Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derashat Shabbat HaGadol Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(147) המלים "ואמרי לה במתניתא תנא, אבא בנימין אומר" אינן מופיעות בגמרא שלפנינו, אלא בעין יעקב. וכן יש עוד שנויי לשון נוספים כגירסת העין יעקב. וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב [ראה למעלה הערה 30].
(148) "סמוך למטתי - כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי, עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל" [רש"י שם].
(149) "וצפונך - לשון צפון, וסיפיה דקרא 'ישבעו בנים'" [רש"י שם].
(150) (א) "על תפילתי שתהא סמוך למטתי". (ב) "ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום". דהואיל ושני דברים אלו נמנו יחד ["על שני דברים הייתי מצטער כל ימי"], משמע שהם שייכים זה לזה, וכפי שהשריש בנתיב העבודה פי"ז [א, קלא:]: "כבר אמרנו שבכל מקום שזכר מספר כמו זה, הם ענין אחד ודבר אחד, ואין זה בלא זה". וכן כתב בגו"א בראשית פ"ד אות כב [קה:], שם במדבר פל"א אות ב [תקה:], ועוד. ואף אם לא נזכר מספר ומנין, אלא נאמרו דברים אחדים ביחד, עדיין יש להבין מהו הקשר ביניהם. וכגון, בדר"ח פ"א מ"ה [רנא.] כתב: "ויש לשאול בדברי יוסי בן יוחנן, שאמר [אבות שם] ש'יהא ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך', מה הענין זה, לזה 'ואל תרבה שיחה עם אשה', שאין אלו דברים שייכים ביחד". ושם מ"ו [רעז.] "איך אלו ג' דברים נקשרים יחד". ושם מ"ז [רפב:] כתב: "ויש לשאול בדברי נתאי הארבלי [אבות שם], כי מה ענין אלו דברים יחד; 'הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתייאש מן הפורענות'". ושם פ"ב מ"ה [תקפב.] כתב: "ויש לשאול, מה ענין אלו שני דברים יחד". ובתפארת ישראל פנ"ו [תתעח:] כתב: "ויש לשאול, מה ענין אלו שניהם זה לזה". ובדרוש על התורה [מה.] כתב: "מה ענין אלו שני דברים יחד". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פה.] גם הביא מאמר זה, וכתב: "מאד יש לתמוה למה על שני דברים אלו היה מצער עצמו".
(151) לשון רש"י [שם]: "צפון לדרום - ראש ומרגלותיה, זה לצפון וזה לדרום, ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב [ברכות סא:], לפיכך נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות".
(152) ואכן כך כתבו תוספות [שם]: "כל הנותן מטתו בין צפון לדרום וכו' - ולא בין מזרח למערב, ודוקא כשישן עם אשתו, מפני שהשכינה מצויה בין מזרח למערב, והיה הדבר גנאי לשכב אצל אשתו מפני התשמיש". אך הרמב"ם [הלכות בית הבחירה פ"ז ה"ט] כתב: "אסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב". והב"י [או"ח סימן ג] הביא את דברי הרמב"ם הללו, וכתב שמשמע מהם שאף הישן יחידי לא ישן בין מזרח למערב, ודלא כתוספות. וכלשונו: "נראה מדברי הרמב"ם שאפילו האדם לבדו אסור לישן בין מזרח למערב. אבל התוספות כתבו... דוקא כשישן עם אשתו מפני שהשכינה שורה בין מזרח למערב... ואף על פי שהעולם נוהגים כדברי התוספות, נראה לי שהוא מפני שאינם מעיינים בדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, אלא חד או תרי בדרא. והנכון ליזהר כדברי הרמב"ם ז"ל, שהוא עמוד ההוראה". והמהר"ל סובר כרמב"ם והב"י [ראה להלן הערה 889]. ובנתיב העבודה פ"ג [א, פה:] הקשה על רש"י מכיון אחר: "רש"י ז"ל פירש הטעם משום כבוד השכינה שבמזרח או במערב, יסוב שכיבתו לרוח אחרת. ולפי זה לא היה לו לומר 'הנותן מטתו בין צפון לדרום', רק הוה ליה לומר 'כל שאינו נותן מטתו בין מזרח למערב'".
(153) כמבואר למעלה הערה 17, 140. וראה למעלה ציון 125, ולהלן הערה 177.
(154) מלשונו משמע שאין זה מחמת השינה, אלא מחמת שהלילה גופא עושה שהאדם נחשב כמו מת. וכן נאמר [איכה ג, ו] "במחשכים הושיבני כמתי עולם". ובגבורות ה' פל"ג [תקעט:] כתב: "מכת חושך בודאי זה נחשב מיתה, דכתיב 'במחשכים הושיבני כמתי עולם'". ושם פנ"ז [ש:] כתב: "היושב בחושך כאילו הוא מת, שנאמר 'במחשכים הושיבני כמתי עולם'". וכן אמרו חכמים [ע"ז ח.] "תנו רבנן, יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה אמר אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי, ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. היה יושב בתענית ובוכה כל הלילה, וחוה בוכה כנגדו. כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא". ובדר"ח פ"ג מי"ד [שלח:] כתב: "כי כמה פעמים בארנו לך כי האור והזיו יש לו המציאות ביותר... וכבר ביארנו כי ה'חושך' נקרא כך, מפני שהחושך הפך האור, כי האור נותן המציאות לאחר, והחושך הפך זה. שכל אשר הוא בחושך לא נמצא ולא נראה. והחושך שהוא הפך האור, נקרא 'חושך' שהוא לשון העדר, שהוא הפך המציאות, מלשון [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך', מלשון [בראשית כ, ו] 'ואחשוך גם אנכי', כמו שביארנו זה פעמים הרבה". ובנתיב התורה פ"ג [קלה.] כתב: "כל אור מורה על המציאות, כמו שהשחור, שהוא הפך האור, מורה על ההעדר... כי הכל נמצא באור, ובלתי נמצא בחושך, לכך החושך מורה העדר". ושם ר"פ ד [קסג.] כתב: "עיקר הנהגת המציאות היא היום, שבו האור. אבל הלילה שהוא חושך, הכל בטל". ולהלן [לאחר ציון 232] כתב: "לפיכך כאשר מתחיל השמש לערוב, ויש לפניו סימן מיתה, כי הלילה הוא סימן הפסד לכל הנמצאים". וכן להלן [לאחר ציון 866] כתב: "כי הדבר שהוא בחושך נחשב כאילו אינו נמצא, שכך אמרו [נדרים סד:] סומא חשוב כמת". ובבאר הגולה באר השני [רט.] כתב: "הלילה שהוא העדר האור, דומה למיתה". ובח"א לסנהדרין צד. [ג, קצא:] כתב: "חושך ולילה הוא העדר האור, והוא דומה למיתה, שהיא העדר החיים". ובח"א לע"ז ג: [ד, כה:] כתב: "כי כשם שהיום הוא מיוחד שהוא יתברך פועל בנמצאים... והוא יתברך מוציא את הנמצאים אל הפעל, כך הלילה מיוחד שהנמצאים שבים אל השם יתברך, כי הלילה הוא כמו סלוק העולם הזה, והוא שב אל העלה. ולכך הלילה נחשב כמו מיתה וסלוק, כי הלילה הוא שהכל שב אל העלה יתברך". ובח"א למנחות קי. [ד, פט:] כתב: "כי הלילה האדם נחשב כאילו אינו מציאות, כי מציאות האדם ביום דוקא, ובלילה נחשב כאילו אינו נמצא". ובח"א לתמיד לב: [ד, קנ:] כתב: "החושך הוא העדר האור, אשר האור הוא המציאות, כמו שמבואר דבר זה בכמה מקומות, וכמו שהוא לשון 'חושך' מלשון העדר, כמו [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך', פירושו שלא היית מעדיר בנך ממני... לשון 'חושך' בא על העדר, כי כאשר אין אור, בזה יש העדר הכל. כי באור הכל נמצא, ובחושך הכל נעדר, ולכך הסומא נחשב נעדר כמו מת". ובח"א לסנהדרין קד: [ג, רמג:] ביאר ש"לילה" הוא מלשון "יללה", וזאת משום ההעדר של הלילה [בגבורות ה' פל"ג הערה 78, ושם פל"ו הערות 57, 82 הובאו מקבילות נוספות]. וראה הערה הבאה, ולהלן הערות 171, 867, 868.
(155) לשון המשנה ברורה סימן א ס"ק ח: "טוב לומר תיכף בקומו 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך'... שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר". ומלשונו כאן ["בבוקר כשקם"] משמע שמיתת הלילה נובעת משינת הלילה [לעומת מה שנתבאר בהערה הקודמת]. וצריך לומר שגם שינת הלילה היא אחת מסימני ההעדר של הלילה, וכמו שכתב בגבורות ה' פל"ו [תרסב.]: "כי היום מתיחס אל המציאות, והלילה אל ההעדר, וזה ידוע... ומתחלת הערב השמש, שהחמה מתחלת בשקיעה, הוא התחלת הפסד והעדר האור... וכל הנמצאים בעולם עם התחלת השקיעה הם נוטים עם הערב היום אל השינה, והיא כמו מיתה". הרי שהשינה גופא מורה על ההעדר דוקא מפאת שזמנה בלילה, וכמו שאמרו חכמים [עירובין סה.] "לא איברי לילה אלא לשינתא". ובנתיב התורה פ"ט [שעג:] כתב: "כי הלילה הוא חושך, לכך לא נקרא מציאות כלל. ומטעם זה אמרו 'לא איברא לילה אלא לשינתא'. כלומר שאין נחשב הוויית העולם רק ביום, ולא אברא לילה אלא לשינתא, כי בשינה נחשב לגמרי האדם כאילו אינו". ובח"א לסנהדרין צב. [ג, קפד.] כתב: "הלילה גם כן אברא לשינתא, שהשינה אחד מששים במיתה [ברכות נז:], שכך הלילה הוא העדר האור". נמצא שהעדר של שינה הוא עצמו תולדה מההעדר של הלילה והחושך. וראה להלן הערה 176.
(156) לשון הגמרא [שם]: "כי מתער אומר 'אלקי נשמה שנתת בי טהורה... ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים'". ולהלן [לאחר ציון 218] כתב: "וכבר אמרנו כי הלילה נחשב כמו מיתה, כאשר אנו מברכין 'המחזיר נשמות לפגרים מתים'". ובירושלמי [ברכות פ"ד ה"ב] אמרו "הנוער משנתו צריך לומר 'ברוך אתה ה' מחיה המתים'". והפחד יצחק פסח מאמר סט [אות ט] כתב: "חכמים תקנו לנו בשחר ברכת 'מחזיר נשמות לפגרים מתים'. ונמצא דבבחינה זו כל ענין היקיצה מתוך שינה אינה אלא משל לתחיית המתים, וכמו שפירשו לנו חכמים בהדיא".
(157) לשונו בדר"ח פ"ב מי"ג [תשסא:]: "התפלה היא עבודה אל הקב"ה. והאדם מצד שהוא אדם, צריך שיהיה נזהר בזה, כי האדם נברא לתכלית זה שיהיה האדם עובד בוראו. ולפיכך האדם מצד שהוא אדם צריך שיהיה נזהר בקריאת שמע ובתפלה, שעל ידי זה יקבל עליו מלכות שמים ועבודתו, כפי מה שנברא האדם עליו". ובנתיב העבודה ר"פ ג [א, פב.] כתב: "העבודה אל השם יתברך אשר יש לישראל בגלותם, שהוא בכל מקום, הוא התפלה... ובפרק קמא דתענית [ב.], תניא, 'לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו' [דברים יא, יג], זו תפלה. או אינו אלא עבודה, תלמוד לומר [שם] 'בכל לבבכם', איזה עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה. הרי התפלה היא עבודה אל השם יתברך. ומה שנקרא התפלה 'עבודה'... כי התפלה שמתפלל האדם אל השם יתברך מורה שהאדם נתלה בו יתברך, וצריך אליו ואין לו קיום זולתו. והנה זהו אלקותו יתברך, שכל הנמצאים צריכים אליו ותלוים בו יתברך, עד שהכל אל השם יתברך. ולפיכך התפלה היא עבודה אל השם יתברך, ולא היראה מן השם יתברך, שאין זה נקרא 'עבודה', כי אין זה מורה שהאדם נתלה בו יתברך. אבל התפלה מורה שהאדם נתלה בו יתברך, והוא יתברך הכל, ברוך הוא וברוך שמו על הכל. שכל ענין התפלה שהוא מתפלל אל השם יתברך לפי שהוא צריך אל השם יתברך, נתלה בו יתברך, ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך, ולכך מתפלל אליו על כל צרכו. וכאשר האדם נתלה בו יתברך, כאילו הוא נקרב אליו, שכל אשר הוא תולה באחר - הוא נקרב נמסר אליו, ולפיכך התפלה היא עבודה גמורה אל השם יתברך". ובנצח ישראל פכ"ג [תפב:] כתב: "כי המתפלל אל השם יתברך מורה על שהאדם עלול מן העלה, שהרי צריך האדם אל השם יתברך. ומפני כך אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש [ברכות ל:], להראות שהוא עלול מן העלה, ושהוא צריך אל העלה בתפילתו". ובח"א לשבת קיח: [א, נח.] כתב: "וידוע כי התפילה היא מפני שהאדם הוא עלול, וכל עלול צריך אל עלתו, ולכך יש לו להתפלל לפניו להודיע כי הוא עלול ממנו, וצריך אל עלתו שיתקיים העלול מן העלה... כל עלול אין מציאותו מצד עצמו, רק מצד סבתו". ובח"א ליבמות סד. [א, קמא:] כתב: "כי השם יתברך עלת הכל, ומפני כי האבות הם התחלה וסבה אל האומה, ולכך צריך לעשות האבות שהם עלולים ונבראים מן העלה. ולכך הם עקורים, ובזה הם צריכים אל העלה, וזה על ידי שמתפללים אל העלה שיהיה להם בנים, וכל אשר מתפלל הוא עלול אל השם יתברך, כאשר הוא צריך אל העלה שהוא מתפלל אליו. לכך היו האבות עקורים, שיהיה נמצא בהם שהם עלולים".
(158) פירוש - תחילת האדם צריכה להיות מוקדשת לעיקר האדם, כי העיקר מתגלה בהתחלה [כמבואר למעלה הערות 17, 73, ולהלן הערה 179]. והואיל והאדם נברא לעבודת ה', לכך תחילתו [כשעומד ממטתו] צריכה להיות בתפילה. ובנתיב העבודה פ"ג [א, פה.] כתב: "בשביל שהאדם נברא לעבוד השם יתברך, ראוי שתהיה התפלה תכף ומיד כשעומד ממטתו, ולא יפנה אל דברים אחרים בינתים. כי האדם כשעומד ממטתו כאילו החזיר השם יתברך רוחו בקרבו, כמו שתקנו בברכת 'המחזיר נשמות לפגרים מתים', ולפיכך התפלה יותר ראוי שתהיה מיד. וזה אמרם בפרק קמא דברכות, תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפלתי שתהא לפני מטתי... ופירוש דבר זה שהיה מצטער שיהיה הבריאה שלו כאשר האדם נברא עליו, ותכף בבוקר כשעומד ממטתו יתפלל, ויעבוד את בוראו כמו שנברא אדם לעבוד בוראו. ולפיכך אמר שהיה מצטער על תפלתו שתהיה סמוך למטתו מיד, שנראה שנברא האדם לשמש את קונו... כי האדם לא נברא רק על עבודת השם יתברך, ולכך היה מצטער על עבודת השם יתברך שתהיה מיד בקומו ממטתו... כי כאשר עומד ממטתו נחשב נולד מחדש, ולפיכך יש לו להתפלל מיד לפני בוראו, כדי שיתן אל לבו שאין לאדם קיום ועמידה בעצמו, רק הוא נתלה בהשם יתברך, ושהוא צריך להתפלל לפניו על צרכיו". ואמרו חכמים [ברכות יד.] "אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל, שנאמר [תהלים פה, יד] 'צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו'", ופירש רש"י [שם] "צדק - תפלה, שמצדיקו לבוראו, והדר וישם פעמיו לדרכי חפציו". והמחבר [שו"ע או"ח סימן פט ס"ג] כתב: "אסור לו להתעסק בצרכיו, או לילך לדרך, עד שיתפלל תפלת שמונה עשרה".
(159) שתחילת היום תהיה בתפילה.
(160) דוגמה לדבר; אמרו חכמים [שבת קנב:] "תניא רבי אליעזר אומר, נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר [ש"א כה, כט] 'והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים [את ה' אלקיך]'", ופירש רש"י [שם] "בצרור החיים וגו' - 'את ה' אלקיך', עמו בכסאו". ובדרוש על התורה [יג:] כתב: "נשמת האדם החצובה מתחת כסא הכבוד, כדאיתא [חגיגה יב:] ערבות, שבו נשמות ורוחות העתידין להבראות וכו', וכסא הכבוד ומלך אל רם ונשא שוכן עליהם. הרי כי הנשמות הם בערבות, תחת כסא הכבוד. גם כתיב על נפש הצדיק 'והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך', כדאיתא בשבת נשמותיהם של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד... ובודאי מפני שבאו ונבראו הנשמות מתחת כסא הכבוד, שמה הם שבים ללכת". והזכיר כאן "נפש" [אע"ג שאיירי כאן בנשמה], כדרכו ששמות "נשמה" ו"נפש" הם שמות מתחלפים. וכגון, בדר"ח פ"ב מ"ט [תשא.] כתב: "כאשר תבין סוד הנשמה, שנאמר [איוב לב, ח] 'ונשמת שדי תבינם', ומשם אצולה הנשמה. ולכך יש חמשה שמות לנשמה [ב"ר יד, ה]; נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה". ושם פ"ג מט"ז [תא.] כתב: "הנשמה שהיא בידו של הקב"ה, כדכתיב [איוב יב, י] 'כי בידך נפש כל חי'". ובנתיב התורה פט"ז [תרנד.] כתב: "הנפש שהיא באדם, השם יתברך מקבל נשמתו אשר בידו נפש כל חי... ולפיכך אמר השם יתברך; אם תשמור את מצותי, שבאו מן השם יתברך לתחתונים, כמו שאמרנו, גם אני אשמור נשמתך, שהיא באה מן התחתונים, והיא עולה למעלה ליד הקב"ה". וכן הרבה פעמים קרא לנשמה נפש [גו"א בראשית פ"ו סוף אות יא (קכג:), נתיב התורה ס"פ י (תמב.), דרשת שבת תשובה (פא:), ועוד].
(161) אמרו חכמים [יבמות סב.] "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף", ורש"י [ע"ז ה.] כתב: "אוצר יש ושמו 'גוף', ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להולד, ונתנם לשם". ובח"א ליבמות סב. [א, קלג.] כתב: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף. כי יש אוצר שמשם באות הנשמות לעולם, ונקרא האוצר שמשם באים 'גוף'... ואף נשמת משה רבינו ע"ה היה מן הגוף... נקרא האוצר 'גוף', כי בעולם הזה הנשמה היא עומדת בגוף, לכן האוצר שבאות ממנה הנשמות נקרא 'גוף'". וכן הוא בנצח ישראל פל"ב [תריז.].
(162) כמו שמבאר והולך. וראה הערה 164.
(163) לשון השו"ע [או"ח סימן רמ ס"ז] "לא ישמש בתחלת הלילה, ולא בסופה, כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת, אלא באמצע הלילה". ווהטור [שם] הביא מקור הדברים מהגמרא [נדרים כ.], שאמרו "שאלו את אימא שלום, מפני מה בניך יפיפין ביותר. אמרה להן, אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה, אלא בחצות הלילה".
(164) לשון הגמרא [שם]: "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו, ומנגן מאליו", ופירש רש"י [שם] "כנור היה תלוי למעלה ממטתו - ונקביו לצד צפון, כיון שהגיע חצות הלילה רוח צפונית מנשבת בו, דאמר מר [ב"ב כה.] ארבע רוחות מנשבות בכל יום ויום; שש שעות ראשונות של יום מנשבת רוח מזרחית, מהלוך החמה, ושש אחרונות רוח דרומית, ובתחלת הלילה רוח מערבית, ובחצות הלילה רוח צפונית". ומורה מכך שאוצר הנשמות הוא בצפון, שהואיל וזמן החבור של איש ואשתו הוא בשעה שרוח צפונית מנשבת, והחבור ענינו להביא נשמה לעולם, מוכח מכך שאוצר הנשמות נמצא בצפון.
(165) פירוש - הגמרא מביאה ראיה שיש לתת מטתו בין צפון לדרום משום "דְּאמר רבי חמא... כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים, שנאמר [תהלים יז, יד] 'וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים'" [ברכות ה:, והובא למעלה לפני ציון 149]. הרי שזכיה בבנים זכרים מורה שיש לתת מטתו בין צפון לדרום, וכמו שמבאר.
(166) לשון הרד"ק [ספר השרשים, שורש צפן]: "'צפונה ונגבה' [בראשית יג, יד]... ונקראת כן לפי שמהלך השמש אינו על פאתו, כי אם על הפאה הדרומית, וכאילו אותו הרוח צפון מהשמש". והרמב"ן [שמות כו, יח] כתב: "הצפון יזכירנו בשמו, ונקרא כן כי הוא צפון, אין השמש נראה בו לעולם". ורבינו בחיי [במדבר ב, ב] כתב: "אבל רוח צפון אין השמש זורחת שם לעולם, כי לכך נקרא 'צפון', שהשמש צפון משם, וכולו חושך". ושם [דברים ג, כז] כתב: "כי כשם שרוח דרום חם ויבש לתוקף חמימות השמש המהלך שם תמיד, כן רוח צפון יתחייב להיות קר ולח, כי השמש צפון משם". הרד"ק בספר השרשים, שורש צפן: "'צפונה ונגבה' [בראשית יג, יד]... ונקראת כן לפי שמהלך השמש אינו על פאתו, כי אם על הפאה הדרומית, וכאילו אותו הרוח צפון מהשמש". והרמב"ן [שמות כו, יח] כתב: "הצפון יזכירנו בשמו, ונקרא כן כי הוא צפון, אין השמש נראה בו לעולם". ורבינו בחיי [במדבר ב, ב] כתב: "אבל רוח צפון אין השמש זורחת שם לעולם, כי לכך נקרא 'צפון', שהשמש צפון משם, וכולו חושך". ושם [דברים ג, כז] כתב: "כי כשם שרוח דרום חם ויבש לתוקף חמימות השמש המהלך שם תמיד, כן רוח צפון יתחייב להיות קר ולח, כי השמש צפון משם". ובהקדמה שלישית לגבורות ה' [קכח.] כתב: "צד צפון הפך זה, כמו שיקרא צד 'דרום' ששם השמש דר ברומו של עולם, כך יקרא צד צפון ששם השמש צפונה ואינה נראית כלל, ולשם מתיחסים הדברים הצפונים בלתי נגלים שהשם יתברך פועל בעולם, והם מעשה ה' הנסתרים והצפונים". ובנצח ישראל פ"ז [קצז.] כתב: "כי לשון 'צפון' הוא דבר הנסתר". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פה:] כתב: "כי נקרא 'צפון' משום שאין השמש נמצא שם... כי צפון כח נסתר שאין אור השמש נגלה לשם". ואודות שבאוצר נמצאים דברים נסתרים, הנה נאמר [דברים לב, לד] "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי". וכן אמרו חכמים [ברכות לג:] "אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים". ובמדרש [שיהש"ר ז, כ] "אמר הקב"ה לישראל... אני צופן לכם באוצרות מלאים יותר מכל הטובות שבעולם... הדה הוא דכתיב [תהלים לא, כ] 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך'". ובפרקי דר"א פ"ג אמרו: "ארבע רוחות בעולם; רוח פנת המזרח, רוח פנת המערב, רוח פנת הדרום, רוח פנת הצפון. רוח פנת המזרח, משם האור יוצא לעולם... רוח פנת הצפון, משם אוצרות השלג ואוצרות הברד וקור וחום וגשמים יוצאים לעולם". ורש"י [שמות יט, ה] כתב: "סגולה - אוצר חביב, כמו [קהלת ב, ח] 'וסגלת מלכים', כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם". ובנתיב העושר פ"ב [ב, רכז:] כתב: "כי ראוי שיהיה סמוי מן העין וראוי לו האוצר וכסוי, כי הוא ברכה לעולם, והדבר שהוא ברכה הוא באוצר, שאין ברכה אלא בסמוי מן העין". ובדר"ח פ"ה מי"ט [תנה:] כתב: "זה שאמר הכתוב [משלי ח, כא] 'להנחיל אוהבי יש', כי היש הוא הפך ההעדר והחסרון. ו'אוצרותיהם אמלא' [שם], דבר זה נאמר על האוצר הסמוי מן העין, והוא לעולם הבא, ודבר זה ימלא להם". ובח"א לסנהדרין ק. [ג, רלא:] כתב "אמר הכתוב 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא', פירוש 'אוצרותיהם' היינו הנסתר, שאינו בגלוי 'אמלא'. כי הנגלה נקרא 'יש' אצל הנסתר". וצרף לכאן, שהנה נאמר [דברים כח, ח] "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וגו'", ו"אסמיך" הם אוצרותיך [ראב"ע שם, ורד"ק ספר השרשים שורש אסם]. ועל כך אמרו חכמים [ב"מ מב.] "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'", ופירש רש"י שם "באסמיך - דריש ליה לשון דבר הסמוי מן העין". הרי התיבה שפירושה אוצר ["באסמיך"] היא עצמה מורה על ה"סמוי מן העין". א"כ מוכח להדיא ש"אוצר" הוא מוסב על דבר נסתר וגנוז.
(167) אודות חשיבות הזכר [לעומת הנקבה], הנה אמרו חכמים [קידושין מט:] "עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים". ובח"א לקידושין שם [ב, קמז.] כתב: "הנשים לפי שפלות מדריגתם, אשר יש להם מדריגה שפלה נגלית, הם מרבים דברים... ולכך אמרו [ב"ר מה, ה] על הנשים שהם יצאניות, כי תמיד מבקשת הגילוי לחוץ, וכל זה נמשך למדריגת הנשים". ובתפארת ישראל פמ"ט [תשעו.] כתב: "הזכר יש לו מדרגה עליונה... ודבר זה שייך בזכר דוקא, כי אין שייך זה בנקבה שתהיה מתחברת הנקבה במדרגת... הנסתר, כי מדרגת הנקבה היא גלויה בלתי נסתרת". ובנתיב הצניעות ס"פ א [ב, קו:] כתב: "כי הזכר מעלת מדריגתו נסתר וצנוע ביותר... כי הזכר בא ממדריגה נסתרת עליונה. אבל האשה לפי שפלותה אינה באה ממקום נסתר עליון... ומפני כך אמרו עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, ט' נטלו נשים. וכל זה מפני שהדיבור מוציא הכל אל הגלוי, וזה שייך באשה, שאין לה מעלה העליונה הנסתרת. ועוד אמרו על האשה שהיא יצאנית... וכל זה מפני שהאשה יש לה מדריגה פחותה קרובה אל הגלוי". וראה הערה הבאה.
(168) פירוש - כל אשר הוא חשוב יותר, הוא נסתר יותר. וכן כתב בכמה מקומות. וכגון, בגבורות ה' פ"כ [רל.] כתב: "כי הדברים הפחותים אין מדריגתם פנימי, ואינם ראוים לברכה. אבל דברים אשר הם עליונים במעלה הם פנימים, והם ראוים לברכה, מצד אשר הם פנימים נסתרים. וכבר התבאר זה כי הצניעות וההסתר מורה על עלוי מעלה... והפך זה הגלוי, מורה על שפלות וחסרון". ובגו"א שמות פ"ב אות כג [לו.] כתב: "ותדע ותשכיל כי באומות יש להם מדריגה גלויה וחיצונית, ולישראל מדריגה פנימית עליונה. ודבר זה רמזו ז"ל בפרק הזרוע והלחיים [חולין קלג:] שאמרו שם סתם גוי מרבה דברים... והטעם הוא שמדריגתו של גוי מדריגה חיצונה ואינה פנימית נעלמת, לכך תמיד מדבר, ואין לו רוח פנימי. ומזה הטעם תבין מה שהנשים יש להם רבוי דברים [קידושין מט:], בשביל מדריגתם השפלה התחתונה והגלויה שלהם". ובנתיב התורה פט"ו [תריז.] כתב: "כי החמרי בגלוי, ואין לו מדריגה נסתרת... כי החמרי הוא במדריגה הנגלית, ומדריגה הנבדלת היא נסתרת... כי כל ענין החמרי הוא בנגלה, ואין לו חלק בנסתרות". ובנתיב העבודה פ"ב [א, פא:] כתב: "המשמיע קול בתפילתו אין מגיע אל המדריגה העליונה הנעלמת, כי המשמיע קול הוא נשמע ונגלה, וכל דבר שהוא נגלה אינו דבק במדריגה העליונה, כי העליון הוא נסתר ["יושב בסתר עליון" (תהלים צא, א)]... ולפיכך הוא מקטני אמונה [ברכות לא.]". וכן הוא בנתיב השתיקה פ"א [ב, ק:]. ובנתיב הצניעות פ"א [ב, קג:] כתב: "'ואת צנועים חכמה' [משלי יא, ב], דהיינו מי שכל מעשיו בצניעות ובנסתר, נמשך אחריו החכמה, שהיא צנועה ונסתר. אבל מי שכל מעשיו בבלתי צניעות, זה הוא גשמי, ואין ראוי אליו החכמה. שכמו שיש אל החכמה מעלה עליונה נסתרת, כך יש אל החמרי מדריגה שפלה נגלית, כמו שבארנו דבר זה בכמה מקומות". וכן הוא בדרוש על המצות [ס:]. וראה הערה הבאה.
(169) לשונו בנתיב העבודה פ"ג [א, פו.]: "ומה שמביא ראיה מן הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, הא בהא תליא, כי בשביל שהאוצר הנשמות בצפון, הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים. כי נשמות הזכר יותר אוצר נחשב מן הנקבה, כידוע כי הזכר הוא נסתר, והנקבה היא נגלית... ודבר זה תבין ממה שהנשים הם יצאניות [ב"ר מה, ה]. ומפני כך היה מסבב מטתו לצפון להחזיר הנשמה אל האוצר שהוא בצפון. ופירוש זה ברור כאשר תבין דברי חכמה". ולהלן [לאחר ציון 1392] הזכיר דבריו כאן, שכתב: "כמו שהתבאר למעלה, כי הנשמה היא שבה אל השם יתברך להיות הנשמה צפונה בלתי נמצאת, רק צפונה ביד ה', בלתי נמצאת בפעל, והבן זה". ואמרו חכמים [שבועות יח:] "כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש, הויין לו בנים זכרים". ובח"א שם [ד, טו:] כתב: "כאשר הוא צנוע ראוי שיהיה מוליד זכר, כי הזכר בא ממקום צנוע נסתר ביותר מן האשה. ו'זכר' במספר 'ברכה', כי הזכר הוא ברכה, שכל ברכה ממקום נסתר שאין העין שולט בו [תענית ח:]. ולכך כל אשר עושה מעשה התשמיש בצניעות ובהסתר, מוליד זכר שהוא ברכה".
(170) "הכתוב רצה לומר כי הנשמות הם באוצר, ולפיכך אמר 'וצפונך תמלא בטנם', רצה לומר מן אוצר שלך" [לשונו למעלה לאחר ציון 165].
(171) פסוק זה לא הובא בגמרא [ברכות ה:], אך מוכיח ממנו שהנשמה חוזרת לצד צפון, כי סתם "יד" הוא שמאל, וצפון הוא שמאל [כמו שמבאר והולך]. ופסוק זה מוסב על זמן הלילה, וכמו שדרשו חכמים [תנא דבי אליהו רבה פ"ב] "בכל יום אדם נפדה, בערב רוחו של אדם ניטלת הימנו וניתנת לבעל הפקדון, ולבקר מחזירים אותה אליו, שנאמר 'בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' אל אמת'". ובגמרא [ברכות ד:] אמרו "אף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותו על מטתו... אם תלמיד חכם הוא, אין צריך. אמר אביי, אף תלמיד חכם מיבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי, כגון 'בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' אל אמת'". הרי שהפסוק "בידך אפקיד רוחו" עוסק בזמן לילה. והמהרש"א שם [ברכות ה.] ביאר גמרא זו על פי המדרש הנ"ל. וכן ביאר בכמה מקומות. וכגון, אמרו במשנה [אבות פ"ג מ"ד] "הנעור בלילה... הרי זה מתחייב בנפשו". ובדר"ח שם [קכד.] כתב: "כי הלילה לא נברא אלא לשינתא... כדאמרינן בעירובין [סה.]. וכאשר הוא עושה כך, אז נפשו משומר מן השם יתברך, כי ביד השם יתברך יפקיד רוחו ונשמתו, דכתיב [תהלים לא, ו] 'כי בידך אפקיד רוחי פדית אותי אל אמת'. אם כן הנעור אין נשמתו פקודה ביד השם יתברך, ובלילה נתנה רשות למזיקין להיות שולטין בו. ולפיכך הנעור בלילה הרי הוא יוצא משמירת השם יתברך ומסדר העולם". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פג.] כתב: "בלילה היא [הנפש] מבקשת המנוחה והמרגוע, ועל ידי השינה חוזרת לתקונה. וכמו שדרשו [ילקו"ש ח"ב רמז תשב] על פסוק [איכה ג, כג] 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'; בשר ודם, אדם מפקיד בידו פקדון חדש, והוא מחזיר אותו אליו בלוי ומקולקל. והאדם מפקיד רוחו ונפשו ביד הקב"ה, והוא יגע ומקולקל, שנאמר 'כי בידך אפקיד רוחי', והוא מחזיר אותה אליו כאילו היא חדשה, וזהו 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'". ובנתיב העבודה ר"פ ז [א, צה.] כתב: "מצות קריאת שמע, צונו השם יתברך ליחד שמו ערבית... כי כך מחויב בערבית להודיע כי בלילה, בהעדר האור, כל הנבראים כאילו יש בהם העדר, הוא החושך. ואז יש ליחד שמו, כי הוא יתברך אחד מצד הזה, שכלם יש בהם העדר, כמו שמורה הלילה, והוא קיים, לכך הוא אחד... בערב אליו נאסף הכל, והכל נמסר בידו, כדכתיב 'בידך אפקיד רוחי'" [ראה למעלה הערות 154, 155, ולהלן הערות 867, 868]. הרי שהלילה הוא הזמן שאדם מפקיד רוחו ונשמתו ביד ה'. וכן אומרים בתפילת עמידה "ועל נשמותינו הפקודות לך", וביאר על כך האבודרהם [שם]: "שנאמר 'בידך אפקיד רוחי', שנפשות האדם הם בידו פקדון בכל לילה עד שיקיץ".
(172) כמו [יהושע יז, ז] "והלך הגבול אל הימין", [ש"א כג, כד] "בערבה אל ימין הישימון", [ש"ב כד, ה] "ויחנו בערוער ימין העיר", [יחזקאל י, ג] "והכרוב עומד מימין לבית", [איוב כג, ט] "יעטוף ימין ולא אראה", ועוד. ובנצח ישראל פ"ה [פה:] כתב: "כי הדרום נקרא 'ימין' בכתוב, וממילא צפון הוא השמאל". וכן הוא שם ר"פ ו [קמז:]. ושם פי"ז [שצז.] כתב: "הדרום נקרא ימין בכל מקום, כדכתיב [תהלים פט, יג] 'צפון וימין אתה בראתם'". וכן הוא שם פל"ד [תרמז:]. ובהקדמה שלישית לגבורות ה' [קכז:] כתב: "הדרום, שזה הצד נקרא 'ימין' בכל מקום". ושם פמ"ז [תקג.] כתב: "צד צפון שנקרא 'שמאל', ודרום 'ימין'". ושם פ"ע [לאחר ציון 142] כתב: "כי דרום נקרא 'ימין' בכל מקום, וצפון נקרא 'שמאל', כדכתיב 'צפון וימין אתה בראתם', וכן הרבה בכתוב". וכן כתב בבאר הגולה באר הששי [רפז.], ח"א לנדרים לט: [ב, טו.], ח"א לב"ב כה. [ג, פ:], ח"א לסנהדרין נט: [ג, קסד:], ועוד.
(173) לשונו בנתיב העבודה פ"ג [א, פה:]: "בלילה נתן מטתו בין צפון לדרום, כי יש לאדם להחזיר נשמתו אל השם יתברך. ומפני כך נותן מטתו בין צפון ובין דרום, כי צפון שם אוצר הנשמות, ולשם היה מפקיד נפשו. וזהו דכתיב [תהלים לא, ה] 'בידך אפקיד רוחי', וכל מקום שנאמר 'יד' הוא שמאל, שנאמר [ישעיה מח, יג] 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים' [מנחות לו:]. וצפון הוא שמאל, כדאיתא בפרק ב' דבתרא [כה:], ולכך נקרא 'צפון', ששם אוצר הצפון, כי הנשמות באוצר הם".
(174) בא ליישב את מה ששאל למעלה [לאחר ציון 149] "מאי ענין שני דברים אלו יחד" ["על תפלתי שתהא סמוך למטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום"]. ויבאר שבבוקר האדם מקבל נשמתו [לכך יתפלל ויעבוד את ה' מיד בהתחלתו], ובלילה הוא מחזיר נשמתו למקום שהיא באה ממנו [אוצר הנשמות].
(175) "כאשר השם יתברך מחזיר נשמתו אליו, כאילו עתה נברא, ובריאתו לעבוד בוראו. ולפיכך תהיה תפלתו סמוך למטתו, שהתפלה היא עבודת בוראו יתברך, ולא יעשה דברים אחרים" [לשונו למעלה לאחר ציון 156].
(176) צרף לכאן מאמרם [ברכות נז:] "שינה אחד מששים למיתה". ובדר"ח פ"ג מ"י [רמא:] כתב: "כי כאשר האדם ישן, הוא בעל גוף לגמרי, שהרי כל כוחותיו הנפשיים בטלים, ולא נשאר אצל האדם רק הגוף... וכל כוחותיו בטלים לגמרי, נעשה האדם גופני לגמרי... כי אין ספק כי השינה הוא העדר האדם, כמו שאמרו [ברכות נז:] שינה אחד מששים במיתה. וכאשר הוא נוטה אל השינה... הוא כמו העדר ומיתה, ובזה נמשך האדם אחר ההעדר". ואמרו חכמים [שבת קנא:] "אסור לישן בבית יחידי", ובח"א שם [א, פא.] כתב: "פירוש, כאשר האדם ישן נחשב כמו מת, שהרי שינה אחת מששים במיתה, ובטל בזה מקצת הצלם, כי אין הצלם חשוב רק כאשר הוא בחיים חיותו". ובח"א לגיטין סח. [ב, קכו.] כתב: "כי השינה הוא בטול אל הישן, כמו שאמרו חכמים [ברכות נז:] שינה אחד מן ששים מן המות... מגיע אליו בטול מה". ובח"א לסנהדרין צב. [ג, קפד.] כתב: "הלילה ג"כ אברא לשינתא, שהשינה אחד מששים במיתה, שכך הלילה הוא העדר האור". וראה למעלה הערה 155.
(177) חידוש נפלא יש בדבריו; שגרת המחשבה תופסת שמה שאדם ישן, ומה שבזמן השינה מפקיד נשמתו ביד ה', הם שני דברים שנזדמנו לפונדק אחד, אך אין קשר בעצם בין השינה להפקדת הנשמה. אך כאן מחדש שיחס השינה להפקדת הנשמה הוא יחס של סבה ומסובב; דהואיל והאדם בא לעולם בשביל לעבוד את ה' [כמבואר למעלה הערות 16-18, 125-126, 140, 153], לכך בזמן השינה, שאין האדם עוסק בעבודת ה', למה לו אז חיים, לכך זהו הזמן שאכן נשמתו חוזרת לבעליה, ולא נשארת אצל האדם. וזאת כדי לידע ולהודיע שאין לאדם חיים בעבור עצמו, אלא רק בעבור עבודת קונו.
(178) נמצא שמבאר שהשייכות בין שני הדברים שאבא בנימין היה מצטער עליהם ["על תפלתי שתהא סמוך למטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום"] היא ששניהם עוסקים בנשמת האדם; בבוקר האדם מקבל את נשמתו [לכך מוטל עליו מיד לעבוד את ה' בתפילה]. ובלילה כשישן אין האדם עובד את ה' [לכך מחזיר נשמתו לאוצר הנשמות שנמצא בצפון]. ולידת בנים זכרים מורה שאוצר הנשמות נמצא בצפון [כי נשמת הזכר החשובה באה מאוצר הנשמות הנמצא בצפון], ולכך לשם יחזיר נשמתו. וכן בנתיב העבודה פ"ג [א, פה:] ביאר כדבריו כאן בהסברו השני [הובא למעלה הערות 169, 173], וכתב שהוא "עיקר פירוש זה". אך בהסברו הראשון שם ביאר את שייכות בין שני הדברים שאבא בנימין היה מצטער עליהם באופן אחר [העובד את ה' (המתפלל תכף כשעומד ממטתו) משתוקק להוליד עבדי ה' (בנים זכרים)], ולידת בנים זכרים מהצפון, כי הברכה באה ממקום נסתר, וכלשונו: "לפיכך אמר שהיה מצטער על תפלתו שתהיה סמוך למטתו מיד, שנראה שנברא האדם לשמש את קונו. ולכך אמר שגם היה מצטער על מטתו שתהיה בין צפון לדרום, כלומר שגם כן האדם נברא שיוליד בנים זכרים, כי יותר הם לעבודתו יתברך מן הנקבות, אשר רשות בעלה עליה [רש"י ויקרא יט, ג]. ולכך היה נותן מטתו בין צפון לדרום, שיעשה האדם מה שאפשר ומה שראוי אליו לעשות על שיוליד בנים הגונים לעבודתו יתברך... ויש לך לדעת כי מכח צפון כח הזכרים, כי נקרא 'צפון' משום שאין השמש נמצא שם, ולפיכך הברכה היא מכח צפון. וכמו שאמרו ז"ל [ב"ב כה:] הרוצה להעשיר יצפין. כי צפון כח נסתר, שאין אור השמש נגלה לשם, והעושר והברכה הוא מכח נסתר, שאין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין [תענית ח:]. ולכך אמר [תהלים יז, יד] 'וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים', כלומר כי מצד צפון כח הברכה הנסתרת, ומשם הברכה. ומשם 'תמלא בטנם ישבעו בנים', והם זכרים, כי 'זכר' בגימטריא 'ברכה'. ואין ספק כי הזכר הוא הברכה, שהוא כנגד הצורה שהיא הברכה. והנקבה כנגד החומר, שאין בחומר ברכה, רק הוא מקבל. ולכך אמר שנתן מטתו 'בין צפון לדרום', לא אמר 'בין דרום לצפון', אלא 'בין צפון לדרום', רצה לומר כי הראש יהיה לצד צפון, וכאשר הוא פונה לצפון, אשר משם הברכה הצפונה, לכך הוא מוליד זכר". ומה שהראש יהיה לצד צפון לפי הסברו כאן והסברו השני בנתיב העבודה, הוא פשוט, כי איירי שיחזיר הנשמה למקום שבאה ממנה, והנשמה נמצאת בראש ["וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח" (לשון השו"ע או"ח סימן כה ס"ה)]. וראה גבורות ה' פל"ט הערה 73.