יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ כו' ובגמ' מהו שתים שהן ארבע שתים לחיוב ושתים לפטור או ארבע לחיוב וארבע לפטור נשמעינה מן הדא שבועות שתים שהן ארבע א"ר בא תמן כולהון לחיוב ברם הכא חיוב ופטור אתינן מיתני. הדא אמרה ארבע לחיוב וארבע לפטור א"ר יוסי מתניתין אמרה כן שבועות שתים שהן ארבע לא לחיוב ודכוותה יציאות השבת שתים שהן ארבע לחיוב והא תני דלתות ההיכל שנים שהן ארבע אית לך למימר לא לחיוב ולא לפטור ניתני שנים עשר פטור לא אתינן מיתני אלא פטור שהוא כנגד חיוב. אמר ר' חייא בר אבא מהו ההן פטור דתנינן הכא מותר. א"ר יוסי עני ועשיר א' הם ומנו אותם חכמים שנים: הכנסה והוצאה א' הם ומנו אותם חכמים שנים יציאות השבת אין הכנסה בכלל כו' נשמעינה מהדא דאמר ר' יוחנן הכניס חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת חייב:

הנה לפי מה שכתבו התוס' בפ"ק דשבועות (ד' ה') בד"ה שתים שנראה כמו שפי' הקונט' במסכת שבת שתים הוצאה והכנסה דחיוב של בעה"ב העומד בפנים שהן ארבע הוצאה והכנסה דפטור ובחוץ לעני העומד בחוץ. וריב"א פי' שתים הוצאה דחיוב והוצאה דפטור שהן ארבע הכנסה דחיוב ודפטור לבעה"ב העומד בפנים וכן לעני העומד בחוץ דה"נ מפרש לעיל מתניתין דהכא שהים הוצאה דעני ודבעה"ב שהן ד' הכנסה דעני ודבעל הבית ובירושלמי בעי אי איכא לפרושי מתניתין כמו שפי' בקונטרס אי כריב"א כו':

ולפ"ז משמע דהתו' מפרשים דהאיבעי' של הירושל' שתים לחיוב ושתים לפטור היינו שתים לחיוב הוצאה והכנסה בפנים דהיינו לבעה"ב העומד בפנים וכן בחוץ לעני העומד בחוץ הוצאה והכנסה. או ארבע לחיוב וארבע לפטור (פי' דשתים שהן ארבע יש בתוכו חיוב ופטור דהיינו שתים חיוב של הוצאה ופטור של הוצאה שהן ארבע היינו הכנסה דחיוב ודפטו' דהיינו כפי' ריב"א) ונראה לי דהאבעי' הוא משום דהוי דחוק לי' לפרש יציאות השבת שתים היינו הוצאה והכנסה דא"כ איך קרי לי' יציאות [והוא קודם דמסיק א"ר יוסי עני ועשיר א' הן ומנו אותם חכמים שנים הכנסה והוצאה א' הן ומנו אותם חכמים שנים והוא כמו דמתרץ בש"ס דילן שבת (ד' ב') תנא הכנסה הוצאה קרי לי' וא"כ יציאות משמע הוצאה וא"כ איך קאמר יציאות השבת שנים דהיינו הוצאה והכנסה] וע"כ מבעי' לי' אי שתים לחיוב היינו הוצאה והכנסה דחיוב ושתים לפטור שהם ג"כ הוצאה והכנסה דפטור או ארבע לחיוב וארבע לפטור וניחא שפיר דלישנא דיציאות השבת יהיה הוצאה דחיוב והוצאה דפטור ואף דקאמר שהן ארבע וזהו הכנסות אעפ"כ בלישנא דיציאות השבת שתים אינן אלא יציאות:

וע"כ אומר נשמעינה מהדא שבועות שתים שהן ארבע וכן תנן יציאות השבת שתים שהן ארבע וא"ר בא (כצ"ל) תמן כולהון לחיוב ברם הכא חיוב ופטור אתינן מיתני (פי' שמתרץ על דתני הכא שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ וצ"ל דהתם לא קתני רק מה שהם כולם לחיובא. וא"כ איך נפרש שתים שהן ארבע וצריך לומר שתים שהן ארבע דהיינו הוצאה דעני והוצאה דבעה"ב ששניהם הם לחיובא שהן ארבע הכנסה דעני והכנסה דבעה"ב שהם ג"כ לחיוב וא"כ שתים שהן ארבע היינו שני הוצאות שהם ארבע היינו הכנסות א"כ שם לשון יציאות דוקא ובקרא כתיב יציאות אם כן דייק התנא לשון יציאות וא"כ צ"ל דהכא דקא חשיב חיובא ופטורא צריך לומר שתי יציאות של חיוב ושל פטור. ובשהן ארבע נכלל הכנסות וכמו דתנן בשבועות (וכן דייק הריב"א דמתניתין מיירי בשני יציאות של חיוב ושל פטור מהא דאיתא בשבועות (ד' ג') יציאות השבת שתים שהן ארבע שתים הוצאה דעני והוצאה דבעה"ב שהן ארבע הכנסה דעני והכנסה דבעה"ב). וע"ז אמר הדא אמרה ארבע לחיוב וארבע לפטור שיש בכלל שתים חיוב ופטור שהן ארבע חיוב ופטור והוא דבלשון יציאות השבת שתים יהי' רק הוצאות:

וע"ז אמר ר' הושעי' מתניתין אמרה כן שבועות שתים שהן ארבע לא לחיוב ודכוותה יציאות השבת שתים שהן ארבע (פי' וא"כ כיון דהוא כולה לחיובא א"כ בודאי יציאות השבת שתים שהן ארבע היינו שני יציאות דעני ודבעה"ב שהם לחיובא ועוד דשניהם יציאות. וע"כ אף דבמתניתין קא חשיב חיובי ופטורי אעפ"כ צריך לפרש מתניתין דיציאות השבת שתים כו' היינו נמי שתי יציאות אעפ"י שא' לחיוב וא' לפטור, וכמו דאמר ר' אבא תמן כולהו לחיוב ברם הכא חיוב ופטור אתינן מיתני:

ואפשר לומר שכל זה היינו למאי דסובר מתחלה דהוצאה והכנסה לאו חדא מלתא היא. וע"כ דחיק לאוקמי מתניתין דשתי יציאות היינו יציאות ממש אעפ"י שא' לחיוב וא' לפטור אבל למאי דמסיק אמר ר' יוסי עני ועשיר א' הן ומנו אותם חכמים שנים הכנסה והוצאה א' הן ומנו אותם חכמי' שהים א"כ אפשר שתיהם לחיוב וכמו שפרש"י) והיינו הוצאה וההכנסה דעני שהכנסה הוי נמי בכלל הוצאה והכי משמע בירושלמי (פ"ק דהוריות ה"ג) ולא נמצאת עוקר כל שם הוצאה א"ר שמואל בר רב יצחק כשאמר כגרוגרת מותרת ושתי גרוגרות אסורות כמאן דמר הכנסה והוצאה אחת היא ברם כמאן דמר הכנסה והוצאה שתים הן ולא נמצא עוקר כל שם הכנסה. ונראה לי שנתחלפו השורות (וכצ"ל) ולא נמצאת עוקר כל שם הוצאה (פי' וא"כ הוי עוקר אה כל הגוף ואין הב"ד מתחייב על זה) וכן פריך בפ"ק דהוריות (ד"ד) תנן יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות לרשות פטור ואמאי הוצאה הא כתיבה לא תוציאו משא מבתיכם דאמרי הוצאה הוא דאסור אבל הכנסה מותר וע"ז אומר ואתי כמ"ד הכנסה והוצאה אחת היא ונמצא כשעוקר הכנסה אינו עוקר כל הגוף ברם כמ"ד הכנסה והוצאה שתים הן לא נמצאת עוקר כל שם הכנסה (פי' וא"כ אם אמרו הוצאה אסורה הא הכנסה שרי' א"כ נמצאו עוקרים כל שם הכנסה א"כ הוי עוקרים כל הגוף דהכנסה ובכאן צריך לגרוס) כשאמרו גרוגר' מותרת ושתי גרוגרות אסורה (וא"כ אינם עוקרים כל הגוף ודלא כהפ"מ שנדחק בזה):

וא"כ יש פלוגתא בזה בירושלמי אי הכנסה והוצאה אחת היא או לא וא"כ בתחלה הי' סבור דהכנסה והוצאה שתים הן. אבל לבסוף דמסיק דהוצאה והכנסה אחת היא א"כ אפשר לומר דהפירוש הוא יציאות השבת שתים כו' היינו הוצאה והכנסה וא"כ א"ש טפי דהוי שניהם, חיובא ואעפ"כ ניחא הלשון דיציאותהשבת שתים (ואתי נמי שפיר מה דקאמר שהן ארבע. ובש"ס דילן מקשה על זה בשבת (ד' ב') חיובי מאי ניהו יציאות והא יציאות תרתי הוא דהוויין וא"כ תקשה על מה דקאמר יציאות השבת שתים שהן ארבע והא יציאות לא הוי אלא שתים). ובירושלמי רצה בתחלה לומר דיציאות היינו חיוב ופטור בכדי דבלישנא יציאות השבת שתים יהא רק הוצאות אעפ"י דקאמר שהן ד' והוי הכנסה זה לא הוי קשה לו כ"כ רק שביציאות השבת שתים לא יהי' רק הוצאה אבל לבסוף דמסיק דהוצאה והכנסה אחת היא א"כ אתי כל המשנה כפשוטה דהיינו יציאות השבת שתים שתיהן לחיובא ושתים היינו הוצאה והכנסה ותנא הכנסה הוצאה קרי לה:

ובזה מתיישב מה שהקשה הק"ע על התו"י בשבת (ד' ב') שכתב עוד י"ל שתים הוצאות דחיוב ופטור שהן ד' הכנסות דחיוב ודפטור. ואין נראה דבירושלמי בעי מה שנים ומסיק ב' לחיוב וב' לפטור עכ"ל ותמה על זה הק"ע דהא אמרי' בירושל' הדא אמרה ארבע לחיוב וארבע לפטור. אבל לפי מה שביארתי ניחא שזהו רק בתחלה דהי' סבור כמ"ד דהכנסה והוצאה שתים הן ע"כ הי' קשה לי' לשון יציאות השבת שתים וע"כ בעי לה אם לפרש יציאות השבת שתים היינו שני הוצאות א' דחיוב וא' דפטור אבל לבתר דמסיק ר' יוסי דהכנסה והוצאה אחת היא ע"כ הדר בי' ממה דאמר בתחלה אלא דיציאות השבת שתים שניהן של חיוב ושתים היינו הוצאה והכנסה ואעפ"כ קרי לי' בלשון יציאות דהכנסה והוצאה אחת היא (וא"כ לפי שיטת הש"ס דילן דמשני ג"כ תנא הכנסה הוצאה קרי לי' א"כ יותר מסתבר לפרש כפרש"י דהיינו יציאות השבת שתים שניהם של חיוב והיינו הוצאה והכנסה שהן ארבע לפטור ואע"ג דתנא יציאות אך תנא הכנסה הוצאה קרי לה כמו שביארתי ודו"ק):

[והנה בירושלמי קאמר הכא דאמר ר' בא תמן כולהון לחיוב הכא חיוב ופטור אתינן מיתני ואמר ר' יוסי מתניתין אמרה כן שבועות שתים שהן ארבע לחיוב ובפ"ק דשבועות (ה"א) איתא ר' מנא אמר לה סתם ר' אבין בשם ר' יוחנן תנינן תרתין כללין ולא דמו דין לדין שבועות שתים שהן ארבע מביא ארבע קרבנות מראות נגעים (והוא ט"ס וצ"ל) ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע מביא ב' קרבנות (פי' שהוא כמו דמקשה בש"ס דילן בשבועות (ד' ג') מתניתין לא ר' ישמעאל ולא ר' עקיבא אי ר' ישמעאל האמר אינו חייב אלא על העתיד לבוא אי ר"ע האמר על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש כו' וכן מקשה בירושלמי דתנינן תרתין כללין ולא דמיין זה לזה שבועות שתים שהן ארבע מביא ארבע קרבנות (פי' והוא כר' עקיבא דמחייב על העבר נמי) וידיעות הטומאה שתים שהן ארבע מביא ב' קרבנות (פי' אליבא דר"ע דמחייב על העלם טומאה ולא על העלם מקדש):

וע"ז אומר ר' אליעזר בשם ר' אבין פתר לה פתר חורן שבועות שתים שהן ארבע ר' עקיבא מראות נגעים (והוא ט"ס וצ"ל) ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע ר ישמעאל (פי' שהוא כמו דמשני בש"ס דילן בשבועות (ד' ד') רבי היא ונסיב אליבא דתנאי בידיעות נסיב לה כר' ישמעאל בשבועות נסיב לה כר"ע) וכן משני בירושלמי שבועות שתים שהן ארבע ר' עקיבא ידיעות הטומאה (וכצ"ל) שתים שהן ארבע ר' ישמעאל:

עוד שם ר' חגי בעי קומי ר' יוסי ולמה לי כר' ישמעאל ואפי' כר' עקיבא אתיא היא ידיעה והעלם על טומאת מקדש היא ידיעה והעלם על טומאת קודש א"ל מאן אית לי העלם טומאה והעלם מקדש לאו ר' ישמעאל

והנה הירושלמי הזה הוא תמוה דמאי מקשה ולמה לי כר' ישמעאל ואפי' כר' עקיבא אתי היא ידיעה והעלם על טומאת מקדש ידיעה והעלם על טומאת קודש והא מקשה תחילה דר' עקיבא לית לי' העלם מקדש וכמו דתנן בשבועות (ד' י"ד) ר"ע אומר ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדש. ר' ישמעאל אומר ונעלם ונעלם ב' פעמים לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש. וא"כ פליגי בזה ר' עקיבא ור' ישמעאל דר"ע אינו מחייב על העלם מקדש. וא"כ מאי בעי ר' חגי קומי ר' יוסי:

והנה הפ"מ כתב דהאבעי' היא דשתים שהן ד' היינו בהעלם טומאה והעלם מקדש דהיינו העלם זה וזה וכמו דבעי בשבועות (ד' י"ט) בעא מיני' רבא מר"נ העלם זה וזה בידו מהו א"ל הרי העלם טומאה בידו וחייב אדרבא הרי העלם מקדש בידו ופטור כו' אלא לא שנא וע"כ אמר בירושלמי בעא ר' חגי קומי ר' יוסי ולמה לי כר' ישמעאל ואפי' כר"ע ובהעלם זה וזה בידו היא ידיעה והעלם על טומאת מקדש ידיעה והעלם על טומאת קודש והיינו אם נעלמו שניהם וע"ז אמר לו מאן אית ליה העלם טומאה והעלם מקדש לאו ר' ישמעאל (פי' אבל לר"ע אפילו בהעלם זה וזה בידו נמי פטור וכמו שפירש"י בשבועות (דף י"ט) אלא לא שנא ופטור:

אך שזהו דוחק לפירושו בהעלם זה וזה ועוד דהירושלמי מחייב בהעלם זה וזה דהא התוספות כתבו דאלא לא שנא היינו שתים וכתבו תימא דהכא ולקמן פ' שלישי גבי העלם שבועה והעלם חפץ פשיט ר"נ לחיובא ובשבת (ד' ע') גבי העלם שבת והעלם מלאכות פשיט לפטור. וי"ל דלא דמי דהכא סברא הוא לחייב כיון דאיכא נמי העלם טומאה אבל התם אין סברא לחייבו על כל אחת ואחת כיון דבשגגת שבת וזדון מלאכות לא מיחייב אלא חדא השתא נמי דשגג במלאכה הרי יש כאן שגגת שבת וא"כ לשיטת הירושלמי דמיחייב בהעלם זה וזה בשגגת שבת ושגגת מלאכות א"כ כש"כ דמחייב הכא בהעלם טומאה והעלם מקדש. וכמו דאמרינן בירושלמי (ר"פ כלל גדול) שגג בזה ובזה רב המנונא אמר אינו חייב אלא אחת א"ל ר' זעירא ולאו כש"כ הוא אלו הזיד בשבת ושגג במלאכות אינו חייב על כל אחת ואחת מפני שניתוסף לו שגגות שבת איבד שגגת מלאכות אלמא דמחייב על העלם זה וזה חטאות הרבה וא"כ מכש"כ דחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש (ולקמן יתבאר בזה עיי"ש ודו"ק) [ושם מדמה נמי שגגת מלאכות להעלם טומאה והעלם מקדש דאמר התם קצר חצי גרוגרת בשחרית בזדון שבת ושגגת מלאכות וחצי גרוגרת בין הערבים בשגגת שבת וזדון מלאכות שגגות ושגגות שבו מהו שיצטרפו אמר ר' מנא אע"ג דלא אמר ר' יוסי הדא מילתא אמר דכוותי' אכל חצי זית בידיעות קודש ובהעלם טומאה וחצי זית בהעלם קודש ובידיעות טומאה העלם והעלם שבו מהו שיצטרפו]:

וע"כ נראה לי לפרש כמו דאמרינן בירושלמי (ספ"ג דהוריות ה"ז) דתנן התם ומה הן מביאין קרבן עולה ויורד ר' אליעזר אומר הנשיא מביא שעיר ואמרינן התם אמר ר' יוחנן לא אמר ר"א אלא מפני כריתות (והוא כמו דאמרינן בש"ס דילן (ספ"ג דהוריות ד' ט') ר"א אומר הנשיא מביא שעיר אמר ר' יוחנן לא אמר ר"א אלא בטומאת מקדש וקדשיו הואיל ונאמר בו כרת כבקבוע (פי' אבל בשמיעת קול וביטוי שפתים לא מיחייב ר"א שעיר הואיל ואין בהם כרת רק שהתורה חייבה קרבן עולה ויורד ע"כ אינו מחייב ר"א שעיר):

ואמרינן שם בירושלמי רב הושעי' בעי מעתה אפי' בקבוע אמר ר' יונה מסבר סבר ר' הושעי' שנעקר מכל הפרשה אלא כהדיוט עשיר עביד ליה ר' אליעזר א"ל אי כהדיוט עשיר עביד ליה ר' אליעזר אפי' על שמיעת קול ועל ביטוי שפתים (פי' שיתחייב על שמיעת קול ועל ביטוי שפתים נמי) דתני לא נחלקו ר"א וחכמים על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים שאינו מביא שעיר אלא שעירה ועל מה נחלקו על טומאת מקדש וקדשיו כו':

והנה הפ"מ נדחקו שם בדחוקים גדולים כמו שיראה המעיין וע"כ נראה לי דבעי רב הושעי' לר"א דמחייב שעיר היינו מחמת שהוא מחייבי כריתות וא"כ מחייב ר"א שעיר ע"ז אומר אפי' כקבוע (פי' שא"כ יהא מביא אשם תלוי נמי כמו שמביא בקבוע) דעל קרבן עולה ויורד אינו מביא אשם תלוי וכמו דאמרינן בהוריות (ד' ח') דאין אשם תלוי בא אלא על ספק חטאת קבועה וכן אמרינן בירושלמי שם וכמו דתנן אין מביא אשם תלוי על עשה ועל ל"ת שבמקדש. וע"כ אומר דלר"א שאומר שמביא שעיר פי' כמו שמביא על שער עבירות אם שגג בעבירה שיש כרת על זדונו א"כ מביא אשם תלוי נמי כמו שמביא על ספק חטאת קבועה וכן אמרי' בש"ס דילן בהוריות (ד' ו') אמר ר' יוחנן מודה ר"א שאין מביא אשם תני תנא קמי' דרב ששת אשם תלוי בא על טומאת מקדש וקדשיו א"ל דאמר לך מני ר"א היא דאמר הואיל ונאמר בו כרת כבקבוע מייתי נשיא שעיר עליו והא אמר ר' יוחנן מודה ר"א שאין מביא אשם תלוי קשי':

וע"ז אומר בירושלמי ר' הושעי' בעי מעתה אפי' בקבוע (צ"ל כקבוע) (פי' שיהיה דין לגמרי כמו בחטאת קבוע מביא אשם תלוי כמו בקבוע) וע"ז אומר אמר ר' מנא מסבר סביר ר' הושעי' שנעקר מכל הפרשה (פי' דהא דמחייב ר"א אינו מחמת הפרשה דקרבן עולה ויורד אלא מחמת שהוא כשאר חייבי כריתות שהנשיא מביא שעיר אלא כהדיוט עשיר עביד ליה ר"א (פי' שהחיוב הוא מצד הפרשה דקרבן עולה ויורד וכהדיוט עשיר עביד ליה ר"א. והחיוב הוא מחמת הפרשה דקרבן עולה ויורד ע"כ לא הוי כקבוע שיביא על זה אשם תלוי וע"ז אמר ר' מנא אי כהדיוט עשיר עביד ליה ר"א אפי' על שמיעת קול ועל ביטוי שפתים (פי' שיתחייב ע"ז אף ע"פ שאין בהם כרת אך מחמת חיוב הפרשה של קרבן עולה ויורד) וע"ז אומר דתני (צ"ל תני) לא נחלקו ר"א וחכמים על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים שאין מביא שעיר אלא שעירה. ועל מה נחלקו על טומאת מקדש וקדשיו שר"א ס"ל הואיל והוא בהכרת (פי' וע"כ נותנים עליו החומר על שאר כריתות אבל מ"מ החיוב הוא מחמת הפרשה של קרבן עולה ויורד):

וע"ז אומר למה אינו מביא שעיר אלא שעירה התיבין הרי משיח כו' הרי אינו מביא שעיר אלא שעירה. ונראה לי שיש כאן ט"ס (וכצ"ל) התיבין למה אינו מביא שעירה אלא שעיר כיון דהחיוב הוא מצד הפרשה ע"כ אמאי מביא שעיר וכ"ת דכיון דהוי כרת ע"כ נותנים עליו החומר של שאר חיובי כריתות וע"ז אומר הרי נשיא בעבודת כוכבים אינו מביא שעיר אלא שעירה (פי' ואין נותנים עליו החומר של שאר חייבי כריתות) אלא ודאי שסובר ר"א שנעקר מכל הפרשה. וא"כ שפיר בעי רב הושעיה מעתה אפי' כקבוע:

ועוד איפשר לומר דהא דבעי ר' הושעיא מעתה אפי' כקבוע (פי' לר"א דמחייב נשיא בשעיר להטעם מפני שהוא חייב כרת על כן מחייב נשיא בשעיר על זה אומר מעתה אפי' כקבוע (כמו דאיתאבירושלמי) (פי' שיתחייב בקבוע על העלם קודש ומקדש אפי' לר' אליעזר דתנן בשבועות (ד' י"ד) ר"א אומר השרץ ונעלם ממנו על העלם שרץ הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ר' עקיבא אומר ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש וא"כ ר"א נמי סובר דאינו חייב רק על העלם טומאה ולא על העלם מקדש וע"ז בעי לה רב הושעיא לר"א דמחייב על נשיא בשעיר מעתה אפי' בקבוע והוא כמו שכתבו התוס' בשבועות (ד' י"ט) בתוס' ד"ה הרי העלם מקדש בידו כו' אומר ר"ת דלא מיפטר אלא מקרבן עולה ויורד אבל חטאת קבועה חייב דהא גמרינן כו' דכל שחייבים על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת והא דאמר בפ"ק (ד' ב') דעל שאין בה ידיעה בתחילה שעיר החיצון מכפר אלמא לא מוקמינן ליה בחטאת קבוע דאי הוי ביה חטאת קבוע לא הוי חיצון מכפר אמידי דבר קרבן הא התם ודאי מיפטר לגמרי שלא יהא חמור אין ויש בה מיש בה ויש בה ומיהו קשיא לישנא דאמר הכי פטור משמע דפטור לגמרי ועוד דלקמן (ד' כ"ד) גבי יש אוכל אכילה אחת דחוק למצוא חטאת קבועה בטמא שאכל את הקודש ומוקי לה בנשיא כר אליעזר ולוקמה בהעלם קודש. ע"כ נראה דפטור לגמרי משום דהוי דבר שהיה בכלל ויצא לי דון בדבר החדש כו':

וע"ז בעי רב הושעיא מעתה אפילו כקבוע (פי' לר"א שאומר שנשיא מביא שעיר מעתה אפי' כקבוע אם כן יתחייב נמי כמו חטאת קבועה (פי' על העלם קודש ומקדש נמי) וע"ז אמר ר' יונה מסבר סבר ר' הושעיא שנעקר מכל הפרשה (פי' דהא דמחייב ר"א בשעיר היינו לא מחמת הפרשה דעולה ויורד אלא מפני שיש בה כרת וע"כ חייב ר"א כמו על שאר חייבי כריתות וע"כ פריך דאם כן ליחייב כקבוע' ממש ואפי' על העלם מקדש אלא כהדיוט עשיר עביד ליה אבל החיוב הוא מחמת הפרשה דעולה ויורד וע"ז פריך דאי כהדיוט עשיר א"כ יתחייב על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים וע"ז אמר דתני לא נחלקו ר"א וחכמים על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים שאינו מביא שעיר אלא שעירה ועל מה נחלקו על טומאת מקדש וקדשיו הואיל והוא בהכרת אבל לעולם אינו מתחייב כחטאת קבועה ועל זה פריך התיבין דלמה אינו מביא שעירה אלא שעיר מ"ש דנשיא כו' מתחייב שעירה ג"כ. אלא ודאי דחייב לא מחמת הפרשה דקרבן עולה ויורד וע"כ איפשר דחייב אפי' לר"א על העלם קודש ומקדש נמי:

ובזה יתבאר הירושלמי ר' חגי בעי קומי ר' יוסי ואפי' כר"ע אתי דלעולם מתחייב ארבע קרבנות כמו בשבועות אתי היא ידיעה והעלם על טומאת קודש היא ידיעה והעלם על טומאת מקדש (פי' דהא חייבין נמי אפי' על העלם קודש ומקדש קרבן קבוע דהא זדונו כרת) ואין הנ"מ אלא דאין מתחייב קרבן עולה ויורד וכמו שביארתי בירושלמי דהוריות דמעתה אפי' בקבוע (וקצת קשה דהוי להו להתוספות להוכיח דאם היה מתחייב חטאת קבוע לר"ע אם כן אמאי דחיק לאוקמי בשבועות (ד' ד') דרבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי אמאי לא משני דמיירי בקבוע ואי איפשר לומר דכיון דתנן במתניתין את שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף ה"ז בעולה ויורד א"כ משמע דקאי אקרבן עולה ויורד דהא הש"ס בשבועות (ד' ג') רצה לתרץ לעולם ר' ישמעאל וכי לא מחייב ר' ישמעאל לשעבר קרבן אבל מלקות חיובי מיחייב אם כן לא קאי סיפא ארישא אך באמת מקשה עליו לבסוף אי הכי שתים שהן ארבע תרתי הוא דהוויין ותו את שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים העלמה למלקות מאי עבידתה ותו ה"ז בעולה ויורד וא"כ תקשי הכא נמי ה"ז בעולה ויורד לא אתי דהא מתחייב קרבן קבוע):

וע"כ בעי ולמה לי כר' ישמעאל ואפילו כר' עקיבא אתי היא ידיעה והעלם על טומאת מקדש וידיעה והעלם על טומאת קודש דמקשה דהא צריך להביא חטאת קבועה וא"כ ניחא האי דידיעות הטומאה שנים שהן ארבע (אך דהא איפשר לומר דאם כן כיון דמתחייב בקרבן קבוע למה לי ידיעה בתחילה הא אפי' בלא ידיעה בתחילה נמי מתחייב בקבוע כמו שאר החטאות שמביאין על זדונו כרת אך זה כתבו התוס' דבלא ידיעה בתחילה לא מתחייב בקבוע דא"כ יהיה חמור אין בה ויש בה מיש בה ויש בה) וע"ז בעי ר' חגי ולמה לי כר' ישמעאל ואפי' כר"ע אתי היא ידיעה והעלם על טומאת מקדש היא ידיעה והעלם על טומאת הקודש דאפי' לקבוע בעי נמי ידיעה והעלם א"כ ניחא הא דקתני ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע:

וע"ז אמר לו מאן אית ליה העלם טומאה והעלם מקדש לאו ר' ישמעאל והנה בפשוטו הוא כמו דמשני בש"ם דילן בשבועות (שם) ותו ה"ז בעולה ויורד וע"ז אומר דבעולה ויורד אין מחייב בהעלם קודש רק ר' ישמעאל וא"כ ודאי אתי כר' ישמעאל:

אך שיש לדקדק דאמאי קאמר מאן אית ליה העלם טומאה והעלם מקדש לאו ר' ישמעאל דאמאי נקט דווקא דמאן תנא העלם טומאה והעלם מקדש ואמאי לא קאמר והעלם קודש. דהא ר' חגי בעא מיניה על העלם קודש ג"כ. ואיפשר ליישב ע"פ מה שכתב בס' תשובות הגאון רע"א (ס"ח) שכתב דלכאורה קשה בהעלם מקדש אמאי סביר שהוא חייב הא הוי מתעסק כמו סבר שהבהמה חולין ושחטה בחוץ וצריך לומר דדווקא לענין חטאת קבועה מיעטה הכתוב דאשר חטא בה פרט למתעסק אבל לענין עולה ויורד ליכא קרא וא"כ מיושב קושי' התוס' דשפיר אמרי' העלם מקדש פטור לגמרי דהקרא דעולה ויורד מיירי בהעלם טומאה ומצד חיוב חטאת ממילא פטור משום מתעסק ומדוקדק היטב לישנא דמתניתין דבריש דאכל קודש לא קתני עלה ר"א אומר כו' ואיך חייב על העלם מקדש כדקתני סיפא גבי מקדש והיינו דבעי למימר דאינו חייב כלל ובאכל קודש אדרבה לר"א דס"ל דקרא רק בהעלם טומאה ממילא בהעלם קודש חייב חטאת דלא פטור מדין מתעסק דהא בחלבים ובעריות חייב מטעם דנהנה לזה קתני רק בהעלם מקדש דליכא חטאת קבוע משום דהוי מתעסק:

וע"כ ניחא בירושל' דקאמר אמר ליה מאן אית ליה העלם טומאה והעלם מקדש לאו ר' ישמעאל (פי' דקושיתו דלתחייב משום קרבן קבוע אינו רק בהעלם קודש אבל בהעלם מקדש אינו חייב כלל חטאת קבוע משום דהוי מתעסק וע"ז אמר ליה העלם טומאה והעלם מקדש לאו ר' ישמעאל (פי' דבהעלם מקדש אינו מחייב רק ר' ישמעאל דהיינו בעולה ויורד אבל בחטאת קבוע אין לחייב בהעלם מקדש דהא הוי מתעסק וע"כ צריך לומר דשבועות שתים שהן ארבע ר' עקיבא וידיעות הטומאה שתים שהן ארבע היינו ר' ישמעאל (פי' דרבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי. ויש עוד להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו ובמ"א יתבאר ודו"ק):

שם ר' יוסי בשם ר' יוחנן המוציא אינו חייב עד שיניח ר' יעקב בר אדא בשם ר' יוחנן עד שיטול ועד שיניח ר' זעירא בעי עד שיטול על מנת להניח (והוא כמו דאמרינן בפ"ק דשבת (דף ה') אמר רב ספרא אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן המעביר חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היה עקירה משעה ראשונה לכך) נטל לאכול ונמלך להניח לא הוה חייב (פי' משום דבעינן שיהא עקירה משעה ראשונה) מה דמר ר' יוחנן דלא כר' יוסי דתני הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת אם הניחה בתוך ד' אמות לראשונה חייב ואם לאו פטור ר"י אומר אם העבירו דרך עליה חייב ואם לאו פטור ר' יוסי עביד המהלך כמניח. וע"כ אפילו אם העבירו דרך עלי' בשעה שהוא מהלך חייב (ועיין בש"ס דילן בשבת (ד' פ') ואמר רבא הוציא חצי גרוגרת והניחה ראשונה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירו דרך עלי' חייב ופריך והא לא נח ומשני כגון שהעבירה תוך שלשה ע"ש) וע"ז אמר ר' יוסי עביד המהלך כמניח וע"כ אם העבירה דרך עלי' חייב וע"ז אמר מה דמר ר' יוחנן דלא כר' יוסי דהא לר"י בעינן דווקא שיניח ועוד למ"ד דמהלך כמניח א"כ אפי' לא נטלו מתחילה ע"מ להניח נמי חייב וכמו דאמרינן בכתובות (ד' ל"א) בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד דמי ופירש"י ועקירת כל פסיעה הוי עקירה והנחת הרגל היא הנחה א"כ אפי' לא הוציאן משעה ראשונה לכך נמי חייב וע"ז אומר מה דמר ר' יוחנן דלא כר' יוסי:

וע"ז פריך כמה דר' יוסי עביד המהלך כמניח לחיוב כך הוא עביד המהלך כמניח לפטור כיון שהוציאו נעשה כמו שהניחה שם ויהא פטור וא"כ בהנחת הפסיעה ראשונה נעשה כמו שהניחה שם וא"כ איך יצטרף לחצי הגרוגרת השני'. ומשני תפתר שהיתה נתונה בתוך ארבע אמות וא"כ בפסיעה ראשונה הי' ג"כ בתוך ד' אמות ובתוך ד' אמות מצטרפין וכמו דאמר ת"ק הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת אם בתוך ד' אמות לראשון חייב וה"נ בפסיעה ראשונה אליבא דר' יוסי הי' בתוך ד' אמות וכיון בהדא (כצ"ל) תני ואם לאו פטור וא"כ אפי' לא העבירו דרך עלי' נמי חייב ואיך תני ואם לאו פטור אמר רבא בר בריה דרב פפי תיפתר שהי' הפתח רחב חמשה אמות והוציא א' לכאן כו' והרי נא הוציא את השני' בתוך ד' אמות לראשונה ואהא קאי הא דתני ואם לאו פטור:

עוד (שם) תמן תנינן ר"מ אומר אם היתה. שבת והוציאו אמרו לו אינו השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח כו' מחלפי שיטתי' דר' יוסי תמן לא עביד המהלך כמניח וכא עביד המהלך כמניח א"ר יודן תפתר שהיה מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה והרי לא הילך. והנה המפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו בזה מאוד:

וע"כ נראה לי לבאר והוא שהירוש' מקשה דתמן לא עביד ר' יוסי המהלך כמניח (פי' דתמן בכריתו' לא עביד המהלך כמניח) וכא עביד המהלך כמניח (פי' הכא בשבת עביד המהלך כמניח): וכמו שביארתי ובכריתו' לא עביד המהלך כמניח והוא כמו שביארתי בעירובין (פ"י ה"ו) לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר כו' ופריך שם בירו' אין פיו למעלה מעשרה ומשני שנייא היא שמתגלגלין ויורדין ובארתי שם ששיטת הירושלמי הוא דלא כשיטת הש"ס דילן בעירובין (ד' צ"ט) דהטעם הוא גזירה שמא יכניס הכלי אצלו כמו שפירש"י וכמו דאמרינן התם רישא רבנן וסיפא ר"מ ומשני בחפצים הצריכין לו ודברי הכל ופירש"י בחפצים הצריכין לו אפילו רבנן מודו דגזר בהו דמתוך שהוא צריך להם יכניס אצלו הילכך משקין הללוצריכין לכלי וגזרינן. ואם כן לשיטת הש"ס דילן הוא משום שהוא גזירה דרבנן אבל לשיטת הירו' הוא משום שמכניס מרה"ר לרה"י ואעפ"י שפיו הוא למעלה מעשרה והוי מקום פטור אפ"ה כיון שמתגלגלין ויורדין ע"כ חייב וכן אמרינן (שם) בירושלמי תני גמל שראשו ורובו מבפנים מלעיטין אותו מבפנים מבחוץ מלעיטין אותו מבחוץ ופריך בירוש' אין פיו למעלה מעשרה טפחים ע"ש שבארתי בארוכה ושם הבאתי התוס' דעירובין (דף כ') בד"ה לא יעמוד אדם שכתבו בפרק בתרא דעירובין (דף צ"ט) מוקי לה בחפצים הצריכין לו וגזרינן שיכניס אצלו וקשי' דתיפוק לי' דקא מעייל מרה"ר לרה"י כו' ועי' מה שביארתי ע"ז (פ"ב דעירובין ה"ב).

והנה לפי שיטת הירושלמי הי' סבור מתחלה שהוציא מרה"י לרה"ר והניח בפיו ובלען דבפיו הוי מקום פטור אך שהחיוב הוא מחמת שבלען וכמו דאמרי' בעירובין (שם) שנייא היא שמתגלגלין ויורדין וא"כ אף שהלך המאכל דרך מקום פטור אפ"ה חייב. והוא דלא כמו שכתבו התוס' בשבת (דף ק"ב) בד"ה והוציאו בפיו חייב וכתבו התוספות כולהו כהדדי קא אתו דבליעתו הוי הנחה כו' ואע"ג דפיו למעלה מי' ואינו רחב ד' בטל הוא אגב ר"ה וזהו לשיטת הש"ס דילן דאם הוא עומד במקום א' לא הוי פיו מקום פטור וכמו שכתבו התוס' בעירובין אבל לשיטת הירושלמי הטעם הוא משום דמתגלגלין ויורדין והוי כמוציא מחנות לפלטי' דרך סטיו דחייב כמו דאמרינן בשבת (דף ו'):

וע"כ פריך דזהו דוקא אי אמרינן דמהלך לאו כמניח דמי. אבל אי אמרינן דמהלך כמניח דמי א"כ בשעת הילוכו כיון שעל כל פסיעה הוי כמו שנח א"כ בשעה שהי' בפיו נח דהא מהלך כמניח וא"כ הוי כנח במקום פטור. וע"ז משני א"ר יודן תיפתר שהי' מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידיו ונטלה ואכלה והרי לא הילך והחיוב ע"י שהכניס מרשות הרבים לרשות היחיד ולא הילך:

וכן אמרינן לקמן בירושלמי המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור שלא עשה מלאכתן בבת אחת הא אם עשה מלאכתן בבת אחת חייב בן עזאי אומר אפי' עשה מלאכתן בבת אחת פטור והא תנינן רבי מאיר אומר אם היה שבת והוציאו ואמרו לו אינו השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח על דעתיה דרב הונא דלא כבן עזאי (פי' שאמר דפליגי במוציא) על דעתי' דר' יהודה דלא כבן עזאי ודלא כרבנן (פי' לרב יהודה דאמר הכל מודים במוציא שהוא פטור דברי הכל היא שמהלך כמניח. וא"כ הוא דלא כבן עזאי ודלא כרבנן). א"ר חיננא מנו אמרו לו חכמים שהן בשיטת בן עזאי (פי' דאדרבא מנו אמרו לו חכמים היינו ר' יוסי) וכמו דאמרינן מנו אמרו חכמים ר' יוסי ושהן כשיטת בן עזאי (פי' דמהלך כמניח דמי דהא אמר ר' יוסי אם העבירו דרך עלי' חייב והוא משום דמהלך כמניח) ואעפ"כ לא קשיא דהא אמר ר' יודן תיפתר שהי' מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה והרי לא הילך. וא"כ כיון שלא הלך א"כ ניחא ולא קשי' על דרב הונא ורב יהודה ודו"ק:

[והנה בזה שאמר בירושלמי א"ר יודן תיפתר שהיה מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה והרי לא הילך וא"כ החיוב הוא ע"י הנחה שבמעיו. בזה יתבאר הירושל' דאמרינן בב"ק ופ"ג ה"ב) המוציא את תיבנו כו' וכל הקודם בהם זכה כו' חזקיה אמר והוא שהפכה על פניה לזכות בה מילתיה דחזקיה אמר המטלטלין נקנין בהפיכה. אלא המטלטלין מהו שיקנה בגרירה א"ר בון בר חייא נראין הדברים בעמודין ובעורות קשין אבל בעורות רכין לא קנה עד שיגביה א"ר אחא ליידא פשטא על שיטתהון דרבנן והנה הפ"מ פירש דזה קאי על מה שאמרו דהמטלטלין נקנין בגרירה. ולי נראה לבאר דקאי על הא דאמר חזקיה והוא שהפכה על פניה לזכות בה מילתיה דחזקיה אמר המטלטלין נקנין בהפיכה. וע"ז אומר דליידא פשטא על שיטתהון דרבנן דמזה נוכל להוכיח אם המטלטלין נקנין בהפיכה דהיינו אפילו פחות משלשה או דבעינן דווקא שיגביה שלשה וכמו דאמרינן בב"ק (ד' כ"ט) אלא אמר רב אשי כגון שהפכה בפחות מג' וכתבו התוס' מכאן אין לדקדק דלא בעי הגבהה ג' טפחים דכי מתכוון קני לה בפחות מג' דשאני הכא משום דאפי' הבטה בהפקר קני כו' ובירושלמי אומר חזקיה אמר והוא שהפכה על פניה לזכות בה פי' כיון שמתכוין לזכות ע"כ אפי' פחות מג' נמי:

וע"ז אומר דליידא פשטא על שיטתהון דרבנן (פי' דמהא דלקמן נוכל להוכיח אם בעינן דווקא הגבהה שלשה או לא) וע"ז אומר בן סורר ומורה מהו שיהי' חייב בתשלומי כפל בגניבה ראשונה או מאחר שהוא ש ס ס בהתראת מיתה יהא פטור פי' דמיבעי ליה בן סורר ומורה מהו שיהא חייב בתשלומי כפל בגניבה ראשונה דמיתה לא מיחייב אלא אגניבה אחרונה אבל על כל זה לא מיחייב על גניבה אחרונה אלא מחמת גניבה ראשונה וע"כ בעי מהו שיהיה חייב על תשלומי כפל בגניבה ראשונה וזהו כמו דאמרינן בכתובות (ד' ל"א) גופא א"ר אבין הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא:

ובכה"ג בעי בירושלמי בן סורר ומורה מהו שיהיה חייב בתשלומי כפל בגניבה ראשונה אם נאמר מאחר דלא מחייב מיתה עד גניבה אחרונה ע"כ לא אמרינן קלב"מ. או כיון דמאחר שהוא בהתראת מיתה יהא פטור (ולכאורה פליג בירושלמי על הש"ס דילן דאמרינן בסנהדרין (ד' פ"ו) אמר אביי הכל מודים בבן סורר ומורה כו' הכל מודים בבן סורר ומורה בעדים הראשונים שאין נהרגים מתוך שיכולין לומר להלקותו באנו כו' וא"כ לפי"ז גניבה ראשונה לא הוי בהתרי' מיתה דהא יכולין לומר להלקותו באנו איפשר לומר דמ"מ גניבה ראשונה הוי בהתרי' מיתה דמחמת זה מתחייב אגניבה שני') (והא דלא מיפטר משום דלוקין על הגניבה ראשונה איפשר לומר דמיבעי' ליה אליבא דר"מ דס"ל לוקה ומשלם אבל מת ומשלם לית ליה ועוד יתבאר ע"ז במקום אחר):

וע"ז אומר נשמעינה מן הדא הגונב כיס חבירו והוציאו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבת כיס עד שלא קידש עליו השבת וע"ז פריך ולא בהתריי' מיתה הוא ותימר חייב. הא אע"פ שהוא בהתריי' מיתה יהא חייב (והוא כמו דאמרינן בש"ס דילן בכתובות (ד' ל"א) על הא דאמר ר' אבין הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא וע"כ חייב ואמרינן מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור סקילה וע"ז פריך ואמאי נימא הגבהה צורך הוצאה היא). וכן פשיט נמי בירושלמי על הא דאיבעי' ליה בן סורר ומורה מהו שיהיה חייב בתשלומי כפל בגניבה ראשונה

ובזה יתבאר הא שהבאתי תחילה דמילתיה דחזקיה אמר המטלטלין נקנין בהפיכה כו' א"ר אחא ליידא פשטה על שיטתהון דרבנן ויתבאר ע"פ מה שכתבו התוס' דכתובות (ד' ל"א) בד"ה נימא הגבהה צורך הוצאה היא וכתבו התוס' תימא לפר"ת דהגבה' קונה פחות מג' טפחים מאי פריך והא כיון דקנאה קודם התחלת עקירה דעקירה לא הוי עד שיגביה שלשה דלמטה משלשה הוי כלבוד כדאמרינן בהמוציא (ד' פ') העביר חצי גרוגרת דרך עלי' חייב וא"כ דין הוא שיתחייב כמו לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי דחייב לפי שקנאה קודם שהתחיל העקירה כו' וע"ז אומר דליידא פשטה על שיטתהון דרבנן והוא דלחזקי' דאמר דהמטלטלין נקנים בהפיכה (פי' אפי' פחות מג') א"כ איך פשטי רבנן מהא דתנן הגונב כיס חבירו והוציאו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבת כיס עד שלא קידש עליו השבת ולא בהתריית מיתה הוא ותימר חייב וכא אע"פ שהוא בהתרי' מיתה יהא חייב (פי' בגניבה ראשונה) דאיך מוכח דהא בגניבה קנאו מכיון שהפכה אפי' בפחות מג' ובשבת לא מתחייב עד שיגביה שלשה א"כ קנאו מקודם שהתחיל החיוב מיתה וכמו שהקשו התוס' וא"כ מוכח מזה דרבנן פליגי על חזקיה וס"ל דהפכה אינו קונה רק דווקא בשלשה וע"כ ניחא הפשיטות מה שפשטו דהא מכיון שהגביה שלשה הוי התחלת מיתה וחייב וכא נמי חייב וע"ז אומר ר' הושעיה תניתא כדעתי' כו' ואיפשר דרבי הושעיה פליג אחזקיה דס"ל דאינו חייב עד שיגביה שלשה וא"כ מוכח מזה דאע"פ שהוא בהתחלת חיוב מיתה אפ"ה אינו פטור מן התשלומין וע"ז אומר ר' הושעיה תניתא כדעתיה דתני המוציא אף ע"פ שלא הניח חייב. פי' דמהלך כעומד דמי ודכוותה המוציא אע"פ שלא נטל להוציא חייב שאין התרייתו אלא בשעת הוצאתו והוא כמו דמשני הש"ס דילן בכתובות (ד' ל"א) הא מני בן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי וכמו שפירש"י הילכך קני משעת הגבהה וחיוב מיתה בפסיעה בתריי' קא אתי ליה:

ואמרינן שם בירו' מיתיבי הא מתניתא זימנין דמותבין ומסייעין לר' יוחנן וזימנין דמותבין ומסייעין לר"ש יש אוכל אכיל' אחת וחייב עלי' ארבע חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ ר"מ אומר אם היה שבת והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו השם אית דמתיבין ומסייעין לר' יוחנן הוציאו בשבת אין כאן הנחה ולמה אמרו אינו השם (פי' הפ"מ השתא מפרש הש"ס דמתיבין הכא למאן דפליג אר' יוחנן התם ומסייעין לר' יוחנן משום דקתני הוציאו בשבת ולא הודו לו חכמים לר"מ למיחשב ג"כ חיובא בשבת אין הנחה כלומר ואי אמרת דאין כאן הנחה דלא צריך להנחה אלא דאמרינן מהלך כמניח לענין שבת וכר' הושעיא ואם כן קשי' ולמה אמרו חכמים לר"מ אינו מן השם מן השם הוא דחיובא דכולהו במהלך היא אלא ש"מ כר' יוחנן ותיובתא לר' הושעיא עכ"ל) ולכאורה קשה דאמאי לא תירצו כמו דאמרינן הכא בירושלמי דלא מיירי במהלך אלא שהיה מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה והרי לא הילך. וכן אמרינן לקמן בירושלמי והא תנינן ר"מ אומר אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח על דעתיה דרב הונא דלא כבן עזאי (פירוש דס"ל דפליגי בזורק אבל במעביר חייב לכ"ע במהלך) וא"כ איך אמרו לו שאינו מן השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח הא שניהם חייבין משום מניח א"ר חנינא מנו אמרו לו חכמים שהם שיטת ק עזאי. כתב הק"ע כלומר ואפי' כבן. עזאי ומיירי כשהיה מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה שאין כאן הילוך וכדשני לעיל כו' ועוד יש בזה כמה דקדוקים לפי' הפ"מ:

ע"כ נ"ל לבאר והוא כמו דאמרינן בכתובו' (ד' ל"א) הבא על אחותו כו' ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' דאינו לוקה ומשלם כו' ר' יוחנן אמר אפי' תימא אחותו נערה כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו כו' ואמרינן שם בכתובות (ד' ל"ג) ר"ל אמר הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם כו' ואמרי' בכתובות (ד' ל"ד) בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל דקא מוקים לה כרבנן אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן אמר לך כיון דאתרו בו פטור כי לא אתרו בו נמי פטור ואזדו לטעמייהו דכי אתי רב דימי אמר חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר ר' יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור רבי יוחנן אמר חייב דהא לא אתרו ביה ר"ל אמר פטור כיון דאילו אתרו בו פטור כי לא אתרו בו נמי פטור ואמרינן (שם ד' ל"ה) אלא כי אתא רבנן אמרו חייבי מיתות שוגגין כ"ע לא פליגי דפטורין כי פליגי בחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר כו'

והנה אמרינן בירושלמי (פ"ג דכתובות ה"א) תמן תנינן האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ותנינן אלו הן הלוקין הכא את אמר לוקה וכא את אמר משלם ר' יוחנן לצדדין הוא מתניתא אם התרו בו לוקה לא התרו משלם כו' ר' שמעון בן לקיש אמר ואפי' לא התרו אינו משלם מאחר שאלו מתרין בו היה לוקה מתניתא פליגא על ר"ש בן לקיש האוכל תרומה שוגג משלם את הקרן וחומש ואלו התרו בו אינו לוקה פתר לה כר"מ דר"מ אמר לוקה ומשלם א"ר חנינא קומי ר' מנא ואפי' יסבור דמתניתא דר"מ קריי' דר"מ והכתיב איש כי יאכל קודש בשגגה אלא מיסבר סבר רשב"ל חומש קרבן כו':

והנה האחרונים הקשו מהא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם א' ר"מ אומר אף אם היה שבת והוציאו בפיו חייב והקשו אהא דאם היה שבת והוציאו בפיו חייב דא"כ הוה חייבי מיתות שוגגין ואמרינן בכתובות (ד' ל"ה) אלא כי אתא רבנן אמרו חייבי מיתות שוגגין כ"ע לא פליגי דפטורין כי פליגי בחייבי מלקות שוגגין כו' וא"כ כיון דבחייבי מיתות שוגגין כ"ע מודו דפטור אם כן לדברי ר"מ לא יתחייב אשם לפי מה שכתבו התוס' בפסחים (ד' כ"ט) דאע"ג דלענין קרבן לא אמרינן קלב"מ אעפ"כ אמרינן שם האוכל חמץ של הקדש במועד כו' יש אומרים לא מעל ואמרינן התם א"ר יוחנן ר' נחוניא בן הקנה היא דתני' ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יוה"כ כשבת לתשלומין מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יוה"כ מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין והטעם הוא כיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש עכ"ל וא"כ ה"נ כיון דחייבי מיתות שוגגין פטורין א"כ איך מתחייב אשם מעילה דכיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן והנה האחרונים תירצו דזהו דווקא לר' נחוניא ב"ה דס"ל דחייבי כריתות נמי פטור ואם כן סובר דלא אמרינן דדווקא ברשעה המסורה לב"ד הכתוב מדבר וע"כ פטור מקרן וחומש דמעילה דאע"ג דהוי כמו לצאת י"ש אבל לפי מאי דקיי"ל דלצאת י"ש חייב א"כ הוי קרן וחומש דמעילה כמו לצאת י"ש אבל הירושלמי סובר דאפי' במעילה נמי פטור מקרן וחומש

ובזה יתבאר הירושלמי מיתיבי הא מתניתא זמנין דמותבין ומסייעין לרבי יוחנן זמנין דמותבין ומסייעין לר"ל והוא דמותבין לר"ל ומסייעין לר' יוחנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ. ר"מ אומר אם היה שבת והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו מן השם וע"כ מותבין מזה המשנה לר"ל ומסייעין לר' יוחנן דס"ל דאין חייבי מיתות שוגגין פטורין דאל"כ איך אמרו לו אינו מן השם דמשמע דאם היה מן השם היה מודה לר"מ. והא קשה דאם כן לא יתחייב אשם מעילות:

וע"ז אומר הוציאו בשבת אין כאן הנחה פי' דלכאורה איפשר לומר דנגמרה הנחתו בפיו קודם שבלעו וע"כ מתחייב אשם מעילות על הבליעה שאח"כ. ע"ז אומר הוציאו בשבת אין כאן הנחה פי' שאין כאן הנחה דלשיטת הירושלמי דקאמר א"ר יודן תיפתר שהי' מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה והרי לא הילך. וא"כ לא נגמרה ההנחה עד שנחה בתוך מעיו. וא"כ אמאי אמרו לו אינו מן השם והא דמקשה מהא דאמרו לו אינו מן השם ולא מקשה מהא דר"מ גופא דאמר הי' שבת והוציאו בפיו חייב הוא משום דמדר"מ לא קשה דהא איהו ס"ל דלוקה ומשלם ואפ"ל דכמו שלוקה ומשלם ה"נ ס"ל דמת ומשלם וע"כ מקשה מהא דאמרו לו אינו מן השם ותיפוק ליה דאם נוסיף חטאת משום שהוציאו בשבת א"כ לא יתחייב קרבן מעילה:

ואף דאמרינן בירושלמי (פ"ג דכתובות שם] הכל מודין שלא היה ממון אצל מיתה מן הדא מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג בין מזיד לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלק בין שוגג בין מזיד לפוטרו ממון מה פליגי ממון אצל מכות כו' וא"כ קשה דאף לר' יוחנן נמי פטור מאשם מעילה אך זהו דווקא בדבר א' ע"כ ילפינן ממכה אדם אבל לא בב' דברים וכמו דאמרינן שם בירושלמי דאתפלגין השוחט אותו ואת בנו כו' ר' יוחנן אמר התרו בו משום אותו ואת בנו לוקה כו' רשב"ל אמר אפי' התרו בו משום אותו ואת בנו לא היה לוקה מאחר שאלו התרו בו כו' היה נסקל א"ל אפי' כר' יוחנן צריכא ליה תמן שני דברים וכא דבר א' כו' דבשני דברים אמרינן דאפי' בחייבי מיתות שוגגין נמי לוקה משא"כ בדבר א'. וא"כ לענין ממון נמי אע"פ דחייבי מיתות שוגגין פוטר לכ"ע אך זהו דווקא בדבר א' אבל לא בשני דברים וביארתי זה במ"א שיטת הירושלמי וע"כ מסייעין מזה לר' יוחנן דאין חייבי מיתות שוגגין פטורין דלר"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין אפי' בשני דברים א"כ יפטור מקרבן מעילה (והירושלמי לא ס"ל התירוץ דהוי כמו לצאת ידי שמים ואפילו בתרומה שכתבו התוס' בכתובות דע"כ חייב בשוגג משום דהוי לכפרה אפ"ה אמרינן בירושלמי (שם) אפי' יסבור ר"ל כר"מ מתניתא דר"מ קריי' ל דר"מ והכתיב איש כי יאכל קודש בשגגה. אלא מיסבר סבר רשב"ל חומש קרבן ואפי' תימא חומש קרבן קרן קרבן (פי' בתמיה) א"ר יודן בר שלום מתניתא אמרה שהקרן קנס דתנינן תמן אינו משלם תרומה אלא חולין מתקנין והם נעשים תרומה אילו מה שאכל היה משלם ניחא ועוד מהדא דתני אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין ואם שילם חולין טמאים יצא ולא דמי עצים הוא חייב לו הדא אמרה שהקרן קנס כמה דאת אמר הקרן קנס ודכוותה חומש קנס (ופי' הפ"מ מסקנת הקושי' היא דמאי חשבת קרן קנס ולחומש קרבן ואמאי לא נימא דחומש ג"כ משום קנס הוא דריבתה התורה לאוכל בשגגה) והדרא קושיא לדוכתא דלא הוי חומש כקרבן וקשי' לר"ל היכי מתרץ לה לקרא ומשני אלא רשב"ל כדעתי' כמה דאת אמר תמן הכל הוא בכלל לא תענה ברעך עד שקר יצא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו לא שישלם ממון וכא היה הכל בכלל וכל זר לא יאכל קודש יצא ואיש כי יאכל קודש בשגגה שישלם ממון אלמא דאפי' בתרומה לא משני הירושלמי דהוי משום כפרה אלא שהוא בתורת קנס. וע"כ סובר נמי דבמעילה נמי לא הוי הטעם משום שהוא כמו לצאת ידי שמים וכן משמע בירושלמי דקאמר (שם) והתני מודים חכמים לר"מ בגונב תרומה של חבירו שהוא חייב לשלם שכן האוכל תרומה לוקה והתני מודים חכמים לר"מ בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא לוקה ומשלם שכן האוכל חלבו לוקה והתני החוסם את הפרה משלם ששה קבין לפרה וארבע קבין לחמור שכן החוסם פרתו לוקה ונראה לי שהוא כמו שפירש"י בכתובות (ד' ל') רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו ופי' הקונט' דס"ל לרב אשי דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור כו'. וכתבו התו' נראה דאי חשיב אכילת תרומה וקריעת שיראין ממון לזה ונפשות לזה אם כן תקשי ליה לרבא הא דתנן בב"ק (ד' ל"ב) והוא שהדליק את חבירו כו'

וע"כ משני הירושלמי דכיון דאם אכל חלבו נמי היה חייב מלקות או שאוכל תרומתו נמי חייב מלקות ע"כ הוי כמו מלקות לזה וממון לזה וע"כ חייב ובזה יתבאר הא דאמרינן בירושלמי א"ר יוסי שכן מחוייבי מיתות גנב תרומת הקדש ואכלה שהוא לוקה ומשלם מ"מ הפסידו ממון והנה הירושלמי הזה תמוה והפ"מ פי' כמחוייבי מיתות כלומר ר' יוסי מסיק לטעמא דמילתא דבני חייבי מיתות מצינו נמי לוקה ומשלם כגון גנב תרומת הקדש שהקדישו לבדק הבית דהרי מכל מקום הפסידו ממון לחבירו עד כאן לשונו:

ולי נראה לבאר במה שביארתי בספרי נועם ירושלמי על הירושלמי (פ"ו דתרומות) יש בו כזית ויש בו שוה פרוטה שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן משלם להקדש ר' יוחנן אמר משלם לשבט כו' וביארתי שם הטעם דס"ל דהקדש לא חל על תרומה אע"ג דהוי מוסיף וא"כ לא חטא רק בתרומה משום דאין איסור הקדש חל על איסור תרומה ואעפ"כ ס"ל דמשלם להקדש דאף על גב דאיסור הקדש לא חל על תרומה דס"ל דאפי' באיסור מוסיף נמי אין איסור חל על איסור אעפ"כ כיון שהקדישו שייך הממון להקדש וא"כ מצינו שחייב לשלם להקדש אע"ג שאין איסור הקדש חל ואיפשר שזהו תירוץ דבהקדש איך מתחייב לשלם לדברי רבי דס"ל הזיד במעילה במיתה וע"ז אומר שכן מחוייבי מיתות גנב תרומת הקדש ואכלה שהוא לוקה ומשלם מ"מ הפסידו ממון וא"כ מוכח דאע"פ שאין בו איסור דהקדש דהוא לא חל על התרומה מ"מ חייב בתשלומין אלמא דהחיוב של תשלומין במעילה אינו משום איסור מעילה וע"כ אפי' בהקדש גופא חייב לשלם אע"פ דהוי חייבי מיתות שוגגין והוא משום דהתשלומין אינו מחמת איסור הקדש דהא אם גנב תרומת הקדש שאין איסור הקדש חל אעפ"כ מחייב בתשלומין דהא מ"מ הפסידו ממון אם כן התשלומין של הקדש אינו מחמת הלאו דהקדש וא"כ מוכח דהירושלמי אינו סובר דהטעם משום דהוי כמו לצאת י"ש דאם כן הי' איפשר לתרץ דהטעם הא דחייב במעילה משום דהוי כמו לצאת ידי שמים ואם כן קשה מהמתניתין דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבעה חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ אמרו לו אינו השם. וא"כ פטור מאשם מעילות לר"ל דס"ל דאפי' חייבי מיתות שוגגין נמי פטור

וע"כ מתיבין ומסייעין לר' יוחנן דס"ל דבשוגג אין חייבי מיתות פטורין אך עכ"ז הא דמתיבין ומסייעין לר' יוחנן זה אינו רק אי אמרינן בגניבה הראשונה דבן סורר ומורה שפטור מתשלומי כפל דמאחר שהוא בהתריי' מיתה הוא פטור אע"ג דהחיוב מיתה לא נגמר עד לאח"כ אפ"ה פטור וכמו דאמרינן בכתובות (ד' ל"א) גופא אמר ר' אבהו הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה היא וא"כ קשי' הכא לר"ל דסובר דאפי' חייבי מיתות שוגגין נמי פטור דא"כ אם הוציא בשבת פטור מאשם מעילות אבל אי אמרינן דכיון דלא נגמר חיוב מיתה עדיין ע"כ אינו פטור א"כ ניחא שפיר אפי' לר"ל דהא החיוב מיתה לא נגמר עד שנחה בתוך מעיו וכמו דאמרינן בירושלמי הכא א"ר יודן תיפתר שהי' מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ופיו לחוץ ופשט ידו ונטלה ואכלה וא"כ לא נגמר ההנחה עד שנחה בתוך מעיו. וע"כ אינו פטור ממעילה. משום דהתם החיוב נגמר בשעת אכילה אבל אי אמרינן דכיון דההתחלה הוא בחיוב מיתה ע"כ פטור. א"כ קשה דהא אם הוציא בשבת פטור ממעילה וא"כ מוכח מזה כר' יוחנן דחייבי מיתות שוגגין אינו פוטר א"כ מוכח מזה המשנה כר' יוחנן. וע"כ אומר אימתי (צ"ל אית) דמותיבין ומסייעין לר' יוחנן שמזה הוא סיוע לר' יוחנן כמו שביארתי וע"כ אומר אית דמותיבין ומסייעין לר' יוחנן הוא משום דזהו דווקא אי אמרינן דכיון שהי' ההתחלה של חיוב מיתה פוטר אבל אי אמרינן דאינו פוטר א"כ לא מותיבין לר"ל ולא מסייעין לר' יוחנן וכמו שביארתי וע"כ אומר אית דמותיבין ומסייעין לר' יוחנן הוציאו בשבת אין כאן הנחה(פי' שלא נגמרה ההנחה עד שנחה בתוך מעיו) ולמה אמרו אינו השם (תיפוק לי' דיפטור מאשם מעילה) ודו"ק:

עוד קאמר שם בירושלמי אימת (צ"ל) אית דמותיבין ומסייעין לר"ל והנה הפ"מ נדחק בזה מאוד עיי"ש

ע"כ נ"ל דהפי' הוא כמו דאיתא בשבועות (ד' כ"ג) רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן כו' בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל דמוקים למתניתין כדברי הכל. אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן אמר לך כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרינן כו' מתיב רבא בריה דרבה יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל את החלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ ר"מ אומר אף אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו השם ואם כו' כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מיגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב וכן איתא בירושלמי א דשבועות ה"ג) ר' בא בר ממל בעי על דעתי' דר' יוחנן דאמר בכולל שבועות חלות על האיסורין ניתני שבועה שלא אוכל ואכל א"ר זירא כל יומא דר' בא כו' ומן דדמך כו' מה אנן קיימין אם באומר כו':

וע"ז אומר בירושלמי אית דמותיבין ומסייעין לר"ל (פי' שמקשים על ר' יוחנן דאמר דבכולל חל אפי' באיסור הבא ע"י עצמו וא"כ ניתני חמש כגון שנשבע שלא אוכל תמרים וחלב) וע"כ אמר אית דמותיבין (פי' לר' יוחנן) ומסייעין לר"ל משום דבירושלמי מתרץ לה דהא דחייב בכולל היינו דווקא בכולל אבל לא בפורט וע"כ לא חל אם נשבע שלא אוכל תמרים וחלב. וע"כ אומר אית דמותיבין ומסייעין לר"ל:

והנה אמרינן שם בירושלמי הוציאו ביוה"כ פטור א"ר יוסי בר בון אתי דר"מ כר"ע דתני מניין ליוה"כ שחל להיות בשבת ושגג ועשה מלאכה מניין שחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו ת"ל שבת היא יוה"כ הוא דברי ר"ע ר' ישמעאל אומר אין חייבין אלא אחת ואיפשר לומר דקאי אדסמיך לי' לפי מה שביארתי דהקושי' לר"ל דאם הוציאה בשבת כיון דקלב"מ א"כ אינו חייב אשם וא"כ מהו מוסיף שאם הי' שבת חייב. אך זהו דווקא אי אמרינן דאינו חייב רק חטאת א' משום שבת וכמו דאמרינן בכריתות דף י"ד) וניתני אם הוציאו חייב מ"מ קתני אם הי' שבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ אבל אי אמרינן כמו דמשני התם ממאי דילמא יש עירוב והוצאה ליוה"כ והכי קתני אם הי' שבת והוציאו חייב אף משום שבת א"כ איפשר לומר דאף דלר"ל פטור בחייבי מיתות שוגגין וא"כ אינו חייב אשם עכ"ז הי' נוסף עוד חטאת א' דהא אם הי' שבת והוציאו חייב שני חטאות:

וע"ז אומר הוציאו ביוה"כ הוא פטור. וא"כ אינו חייב רק על שבת. וא"כ מה מוסיף ר"מ והם אמרו לו אינו השם כיון דאם הוציאו בשבת לא יתחייב באשם וע"ז אומר אמר ר' יוסי בר בון אתי דר"מ כר"ע דתני מניין ליוה"כ שחל להיות בשבת ושגג ועשה מלאכה מניין שחייב ע"ז בעצמה כו' ת"ל שבת היא יוה"כ הוא דברי ר"ע ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא אחת.

וכ"ז הוא לתרוצי אליבא דר"ל דחייבי מיתות פוטר אפי' בשוגג וא"כ חסר לי' אשם א' ע"כ צריך לתרץ אליבא דר"ל דמתחייב תרתי משום שבת ויוה"כ אבל לר' יוחנן דס"ל דחייבי מיתות אינו פוטר בשוגג א"כ אפי' ס"ל כר' ישמעאל דאינו חייב אלא אחת (או דס"ל דאין עירוב והוצאה ליוה"כ) נמי ניחא דהא מ"מ מוסיף חטאת א':

והנה עדיין צריך לבאר דקאמר מנו אמרו לו ר' יוסי היא (וכן הוא לפי גירסת הפ"מ דר' יוסי היא ולא כר' יהודה היא) א"כ איך יתיישב לר' יוסי הא דאמר ר"מ אף אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב משום דהוי בת אחת הא אמרינן בירושלמי (פ"ט דסנהדרין ה"ו) חמותו וכלתו כאחת מה אמר בה ר' יוסי חומר בקל מה אמר בה ר' יוסי שני איסורין כאחת מה אמר בה ר' יוסי וא"כ כיון דהאי אמרו לו ר' יוסי היא א"כ איך יתחייב בב"א על שבת ויוה"כ. ולפי מה שביארתי הי' איפשר לפרש דלר' יוחנן דס"ל דחייבי מיתות שוגגין אינו פוטר א"כ איפשר לומר דר"מ אינו מוסיף רק שבת בלחוד ולא יוה"כ והאי אמרו לו הוי ר' יוסי ור' יוסי לית לי' בת אחת:

אך לכאורה קשי' דאם האי אמרו לו הוי רי יוסי והא לית לי' לר' יוסי כולל כמו דאמרינן ביבמות דא"כ איך אמר נידון בזיקה ראשונה אם הי' אשת איש ונעשית חמותו הא חמותו הוא איסור כולל מיגו דאיתסר בשאר קרובות וא"כ איך יתחייב ד' חטאות ואשם א' לדברי ר' יוסי הא אמרינן בכריתות (דף י"ד) נימא אית לי' לר"מ איסור חל על איסור נהי דאיסור חל על איסור לית לי' איסור כולל ואיסור מוסיף אית לי' טהור מעיקרא לא אסור אלא בחלב הו"ל טמא מיגו דאסור בחתיכות טהורות איתוסף בי' נמי איסורא עילוי' חלב ופירש"י שם דהיינו כולל א"כ קשה דהא לית לר' יוסי כולל ואיפשר לומר דס"ל כמו שכתבו התוס' דלהאי לישנא דלקמן דסבר ר' חייא דר' יוסי מחייב תרתי באיסור כולל צ"ל דאשת איש ונעשית חמותו לא חשיב איסור כולל וא"כ איפשר לומר דס"ל לר"י דאיסור כולל ודאי חל ואיסור מוסיף נמי חל דהא אמרינן בכריתות (שם) אקדשי' מיגו דאתוסף בי' איסורא דהנאה איתוסף בי' לגבי חלב ואכתי להדיוט הוא דאסור אבל לגבוה שרי מיגו דאיתוסף בי' איסורא לגבי גבוה איתוסף בי' לגבי הדיוט כו' וא"כ אם האי אמרו לו היינו ר' יוסי א"כ באיסור כולל ובאיסור מוסיף מודה ר' יוסי. ובאיסור בת אחת מיבעי' לי' וא"כ צריך לומר דהירושלמי סובר דבת אחת קיל טפי ואיפשר לומר דהטעם הוא כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ז דסנה') ר' ירמי' בעי הבא על אמו מהו שיהי' חייב עלי' משום אשת איש תא חמי אלו בא אחר עלי' חייב עליה משום אשת איש ובנה אינו חייב עלי' משום אשת איש וע"כ בכולל או מוסיף חייב עלי' שתים משום דבכולל בשאר חתיכות ודאי חייב וע"כ ישנו לאיסור זה לגבי שאר חתיכות או במוסיף כיון דאחרים חייבים עלי' משא"כ אם אינו לא כולל ולא מוסיף א"כ לא חל בבת אחת ולא חל כלל.

ולכאורה הי' יותר טוב לומר דהאי ר"י היינו ר' יהודה ור"י סובר דמהלך כעומד דמי ומנו אמרו לו ר"י היינו ר' יהודה ור' יהודה אית לי' איסור מוסיף כמו דאמרינן בחולין (ד' ק') אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד חל שכן איסורו נוהג בב"נ וכן אמרינן התם ת"ר אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין כו' ור' יהודה ל"ל קרא ליתי איסור אבר מן החי וליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בב"נ ועיי"ש בירושלמי בסנהדרין (פ"ג) ועיין לקמן (פ"ב דשבת ה"ה) ודו"ק:

(שם) א"ר ינאי בלע חצי זית והקיאו וחזר ובלע חייב. הכניס חצי גרוגרות וחזר והוציאו פטור מה בינה לקדמיתא תמן נהנה חיכו בכזית וע"כ חייב אם בלע חצי זית והקיאו וחזר ובלע משום דנהנה חיכו בכזית (והוא כמו דאמרינן בחולין (ד' ק"ג) דהרי נהנה גרונו בכזית) ברם הכא לא נתעסק בכגרוגרת שלימה א"ר יוסי פעמים שהוא מתעסק בגרוגרת שלימה והוא פטור: האיך עבידא הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת ולא הספיק להניחה עד שנשרפה הראשונה והרי נתעסק בגרוגרת שלימה והוא פטור. בגין מדמייתה לחלבים והוא עביד כן:

והנה המפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו מאוד בהא דאמר בגין מדמייתה לחלבים והוא עביד כן. ע"כ נראה לי לפרש דקאמר ר' יוסי דלמה לי' בלע חצי זית והקיאו וחזר ובלע חייב הכניס חצי גרוגרת וחזר והוציאו פטור. אמר ר' יוסי פעמים שהוא מתעסק בגרוגרת שלימה והיא פטור האיך עבידא הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת ולא הספיק להניחה עד שנשרפה הראשונה והרי היא גרוגרת שלימה והוא פטור והוא משום דבעינן שתהא החצי גרוגרת הראשונה מונחת עד שיניח חצי גרוגרת השני' (והוא כמו דאמרינן בשבת (ד' פ') דאם קדם והגביהו ראשונה קודם הנחת השני' נעשית ראשונה כמו שנקלטה או שנשרפה ופטור] וא"כ למה קאמר ר' ינאי הכניס חצי גרוגרת וחזר והוציאה פטור הא בכה"ג פטור אפילו בגרוגרת שלימה שאם נשרפה הראשונה עד שלא הניח חצי גרוגרת השני' הוא פטור (ולאו דוקא נשרפה אלא שאפילו הגביה חצי גרוגרת הראשונה קודם הנחת השני' נמי פטור (והוי כמו שנשרפה) וא"כ קשה דלמאי קאמר ר' ינאי דאם הכניס גרוגרת ואח"כ הוציאה פטור אם הוציאה אינה מונחת וא"כ בכה"ג אפילו בגרוגרת שלימה נמי פטור:

וע"ז אומר בגין מדמייתה לחלבים עביד כן (פי' דלכך קאמר בגרוגרת אחת הוא מחמת שאומר תחלה בלע חצי זית והקיאו וחזר ובלע חייב שמשמעינו הדין בחצי זית אחת שהוא רבותא דאפילו בחצי זית נמי חייב) (וכמו דאמרינן בחולין (ד' ק"ג) דבחצי זית איכא למשמע מיני' תרתי שמעינן מינה דלא הוי עיכול ושמעינן מינה דהרי נהנה גרונו בכזי' ואי הוה אמר בכזית לא הוי שמעינן מינה אלא דהרי נהנה גרונו בכזית. אבל לא שמעינן מינה דלא הוה עיכול אבל השתא דאשמועינן בחצי זית א"כ ש"מ תרתי דהרי נהנה גרונו בכזית ודלא הוי עיכול) וע"כ אמר גבי שבת נמי דאם הכניס חצי גרוגרת וחזר והוציאה פטור אבל באמת אפילו בגרוגרת שלימה נמי פטור:

וע"ז אומר בנין מדמייתה לחלבים והוא עביד כן (פי' אע"ג דר' יוסי אמר דאפי' בגרוגרת שלימה נמי פטור וא"כ יש רבותא יותר דאפי' בגרוגרת שלימה נמי פטור) ע"ז אומר בגין מדמייתה לחלבים (פי' מפני שצריך לדמות לחלבים ובחלבים הוי רבותא יותר שחייב אפי' בחצי זית והקיאו וחזר ובלעו). ע"כ מיירי נמי בשבת באופן זה שאם הכניס חצי גרוגרות וחזר והוציאה כדי שיהיה דומיא דחלבים. וע"ז אומר והוא עביד כן (פי' דמיירי באופן זה) וכמו דאיתא בכמה מקומות היאך עבידא ופי' איך מיירי אבל באמת אפי' בגרוגרת שלימה אם הגביה הראשונה קודם הנחת השניה נמי פטור ודו"ק:

(שם) והא תנינן ר' מאיר אומר אם הי' שבת והוציאו כו' כבר ביארתי תחלה הירושלמי הזה ע"ש:

(שם) ר' יוחנן בעי הי' עומד ברה"ר וזרק וקדם וקלטה מהו ולאו מתניתין היא קלטה אחר כו' ר' שמואלבר זעירא בחוטף (פי' שחטף מאויר) כן אם קלט חייב מה בין נחה לארץ לנחה לתוך ידו (פי' וא"כ חייב) ע"ז אומר תמן הוא זרק ואחר קיבל ברם הכא הוא זרק הוא קיבל (פי' וא"כ הוי כשני כחות באדם אחד וע"כ פטור) ומשמע שהוא כמו שכתבו התוס' בשבת (ד' ה') בד"ה כשני כו' ור"ח גריס איפכא כשני בני אדם דמי וחייב דאמר כו' עמד במקומו וקיבל חייב והכא נמי כי קבלה הוא ולא חטפה מהלוכו חייב דהא אתעביד כו' או דילמא כאדם א' ופטור דהוי כמי שנותן מימינו לשמאלו דאעפ"י שהעבירה ד' אמות פטור. והכא נמי קא מיבעי' לי' אפילו אם קבלה ועל זה אומר ותהא פשיטא לו שהוא פטור וע"ז אומר אלו זרק בימין והוציא וקלט בשמאל שמא אינו חייב. (פי' דמשני על זה שאומר ותהא פשיטא לי' שהוא פטור כיון דהוי אדם א'). וע"ז אמר אילו זרק בימין והוציא וקלט בשמאל שמא אינו חייב מן הדין פיו ופיו לאו כאחר הוא דהא אם הניחה בתוך פיו חייב) וכמו שכתבו התוס' בשבת (ד' ק"ב) בתוס' ד"ה הוציאו בפיו חייב כולהו בהדי הדדי קא אתו דבליעתו הוי הנחה אעפ"י שמהלך כדאמרינן כתיבתן זו היא הנחתן ואע"ג דפיו למעלה מי' ואינו רחב ד' בטל הוא אגב ר"ה. אך לפי מה שביארתי הירושלמי א"ר יוחנן תיפתר שהי' מוטל על האסקופה כו' וא"כ עיקר ההנחה מה שמתגלגלין ויורדין ע"כ נראה דקאמר מן הדין פיו דכיון דמתגלגלין ויורדין הוי הנחה בתוך מעיו א"כ הוי כאחר אעפ"י שהוא באדם אחד. וה"נ שמאלו באחר הוא א"ר יודן פשיטא לי' כו' ומה צריכא ליה דזורק בימין כו' ר' שימי בשם ר' אחא אפי' זרק בימין וקלט בשמאל צריכא לי' חייב. דאפשר כיון דהוה באדם אחד. אין תימר פיו כיון שאוכלה כאחר הוא ברם הכא ידו כאחר הוא (פי' בתמיה) פי' דבפיו אין חיוב על ההנחה שבתוך פיו לפי שיטת הירושלמי אלא משום שמתגלגלין ויורדין א"כ הוא לאחר האכילה וע"כ כיון שאוכלה כאחר הוא משא"כ בידו ודו"ק:

(שם) הי' עומד בפנים וידו מליאה פירות פשוטה לחוץ וקידש עליו היום אסור להחזירה ר' אחא בשם ר' בא כמאן דמר אסור להשתמש באויר עשרה. אית תנאי תני מותר הוי בעי מימר מאן דמר מותר כשיש שם רוחב ד'. ומאן דמר אסור כשאין שם רוחב ד'. א"ר יוסי בר בון בין זה ובין זה כמאן דמר אסור להשתמש באויר עשרה:

ונראה לי לבאר דהא דאמר ר' אחא בשם ר' בא כמאן דמר אסור להשתמש באויר עשרה. והיינו ר' יהודה. וכמו דאמרינן בירושלמי ופ"י דעירובין ה"ג) ר' יודן אומר אפילו אינו מסולק אלא מלא החוט גוללו אצלו. וכא הוא הכין א"ר יוחנן לית כאן ר' יהודה אלא ר"מ. (פי' דתמן אמר אסור להשתמש באויר עשרה) והוא כמו דאמרינן בירושלמי (פי"א ה"א) תני בשם ר' יודא זרק ד' אמות חייב ר' יהודה עביד ד' אמות ברה"ר מלאכה בפני עצמו (פי' דר' יהודה מחייב שתים אם זרק מרה"י לרה"ר ועבר ד' אמות ברה"ר) וא"כ סובר דקלוטה כמו שהונחה וכן אמרינן בש"ס דילן (ד' צ"ז) דתני' מרה"י לרה"ר ועבר ארבע אמות ברה"ר ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים כו' ובהא קא מיפלגי דר' יהודה סובר אמרינן קלוטה כמו שהונחה כו' וע"כ כיון דסובר דאסור להשתמש באויר עשרה א"כ סובר דקלוטה כמו שהונחה:

וע"כ נראה לי דע"כ משני ר' בא כמאן דאמר אסור להשתמש באויר עשרה דהיינו דאמרי' קלוטה כמו שהונחה וע"כ אסור להחזירה והוא כמו דאמרי' בשבת (דף צ"ג) ורמי דאביי אדאביי ורמי דרבא אדרבא דאיתמר המוציא פירות לרה"ר אביי אמר ביד חייב בכלי פטור כו'. איפוך ביד חייב והתנן פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין ומשני התם למעלה מג' הכא למטה מג' וכתבו התוס' ונהי דלאו שמיה אגד הנחה ליכא כדפי' בקונט' הקשה הר"א לרבה דמוקי מתני' בריש מכילתין כר"ע דאמר קלוטה כמו שהונחה דמי כו' אמאי שניהם פטורין והלא למעלה מג' לר"ע כמו למטה מג' לרבנן כו':

וע"כ אפשר לומר דהירושלמי סובר דאגד כלי לא שמיה אגד. וע"כ אם היה עומד בפנים וידו מלאה פירות פשוטה לחוץ וקידש עליו היום אסור להחזירה דכיון דאגד ידו לא שמיה אגד. וא"כ הוי כמכניס מרה"ר לרה"י ואע"ג דבעינן הנחה אך כיון דאמרי' קלוטה כמו שהונחה א"כ הוי כמו שנח (וכמו שכתבו התו' בשבת (דף צ"ב) וע"כ אסור להחזירה דהוי מכניס מרה"ר לרה"י. אבל למ"ד דקלוטה לאו כמו שהונחה א"כ אפילו אגד יד לא שמיה אגד אעפ"כ לא הוי הנחה ברה"ר:

והא שאמר אית תניי תני מותר להחזירה מ"ד מותר כשיש שם רוחב ד' ומ"ד אסור כשאין שם רוחב ד' והנה המפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו בזה מאוד ולי נראה שהוא ט"ס וצ"ל הוי בעי מימר מאן דאמר מותר כשאין שם רוחב ד' ומ"ד אסור כשיש שם ד' והוא משום דבעינן עקירה מע"ג מקום ד' כמו דאמרינן בשבת (ד' ד') ובירושלמי (פ"ו דעירובין ה"ו) מכיון שאין בו רוחב ד' אפי' נח כמו שלא נח וא"כ כיון דלהנחה בעינן מקום ד' א"כ לעקירה בעינן וודאי מקום ד' על ד'. דהא אמרינן בשבת (ד' ד') ודילמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי וע"ז אמר מאן דאמר מותר כשאין שם רוחב ד' מ"ד אסור כשיש שם רוחב ד' וא"כ הוא עושה עקירה מרה"ר והנחה ברה"י והוא כמו דאמרינן בשבת (ד' ה') אמר ר' אבא מתניתין כגון שקבל בטרסקל והניח ע"ג טרסקל דאיכא נמי הנחה דהטרסקל הוא ד':

אך דמ"מ קשה דהא אמר כמאן דאמר אסור להשתמש באויר עשרה ולפי מה שביארתי הוא ר' יהודה דסובר קלוטה כמו שהונחה א"כ לא בעי מקום ד' על ד' וכמו דאמרי' בשבת (ד' ד') פשט העני את ידו אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה מע"ג מקום ד' על ד' וליכא אמר רבה הא מני ר"ע דאמר לא בעינן מקום ד' על ד' דתנן הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע ר"ע מחייב וחכמים פוטרים ר"ע סבר אמרינן קלוטה כמו שהונחה וא"כ לא בעי מקים ד' על ד':

אך לשיטת הירושלמי ניחא דאמרינן בירושלמי (פי"א דשבת ה"א) א"ר חונא לא חייב ר"ע אלא ע"י רה"י השני' (פי' לא חייב ר"ע אלא שנח בסוף ברה"י השני' אבל כ"ז שלא נח לא אמרי' כרה"י דמי) דאז הוי הנחה וא"כ אפי' לר"ע דסובר דקלוטה כמו שהונחה אעפ"כ בעינן הנחה ברה"י וא"כ איפשר לתרץ כאן שיש מקום ד' כאן שאין מקום ד' אבל לפי מאי דמשני כר' יהודה דאמר קלוטה כמו שהונחה דמי וע"כ מחייב ר' יהודה שתים (כמו שהבאתי מהירושלמי דרפי"א דשבת ה"א) דר' יהודה מחייב שתים א"כ לא איפשר לחלק דמאן דאמר מותר כשאין שם רוחב ד' (לפי הגהתי) ומ"ד אסור כשיש שם רוחב ד' וע"ז אומר תחילה הוי בעי מימר והוא משום דלפי מה דמוקי כר' יהודה דאמר אסור להשתמש באויר עשרה וא"כ כיון דמחייב ר' יהודה שתים אם זרק מרה"ר לרה"י ועבר ד' אמות א"כ מוכח דלא בעינן הנחה ע"ג מקום ד'. א"כ לא איפשר לתרץ דהא דתני מותר בשאין שם רוחב ד' והא דתני אסור בשיש שם רוחב ד'. וא"כ צריך לתרץ דהא דתני מותר משום דלא סבירא לי' כר' יהודה דאמר אסור להשתמש באויר עשרה:

וע"ז אומר אמר ר' יוסי בר בון זה וזה כמאן דמר אסור להשתמש באויר עשרה מאי כדון (פי' דאיך יתרץ הברייתות הא דהני אסור והא דתני מותר) ע"ז אומר מאן דמר אסור למטה מעשרה (פי' דלא בעינן רוחב ד' משום דקלוטה כמו שהונחה לר' יהוד' ולא בעינן מקום ד') כמו שהוכחתי מאן דמר מותר למעלה מעשרה והוא משום דקלוטה כמו שהונחה לא אמרינן אם הוא למעלה מעשרה וכמו דאמרינן בשבת (ד' ד') למטה מי' פליגי ובהא פליגי דר"ע סבר קלוטה כמו שהונחה ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כמו שהונחה אבל למעלה מי' דברי הכל פטור ודכ"ע לא ילפינן זורק ממושיט או דילמא למעלה מי' פליגי ובהא פליגי דר"ע סבר ילפינן זורק ממושיט כו' אלמא דלמעלה מי' לא אמרינן קלוטה כמו שהונחה וכן בירושלמי (רפי"א דשבת) שמואל אמר לא שנו אלא למטה מעשרה הא למעלה מעשרה אסור (והוא ט"ס וצ"ל מותר) ואפי' אם הוא כמו דאיתא בירושלמי אבל למעלה מעשרה אסור היינו שהוא אסור ואינו חייב חטאת אך זהו דווקא אליבא דשמואל דאמר כל למעלה מעשרה שבות אבל לרב דתני מותר כמו דאיתא (שם רפי"א ה"ב) רב אמר לית פטור אלא מותר על דעתי' דרבילמעלה מעשר' מותר. על דעתי' דשמואל למעלה מעשרה אסור וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ו דעירובין ה"ז) מן מה דהני שמואל למעלה מעשרה שבות וא"כ לרב דאמר דלמעלה מעשרה מותר ע"כ הא דתני דמותר הוא למעלה מעשרה ועיין לקמן (פ"ו דשבת ה"ב) אין לך מיטלטל ברה"ר ונעשה כרמלית אלא אדם בלבד ושם יתבאר עוד בזה ודו"ק:

(שם) רב שאל לרבי נתן לו אחר חבילה על כתיפו כו' והוציאה במחזורה תנינא כו' סבר רבי כיון שעקר את רגליו כמו שעקר את החפץ. על דעתי' דרבי הי' עומד ברה"ר וזרק וקדם וקלטה לרה"י מהו ולאו רבי הוא דרבי עביד אויר מחיצות כממשן. לא צריכא דלא הי' עומד ברה"ר וזרק וקדם וקלטה לרה"ר מהו כו' תני ר' פוטר עד שעה שתנוח:

והנה לכאורה משמע דקדם וקילטה היינו שנחה בידו ומספקא לי' אם הא דאמרינן עקירת גופו כעקירת חפץ היינו דווקא על גופו אבל לא על ידו דעל ידו לא הוי הנחה וכמו דאמרינן בשבת (ד' ג') א"ל חייב ואינו דומה לידו מ"ט גופו נייח ידו לא נייח וכמו שפירש"י ידו לא נח ע"ג קרקע משמע אפי' הוא וידו במקום א' ונתן חבירו לתוך ידו והוציא פטור וע"ז אומר בירושלמי על דעתי' דרבי דחייב בנתן לו אחר חבילה על כתיפו אם הוי ידו כגופו אך כבר הקשו התוס' על רש"י וכתבו דבהנחה ודאי אמרינן דידו נייח דהא תנן או שנטל מתוכה והוציא חייב אלמא הנחת החפץ ביד בעה"ב שהוא וידו ברשות אחת הוי הנחה. ע"כ נ"ל לפרש דהא דאמר וקדם וקלטה היינו על גופו דלרבי הוי הנחה ע"ג גופו ועקירת גופו כעקירת חפץ וא"כ מיבעי' לי' באדם א' אם זרק וקדם וקלטה מהו דהיינו שנחה על גופו והא דמיבעי' לי' היינו כמו דמיבעי' לי' תחילה אם זרק בימין וקלט בשמאל וכמו שביארתי תחילה דשני כחות באדם א' גריעא טפי והתם מיבעי' לי' לר' יוחנן אם זרק בימין וקיבל בשמאל דהוי כמו שנותן מימינו לשמאלו דעביד מעשה בידים שקיבלה בידו אבל בגופו דלא עביד מעשה כלל אלא לענין שיהא החפץ נח עליו ורבי אומר דהנחה שעל גופו הוי הנחה ומתחייב אח"כ אם הטעינו חבירו וא"כ יתחייב הוא עצמו במה שהי' ההנחה על גופו וע"ז אומר על דעתי' דרבי הי' עומד ברה"ר וזרק וקדם וקלטה לרה"י מהו וע"ז פריך ולא רבי הוא דעביד אויר מחיצות כממשן וע"ז אומר לא צריכא דלא הי' עומד ברה"י (כצ"ל) וזרק וקדם וקלטה לרה"ר מהו אם הוי הנחה. והוא משום דרבי לא אמר קלוטה כמו שהונחה רק ברה"י משום דביתא כמאן דמלי' דמי אבל לא ברה"ר וע"ז אומר תני רבי פוטר עד שעה שתנוח דלגבי עצמו לא אמרינן דהוי הנחה ודו"ק

שם (ה"ד) ועל הלכות ארץ כו' ולא כן אמר ר' זעירא כו' גזרו טומאה על ארץ כו' ועל כלי זכוכית כו' הלל ושמאי גזרו טומאה על טהרת ידים הנה בפ"ק דפסחים (ה"ו) אמרינן על דעתי' דר' יוחנן ניחא (פי' ר' יוחנן דאמר בין זה ובין זה דבר תורה ניחא) דמר ר' יוחנן ששה ספיקות הי' תולין עליהן ובאין ובאושא גזרו עליהם שריפה (צ"ל) על דעתי' דבר קפרא קשי' (פי' בר קפרא דאמר אם הטומאה דבר תורה ולד הטומאה מדבריהן) ר"ח סגן הכהנים לא לקודם לאושא היה וקודם לאושא לא היה שריפה לדבריהן א"ל תיפתר שנטמא בכלי זכוכית ופריך לא כן אמר ר' זעירא ר' אבינא כו' גזרו טומאה על ארץ כו' ועל כלי זכוכית ר' יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח גזרו טומאה על טהרת ידים ר' ירמי' סבר מימר ארץ כו' וכלי זכוכית תלויין ר' יוסי סבר מימר ארץ העמים תלוי וכלי זכוכית שריפה והנה הק"ע הקשה דאמאי לא משני דולד הטומאה מדבריהן היינו בטומאת ידים דהא אמרינן בשבת (ד' ט"ז) דידים תחלת גזירתן לשריפה וא"כ ניחא דנטמא בטומאת ידים דתחילת גזירתן היה לשריפה וע"ז אמר ר' חנינא סגן הכהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה והיינו שנטמא טומאת ידים וכגון שנטמא חוץ למקדש דאין טומאת ידים במקדש כמו דאמרינן בפסחים (ד' י"ט) ובגליון האריך שם הרבה בזה ולי נראה דהירושלמי לא סבר להא דאילפא דידים תחילת גזירתן לשריפה דהא לאילפא דאמר דטומאת ידים תחילת גזירתן לשריפה היינו ס דוקא ידים ולא דבר אחר וכמו דאמרי' בשבת (ד' ט"ו) אלא אתו אינהו גזרו כו' לשרוף כו' למימרא דחדא גזירתא הוי לשריפה והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה אלמא לאילפא דאמר דידים תחילת גזירתן לשריפה היינו דוקא בידים מדפריך והאמר אילפא וא"כ להירושלמי דקאמר דכלי זכוכית הי' תחילת גזירתן לשריפה א"כ לא סבר להא דאילפא וע"כ סובר דבידים לא הי' תחילת גזירתן לשריפה רק בכלי זכוכית וע"כ אמר תיפתר שנטמא בכלי זכוכית ודו"ק:

שם נחמן ברי' דר' שמואל בר נחמני בשם ר' שמואל בר נחמני חמש חטאות מתות רצו ב"ד לבטל מבטלין. א"ר חייא בר אדא הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה אבל ליקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קרובה:

והנה הירושלמי הזה הוא תמוה מאוד דהא חמש חטאות המתות הוה הלכה למשה מסיני ואיך יכלו ב"ד לבטל מה שהוא הלמ"מ ע"כ נראה לי לפרש דע"כ אם רצו ב"ד לבטל מבטלין והוא ע"פ תנאי ב"ד שיהיו מתנין דאם יארע באופן שתהי' מחטאות המתות יפלו לנדבה ולא יהי' חטאת מתה וכמו דאיתא בירושלמי (רפ"ז דשקלים) דאמרינן שם קשי' וכי יש חטאת קריבה עולה (פי' דמקשה על מתניתין דשקלים בין קינין לגוזלי עולה קרוב לקינין יפלו לקינין קרוב לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה. וע"ז פריך ויש חטאת קריבה עולה ומשני) אמר ר' חזקי' בשם רשב"ל תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקריבו עולות וכן אמרינן (בפ"ז דשקלים ה"ד) בהמה שנמצאת מירושלים כו' זכרים עולות נקיבות זבחי שלמים כו' ופריך ואין השלמים באים מן הזכרים ומן הנקיבות כו' א"ר זעירא כמה דאת אמר תמן תנאי ב"ד הוא על האובדות שיקריבו עולות. כן אמר אוף הכא תנאי ב"ד הוא שיקריבו עולות ועי' בש"ס דילן בקידושין (ד' נ"ה) דלא משני הכי ואפשר משום דלשיטת הש"ס דילן לא אמרינן דתנאי ב"ד הוא בקרבן יחיד וכמו שכתבו התוס' במעילה (ד' י"ד) בתוס' בד"ה בונין בחיל כו' וי"ל דשאני תרומות הלשכה שבאה בנדבת ציבור ולב ב"ד מתנה עליהם אבל לא שייך לומר לב ב"ד מתנה עליהם בהקדש נדבת יחיד אפי' הקדישם למוסרם לציבור. אבל הירושלמי סובר דאמרינן לב ב"ד מתנה עליהם אפי' בקרבן יחיד ובירושלמי (פ"ח דפסחים ה"ב) ר"א בשם ר' הושעי' תנאי ב"ד שיהא זה מפריש את פסחו מפריש מעותיו ממנה את שלו והמעות יצאו לחולין ובש"ס דילן בפסחים (ד' צ') שע"מ כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן:

וא"כ לפ"ז לשיטת הירושלמי דב"ד מתנין על קרבן יחיד ג"כ ע"ז אומר ר' שמואל בר נחמני דבחמש חטאות המתות אם רצו ב"ד לבטל מבטלין והיינו ע"י תנאי ב"ד שיהיו עולות. וכן איתא בפ"ק דשבועות (ד' י"ג) אמר רבה לב ב"ד מתנה עליהם אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהי' לדמיהן ופרש"י לב מתנ' עליהם בשעת לקיחה דלא ליקדשו קדושת הגוף אלא הצריכין לשנה וכל מידי דציבור נותנים לב ב"ד מהנה עליהם (והוא כמו שביארתי דלשיטת הש"ס דילן לב ב"ד מתנין דווקא בקרבן ציבור) איתיבי' אביי פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וכן שעירי כו' שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת ציבור מתה ואמאי לימא לב ב"ד מתנה עליהם ומשני אבודין קאמרת שאני אבודין כו' ועיין בתוספות ד"ה ר' שמעין לית לי' לב ב"ד מתנה עליהם ולא מצי לשנויי שאני אבודין כו' דנזהרים לשומרם ביותר לפי שקדושתן מרובה. פי' וע"כ אינו מצוי שיאבדו וע"כ לא אמרינן לב ב"ד מתנה עליהם משא"כ בשעיר החיצון של יוה"כ דמ"מ שעירי חיצונים הוי טובא וע"כ מצוי שיאבדו ולב ב"ד מתנה עליהם ועיין בקדושין (ד' נ"ה) ד"ה כו' שהקשו על הא דקאמר זכרים עולות ליחוש דילמא שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים שהם חטאות ציבור והם זכרים וא"כ אמאי לא בעי הגמ' כי הכא דילמא חטאות וצריך לומר דלהא ליכא למיחש דהא לב ב"ד מתנה עליהם שאם יאבדו יהיו חולין והוא כמו שכתבו התוס' דשעירי רגלים ושעירי ר"ח מצוי שיהיו אבודים וע"כ לב ב"ד מתנה עליהם.(ועיין בירושלמי (פ"ק דשבועות ה"ד) אמר ר' יוחנן דברי חכמים משנין כו' והיינו ע"י תנאי ב"ד וכמו דאיתא בשבועות (ד' י"א) תמידין שלא הוצרכו לציבור כו' לדברי חכמים כדין תמימים כו' ודו"ק):

וע"ז אומר ר' שמואל בר נחמני חמש חטאות מתות רצו ב"ד לבטל מבטלין והוא ע"י תנאי ב"ד וע"ז אמר רבי חייא בר אבא שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה וע"ז לב ב"ד מתנה עליהם כמו דאיתא בירושלמי (פ"ז דשקלים ה"א) וקשה ויש חטאת קרבה עולה וע"ז משני תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקריבו עולות ולשיטת הירושלמי לב ב"ד מהנה אפי' בקרבן יחיד ואפי' לשיטת הש"ס דילן אומר אם רצו לבטל דהיינו אם ירצו להתנות אז לא יהיו מתנין מחמת שלב ב"ד מתנה עליהם שיפלו לנדבה וימכרו לצרכי עולות שאין עולה באה מן הנקיבות. וע"ז אומר ר' חייא בר אדא הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו אבל ליקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קרבה אע"ג שהיו יכולים להתנות שיצאו לחולין וכמו שכתבו התוס' בקידושין (דף נ"ה) דבשעירי רגלים ור"ח שהם חטאת ציבור לב ב"ד מתנה עליהם שאם יאבדו יהיו לחולין אך אעפ"כ כיון שאין ריוח בקדשים ע"כ סובר הירושלמי שאין לב בית דין מהנה עליהם. והתנאי הוא לצורך עולות ועוד שלא יאמרו שחטאת מתה קרבה על גב המזבח וע"ז אומר הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה אבל ליקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קרבה. והא שכתבו התוספות דיצאו לחולין התם הוא בחטאת הציבור שאין חטאת הציבור מתה אבל לא בחמש חטאות המתות ועוד דהא אפילו באשם אמרינן בפסחים (ד' ע"ג) אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב כו'. ר' יהושע אומר ימכר ויביא בדמיו עולה בדמיו אין אבל בגופו לא גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ועיין במה שביארתי (בפ"ט דפסחים ה"ו) ר' יודן בעי אף בתרומת אשם כן תמורת אשם קריבה ותמורת אשם אינה קרבה כו' ועיין בירושלמי (פ"ד דשקלים ה' ז') אמר ר' אבין אם הקדש פסח בא שלמים גופו קרב שלמים אם הקדש אשם בא עולה אין גופו קרב עולה והכא נמי אין גופו קרב משום דגזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה כמו גבי אשם וע"ז אומר הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה דהיינו שימכר ויביא בדמיו עולה ודו"ק]:

וע"כ יפלו לנדבה ויקחו וימכרו לצורך עולות וכמו דאיתא בפרק ז' דשקלים) תנאי ב"ד הוא על המותרות שיקריבו עולות וכמו שביארתי ועיין בספרי נועם ירושלמי בפ' עד אימת חורשין ושם ביארתי באופן אחר ודו"ק:

שם (ה"ט) ושוין אילו ואילו שטוענין בקורת בית הבד ועיגולי גת ר' שמואל ור' יוסי בן חנינה תריהון אמרין כבר נעקרה כל טיפה וטיפה ממקומה ר' אחא אמר ר' יוסי בר' חנינא בעי מהו ליגע במושך (פי' ליגע בהמשקה שנסחט) רבנן דקיסרין אמרין איתפלגין ר' יוחנן וריב"ח ר' יוחנן אמר אסור ריב"ח אמר מותר מתניתא פליגא על ריב"ח ושוין שלא יגע במושך (פי' ב"ש וב"ה מודו שלא יגע במושך לכאורה מהו ושוין דהיינו ב"ש וב"ה דמאי שייך ושוין בזה דבשלמא לענין המלאכה שטוענין קורות בית הבד ועיגולי הגת תני ושוין היינו דאע"ג דנחלקו ב"ש וב"ה בהא דאין נותנים עורות לעבדן וע"ז אומר ושוין שטוענים קורות בית הבד ועיגולי הגת. אבל לענין ליגע במושך מה שייך ושוין ואיפשר דבשלמא לב"ה שאומר ובכולן ב"ה מתירין עם השמש וע"כ מתיר בטעינת קורות הבד כמו שמתיר בכל המלאכות עם השמש וע"כ סובר דאסור ליגע במושך משום דהוי מוקצה אבל ב"ש שסובר דבעינן כדי שיעשו מבעוד יום והא דמודו בטעינת קורות בית הבד ועיגולי הגת וא"כ צריך לומר דהטעם משום דכבר נעקרה כל טיפה ממקומה וכמו דאמרינן בירושלמי (ה"ה) ב"ש אמרו לב"ה דבר א' ולא יכלו להשיבן ב"ה אמרו לב"ש דבר אחד ולא יכלו להשיבן אמרו להם בית הלל לבית שמאי אין אתם מודים לנו שטוענין קורות בית הבד ובעיגולי הגת עם חשיכה ולא יכלו להשיבן אמר רבי זעירא כו' הוינא אמר טעמא המן כבר נעקרה כל טיפה וטיפה ממקומה הכא מה אית לך מימר, א"כ זה הטעם הוא לב' ולא לב"ה וא"כ לא הוי מוקצה נמי ומותר ליגע דהא נעקרה כל טיפה וטיפה ממקומה וע"ז אומר ושוין שלא יגע במושך: (ועוד איפשר לומר כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ק דביצה ה"א) ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרים תיאכל וב"ה אומרים לא תיאכל ואמרינן בגמ' שם מ"ט דב"ש מוכנת היא ע"ג אמה. מ"ט דב"ה נעשית כמוקצה שיבש ולא ידע בו אילו מוקצה שיבש ולא ידע בו שמא אינו כו' וא"כ לב"ה דסברי בביצה דהוי מוקצ' משו' דהוי כמוקצה שיבש ולא ידע בו וא"כ איפשר לומר במשקין שזבו נמי אע"ג דנעקרה כל טיפה וטיפה ממקומה אסור וב"ש דסברי דביצה מותרת אע"ג דאין הבעלים מכירים בו וא"כ ה"נ מותר ע"ז אומר ושוין שלא יגע במושך. ואיפשר דהטעם הוא דגזרינן שמא יסחוט כמו דאיתא בריש ביצה (ד' ד') וע"כ אסור באכילה וע"כ אסור בנגיעה נמי דכל דבר האסור באכילה לכל אסור בנגיעה נמי כמו שכתב הרא"ש (רפ"ג דביצה) ודו"ק ועיין באו"ח (סי' ש"כ סעיף ב') ובביצה (ד' ב') שם בתוס' ובירושלמי פ"ק דביצה והא תני על המעטן של ענבים כו') ודו"ק.

שם (הי"א) משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה כו' תמן תנינן חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן ואת אמר הכין א"ר יוסי חבורות זריזין הן פסח מחזירו את שלם ואין את מחזירו מחותך רבי שמואל בשם ר' זעירא מפני פסולו. א"ר יוסי ויאות לאוכלו אין את יכול דכתיב אל תאכלו ממנו נא לצלותו אין את יכול שלא יהא כצולה בשבת מתוך שאת אומר שהוא מותר אף הוא אינו צולה אותו כל צרכו מבעוד יום מתוך שאת אומר לו שהוא אסור אף הוא צולה אותו כל צרכו מבעוד יום:

והנה המפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו בזה והק"ע כתב שאין את מחזירו מחותך שאם הוא שלם עדיין יש לכל בני חבורה חלק בו משא"כ במחותך וכן הפ"מ נדחק בזה מאוד:

ולי נראה שיש ט"ס בירושלמי וגם נתחלפו השיטות וכצ"ל תמן תנינן יצאו וצלו את פסחיהן (אלמא שאין צליית הפסח דוחה שבת) ואת אמרת הכין דתנינן משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה. א"ר יוסי חבורות זריזין הן (פי' שבני חבורה זריזין וע"כ התירו בפסח). ר' שמואל בשם ר' זעירא מפני פסולו (פי' שאין הטעם משום דחבורות זריזין הן אלא הטעם מפני פסולו שאם לא יצלה יהיה נפסל הפסח ואם יגרוף הגחלים לא יצלה הפסח) [ועוד יהיה נפסל גם כן וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ז דפסחים ה"א) ר' אימי בעי גרף את התנור וצלייו בו אמר ר' ירמיה מה צריכא ליה כר' יוסי הגלילי (פי' שסובר שנותן את כרעיו ואת כלי מעיו לחתכו ואינו חושש לזה שאינו יצלה מחום האש) וע"כ בעי אם יצלה כשהוא גרוף ברם כר' עקיבא פשיטא ליה דפסול דלא הוי צלי אש א"ר יוסי ואפי' כר"ע צריכא ליה משל גחלים לאויר התנור נצלה לחצי שעה גחלים לאויר העולם נצלה לשעה מה בין נצלה מקצתו מחמת התנור מה בין נצלה כולו מחמת התנור (וא"כ אפי' גרף נמי כשר) א"ר יוסי בי רבי בון תנור אינו מועיל לגחלים כלום אינו אלא מכניס את הבל בשעה שהגחלים באויר התנור נצלה לחצי שעה בשעה שהגחלים לאויר עולם נצלה לשעה (פי' אבל אם גרף את התנור לא הוי צלי אש) וכן אמרינן בפסחים (ד' ע"ה) תנור שהסיקו וגרפו וצלו בו את הפסח אין זה צלי אש כו']:

וע"ז אומר רבי שמואל בכם רבי זעירא מפני פסולו (ולא מטעמי' דר' יוסי דאמר משום דבני חבורה זריזין הן (וכמו דאמרינן בעירובין (ד' ק"ג) ואביי כהנים זריזין הן אמרי' בני חבורה זריזין הן לא אמרינן):

וע"ז אומר ר' יוסי ויאות (פי' בתמיה) והוא משום דרבי יוסי לטעמיה שסובר דהטעם משום דבני חבורה זריזין הן. ע"ז אומר ר' יוסי ויאות (פי' בתמיה) לאוכלו אין את יכול דכתיב אל תאכלו ממנו נא לצלותו אין את יכול שלא יהא כצולה בשבת מתוך שאת אומר שמותר אף הוא אינו צולה אותו כל צרכו מבעוד יום מתוך שאתה אומר לו שאסור אף הוא צולה אותו כל צרכו מבעוד יום (פי' וא"כ בפסח היה להחמיר עליו ולאוסרו אם הטעם הוא מפני פסולו וכמו שאומר אם את אומר לו שהוא מותר אף הוא אינו צולה אותו כל צרכו מבעוד יום וכן אמרינן לקמן (רפ"ד דשבת) שאם את אומר לו שהוא מותר אף הוא אינו עושה כל צרכו מבעוד יום מתוך שאת אומר לו שאסור אף הוא עושה כל צרכו מבעוד יום) אלא וודאי דהטעם משום דבני חבורה זריזין הן:

וע"ז מביא ברייתא דהני בה פסח מחזירו את שלם ואין את מחזירו מחותך. ונ"ל שהוא (ט"ס וכצ"ל) פסח מחזירו את מחותך ואין את מחזירו שלם. והוא כמו דאמרי' בשבת (ד' כ') משלשלין את הפסח כו' מ"ט משים דבני חבורה זריזין הן הא לאו הכי לא. והא אמר מר גדי בין שרוק בין לא שרוק שפיר דמי ומשני התם מינתח הכא לא מינתח ופירש"י דכתיב על ראשו ועל קרבו ואי מגליה ליה לא קשה ליה זיקא וע"ז אומר מחזירו את מחותך (פי' ומותר משום דקשי'ליה זיקא) ואין אתה מחזירו שלם ואע"ג דבשהי' שרי איפשר דהתם מפני פסולו. אבל לא בהחזרה דהא יכול שלא להחזיר: ואיפשר דהגירסא היא כמו שהיא וא"צ להפך השורות והוא דמביא תחילה דפסח מחזירו את מחותך ואין את מחזירו שלם (כמו שהגהתי) וא"כ לפי הטעם של בני חבורה זריזין הן. א"כ מותר בהחזרה נמי. וע"כ אמר ר' שמואל בשם ר' זעירא מפני פסולו וכמו שביארתי דיהא נפסל הפסח. וע"כ ניחא דזהו דווקא בצלי' אבל לא בחזרה דהא איפשר בלא חזרה. וע"ז אמר ר' יוסי ויאות (פי' בתמיה) דמתמה על הטעם של ר' שמואל שאמר מפני פסולו דאם את אומר ליה כו' וא"כ היה להם להחמיר שלא לצלותו מבעוד יום ואיפשר שסובר דליתא להך ברייתא דמחזירו את מחותך ואין את מחזירו כשהוא שלם כיון דבני חבורה זריזין הם לפי הטעם של ר' יוסי:

וע"ז אמר ר"א בי ר' יוסי שאיל צלאו שלם וחתכו מהו מיחזרתי' ומשחנתי' פי' דמיבעי ליה אם צלאו שלם וחתכו והוא משום דסובר דהטעם הוא מפני פסולו א"כ לא שרו רק בצליה אבל לא בהחזרה אך דמיבעי ליה אם חתכו מותר דהא חתכו מותר אפי' בצלי' או אעפ"כ אסור בחזרה משום דגדי' ולא שריק אסור (ומביא מזה ראיה דר"א בר' יוסי נמי סובר דהך ברייתא דמחזירו אתה מחותך ואין אתה מחזירו שלם ליתא דהא מיבעי' ליה בהחזרה כשהוא מחותך). והא דאמרינן לעיל (ה"י) אתא ר' שמעון בי רבי פסח שנצלה כל צרכו מותר להחזירו ע"ג כירה שאינה קטומה אפשר לומר דאפי' בשלם נמי משום דסובר כר' יוסי דהטעם משום דבני חבורה זריזין הן ע"כ מותר בהחזרה אפי' בשלם נמי]: