וכחש בעמיתו לכשיצא ווידויו בשבועה פרט למכחש בא' מן השותפין פרט למכחש בעדים ובשטר א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו מא' אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה וכבר האריך בזה הרא"ש והביא מה שכתב ה"ר אפרים שהי' דוחה הירושלמי משום דבגמ' דידן לא אשכחן כופר בא' מן השותפין דפטור בכה"ג אלא כגון דאמרי לי' מתרוייהו יזפת ואמר להו לא מחד מינייהו יזפת דהוי לי' כפירת דברים בעלמא וכתב הרא"ש ולאו דיחוי' הוא דתרתי מתניתין נינהו ההיא דגמרא דידן תני פרט למודה אלמא דמשום הודאתו הוא דפטו' הילכך לא משכחת לה אלא דאתו תרווייהו ומודו לאחד וכפר לאחד והתם תני פרט למכחש אעפ"י שעכשיו אין מודה לחבירו:.

ולי נראה דאיפשר לומר דהא דאמרינן אח"כ בירושלמי וכחש בה ולא בו ופי' הפ"מ גבי אבידה כתיב או מצא אבידה וכחש בה דדרשינן דווקא שכחש באבידה שאומר לא מצאתי אבידה שלך בהא הוא דמחייב קרבן שבועה אם הודה אח"כ ולא לו אבל אם אמר מצאתי אבידה ולא הייתי יודע שהיא שלך שאחזירנה לך פטור משבועת הפקדון שהרי לא פטר עצמו מכלום (והוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' קה) וכחש בה פרט למודה בעיקר כו'):

[ולי נראה שאין לשון הירושלמי מדוקדק במה שאמר וכחש בה ולא בו דקאי על הא דאמר פרט למודה בעיקר ע"כ נראה לי דזהו כמו דאיתא בשבועות (ד' ל"ז) וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחין או לאחד מן השותפין היכי דמי אילימא דאודי ליה בפלגא דידי' הא איכא כפירה באידך אלא לאו דאמרי לי' מתרווייהו יזפת ואמר להו לא מחד מינייכו יזפי דהוי לי' ככפירת דברים בעלמא וא"כ כיון דזה ממעט בירושלמי מהא דכתיב וכחש בה וע"כ ממעט בירושלמי מהא דכתיב וכחש בעמיתו לכשיצא וידויו בשבועה פרט למכחש באחד מן השותפין וע"ז אומר הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה ולקמן יתבאר עוד בזה]:

עוד שם ר' לא ור"י ור"ל תריהון אמרין לית כאן עדים כמי שיצא וידויו בשבועה למה משום שמצויין למות ושטר אינו מצוי לאבד הוי לית טעמא אלא משום שמצויין לשכח עדותן והנה בש"ס דילן בשבועות (ד' לז) איתא אלא אמר רב הונא ברי' דרב יהושע היינו טעמא דר' יוחנן משום דהוה שטר שיעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות:

וצריך לבאר דמ"ט לא אמר בירושלמי הטעם כמו דמסיק בש"ס דילן דהטעם הוא משום דהוי שטר שיעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעו' ע"כ נ"ל שהוא כמו דאיתא לקמן בירו' (פ"ו דשבועות ה"ו) עבר ונשבע ר"י אמר מביא קרבן על השבועה ר' אלעזר אמר אינו מביא קרבן על השבועה והנה הפ"מ פירש לקמן דפליגי אם חייב משום שבועת ביטוי או לא. ולקמן ביארתי דלא כהפ"מ אלא דפליגי דאף דאין ב"ד מחייבין שבועה בכפירת קרקע אבל אעפ"כ אם עבר ונשבע מביא קרבן על השבועה והוא דהא אם הודה חייב ליתן לו וע"כ אף שאין הדיינים מחייבין אותו שבועה אעפ"כ אם עבר ונשבע מביא קרבן על השבועה והוא כמו בכופר הכל שאין הדיינים מחייבין אותו שבועה אעפ"כ אם עבר ונשבע מביא קרבן על השבועה וכמו שכתבו התוס' בב"ק (ד' קג) בד"ה הגוזל מחבירו שוה פרוטה ונשבע כו' כגון שנשבע מעצמו דאין ב"ד משביעין אלא בטענת שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ואפי' בשבועת עצמו מיחייב חומש כדמוכח בשילהי פירקין ובמס' שבועות (ד' לו) תנן נמי שבועת הפיקדון נוהגת באנשים ובנשים בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו כו' ולקמן יתבאר עוד בזה דלא כהפ"מ:

וא"כ כיון דלר' יוחנן לשיטת הירושלמי מביא אשם על כפירת קרקע אלא שאין ב"ד מחייבין אותו א"כ ליכא לשנויי דהטע' הא דאין מביאין קרבן בכופר בשטר הוא משום דאין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות דהא ר' יוחנן סובר דבקרקע גופה אם נשבע מביא קרבן על השבועה וע"כ מתרץ הירושלמי משום דעדים מצויין לשכח עדותן:

עוד שם א"ר יוסי מתניתא אמרה כן היו שתי כיתי עדים כו' עיין מה שביארתי ע"ז בב"ק (פ' מרובה):

עוד שם וכחש בה ולא בו כבר ביארתי לעיל דלא כהפ"מ אלא שהוא כמו דאיתא בשבועות (ד' לז) דאמרי לי' מתרוינן יזפת והוא אמר מחד מינייכו יזפי וע"כ הוי כפירת דברים וע"ז אומר וכחש בה ולא בו וע"כ לא שקיל וטרי בזה בירושלמי כמו הש"ס דילן בב"ק (ד' קה) איתבי' רב עמרם לרבה וכחש בה פרט למודה בעיקר ובעי למיפשט מינה דגורם לממון לאו כממון דמי דלפי מה שביארתי אין הפירוש פרט למודה בעיקר אלא כמו שביארתי דאמרי מתרוינן יזפת דאע"ג דכתיב באבידה וכיחש בה אעפ"כ הש"ס דילן ממעט מזה בשבועות (ד' לז) לענין דאמרי מתרוינן יזפת כו' ודו"ק:

עוד שם בן עזאי אומר ג' אבידות הן ביודע בה ובמוצאי' בה ולא במוצאי' לא בה ולא במוצאי' והנה ברייתא זו יש בה ט"ס וצריך להגיה כמו דאיתא בש"ס דילן בב"ק (ד' קה) תני' אשר בן עזאי שלשה שבועות הן הכיר בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה לא בה ולא במוצאה (ופריך ע"ז הש"ס לא בה ולא במוצאה קושטא אשתבע אימא בה ובמוצאה למאי הילכתא ר' אמי אמר ר' חנינא לפטור ושמואל אמר לחיוב):

וע"ז פליגי בה בירושלמי ר' חוני' בשם ר' ירמי' כולהון לפטור ר' יעקב בר אחא בשם ר"י לית כן ר' יוסי בעי ויהא כן הפטור א"ר מנא לית כן משלש אבידות:

והנה הפ"מ האריך בזה ונדחק בזה מאוד ע"כ נראה לי לפרש דר' חוני' בשם ר' ירמי' כולן לפטור והוא משום שסובר דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ובה ובמוצאה איפשר לפירושי בעד א' דהוי גורם לממון כמו דאיתא בב"ק (ד' קה) אך בירושלמילא הובא כלל הא דעד א' ע"כ נראה לי לפרש כמו שפירש רש"י (בס"א) דממון ממש לא הפסידו דאי נמי אסהידו לו ראינו שמצא פלוני זה יכול לומר נאנסה ממני ופוטר עצמו משבועה וא"כ לא הוי רק גורם לממון:

וע"ז אמר ר' חוני' בשם ר' ירמי' כולן לפטור והוא משום דגורם לממון לאו כממון דמי וע"ז א"ר יעקב בשם ר' יוסי לית כן (פי' אלא לחיוב). והוא משום דסובר דלענין שבועת הפיקדון גורם לממון כממון דמי' ואיפשר דר' יוסי לטעמי' דאמר תחילה על הא דאמרי ר' יוחנן ור"ל לית כאן עדים והוא משום דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב וע"ז א"ר יוסי ומתניתא אמרה כן היו שתי כיתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השני' שתיהן חייבות ניחא ראשונה מתחייבת שני' למה לאו משום שמצוין לשכח עדותן וא"כ לא הוי רק גורם לממון דהא קיימי עדים קמן וא"כ אינו מצוי דלאחר מזה מיד ישכחו העדות אלא ודאי משום דגורם לממון כממון דמי והש"ס דילן אזיל לטעמי' וכמו דאיתא בשבועות (ד' ל"ב) בשלמא שני' תתחייב דכפרה לה ראשונה אלא ראשונה אמאי הא קיימא שני' אמר רבינא הכי במאי עסקינן כגון שהי' שני' בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססות מהו דתימא רוב גוססים למיתה קא משמע לן וכתבו התוס' וא"ת ומאי פריך הא בריש שבועת הפיקדון (ד' ל"ז) פריך הכי לרבה דאמר הכופר בממון שיש עליו עדים פטור ממתניתין דהכא אלא ראשונה אמאי הא קיימא שני' למא הכופר במלוה שיש עלי' עדים חייב ורבה איתותב התם וא"כ אתי שפיר דחייבים ויש לומר דאע"ג דכופר במלוה שיש עלי' עדים וליתנהו קמן סבירא לן דחייב דלא כרבה לקמן מ"מ היכא דקיימי עדים קמן ס"ל להש"ס דחשיב כפירת דברים בעלמא ואע"ג דבלאו מילתא דרבה הוצרך רבינא לשנויי כאן כגון שהיו קרובים בנשותיהן כו' מ"מ פריך מינה לקמן לרבה דאי לאו דרבה הוי מצי למידחי דאפי' קיימי עדים קמן חשיב כפירה:

וא"כ לשיטת הירושלמי דמיירי דקיימי עדים קמן ולא משני דמיירי כשהיו קרובים בנשותי' ונשותיהם גוססות [ובב"ק (פ' מרובה) ביארתי שם דאיפש' לומר דע"כ משני רבינא כשהיו קרובים בנשותיהם כו' דאי לאו הכי למאי קתני שתי כיתי עדים ולא שהיו עדים הרבה וכמו דאיתא בירושל' לעיל (פ"ד ה"ג) א"ר יוסי מתניתא אמרה כן היו שתי כיתי עדים לא מר אלא שתים הא אחת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והוא משום דכפרו וא"כ אינם יודעים העדות וע"כ קתני שתי כיתי עדים וזהו דווקא לשיטת הירושלמי דאפי' נתבטל לא מחמת קרוב או פסול נמי כיון שבטלה מקצתה בטלה כולה וע"כ קתני שתי כיתי עדים אבל לשיטת הש"ס דילן דאם נתבטל לא מחמת קרוב או פסול לא נתבטל כולו וא"כ אמאי תנן שתי כיתי עדים מפרש רבינא למתניתין כגון שהיו קרובים בנשותיהם ונשותיהן גוססות: וע"כ ניחא דתנן שתי כיתי עדים דאם היו כל הארבעה עדים בכת אחת היו נפסלין מחמת כיון שבטלה מקצתה בטלה כולה מחמת קרוב):

וא"כ כיון שלשיטת הירושלמי מיירי בשני כיתי עדים אפי' קיימי קמן ואף עפ"כ הוי כפירת ממון אי לא ידעו מיד העדות וא"כ לא הוי רק גורם לממון ואפ"ה חייב:

וע"כ אומר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי לית כן (פי' שאינו כן כמו שאמר ר' חוני' בשם ר' ירמי' לפטור אלא לחיוב) וע"ז אומר ר' יוסי בעי ויהא כן לפטור (צ"ל לפטור) פי' בתמיה ואמאי לא נפרש לחיוב וכמו שביארתי דר' יוסי לטעמי' דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב אפי' אין קרובים בנשותיהם כמו דמפרש רבינא לשיטת הש"ס דילן וא"כ ה"נ כיון שהוא גורם לממון יהא חייב:

וע"ז א"ר מנא לית כן משלש אבידות והנה הפ"מ האריך בזה בדחוקים. ולי נראה דאמר ר' מנא לית כן משלש (פי' דע"כ אמר ר' חוני' בשם ר' ירמי' כולן לפטור) והוא כמו שהקשו התוס' בב"ק (ד' ק"ה) בד"ה ושמואל אמר לחיוב תימא היכי מצי למימר לחיוב א"כ הוי ברייתא זו ואצ"ל זו ונראה לי דאף שכמה פעמים אמרינן בש"ס זו ואצ"ל זו אך הכא כיון שאמר בן עזאי שלשה שבועות הן וא"כ כיון שאמר תחילה דהכיר בה ולא במוצאה הוי לחיוב אף דהוי גורם לממון דילמא ישבע שנאנסה או דמיירי בעד א' וא"כ כיון דהכיר בה ולא במוצאה במוצאה הוי לחיוב מכש"כ הכיר בה ובמוצאה וא"כ ליכא שלשה שבועו' וע"ז א"ר מנא לית כן משלש אבידות ביודע בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה ולפי הגהתי לעיל) א"כ אם הוא לחיוב כש"כ בה ובמוצאה דהא כיון שבה ולא במוצאה חייב כל שכן בה ובמוצאה ועל כן אמר ר' חוני' בשם ר' ירמי' כולהון לפטור וא"כ כיון דלא הוי זו ואין צריך לומר זו אלא לא זו אף זו ע"כ הוי ג' וע"ז פרי' בה ובמוצאה אנן קיימין פי' כיון דמשני דכיון דחשי' שלשה א"כ הוי ודאי לפטור דאל"ה הוי זו ואצ"ל זו אבל כיון דתני לא בה ולא במוצאה אם כן הוי כש"כ מבה ולא במוצאה. ע"ז אומר אלא שמכחש בה ובמוצאה במוצאה ולא בה בה ולא במוצאה כיני מתניתא בה ובמוצאה וע"כ הני כולהון לפטור דאל"ה הוי זו ואצ"ל זו ולית כאן משלש אבידות כמו שביארתיו (והפ"מ נדחק בזה מאוד והעיקר הוא כמו שביארתי) ודו"ק:

שם (ה"ב) מתניתין שבועת הפיקדון כיצד אמר לו תן לי פיקדון שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי כו' חייב השביע עליו חמשה פעמים בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד וכפר חייב על כל אחת ואחת אמר ר' שמעון מה טעם מפני שיכול לחזור ולהודות ובגמ' ר' ירמי' בעי קרוב מפי אחרים בשבועת הפיקדון מהו שיהא פטור כו' עיין לעיל (בפ"ד) ושם ביארתי:

עוד שם ר' יודן קפודקי' בעי השביע עליו חמשה פעמים מפי אחרים כו' עיין לעיל (פ"ד ה"ב) ושם ביארתי הא דר' יודן קפודקי' דהכא ג"כ עיי"ש:

עוד שם מפי אחרים בקרקעות מהו שיהא פטור ופי' הפ"מ לר"מ דיליף פקדון מעדות לכולא מילתא מהו דיליף ג"כ גם לענין זה דפטור על הקרקעות כמו התם כו' וכבר ביארתי בהקדמתו לנועם ירושלמי על ס' זרעים שהפ"מ שגה בזה והוא דבפיקדון ודאי פטור בקרקעות ובשבועת העדות חייב בקרקעות וכמו דאיתא לקמן בירושלמי (פ"ו ה"ו) אמר ר' חייא בר אבא כו' לא אם אמרת בשבועת העדות שנוהגת בעבדים ובשטרות ובקרקעות כו' אלמא דלשיטת הירושלמי בשבועת העדות חייבים בעבדים ובשטרות ובקרקעות דלא כשיטת הש"ס דילן בשבועות (ד' ל"ד) מאי בינייהו בין ר"א ובין ר' עקיבא איכא בינייהו משביע עידי קרקע לר"א חייבין לר"ע פטורין ולר' יוחנן דאמר התם משביע עידי קרקע אפי' לר"א פטורין כו' וכן איתא לקמן (ד' ל"ז) איתמר משביע עידי קרקע פליגי בה ר' יוחנן ור"א חד אמר חייב וחד אמר פטור תסתיים דר' יוחנן אמר פטיר מדאמר ר' יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור וכרב הונא ברי' דרב יהושע תסתיים וא"כ לשיטת הש"ס דילן מדמה שבועת עדות לשבועת הפיקדון ולשיטת הירושלמי שבועת העדות נוהגת בעבדים ובשטרות ובקרקעות:

וע"כ בעי הכא בירושלמי מפי אחרים בקרקעות מהו שיהא פטור (פי' לר"מ שסובר דדון מינה ומינה וא"כ כיון דמפי אחרים ילפינן שבועת הפיקדון משבועת העדות ע"כ איפשר שיהא חייב אפי' בקרקע ג"כ אם הוא נשבע מפי אחרים) וע"כ בעי מפי אחרים בקרקעות מהו שיהא פטור (והא דקא מיבעי' לי' אפי' לר"מ דאמר דון מינה ומינה היינו דא"כ יהא חמור פי אחרים מפי עצמו דמפי אחרים יהיה חייב בקרקעות ומפי עצמו חמור מפי אחרים וכמו דאיתא בשבועות (ד' ל"א) אלא היינו טעמא דרבנן דמייתי להו בק"ו מה מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כש"כ וע"כ בעי מפי אחרים בקרקעות מהו שיהא פטור דהא מפי אחרים קל מפי עצמו וכיון דמפי עצמו פטור, א"כ כש"כ מפי אחרים או דילפינן משבועת העדות לר"מ שסובר דדון מינה ומינה ועוד בעי לה מפי אחרים מהו שיהא חייב אשם בכסף שקלים (פי' כיון דילפינן משבועת העדות א"כ חייב בקרבן עולה ויורד כמו שבועת העדות ואף דמפי עצמו חייבין באשם היינו משום דלא ילפינן משבועת העדות וע"כ חמור פי עצמו מפי אחרים או דכיון שהוא שבועת הפיקדון ע"כ חייב אשם בכסף שקלים

שם (ה"ג) היו חמשה תובעין אותו ואמרו לו תן לנו פיקדון שיש לנו בידך כו' ובגמ' יכול אף בשבועת הפיקדון כך לא עשה המושבע כנשבע אמר ר' לעזר לית כאן אלא אף בשבועת הפיקדון נעשה המושבע כנשבע וכתב הפ"מ בת"כ היא שנוי' בדברי ר"ש דמייתי לה בפרקין דלעיל ר"ש אומר חייב כאן וחייב בפיקדון מה פקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון לא אם אמרת בפקדון שלא עשה בו המושבע כנשבע קאמ' הש"ס עלה יכול אף באמת כן לר' שמעון לא עשה מושבע מפי אחרים בפקדון כנשבע מפי עצמו אמר ר' לעזר לית כאן דלא היא ובטעות נשנה הכי אלא אף בפקדון נעשה המושבע כנשבע דמכדי בג"ש ילפי מהדדי כמו דילפינן לעדות בנשבע מפי עצמו ופקדון ה"נ ילפינן פקדון מעדות למושבע מפי אחרים כו' (והוא כמו דאיתא בשבועות (ד' ל"ד) דמחכו עלה במערבא דקתני מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע כו' מכדי מושבע מפי עצמו בעדות לר"ש מנא לי' דגמר מפיקדון פיקדון מושבע מפי אחרים נגמר מעדות).

ולי נראה דנדפס בט"ס אחר המשנה דהיו חמשה תובעין אותו כו' וצ"ל קודם המשנה וקאי אמתניתין (ה"ב) דתנן השביע עליו חמשה פעמים בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד וכפר חייב על כל אחת ואחת אמר ר' שמעון מה טעם מפני שיכול לחזור ולהודותוסובר הירושלמי דכיון דקתני השביע עליו חמשה פעמים כו' משמע דמושבע מפי אחרים וכמו דאיתא בב"ק (ד' ק"ו) מתיב רב המנונא השביע עליו חמשה פעמים כו' קפץ לא מצית אמרת השביע עליו קתני וכתבו התוס' ותימא דלעיל קתני משביעך אני ומוקי לה בקפץ ויש לומר דהשביע עליו משמע ע"י ב"ד אבל משביעך אני משמע שקפץ והשביעו וא"כ כיון דקתני השביע עליו חמשה פעמים משמע שהאחר משביעו וע"ז קאמר ר"ש מה טעם כו' וא"כ מוכח דסובר ר"ש דמשביע ע"י אחרים חייב וע"ז מביא הברייתא וצ"ל מה לשבועת הפיקדון לא עשה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג תאמר בשבועות העדות שעשה בו המושבע כנשבע ומזיד כשוגג כו' וע"ז אומר ר' לעזר לית כאן (פי' הא דאיתא בברייתא לא עשה בו מושבע כנשבע דהא ממתניתין מוכח דסובר ר"ש דעשה בו המושבע כנשבע דהא תנן השביע עליו חמשה פעמים כו' וע"ז קאמר ר"ש מה טעם כו' וע"ז אמר ר' לעזר לית כאן פי' הפירכא דמושבע כנשבע אלא דלא קאמר רק מה לפיקדון שכן לא עשה בו מזיד כשוגג וכמו דאיתא בשבועות (ד' ל"ז) אמר להו רבא בר איתי לרבנן מאן תנא שבועת הפיקדון לא ניתן זדונה לכפרה ר"ש והוא משום דגמר לה ממעילה עיי"ש אבל הא דאיתא בברייתא מה לפיקדון שכן לא עשה בו המושבע כנשב' לית כאן אלא אף בשבוע' הפיקדון נעשה בו המושבע כנשבע (והפ"מ לא ביאר כל זה) ודו"ק:

עוד שם ר' חגי בעי עשרה שבועות אין לך בידי מהו ר' יוסי בעי שבועה שבוע' אין לך בידי כו' עיין מה שביארתי ע"ז בספרי נועם ירושלמי (פ"ב דנדרים ה"ג):

עוד שם אף בשבועת ביטוי כן שבועה שאוכל נבילה ופת חיטין ופת שעורין ופת כוסמין מאחר שפטור על הנבילה פטור על השאר (פי' דכיון דר שמעון סובר דעד שיאמר שבועה לכל א' אבל בלאו"ה כללא הוי ע"כ אמר ר' יוסי דאם אומר שבועה שאוכל נבילה ופת שעורין ופת כוסמין מאחר שפטור על הנבילה פטור על השאר). וכתב הפ"מ וכן נמי בהא דאמר ר' יוסי לעיל (פ"ג ה"ד) ואת ש"מ היו לפניו זיתים של שחוטה וא' של נבילה ואמר שבועה שאוכל עשרה זיתים כיון שפטור על הנבילה פטור על השאר ושגה בזה הפ"מ דשם צריך לגרוס שבועה שלא אוכל עשרה זיתים אלו כיון שפטור על הנבילה פטור על השאר היינו משים שלא חל על הנבילה מחמת שאין איסור חל על איסור וע"כ כיון שאמר אלו לא חל בכולל דהוי כמו פורט לשיטת הירושלמי ובפורט סובר ר' יוחנן דלא חל בכולל אפי' לרבנן אבל ר"ש סובר דבכל האיסורים אינו חל בכולל) והכא קאמר דלר"ש אף בשבועת ביטוי כן שבועה שאוכל נבילה ופת חיטין ופת שעורין היינו שיאכל נבילה מאחר שפטור על הנבילה דהא נשבע לעבור לאכול נבילה וע"כ לא חל על השאר נמי כיון דר"ש סובר דעד שיאמר שבועה לכל א' וע"כ כיון דהוי חדא שבועה ע"כ כיון שנתבטל מקצהו נתבטל כולו ואינו שייך להא דלעיל דלא כהפ"מ]:

שם (ה"ד) מתניתין הן לי פיקדון תשומת יד וגזל ואבידה כו' אמר ר"י דברי ר"ש נמצא שאין בידו חיטים פטור על השאר עיין בספרי נועם ירושלמי (פ"ד דנזיר ה"ג) מה שביארתי על זה ועיין לקמן (ה"ה) ויתבאר עוד בזה:

עוד שם פשיטא דא מילתא כו' עיין בספרי נחלת יהושע (ס"י) ושם הארכתי:

עוד שם א"ר יוחנן דברי ר' יהודה נכללין בקרבן א' ונפרטין בג' קרבנות עיין בספרי נועם ירושלמי (פ"ב דקידושין ה"א) ושם ביארתי.

שם (ה"ה) אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ור"ש פוטר שאינו משלם קנס עפ"י עצמו אמרו לו אעפ"י שאין משלם קנם עפ"י עצמו משלם בושת ופגם עפ"י עצמו ובגמ' ר' זירא ר' יסא בשם ר' יוחנן דברי ר"ש עיקר תביעה קנס לדברי חכמים לאו אמר ר' אילא דברי ר"ש בתובעו קנס ובושת ופגם דברי חכמים בתובעו בושת ופגם וקנס רבנן אמרין דברי ר"ש בתובעו ג' דברי' דברי חכמי' בתובעו דבר א' ר' זירא בעי קומי ר' יוסי בפירוש שמעת מר' יוחנן או ממילתי' א"ר יוסי דסבר כרבנן א"ר מנא ואפילו דו סבר כר' אילא דברי ר"ש בתבעו דבר א' ברם הכא בתובעו שלשה דברים:

והנה הפ"מ נדחק בזה מאוד וע"כ נ"ל שיש בירושלמי ט"ס וחילופי השורות (וכצ"ל) ר' זירא בעי קומי ר' יוסי בפירוש שמעת מר"י או ממילתא דסבר כרבנן דאמרין דברי ר"ש בתובעו ג' דברים דברי חכמים בתבעו דבר אחד (והא דאמר אח"כ דברי ר' שמעון בתבעו כו' שייך הכא אך שיש ט"ס בזה וצריך להיות דברי ר"ש בתבעו ג' דברים דברי חכמים בתבעו דבר א'):

ונראה לי לבאר דר' זירא בעי קומי ר' יוסי אהא דאמר תחילה ר' זירא ר' יסא בשם ר' יוחנן דברי ר"ש עיקר תביעה קנס לדברי חכמים לאו (והוא כמו דאיתא בשבועות (ד' לח) אלא כי אתא רבין אמר ר' יוחנן לדברי ר"ש קנס הוא תובע ולא בושת ופגם לדברי חכמים אף בושת ופגם הוא תובע במאי קמיפלגי אמר ר"פ ר"ש סבר לא שביק אינש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ ורבנן סברי לא שביק מידי דכי מודה בי' לא מיפטר ותבע מידי דכי מודה בי' מיפטר):

וע"ז אומר ר' זירא בעי קומי ר' יוסי בפירוש שמעת מר' יוחנן או ממילתי' (פי' אם בפירוש א"ר יוחנן לזה או ממילתא) וע"ז אומר אמר ר' יוסי דסבר כרבנן ובכאן צ"ל דברי ר"ש בתבעו ג' דברים דברי חכמים בתבעו שלשה דברים (פי' דאם לא אמר ר' יוחנן בפירוש דהטעם משום דר"ש סובר דעיקר קנס הוא תובע והוא משום דקייץ ודברי חכמים הוא משום דלא שביק אינש מידי דכי מודי בי' לא מיפטר ותבעו מידי דכי מודה בו מיפטר אלא דסובר כרבנן (פי' דכמו דרבנן אמרין דברי ר"ש בתבעו ג' דברים דברי חכמים בתובעו דבר א' והוא מהא דאמרינן לעיל (ה"ד) א"ר יוחנן דברי ר"ש נמצא שאין בידו חטים פטור בשאר ומנא לי' דר' שמעון סובר הכי וא"כ מוכח שסובר כרבנן דאמרו דהטעם של של ר' שמעון דפוטר הכא הוא מפני שתובעו שלשה דברים וא"כ כיון שאינו מחוייב על הקנס פטור נמי על השאר וע"ז אמר ר' יוחנן דברי ר' שמעון נמצא שאין בידו חטים פטור על השאר דא"כ אם נשבע שאין בידו חטים ושעורין וכוסמין פטור על השאר ג"כ והוא מחמת שעל החיטין פטור שנשבע באמת וכמו דפטור באונס ומפתה והוא מפני שסובר דהוי בתבעו שלשה דברים וכיון שפטור על הקנס פטור על השאר ה"נ כיון שפטור על החיטים פטור נמי על השאר וע"ז אומר שם אמר ר' בא אף ר' יסא מודי בה ובנזיר הגירסא אף ר' יודה מודה והוא משום דחכמים לא פליגי אלא משום דהוי כתובעו דבר א' אבל אם הי' תובע ג' דברים מודה בזה דכיון דפטור על הקנס פטור על השאר נמי:

וא"כ מוכח ממילתי' דר' יוחנן דלא כר' יוסי דאמר הכא ר' זירא ר' יסא בשם ר' יוחנן דברי ר"ש עיקר תביעה קנס לדברי חכמים לאו והוא דפליגי בזה דר"ש סובר דעיקר התביעה קנס משו' דקייץ ורבנן סברי דעיקר התביעה הוא הממון משום דאי מודה בה לא מיפטר וא"כ לפי זה ממה מוכח דר"ש סובר דנמצא שאין בידו חטים פטור על השאר אלא ודאי מוכח ממילתי' דסובר כרבנן דדברי ר"ש בתובעו ג' דברים וע"כ כיון דפטור על הקנס פטור על השאר נמי. וע"ז אומר דברי ר"ש נמצא שאין בידו חטים פטור בשאר (והוא כמו דאיתא בשבועות (ד' לא) אמר ר' יוחנן מ"ט דר"ש הואיל ועיקר קנס הוא תובע אמר רבא משל דר"ש למה הדבר דומה לאדם שאמר לחבירו תן לי חיטין ושעורים וכוסמין שיש לי בידך אמר לו שבועה שאין לך בידי חטין ואשתכח דחטין הוא דלית לי' הא שעורין וכוסמין אית לי' דפטור דכי קא משתבע אחיטין בקושטא משתבע א"ל אביי מי דמי התם בחיטין קא כפר בשעורים וכוסמין לא קא כפר לי' הכא בכולא מילתא הוא דקא כפר לי' הא לא דמי' אלא לאומר לחבירו תן לי חיטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי כלל ואשתכח חיטין הוא דלית לי' הא שעורין וכוסמין אית לי' דמיחייב:

וע"ז אמר ר' מנא ואפי' דו סבר כר' אילא (פי' שאפי' יהא סובר כר' אילא אעפ"כ יהא מוכח הא דאמר ר' יוחנן דברי ר"ש נמצא שאין בידו חטין פטור על השאר והוא כיון דר"ש סובר דהוי כתבעו קנס ובושת ופגם דברי חכמים בתובעו בושת ופגם וקנס וא"כ לר"ש שסובר דהוי כתובעו קנס ובושת ופגם וע"כ פטור על בושת ופגם נמי משום דעל תחילת התביעה פטור ע"כ פטור נמי על השאר וע"ז אמר ר' יוחנן דברי ר"ש נמצא שאין בידו חטים פטור בשאר וע"ז אמר ר' בא אף ר' יהודה מודה בה והוא דהטעם דפליגי רבנן הוא משום דסברי דהוי כתובעו בושת ופגם וקנס. והוא משום דתחילת התביעה בושת ופגם וקנס אבל אם הי' התביעה קנס ובושת ופגם היו רבנן מודו דפטור על השאר וא"כ אפי' ר' יודה מודה בזה (והוא דלא כשיטת הש"ס דילן דאיתא בשבועות (ד' לח) דאמרינן שם הא לא דמי אלא לאומר לחבירו תןלי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי כלל ואשתכח דחטין הוא דלית לי' הא שעורין וכוסמין אית לי' דחייב והירושלמי נמי מסיק (שם) דהא דאמר ר' יוחנן נמצא שאין בידו חטין פטור בשאר היינו במתפיס באומר שעורין יהו כחטין כוסמין זהו כחטין ודו"ק:

עוד שם ר' יצחק שאל מהו שישלם דמי העבד כו' מהו שיאמר לו צא ידי שמים כו' ר"ג כמאן דאמר מותר לשחרר עיין בספרי נועם ירושלמי בכתובות (פ"ג ה"י):