקה נמי איכא הלאו דלכל זר לא יאכל קודש מלבד הלאו דפיגול א"כ בקדשים קלים נמי איפשר דאיכא הלאו דוכל זר לא יאכל קודש כיון דקודם זריקה שלא הותר לזרים נמי היה הלאו דוכל זר לא יאכל קודש וע"כ אף שלאחר זריקה הותר לזרים היינו דווקא בזריקה כשירה אבל לא בזריקה פסולה וא"כ עדיין לא פקע הלאו דוכל זר לא יאכל קודש ועייןבמנחות (ד' ע"ד) בעי רבינא כהן שאכל מן האימורים מהו לאו דזרות לא קא מיבעי לי' ומה שכתבו התוספות שם ודוק:
וע"כ אמר ר' יונה לא אמר אלא קדשים קלים פיגול ונותר ונ"ל דשגרת לישנא הוא הא דקאמר פיגול ונותר או שהוא ט"ס וצ"ל (האי פיגול לאחר זריקה לא כלפני זריקה הם) פי' כיון דהיה זריקת פיגול ע"כ לא הועיל ולאחר זריקה הוי כלפני זריקה לא אמר אלא פיגול דבר שאין זריקתו מתירתו [פי' שאין הזריקה מתרת את הלאו של זרות שהיה מתחילה] בקדשי קדשים (פי' בקדשי קדשים אין הזריקה מתרת את הלאו שהיה מתחילה אבל בקדשים קלים אעפ"י שאין הזריקה מתרת את הלאו שהיה מתחילה אעפ"כ ליכא הלאו דאיסור זרות בקדשים קלים משום שאפי' קודם הזריקה נמי לא היה הלאו של זרות וכמו שפירש"י במכות (ד' י"ז) שאין בו אזהרה מפורשת במקום אחר אלא עשה בלבד ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל וכמו דאמרינן בסנהדרין (ד' ס"ג) דבר אחר לא תאכלו על הדם לא תאכלו ועדיין דם במזרק אבל בקדשי קדשים יש הלאו דזרות כמו דאמרינן במכות (ד' י"ח) ולילקי נמי משום לאו דוכל זר לא יאכל קודש ופירש"י דכתיב במילואים ומדכתיב כי קודש הם ונתן טעם לדבר לפי שהן קדשי קדשים להזהיר את הזר על כל קדשי קדשים] וע"כ איפשר דס"ל דיש הלאו קודם זריקה נמי וע"כ אפילו זריקת פיגול נמי אינה מתרת הלאו דזרות שהיה מתחילה וכמו דאמרינן במנחות ף מ"ז) אמר רב גידל אמר רב אינה מביאה לידי מעילה ואינו מוציא מידי מעילה וע"כ בקדשי קדשים איכא הלאו דזרות שהיה מתחילה משא"כ בקדשים קלים לא היה אפי' קודם זריקה נמי הלאו דזרות רק הלאו דלא תאכלו על הדם לא תאכלו הבשר ועדיין דם במזרק וע"כ אינה מצטרף ללאו דזרות דקדשי קדשים:
אך ר' יוסי פליג ע"ז וכמו דאמרינן שם אמר ר' יוסי לא אמר אלא קדשים קלים ופי' דע"כ לא אמר פיגול רק של קדשים קלים והוא משום דבקדשי קדשים בודאי איכא הלאו דזרות חוץ מאיסור של פיגול וע"כ מצטרפים] אך שר' יוסי חולק עליו בקדשים קלים דאעפ"י שלאחר זריקה הותר לזרים אעפ"כ קודם זריקה לוקין עליהם משום זרות דבקדשים קלים איכא לאו דזרות ג"כ וע"כ לוקה ע"ז ודלא כמו דאמרינן בסנהדרין (ד' ס"ג) דזה נפקא לן מדכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו בשר ועדיין דם במזרק:
וע"כ אמר ר' יוסי לא אמרו אלא קדשים קלים פיגול ונותר לאחר זריקה לא כלפני זריקה הם פי' בניחותא דאעפ"י שקודם זריקה לוקין על קדשים קלים משום זרות אעפ"כ לאחר זריקת פיגול אינו לוקה עליהם משום זרות רק משום פיגול לחוד] וע"ז אומר לאיזה דבר נאמר פיגול ונותר להוציא קדשים קלים לאחר זריקה. שלאחר זריקה כיון שהזריקה מתרת ע"כ אפילו זריקת פיגול נמי מוציא מידי הלאו דזרות] הא לפני זריקה הואיל ואסורין בקדשים קלים לוקין עליהם משום זרות רק לאחר זריקה אין לוקין עליהם משו' זרות וכמו דאמרינן במנחות (ד' מ"ז) לענין מעילה אמר רב גידל אמר רב אינה מביאה לידי מעילה ואינו מוציא מידי מעילה כו' ואמרינן התם לאו איתותב דרב גידל וכמו דאמרינן במעילה (ד' ז') כל לאפוקי מידי מעילה אפילו שלא כתיקונה מפקיע מידי מעילה והכא נמי אעפ"י שהיא זריקת פיגול אפ"ה מוציאה מן הלאו דזרות. אבל לעולם קודם זריקה לוקין על קדשים קלים משום לאו דזרות:
וע"כ אמר ר' אבין לישן מתניתא מסייע לר' יוסי נדבותיך זו תודה ושלמים שאם אכל מהם לפני זריקת דמים לוקה [והיא ברייתא במכות (ד' י"ז) ופירש"י שאין בו אזהרה מפורשת אלא עשה בלבד ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל] ושיטת הירושלמי דזה בא להורות דאיכא לאו של זרות אפילו קודם זריקה נמי והא דקאמר לוקה הוא משום לאו דזרות וע"כ צריך לומר דזריקת פיגול מוציא מידי לאו דזרות דאל"ה היו מצטרפים לאו דזרות דקדשי קדשים עם הלאו דזרות של קדשים קלים דגלי לן קרא דבקדשים קלים איכא לפני זריקה הלאו דזרות. ובש"ס דילן לא משמע הכי דאמרינן במכות (ד' י"ז) אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה לוקה חמש ופריך ולילקי נמי משום לאו דוכל זר לא אכל קודש כו' אלמא דמה שלוקין על תודה ושלמים לפני זר קה הוא לאו מיוחד ואינו משום לאו דזרות וע"כ פריך ולילקי נמי משום לאו דוכל זר לא יאכל קודש ועיין בס' א"ה (ד' א') והמפרש מהרא"פ נדחק מאוד בזה הירו' וכמו שביארתי כן נ"ל:
עוד שם בירושלמי ר"ש ב"ל אמר במחלוקת ר' יוחנן אמר ד"ה וקשי' על דרשב"ל לא כן סברין מימר כולהון לשון תרומה מצטרפין וכא יצטרפו כולהון לשון טומאה ולשון זרות סבר רשב"ל כהדא דתני בר קפרא חתיכה של קודש ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות ר"ש מתיר וחכמים אוסרין והנה המפרש מהרא"פ פירש דלא גרס הש"ס במתניתין דברי ר"ש ואמר שהוא ג"כ במחלוקת ור"מ היא אבל ר"ש מתיר ור"י אמר דאתי ככ"ע והוא דחוק מאוד כמו שיראה המעיין שם]:
והנה הירושלמי הזה הוא תמוה וע"כ נ"ל לבאר דקאי על הא דתנן בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר תאוה אסור לטמאים (דבשר קדשי קדשים אסור אף לטהורים ובשר קדשים קלים מותר לזרים טהורים ואסור לטמאים ובשלן עם בשר תאוה ש בשר חולין) דשרי אף לטמאים ויש בו לבטל כל א' וא' בפני עצמו מצטרפים לאסור אף לטמאים אפילו לר"ש דקדשי קדשים וקדשים קלים שם א' להם לענין טומאה כדאמרינן בריש פרקין דתרומה וחלה וביכורים מצטרפין ומותר לזרים טהורים אפי' לרבנן דקדשי קדשים אין בהם כדי לאסור):
וע"ז אמר ר"ש ב"ל אמר במחלוקת (פי' דגם על זה פליג ר"ש ומתיר אף לטמאים דלא מצטרפי קדשי קדשים עם קדשים קלים וחכמים אוסרין ור' יוחנן אמר ד"ה דבזה אפילו ר"ש מודה וע"כ פריך וקשי' על דרשב"ל לא כן סברין מימר כולהון לשון תרומה מצטרפין (פי' כמו דתנן דתרומה וחלה וביכורים מצטרפין דהכל שם א' והכי נמי הכל שם טומאה ומצטרפין אף לר"ש והכא נמי כולהון לשון טומאה ולשון זרות) [פי' אע"ג דבקדשי קדשים יש נמי איסור זרות לזרים אפילו הכא חל ע"ז איסור טומאה וא"כ מצטרפין לענין טומאה]:
וע"ז אומר סבר, רשב"ל כהדא דתני בר קפרא חתיכה של קודש ושל פיגול ושל נותר (והוא ט"ס וצ"ל) חתיכה של קדשי קדשים ושל קדשים קלים שנתבשלו עם החתיכות ר"ש מתיר [פי' אפילו לטמאים] וחכמים אוסרים. והטעם דאעפ"י דכולהון לשון טומאה מצטרפין אפילו לר"ש אעפ"כ כיון דר"ש לית לי' איסור כולל כמו דאיתא בשבועות (ד' כ"ד) דר"ש ס"ל האוכל נבילות ביוה"כ פטור וא"כ לא חל איסור טומאה על איסור זרות דקדשים וא"כ לא מצטרפים איסור זרות של קדשי קדשים לאיסור טומאה של קדשים קלים אם נטמא אח"כ:
וכן הקשו התוספות בזבחים (ד' מ"ה) דאמרינן שם ר"ש מחייב בדבר שדרכו לאכול אבל העצים והלבונה והקטורת אין חייבים עליהם משום טומאה וכתבו התוספות וא"ת מאי אירי' משום דאין נאכלים תיפוק לי' דאין איסור טומאה חל עליהם דהא יש בהם מעילה ור"ש היא דאמר אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין עיי"ש כו'. ויש לומר דתנא דר"ש דהכא סבר לה כההיא תנא דר"ש התם דאמר יש פיגול בעולין ויש נותר בעולין כו'. וזה אין להקשות למ"ד דאין איסור חל על איסור בקדשים ל"ל קרא בדם למעוטי מנותר וטמא דהא איצטריך להביא שתי שערות אח"כ דהוי כבת אחת כדפרישנא ומיהו למאי דבעי למימרא בפ' ד' אחין (דף ל"ג) דר"ש אפילו בבת אחת לית ליה קשה עכ"ל:
והנה הא שכתבו התוספות דהאי תנא סבר דתנא דסובר אליבא דר' שמעון דיש פיגול בעולין ויש נותרבעולין והוא כמו דאמרינן בכריתות (ד' כ"ג) אלא בקדשים גלי רחמנא דאתי איסור חל על איסור דתני אשר לה' לרבות את האימורין ואימורין קאי עלייהו באיסור חלב ואתי איסור טומאה וחייל עלה כו' ופירש"י ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' לרבות אימורין שאם אכלן בטומאת הגוף חייב כרת כו' אלא תנאי היא ואליבא דר"ש דאיכא דאמרי בקדשים איסור חל על איסור ואיכא דאמרי בקדשים אין איסור חל על איסור וא"כ איפשר לומר דרשב"ל ס"ל דלר"ש אפילו בקדשים אין איסור חל על איסור וא"כ לא חל איסור טומאה על איסור זרות דקדשים ואע"ג שהוא כולל דהא כיון דנטמא נאסר בקדשים קלים אך ר"ש לית ליה כולל. וע"כ לא מצטרף:
וע"כ אומר הירושלמי סבר רשב"ל כהדא דתני בר קפרא חתיכה של קדשי קדשים ושל קדשים קלים שנתבשלו עם החתיכות ר"ש מתיר וחכמים אוסרים ובר קפרא לטעמי' דהא ביבמות (ד' ל"ג) בזר ששימש בטומאה ובזר שאכל מליקה פליגי שם אליבא דר' שמעון אלמא דבר קפרא סבירא ליה אליבא דר"ש דאפילו בקדשים נמי אין איסור חל על איסור:
וע"כ יש לומר דר' יוחנן ור"ל אזלו לטעמיי' דאמרינן שם בכריתות (דף כ"ג שם) ולמ"ד בקדשים אין איסור חל על איסור כל חלב לה' מאי עביד לה מוקי לה בולדי קדשים דקסברי ולדות קדשים בהויתן הם קדושים וע"כ חל איסור מעילה על איסור חלב משום דהוי בת אחת חלב עם מעילה והקשו שם התוס' דהא איסור חלב קדים ממעי אמו דהכי אמר ר' יוחנן בחולין (דף ע"ה) תלש חלב מבן ט' חי חלבו כחלב בהמה דחדשים גרמי ולא אוירא ותירצו דנהי דלא בעי אוירא שיצא לחוץ אלא מ"מ בעינן אוירא דחלב שיצא החלב לחוץ וממעי אמו לא חיילי. וא"כ איפשר לומר דהירושלמי לא סבר כשיטת הש"ס דילן וא"כ יש לומר דר' יוחנן ור"ל אזלי לטעמייהו דאמרינן שם כי פליגי היכא דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של בן ט' חי ואכל ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי רשב"ל אמר חלבו כחלב חי' חדשים ואוירא גרמי וע"כ לר' יוחנן מוכרח לומר דסובר ר' שמעון דאיסור חל על איסור בקדשים דהא איסור חלב קדים ממעי אמו (והירושלמי סובר דלר' יוחנן לא בעינן אוירא כלל וא"כ איסור חלב קדים ממעי אמו וא"כ ע"כ מודה ר' שמעון דבקדשים איסור חל על איסור אבל רשב"ל לטעמי' שסובר דחדשים ואוירא גרמי וע"כ אתי בבת אחת ובבת אחת מודה ר' שמעון דחל וע"כ סובר רשב"ל דאפי' בקדשים נמי ס"ל לר' שמעון דאין איסור חל על איסור)
וכ"ת א"כ נימא דר"ש ס"ל דולדות קדשים ממעי אמן הם קדושים אך התוס' הכריחו בנדה (דף מ"א) דר"ש ס"ל דולדי קדשים בהויתן הם קדושים דהא קאמר ר"ש שם עולה אין לי אלא עולה כשירה כו' יכול שאני מרבה את הרובע כו' ואתנן ומחיר כו' והוכיחו שם התוס' דר"ש ס"ל בהויתן הם קדושים דהא זאת מיבעי לי' לבהמת קדשים ובהמת קדשים אין אתנן חל עליהם אלא אי אמרינן בהויתן הם קדושים:
וע"כ ר"ל לטעמי' שסובר דבחלב חדשים ואוירא גרמי וע"כ סובר ר"ל דאפי' בקדשים נמי פליג ר"ש שאין אחע"א ורק בחלב ומעילה בב"א קא אתי וע"כ חל אבל באמת ס"ל לר' שמעון דאפי' בקדשים נמי אין איסור חל על איסור:
וע"כ אומר הירושלמי רשב"ל סובר כהדא דתני בר קפרא חתיכה של קדשי קדשים ושל קדשים קלים (כצ"ל) שנתבשלו עם החתיכות ר"ש מתיר וחכמים אוסרין ומשום דר"ל ס"ל דאפי' בקדשים נמי ס"ל לר"ש דאין איסור חל על איסור וכמו בר קפרא שסובר נמי דר"ש ס"ל דאפי' בקדשים נמי אין אחע"א [וכמו דאיתא ביבמות (דף ל"ג)]:
אך לכאורה לפי מה שביארתי דר"ל לטעמי' דס"ל דחלב חדשים ואוירא גרמי וע"כ אתי חלב ומעילה בב"א אבל אם לא אתי בב"א, אפי' בקדשים נמי לא אמרינן דאתי איסור וחל על איסור וא"כ איך אמרינן בירושלמי דס"ל כהדא דתני בר קפרא חתיכה של קדשי קדשים כו' הא בר קפרא סובר דאפי' בבת אחת לא חל:
אך איפשר לומר דהירושלמי לטעמי' דאמרינן בירושלמי (פ"ב דשבת ה"ה) זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה ר' חייא רובה אמר שתים כו' וא"כ קשה דמ"ט אמרינן ביבמות (דף ל"ג) דפליגי בזר שאכל מליקה ובירושלמי אמרינן דלא פליגי רק בזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה. ע"כ איפשר לומר שהוא כמו דאמרינן ביבמות (שם) מיתיבי זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה יש כאן משום זרות ומשום שבת ומשום בעל מום ומשום טומאה דברי ר' יוסי ור"ש אומר אין כאן אלא משום זרות ובעל מום בלבד ואלו מליקה שיירא למאן שיירא אילימא לר' יוסי השתא ר' יוסי באיסור כולל מיחייב שתים באיסור ב"א מיבעי' אלא לאו לר' שמעון ובאיסור כולל הוא דפטור אבל באיסור בבת אחת מיחייב וכמו דאמרינן שם אלא מליקה בבת אחת הוא דמשכחת לה באיסור כולל לא משכחת לה וא"כ כיון דבירושלמי לא חשיב אלא ב' דברים זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה ולא זר שאכל מליקה וכן מביא שם הברייתא דאמרינן התם אמרינן יצא לחוץ ונלמד נפקון ושמעון ר' יוסי אמר שתים ורבי שמעון אמר אחת ואם כן לא קא חשיב נמי זר שאכל מליקה אלמא דבבת אחת אפי' ר"ש מודה אפילו לבר קפרא.
ובזה שביארתי דרשב"ל סובר דר' שמעון ס"ל דאין אחע"א בכולל אפי' בקדשים ג"כ בזה יתבאר הירושלמי (פ"ט דפסחים ה' ד') תני ר"מ מחייב ור"ש פוטר מ"ט דר"ש והבשר כל טהור יאכל בשר את שהוא מותר לטהורים חייבין עלי' משום טומאה יצא פסח שבא בטומאה ואכלו ממנו זבים וזבות ונדות ויולדות את שאינו מותר לטהורים אין חייבין עלי' משום טומאה. (ופי' הק"ע את שהוא מותר לטהורים כלומר שנאכל לטהורים דווקא ולא לטמאים את שאינו מותר לטהורים אעפ"י שנעשה בטהרה אין חייבים עלי' משום טומאה) אכל עולה אכל אימורים מאחר שאין מותר לטהורים אין חייבים עלי' משום טומאה. ופי' הק"ע אכל עולה או אימורים של שאר זבחים בטומאה מאחר שאין מותרים לזרים שהן נשרפין ע"ג המזבח אין חייבים עליהם משום טומאה ואין בהם אלא קרבן מעילה עכ"ל:
והנה בספרי א"ה (דרוש א') הקשיתי מהא דאמרינן בכריתו' (דף י"ד) יש אוכל אכילה אחת וחייבין עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשים כו' אלמא דאימורים חייבין עלי' משום טומאה וכן אמרינן בחולין (דף קט"ו) חומר בחלב מבדם כו' חומר בחלב שהחלב מועלין בו וחייבין עלי' משום פיגול ונותר וטמא וכן כתבו התוס' בפסחים (דף כ"ד) בד"ה לרבות את האימורים דסד"א אין חייבים עליהם משום טומאה להכי איצטריך לרבויינהו וע"ש שביארתי דהירושלמי קאי אליבא דר"ש שמביא תחילה דקאמר פסח הבא בטומאה ר"מ מחייב ור"ש פוטר. וע"כ אמר אליבא דר"ש אכל עולה אכל אימורים מאחר שאין מותר לטהורים אין חייבים עלי' משום טומאה. ור"ש לטעמי' דס"ל בכריתות (דף כ"ג) דאין פיגול בעולין ואין נותר בעולין משום דאין איסור חל על איסור אפי' בכולל נמי וכן הקשו התוס' בזבחים (דף מ"ה) בד"ה אבל העצים והלבונה. והקשו מאי אירי' משום דאין נאכלים תיפוק לי' דאין איסור טומאה חל עליהם דהא יש בהם מעילה ור"ש ס"ל דאין פיגול בעולין ואין נותר בעולין כו' ע"ש. וא"כ ס"ל ר"ש דאין טומאה חל על עולה או על אימורין וע"כ קאמר בירושלמי אכל עולה אכל אימורין מאחר שאין מותר לטהורים אין חייבין עליהם ור"ש לטעמי' דאמר אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין והק"ע לא הרגיש בכל זה עכ"פ מוכח דר"ש ס"ל דאין איסור חל על איסור בקדשים נמי. והוא כמו שביארתי לר"ל דע"כ ס"ל דהא דתנן בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר תאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים דבמחלוקת היא דלר"ש אין איסור טומאה חל עלאיסור זרות וא"כ מצטרפים החתיכות של קדשים קלים עם החתיכות וע"כ נאכל אף לטמאים:
אך לכאורה יש להקשות. דא"כ כיון דהא דמתבטל החתיכה של קדשי קדשים בהחתיכה של קדשים קלים והחתיכות הוא משום דאין איסור טומאה חל על איסור זרות וא"כ כיון דאיסור זרות מתבטל. א"כ חל ע"ז איסור טומאה. ויצטרפו קדשי קדשים וקדשים קלים לענין איסור טומאה וכמו דאמרינן ביבמות (דף ל"ב) לר"ש לענין איסור אחות איסור מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל. זה אינו כיון דכבר נתבטל תחילה א"כ לא חייל אח"כ דכמו דליתא דמי'.
אך שעדיין צריך לבאר דא"כ הא דקאמר רשב"ל במחלוק' היינו דווקא באם נטמא אח"כ דאז לא חל איסור טומאה על איסור זרות אבל אם נטמא מקודם אפי' לר"ש נמי אסור כיון דאז חל בב"א איסור זרות ואיסור טומאה ע"כ נראה לי לבאר דאפי' אם נטמא מקודם נמי לא חל איסור טומאה על איסור זרות והוא משום דאיסור זרות חל מיד כשנשחטה. כיון דפקע מן החטאת איסור מעילה א"כ חל מיד איסור זרות אי אמרינן דהיתר זריקה שנינו במעילה (דף ה') וא"כ כיון דפקע מעילה והטעם דאמרינן דהיתר זריקה שנינו (פי' כיון דעומד לזרוק הוי כמו שהותר לכהנים וכל שיש היתר לכהנים אין מועלין. וע"כ חל מיד איסור זרות):
[ועיין בתוס' יבמות (ד' ל"ג) בד"ה אלא מליקה בבת אחת כו' וכתבו דאיסור זרות לא חל עד אחר זריקה שיש היתר לכהנים. ואפי' לבר קפרא דאמר היתר זריקה שנינו ומשנראה לזריקה נפיק מידי מעילה. מ"מ איסור איכא עד שיזרוק (והוא כמו דאמרין במכות (ד' י"ח) דכל היכא דקרינן בי' ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינן בי' וכל זר לא יאכל קודש ומשמע להו דאפי' לבר קפרא דאמר דהיתר זריקה שנינו פי' ונפיק מידי מעילה דהוי כמו שהותר לכהנים. אפ"ה לא קרינן בי' וכל זר לא יאכל קודש עד אחר הזריקה ממש. וע"כ כתבו דאעפ"י דנפיק מידי מעילה אעפ"כ איסור איכא):
אבל הירושלמי איפשר לומר שסובר דלבר קפרא שאומר דהיתר זריקה שנינו. וא"כ כיון שנשחט ועומד לזרוק נפיק מידי מעילה [ועוד איפשר דסובר דהיתר שחיטה שנינו א"כ מיד שנשחט נפיק מידי מעילה וע"כ כיון דאמרינן שזה הוי כמו שיש היתר לכהנים. ע"כ חל הלאו דזרות (ועוד איפשר דלא ס"ל לר"ל כמו דאמר רב דזר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה שפטור מ"ט דאמר קרא ואכלו אותם אשר כופר בהם כל היכא דקרינן ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינן בי' וזר לא יאכל כו')
והכי משמע בירושלמי (פ"ב דשבת ה' ה') זר ששימש במקדש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה ר' חייא רובה אמר שתים בר קפרא אמר אחת כו' והא מליקה עד שלא נמלקה אסורה לזה ולזה משנמלקה אסורה לזרים ומותרת לכהנים. א"ל שני' היא דכתיב וכל זר לא יאכל קודש. וא"כ משמע מהירושלמי דכיון שנמלקה חל עלה הלאו דוכל זר לא יאכל קודש (ודוחק לומר דזה קאי לאח"כ ונבילה נמי לא חל מיד דלא חל על איסור מעילה כמו שכתבו התוס')]:
וא"כ כיון שחל איסור זרות מיד לבר קפרא דאמר דהיתר זריקה שנינו. וטומאה לא חל אלא עד אחר זריק' וכמו דאמרינן בירושלמי שהבאתי לעיל מ"ט דר"ש והבשר כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים את שהוא מותר לטהורין חייבין עלי' משום טומאה יצא כו' אכל עולה אכל אימורים מאחר שאינו מותר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה (לר"ש) וכמו דאמרינן במנחות (דף כ"ח) יכול בשר שנטמא לפני זריקת דמים חייבין עליהם משו' טומאה ת"ל כל טהור יאכל בשר הניתר לטהורים חייבים עלי' משום טומאה ושאינו ניתר לטהורים אין חייבים עלי' משום טומאה (ופי' רש"י יכול בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו לפני זריקה בטומאת הגוף יהיו חייבין עליו כרת ובתורת כהנים מצאתי כו' יכול יהיו חייבין משום טומאת הגוף לפני זריק' ובבשר טהור קא מיירי. עוד שם ברש"י ושאינו ניתר לטהורי' כגון אם אכל אפי' בשר טהור בטומאת הגוף קודם זריק' דם עדיין לא היה ניתרת לטהורים דזריקה היא המתרת כו').
וא"כ כיון דאיסור דטמאים אינו חל קודם זריקה רק לאחר זריקה. א"כ בחטאת חל איסור זרות מתחילה וע"כ לר"ש לא חל איסור דטמאים אח"כ משום דר"ש ס"ל דאין אחע"א אלא בכולל ולא במוסיף וע"כ סובר ר"ש דמותר נמי לטמאים ומשום דעל ק"ק לא חל איסור של טמאים לזרים וע"כ ס"ל כיון דקדשים קלים מותרי' לזרים וחל עליהם איסור טמאים. ועל קדשי קדשים לא חל איסור טומאה וא"כ ה"ל ב' שמות ולא מצטרפים לר"ש:
אך זהו דווקא אליבא דבר קפרא דס"ל במעילה (דף ה') דהיתר שחיטה שנינו. אבל לר' יוחנן דס"ל במעילה (דף ה') דהיתר אכילה שנינו. וא"כ אינו יוצא מידו עד שעת היתר אכילה. וא"כ חל בבת אחת לאחר זריקה לאו דזרות ולאו דטומאה. וע"כ אמרינן בירושלמי רשב"ל אמר במחלוקת ר"י אמר דברי הכל. וקשי' על דרשב"ל לא כן סברין מימר כולהון לשון תרומה מצטרפין וכא יצטרפו כולהון לשון טומאה (ולשון זרות הוא ט"ס) וע"ז משני סבר רשב"ל כהדא דתני בר קפרא חתיכה של קדשי קדשים ושל ק"ק שנתבשלו עם החתיכות ר"ש מתיר וחכמים אוסרין. (פי' דרשב"ל סובר כבר קפרא דר"ש חולק על סיפא דבשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר תאוה דאסור לטמאים דר"ש ס"ל דמותר לטמאים דס"ל אין איסור חל על איסור ואיסור זרות חל מיד דנפיק מידי מעילה דהיינו היתר שחיטה שנינו וע"כ לא חל אח"כ על קדשי קדשים לזרים איסורא דטמאים אבל ר' יוחנן לטעמי' דס"ל בפ"ק דמעילה (דף ה') דהיתר אכילה שנינו וא"כ איסור זרות לא חל עד אחר זריקה (דנפיק מידי מעילה) ואז חל איסור דטמאים ג"כ דהוי בת אחת כיון שהוא לאחר זריקה ובבת אחת ר"ש מודה וע"כ ס"ל לר"י דסיפא אתי כד"ה. דאפי' לר"ש בבשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר תאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים ודוק: