שיראו מלפניו. וכן בכ״י פלארענץ, ובקרא אשר ייראו מלפניו.

מלפני האלהים. וכן בכ״י פלארענץ, ובקרא אלהים.

שנאמר ע״י עזרא. המקרא הוא בנחמיה כמו שציינתי רק חז״ל גם הקדמונים ורש״י ז״ל כינו לנחמי׳ בשם עזרא כמו שתראה בגמרא סוכה ל״ז ע״א בעזרא הוא אומר צאו ההר וגו׳ והוא מקרא בנחמיה ח׳ ט״ז וכן תמצא הרבה פעמים ברש״י שהביא בשם עזרא והמקרא הוא בנחמיה עיין בן יוחאי מענה י״ג.

ובכל ארצו. וכ״ה בכ״י פלארענץ ופ״ב ובמקרא כתיב ובכל עם ארצו.

א״ר לקיש. שבת ק״ד ע״א. ה. ואני אוסיף. שמ״ר פי״ג והכבדתי לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך.

ולמען תספר. בכ״י נמצא לפני זה הוספה מהמעתיק וז״ל ״אמר המעתיק שמעתי למה אמר בלשון בא ולא אמר לך, לפי שג׳ מכות עתידין לבוא עליו כמנין ב״א ואלו הן אח״ב ע״כ. ובכ״י פלארענץ ופ״ב לא נמצא, וראיתי בבעל הטוריס שהביא וז״ל בא עולה בגימטריא ג׳ רמז לו שג׳ מכות יביא עוד עליו עכ״ל.

כשם שהם עוללו את כרמי. דורש מלשון וכרמך לא תעולל (ויקרא יט י).

בגודל עלילות. פי׳ מלשון פעולה, וכן פי׳ הרשב״ם.

כלומר ממאן אתה כו׳. וז״ל רש״י לענות כתרגומו לאתכנעא והוא מגזרת עני מאנת להיות עני ושפל מפני עכ״ל.

ארבה שמו על שהוא הרבה שנאמר חילי הגדול. וכן כתב הראב״ע ארבה שם מין אול. י נקרא כן בעבור שהוא יותר רב מהמינים האחרים. וכתוב יתר הגזם אכל הארבה [יואל א ד] ועליו כתוב חילי הגדול [שם ב כה] וא״כ יהי האל״ף נוסף עכ״ל.

היה הארבה אוכל ואינו נאכל כו׳. מצאתי ג״כ כן מובא בס׳ והזהיר ג׳ ע״א. הנני מביא מחר ארבה בגבולך, היה ארבה הזה אוכל ולא נאכל, היה נופל בפני המצרי, ואכלו ומנקר את עיניו ע״כ. ואולי לקוח ממדרש השכם.

שלח אחריהם שלוחים. וכן הביא רש״י.

זה בעל צפון. מכילתא בא פי״ג בעל צפון נשתייר מכל היראות כו׳. יג. כל הפורעניות. מכילתא בשלח פ״ד ב״ב כ״ה ע״א.

כצל בנטותו. וכ״ה בכ״י פלארענץ, ובקרא כנטותו.

הילק הגזם והחסיל. וכן מובא בכ״י פלארענץ וכ״י פ״ב ובמקרא כתוב הילק והחסיל והגזם.

מה עתר זה. יבמות ס״ד ע״א.

ים סוף הוא למצרים מן המזרח כו׳. עיין רש״י עה״ת שהביא וז״ל ורוח הקדים רוח מזרחית נשא את הארבה, לפי שבא כנגדו שמצרים בדרומית מערבית היתה כמו שמפורש במקום אחר (במדבר לד ג) וע״ש שהביא אומר אני שים סוף היה מקצתו במערב לפיכך רוח ים תקעו לארבה בימה סוף כנגדו.

אבל הארבה לא מתו במצרים. עיין תנחומא וארא ושמ״ר פי״ג א״ר יוחנן כיון שבא ארבה שמחו המצריים.

היינו דא״ר לקיש. שבת ק״ד ע״א.

ואנכי פתיתי. וכ״ה בכ״י פ״ב. ובכ״י פלארענץ אנכי פתיתי הנביא ההוא, ובמקרא כתיב אני ה׳ פתיתי את הנביא ההוא.

ובא לטהר מסייעין אותו. שבת שם.

נטה את ידך. וכ״ה בכ״י פלארענץ ובמקרא כתב נטה ידך ובמסורה נמנה בין י״ו חסר את בלישנא. ויב״ע תרגם ית ידך כאילו הי׳ גם לפניו את ידך.

וימששו מצרים חשך ולא אור. כוונתו כי הוא מפעלי הכפל. והביא לשון הכתוב ימששו חשך ולא אור (איוב יב כה). ועיין בהראב״ע אחרי שהביא דברי יפת כי וימש חשך כמו וימיש הביא דעתו כי וימש מגזירת ימשש ואין טענה בעבור שהוא מפעלי הכפל, כי כמוהו בזה הענין ידיהם ולא ימישון כו׳ והנה הטעם שימששו בידם החשך שכל כך יהי׳ עב. וגם רש״י עה״ת הביא וז״ל ומדרש אגדה פותרו לשון ממשש בצהרים שהי׳ כפול ומכופל ועב עד שהי׳ בו ממש עכ״ל ובתנחומא בא ושמ״ר פי״ד איתא וימש חשך כמה היה אותו חשך רבותינו אמרי עבה כדינר הי׳, שנאמר וימש חשך שהי׳ בו ממש ע״כ. ובילקוט בא רמז קפ״ו הביא בשם תנחומא עבה כדינר קורדיינא. לכן תראה כי בתנחומא ובמדרש נשמטה המלה ״קורדיינא״ והוא מלשון חז״ל חולין נ״ד ע״ב שיעוריה בדינר קורדינאה כו׳ והם מיני דינרים של גודיין קיסר כמו שהביא המוספי. וכן בתנחומא עבה כדינר קורדיינא זהו שיעור ממשות. וע״ע בחולין נ״ה ע״ב אם אישתיור כעובי דינר זהב כשרה. וראיתי בספר והזהיר (ג׳ סע״א) וימש חשך שהי׳ משתמש והיה עוביו כדינר זהב, עובי דינר גורדיאני יש לתקן שצ״ל שהיה ממשש או ממשמש כתרגום ירושלמי. והמחבר הוסיף על לשון התנחומא ״והיה עוביו כדינר זהב״ עפ״י מאמרם חולין נ״ה ע״ב וכן בהרבה מקומות בדברי רז״ל מובא השיעור הזה. כדינר זהב. וידידי הרה״ג בעל ענפי יהודה כתב וז״ל מ״ש המחבר עובי דינר וכו׳ ליתא בתנחומא ושמ״ר וכנראה שהיא חסר עכ״ל אולם עובי דינר גורדינאי הוא דברי התנחומא ובעל והזהיר הוסיף רק המלות עוביו כדינר זהב. ואולי היתה זאת הגהה מבחוץ והובא פנימה.

ד״א מלשון לא ימיש. עיין רש״י שכתב ואונקלוס תרגם לשון הסרה כמו לא ימיש, בתר דיעדי קבל לילה, כשיגיע סמוך לאור היום, אבל אין הדבור מיושב על הוי״ו של וימש לפי שהוא כתוב אחר ויהי חשך. והרב הגאון הגדול מהר״ן אדלער בעל נתינה לגר העיר בצדק שגם המתרגם מפרש שהוא כמו ויאמש ע״ש. ועי׳ מכילתא בשלח פ״ד שהוא מש באפילה שנאמר וימש חשך. וצ״ל שהואמש מלה אתת ועי׳ במדות סופרים אות מ׳. והראב״ע הביא בשם יפת כי וימש חשך כמו וימיש.

ומכת החשך למה היא באה כו׳. גם זה מובא בס׳ והזהיר (ג׳ ע״א) וז״ל אמרו כשהיה המצרי סועד בלילה הי׳ מביא את ישראל ומושיבו כנגדו ומדליק את הנר ומניחה על ראשו ואומר ראה שלא תטה לכאן ולכאן ואם לאו אני מתיז את ראשך. ואין ספק כי נובע ממדרש השכם כי בתנחומא סוף וארא ושמ״ר פי״ד ותד״א פ״ז וילקוט רמז קפ״ב ורש״י עה״ת (בא י כב) וס׳ והזהיר (ב׳ ע״ב) נמצא טעם אחר למכת הארבה.

תבן אתה מכניס לעפרים. מנחות פ״ה רע״ב.

כלומר עפרים מקום כולו תבן. ז״ל רש״י שם עפריים שהוא מקום הרבה תבואה אתה מביא לשם תבואה למכור בתמיה כך ארץ מצרים שהיא מלאה כשפים אתה בא לשם לעסוק בכשפים.

למתא ירקא ירקא שקול. בגמרא שם אמר להו אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול.

כלומר לעיר שהיא מלאה ירק כו׳. ז״ל רש״י שם לעיר שגדל שם ירק הרבה הביא ירק שלך למכור לפי שמתקבצין שם הכל לקנותן.

אמרו שלשה ימים. הכוונה ג׳ ימים האחרונים הי׳ חשך ואפלה, וג׳ ימים אחרים היינו הראשונים. וז״ל התנחומא ריש בא עה״כ ויט משה את ידו ושמ״ר פי״ד ז׳ ימים היה כיצד שלשה ימים הראשונים מי שהי׳ יושב ובקש לעמוד עומד והעומד שבקש לישב יושב, שלשה ימים האחרונים כל מי שהי׳ יושב לא הי׳ יכול לעמוד כו׳, מנין שכן כתיב לא ראו איש את אחיו הרי שלשה ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים הרי ששה כו׳ וכן הביא רש״י עה״ת ומובא גם בס׳ והזהיר (ג׳ ע״ב).

עוביו כדינר זהב. עיין לעיל הערה כ״ג.

יש אומרים. הביא רבינו לעיל ח י וע״ש בהערה.

לפיכך נקראו שבט שבט למצרים, לעיל הביא רבינו לכך נקרא שבט שבו נשבטו המצריים.

אמרו רז״ל גם לרבות אשת פרעה שהיא התחילה לקרוא למכשפים. לא מצאתי לפנינו בתנחומא רק ראיתי בילקוט רמז קפ״א וחסר הציון. ויקרא פרעה אין כתיב כאן אלא ויקרא גם פרעה וא״ר לוי שקרא לאשתו וא״ל ראי היאך באו היהודים לשחק בי כו׳. ובשמ״ר פ״ט ויקרא גם פרעה מהו גם שאף לאשתו קרא ועשתה כן.

באותיות יש מהם כמו עתידות והם עברות י ר״ל באותיות נמצא שהם לעתיד והם מורה לעבר. ובכ״י