(364) עוסק מכאן ואילך בארוכה בנאמר בפרשת צו, כי דרשה זו נאמרה בפרשת צו, וכפי שצוין להדיא בשער דפוס ראשון "דרוש נאה ומשובח של רבי יהודה בן בצלאל זלה"ה, בפרשת צו בשבת הגדול, שנת שמ"ט לפ"ק". והשו"ע [או"ח סימן תכח ס"ד] כתב: "לעולם קורין 'צו את אהרן' קודם פסח בפשוטה", ושנת שמ"ט היתה שנה פשוטה. וראה להלן הערות 1153, 1179, 1481, 2238.

(365) ישאל תשע עשרה שאלות, ויישב אותן בהמשך עד סוף הדרשה, וכפי שיצויין בהערות על אתר. ותשע השאלות הראשונות עוסקות בפסוקים הבאים [ויקרא ו, ב-ו]: "(ב) צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו (ג) ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח (ד) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור (ה) והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה וביער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים (ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". וראה להלן הערות 381, 397 בפסוקים הנוגעים לשאלות אשר משם ואילך.

(366) רש"י [ויקרא ו, ב] יישב שאלה זו, שכתב: "היא העולה - למעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן, שלא היה פסולן בקודש, שנפסלו קודם שבאו לעזרה". הרי ש"היא העולה" בא למעט. וכן רש"י [נדה מ.] כתב: "זאת תורת העולה היא העולה - ומהאי קרא נפקא לן בזבחים [כז:] פסולין שאם עלו לא ירדו, דכתיב 'על מוקדה', משתעלה תוקד. וכתב רחמנא 'זאת', דמשמע מיעוטא, כלומר זאת אם עלתה לא תרד, אבל אחרת אע"פ שעלתה תרד. וכתיב 'היא' דמשמע מיעוטא, וכתיב 'העולה' דמשמע העולה עולה כשרה, ולא פסולה והני תלתא מיעוטי ממעטי הני תלתא פסולי". וכן רבינו בחיי [ויקרא ו, ב] עמד על זה, וכתב: "קרבן זה של עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כולן, וכן מוכיח הלשון שאמר 'היא העולה', הוסיף לומר 'היא העולה' למעלת הקרבן וחשיבותו. וכן [יחזקאל י, כ] 'היא החיה אשר ראיתי'". והכלי יקר [ויקרא ו, ב] כתב: "'היא העולה' מיותר לגמרי, והסכימו המפרשים לומר שבא להודיע שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, ועל זה אמר 'זאת תורת העולה', העוסק בתורת העולה, 'היא העולה', זהו טוב כמו הקרבת העולה עצמה". ולהלן [לאחר ציונים 1195, 1214, 1307] יישב שאלה זו.

(367) כמו שאמרו במשנה [מגילה כ:] "כל הלילה כשר... להקטר חלבים ואברים". ורש"י [ויקרא ו, ב] כתב: "זאת תורת העולה וגו' - הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה". וכתב הגו"א שם אות ג [קטז.]: "פירוש, דהא תורת העולה כבר נאמר בפרשת ויקרא [א, ג-יז], אלא בא ללמד על הקטר חלבים ואברים שהוא כל הלילה, כדכתיב בסיפא דקרא 'היא העולה על מוקדה כל הלילה'".

(368) במיוחד יש להעיר כן לפי דבריו בגו"א שם אות ה [קיז:] שמה שכתב שם רש"י "תורה אחת לכל העולים" שאין כוונת רש"י שהפסוק עוסק בכל העולים [ולא רק בקרבן עולה], אלא שגם לרש"י הפסוק עוסק רק בקרבן עולה, ורק למדים מקרבן עולה לשאר קרבנות העולים למזבח. אמנם הרא"ם שם למד שלפי רש"י "העולה" לא איירי בקרבן עולה, אלא זו לשון עליה, שעולין לראש המזבח. וראה להלן הערה 1160. ולהלן [לאחר ציון 1328] יישב שאלה זו.

(369) שאלת הגמרא [יומא כ:] "ממשמע שנאמר 'כל הלילה' איני יודע שהוא עד הבקר, ומה תלמוד לומר 'עד הבקר'", ופירש רש"י [שם] "ממשמע שנאמר בהקטרה 'כל הלילה על מוקדה' איני יודע שעד הבקר קרוי לילה", והגמרא מתרצת שבא ללמדנו שאם פקעו האברים אחר חצות, שוב אין חיוב להחזירם למזבח, עיי"ש. ודע, שגם האברבנאל [ויקרא ו, ב] שאל על פסוקים אלו שאלות רבות [עשרים וארבע], ובשאלתו החמישית כתב: באמרו 'מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר', כי אחרי שאמר 'כל הלילה', למה הוצרך לומר עוד 'עד הבקר'. כי הנה מצאנו בכתובים 'כל היום ההוא וכל הלילה' [שמות י, יג], 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה' [שם יד, כ], 'ברוח קדים עזה כל הלילה' [שם פסוק כא], ולא נאמר באחד מהם 'עד הבקר'". ולהלן [לאחר ציון 1328] יישב שאלה זו.

(370) "גם דבר זה" - בנוסף להקטר חלבים ואברים שהזכיר בשאלתו השניה.

(371) לשון הרמב"ן [ויקרא ו, ב] "ואש המזבח תוקד בו - יאמר שתוקד במזבח כל הלילה, כי מצוה שישימו ביום עצים הרבה כדי שלא יתאכלו לגמרי ויכבה האש ממנו". ולהלן [לאחר ציון 1158] יישב שאלה זו.

(372) "מדו בד - היא הכתונת" [רש"י שם].

(373) משנה יומא [עא:] "כהן גדול משמש בשמונה בגדים, וההדיוט בארבעה; בכתונת, ומכנסים, ומצנפת ואבנט", ופירש רש"י [שם] "בכתונת ומכנסים וכו'. אהדיוט קאי". ואמרו חכמים [יומא כג:] "'על בשרו' מה תלמוד לומר 'ילבש', להביא מצנפת ואבנט להרמה", ופירש רש"י [שם] " על בשרו מה תלמוד לומר - גבי הרמת הדשן כתיב 'ולבש הכהן וגו'', והוה ליה למכתב 'ומכנסי בד על בשרו', ומהדר נמי א'ולבש' דרישה דקרא, מה תלמוד לומר שוב 'ילבש' במכנסים, לרבות עוד לבישה כיוצא בה, ומרבה שני בגדים החסרים כאן מכהונת הדיוט".

(374) כתונת ומכנסים, ולא הזכיר מצנפת ואבנט. וכן שאל הרמב"ן [ויקרא ו, ג] "הנה תרומת הדשן צריכה בגדי כהונה, ואין עבודה בשני הבגדים מהם". וכן שאל האברבנאל [שם]: "השאלה הרביעית, באמרו 'ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו'. כי למה זכר הבגדים האלה לחייב אותם בעבודה, והלא ארבעה בגדים היה צריך הכהן הדיוט בעת עבודתו, ואם עבד בלתם עבודתו פסולה. וכמו שנאמר בפרשת תצוה [שמות כח, מ-מג] 'ולבני אהרן תעשה כתונות ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת... והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש ולא ישאו עון ומתו'". ובגמרא [יומא כג:] ריש לקיש תמה על פסוקנו "אי סלקא דעתך עבודה היא, יש לך עבודה שכשירה בשני כלים", ופירש רש"י [שם] "שכשירה בשני כלים - והכא 'מדו בד ומכנסי בד' הוא דכתיב". ולהלן [לאחר ציון 1335] יישב שאלה זו.

(375) שנאמר [שם] "כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו וגו'". ודברי רש"י [ויקרא ו, ב] לא יועילו ליישב שאלה זו, שכתב: "מדו בד - היא הכתונת, ומה תלמוד לומר 'מדו', שתהא כמדתו". הרי רש"י מבאר רק תיבת "מדו", ולא תיבת "בד", והיה עדיין יכול לומר "מדו כתונת". ויש להעיר, מדוע שואל מפסוק הנאמר בפרשת אחרי מות [המאוחר לפרשת צו], ועוסק רק בכהן גדול [לעומת פסוקנו שעוסק בכל הכהנים], והוא הפעם האחרונה שהתורה הזכירה הכתונת של הכהן, ולא מכמה פעמים קודם לפרשת צו שהוזכרה תיבת "כתונת". וכגון, בפרשת תצוה [שמות כח, מ] נאמר "ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים וגו'", ושם איירי בכהנים הדיוטים, ולא רק בכה"ג. וכן בהמשך פרשת תצוה [שמות כט, ה] נאמר "ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן את הכתונת ואת מעיל וגו'". ואע"פ ששם מדובר רק באהרן הכהן, אך גם הפסוק מפרשת אחרי מות מדבר רק בכה"ג. וכן בסוף ספר שמות נאמר [שמות מ, יד] "ואת בניו תקריב והלבשת אותם כתנות". ובספר ויקרא גופא, קודם לפרשת אחרי מות, נאמר בפרשת שמיני [ויקרא ח, יג] "ויקרב משה את בני אהרן וילבשם כתנות ויחגור אותם אבנט וגו'". ומה ראה להביא פסוק מאוחר יותר הנמצא בפרשת אחרי מות. ויל"ע בזה. ולולא דמסתפינא היה נראה לגרוס "כאשר כתוב בפרשת תצוה", במקום "אחרי מות". וכן הכלי יקר [ויקרא ו, ג] כתב: "קשה על זה, למה פרט חידושין אלו כאן, והיה לו לכותבם בפרשת תצוה, כי שם מקומו, שמדבר בתיקון הבגדים". ולהלן [לאחר ציון 1339] יישב שאלה זו.

(376) כמו שכתב הרמב"ם [ספר המצות מ"ע ל]: "שנצטוו הכהנים להסיר הדשן בכל יום מעל גבי המזבח, והיא הנקראת 'תרומת הדשן'. והוא אמרו יתברך 'ולבש הכהן מדו בד וגו' והרים את הדשן'". וכן כתב בפיהמ"ש [יומא פ"א מ"ח]: "בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר כו' - תרומת המזבח היא הסרת הדשן מן המזבח, ונקרא דישון המזבח". והגמרא [יומא כד.] קראה לתרומת הדשן "עבודת סילוק", ופירש רש"י [שם] "עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח, כגון תרומת הדשן". ודע שבגו"א יישב שאלה זו, שרש"י כתב שם: "והרים את הדשן - היה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותנן במזרחו של כבש", ובגו"א שם אות ו [קיח.] כתב: "פירוש, מדכתיב 'והרים', ולא כתיב 'והסיר את הדשן', כי הרמה משמע מקצת, כמו [במדבר לא, כח] 'והרמות ממנו מכס', לכך קאמר שהיה חותה מלא המחתה, כלומר מקצתה. ולא היה צריך מלא המחתה, דהרי ביומא בפרק בראשונה [כד.] מסיק שם נאמר כאן 'והרים', ונאמר להלן [שם פסוק ח] 'והרים ממנו בקומצו', מה להלן בקומץ, אף כאן קומץ, וסגי בקומץ". ולהלן [לאחר ציון 1319] יישב שאלה זו באופן אחר.

(377) פירוש - בפסוק ג נאמר "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח". ובפסוק ד נאמר "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור". ורש"י [פסוק ד] כתב: "והוציא את הדשן - הצבור בתפוח כשהוא רבה, ואין מקום למערכה, מוציאו משם". הרי שמלבד מצוה מיוחדת של תרומת הדשן [פסוק ג], יש על הכהנים להסיר שאר הדשן של אברי הקרבנות שנתאכלו ולהוציאו מחוץ לעיר למקום שפך הדשן, כמו שנאמר [פסוק ד] "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור", והוא הדשן הנשאר במזבח אחר ההרמה. דאין לומר שפסוק ד איירי באותו הדשן שהוזכר בפסוק ג [המונח אצל המזבח], דזה אינו, וכמו שכתב הגו"א שם אות יא [קכב:]: "הצבור בתפוח. לא אותה ששם אצל המזבח, דאותה היה נבלע במקומה, כמו שכתב רש"י בפרשת ויקרא [א, טז]". וראה להלן הערות 380, 1316. ועולה מדבריו היסוד שאין ראוי לדברים אלקיים שיהיו מקצת כך ומקצת אחרת. וכן כתב בהרבה מקומות, ונביא כאן מעט מזעיר; בתפארת ישראל ר"פ לה [תקי:] כתב: "יש לבאר, למה נתנה התורה בסיני בשני פנים; עשרת הדברות מפי השם יתברך לישראל, ושאר תורה נאמרה על ידי משה... כי ראוי שתהיה תורת ה' תמימה, ואיך יהיה על הלוחות דבר חסר, שהם עשרה דברות בלבד". וקודם לכן, שם פי"ז [רס:] תמה: "אחר שנתנה לאברהם מצות מילה, וגיד הנשה ליעקב, למה לא נתן להם התורה בשלימות". ובגו"א שמות פכ"א אות א [קכב.] כתב: "כי 'תורת ה' תמימה' [תהלים יט, ח], אין מצותיה מחולקות, ולפיכך נאמרו כולם מהר סיני... לפי שהתורה היא אחת, אין לומר שיהיו קצת מצות נאמרו במקום זה ומקצתן במקום אחר, ולפיכך נאמרו כולן שם". ובדר"ח פ"ד מ"ב [לט:] כתב: "וזה שאמר [אבות שם] 'שמצוה גוררת מצוה', כלומר שעשיית המצוה האחת היא התחלה לאחרת גם כן, מאחר שכל המצות הם דבר אחד, ולפיכך מצוה אחת גוררת מצוה אחרת. כי כל דבר שהוא אחד אינו נחלק כלל. וכאשר הוא עושה מצוה שהוא חצי דבר, המצוה הזאת גוררת האחרת, עד שיעשה כל המצות, שהם דבר אחד". ובנתיב התורה פי"ח [תש:] כתב: "כי המצוה היא אלקית בלתי גשמי, והדבר שהוא בלתי גשמי לא יתחלק. כי הדבר שהוא גשמי, הוא מתחלק, אבל הדבר שהוא בלתי גשמי, אינו מתחלק כלל. ולפיכך כאשר התחיל המצוה, אומרין לו גמור המצוה [ירושלמי פסחים פ"י ה"ה]". ובגבורות ה' פמ"ג [ריט:] כתב: "וזה כבר התבאר הרבה בזה הספר, כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא דבר אלוקי, כי אחדות הוא שייך אל עניין נבדל מהגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי". וכן כתב בח"א לחולין צא: [ד, קו:], וז"ל: "כי הנבדל לא יתכן בו חילוק, והחילוק הוא לגשם" [ראה להלן הערות 849, 973, 1941]. ומקור מפורש לכך הוא בגמרא [יומא סט:], שכאשר רצו לבטלו יצה"ר דעריות, אמרו "היכי נעביד, נקטליה [נהרוג את יצה"ר דעריות לגמרי], כליא עלמא ["יכלה העולם, שלא תהא פריה ורביה" (רש"י שם)]. ניבעי רחמי אפלגא ["שיהא שולט באדם ליזקק לאשתו, ולא לאחרת" (רש"י שם)], פלגא ברקיעא לא יהבי". הרי שאין חצי בשמים, אלא רק דבר שלם. וראה להלן הערה 849 שהובאו שם מקבילות נוספות. ולהלן [הערה 1352] יישב שאלה זו.

(378) והבגדים השניים הם גם כן בגדי כהונה הראויים לעבודה [יומא כג:], ו"מה הפרש יש בין בגדים שפשט לבגדים שלבש, דתרוויהו משל קודש ובגדי לבן הן" [לשון הרא"ם ויקרא ו, ד].

(379) לשון רש"י [שם]: "ופשט את בגדיו - אין זו חובה, אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבשל בהן קדרה לרבו, אל ימזוג בהן כוס לרבו. לכך 'ולבש בגדים אחרים', פחותין מהן".

(380) פירוש - מקשה שאין המשל דומה לנמשל, כי במשל אמרו "בגדים שבשל בהן קדרה לרבו, אל ימזוג בהן כוס לרבו", הרי איירי בשני דברים שונים; (א) בישול קדרה לרבו. (ב) מזיגת כוס לרבו. אך בנמשל שתי העבודות [הרמת הדשן והוצאת הדשן מהתפוח] הן נעשות בדשן, ושתיהן ענין אחד, ומדוע לחלק ביניהן. ואע"פ שלא מדובר באותו הדשן [כמבואר בהערה 377], מ"מ שם "דשן" חד הוא. ודברים אלו יוטעמו בהגדרת הוצאת הדשן, האם היא דין בדשן, שאמרה תורה שצריך להוציאו חוץ למחנה. או שהיא דין במזבח, שצריך לדשנו ולהרחיק הדשן שנקלט מהמזבח עד חוץ למחנה. רב שאמר שלאחר תרומת הדשן אין מועלים בו שנעשית מצותו [מעילה ט.], סובר שדין הוא במזבח, ולכן דין הדשן כבר נגמר בתרומתו. ורבי יוחנן שאמר עדיין בקדושתו עומד כיון שצריך בגדי כהונה [שם], סובר שדין הוא בדשן עצמו, שאם הוצאתו בבגדי כהונה היא לצורך פינוי המזבח, אין לנו שהדשן עצמו בקדושתו עומד. ומכיון שהלכה כרבי יוחנן [רמב"ם הלכות מעילה פ"ב הי"ד], הרי שדין ההוצאה הוא בדשן עצמו [לבוש מרדכי זבחים סימן י אות ו]. וכן מבואר להדיא בדברי המהר"ל כאן. ולהלן [לאחר ציון 1348] יישב שאלה זו.

(381) הפסוקים של פרשת המנחה הם: "(ז) וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח (ח) והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה' (ט) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדש בחצר אוהל מועד יאכלוה (י) לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי קודש קדשים הוא כחטאת וכאשם (יא) כל זכר בבני אהרן יאכלנה חק עולם לדרתיכם מאשי ה' כל אשר יגע בהם יקדש".

(382) שנזכרו בהמשך פרשת צו; החטאת נזכרת בויקרא ו, יז-כג, והשלמים נזכרים בויקרא ז, יא-כא.

(383) כי קרבן עולה הוא בבעלי חיים, והמנחה היא בסולת. וכן חטאת ושלמים הם גם בבעלי חיים, ולכך דומים יותר לעולה מאשר המנחה. ולהלן לאחר ציון 1353 יישב שאלה זו. והאברבנאל בתחילת ויקרא [ויקרא א, א-ה] שאל כן על הנאמר שם בשאלתו התשיעית: "למה זה זכרה התורה דיני המנחה ומיניה [פרק ב] קודם השלמים [פרק ג]. כי בהיות השלמים מן הבקר ומן הצאן, היה ראוי שיהיו בצוואה קודמים למנחה". ומה שכתב כאן "או חטאת או שלמים" [כמסתפק בדבר], יוסבר היטב על פי דברי הרמב"ן [ויקרא ו, יח], שעמד על כך שבפרשת ויקרא זבח שלמים [פרק ג] קדם לחטאת [שם פרק ד], ואילו בפרשת צו החטאת [ויקרא ו, יז-כג] קדמה לזבח שלמים [ויקרא ז, יא-כא], וז"ל: "היה הצווי בסדר ויקרא עולה ומנחה וזבח השלמים והחטאת... כי בתחילה דיבר בקרבנות הנדבה, ואחרי כן בקרבנות החובה על חטא. אבל בכאן היה הביאור לעולה ולמנחה ואחר כך בחטאת... כי רצה לבאר דיני קדשי קדשים, כי המשפט אחד להם... ואחרי כן יבאר דין קדשים קלים" [ראה להלן הערה 1982]. אם כן חטאת דומה יותר לעולה [מאשר שלמים לעולה] מצד ששניהם [עולה וחטאת] קדשי קדשים, ושלמים קדשים קלים. ומאידך גיסא, שלמים דומים יותר לעולה [מאשר חטאת לעולה] מצד ששניהם [עולה ושלמים] נדבה. לכך כתב כאן "או חטאת או שלמים", כי יש בזה מה שאין בזה. אמנם לפי זה לשונו כאן "והרי מנחה אינו דומה כלל לעולה" קצ"ב, שיש ביניהם דמיון מסוים מפאת היות שתיהן קדשי קדשים. ויש להעיר על שאלתו כאן, כי זו לא פעם ראשונה שהמנחה הוסמכה לעולה לפני שאר קרבנות, כי כך נאמר גם בפרשת ויקרא, שבתחילה [ויקרא פרק א] נזכר קרבן עולה, ולאחר מכן מנחה [ויקרא פרק ב], ולאחר מכן שלמים [ויקרא פרק ג], ולאחר מכן חטאת [ויקרא פרק ד]. א"כ מהו הקושי שבפרשת צו חזר והסמיך המנחה לעולה לפני שאר קרבנות. והאברבנאל [ויקרא ו, א-ח] בשאלתו האחת עשרה כתב בתוך דבריו: "ראוי היה שיזכור כאן הקרבנות כלם שנזכרו בסדר ויקרא זו אחר זו, העולה המנחה וכו'". ואם בסדר צו חוזר על מה שנקבע בסדר ויקרא, מה הוא סדר צו כי תלינו עליו.

(384) פירוש - המנחה נזכרת בלשון נקבה, וכמו [ויקרא ו, ז] "זאת תורת המנחה הקרב אותה וגו'", [שם פסוק ט] "והנותרת ממנה יאכלו וגו'", [שם פסוק י] "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה וגו'", ואף בפסוק זה גופא [פסוק ח] פתח בלשון זכר אך המשיך בלשון נקבה, שנאמר "והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה וגו'", ולא נאמר "ומשמנו".

(385) שלא נאמר "והרים ממנה". וכן העיר החזקוני בכמה מקומות [שמות יא, ו, שם לה, יז, כאן, ולהלן כז, ט]. וכן העירו השל"ה [מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש שני (א)], ומשך חכמה [כאן]. ולהלן [לאחר ציון 1372] יישב שאלה זו.

(386) יש להבין, שבין פרשת המנחה לפרשת החטאת נמצאת פרשת מנחת חביתין של הכהנים [ויקרא ו, יב-טז], וגם היא פותחת ב"וידבר ה' אל משה לאמר". ומה ראה לדלג על פרשה זו ולשאול רק מפרשת חטאת שלאחריה [ויקרא ו, יז] הפותחת ב"וידבר ה' אל משה לאמר", כאשר תופעה זו קיימת כבר קודם לכן. ואולי רוצה להשוות בין שתי הקרבות השייכות לכל ישראל [מנחה וחטאת], ולא מהקרבה השייכת רק לאהרן ובניו. והאברבנאל [בשאלתו האחת עשרה] אכן העיר שמחמת הבחנה זו יש לתמוה מה בכלל פרשת מנחת חביתין עושה כאן, וכלשונו: "למה זה נכנסה פרשת 'זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' וגו'' בתוך הקרבנות ובאמצעותם. כי למעלה ממנה זכר תורת העולה [ויקרא ו, א-ו] ותורת המנחה [שם פסוקים ז-יא], ואחריה זכר תורת החטאת [שם פסוקים יז-כג] ותורת האשם [שם ז, א-י] ותורת זבח השלמים [שם פסוקים יא-לח], ואחר זה באה פרשת [שם ח, א-לו] 'קח את אהרן ואת בניו אתו וגו'', וצוה על קרבנותיהם. ויותר ראוי היה שיזכור כאן הקרבנות כלם שנזכרו בסדר 'ויקרא' זו אחר זו, העולה המנחה החטאת האשם והשלמים, ואחר כך יזכיר קרבן אהרן ובניו". ולהלן [הערה 1370] יישב שאלה זו.

(387) פירוש - עומד על תיבת "זה", שתיבה זו לא נזכרת בשאר קרבנות, אף לא בשאר קרבנות שהקריב אהרן. ולהלן [לאחר ציונים 1379, 1477] יישב שאלה זו.

(388) מהמשך דבריו בדרשה מבואר ששאלתו היא שבפשטות תיבת "תמיד" פירושה כל הזמן ללא הפסק, וכמו [שמות כה, ל] "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד". ועל כך שואל הרי אין מנחה זו קריבה תמיד, אלא מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. אמנם רש"י [שמות כז, כ] כבר יישב זאת, שכתב: "להעלות נר תמיד - כל לילה ולילה קרוי 'תמיד'. כמו שאתה אומר [שמות כט, מב] 'עולת תמיד', ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר [ויקרא ו, יג] 'תמיד', ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. אבל 'תמיד' האמור בלחם הפנים משבת לשבת הוא". ובגו"א שם אות יב [שלא.] כתב: "וכן במנחות חביתין אין 'תמיד' הנאמר בה שהיה תמיד מקריב אותה, רק היו מקריבים אותה מחציתה בוקר ומחציתה בערב". וצריך לומר שכאן שואל לפי ההבנה הפשוטה של תיבת "תמיד", שהיא כל הזמן ללא הפסק. ולהלן [לאחר ציון 1551] יישב שאלה זו. וראה להלן הערות 1552, 1553.

(389) פירוש - החטאת מכפרת על מי ששגג בדבר שזדונו כרת. ורש"י [שבת סט.] כתב: "אף כל התורה - אין מביאין חטאת אלא על דבר שזדונו כרת". ושוב כתב רש"י [זבחים מח.] "מה חטאת - באה על שגגת זדון כרת". והרמב"ם [הלכות שגגות פ"א ה"א] כתב: "כל העובר בשגגה על אחת ממצות לא תעשה שיש בה מעשה שחייבין עליה כרת, הרי זה חייב להקריב קרבן חטאת, ומצות עשה שיקריב חטאתו על שגגתו".

(390) כמו שאמרו [שבועות לט.] "אלו הן קלות; עשה ולא תעשה... חמורות; זו כריתות ומיתות בית דין". ובגמרא [שבועות יב:] שאלו "היינו קלות, היינו עשה ולא תעשה, חמורות, היינו כריתות ומיתות בית דין".

(391) אלא נאכל לכהנים [ויקרא ו, יט], ו"כהנים אוכלים ובעלים מתכפרין" [פסחים נט:].

(392) כן הביא מדרש זה להלן [לאחר ציון 1160], גו"א ויקרא פ"א אות לג [כט.], שם פ"ט אות ה [קפח:], ושם במדבר פט"ו אות כא [רכט.]. וראה להלן הערה 1161.

(393) יומא לו. "אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה", ופירש רש"י [שם]: "טעמא מפרש בתוספתא על מה עולה באה, אם על כריתות ומיתות בית דין, הרי עונשן אמור. אם על לא תעשה, הרי עונשן אמור, מלקות. הא אין עולה באה אלא על עשה, ועל לא תעשה שניתק לעשה, שאין לוקין עליו". וכן כתב רש"י בחומש [ויקרא א, ד]. וראה להלן הערות 1383, 1540, 1955.

(394) פירוש - הרהור הלב וביטול עשה ולאו הניתק לעשה הם קלים יותר, שהרי אף אין עונש מלקות בהרהור הלב וביטול מצות עשה, כי אין בהם מעשה [מכות ד:], וכן אין מלקות בלאו הניתק לעשה [חולין קמא.].

(395) וכולו כליל נחשב לחומרא, וכמו שאמרו בגמרא [זבחים ה.] "מה לעולה שכן כליל", ולכך עולה היא חמורה ואי אפשר ללמוד ממנה דינים מסויימים. ובגו"א ויקרא פ"א אות לג [כז:] כתב: "עולה חמורה, שהיא כולה כליל". ושם פי"ב אות יב [רעג:] כתב: "הכתוב מקדים עולה [לחטאת], מפני שהיא כולה כליל, וחשובה יותר". ובגבורות ה' פ"ח [שפד.] כתב: "עולה לחשיבות הקרבן... כי העולה היא כולה כליל", ושם הערה 96. וראה להלן הערה 1389. ומקשה, כיצד יתכן שקרבן חטאת המכפר על החמורות, אינו כולו כליל, ואילו קרבן עולה שמכפר על הקלות, כולו כליל. ובגו"א ויקרא פ"א אות לג [כח.] כתב: "הלא מסתבר על חטא שהוא יותר חמור יביא קרבן חמור, ולמה יביא קרבן שהוא כליל על קל". ולהלן [לאחר ציון 1586] יישב שאלה זו.

(396) ברמב"ן שלפנינו [ויקרא א, ד] לא נמצא ששאל שאלה זו להדיא, אלא משמע שנתחבט בשאלה זו, שכתב: "ראיתי באגדה בויקרא רבא [ז, ג]... אין העולה באה אלא על הרהורי הלב. והטעם, שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה'". והמהר"ל מבין מכך שהוקשה לרמב"ן מדוע קרבן שהוא כולו כליל בא לכפר על עבירה קלה [הרהור הלב], ועל כך משיב שהרהור הלב ניכר רק לה', לכך כפרתו בקרבן שהוא כולו כליל לה'. ועיין בגו"א ויקרא פ"א אות לג [כו:] שנשא ונתן טובא בתחילת דברי הרמב"ן [ויקרא א, ד] שהקשה מנין שקרבן עולה לא בא לכפר על חייבי מלקות שוגגין וחייבי מיתות בידי שמים שוגגין. וראה להלן הערה 1397.

(397) לשון הפסוקים במילואם [ויקרא ז, יא-יג]; "(יא) וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה' (יב) אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן (יג) על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו".

(398) ועוד נאמר [ויקרא ב, יא] "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ וגו'".

(399) שנאמר [ויקרא ב, ה] "ואם מנחה על המחבת קרבנך וגו' מצה תהיה". וכן נאמר [ויקרא ו, ט] "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל וגו'".

(400) שנאמר [שם] "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה". וכן אמרו במשנה [מנחות נב:] "כל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם, שהן באות חמץ". ובתפארת ישראל פכ"ה [שפג:] ביאר ארבעה טעמים מדוע בעצרת מביאים חמץ [שתי הלחם]. וכן עמד על כך בדרוש על התורה [כא:]. ולהלן [לאחר ציון 1632] יישב שאלה זו.

(401) פירוש - אמרו במשנה [מנחות סוף עו:] "התודה היתה באה... עשרים עשרון; עשרה לחמץ, ועשרה למצה. עשרה לחמץ, עשרון לחלה. ועשרה למצה, ובמצה היו שלש מינין; חלות, רקיקין, ורבוכה. נמצא... שלש חלות לעשרון". הרי חלת חמץ היא עשרון [כי היו עשרה עשרון לעשר חלות חמץ], לעומת שלש חלות מצה שהיו עשרון [כי היו שלשים חלות מצה]. הרי חלת חמץ אחת שקולה לשלש חלות מצה. וראה בגו"א ויקרא פ"ז אות ז [קמח:] שהאריך בזה. ומקשה כאן מהו הטעם שחלת חמץ אחת היתה שקולה לשלש חלות מצה. ומעין כן הקשה האברבנאל [ויקרא ו, א] בשאלתו השש עשרה: "כי למה יצוה יתעלה שיהיו לחמי שלמי תודה ארבעה מינים, ושיהיו שלשה מהם מצה והאחד חמץ, ולא צוה כזה בשום מנחה מהמנחות". ולהלן [לאחר ציון 1694] יישב שאלה זו. וכן להלן [לאחר ציונים 1856, 1875, 1884, 2212] יבוא ליישב שאלה זו בעוד אופנים, ומכלל זה גם שאלת האברבנאל תתיישב ברווחה.

(402) "'תנופה' הוא לשון הנפה, שהוא מניף לצדדין" [לשונו בגו"א ויקרא פ"ז אות לא (קסג:)]. ורש"י [שמות כט, טז] כתב: "תנופה - לשון הולכה והבאה". וראה הערה הבאה.

(403) "כי לשון 'תרומה' מלשון הרמה" [לשונו בגו"א ויקרא פ"ז אות לא (קסג:)]. ורש"י [סוכה לז:] כתב: "הורם - מעלה, ואין עליה בלא הורדה". נמצא שהרמה היא למעלה ומטה, ותנופה היא לצדדים. וכן רש"י [שמות כט, כז] כתב: "תנופה - לשון הולכה והבאה. הורם - לשון מעלה ומוריד". ושוב כתב רש"י [ויקרא ז, לד] כתב: "התנופה התרומה - מוליך ומביא, מעלה ומוריד". והרד"ק בספר השרשים, שורש נוף, כתב: "לשון הנפה, התנועה אילך ואילך. אבל התרומה היתה הגבהה למעלה, שהיה מעלה ומוריד. וזהו שאמר [שמות כט, כז] 'אשר הונף ואשר הורם'; התנופה מוליך ומביא, התרומה מעלה ומוריד". אמנם להלן [לאחר ציון 1948] כתב: "כי הדבר שהוא מפוזר הוא נקרא ירידה, ואילו התאספות והתקשרות כאחד הוא הנפה ועליה". הרי שמבאר שגם "תנופה" היא עליה. וראה להלן הערות 1948, 1953.

(404) לשון הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פ"ט הלכות ו-ז: "מפריש החזה ושוק הימין... ומניף הכל לפני ה'... וכיצד הוא מניף, מוליך ומביא מעלה ומוריד". ו"מעלה ומוריד" הוא הרמה [כמבואר בהערה הקודמת], נמצא שהחזה ושוק הימין הם בהנפה והרמה. וראה הערה הבאה.

(405) כן הקשו הרבה ראשונים; רש"י [ויקרא י, טו (בהרבה דפוסים, והביאו הרמב"ן שם)] כתב: "למה חלקן הכתוב תרומה בשוק ותנופה בחזה לא ידענו, ששניהם בהרמה והנפה". והרמב"ן [שם] הביא את דברי רש"י האלו, וכתב ליישבם. ובשו"ת הרמב"ם [פאר הדור, סימן נב (עמוד קכח)] נשאל בלשון זה; "בדבר מה שאמרה התורה שוק התרומה וחזה התנופה, למה יחדה את השוק בתרומה ואת החזה בתנופה" [עיי"ש בתשובת הרמב"ם]. וכן הראב"ד [תו"כ פרשת צו סוף פרשתא יא], והרשב"ם [שמות כט, כז], והאברבנאל [ויקרא ו, א-ח, בשאלתו העשרים ושלש] עמדו על זה. וראה מלבי"ם [ויקרא ז, לד, אות קנו]. ולהלן [לאחר ציון 1947] יישב שאלה זו.

(406) שנאמר [ויקרא ז, לא-לב] "והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו, ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם".

(407) רש"י [ויקרא ח, כב] "איל המלואים - איל השלמים, ש'מלואים' לשון שלמים, שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם".

(408) כמו שנאמר [שמות כט, כב] "ולקחת מן האיל החלב וגו' ואת שוק הימין כי איל מלואים הוא", וכתב רש"י [שם] "ואת שוק הימין - לא מצינו הקטרה בשוק הימין עם האמורים אלא זו בלבד. כי איל מלואים הוא - שלמים לשון שלמות, שהושלם בכל, מגיד הכתוב שהמלואים שלמים... לכך אני מצריכו החזה להיות לו לעובד העבודה למנה, וזהו משה ששימש במלואים". ובפסוק הבא [שם פסוק כג] כתב רש"י: "לא מצינו תרומת לחם הבא עם זבח נקטרת אלא זו בלבד, שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים עם חזה ושוק, ומזה לא היה למשה למנה אלא חזה בלבד". ומקשה מדוע לאהרן ולבניו היה מן השלמים חזה ושוק, ואילו משה קבל מאיל המילואים רק חזה, ולא שוק. ולהלן [לאחר ציון 1966] מיישב שאלה זו.

(409) מכאן ועד סוף הדרשה ירחיב בעניינים שונים, ומפעם לפעם יישב אחת מהשאלות שנשאלו כאן, עד שלבסוף יישב את כולן, וכפי שצויין בהערות למעלה.