(567) אש, מים, ומדבר, ובא לבאר הסבר שלישי; הסברו הראשון הוא [למעלה לאחר ציון 426] שהם כנגד ישראל [מדבר], אדום [אש], ושאר האומות [מים]. הסברו השני הוא [למעלה לאחר ציון 492] שהם כנגד שלשה מונעים לתורה; עושר [מים], עוני [מדבר], ויצה"ר [אש]. ומעתה יבאר שהם כנגד שלש הכנות הנצרכות לקבלת התורה; אימה מרב [אש], השתוקקות לתורה [מים], וביטול חשיבות עצמית [מדבר].

(568) מבאר שהדגשת "אינה ירושה לך" פירושה שהתורה לא תבא לאדם באופן דממילא [כפי שירושה באה לאדם], אלא התורה צריכה להנתן לו מזולתו בקום ועשה. אמנם בדר"ח פ"ב מי"ב [תשנה:] ביאר שההדגשה היא שהתורה לא תבוא אליו ללא הכנה מתאימה מצד עצמו, ולא שיקבלה מרב, שכתב: "ואמר 'התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך', כלומר שיהיה מכין עצמו לתורה, כי אין התורה ירושה לאדם, ולפיכך יש לו להתקין ולהכין עצמו לתורה, שאינה ירושה לאדם". וכן ביארו מפרשי המשנה [שם]. ובאמת לשון המשנה מוכיח כן, שאמרו "התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך", הרי שאיירי בהכנות המוטלות על האדם לעשות עם עצמו ["התקן עצמך"], ולא שעליו לקבלה מרב. וראה להלן הערה 1217. ומכל מקום ברי הוא שתורה שבעל פה חייבת להתקבל מרב, וכמו שכתב בדר"ח פ"ג מ"ג [רצה.]: "כי הקבלה מן הרב הוא גוף התורה בעל פה, שאין התורה שבעל פה זולת הקבלה מפי רב". ולהלן בדרשה [לאחר ציון 1160] כתב: "חכמת התורה, אמרו בה שלא ילמדנה האדם מעצמו, כי אם בקבלה". ובהקדמה לבאר הגולה [י.] כתב: "המושכלות והחכמות אשר הם עמוקות, אי אפשר שישיג אותם האדם בעצמו, כי אם מרבו, אשר רבו גם כן קבלם". ובדר"ח פ"א מט"ז [שפט:] כתב: "אם אין לו רב אין לו תורה ברורה, רק התורה בספק, ודבר זה אין ראוי להיות, רק תהיה תורתו ברורה". וכל זה בנוגע לתורה שבע"פ, אך לגבי תורה שבכתב אין הכרח ללמוד מרב, וכמו שכתב בגו"א דברים פ"ד אות ח [עז.]: "אפשר תורה שבכתב, אחר שהיא כתובה לפני האדם, ללמוד אותה מעצמו" [ראה להלן הערה 1199]. וכן בגו"א ויקרא פכ"ו אות יח [רנז.] כתב שאין ענין של "שמיעה" בתורה שבכתב, וכלשונו: "אבל אין התורה שבכתב נקרא 'שמיעה', שהרי התורה שבכתב היא כתובה לפני כל אדם". וכן מבואר להדיא בגמרא [קידושין סו.] שלימוד תורה שבכתב אינו מזקיק חכמי התורה, לעומת תורה שבעל פה. ורש"י [שבת קלח:] כתב: "תורה שבכתב הרי כתובה ומונחת, יקראו ויראו". ובתפארת ישראל פס"ט [תתרפ:] ביאר שזו אחת מהסבות שהתורה שבע"פ לא נכתבה, וכלשונו: "כי אין ראוי שיהיו דברי תורה, שהם דברי חכמה, ביד כסיל, שכל אחד יאמר אני כמותך... ואם היה נכתב הכל בתורה במפורש, לא היה ניכר עשיר בחכמה לפני דל בחכמה, והיה זה מביא לידי מחלוקת גדול... כמו שהוא בזמננו זה שכל אחד ידמה שהוא חכם ורב מופלג, בשביל שיאמר שגם הוא יכול לקרות בספרים, והוא הגורם לכמה דברים, אין ראוי לכתוב מזה". וראה להלן הערה 1161.

(569) חלוקה זו [של שני הצדדים והדבר שביניהם] מצויה מאוד בספריו. כגון, בגבורות ה' פמ"ז [תקמז:] כתב: "העולם יש לו דביקות בו יתברך בשלשה פנים; האחד, באשר הוא יתברך משפיע אל העולם הטוב והחסד, והרי יש כאן דביקות השם יתברך לעולם, והוא דביקות העלה אל העלול. והתדבקות העולם בו יתברך, וזהו על ידי שחפץ האדם בעבודתו יתברך, וחפץ להתדבק בו יתברך. זהו דביקות בו, וזהו דביקות העלול בעלה, והוא העמוד הב' שהוא לעולם. העמוד השלישי הוא התורה, כי על ידי התורה יש לעולם דביקות בו יתברך. לא הדביקות הראשון, שהוא התחברות העולם בו על ידי העבודה, אבל התורה היא כמו אמצעי, שהוא מקשר שני דברים יחד. כך התורה היא הקשור בין השם יתברך ובין האדם". ובאור חדש פ"ה [תתע.] כתב: "החבור הוא בג' פנים; האחד, שהיה מתחבר אסתר לאחשורוש. והשני, שמתחבר אחשורוש לאסתר, וזהו הפך הראשון. והשלישי, כאשר שניהם מתחברים זה לזה וזה לזה בחבור אחד. וכבר בארנו זה בכמה מקומות. וכנגד זה האשה נקנית בג' דרכים, בכסף בשטר ובביאה [קידושין ב.]. כי האיש מתדבק באשה, והדביקות הוא בג' פנים אשר אמרנו; כי בכסף בשביל שהאשה מקבלת הנאת כסף, מתחברת היא אליו. והשטר שהוא לשון כח, כמו [דברים טז, יח] 'שופטים ושוטרים תתן לך'... כאיש שמתחבר לאשה כאשר מושל על האשה, וזהו חבור האיש אל האשה, וזהו קדושי שטר, שהוא לשון שוטר וממשלה. ובביאה שזה הוא חבור האיש עם האשה, והאשה מתחברת לבעלה, כי הביאה לשניהם" [הובא למעלה הערה 293]. ושם פ"ח [תתשז.] כתב: "כי הדבר שהוא ראוי לעשות לגמרי, שאין לו שום צד שלא יהיה נעשה, וזה כאשר המעשה הוא טוב לעושה, גם הוא ראוי אל המקבל, וגם המעשה מצד עצמו הוא ראוי". ובגו"א במדבר פט"ו אות יח [רכו:] כתב: "דע כי האדם הוא דבק בשם יתברך, ודבקותו הוא על ידי שלשה דברים; האחד, על ידי הקב"ה, שהוא אלוק לו. ועל ידי האדם שהוא עבדו, כי אלקותו נקרא על האדם. וכמו שאלקותו נקרא על האדם, כן האדם העובד לו, נכנס תחת רשותו. וכל דבר שהוא דבק בדבר, אי אפשר רק על ידי דבר אמצעי ביניהם [התורה], הוא המחבר הדברים, וזה ידוע". וכן כתב בתפארת ישראל פ"ט [קנא.], והוסיף שם [קנב.]: "למה הדבר דומה; לפרי המחובר בענף, והענף מחבר הפרי לאילן. ואם יגרע דבר מה לפרי, מכל מקום מה שהפרי הוא מחובר לענף, והענף לאילן, לכך הוא מעלה ארוכה. אך אם נכרת עד שאין הפרי מקבל החבור, אז נפסד הפרי. וכן אם הענף הוא נכרת באמצעיתו, הרי אינו מעלה ארוכה. ואף אם לא נכרת באמצעיתו, והוא שלם, רק נבדל מן העיקר עד שאין לו עיקר, הרי אין תרופה לאותו פרי". וכן כתב שם פכ"א [שכב:] לגבי משה רבינו, שהוא היה אמצעי בין עליונים ותחתונים, ומצטרף לשניהם [הובא להלן הערה 778]. וכן כתב בנצח ישראל פ"ט [רלב.], דרוש לשבת תשובה [סח.], ח"א לשבועות יג. [ד, יג:], ועוד. וראה עוד בתפארת ישראל פמ"ח [תשנט:] ונצח ישראל פ"ב [כט.] אודות שהלוחות היו ששה טפחים אורך, ומשה תפס בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, ורווח ביניהם היה טפחיים [ירושלמי תענית פ"ד ה"ה]. ולהלן בדרשה [לאחר ציון 1189] כתב: "כי התורה היא ברית בין השם יתברך ובין ישראל, וכל ברית מחבר השנים אשר הוא ביניהם, עד שבהכרח קצתו יקרב אל האחד ביותר, וקצתו אל השני, ככל העומד בתוך בין שני דברים לחברם, שצדו האחד קרוב לזה, וצדו האחד לזה".

(570) לשונו להלן בדרשה [לאחר ציון 1213]: "עוד רמז לנו במה שכתוב [שמות יט, ג] 'ומשה עלה אל האלקים' 'וירד ה' על הר סיני' [שם פסוק כ], כי לקנין התורה צריך שיהיה האדם מוכן לקבלה קודם, כשהיא שכל אלקי שאינו מצוי ודבק עם האדם ככל שאר הקנינים שהם עם האדם, אבל היא נבדלת... לכן צריך שיהא מוכן לה לגמרי, כאשר הוא מן הצורך לקנות דבר שאינו עמו ומצוי לו. זהו שכתוב 'ומשה עלה וגו'', ואחר כך 'וירד ה' וגו'', לומר כי צריך האדם מצד עצמו תשוקה והכנה אליה, קודם שמקבלה. ואין הקב"ה נותנה למי שאינו מוכן לה תחלה, וכדכתיב [דניאל ב, כא] 'יהב חכמתא לחכימין'. כי הוא יתברך לא יתננה רק למי שמוכן אליה מצד עצמו בחשקו בה. לכן עלה משה מעצמו בלי ציווי השם, ואז 'ויקרא אליו ה' וגו'' [שם פסוק ג]. וכל ההכנה היא כאשר אוהב התורה, ותשוקתו אליה, שאז נקנית לו. ודבר זה עיקר גדול בתורה". ובדר"ח פ"ב מ"ב [תקכו:] כתב: "כל כך חשקה נפשם בתורה, שהיה קיום לתורתם". ושם פ"ד מ"א [י.] כתב: "כי החכמה היא נבדלת מן האדם, שהוא הנושא לחכמה. ודבר זה בארנו כמה פעמים כי החכמה באדם שהוא בעל גוף נבדלת ממנו. ושם 'חכם' בא על האדם מצד עצמו, ולפיכך אין ראוי שיקרא האדם 'חכם' בשביל החכמה שבו, כי מה ענין האדם, שהוא בעל גוף, אל החכמה, רק מפני שהיה משתוקק לקבל החכמה. וכאשר החכמה היא אל האדם בענין זה, מתעצם הנושא, שהוא אדם המקבל, עם החכמה שמקבל, כמו שמתעצם החומר, שהוא הנושא, עם הצורה שמקבל. אבל אם לא היה משתוקק הנושא, שהוא החומר, אל קבלת הצורה הזאת, כאילו אין כאן קבלת צורה לגמרי. וצריך שיהיה כאן השתוקקות לקבלת הצורה. והוא שרמז השתוקקות החומר אל הצורה בכתוב [בראשית ג, טז] 'אל אישך תשוקתך'. ובדברי חכמים יודעי החכמה [יבמות קיג.] 'יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא', וכל זה כי השתוקקות החומר לקבלת הצורה להתעצם בו". ובנתיב התורה ר"פ יד [תקלב:] כתב: "שיהיה אוהב החכמה [ו]משתוקק אליה, כי אין אדם קונה החכמה רק אם משתוקק אליה... וכמו שאמרו [אבות פ"ד מ"א] 'איזהו חכם הלומד מכל אדם', כלומר שלא יקרא 'חכם' רק אם משתוקק לה, וחפץ ללמוד מכל אדם". וראה להלן הערות 1221, 1544.

(571) הנה הגמרא [ב"ק פב.] דרשה את הפסוק הזה על התורה, שאמרו [שם] "אין מים אלא תורה, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים'". אך אין זאת כוונתו כאן, שהרי הביא מיד עוד פסוק "מים קרים על נפש עיפה", ולא מצינו שדרשו אותו על התורה. אלא כוונתו היא לפשוטם של המקראות, שכפי שאדם צמא שותה מים, כך עליו להשתוקק לתורה [ראה הערה הבאה]. ואמרו במשנה [אבות פ"א מ"ד] "והוי שותה בצמא את דבריהם [של חכמים]". ובדר"ח שם [רמה.] כתב: "ואמר 'הוי שותה בצמא את כל דבריהם'. פירוש, כמו שהשכל הוא משלים את האדם, וכאשר אין השכל באדם אז האדם חסר, ובשכל יושלם האדם. ולפיכך ישתה האדם בצמאה דבריהם, כי האדם שלא ישתה הוא חסר, ובשתיה יושלם. ולפיכך הוא שותה בצמאה, והוא להוט מאד אחר השלמת חסרון שלו, שכל זמן שהוא חסר אינו בטוב. ולכך ישתה בצמאה דבריהם גם כן, שבזה נראה כי התלמיד חכם הוא השלמת בני אדם, כמו שהוא אצל האדם שהשכל הוא השלמת האדם, וכאשר אין בו שכל הוא חסר". וראה להלן הערה 1220. ואם תאמר, מדוע נקט בצמאון יותר מאשר ברעבון, שהרי אף האכילה היא משלימה את האדם, וכמו שכתב בח"א ב"ב עד. [ג, קה.]: "ענין האכילה, שכל האכילה על ידי האכילה מקבל השלמתו עד שאינו חסר". ונראה, שבנתיב כח היצר פ"א [ב, קכב:] ביאר ההבדל בין צמאון לרעבון, וכלשונו: "כי הרעבון הוא יותר לגוף, שצריך פרנסה מפני חסרונו, ואילו הצמאון הוא לנפש יותר, כאשר ידוע כי הצמאון הוא לנפש". ושם ביאר שרעבון הוא כנגד יצרא דעריות, וצמאון הוא כנגד יצרא דע"ז. ובגבורות ה' פ"ס [תכו.] כתב: "כי ההפרש בין האכילה והשתיה הוא דבר זה; כי האכילה... הוא יותר גשמי מן השתיה, כי המשקה הוא דק יותר, וכל דבר שהוא דק הוא יותר רחוק מן הגשמי". וכן כתב באור חדש פ"א [שעה.]. ולכך כאן שמדובר על השלמה רוחנית של תורה, נקט הנביא והתנא בצמאון, ולא ברעבון [ראה להלן הערה 850]. ויש בזה הטעמה מיוחדת; נפסקה ההלכה "דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו" [לשון המשנה ברורה סימן קסז סק"מ]. ומכל מקום "כתב המגן אברהם [סימן קסז סקי"ח] בשם ספר חסידים [סימן תקלא] דלשתות, אדם קודם לבהמה, כדכתיב ברבקה שאמרה להעבד [בראשית כד, יד] 'שתה וגם גמליך אשקה'" [לשון המשנה ברורה שם]. ומהו טעמו של חילוק זה. אלא שהואיל והרעבון הוא לגוף, ו"ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר" [לשונו בגו"א ויקרא פי"ט אות ג (נד:), והובא למעלה הערות 30, 283], לכך אכילת הבהמה קודמת לאכילת האדם, כי הבהמה משלימה את עצמה לגמרי באכילתה, והרי השלמת הבהמה קודמת לאדם, וכפי שכתב בנתיב הצדקה פ"ה [א, קפ.]: "כמו שתמצא בבריאה שהשם יתברך ברא תחילה הבהמה ואחר כך ברא האדם, וכן בסדר הפרנסה ראוי שתהיה השלמת הבהמה קודם השלמת האדם... ולכך כתיב [דברים יא, טו] 'ונתתי עשב בשדך' ואחר כך [שם] 'ואכלת ושבעת'... לפיכך אסור לאדם לטעום כלום עד שיתן מזונות לבהמתו [ברכות מ.]". אך השתיה היא לנפש, והאדם הוא בעל נפש לעומת הבהמה, לכך שתייתו של האדם קודמת לשתיית הבהמה, כי הבהמה אינה נשלמת בשתיה כפי שהאדם נשלם. וראה הערה הבאה.

(572) כדאי לצרף לכאן דברי הפחד יצחק ר"ה [בפתיחה לקונטרס רשימות שבסוף הספר], שכתב: "על דברי חכמים נאמר במשנה [אבות פ"א מ"ד] שיש חוב לשתות בצמא את דבריהם. על משנה זו הוסיף הגר"א [אבות שם] 'הוי כל צמא לכו למים' [ישעיה נה, א]. טיבה של הוספה זו בלתי ידועה. הכוונה הפשוטה היא על פי מה דאיתא בברכות [מד.] דהשותה מים לצמאו מברך 'שהכל נהיה בדברו'. ומפורש בגמרא [שם מד:] דהך 'לצמאו' הוא לאפוקי חנקתיה אומצא [שנחנק על ידי חתיכת בשר בבית הבליעה, ושותה מים כדי לסלקה משם, שאינו מברך על שתיית מים זו]. מפורש בפוסקים [משנה ברורה סימן רד ס"ק מב] דהיינו דוקא במים, אבל בשאר משקין אפילו חנקתיה אומצא חייב לברך, מפני שהגוף נהנה מהם בכל אופן [כן הוא גם בתוספות ברכות מה. ד"ה חנקתיה]. מפורש, איפוא, דיש לנו שני סוגי צמאון; סוג אחד של צמאון שאיננו תנאי בהנאת השתיה, שאפשר לה להנאה גם בלעדו [שאר משקין]. וסוג שני של צמאון המהווה תנאי בשתיה, דבלי צמאון אינה נחשבת להנאה כלל [מים]. וזה שהוסיף הגר"א דצמאון הנזכר אצל דברי חכמים הוא סוג צמאון אצל מים, ולא סוג צמאון אצל שאר משקין, דבלי צמאון [במים] אין לנו כלום". והשפת אמת [סוכות שנת תרמ"ג, ד"ה ובמשנה] כתב: "לשפוך שיח לפני השם יתברך להריק דעת ללב האדם, שגם השפעת דעת התורה תלוי כפי השתוקקות ורצון האדם. כמו שנאמר 'כל צמא לכו למים'. וכתיב [עמוס ח, יב] 'ישוטטו לבקש דבר ה''. ואמרו חז"ל [אבות פ"ד מי"ד] 'הוי גולה למקום תורה'. וכמו שהיה במדבר, שלא זכו לתורה עד שנמשכו אחר השם יתברך למדבר ציה". וראה להלן הערה 1221.

(573) ובדר"ח שם [רמו:] כתב: "מורא רבך כמורא שמים. כי גם מצד מה הרב דומה למורא שמים, שכשם שהשם יתברך עלה לאדם וסבתו, כך הרב הוא עלה וסבה לתלמיד, שקבל ממנו חכמתו. ולפיכך 'מורא רבך כמורא שמים'". ודע, שבגבורות ה' פמ"ח [תריב:] כתב: "'מורא רבך כמורא שמים'... לא שייך רק ברבו מובהק, דברבו שאינו מובהק לא שייך טעמא ד'מורא רבך כמורא שמים'". וכן בדר"ח פ"ד מי"ד [רסא:] כתב: "מה שאמר 'מורא רבך כמורא שמים' לא הוי רק ברבו מובהק שלמדו חכמה, דהיינו תלמוד". וכן משמע מתוספות [ב"ק מא:] ש"מורא רבך כמורא שמים" נאמר רק ברבו מובהק, שכתבו "'את ה' אלקיך תירא' [דברים ו, יג], לרבות תלמידי חכמים [בגמרא שם]. ואם תאמר, 'מפני שיבה תקום' [ויקרא יט, לב] למה לי, תיפוק ליה מהכא. ויש לומר, דהכא ברבו מובהק, כדתנן 'מורא רבך כמורא שמים', או ברב מופלג, דהוי כעין רבו". וכדעת המהר"ל כתב בחידושי רי"ז הלוי [הלכות תלמוד תורה פ"ה ה"א], דברבו מובהק מלבד מצות ההידור, יש קימה מטעם כבוד ומורא. [אמנם דבר זה שנוי במחלוקת. דהתוספות רבינו פרץ פסחים קח., היראים (סימן רלא), אור זרוע (הלכות פסחים סימן רנו), ועוד, כתבו ד"מורא רבך כמורא שמים" הוא אפילו ברבו שאינו מובהק]. ולדעת המהר"ל יש להקשות, דאם כן מדוע התורה ניתנה באש בכדי להורות על "מורא רבך כמורא שמים" [כפי שיבאר בסמוך], הרי מורא זו קיימת רק כלפי רבו מובהק, הרי לא מוכרח להיות שיהיה לאדם רב מובהק. כי אמנם "בהכרח יקבלנה מזולתו מרבו, כאמרם ז"ל אינה ירושה לך" [לשונו למעלה לפני ציון 568], אך מהו ההכרח שיהיה לאדם רב מובהק, שמחמת כן התורה חייבת להנתן באש. וכן המאמר שיביא בסמוך ["כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור, תכוינה"] לא מצינו שהוא עוסק רק ברבו מובהק. ויל"ע בזה.

(574) לשונו בנתיב התורה פ"ו [רפג.]: "אין לך דבר שיש לו כח פועל כמו האש. ולכך מדמה הכתוב השם יתברך אל האש, דכתיב [דברים ד, כד] 'כי ה' אלקיך אש אכלה הוא'... שכאשר מתקרב אל האש הוא בפחד וביראה, מפני גודל כח הפועל אשר יש לאש". ומקרא מלא הוא [דברים ה, ה] "אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר". וכן [שם פסוק כב] נאמר "ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת וגו'". ובסמוך יביא את המשנה [אבות פ"ב מ"י] שאמרו "הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה... וכל דבריהם כגחלי אש".

(575) "מרירות מחמת אימה" [רש"י שם].

(576) המשך המאמר [שם] "שנאמר [שיה"ש ה, יג] 'שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר', אל תקרי 'מור עובר', אלא 'מר עובר'. אל תקרי 'שושנים', אלא 'ששונים'". ובדר"ח פ"ו מ"ז [קנב.] הביא מאמר זה גם כן [בשנוי גירסא], שכתב: "צריך לישב באימה לפני רבו, וכמו שאמרו [שבת ל:] כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור, אין רואה סימן טוב במשנתו [ולא כגירסתו כאן "תכוינה"]... הטעם הוא כי צריך שיהיה לו הכנה לקבל, ודבר זה כאשר יש לו אימה מרבו, ואז הוא יש לו משפט 'מקבל' מרבו, כי אשר יש לו אימה מרבו, נחשב אליו תלמיד מקבל. ואם אין התלמיד יושב באימה, אין עליו משפט התלמיד אשר הוא מקבל, ואז אינו רואה סימן טוב במשנתו לקבל, כאשר אינו מוכן לקבלה". ובבאר הגולה באר השלישי [רפו:] כתב: "כאשר יתקרב אל האנשים שהם בעלי מעלה וחכמה, ועקיצתן עקיצת נחש ושרף לפי קדושתן... וכאשר ילמד לפני האדם שהוא בעל חכם ותורה, יזהר שלא יכוה בגחלתו לבייש את רבו אם לא ישיב לו רבו תשובה על שאלתו כהוגן... אף על גב שאתה מתאוה לתורה וחכמה מאוד מאוד, וחפץ לבקש ולשאול איזה דברים בתורה, יעמוד על נפשו, כי העונש עצום מאוד מאוד". ודע, שבנתיב התורה פ"ו [רפב:] גם הביא מאמר זה, וביארה באופן אחר; בעוד שכאן ובדר"ח ביאר שאיירי במורא מרבו, הרי בנתיב התורה ביאר שאיירי במורא מהתורה, שכתב: "התלמיד מצד שהוא מקבל התורה, מתקרב אל התורה, ולכך כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מר, דהיינו מרירות, תכוינה. כי התורה השכלית יש לה יחוס אל האש, כי השכל הוא פועל, והחמרי הוא מקבל, ואין לך דבר שיש לו כח פועל כמו האש... ולכך ראוי שתהיה התורה אל האדם המקבל בערך אש... וכך ראוי שיהיה אל התלמיד נחשב התורה אש, וזאת ההכנה צריך שתהיה אל המקבל, שאז ראוי אליו התורה. ומי שאין התורה בערך זה אליו, רק מתקרב אל התורה בלא יראה, הוא נכוה. כי פועל בו התורה, כמו מי שמתקרב אל האש בלא יראה, כי הוא ממעט כבוד התורה". וכן כתב בח"א לשבת ל: [א, טו.].

(577) לשונו בדר"ח שם [תשלז:]: "ואמר [אבות פ"ב מ"י] 'והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים', כלומר שיהיה דבק בחכמים. ונקרא זה ש'מתחמם נגד אורן של חכמים', כי כאשר מתחמם מקבל הנאה על ידי זה... ואמר 'ואל תכוה בגחלתן', כלומר שיהיה נזהר שלא יגרום לו הקירוב הזה כאשר הוא מתקרב אליהם ויהיה רגיל עמהם, שיחטא להם מרוב הרגלו עמהם. ולכך יהיה נזהר שלא יהיה נכוה בגחלתן כאשר הוא מתקרב להתחמם כנגדן... ואמר 'אף כל דבריהם כגחלי אש'. ודבר זה מחובר אל 'והוי זהיר מגחלתן', פירוש גזירות והרחקות של חכמים שגדרו וגזרו, העובר על דבריהם של תלמידי חכמים נכוה בהם. וכדאיתא בפרק קמא דברכות [ד:] העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ואמר עוד [עירובין כא:] בני הזהר בדבריהם יותר מבשל תורה, כי דברי תורה עשה ולא תעשה, והעובר על דבריהם חייב מיתה".

(578) כי המדבר מורה על ענוה, וכמו שכתב למעלה [לאחר ציון 332]: "עוד רמז במה שאמר הכתוב [שמות יט, א] 'באו מדבר סיני', שאין מסוגל לקנין התורה כי אם שיהיה בסגנון המדבר, כדרך שאמרו [ב]פרק כיצד מעברין [עירובין נד.], אמר רב מתנא, מאי דכתיב [במדבר כא, יח] 'וממדבר מתנה', אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו. רצה בזה, אם האדם עושה עצמו הפקר מתוך שהוא בעל ענוה ביותר, ומפקיר עצמו כמו שהמדבר הפקר, עד שאינו מתיחד ולא נחשב בעיני עצמו לכלום, אזי ראוי ומוכן הוא אל התורה". ובח"א לנדרים נה. [ב, כא:] כתב: "כיון שעושה עצמו כמדבר שהוא הפקר, נתנה לו תורה במתנה. פירוש דבר זה, כי אין התורה שייכת אל מי שנפשו גשמית, כי איך יהיה עומדת התורה השכלית בגשמי, שאינם מתחברים. ומי שעושה עצמו הפקר לכל, שאין לו גאוה, רק הכל שוה אצלו, ובזה הוא הפקר לכל, ראוי לו התורה, שהוא מדת משה רבינו ע"ה, שנאמר בו [במדבר יב, ג] 'והאיש משה עניו מאד'. ומדת הענוה הוא מדת הפשיטות... ומי שעושה עצמו הפקר, דבר זה בפרט הוא מדת הפשיטות. ולכך נתנה התורה במדבר, שהוא מקום הפקר, כי התורה יש בה הפשיטות, שהיא שכל פשוט. ולכך אמר כאן כי מי שעושה עצמו הפקר, ויש לו הפשיטות הגמור, אליו נתנה התורה, שהיא שכל פשוט, כמו שנתנה התורה במדבר בשביל פשיטות התורה". וראה למעלה הערות 337, 338, 339.

(579) לשונו בדר"ח פ"ד מ"ז [קמה:]: "כי לעומק דברי תורה אין אדם עומד עליהן, וקרוב האדם להכשל בדברי תורה... וכמו שאמר דוד [תהלים קיט, יט] 'גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך'. ובמדרש [שוחר טוב שם], וכי דוד גר היה. אלא אמר דוד, כשם שהמתגייר אינו יודע כלום בתורה, כך עיניו של אדם פתוחות, ואינו יודע כלום. ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירים ותשבחות וכל המזמורים הללו, אמר 'גר אנכי' ואיני יודע כלום, אנו על אחת כמה וכמה... וביאור זה, כי האדם נחשב גר בתורה כי התורה היא מעולם הנצחי, ולפיכך בערך התורה הנצחית נחשב האדם, שהוא בעל הויה והפסד, גר אצלה, כמו הגר שנחשב גר כנגד אותם שיושבים אבותם מעולם, והגר אינו רק לשעה אצלם. וכאשר האדם מתחבר לשעה אל התורה הנצחית, דבר זה נקרא גירות בודאי. הרי לך כמה האדם יחשוב עצמו שאינו יודע כלום בתורה. ואין ספק כי זה בשביל עומק המושג, ומשפטיה העמוקים מני ים". וראה להלן הערה 1168.

(580) מלשונו משמע שאין זה דין רק בקבלת תורה, אלא בכל אופני הקבלה, שכתב "כי אין סגולת הקבלה כי אם למי שהוא חסר". וכן כתב בכמה מקומות. כגון, בדר"ח פ"א מי"ג [שמה:] כתב: "מה שהרבנות קוברת בעליה [פסחים פז:], כי האדם הוא מקבל החיות והקיום מן השם יתברך, שהוא 'אלקים חיים' [ירמיה י, י], ומשפיע החיים והקיום לנמצאים כלם. והנה כל אשר הוא עושה עצמו מקבל, שהוא משפיל עצמו, ראוי הוא לקבל החיים מן השם יתברך. אבל הבעל השררה שהוא המושל על אחר, ואינו עושה עצמו מקבל, רק פועל ומושל באחר, אינו מקבל הקיום והחיים". ושם פ"ו מ"ז [קנז.] כתב: "כי צריך שיהיה האדם מוכן לקבל, וזה כאשר הוא נחשב עלול, [ו]על ידי אימה ויראה נחשב עלול. אבל מי שהוא בעיניו חשוב ובעל מעלה, אין לו הכנה לקבל כלל". ובנתיב התורה פ"ח [שנו:] כתב: "ודאי אין לגדול צירוף אל הרב, ואין עליו משפט תלמיד כל כך שיהיה לו צירוף אל הרב. רק הקטן נחשב תלמיד אליו, והוא מצורף אליו ביותר". ובנתיב הענוה פ"א [ב, ג.] כתב: "כי העלה עם העלול והוא מוכן לקבל". ובגבורות ה' פס"ו [רח.] כתב: "כאשר תדע כי הוא יתברך מצטרף לנמצאים במה שהם עלולים, כי הוא יתברך שהוא עלת הכל, רצונו בעלול, וכאשר יש עלה יש כאן עלול. נמצא כי התקשרות הסבה הראשונה בנמצאים מצד שהוא יתברך עלה להם, והנמצאים הם עלולים ממנו... אם כן אין עליך לומר שמיוחדים בזה העליונים, כי אם התחתונים, כי במה שנקראים 'עליונים' הם פועלים בתחתונים, והם כמו עלה נחשבים, ואין עיקר עצמם שהם עלולים. אבל התחתונים, במה שהם תחתונים, הם עלולים בעצמם. ולפיכך החבור האמיתי שיש לסבה הראשונה, שהוא עלה באמת, הוא בתחתונים, במה שהם עלולים באמת". ובנצח ישראל פנ"ז [תתפד.] כתב: "כי העפר מיוחד לקבל דבר מלמעלה... ומיוחד לזה הדבר הקטן ביותר, כי הדבר הגדול, משום גדולתו אינו בעל קבלה". ובח"א לסוטה ה. [הוצאת כשר, ח"א עמוד כז] כתב: "ראוי העפר לקבל הויה יותר מכל היסודות, ודבר זה כי הקטון והשפל מוכן לקבלה יותר מכל. כמו שהגדול מוכן להשפיע, כך הקטון מוכן לקבל". ובבאר הגולה באר הרביעי [תס.] הביא את מאמרם [ע"ז ג:] "מיום שחרב בית המקדש... מאי עביד, יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה", וכתב: "וקאמר שהוא יושב ומלמד תורה לתינוקות של בית רבן. פירוש, שיש להשם יתברך התחברות ביותר אל הנמצאים, מה שהוא יתברך מוציא שכל ודעת בני אדם אל הפעל. ודבר זה הוא התחברות אליהם, כמו הרב לתלמיד, שהרב רוצה מאוד וחפץ להשפיע לתלמיד, כמו שאמרו [פסחים קיב.] יותר ממה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק... והבן איך לא אמרו שיושב ומלמד תורה לגדולים. שהקטן הוא מקבל, ואין שייך בו משפיע. אבל הגדול אפשר גם כן שיהיה משפיע לקטן ממנו. והוא יתברך חפץ במקבל דוקא, שהוא מקבל גמור. וזה הוא החבור הגמור גם כן, כאשר המקבל חפץ ומשתוקק אל המשפיע שיקבל ממנו, והמשפיע חפץ ומשתוקק להשפיע. והוא סוד הכרובים, אפי רברבי אפי זוטא, שהוא פני גדול ופני קטון [סוכה ה:], וכתיב [שמות כה, כ] 'ופניהם איש אל אחיו', ותינוקות של בית רבן הוא אפי זוטרא". ובנצח ישראל פי"ז הערה 93 נתבאר שהמקבל נקרא "קטן". ואמרו חכמים [סנהדרין צב.] "לעולם הוי קבל וקיים", ופירש רש"י שם "הוי קבל - הוי עניו ותחיה. 'קבל' לשון אפל, עשה עצמך אפל ושפל". הרי שמידת הענוה גופא [שעושה עצמו קטן] נקראת בשם "קבל". והם הם הדברים, שהקטן הוא המקבל. ולכך ה' חפץ במקבל חסר, שעליו ניתן להשפיע. ועל בעל גאוה, שאינו תופס עצמו כמקבל וחסר, אומר הקב"ה [סוטה ה.] "אין אני והוא יכולין לדור בעולם".

(581) כוונתו לדבריו למעלה [בתחילת הדרשה] שהאדם נקרא על שם האדמה להורות שהאדם נברא לעמל ולהשלים את חסרונו, והתורה ניתנה לו בכדי להשלים את חסרונו [כמבואר למעלה מציון 104 ואילך]. וראה הערה הבאה.

(582) הנה ביאר למעלה ארבעה הסברים במעלת המדבר; (א) האדם חסר כמדבר, לכך הוא צריך השלמת התורה [למעלה לאחר ציונים 114, 313]. (ב) אפשר לקבל תורה רק כאשר פורש מתאוות הגוף, כמדבר שאין בו דברים גופניים [למעלה לאחר ציונים 314, 446]. (ג) הפורש מהגוף ותאוותיו יש לו סולם העולה השמימה, כי "סיני" גימטריה "סלם" [למעלה לאחר ציון 329]. (ד) המדבר מורה שא"א לקנות התורה בלא ענוה [למעלה לאחר ציון 333]. ולמעלה הערה 115 נלקטו חמשה הסברים שכתב בספריו. וראה להלן הערות 597, 614, 764.

(583) פירוש - כאשר אדם מכין את עצמו בשלש הבחינות הנצרכות לקבלת התורה [אימה מרב, השתוקקות לתורה, והעדר חשיבות עצמית], אשר הן מקבילות לשלשה דברים שבהם ניתנה התורה [אש, מים, ומדבר], אזי יזכה לתורה [כמו שמסיים ואומר].

(584) פירוש - אזי התורה היא בת השגה אצלו.

(585) אש, מים, ומדבר. ובא לבאר הסבר רביעי; הסברו הראשון הוא [למעלה לאחר ציון 426] שהם כנגד ישראל [מדבר], אדום [אש], ושאר האומות [מים]. הסברו השני הוא [למעלה לאחר ציון 492] שהם כנגד שלשה מונעים לתורה; עושר [מים], עוני [מדבר], ויצה"ר [אש]. הסברו השלישי הוא [לאחר ציון 567] שהם כנגד שלש ההכנות הנצרכות לקבלת התורה; אימה מרב [אש], השתוקקות לתורה [מים], וביטול חשיבות עצמית [מדבר]. ומעתה יבאר שהם כנגד שלשת חלקי התורה; מקרא [מדבר], משנה [מים], ותלמוד [אש].

(586) כהקדמה לדבריו כאן, נביא כאן כמה מקומות שביאר עניינם של מקרא משנה ותלמוד. בדר"ח פ"ה מכ"א [תקב.] כתב: "מקרא, משנה, תלמוד. ואלו שלשה דברים הם השגות חלוקות; מקרא הוא השגה מה, ואין ההשגה בשלימות ובבירור, אבל המשנה היא הידיעה בבירור, והתלמוד הוא להבין טעם הדבר, שאינו במשנה כלל. ולפיכך אלו שלשה דברים הם מחולקים. וכבר אמרנו (תפארת ישראל פנ"ו) כי מקרא משנה תלמוד הם כנגד חכמה דעת בינה; כי המקרא יש בו חכמה, אבל המשנה היא הידיעה הגמורה, להבין כל דבר כפי מה שהוא בהבדל של כל אחד מן אחד, עד שידע הדבר מבורר. כי זה ענין הדעת שידע להבדיל בין דבר לדבר, וזה הוא ענין המשנה. והתלמוד הוא בינה, שמוציא דבר מתוך דבר על ידי הפלפול, כל זה נקרא 'תלמוד'". ובח"א לסוטה מד. [ב, פא:] כתב: "מקרא משנה תלמוד. פירוש אלו ג' דברים; מקרא הוא התחלת הבנת המצוה כאשר היא באה מן השם יתברך. ולא באה בהתחלה כל מצוה ומצוה בבירור אל האדם, כי דברי השם יתברך הם רחוקים מן האדם, לכך בירור המצוה בשלימותה לא נרמז בתורה, כי נזכר בתורה עשיית סוכה [ויקרא כד, מב], ולא נזכר בה ענינה על השורש. והמשנה כל מצוה ומצוה בשלימות גדרה, עד שיובן ענין המצוה על בוריה. ועדיין במשנה לא נתבאר הטעם ומניין זה, רק ציור המצוה כאשר היא. אבל התלמוד מבאר הטעם והסבה בשלימות. ולכך הם ג' חלקים שאין זה כזה, ונקראים 'מקרא', 'משנה', 'תלמוד'". ובח"א לע"ז יט: [ד, מט.] כתב: "פירוש ענין זה מקרא ומשנה ותלמוד; כי המקרא היא התורה בעצמה, כמו מצות סוכה שכתוב בתורה, אבל שלימות המצוה, כמו שהוא על איזה דבר יפול שם סוכה, דבר זה ענין בפני עצמו. וזה נקרא משנה, שהוא ידיעת הדבר כמו שהוא. וגמרא הוא התאמתות הדבר, למה הוא כך, ומניין לומר כך, וכל התאמתות הדבר נקרא תלמוד, והוא עיקר השכלה". וראה הערה הבאה, והערה 589.

(587) כפי שבמדבר לא יצא שום דבר לפועל, "שלא ימצא בו מכל הדברים הגופניים, שאינו לא ארץ חטה ושעורה גפן תאנה ורמון, ולא שום דבר" [לשונו למעלה לאחר ציון 314], ו"אשר אין שם תאנה ורמון, ואין זרע" [לשונו למעלה לאחר ציון 547].

(588) כמבואר בהערה 586. ולהלן בדרשה [לאחר ציון 1703] כתב: "תורה שבעל פה, אשר זולתה אין לעמוד על דבר מדברי תורה שבכתב". וראה להלן הערה 1200. ובתפארת ישראל פס"ח [תתרסז.] כתב: "אם לא היה תורה שבעל פה, שהיא פירוש אל התורה, לא היינו יודעים לעשות שום מצוה". ובהמשך הפרק שם [תתרעב.] כתב: "כי התורה שבכתב אין לה ביאור, ולא נוכל לעמוד על התורה שבכתב כי אם על ידי תורה שבעל פה, ולכך על ידי תורה שבעל פה אנו מקבלים תורה שבכתב". ושם בתחילת פס"ט [תתרעו:] יצא נגד השם "קראים" הניתן לכופרים בתורה שבע"פ, "כי איך יקראו 'קראים' כאילו הם מקיימים המקרא, ודבר זה אינו. וכי פירוש המקרא [ויקרא כג, טו] 'וספרתם לכם ממחרת השבת', ממחרת שבת בראשית [כפי שאומרים הצדוקים (מנחות סה.), וכמובא למעלה לאחר ציון 82], וכיוצא בזה... בודאי אינם מקיימים המקרא שניתן מסיני... ולפיכך אינם ראוים לשם 'קראים' כלל". ובבאר הגולה באר השני [קצג.] כתב: "אם אין הפירוש המקובל ביד חכמים, לא היינו יודעים מצוה אחת על אמתתה, ובזה תפול התורה בכללה". ושם בבאר הרביעי [שטז:] כתב: "כל מי שיש לו לב להבין יודע, כי אם לא היה פירוש שלהם, לא היה אדם יודע מצוה אחת לפרשה; מה זה שנקרא חֵלֶב. ודם איזו מין אסור, כי בתורה לא כתוב רק לעוף ולבהמה, ומשמעותו ולא חיה. ובשר בחלב, שלא נאמר רק [שמות כג, יט] 'לא תבשל גדי בחלב אמו'. וכן בכל המצות, לא היה מצוה אחת, קטנה או גדולה, שנוכל לדעת פירוש המצוה, אם לא היה חכמתם הגדולה. ודבר זה נראה ונבחן לכל אדם משכיל... שהם היו לנו לעינים בתורת משה, וזולתם היינו כעורים מגששים באפילה, והיינו נלאים למצא פתח מצוה על בוריה ועל אמתתה. ולא שלא היינו יודעים פירוש שום מצוה על אמתתה, אך היינו הולכים מהפך אל הפך, להבין דבר מצוה בהפך מה שכוונה התורה". ושם בבאר החמישי [פ:] כתב: "לא יוכל האדם להכחיש חכמתם, כאשר נראה בדבריהם, והם הרבה מאוד מאוד במצות התורה שפירשו לנו, וזולתם לא נדע דבר". ובח"א לגיטין ס: [ב, קכג.] כתב: "החבור שיש לישראל בתורה אינו רק על ידי דברים שבעל פה, שעל ידי תורה שבעל פה אנו מבינין אמיתת התורה... אבל אם לא היתה התורה שבעל פה, לא היה אל האדם חבור אל התורה, כאשר התורה נבדלת מאתו, ואין אנו יודעים פירושה" [ראה להלן הערה 1699]. והבית הלוי בדרוש יח [סוף כרך ג] כתב: "כי התורה שבכתב בלא הבעל פה אי אפשר להיות בשום אופן. דמי מפרש לנו מהו תפילין, והיאך דין כתיבתם. והאיך עושים ציצית, ומהו פרי עץ הדר. ובכל מצוה ומצוה רבו הפרטים והדינים שבה והספיקות, שלא נדע אותן רק על ידי תורה שבעל פה... וכמו שאנו רואין בחוש דהכופרים בתורה שבעל פה, הגם דבפיהם מאמינים בהתורה שבכתב, מ"מ אם נתבונן במעשיהם, אין מתחילין לקיים אפילו מקצתה, ועוברים עליו לגמרי... כי הוא דבר הבלתי אפשרי להחזיק בידו תורה שבכתב בלא תורה שבע"פ, ואי אפשר להתקיים כלל". וכן הוא בהקדמת השב שמעתתא אות ע. וראה בכוזרי ג, כד, שנתבאר שם שאין דרך לשמור את התורה אם לא על ידי המסורת הנמסרת מדור דור בפרטי המצות.

(589) כמבואר למעלה הערה 586 שעל ידי לימוד המשנה יש ידיעת הדבר בבירור כמו שהוא, ומקביל לדעת.

(590) זה אינו מתקיים במים [ובמשנה]. לכך המשנה דומה למים, שמרויים צמאונו, אך אינם משביעים ומזינים. ואמרו במשנה [עירובין כו:] "בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים ומן המלח", ופירש רש"י [שם] "חוץ מן המים ומן המלח - דלאו מידי דמזון הן, וטעמא דעירוב משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא... הלכך דבר מזון בעינן".

(591) הביטוי "הוויות דאביי ורבא" לקוח מדברי הגמרא [סוכה כח.]: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח... דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול, מעשה מרכבה. דבר קטן, הויות דאביי ורבא", ופירש רש"י [שם] "הויות דאביי ורבא - כל איבעיא להו לאביי ורבא הוה מספקא להו, ובכולן נתן את לבו ונתן בהן טעם". ובתפארת ישראל פי"ג [ריב:] כתב: "לכן חכמי המשנה וחכמי האמוראים ואחריהם כל חכמי לב האחרונים, לא בחנם טרחו בהוויות דאביי ורבא, בדבר שנראה קל אצל בני אדם. כי המצות כלם הם צירוף נפש האדם, ולפיכך החכמה בהם הוא הצירוף הגמור". וראה להלן הערה 1668.

(592) על פי הנאמר [דברים כג, כה] "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וגו'", ופירש רש"י [שם] "כנפשך - כמה שתרצה. שבעך - ולא אכילה גסה". ועל משקל "כנפשך שבעך" כתב כאן "נפשו כשבעו". ונראה להטעים דבריו, שמעמיד כאן את יחס המשנה לתלמוד כיחס בין דבר שאינו מפרנס את האדם, לדבר המפרנסו. ומתוך כך דימה את המשנה למים, שהמים אינם מפרנסים את האדם. ומעתה ניתן לומר שהתלמוד דומה ללחם, כי "הלחם מפרנס ומשלים את האדם" [לשונו בנתיב התורה פ"א (פא.)]. וכן אמרו חכמים [חגיגה יד.] "'כל משען לחם' [ישעיה ג, א], אלו בעלי תלמוד, שנאמר [משלי ט, ה] 'לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי'. 'וכל משען מים' [ישעיה ג, א], אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים באגדה". הרי בעלי תלמוד הם "משען לחם", ובעלי אגדה הם "משען מים" [וכאמור זהו היחס בין תלמוד למשנה]. ובח"א לשבת קמ: [א, עה., לגבי יחס תלמוד ואגדה] כתב: "ההגדות ודברים המושכים הלב נקראו 'ירקא', כי הוא מאכל קל על האדם. ואמר כי בר בי רב אל ירגיל עצמו בדברי אגדה, מפני שהם גוררים את האדם אחרי האגדה תמיד, ופורש עצמו מן ההלכות, שהם נקראים לחם ובשר, שהם מפרנסים את האדם". הרי ההלכה והתלמוד מפרנסים את האדם, ולכך נמשלו ללחם ובשר. ואילו המשנה והאגדה אינן מפרנסות את האדם, ולכך נמשלו למים וירק.

(593) נראה שמכוון למאמר חכמים [תענית ד.] "האי צורבא מרבנן ["בחור חריף" (רש"י שם)] דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר [ירמיה כט, כג] הלוא כה דברי כאש נאם ה'". וכן בזוה"ק [ח"ב קפב:] אמרו "רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין, דהא תנינן דאורייתא אשא איהי, ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב, 'הלא כה דברי כאש נאם ה''. רוגזא דרבנן במלי דאורייתא". והוא הנקרא "ריתחא דאורייתא", וכמו שכתב היערות דבש [דרוש ו ד"ה אבל תדע]: "כי מטבע לימוד התורה והחכמה, שהיא כאש... להוליד כעס וריתחא דאורייתא". ובפרי עץ חיים [שער הנהגת הלימוד פ"א] כתב: "גם ראיתיו [את האריז"ל] כשהיה קורא בהלכה בין החברים, היה מקשה בכח עד שהיה נלאה מאד, ומזיע זיעה גדולה. ושאלתיו למה עושה כן, והשיב לי, כי עסק ההלכה הוא לשבר את הקליפה, שהוא סוד קושיות. ולזה צריך שיטריח האדם מאוד, ועל זה נקרא תורה 'תושיה' [ישעיה כח, כט], שמתשת כוחו של אדם [סנהדרין כו:]. וכן ראוי להעיר עצמו ולשבר כוחו. גם העוסק בתורה צריך לכוין כי כל קושיא שמתרץ כהלכה, מסיר קש ותבן מהלכה". ובגמרא [חגיגה יג:] אמרו "זיעתן של חיות להיכן שפיך... על ראש רשעים בגיהנם". והשל"ה [פסחים, מצה עשירה (א)] כתב: "אמרו בפרק אין דורשין [חגיגה יג:] החיות נושאות הכסא, ומזיעה שלהם שיורדת נעשית אש של גיהנם". הרי זיעה ואש בנות חדא בקתא אינון.

(594) רומז לפתגם "המפורסמות אינן צריכות ראיה" [ראה ביאור מלות ההגיון לרמב"ם, שער ח]. וכן להלן בדרשה [לאחר ציון 1370] כתב: "המפורסמות אין צריכין ראיה". ובגבורות ה' פמ"א [קנו:] כתב: "וזה תמצא הרבה מאוד, ואין צריך ראיה", ושם הערה 93. ובבאר הגולה באר הרביעי [שצח:] כתב: "ואין הדברים האלו צרכים ראיה, כי מבוארים הם במקומות הרבה".

(595) פירוש - מקרא משנה ותלמוד הם הפקר למי שרוצה ליטלם. ואמרו חכמים [יומא עב:] "[כתר] של ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח". ועוד אמרו [קידושין סו.] "תורה כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד". והרמב"ם [הלכות תלמוד תורה פ"ג ה"א] כתב: "בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות... כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל... כל מי שירצה יבוא ויטול" [הובא למעלה הערה 424].