(1903) פירוש - עד כה ביאר ששלש מצות מצוה נלמדות מלחמי תודה, לא משום שיש בליל הסדר חיוב תודה, אלא שילפינן מאופן אפיית לחמי תודה שהדרך להמנע מחימוץ העיסה היא לחלקם למנות קטנות, משום שעיסה עבה קרובה לבא לידי חימוץ. אך הרא"ש ביאר שיש בליל הסדר חיוב תודה של היוצא מבית האסורין, לכך על ידי אפיית שלש מצות מצה מקיימים בזה את חיובנו להקריב תודה, ועל כך יש לתמוה, וכמו שמפרש. וראה להלן הערה 1916 שהדגיש נקודה זו [שניתן ללמוד מלחמי תודה דלא כרא"ש].

(1904) לשון הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פ"ט הכ"ד "ארבעה מיני לחם שבתודה מעכבין זה את זה", ומקורו מהמשנה [מנחות כז.].

(1905) פירוש - בודאי שאינו רשאי להביא שלשת מיני לחמי מצות ללא לחם חמץ, כי ארבעת המינים מעכבים זה את זה. ולכאורה שאלה זו צריכה ביאור, שהרי גם שלשה מיני מצה [רבוכה, רקיקין, וחלות מצות] אין כאן, אלא שלש מצות זהות. ואם ניתן לעשות שלש מצות זהות כזכרון ללחמי תודה, מדוע שלא יהיה ניתן לעשות כן גם ללא לחמי חמץ. ונראה, כי בודאי אין עושים כאן דמיון גמור ללחמי תודה [עיין בבית מאיר או"ח ס"ס תעה שתמה מדוע לא חיישינן שנראה כאוכל קדשים בחוץ, כפי שחיישנין לענין הזרוע שבקערה (שו"ע או"ח סימן תעו ס"א), והובא בקצרה במשנה ברורה שם ס"ק מו]. אך כשאוכל שלש מצות מצוה לזכרון לתודה, הרי הדבר היחידי שנעשה כאן לזכרון הוא המספר שלש [כנגד שלשה סוגי מצה], ועל כך מקשה כיצד ניתן לעשות זכרון לדבר שהוא לא כהלכה. וראה להלן הערה 1918.

(1906) שהרי למעלה [לאחר ציון 1714] ביאר שכל ארבעה חייבי ההודאה [ברכות נד:] נתקיימו ביצ"מ [יורדי ים, הולכי מדברות, חולה ונתרפא, והיוצא מבית האסורין], ומדוע לא יהיה חיוב תודה בליל הסדר.

(1907) למעלה [לאחר ציון 1735]. וראה למעלה הערה 1740.

(1908) דבר זה נתבאר בצירוף שני מקומות למעלה; (א) ארבע כוסות נתקנו כנגד ארבעה חייבי הודאה [למעלה לאחר ציון 1735]. (ב) ארבעה לחמי תודה הם כנגד ארבעה חייבי הודאה [למעלה לאחר ציון 1677]. ומצירופם להדדי עולה שארבע כוסות הם כנגד ארבעה לחמי תודה. ויש להעיר, שחיוב קרבן תודה הוא מהתורה, ואילו ארבע כוסות הם מדרבנן [כמבואר למעלה הערה 1736], ועד שבאו חכמים ותיקנו ארבע כוסות, כיצד קיימו ישראל את חיובם להקריב תודה.

(1909) למעלה [לאחר ציון 1774], ויובא בהערה הבאה.

(1910) לשונו למעלה [לאחר ציון 1774]: "והנה התודה שיש בה החמץ, הרי החמץ כנגד מה שאמר 'ולו אנחנו'. כי החמץ מורה על יצר הרע, וצריך האדם שיזבח יצרו ולצאת מן יצר הרע, ולשוב אל השם יתברך, ומזה הצד הוא אל השם יתברך, שכל אשר הוא שב אל השם יתברך, נכנס ברשותו, והוא שלו. וקודם שהוא שב אליו, נראה כאילו לא היה ברשותו, אבל מפני השבתו הוא אליו לגמרי. וזהו כנגד בעלי תשובה, שזובח יצרו ומתודה עליו, ושב אל השם יתברך, כמו שיתבאר. ומין המצה הוא כנגד מה שאמר 'הוא עשנו', כי מצד שהוא יתברך עשנו, בראנו מצה בלי שאור לגמרי, כי ברא השם יתברך אותנו נקי מכל, כמו המצה".

(1911) בהרבה מאוד מקומות, ונביא כאן כמה מהם; שם פ"ג [קצז.] כתב: "היו ישראל במצרים כמו שנבלע העובר בבטן אמו. כי כן היו ישראל במצרים כמו העובר שנתהוה בבטן אמו, ולבסוף יוצא כאשר נשלם הוייתו. וכך בני ישראל היו מתגדלים ומתהוים בתוך מצרים, עד שנעשו שלמים להיות שש מאות אלף, וזהו שלימות ישראל להיות שש מאות אלף, ואז יצאו". ושם פל"ט [מב:] כתב: "ישראל הושלמו כאשר יצאו ממצרים, ואז היו לעם". ושם [מח.] כתב: "כאשר יצאו ישראל ממצרים היו כאילו נולדו באותה שעה". ושם פמ"ג [רמג.] כתב: "במצרים שעדיין לא היו ישראל לעם, שהרי לא היו לעם עד שיצאו". ושם פמ"ו [שפט.] כתב: "בחג המצות בו יצאו ישראל ממצרים, שאז היו ישראל כאילו נולדו ונתהוו לעם, כאשר התבאר בכמה מקומות בספר הזה". ושם פנ"ב [עא:] כתב: "כאשר היו ישראל במצרים, והוציאם הקב"ה אל הפועל להיות יוצאים מרשותם, הרי היו דומים בודאי לעובר הנולד, וכמו שהארכנו מאוד מאוד בזה, והיו ישראל יוצאים ונחשבים עם נולד מתחדש עתה". ושם ר"פ נה [רו.] כתב: "היו ישראל במצרים תחת רשות מצרים כמו העובר שהוא בבטן אמו... כמו הרועה ששומט את העובר ממעי הבהמה, כך היה הקב"ה שומט את ישראל ממצרים". ושם פנ"ט [שנב.] כתב: "קודם שיצאו ישראל ממצרים לא היה להם מציאות כלל, וכבר התבאר הרבה, שהיו כמו העובר הנבלע בבטן אמו, כך היו נבלעים במצרים... וכאשר יצאו ממצרים כאילו יצאו למציאות". ושם פ"ס [תכח:] כתב: "כי כבר אמרנו למעלה כי ישראל הם דומים לולד היוצא לאויר העולם, וזה עצם היציאה [ממצרים], שהוא דומה אל לידת הולד". ושם פס"א [תפ:] כתב: "וכבר אמרנו לך כאשר היו ישראל במצרים היו נחשבים כעובר במעי בהמה, וכאשר יצאו נחשבו כעובר הנולד". ושם פס"ב [תקל:] כתב: "כאשר יצאו ממצרים אז נעשה ישראל להקב"ה לעם". וכן כתב שם פס"ה [קעד:], ועוד. וכן הוא להלן בסוף הדרשה [לאחר ציון 2252] כתב: "ישראל לא היו מקודם לעם, כי לא היו ישראל לשום עם קודם שיצאו ממצרים, כי קודם שירדו למצרים לא היו אפילו שבעים נפש שראוים לעם, וכאשר היו עבדים במצרים אין שם עם עליהם, וכאשר יצאו ממצרים היו כאילו נולדו". וראה למעלה הערות 1097, 1525, ולהלן הערות 2253, 2256.

(1912) "כי השם יתברך עשנו על ידי האבות, כי הם התחלה אל הכל" [לשונו למעלה לאחר ציון 1856]. וראה למעלה הערות 1857, 1858.

(1913) מוסיף "שנעשו מן עשרון אחד" כי זהו הזכרון שעושים בימינו "כאשר אנו נוהגין ליקח עשרון, ועושים ממנו שלשה מצות מצוה לפסח" [לשונו למעלה לפני ציון 1898], ו"נוהגין בארץ אשכנז שעושין שלשה מצות מן עשרון שהוא שעור חלה" [לשונו למעלה לאחר ציון 1901]. ואם לא כן, במה תהיה אפיית שלש מצות זכרון ללחמי תודה.

(1914) למעלה [לאחר ציון 1856].

(1915) פירוש - בפסח יש להזכיר את לחמי התודה שהם כנגד "הוא עשנו", כי ביצ"מ עם ישראל נולד ונעשה, לכך זהו הזמן המתאים לעמוד על שרשי עשיה זו, והם שלשת האבות. אך לחמי תודה של חמץ אינם שייכים ל"הוא עשנו", אלא ל"ולו אנחנו", לכך אין ענין מיוחד להזכיר בעת הזאת לחמי תודה אלו.

(1916) בא לבאר ששלש מצות מצוה מכוונות כנגד שלשה סוגי מצה בלחמי תודה לא משום שיש בלילה הזה חיוב תודה, אלא משום שזהו האופן להמנע מחימוצם, וכמבואר למעלה הערה 1903.

(1917) כמבואר למעלה [לאחר ציון 1898].

(1918) מקשה על עצמו, שאם חלוקת חלות המצה של לחמי תודה לשלשה שיעורים באה ללמדנו מהו האופן שיש לאפות את העיסה כדי שלא תבוא לידי חימוץ, הרי לזה היה די שיהיו חלות זהות המתחלקות לשלשה שיעורים קטנים, ומהו הצורך שבנוסף לכך הן יעשו בדרכים שונות של אפיה [חלות, רבוכה, ורקיקין]. וראה למעלה הערה 1905.

(1919) פירוש - יש יותר חשיבות וכבוד כלפי הקב"ה כאשר המקריב טורח ומביא לקרבנו מינים מחולקים, ממה שיביא מין אחד בלבד. ואודות שפירוט הדבר מדגיש יותר את חשיבות הדבר, הנה מצינו בברכות הנהנין שברכה המפרטת את שבחו של ה' היא שבח יותר גדול מברכה שאינה מפרטת את השבח, שדבר שברכתו "בורא פרי העץ" ודבר שברכתו "שהכל", ברכת "בורא פרי העץ" קודמת [ברכות לט.], שהיא ברכה חשובה יותר שמיוחדת ומפורטת לפרי העץ בלבד, מה שאין כן ברכת "שהכל" שהיא ברכה כללית. וכן ברכת "בורא פרי האדמה" חשובה יותר מברכת "שהכל" מטעם זה עצמו [טוש"ע או"ח סימן ריא סעיף ג, ומ"ב ס"ק טו]. ורש"י [שמות כה, ה] כתב: "תחשים - מין חיה, ולא היתה אלא לשעה, והרבה גוונים היו לה, לכך מתרגם [שם] 'ססגונא', ששש ומתפאר בגוונין שלו". והערוך [ערך ססגון] כתב: "שמח משה רבינו שהיו לו גוונים הרבה". ובודאי שמחת משה רבינו היתה ברבוי כבוד שיש בזה.

(1920) פירוש - עיקר הטעם שהתורה חילקה את לחמי תודה של מצה לשלשה הוא כדי להרחיקן מהחימוץ, ולא בשביל שחילוקי מינים הוא יותר כבוד וגדולה, שאם זה היה הטעם, אזי גם חלות החמץ היו צריכות להתחלק למיני חמץ שונים. אלא כאמור עיקר הטעם הוא ההרחקה מחימוץ, וזה כמובן לא שייך בחלות שהן כבר חמץ.

(1921) לשון הרמב"ן [פסחים מ.] "כיון דכתב רחמנא 'ושמרתם' מותר להביא אותן לידי צורך שימור, וכל זמן שהוא מביאן לידי כך מקיים בהן יותר מצות 'ושמרתם'". וכתב על כך המשנת יעב"ץ [או"ח הלכות פסח סימן ז אות ב] "הרי מבואר מדברי הרמב"ן יסוד חדש במצות 'ושמרתם את המצות', שאם הוא מקיים בהן יותר שימור, אין זה רק מצוה מן המובחר והידור מצוה מקרא ד'אנוהו' [שמות טו, ב], התנאה לפניו במצוות, כמבואר שבת קלג:, שהוא דין בכל המצוות התורה, שהרי כתב הרמב"ן שמקיים בהן 'יותר מצות ושמרתם', והיינו שאין זה רק דין הידור מצוה מקרא ד'אנוהו', אלא הרי זה קיום בגוף המצוה של 'ושמרתם את המצות', שמקיים בהן 'יותר מצות 'ושמרתם'". ובספר מועדים וזמנים [ח"ב סימן סט, וח"ג סימן רסג] כתב בשם מרן הגרי"ז זצ"ל שבמצות "ושמרתם את המצות" כלול כל מיני שמירה במצות, שכל מה ששומר טפי משעת קצירה והלאה, וכל פעולה ופעולה שאדם מחמיר ומדקדק שלא יבואו המצות לידי חימוץ, אינו רק הידור מצוה בעלמא כמו אתרוג נאה וכדומה, אלא יש בו משום קיום מצות עשה. כי הואיל והתורה סתמה ואמרה "ושמרתם", כל מה שאדם עוסק ומדקדק בשימור מקיים בזה מצות עשה "ושמרתם" [הובא בבאר הגולה באר הראשון הערה 172, ובנתיב התורה פ"ד הערה 146]. ובהגדת "מבית לוי" [קובץ הוספות עמוד קצא] כתב: "'וכי אין זו זהירות ויראה יתירות על המדה שנוהג הרב באפיית המצות', כך נשאל פעם מרן הגרי"ז אחר אפיית מצותיו בירושלים, על ידי אחד הרבנים שנזדמן לשם. ומרן נענה לו; במצות התורה 'ושמרתם את המצות' נכללת השמירה היתירה ביותר שאדם יכול לשמור, כמו שאדם שומר על עיניו שלו, שלא יוזקו או על תינוקו שלא יפגע. וכי יש גבול לשמירה שהתורה מתכוונת לה". ובספר "תורת העבודה והתשובה" על חג הפסח ח"ב [ענייני ערב פסח עמוד כב] איתא "מרגלא דפומיה דמרן הגרי"ז זצ"ל מבריסק שבכל הידור שעושים באפיית המצות מקיימים המצוה של 'ושמרתם את המצות', ואין גבול לשמירה מעולה שאפשר לקיים". ובספר טעם ודעת [כרך א, פרשת בא, עמוד ע] כתב: "זהו יסוד ועיקר שצריך לפחד ממש שלא ייכשל ח"ו באסור חמץ. ולכן נהגו כל ישראל לעטר אסור חמץ בחומרות הרבה שאין דוגמתם בשאר אסורים, שכאן צריך שמירה יתירה ופחד מאלקינו ית"ש שלא יבוא לידי איסור. ונראה להביא עוד בזה ששמעתי שבעת שמרן הגריז"ס זצ"ל הגאב"ד דבריסק היה בווילנא, שמע הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל על החומרות של מרן זצ"ל באפיית מצות, והגיב 'יש חובת שמירה, אבל אין צריך לכך עצבים'. ומרן זצ"ל כשמסרו לו דבריו השיב ואני לומד 'ושמרתם' אף בעצבים [מיט נערוון] כשהוא סבור שיכול להוסיף בשמירה. וכן פעם כשהיה בעיה"ק ירושלים דרשו ממנו סכום רב עבור דקדוקיו במצה, ולדבריהם יכול לוותר בכמה דקדוקים, ולא ימעיט כלל בכך כשרות המצות. אבל הוא סירב ואמר שאין אצלו חומרות, אלא הכל מכלל מצות 'ושמרתם', שאין לזה שיעור, וכל אחד כפי יכלתו מקיים בזה לעצמו 'ושמרתם', ואף שאין כאן חיוב, מצוה לאפות באופן שנראה לו ששמר כפי יכלתו, עד כאן שמעתי".

(1922) פירוש - אינם מסיקים את התנור מחדש באפיה השניה, אלא שסומכים על ההסקה הראשונה. ואכן כך היו נוהגים הבריות, וכמבואר להלן הערה 1933.

(1923) ולמדנו מחלות מצות של תודה שיש לוודא שהעיסה תיאפה מיד, שלכך התורה חילקה את העשרון של מצה לשלשה שיעורים קטנים, דאז בודאי תיאפה מיד. וכאשר אין העיסה נאפת מיד יש חשש שהיא תחמיץ, וכמו שמבאר.

(1924) פירוש - מצאנו חומרות רחוקות יותר באפיית מצה, ומנין שלא נחמיר בדבר זה. וכגון, בשו"ע או"ח סימן תנט ס"א וס"ב איתא "לא יתקרב ללוש אצל התנור, מפני חום התנור. לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד", ועוד הרבה הלכות מעין אלו. ושם סימן תסא ס"ו בהגהה איתא "מצה נפוחה באמציעתה, אסורה". והמהר"ל מתחילה סירב לקבל חומרה זו, אך לבסוף קבלה [כמבואר להלן הערה 1932].

(1925) מחמת שאז בודאי התנור נתקרר, ואין בו מספיק חום לאפות את המצה.

(1926) לשון המהרי"ק [שורש קע]: "הבו ליה דלא לוסיף עלה, ואין לנו להחמיר יותר ממה שמצינו שהחמיר התלמוד". והרמ"א [שו"ת הרמ"א שאלה קכד] כתב: "אין לנו להחמיר בו יותר ממה שמצינו שאסרה תורה או חז"ל, והבו דלא לוסיף עלה [שבועות מח:], וכמו שאמרו בכל מקום".

(1927) בצואת המהר"ש אבוהב [המודפסת בתחילת ספרו שו"ת דבר שמואל], כתב בסעיף השני: "להזהר בחומרת מצות פסח שלא יבא לידי איסור חמץ בשהייתו, מפני שיש בו איסור כרת באכילתו... לבו יחיל בקרבו לבל יניח מצוה כזאת ביד עבדיו ובני ביתו, אלא הוא בעצמו יד חרוצים תמשול, יזהר לשמור לעשות עיסה קטנה דווקא כשיעור חלה". הרי ששציוה להמנע מאפיית עיסה שאינה נאפת מיד, מחשש האיסורים שיש בזה, וכדברי המהר"ל כאן.

(1928) פירוש - לא רק שיש שאין זה נקרא "מצה שמורה" [הנדרשת לליל הסדר], אלא יש כאן חשש חמץ גמור, וממילא גם לכל ימי הפסח לא יעשה כן. והמחבר [שו"ע או"ח סימן תנג ס"ד] כתב: "החטים שעושים בהם מצת מצוה, טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה". והמשנה ברורה שם ס"ק כא כתב: "שעושין בהם מצת מצוה - רצה לומר המצות שאוכלין בשתי הלילות הראשונות לקיים בהן מצות [שמות יב, יח] 'בערב תאכלו מצות', הם צריכין שמירה יתירה, ולא די לנו במה שאין לנו ריעותא של חשש חימוץ, אלא שצריך שימור יתירה לשם מצות מצה, דכתיב [שמות יב, יז] 'ושמרתם את המצות', והיינו שצריך שישמור לשם מצה". ושם בס"ק כד כתב: "עכשיו שהמנהג לכבס את החטים ולהשהות אותם במים, אסור ליקח קמח חטים מן השוק אפילו בשעת הדחק... ואפילו לכל ימי הפסח אסור, וכל שכן ליקח מהם למצת מצוה". וכן כתב החיי אדם [כלל קכח ס"ל]: "כל אזהרות ושמירות הנזכרים, בין בקצירה ובלישה ובאפייה, אין חילוק בין המצות שאוכלין כל ימי הפסח, או אלו שיוצאין בהם בלילה, שהרי הכל הוא מחשש חימוץ. ואמנם המצות שאוכלין בב' הלילות לצאת בו מצות 'בערב תאכלו מצות', הם צריכים שימור יתירה, לא משום חימוץ בלבד, אלא שצריך שימור יתירה לשם מצות מצוה, ולא סגי כשיודע בו שלא בא לידי שום חימוץ, דכתיב 'ושמרתם את המצות'... וזהו שקורין 'מצה שמורה'. ואף שמצד הדין אין צריך שמירה זו אלא לכזית של חובה, מכל מקום נוהגין החרדים וכן ראוי שיהיו כל המצות משומרים משעת קצירה, שיש כמה חששות מביאת מים על החטים... ואדונינו הגר"א החמיר מאוד בזה שלא לאכול רק מה שמשומר משעת קצירה כל ימי הפסח, והיינו מטעם הזה". וכן הביאור הלכה סימן תנג [ד"ה טוב לשמרן] כתב: "ובשם הגר"א הביאו [מעשה רב אות קפו] גם כן שהחמיר מאוד שלא לאכול רק מה ששמור משעת קצירה, והוא היה נזהר בזה כל ימי הפסח, ומטעם שמא ירד עליהם מים במחובר לאחר שנתייבש התבואה". הרי שבליל הסדר יש ליקח מצה שמורה, ובשאר ימים לא בעי שמורה, אך כשיש חשש חימוץ זה נאסר לכל ימי הפסח. וזהו שכתב כאן שכאשר לוקח זמן עד שהעיסה נאפת יש בזה חשש חמץ, לכך "אפילו לכל ימי הפסח היה נראה שלא יעשה דבר זה".

(1929) כן הוגה בדפוס לונדון, וכמצויין בשולי העמוד. ומה שנקט ב"דפרק גיד הנשה" זהו משום שהרי"ף הביא גמרא זו בחולין בפרק גיד הנשה [לד: בדפי הרי"ף].

(1930) תרגום: אבא [אמימר] היה נוהג שהחומץ ששרה בו את הבשר פעם אחת, שוב לא היה חולט בו שנית, מפני שאין בחומץ כח עוד [שריית הבשר בחומץ נקראת חליטה]. ולשון המהר"ל כאן "לפי שתת שכחו" [לשון שאינה נזכרת להדיא בגמרא] לקוח מלשון הטור יו"ד סוף סימן סז, שכתב: "החומץ שנתנו בו בשר פעם אחת להצמיתו, לא יצמיתו בו בשר פעם אחרת, לפי שכבר תשש כחו, ואין בו עוד כח להצמית". ומה שכתב ש"קצת יש ראיה", כי הגמרא לא עסקה בתנור, אלא בחומץ.

(1931) דע, שדין זה של המהר"ל הובא בכמה פוסקים, אך לא ממה שכתב כאן, אלא ממה שכתב בהגהותיו על טור [יורה דעה סוף סימן סז, ולא מצאתי מי שיביא את דבריו כאן בדרשה]. שכאמור בהערה הקודמת הטור הביא את דברי הגמרא בפסחים [עד:]. ועל כך כתב המהר"ל [שם]: "מכאן ראיה מצה הנאפת בפסח בתנור, ומסירה ממקומה, אסור ליתן במקומה מצה אחרת חיה, לפי שכבר תשש כוחו בחום האש על ידי מצה ראשונה שנאפת". וכן הביא האליה רבה או"ח ריש סימן תסא בשם "מצאתי כתב בגליון", והובא במחצית השקל [שם ס"ק ד]. ובעטרת זקנים [או"ח ר"ס רסא] כתב: "אין לאפות מצה בתנור על מקום שכבר נאפה חברתה, אם לא שיסיק פעם שנית, שכבר נצטנן חום התנור במקום מושב מצה ראשונה, וא"כ השניה אינה נאפת. וכן שמעתי שהורה כן מהר"ל". וכן הובא בפרי מגדים [אשל אברהם סימן תסא ס"ק ג]. ובקובץ אור ישראל [מאנסי] כרך נט [שנה טו, ג] עמוד קמט, נכתב: "מסתבר שעל יסוד דברי המהר"ל נתפשט המנהג אצל חסידים ואנשי מעשה להדר ליקח מצות מה'תנור ראשון', כלומר ממה שנאפה בח"י דקות הראשונות שלאחרי ההיסק. שאם כי אין זה ממש כהוראת המהר"ל, שלדידו גם המצה השניה בח"י דקות הראשונות נאפה באופן שכבר נצטנן חום התנור במקום מושב מצה ראשונה. אבל מסתבר שבכל ח"י דקות הראשונות שומר התנור על חומו יותר מאשר בח"י דקות השניות, ומה שבא לאחרי זה". וראה בסמוך הערה 1933.

(1932) ש"ב הגאון רבי שמעון דולינגר שליט"א, מחבר הספר הנפלא "מצה שמורה על הלכות אפיית מצות", כתב לי: "בנוגע לשאלתך האם ישנה עוד חומרות בהלכות אפיית מצות שהמהר"ל החמיר בהן. הנה ההלכה של בלעזליך, והוא אותן אבעבועות שעולות בחלק העליון של המצה. וידוע שבנידון זה הורו הפוסקים דאם אבעבועות הללו קטנות משיעור אגוז, אין לחוש להם. אמנם אם גדולות, יש לחשוש [ראה מג"א סימן תסא ס"ק יג, ואליה רבה שם ס"ק יז]. אמנם הבאתי בספרי [כלל יא סעיף לז (עמוד רה)] שיש מהפוסקים שהורו בזה לראות תוך הנקב [ע"י שיסיר את גגו של השרוף], ואם יראה שלא קרם פניו כראוי, יש לאוסרו. וציינתי בהערה שם שהוראה זו הובאה בשערי תשובה [או"ח סימן תסא ס"ק יז]. ובאליה רבה שם [ס"ק יז] הביא בשם המלבושי יו"ט שראה את רבו המהר"ל בודק את המצות שמא לא נאפו תוכם כברם. הרי שהמהר"ל החמיר בזה. וכן ראה בספרי [כלל יא סעיף לא] באיסור מצה שהתנפחה, שהבית יעקב [לרבינו יעקב ב"ר שמואל אב"ד צוזימר, תשובה סח] הביא בשם רבי שמואל בן הגאון רבי משולם מקראקא שיש לאסור, והוכיח כן מדברי הערוך [ערך לטש]. ובבית יעקב [שם] הביא שדנו בזה לפני המהר"ל על מצות אלו, ומתחילה המהר"ל נתווכח על זה עם הגאון רבי שמואל, וטען שלא חושש לחומרה זו, לפי שאין לה מקור מן התלמוד. אך רבי שמואל הציג לפני המהר"ל את דברי הערוך שיש ללמוד מדבריו שראוי לחוש לזה, ולא השיבו המהר"ל, ורבי שמואל לא ידע אם המהר"ל הסכים עמו או לא [הובא גם בספר הזכרון למרן בעל הפחד יצחק, תשובות וחידושים מרבי משולם פייבש, עמוד תנד]. ובאליה רבה סימן תסא סס"ק יז הביא בשם המלבושי יו"ט שם ס"ק ז שראה את המהר"ל בודק בחללים קטנים אם יפה נאפה. ומשמע מדבריו שלבסוף המהר"ל קיבל את דברי רבי שמואל להחמיר, ואסר מצה נפוחה". ודפח"ח.

(1933) בספר מחוקק יהודא [או"ח סימן תס"א ס"ק א] הביא את מה שכתב העטרת זקנים בשם המהר"ל להחמיר בדבר זה [הובא למעלה הערה 1931], וכתב: "באמת לא ראינו ולא שמענו מעולם אפילו חסיד שבחסידים ליזהר בזה. ואולי קאי [המהר"ל] אמצה עבה, אבל לא על מצות שלנו, שעושין רקיקין". והפרי מגדים [אשל אברהם סימן תסא ס"ק ג] כתב: "והעולם אין נזהרין, ואופין בהיסק אחד הרבה פעמים". והמהרש"ם [דעת תורה או"ח סימן תסא ס"ב, ד"ה אבל] הביא דברים אלו של המחוקק יהודא, וכתב: "ונראה דכיון שהאש בוער בתנור בצד אחד תמיד, אינו מצטנן כלל. ומהר"ל ואליה רבה ומחצית השקל מיירי כשגרפו כל האש מן התנור בשעת אפייה". ובמשנה שכיר [או"ח סימן קה אות ה, ושם סימן קז] נשא ונתן בדברי המהר"ל האלו. והביטוי "והמחמיר תבא עליו ברכה" מוזכר בתוספות כמה פעמים [גיטין עח:, ע"ז לא:, שם נז:, חולין קיג., ועוד].